חפש בעלונים קודמים

עלון 34 (2018) (6143) יג' אלול תשע"ח




  
       
           
           
            "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם..."
            ראש ממשלת ישראל מנחם בגין,
            נאום במערכת הבחירות 1981,
            בתגובה לדברי חבר קיבוץ מנרה, ניצול שואה, שהביע תמיכה ב"מערך".
           



מאמר מערכת
הבריכה – זו שהפכה מאז עליית הימין לשלטון, לסמל של התנשאות אשכנזית, אליטה שזמנה חלף עבר, ומעין "בסטיליה" שיש לכבוש ולמוטט כדי לסמל לכל כי מה שהיה לא יהיה עוד... הבריכה הזו היתה ועודנה, חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ.
אני זוכרת אותנו כילדים, בימים שלפני המזגן והמחשב, מבלים בבריכה מהבוקר עד הערב, עד שבאחד הקיצים קיבלו קצות שערותי השרופות מהשמש, גוון ירוק מהירוקת שהיתה בבריכה (בימים שכדי לנקות את המים, היו מרוקנים את הבריכה כליל ואחרי יום של ציפייה מתוחה, ממלאים מחדש במים נקיים וקרים במיוחד).
זוכרת את היציאה מהבריכה רועדים מקור, והריצה לחפש מקום ישיבה על הבטון החם, תחת קרן שמש חמה ומלטפת.
את המוני הצעירים שרובצים על הדשא ובוהים לכיוון הבריכה, מחכים לרגע ההכי ארוך בעולם, שבו מישהי תעשה את הדרך בבגד ים מהמגבת למים... או בחזרה...
לכבוד הקיץ, רציתי להקדיש את העלון לבריכה – חלק בלתי נפרד ונפלא מנוף המקום הזה ואנשיו...
אבל אז הגעתי אל הסיפור על טביעתה בבריכה של מרים בת ה-3, בתם של נחמה ונחמיה אלפרוביץ, אחותן של דליה ושלומית, ונשאבתי לתוכו כמו למערבולת. העלון הקיצי והשמח שתכננתי, קיבל תפנית כואבת וקודרת. איש לא ידע לספר את הסיפור בשלמותו, ולכן אספתי פיסות סיפור מאנשים רבים – בני המשפחה, בני הקבוצה, בני התקופה – וחיברתי אותן בזהירות לסיפור שלם. לפעמים לא האמנתי למשמע אוזניי, ופיסת הסיפור צורפה רק לאחר ששמעתי אותה שוב מאדם נוסף. חלק מהפרטים בחרתי שלא להביא כאן, מתוך תחושה שהם עדיין קשים מידי, 65 שנה אחרי האסון. את רוב הדברים הבאתי שלא בשם אומרם, על מנת להימנע ממראית עין של סימון אשמים ואחראים.
הרבה אפשר ללמוד על התקופה מהסיפור הנלחש הזה, בעיקר על השתיקה וההדחקה שאפיינו אותה. ימים קשים בהם מצד אחד מגיעות הידיעות על השמדתן של משפחות וקהילות שלמות באירופה, ומצד שני יש מדינה להקים ואין מקום לחולשה וכאב. ובתוך המציאות הקשוחה הזאת, עומדת ילדה קטנה זהובת תלתלים, וכאילו שואלת את כולנו מאז ועד היום: "איך יתכן?"
תודה מיוחדת לשלומית אלפרוביץ, דליה ואורי אפק על השיתוף, האמון והעזרה המרגשת. הלוואי והאסון הזה יגרום לכולנו להיות זהירים יותר בבריכה, בים ובכל מקום, ולשמור על מתנת החיים שקיבלנו מכל משמר.
סיגל דקל

80 שנה להתקפה הרצחנית על חדר האוכל בעין-שמר  //
מנו אלון

בתאריך 28 באוגוסט יחול יום השנה ה-80, לאירוע הקשה ביותר שעבר על קיבוצנו עין-שמר, מאז היווסדו. מדובר בהתקפה של חולית פורעים (היום הם נקראים "מחבלים"), שבאה כנראה מכפר קקון (קרוב לקיבוץ המעפיל, שעלה על הקרקע 7 שנים מאוחר יותר). באותן שנים היה בקיבוץ רק מקלט רדיו יחידי בצריף של חדר האוכל. מדי ערב לאחר ארוחת הערב, היו מתכנסים רוב החברים לשמיעת חדשות היום. השנה 1938 ובקיץ של שנה זו, הגיעו לשיאן התקיפות של הכנופיות הערביות בארץ ישראל, על ישובים עבריים ועל התחבורה בכבישי הארץ. כמעט מדי יום נהרגו יהודים בהתקפות אלו. התוקפים עלו על החומה שהקיפה את הקיבוץ מצדו המערבי של חדר האוכל, ירו על היושבים בתוכו, זרקו רימון ונעלמו. דוד שנידר נהרג במקום, דב הנדל נפצע קשה ולאחר מכן נפטר. מספר חברים נפצעו קל. למרבה המזל, רימון היד לא התפוצץ ונמנע נזק גדול יותר. ההלם היה גדול מאוד, ולקח לחברים לא מעט זמן להתאושש. מאז האירוע עברו 80 שנה, ואני לא זוכר אפילו פעם אחת שציינו אצלנו את המקרה הזה. רק בערב יום הזיכרון מדי שנה, מזכירים את דב ודוד. מדי פעם שאלתי את עצמי הכיצד יתכן שאירוע כה טראומתי, כמעט לא מוזכר במקומותינו. ההסבר לכך נעוץ לדעתי ב-2 סיבות עיקריות: האחת שאין לשני הנופלים משפחות שיישאו את זכרם, ויש להניח שכולם ניספו בשואה. הסיבה השנייה היא שכעבור שנה בדיוק פרצה מלחמת העולם השנייה, ובעקבותיה באה שואת יהודי אירופה ולאחר מכן מלחמת העצמאות. הטלטלה האדירה שעברה על העם היהודי, לא השאירה מקום לזיכרון של מאורע קטן יחסית שעברו מייסדי הקיבוץ. מצאתי לנכון להקדיש מספר מילים ביום השנה ה-80, לאירוע ששייך להיסטוריה שלנו.

דב הנדל דוד שניידר



ה י ו ה י ה

"... במקומנו שעד לפני שנים לא רבות היה חרב, היתה בריכת שחייה סמל גלוי של ניצחון על השממה, של העיקשות הבונה.
הכספים הראשונים למפעל הבריכה באו מכספי השחרור של חיילינו מן הצבא הבריטי, והשאר – השאר בדרך הבדוקה: גיוס ימי עבודה. ושוב נתגלה הקיבוץ בכל רוח ליכודו: עשרות חברים היו מתגייסים, אם אחרי ימי עבודת היומיום שלהם, אם בימי מנוחתם. הבריכה היתה לעובדה. תחילה בריכה עמוקה לחברים, ולאחר זמן, בסמוך לה, גם בריכה שטוחה, בצורת שעועית, בשביל הפעוטים.
מאז היא מקום בילוי ומרגוע בימי הקיץ החמים."
(מתוך: "אנשים ושורשים – סיפורו של קיבוץ")


השנה הבריכה כנראה לא תפתח באחד במאי
"מוסרים לנו כי השבוע תיחפר הבריכה"
(עלון עין-שמר 15.4.1946)

עבודה עברית
"העבודה בבריכה מתקדמת בשבועיים האחרונים הודות למאמצים של סידור העבודה. אחרי היציקה של הפלטה מקימים את התבניות לקירות... בסוף השבוע תעשה היציקה של הקירות. אח"כ יש לעשות את עבודות ההכנה לסידור קרקעית הבריכה... יש לציין את עזרת חברת הילדים לעבודות הבריכה. הילדים עבדו בהשקיית הבטון..."
ועדת הבריכה
(עלון עין-שמר 4.6.1946)

"גידור הבריכה" – האומנם?
"נגמרה העבודה של יציקת האספלט על קרקעית הבריכה, בשבוע הבא נזפת פעמיים את האספלט ובזה הבריכה תהיה מוכנה לקבל מים. כרגע הכרחי לגמור במשך 3 שבועות את יתר העבודות, אשר תאפשרנה את חנוכת הבריכה והן:
           חיבור לרשת המים
           גמר תעלת הביוב וסידור הצינורות
           יישור ומילוי השטח שעל יד הבריכה
           יציקת מדרכות-טיילת סביב הבריכה
           גידור הבריכה
           בניין בית כבוד, מקלחת ושיפורים שונים
... לפיכך הננו פונים לחברים בבקשה להקדיש לנו כל אחד חצי יום עבודה..."
(עלון עין-שמר 12.7.1946)

תודה לכם. גם מאיתנו
"בריכת השחייה מרכזת חברים רבים ומשמשת מקור שמחה לילדים. הדור הצעיר מפתיע בכושרו הגופני ובלהטי השחייה והקפיצות, ולפנות ערב מופיעים זקני ונכבדי העדה לנסות את כוחם בלימודי שחייה. אשרינו כי הגענו עד הלום".
(עלון עין-שמר 8.8.1947)



איל בורלס – מציל

איל עשה קורס מצילים ומגישי עזרה ראשונה במהלך שירותו הצבאי. התחיל לעבוד כמציל לפני שנה, ועבד בבריכות של מענית, גן השומרון ומשמרות. הוא מציל השנה בבריכת עין-שמר עם בר פרידמן (גר בגבעת אולגה) ואביעד שפירא.
"לעבוד בבריכה של עין-שמר זה טוב מבחינתי, כי יש פה מבוגרים וילדים שמקשיבים ונשמעים להוראות. ההורים לא שקועים בטלפון, אלא עוזרים למציל ולוקחים אחריות. במקומות עם אוכלוסייה אחרת, יש התנהגויות בעייתיות.
הבעיה היא שהבריכה מאוד ישנה ובעייתית מבחינה טכנית. בריכות שחייה היום, בנויות עם תעלות גלישה שמסננות את המים מלכלוך ללא צורך לעבור עם רשת ולאסוף ידנית.
בבריכה של עין-שמר אין לרוב תפוסה מלאה, אבל כשיש הרבה ילדים זה יוצר אצל המציל עירנות ודריכות".
רק השבוע ילדה חמודה ששוחה ממש מעולה, נלחצה פתאום והתחלה לפרפר במים. איל ראה אותה ועקב אחריה, ומיד כשהבחין שהיא במצוקה קפץ והוציא אותה.


אורי אפק – מורה לשחייה

במשך 7 שנותיי כמורה לחינוך גופני במוסד "מבואות-עירון" (1954-1962), כשחלפה פגרת הפסח כמו גם חגיגת האחד במאי, נפתחה רשמית בריכת השחייה... ואז הייתי עורך 3-4 שיעורי ספורט בבריכה, מסוף מאי עד ראשית יוני, לאושרם של תלמידי המוסד.
הם היו מגיעים בשמחה ובזמן, כשבגד הים על גופם, וחיוך אושר על פניהם. רובם צפו כראוי וידעו לשחות, ולי לא נותר אלא לשפר את הרגלי המים, את הסגנון עד כמה שניתן, לשעשעם במשחקי מים...וכמובן תחרויות כאלו ואחרות...
איני מזכיר שמות, אך כשבספורט בעין-שמר עסקינן, אעלה כאן חובה קטנה לאהוד דקל –ספורטאי-על, כישרון יוצא מהכלל בכל ענפי הספורט... וכישרון טבעי גם בשחייה. אהוד אהב לסיים את השיעור בתחרות, בה הוא נותן מיקדמה של חצי בריכה למתחריו ומנצח! הוא השתתף גם בתחרויות, ולא פעם גבר על מתחרים "מיקצועיים" מגבעת-חיים וכדומה.


מנו אלון – כדורעף

הבריכה היתה המפלט העיקרי מחום הקיץ בהתחשב בכך, שבכל הקיבוץ לא היה ולו מזגן אחד ומעט מאד מאווררים.
בשנת 1961 התקיים במגרש הספורט משחק הכדורעף על גביע אירופה עין-שמר נגד גלאטאסריי מאיסטנבול, וחיפשו מקום לחדרי הלבשה לשחקני שתי הקבוצות. הפתרון - מקלחות  הבריכה.

יוחאי יגודה – מים

הבריכה מכילה 750 קוב מים. בעונת הרחצה ממלאים בה כ-200 קוב בחודש, כתוצאה מנזילות, אידוי וכו'. המים בבריכה מגיעים מהבאר. בריכת המים הגדולה שליד בריכת השחייה, מכילה 300 קוב של מי השתייה של עין-שמר שמגיעים גם הם מהבאר.

יורם תומר – מפעל חיים

את הבריכה בעין-שמר אני מכיר עוד משנות ה-50, כשהיינו באים מעין-המפרץ לתחרויות שחייה בין מוסדות החינוך בתנועה. עין-שמר עם אהוד דקל בראש, היו ידועים בכל הארץ ותמיד ניצחו אותנו. כשהגעתי לחיות בעין-שמר, עסקתי הרבה בספורט והבריכה היתה חלק מהעיסוק שלי.
באותו זמן האחראי על הבריכה היה זאב שטיין, וההתנהלות היתה

מאוד שונה מהיום. פעם בשבוע החליפו את המים בבריכה, ובין החלפה להחלפה הלכלוך הגיע לרמה כזו שאפשר היה להתחבא בתוך הבריכה בלי שיראו אותך.
בשנת 1974 נכנסתי לתפקיד האחראי, ושימשתי בו 25 שנה. בתקופתי הקפדתי על כך שיהיו בבריכה מצילים שעברו הכשרה. המצילות הטובות ביותר שהיו לי, הן גילה לביא וגלית תיבון. הן היו מסורות לעבודה, ניקו היטב את הבריכה ושמרו על המתרחצים.
מתוך מסירות גדולה, היה מקרה  שגילה נפגעה מהכלור ואושפזה לשבוע בבית חולים.
בתקופתי החלפנו את השימוש בברום (המסוכן לבריאות) לכלור. יום יום היה צריך לנקות את הבריכה, ובהמשך הכנסנו מטאטא מכני. כאשר  קיבוץ יזרעאל החל לשווק רובוטים לניקוי הבריכה, היינו הראשונים שקנו רובוט, וזה פתר את בעיית הניקיון.
בשנת 1987 עשינו שיפוץ גדול בגלל נזילה, והחלפנו את הריצפה ליריעות pvc. זה החזיק מעמד 10 שנים.
בשלב מסוים עשינו סגירת שערים אוטומטית וחברים נכנסו לבריכה עם כרטיס. זה התברר כנוהל מטריד ובוטל. אני זוכר שהכנסנו שיעורי שחייה לילדים, ומשפחות נהגו לעשות ארוחות ערב בבריכה עם הילדים.
יום אחד הגיעה לבריכה חבורת אורחים ולא נתתי להם להיכנס למים. הם סרבו ללכת למרות שהסברתי שאין להם ביטוח. אני זוכר שאף חבר לא התערב לעזרתי, ובסוף קראתי למארח שלהם והם הלכו. מאז נקבע הנוהל שאורחים נכנסים לבריכה רק בליווי המארח.
בשנת 1997 סיימתי את התפקיד, ושלמה שחר נכנס במקומי ועשה את זה טוב מאוד. הוא עשה הרבה שיפוצים חשובים, ששיפרו מאוד את הבילוי והשחייה בבריכה.

ניר אלון – אחראי
ניר אחראי על הבריכה זו השנה שלישית ומאוד נהנה מהתפקיד. "אני אוהב שבאים ונהנים בבריכה. קראתי לה "הלגונה הכחולה" כי זו פנינה כחולה במרכז הקיבוץ - מקום המפגש הכי חשוב בקיץ לשחיינים, לילדים ולהורים. כילד וכמבוגר תמיד אהבתי את המגע עם המים, שיש לו השפעה ידועה וטובה על הגוף והנפש שלנו. וככל שהמים יותר קרים, כך ההשפעה יותר טובה. לכן אני מתחיל כל יום במקלחת קרה, גם בחורף.
מאז שנכנסתי לתפקיד הוספתי רשתות צל, ויש לי עוד תוכניות כדי לעשות את המקום כיפי ולמשוך אליו רבים. בתפקידי אני צריך לדאוג שהמים בבריכה יעמדו בתקנים – יהיו צלולים וברמת חיטוי נכונה (לא גבוהה מידי שתפגע במתרחצים, ולא נמוכה שתאפשר התרבות חיידקים). יש לנו בקר ואני עוקב באמצעותו. אנחנו דואגים לניקיון של המקלחות, השירותים, הפחים, העלים במים ושלא יכנסו כלבים. בהזדמנות זו אני מודיע על מעבר לנוהל סתיו: החל מתאריך 2.9.18 הבריכה תפתח בין השעות 16:00-19:00, כדי לחסוך בהוצאות על זמנים שממילא רק בודדים באים.

דליה אלפרוביץ-אפק
אחותי

בנושא הבריכה ראוי גם שנזכיר את מרים אחותי ז"ל. היום כאשר כל 11 נכדי ו-2 ניני, כולם אוהבי בריכה, שחייה, ים... וכאשר כבר טבעו מעל 20 ילדים השנה... ראוי שנזכיר את אחותי בת ה-3 מרים. הייתי בת כ-13 שנה, ובריכת עין-שמר, שהיתה מהראשונות בתנועה הקיבוצית, עוד לא היתה מגודרת וללא מציל.
ילדי הגן והגננת טיילו להנאתם במפוזר... והאסון קרה מבלי שאיש ראה. ועל כך עם השנים אין טינה וכעס...
כעבור 3 שנים נולדה אחותי שלומית, לנחמה ונחמיה אלפרוביץ... והיום אנו שכנות ב-ת"א וזיכרונה של מרים עולה עם כל מקרה טביעה עליו אני שומעת...


הילדה שבתמונה



נירה כהן מספרת שהזיכרון היחיד שלה מהאסון הוא תמונה באלבום, שבה נראות 3 ילדות קטנות. כששאלה מי זו הילדה השלישית בתמונה, ההורים היו מתבלבלים ומתחמקים. אמרו לה רק שהיתה איתה בשישייה בבית הילדים.
שלומית אלפרוביץ-רוזנסקי זוכרת תמונה שעמדה בחדר ההורים. תמונה של ילדה, ששלומית חשבה שזו היא עצמה. רק כשהיתה בכיתה ד', סיפרה לה חברה לקבוצה בסוד, שהילדה בתמונה זו אחותה הגדולה, שטבעה בבריכה שנתיים לפני ששלומית נולדה.

מרים אלפרוביץ נולדה בתאריך 8.9.1950  כו' אלול תש"י. בת משותפת ראשונה להוריה נחמה ונחמיה אלפרוביץ, ואחות לדליה בתם של נחמיה ואשתו הראשונה – זהבה.




השישייה של מרים שכנה בבית שכבר לא קיים, מול בית התינוקות של היום. ביום שלישי 23.6.1953  י' תמוז תשי"ג, ברחו 4 מילדי השישייה, שטרם מלאו להם 3 שנים. אולי ניצלו את ההזדמנות שנשארו לבד בחצר, כשהמטפלת היחידה הלכה לארוחת בוקר כמקובל אז.
מטי דגאי יצאה מאוחר יותר לטייל בקיבוץ עם השישייה שלה, ופגשה בדרך שניים מהילדים הבורחים. כששאלה אותם מאיפה הם באים, הם סיפרו שהיו בבריכה ויצאו, אבל מרים לא יצאה. אחת מהארבעה זוכרת שהם היו בבריכה ודיברו ביניהם למי יש אומץ להיכנס. היא זוכרת שפחדה, אבל מרים רצתה להיכנס. מאותו יום היא זוכרת את הסולם בבריכה שיורד אל המים.


מטי מיהרה לבריכה וזעקותיה הבהילו לשם מספר חברים שמשו את מרים מהמים.
עידית רונן מהשישייה של מטי, זוכרת שראתה כשהוציאו את מרים מהמים, וכשהסתובבה לשאול את מטי מה קרה, גילתה שהרחיקו את כל הילדים, והיא נשארה לבד. הזיכרון החזק
של עידית, הוא מהפחד שנשארה לבד. ילדה אחרת שהיתה שם, זוכרת שבאו אנשים עם חלוק לבן, היא זוכרת שתי דמויות עם חלוק לבן רוכנות מעל מרים, ועוד דמות עומדת על הדשא. היתה התקהלות.

לאחר טביעתה של מרים נסגרה הבריכה לכל הקיץ, והקימו את הגדר במקום בו היא נמצאת היום.




בעלון עין-שמר מתאריך 26.6.1953 נכתב בשער:
"אבלים ודמומים הבאנו למנוחות את מרים בתם של נחמה ונחמיה אלפרוביץ,
ונפרדנו ממנה בדברים אלה:
מרים הקטנה, הבהירה, כחולת העין, חג בהיר היית להוריך והנה הושבת החג ואיננו. זכה היית וטהורה ולא חטאת לנו במאומה, ואנו חטאנו לך, כולנו. מה נגיד עתה להוריך ולאחותך, אם לא נגיד כי לבנו איתם ואהבתנו להם. שלום לעפרך מרים".


בשנת 1992 בהגיעו לגבורות, כתב נחמיה אלפרוביץ את זיכרונותיו עבור בנותיו, נכדיו וניניו. בהסכמת הבנות אני מביאה מעט מהדברים שסיפר:
נחמיה נולד בחנוכה 1912 להוריו בלה ומשה, בעיירה קורניץ שבבלרוס. בגיל 13 התייתם מאביו, ובהעדר אמצעים הפסיק את לימודיו בסיום בית הספר היסודי, ועבד לפרנסת המשפחה בבניין, אפייה ועוד. כשהוקם בעיירה קן של השומר הצעיר, הצטרף נחמיה לפעילות, למד עברית, הרחיב את לימודיו הכלליים ויצא להכשרה לקיבוץ "בדרך", לקראת העלייה לארץ. ביולי 1933 עלה לארץ. אחרי חצי שנה, כש"בדרך" עברו לעין-שמר, נשאר נחמיה לבקשתו לעבוד בבניין-בריצוף בחיפה 3 שנים, כדי לסייע לאמו ואחותו שנשארו בקורניץ ללא פרנסה.
את זהבה הכיר מילדות, כי גרה באותו רחוב שלו בעיירה. בעקבות נחמיה, יצאה זהבה להכשרה והגיעה ישר לעין-שמר. לחלוב ידעה מהבית (לרוב המשפחות בעיירה היו ליד הבית פרה או שתיים לתצרוכת עצמית), ונכנסה לעבודה ברפת. לאחר כשנה חלתה בצהבת. כשהתאוששה החליטו השניים להתאחד בעין-שמר. נחמיה עזב את חיפה והצטרף לקבוצת הבניין המקומית, שבנתה את כל הבתים בקיבוץ וגם את הבריכה, ובה עבד 30 שנה.
באוקטובר 1939 נולדה לזוג הצעיר בתם הבכורה – דליה. חודשיים קודם פרצה המלחמה, והגרמנים הגיעו לגבול מצרים. ביישוב היהודי גויסו מתנדבים לצבא הבריטי, וכשחסרו מתנדבים נערכה הגרלה. נחמיה עלה בהגרלה ויצא לצבא בשנת 1942. בשנת 1944 אושפזה זהבה בבית החולים עם סיבוכים בכבד כתוצאה מהצהבת שבה חלתה. באותו יום, בלי שידע, יצא נחמיה ללוות רכבת אספקה צבאית לסוריה. הוא חזר ברגע האחרון והספיק להיפרד מאישתו. המאמצים לשחררו מהצבא לאחר מותה לא צלחו, ונחמיה נשלח למצרים. לאחר חודש הוחזר לארץ בעקבות התערבות הקיבוץ, ובמאי 1945 שוחרר. דליה היתה בת 6.
המלחמה הסתיימה ולנחמיה התברר שכל יהודי העיירה וביניהם אמו ואחותו נרצחו.
בכספים שהתקבלו מהצבא הבריטי עבור המתנדבים, ובעזרת קבוצת הבניין וכלל החברים, הוקמה בעין-שמר לאחר המלחמה - בריכת שחייה.

נחמה צ'רטוק נולדה להוריה מרים ושמואל, בעיירה רדושקוביץ באזור וילנה, בשנת 1915. חודשיים לפני פרוץ המלחמה הגיעה לארץ, לקיבוץ עמיר. מכרה הכירה בין נחמיה ונחמה, ובשנת 1950 "נולדה לנו בת ושמה מרים, מוצלחת מאוד, ילדה נהדרת, אבל קרה לנו אסון נורא, והילדה טבעה בבריכת השחייה בהיותה בת 3 שנים. זה היה מחדל נורא שלבריכה לא היתה גדר ולא מציל..."


בשנת 1955 נולדה שלומית.
בשנת 1958 התחתנה דליה עם אורי אפק שהיה מורה לספורט בעין-שמר. כשנולדה עינת (לימים נישאה לעודד מכנס, מגדולי הכדורגלנים בישראל), הפך נחמיה לסבא הכי צעיר בעין-שמר. אחריה נולדו ירון, שרון (בשבילכם: אלוף שרון אפק הפרקליט הצבאי הראשי) ואלון.
בשנת 1986 התחתנה שלומית עם דני רוזנסקי ונולדו ארז ומיכל.
היום יש לנחמה ונחמיה - 6 נכדים, 11 נינים ועוד 2 חימשים (בני נינה). נדמה לי שזה משפט טוב לסיים בו.


 לוח מודעות



טיול ראש השנה לצפון

כמיטב המסורת של השנים האחרונות, בראש השנה יוצאים לטיול.
השנה הטיול לצפון, והוא יתקיים ביום שלישי 11.9.18 חג השני, בהדרכת איריס זרטל.
קיבלנו לטיול מענק מאוד יפה מהמועצה, ועל כך תודה גדולה לשמשי רכז ועדת הרווחה.
השנה הנוהל מעט שונה:
לא תיתלה הרשמה בחדר האוכל, אלא כל חבר שמעונין לצאת לטיול, ישים בתא הדואר שלי פתק עם שמו + מספר תעודת זהות. זה הנוהל המתחייב ע"י המועצה.
מחיר השתתפות לאדם - 30 ₪ בלבד.
ההרשמה עד תאריך 1.9.18 ואני מצפה למצוא בהקדם הרבה פתקים בתאי.
בתוכנית:
           טיול רגלי בגן לאומי קדש. מסלול מונגש ובצידו מקדש הלניסטי מרשים.
           נסיעה לאורך גבול לבנון כולל תצפיות.
           ביקור בגן לאומי ברעם.
           טעימה מגלידה גלילית בבעלות משותפת ליהודי וערבי.
המסלולים הרגליים נוחים וקלים, ואלו שלא רוצים ללכת יוכלו להמתין בסמוך.
הציוד הנדרש הוא נעלי הליכה נוחות, מים, כובע, חטיפים, ארוחות וכסף לגלידה ודמי כניסה לגן לאומי ברעם (7 ₪. בבקשה הצטיידו בסכום מדויק).
פרטים נוספים יימסרו בהמשך. להתראות בשמחות, רבקה שדה


על סקר בנושא קליטת בני קיבוץ

בימים אלה אנו עומדים בפני הכרעות גורליות, שישפיעו באופן קריטי דמוגרפית וחברתית על עתיד המקום. אלו החלטות שאינן רק כלכליות, אלא בעיקר אסטרטגיות וערכיות. נדרש מאיתנו כיום להקצות את שארית החלקות לבנייה בקיבוץ. זו לא פחות מהחלטה היסטורית, כזו שלא ניתן יהיה להתחרט, לתקן, או אפילו לשפר בהמשך, כי לא יהיו קרקעות חדשות לבנייה.
כעת מסתמנת מציאות פשוטה וברורה – רובם המוחלט של בני הקיבוץ לא מצליחים להשתלב בתכנית החדשה, וכפי שהיא היום, לא יהיה מנוס מפליטתם החוצה מעין-שמר.
חשוב שיהיה ברור לכולם - אם יש לנו עניין בקליטת המשפחות והצעירים שלנו בקהילה, אנחנו מחליטים כעת את ההפך המוחלט מכך. זוהי עתודת החלקות האחרונות בישוב, ואנחנו מונעים אותה מילדינו. זו שגיאה שלא ניתן יהיה לתקן, כשנבין ונתחרט על מעשינו.
מול אדישות הקהילה, אנו מנסים להציף ציבורית את נושא הדיור לצעירים וחשיבות ההכרעה לטובתו בימים אלו ממש - שהם האחרונים להתלבט בהם.
לאחרונה מילאו הבנים הצעירים בגילאי 25-40 סקר, בו נשאלו לגבי תכניותיהם העתידיות ויכולתם הכלכלית לממשן. אנו מביאים את תמצית הנתונים שהתקבלו, והם מצביעים על כך שהבנים רוצים חד משמעית להשתלב בקהילת עין-שמר. עם זאת, גם בדיור בשכירות וגם בבנייה וקבלה לחברות, המציאות בשטח אינה מאפשרת זאת בפועל ולאורך זמן. קיים קושי יסודי שתובע פתרונות, שיאפשרו לבנים לחיות את חייהם ולבנות את עתידם ליד משפחותיהם.ישנן שפע דרכים ופתרונות לעשות זאת. בבקשה, אל תתנו לאדישות לגרש אותנו מהבית שלנו.
ענבל קרטה-משיח

למה חשוב (או לא חשוב) לך לחיות בעין שמר?

           זה הבית שלי, כאן נולדתי, סבי הקים את עין-שמר, המשפחה והחברים שלי כאן, ואני רוצה שילדיי גם יחוו את החיים של הקהילה שלנו.
           חשוב לי לגור בקיבוץ כי זה המקום שנולדתי וגדלתי בו, וכי משפחתי גרה בו וכך גם חלק מחבריי. אני רואה הרבה אפשרויות למשפחתי הצעירה ולי, לגדול ולהתפתח בקיבוץ ובתקווה להישאר בו שנים ארוכות.

           אני רוצה לחיות במקום פתוח כמו קיבוץ. נולדתי וגדלתי בעין-שמר ואני חושב שזו זכותי המלאה, גם אם זה רק בשכירות וללא חברות.
           המשפחה, החינוך, החברים, הנגישות, מקום יחסית בטוח לילדים.
           סביבה שבה הילד שלי מקבל דברים שלא יקבל בשום מקום אחר. הוא קשור למקום ולמשפחה שבמקום. יש לי תחושת שייכות למקום.
           זה הבית שלי והמשפחה שלי גרה פה. אני אוהבת את הקיבוץ.
           חשוב לי כי זה הבית שלי וכבר מספר דורות שמשפחתי גרה פה. אני רוצה וחשוב לי להמשיך את עתיד הקיבוץ, על ידי היקלטות והמשכיות של משפחתי.
           אני עדיין לא יודע אם אחיה בעין-שמר, אבל יש בי אהבה גדולה למקום הזה.
           זה המקום בו אישתי גדלה ורוצה לגדל את ילדיה. וגם אנחנו מאוד מחוברים למקום.
           כמו שהורי גידלו אותי פה בעין-שמר, ארצה לגדל את ילדי בעין-שמר. זה הבית שלי.
           בגלל שאני רוצה לגור ליד ההורים שלי, וגם בגלל שהייתי רוצה לחנך ילדים במקום כזה.
           כי עין-שמר זה הבית שלי ושל כל משפחתי כבר כמעט 5 דורות.
           זה תמיד יהיה המקום בו ארגיש הכי נוח והכי מחובר לקהילה.
           זה המקום הכי טוב בעולם, מבחינה ערכית ומבחינת איכות חיים.

למה לדעתך חשוב (או לא) שבני עין-שמר יהוו חלק עיקרי מההרחבה?

           נולדנו וגדלנו בקיבוץ, מבחינתנו זה הבית ותמיד יהיה. אם יהיה יותר מקום לצעירים בקיבוץ, יהיה להם יותר מקום לתרום את חלקם כמו שהתאפשר לבני קיבוץ לפניהם.
           כי אנו מכירים את המקום ויש לנו זיקה ואכפתיות לאנשים שגרים כאן ולמקום שבו גדלנו.
           כדי שתהיה המשכיות למשפחות שלנו.
           כי אנחנו היחידים שיכולים לשמור על צביון המקום, וכי יש לנו זכויות עליו בגין מה שהורינו ואנחנו השקענו בו.
           כי זאת זכותם לפני כל אחד אחר שהוריו לא נתנו את כל חייהם וכספם לקיבוץ, ותרמו יותר מכל אחד שיגיע ויקנה חברות ובית ומה שהוא יתרום בעתיד.
           כדי לשמור על המרקם האנושי.
           כי המשפחות שלנו כאן וגדלנו כאן.
           קהילה לא יכולה להיות מאוסף חברים ותיקים ואוסף צעירים/משפחות חדשים/ות שבאו לכאן מבחוץ ללא היכרות עם האנשים הנמצאים וההיסטוריה של המקום. בדיוק כמו להרוס שכונה ישנה וקהילתית ולבנות בה מגדלים חדשים, זה כבר לא "זה".

           ראשית, כי זה הבית שלהם, הסביבה המוכרת והמקום שהם אוהבים. שנית, מדובר בקיבוץ. ההורים נתנו את כספם כל חייהם בידיעה שהקיבוץ ידאג גם לבנים, בני 30-40 ידעו וסמכו על כך שתמיד הקיבוץ יפתח את שעריו בפניהם. הקיבוץ הטעה את הצעירים שרצו להיקלט, עד שהיום אין באפשרותם. שלישית, כל ישוב בארץ מקדם קליטת בנים (אפילו בפרויקט "מחיר למשתכן" יש עדיפות לבנים באזור מגוריהם).
           שמירה על האופי.
           כי יהיה להם אכפת מהמקום.
           המשכיות אורגנית של הקהילה והמקום.
           כדי שמישהו ידאג למבוגרים כמו שצריך.
           כדי לשמור על אופי הקיבוץ, ולהשאיר את הדור שגדל כאן ואוהב ומעריך את המקום.
           שיהיה דור המשך למשפחות שלנו. הקיבוץ הוא הבית שלנו והכי טבעי שאנחנו נהיה הדור הבא שממשיך אותו.
           המשכיות ושמירה על הרוח הקיבוצית.
           כי זו הזכות של ההורים שלנו, שעבדו קשה במשך שנים בקיבוץ, לתת לילדים שלהם בית לידם בקיבוץ.
           אני חושבת שבני עין-שמר ישמרו על הצביון הקיבוצי. יהיה להם אכפת מהאנשים שגרים פה וזכותם להמשיך את השרשרת המשפחתית.
           זה הקיבוץ שלנו, גדלנו בו, לכולנו אכפת ממנו ואיך הוא יראה בעתיד, אלה האנשים שהייתי רוצה שיהיו שכנים שלי.
           חשוב שהקהילה תשמור על בניה ובנותיה, כדי שישמר מקום איכותי, חם, נעים ובטוח לחברים.
           צריך לתת לבני הקיבוץ את האופציה הריאלית, כדי שיוכלו להמשיך ולגדל את משפחתם בקיבוץ. צעד שכזה יהווה מנוף אדיר לחיי קהילה פורחים ולהמשך קיומו של הקיבוץ.
           חשוב, אולי הכי חשוב, לשמר את אופי המקום. אם ייכנסו נקלטים ללא זיקה לחיי הקיבוץ, אופי המקום ישתנה.

כיצד את/ה רוצה לראות את הקהילה הצעירה בעין-שמר מתחדשת?

           יותר שיתופי פעולה ויוזמות של הצעירים, יותר מעורבות בחיי הקיבוץ והתרבות.
           בסולידריות, להבין מה הזכויות והחובות שלנו בקיבוץ, בלי שניהם לא נצליח ליצור כלום.
           בכך שיתחילו להזכיר אותנו, ויתחילו להתעניין בנו, ונוכל לבנות ולגדל את הילדים שלנו בחינוך הטוב ביותר.

           שכונות ייעודיות לצעירים, מעורבות קהילתית של הצעירים בחיי הקיבוץ בשלל תחומים, וכל סוג של דיאלוג בין מוסדות הקיבוץ לבין בנותיו ובניו.
           מקבלת יחס שווה לחברים, ושלא יסתכלו עלינו בתור מקור הפרנסה של הקיבוץ אם זה משכירות או מקליטה.
           בראש ובראשונה יושר. שיטפלו בזוגות שדחו אותם ושיקרו להם לאורך הדרך.
           פתרונות בני השגה. חיים בשלווה, ללא הרגשה שבשלב כלשהו נידחק החוצה.
           קהילה צעירה, אכפתית, מחוברת למקום אך גם חזקה כלכלית, ללא צורך לאבד את כל הונה לצורך סגירת הפינות של הפסדי העבר של הקיבוץ.
           באופן הגיוני ומתאים לאפשרויות של בני המקום.
           מתמלאת בבני הקיבוץ שאיתם גדלתי ו/או עם אנשים שמוכנים לחיי קהילה ושיתוף, ולא רואים במיסי הקהילה כמחיר לקבלת קרקעות.
           מעורבת ומשתלבת בנעשה בקיבוץ.
           קהילה בונה ואופטימיות שהולכת קדימה באומץ.
           תוססת ויוזמת ומגדלת בניה ובנותיה.
           מיוצגת יותר ונקלטת לחברות.
           באמצעות קליטה ובנייה, שיתנו אופציה ריאלית לצעירים להקים פה בית ומשפחה.
           לבנות ולקלוט כמה שיותר משפחות בני קיבוץ. לתת גם אופציה לשכירות למשפחות שבאמת אין באפשרותן לקנות.
           הגדלת אפשרויות הדיור והקטנת חסמי הקליטה, באופן כללי ולבני הקיבוץ בפרט.
אפשרות נוספת היא הקטנת המיסים המוטלים על חברי הקיבוץ (מס איזון) שיהפכו את ההחלטה הכלכלית (אם להצטרף/לחזור לקיבוץ) ליותר סבירה.
           חיה, תוססת, פעילה ומתרחבת.
           קודם כל באמת לדבר עם הצעירים, לבדוק מה רוצים וצריכים מבחינה תרבותית, חינוכית, כלכלית... לתת תחושה שאנו רצויים בקיבוץ.




קליטת צעירים  //  עידו ספקטור

הדלק העיקרי לעלייה ברמת החיים לאחר השינוי, הוא הפסקת ההשקעות בבניית דירות לחברים צעירים. זה שיחרר מיליונים לחברים המבוגרים. אין אפשרות לשינוי דה-לוקס שיביא רווחה לכל המגזרים. החברים שהצביעו עבור השינוי, העדיפו במודע את הרווחה
לטווח קצר על חשבון קליטת הבנים. השאלה היא מה עושים כעת. המשפחות צריכות לוותר על חלק מהרווחה שנצברה במשך השנים. דוגמא לוויתורים:
א. רכב פרטי ליד הבית.
ב. חופשות בארץ ובחו"ל.
ג. פינוקים מיותרים.
כל זה יביא לחיסכון של אלפי שקלים בחודש ויוקדש לדיור לילדי המשפחה. זה מה שעושות משפחות רבות במדינה.
הערות:
א. עדיין לא התבצע תקנון הדירות משנת 2013 הקובע השוואה בפערי הדיור.
ב. לא נגבו חובות בתחום הדיור בסכומים של מיליונים.
ג. השוויון, שהושמט בחוק הלאום, חשוב גם אצלנו.




תגובה לקריאה להתעוררות בנושא קליטה ודיור  //  יפתח אלון

קראתי בעיון את "הקריאה להתעוררות בנושא דיור בר השגה וקליטה נאותה לבני ובנות הקיבוץ", שפורסמה בעלון האחרון. באופן אישי אני תומך ומזדהה עם חלק גדול מהדברים שנכתבו באותה קריאה, אך ישנה רק בעיה קטנה אחת – לאור החלטות הקיבוץ בשנה האחרונה, הסיסמאות וההצעות המועלות באותה קריאה, אינן יכולות להתממש.
להזכירכם, לפני כשנה החלטנו בקלפי, כי קיבוץ עין-שמר מאמץ את חלופת האגודה בנושא שיוך הדירות, ברוב של למעלה מ- 75% מבעלי זכות ההצבעה.
 מדובר באחת ההחלטות המשמעותיות ביותר לעתיד הקיבוץ, שקיבלנו בשנים האחרונות.
משמעות ההחלטה הנ"ל הינה, בין היתר, כי על הקיבוץ לרכוש את הזכויות בקרקע מרמ"י בסכום המוערך בכ- 155 מיליון ₪.
בהמשך לאותה החלטה, אושרה בהנהלה ובשיחת הקיבוץ תכנית ליישום חלופת האגודה. על פי התכנית הנ"ל, בכדי לגייס את הסכום האמור, על הקיבוץ לגבות את מלוא מחיר הקרקע מהנקלטים (וגם אז יידרש הקיבוץ לגייס סכומים ניכרים ממקורות נוספים, להשלמת מלוא סכום הרכישה). על סמך התכנית הנ"ל הוחל בשיווק מגרשים למועמדים פוטנציאלים לקליטה, בהתקשרות עם גורמים חיצוניים שונים (יועצים, מתכננים, קבלנים וכדומה) לקידום התכנית, ובמו"מ עם רשויות המדינה ליישומה.
במצב הדברים המתואר לעיל, אין אפשרות ליישם את ההצעות המוצגות בקריאה שפורסמה, ולהעניק מגרשים לבני/בנות קיבוץ במחיר מופחת, אלא במחיר כבד של הפרת הסכמים והתחייבויות לגורמים הנ"ל.
הקריאה שפורסמה בעלון, מעידה כי חלק מהחברים הצביעו בעד חלופת האגודה, מבלי שהבינו את מלוא המשמעויות שלה. זאת, על אף שהיו חברים שהתריעו בנושא טרם קבלת ההחלטה וביקשו לבחון באופן ראוי חלופות אחרות.
לסיכום: ישנן החלטות ב"חייו" של קיבוץ, שאין מהן דרך חזרה אלא במחיר כבד. ההחלטה על קבלת חלופת האגודה בנושא שיוך הדירות, היא מסוג ההחלטות הללו. מוטב כי כולנו נפנים זאת ונתמודד עם משמעויותיה של ההחלטה, במקום להפריח סיסמאות והצעות שאינן בנות יישום.

משולחנה של ועדת רכב  //  עידן יגודה

לפני זמן מה החלפתי את שמוליק בראון בריכוז ועדת רכב. ראשית ברצוני להודות לשמוליק על העבודה הרבה והמקצועית שעשה בוועדה ובשירות החברים, על האכפתיות והרצון, ועל כך שהעביר לי את התפקיד באופן בהיר, מקצועי ועם ההומור הנדרש.
מאז שנבחרתי לתפקיד אני שומע בחצר רעשים ושמועות, כאילו הוחלט כבר בוועדה או בהנהלה לחסל את ענף הרכב. אז בראשית דבריי אני רוצה להזים שמועה זאת מכל וכל. מציע לנו להירגע. אין שום כוונה כזאת ואני גם לא אתן את ידי לכך, כי אני חושב ששירות זה חיוני מאוד לחברים ולצעירים. לדעת הוועדה מהלך כזה, אם יוצע בכלל בעתיד, יהיה רק בסמכותה של שיחת הקיבוץ. עם זאת ניתן לראות ירידה מגמתית בהכנסות הענף, ומכאן שיש פחות נסיעות של חברים וצעירים ברכבים. במגרשי החנייה ברחבי הקיבוץ ניכר שיש יותר ויותר רכבים פרטיים של חברים, ובסידור הרכב, בדרך כלל, אין בעיה לקבל רכב מהרגע להרגע. זהו תהליך שקורה ברוב הקיבוצים שעברו שינוי, ולכן מדי פעם יש לבחון את כמות הרכבים לעומת השימושים. גם בוועדה בראשותו של שמוליק, מצד אחד חודש צי הרכב ואיכותו עלתה, ומצד שני צומצם הצי במספר רכבים. אחרי שבדקנו את המספרים בחצי השנה הראשונה של 2018 ואת הירידה המתמדת בשימוש, החלטנו בוועדה למכור באופן הדרגתי 2 רכבים קטנים. אחד יימכר לרפת לטובת מרכז הרפת הנכנס, והרכב השני יימכר לאחר תקופת החגים הבאה עלינו לטובה. מהלך זה, לדעתנו, הוא הכרחי וישאיר את צי הרכב עם 11 רכבים. נראה לנו שזהו מספר סביר שישרת את החברים באופן מיטבי.
מאז שנכנסתי לתפקיד, למדתי שמספר התאונות שלנו רבות מאוד, כתוצאה מכך ההוצאות על תיקונים גדולות מאוד ביחס למספר כלי הרכב, ועקב כך גם מחיר הביטוח שאנו משלמים על כל רכב גבוה יותר. כל זה מוביל לכך שסעיף ההוצאות בתמחיר, גבוה מעבר לתכנון וחבל. בהזדמנות זאת אני פונה לכל הנהגים והנהגות - בואו נשמור על הרכבים. היזהרו בכניסה וביציאה מהסככה, בחניות היזהרו משפשופים מיותרים, ובכלל היזהרו בכביש, כי הכי חשוב שכולם יחזרו הביתה בשלום. בכל מקרה של תאונה, אנא פעלו לפי הכללים ודווחו לפנינה גלעד.
חברי הוועדה: עידן יגודה - רכז, פנינה גלעד - סדרנית רכב, עינת תומר - ביטוח, רז יצחקי - מוסך, אירית פואה - מנהלת קהילה, אהרל'ה ליבנה - תמחירן.
ניתן לפנות בכל נושא הרכב לשאול ולהציע, מבטיח לענות לכולם בסבלנות ואדיבות.


סיב אופטי - שאלה

לפני כחודשיים שאלתי, למה לא מחברים את הטלפונים הנייחים לסיב האופטי בדומה למחשבים. התשובה המידית הייתה חיבור הטלפון שלנו לסיב. איכות השמע עלתה משמעותית ואני מודה למי שנתן את הפקודה ולמי שביצע.
עדיין נשאלת השאלה למה לא מחברים את כולם?

ביריט שפירא



סיב אופטי - תשובה

הנושא נמצא בתוכנית העבודה ויבוצע בקרוב.
אנחנו ממתינים לחברה חיצונית שתבצע את החיבורים.

אבי בן אדיבה

  


לכבוד תושבי המועצה אזורית מנשה,

המועצה מבצעת פעולות ניטור, מניעה והדברה על בסיס שוטף, במקומות בהם יש סיכוי לדגירה של זחלי יתושים: בנחלים, מקווי מים, מאגרים ובריכות חמצון. במידה ויש דגירה, אנו מבצעים הדברה בחומרים המאושרים על ידי המשרד להגנת הסביבה. בכדי שנפחית למינימום מטרדים של יתושים, נדרשת עזרה מהתושבים ויש לפעול על פי ההנחיות להלן.
כיוון שהדרגות הצעירות (זחלים וגלמים) מתפתחות במים, והבוגרים (יתושים) חיים מחוץ למים, חשוב למנוע התפתחות הדרגות הצעירות ע"י ייבוש מקומות שבהם מים עומדים:
להימנע מהשקיית יתר של הגינות.
לסלק מהסביבה חפצים ישנים שאין בהם שימוש ויכולים לצבור בתוכם מים.
לרוקן מים מתחתיות עציצים, דליים, חביות, אגרטלים, תעלות...
להחליף מי שתייה לחיות מחמד.
לנקז מים עומדים ממרזבים סתומים.
למנוע כניסת מים לצמיגים ישנים, לחורר צמיגים שיש בהם מים עומדים.
לאתר נזילות מדודי מים, ברזי גינה וכו'.
לוודא סגירה של בורות, ביוב וכו'.

מחלקת התברואה תגביר את תדירות הניטור, בכדי להוריד למינימום את הסיכוי להתפתחות של מטרדי יתושים. עזרת התושבים נדרשת בפעולות מניעה כפי שצוין ובהתראה על  מפגעי יתושים.

מחלקת תברואה - מועצה אזורית מנשה
04-6177330 




מסיבת סיום החופש הגדול בבריכה
בשבת 1.9.18 - היום האחרון של החופש הגדול,
ניפגש בשעה 10:00 למסיבת סיום החופש
בתכנית:
         משחקי בריכה – כדורים, גלגלים, חישוקים
         ארוחת צהריים קלה – שניצל בפיתה
         מוסיקה
         כיף
נשמח לראות את כולכם, גלי יגודה ועינת תומר