חפש בעלונים קודמים

עלון 37 (2018) (6146) ה' תשרי תשע"ט




אֲנִי מִצְטַעֶרֶת//לאה נאור


לְמִי שֶׁאָמַרְתִּי, אֶת מִי שֶׁגָּמַרְתִּי,
לְמִי שֶׁקִּלְקַלְתִּי אֶת כָּל הַבְּדִיחָה,
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, אֲנִי מִצְטַעֶרֶת,
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה.

עַל מִי שֶׁדָּרַכְתִּי, אֶת מִי שֶׁמָעַכְתִּי,
עַל מִי שֶׁשָׁפַכְתִּי אֶת כָּל הַקָּפֶה,
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, אֲנִי מִצְטַעֶרֶת,
כִּי זֶה בֶּאֱמֶת לֹא יָפֶה.

אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת, כָּל כָּך מִשְׁתַּדֶּלֶת,
אָז לָמָה תָּמִיד אֲנִי רַק מְקַלְקֶּלֶת.
מַה לַעֲשׂוֹת שֶׁאֲנִי כָּזֹאת?
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, מְאֹד.

אֶת מִי שֶׁדָרַסְתִּי, אֶת מִי שֶׁרָמַסְתִּי,
אֶת מִי שֶׁהָרַגְתִּי פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר,
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, אֲנִי מִצְטַעֶרֶת,
אֲנִי לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת יוֹתֵר.

בְּמִי שֶׁנָגַעְתִּי, בְּמִי שֶׁפָּגַעְתִּי,
אֶת מִי שֶׁ…. אוֹי לֹא! רַק לֹא זֶה! זְבֶּנְגְ! בּוּם! טְרַח!
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, אֲנִי מִצְטַעֶרֶת,
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, כָּל כָּךְ.





מאמר מערכת

כבר הרבה זמן שיש במערכת דיבור על עלון בנושא "תזונה", או כפי שאני מעדיפה לכנות זאת: "אוכל", וחשבתי שיום כיפור הוא זמן מתאים בהחלט... במיוחד שבמהלך חופשת הקיץ עשיתי בדיקות דם שגרתיות...
ד"ר נגב הישיר אלי מבט ושאל: "מה אנחנו עושים?"
אמרתי: "אתה כבר רץ מרתון, עכשיו נשארת השאלה מה אני אעשה".
ולא ניתן היה עוד לחמוק מדיון בנושא הכל-כך טעון, מורכב ומסובך הזה...
ואולי העובדה שדחיתי את העיסוק בנושא הזה בעלון, מעידה עד כמה משהו שאמור להיות פשוט, טבעי ומהנה, הפך בזמננו בעייתי, מעיק ומכביד (תרתי משמע).
לכן גם החלטתי מראש, שהעיסוק בנושא הזה בעלון, יהיה ככל האפשר קליל ומשמח. בלי רגשות אשם, בלי הטפות מוסר, בלי העצבות הקיומית העמוקה שניבטת מעיניהם של אלו שגזרו על עצמם לאורך ימים רבים לא לטעום משהו משמח באמת.
אז העלון השבוע, לכבוד הצום והתענית, מוקדש... לאוכל.


תודה ענקית לחלי זוהר, נוגה האולינג ומורן אלימלך על העזרה הגדולה באריזת וחלוקת לוח השנה עין-שמר תשע"ט. תושבי הקיבוץ שטרם קיבלו את השי לחג, יכולים לקבלו בחפצ' בשעות הפתיחה. ניתן לקבל לוחות נוספים למעוניינים.
שתהיה לנו שנה יפה, יצירתית ואוהבת – ממש כמו לוח השנה הזה.

סיגל דקל




מכתבי קוראים


בהמשך לעלון "הבריכה" ולכתבתו של אדם אלון.

מזה 33 שנה שאינני נמנית כבר עם חברי הקיבוץ באופן רשמי, אך הקיבוץ הוא "תבנית נוף מולדתי", הוא הבסיס הפנימי והערכי של כל חיי. אני עוקבת מרחוק אחר הנעשה בו, מתוך אהבה והערכה גדולה למי שחי בו ולמי שכבר שוכן בחורשה, אך תמיד יהיה שמור בליבי.
מאד התרגשתי כאשר סיגל דקל התקשרה אלי, וביקשה לשמוע ממני פרטים על הסיפור הטרגי שפקד את משפחתי עם טביעתה של מרים ז"ל. סיגל בעצמה לא הכירה אתהסיפור, ושמעה אותו לראשונה כאשר החליטה לעשות עלון בנושא הבריכה. כבת לדור צעיר הרבה יותר, יכלה בקלות לעשות עלון קייצי וקליל, ולא להעלות מנבכי ההיסטוריה את הסיפור העצוב והכאוב הזה. מעין "תיבת פנדורה" של כאבים, שהשפיעה בצורה זו או אחרת על כל המעורבים בדבר, שחלקםעדיין חיים אותו ואת השלכותיו. סיגל סיפרה את הסיפור ברגישות ובאומץ, ובכך החייתה שוב את זכרה של מרים ז"ל ואת זכרם של הורי. בתחושתי, כל עוד זוכרים מישהו - הוא עדיין מתקיים בעולם.
הפתעה מרגשת נוספת, היתה לי בעלון האחרון, עם קריאת מאמרו של אדם אלון, בו סיפר בכנות, באומץ וברגישות את סיפורה של סבתו מול אסון זה ומול אסונם של הורי. גם הורי, כמו רות אלון, נצרו את האסון בליבם, לא דיברו עליו, וקיבלו על עצמם את עול החיים והמשכם מתוך הסתכלות תמידית לעתיד. היום, ממרחק השנים, אני יכולה כמוהו להתפעל מיכולתם של אנשים מופלאים אלו, לשאת כאב גדול כל כך, בשקט, בהשלמה, בכבוד מעורר השתאות, ומתוך תחושת שליחות וגאווה על תרומתם העצומה לבניית הקיבוץ והמדינה.
תודה לכם אדם וסיגל,

שלומית רוז'נסקי (אלפרוביץ)


מה הדבר האחד שהכי חשוב שנדע
לגבי האוכל שאנחנו אוכלים?

גדעון אברהמי: שבחלקו הגדול יש תוספים לא רצויים, שתפקידם להאריך את חיי המדף שלו.

נילי דורצבכר-תומר: האוכל הוא אחד מתענוגות החיים ויש ליהנות ממנו! אך במקביל, יש לתת את הדעת לכך שכל פריט מזון שאנו מכניסים לגוף משפיע על בריאותינו, חשיבתנו ומצב רוחנו. אני פועלת לפי שתי המילים הבאות: מגוון ומינון. כלומר, אוכלת מהכל, אך משתדלת להקשיב לגוף ולאכול במידה. עם מניין השנים המצטבר וההכרה בכך שהגוף זוכר הכל ומגיב בהתאם, אני מקפידה יותר על הכנסת מרכיבים איכותיים וטבעיים לתפריט היומי.

אוריין גנדלמן: חשוב שיהיה בריא ומזין.

צפי גנדלמן: חשוב מאוד שיהיה טעים, שנהנה ממנו.

איתן בן מיור:אוכל הוא בסופו של דבר כימיה. הוא יכול להיות דלק, הוא יכול להיות תרופה, הוא יכול להיות רעל. מה שאתם בוחרים לאכול וגם מה שאתם בוחרים שלא לאכול, יכול להשפיע על בריאותכם בהווה וגם שנים קדימה.

אירית פואה: בלי אוכל אי אפשר, אבל כמו כל דבר, חשוב שיהיה במידה הנכונה, לכל אחד, בכל מצב וגיל.

דבורה רוזיו: שהוא טרי, נקי וטעים (שלא נבזבז עליו קלוריות).

נורית משיח: נראה לי, שמה שטעים הוא גם לא בריא.

דגנית חננאל: אוכל הוא הדלק של הגוף, חשוב לאכול מכל אבות המזון (חלבונים, פחמימות, שומנים, ויטמינים, מינרלים ומים), באופן מאוזן ובריא.

מה הדבר שהכי חשוב לדעתך לאכול?

גדעון אברהמי: כל אבות המזון ומינרלים, העיקר במידה ומה שטעים.

נילי דורצבכר-תומר: אין דבר אחד שהוא הכי חשוב. יש מגוון פריטים מכל אבות המזון, אותם רצוי לצרוך במינון המתאים ובהתאם לצרכי הגוף.

אוריין וצפי גנדלמן: הכל חשוב – חלבונים, פחמימות, קטניות, ירקות ופירות. צריך להיות איזון. מי שעוסק בספורט חשוב שיאכל חלבונים. על סוכר וקמח לבן ניתן לוותר לחלוטין, לא תורם לבריאות (אבל טעים ביותר). הגיוון מעניק לגוף את מה שהוא צריך על מנת לשמור על הבריאות (והמשקל).

איתן בן מיור: מבחינה בריאותית הדבר הכי חשוב הוא לאכול אוכל אמיתי ומגוון, כלומר כזה שהוכן מחומרי גלם פשוטים וניתנים לזיהוי (ולא "כאילו בשר", או "כאילו סלט", שהונדסו במעבדה).

אירית פואה: יש לאכול באופן מאוזן את כל אבות המזון, למען בריאות הגוף והנפש.

דבורה רוזיו: שתיית מים – תחושת ניקיון ורוויה.

נורית משיח: אומרים שירקות ירוקים, אבל מה אם הם מרוססים...

דגנית חננאל: אם מדובר באדם בריא, חשוב לאכול מהכל ובמידה: פירות, ירקות, חלבונים, שומנים טובים (זית ואבוקדו). כל מרכיב תורם משהו שחשוב לתפקוד טוב של הגוף.


מה המאכל האחד שהייתם לוקחים לאי בודד?

גדעון אברהמי: לאי בודד לא הייתי לוקח אוכל, אלא מנסה להתקיים מהטבע. אבל אם שאלת, אז לחם שאני אופה בבית.

נילי דורצבכר-תומר: ברור ששוקולד... אין מאושרת ממני כשהשוקולד נפגש עם בלוטות הטעם בלשוני, נמס בפי ואז נמוג לאטו עד לפגישה היומית הבאה...

צפי גנדלמן: פרה קטנה. יהיה לי גם חלב וגם בשר.

אוריין גנדלמן: את צפי עם הפרה.

איתן בן מיור:ביצים. בלי שום ספק. מדובר במזון שמכיל כמעט את כל מה שנחוץ לנו לתפקוד יומיומי. מכיל שומנים טובים, חלבון, ויטמינים חיוניים לתפקוד המוח ומינרלים.

אירית פואה: שוקולד והרבה מים לשתייה. מים כי אי-אפשר בלי מים, ושוקולד כי אני מאוד אוהבת שוקולד.

דבורה רוזיו: קבנוס... בשרי, לא מתקלקל בלי מקרר וטעים.

נורית משיח: לחמנייה טרייה מרוחה בחמאה ובדבש, ומלפפון קטן וירוק.

דגנית חננאל: צ'יפס. אני אוכלת פעם בשבוע.


מה הדבר הכי טעים שאכלת?

גדעון אברהמי: קשה להחליט כי אכלתי הרבה דברים טעימים, אבל בעיקרון מאכלי-ים ותבשיל השעועית של אמא.

נילי דורצבכר-תומר: שוקולד צ'יליאני לבישול...
בשנת 1985 סיירתי בפארק "טורס דל פיינה" בצ'ילה עם שותפי לחיים. לצורך הטרק שנמשך כשבוע וחצי, קנינו באחד הכפרים הקרובים לפארק סוגי מזונות יבשים, ביניהם קרקרים. כשהגענו לקראת ערב לרפוחייה (בקתה) הראשונה במסלולנו ופתחנו את חבילת הקרקרים הראשונה - התברר לנו שהיא מקולקלת, מנוקדת ומכורסמת. פתחנו את חבילת הקרקרים השנייה, השלישית... עד האחרונה שבהן, כדי לראות שכולן בלתי אכילות. המשכנו את הטרק במצב של רעב מנקר עם כל יום שעובר, כשהמוצ'ילה בת 20 הקילו על הגב, לא הופכת את העסק ליותר קל.
עם סיום הטרק – בכפר הראשון אליו הגענו, פשטנו על המכולת המקומית, בה קניתי את השוקולד היחידי שהיה: שוקולד לבישול עבה במיוחד. בכוחות אחרונים בצעתי חתיכות גסות והכנסתי לפי... את טעם גן העדן הזה לא אשכח לעולם! אין ספק שהכל טעים כשרעבים, וכשרעבים מאוד – הכל הרבה יותר טעים!

אוריין וצפי גנדלמן: סטייק פיורנטינה, באיטליה לפני 18 שנה, בירח דבש שלנו.

איתן בן מיור: אצלנו בבית כל ארוחה היא חגיגה קולינארית, כך שאנחנו שוברים את הרף מדי שבוע. אבל רעב הוא התבלין הטוב ביותר שקיים בטבע, בשביל זה יש את יום כיפור...

אירית פואה: אכלתי הרבה דברים טעימים ובמיוחד דברי מתיקה, שאני מאוד אוהבת.

דבורה רוזיו: כל מנה אפשרית במסעדת "פוקאצ'ה" קריית שמונה. מומלץ! הכל!

נורית משיח: יש לי זיכרון רחוק מאוד וטוב מאוד, מהמילקשייק הראשון שליקקתי ומהטוסט הראשון שאכלתי...

דגנית חננאל: העוגות בכלל, ובמיוחד עוגות השמרים, של אמא שלי, כשהן היו יוצאות מהתנור ביום חמישי בערב.

מה האוכל הכי גרוע שלא תכניסו לפה?

גדעון אברהמי: משתדל לא להכניס לפה אוכל כשר בהכשר הבד"צ, וחוץ מזה ג'וקים.

נילי דורצבכר-תומר: אני פחות מתחברת לפירות-ים למיניהם, ובמיוחד לקלמארי - שלאחר מספר ניסיונות הבנתי שכנראה לא נועדנו ללכת יחדיו, ולצדפות – כיוון שאני אוהבת את המזון שלי פחות רירי ורצוי גם מת.
אוריין גנדלמן: גפילטא. המראה והטעם אינם נאים בעיני (סליחה).
צפי גנדלמן: דייסת סולת. סולד עוד מהילדות.

איתן בן מיור: מטוגן. כל דבר בטיגון עמוק, או מה שמכיל מרגרינה.

אירית פואה: רגל קרושה, זה נראה ממש מגעיל. גם לא אטעם.

דבורה רוזיו: תמנון – בגלל מרקמו הצמיגי.

נורית משיח: נראה לי יותר סביר לאכול חגב מטוגן מרגל קרושה.

דגנית חננאל: בשר. בגיל 16 טעמתי קציצה עם דם ומאז אני לא נוגעת בבשר. זה מגעיל אותי.

ועוד משהו בעניין -

גדעון אברהמי: מתגעגע לאוכל של אמא אלגרה.

נילי דורצבכר-תומר: מאחלת לכל בית עין-שמר - חגי תשרי מהנים וטעימים, ולכל הצמים - צום מועיל!
אוריין וצפי גנדלמן: מאחלים לכולנו להיות בריאים וליהנות מהאוכל. גמר חתימה טובה.
איתן בן מיור:אוכל בריא צריך להיות טעים, יפה ומשביע. אם אתם אוכלים אוכל תפל, חדגוני או שאתם כל הזמן רעבים - סימן שאתם לא אוכלים בריא. מוקדש באהבה לכל אוכלי הפריכיות...

אירית פואה: מאוד קשה למי שאוהב לאכול, לשמור על תזונה מאוזנת ובריאה.

דבורה רוזיו: צום קל.

דגנית חננאל: אוכל זה חשוב לבריאות של הגוף שלנו וגם של הנשמה. אנחנו צריכים לשלוט באוכל ולא להפך. תאכלו, תיהנו... אבל תזכרו שהטעם של האוכל בכפית הראשונה, זהה לטעם שלו בכפית ה- 200.


האוכל שלי ואני//חיים חננאל

לי ולאוכל יש יחסים מורכבים של אהבה-שנאה מאז שאני זוכר את עצמי. אפשר לחלק את החיים שלי בהקשר זה ל-6 פרקים:

פרק ראשון -
ילד. שונא לאכול. מכריחים אותי לגמור את הקציצה כי אחרת לא אגדל. לא גמרתי את הקציצה ואכן לא גדלתי. הייתי ילד רזה וחלשלוש. מה שכן, אוהב מתוק. כמה שיותר. ועם המתוק הזה תהיה לי מלחמה בהמשך...

פרק שני -
צבא. ההקצבה של 7 דקות לארוחת צהריים בטירונות, הותירה בי טראומה שתלווה אותי כל חיי הבוגרים. התוצאה: בהמשך השירות אני מרחיק את הטבח העצלן מהמטבח, מפתח מהירויות שיא בקילוף וחיתוך צ'יפס, ומכין כמויות אדירות של צ'יפס... אני גם אוכל כמויות אדירות של צ'יפס. לראשונה בחיי, אני מתחיל לעלות במשקל. קצת.

פרק שלישי -
תל אביב. אני מגיע לתל אביב, מגלה מאכלים שלא ידעתי על קיומם, כמו פיצה, המבורגר... למזלי אני עובד בעבודה פיזית לרוב, ומאזן את הכמויות של הג'אנק פוד.

פרק רביעי -
עין-שמר. הילדים פורצים לעולם. יוצא כך שאני מופקד על האוכל. אני אפילו מתחיל להיות לא רע בזה. אוכל סיני, ממולאים, פסטות... המאכל שאני הכי טוב בו, דווקא אוכל בריא מאוד, נקרא "אפיו"- שורש סלרי חתוך לעיגולים כמו אננס, עם גזר, מבושל עם שמן זית ולימון...
בעין-שמר אני מתחיל לאכול כמויות. בלי חשבון. ובעיקר מתוק: גלידות, אבטיחים, עוגות. וכשאין מתוק בבית, כי דגנית מתחילה לדאוג (אני מגיע למשקל גבוה!), אני מחכה שתירדם, ואז מכין במיטב כשרוני - סחלב, מלבי, חלבה... המתוק הזה מטריף אותי.

פרק חמישי -
המלחמה. אני במשרד. רובי ספיר מתקשרת אלי. לא מצליחה להוריד את הסרט ששלחתי לה. אולי אני יכול להקפיץ אליה למוסד. אני עולה על האופניים. בדרך למוסד, קצת לוחץ

בחזה. אני יורד מהאופניים. מפסיק ללחוץ. נו, מה אתה בפאניקה? בטח צרבת. הולך ברגל. אני יושב עם רובי ואורי תומר ואנחנו מקשקשים קצת. בחזרה על האופניים, אני מדווש. הלחץ מדאיג קצת. טוב, מתישהו אקפוץ לד"ר נגב. אבל דלת המרפאה פתוחה. אני נכנס. גם הדלת של האחות פתוחה. צאלה (מור) יושבת ומחייכת לקראתי. אין תור. אם היה תור, לא הייתי נכנס. צאלה שומעת את התיאור שלי ומפסיקה לחייך. "עוף מיד למיון". "אבל יש לי עבודה" אני אומר לה. "שום עבודה! עכשיו למיון!". התוצאה ידועה לרובכם. אחרי אשפוז של מספר ימים, אני חוזר הביתה עם שני סטנטים חדשים, בוהקים, ישר מהקופסא בתוך החזה ו... תור לדיאטנית... עכשיו. אני בדרך כלל שונא דיאטניות, כי הן בעיקר אומרות לך לא לאכול, ובמיוחד לא לאכול מתוק, שזה בעיני הכרזת מלחמה שיכולה להביא לאלימות. אבל הדיאטנית הזו חביבה במיוחד. יש לה הומור והיא יודעת לכתוב הפוך. והיא כותבת לי מה שאני יודע לקרוא, גם אם לא הייתה כותבת הפוך: "אל תאכל מתוק. ובכלל, אל תאכל פחמימות", שזה אומר: פסטות, אורז, תפוחי אדמה, ותתפלאו: גם קטניות. אני מתפלא לגלות שהתזונה שלה מאוד קרובה לתזונת ה"פליאו" עליה מדבר איתן בן מיור. אז חלפו 4 חודשים. אני, אפשר להגיד בגדול, שומר על התזונה הנכונה ורק מקווה, כי אנחנו חברי מועדון המצונתרים, יודעים שההתמדה היא המלחמה האמיתית.

פרק שישי ואחרון
חדר האוכל. בגדול, חדר האוכל שלנו מצוין לסוכרתיים. יש כל צהריים עוף בתנור עם ירקות טריים בעיקר. מעולה.
אני רק מתחנן על חיי: ביום שישי בערב... לפעמים, אין אפילו סלט ירקות לרפואה... שלא לדבר על ירק שאינו פחמימה, כמו כרובית (לא זו המטוגנת), או כרוב מבושל, ולא בסוכר... אנא, חוסו על הסוכרתיים שבינינו ולא רק...
עד כאן. בתיאבון.










בוחן פתע
סגולה להעברת השעות שאין מה לראות בטלוויזיה
תשובות בסוף העלון, ותודות על העזרה בהכנת הבוחן לדגנית חננאל, חיים הטבח וד"ר נגב)

1.         איזה חטיף הכי נחטף בכולבו?
א.         סניקרס
ב.         טוויקס
ג.          באונטי
ד.         מארס
ה.         כל התשובות נכונות

2.         איזה סוג בשר הכי נטרף בכולבו?
א.         שניצל
ב.         סלמון
ג.          סטייק אנטריקוט
ד.         שוקולד "השחר"

3.         מה הדבר הכי חשוב לבריאותנו?
א.         תזונה בריאה
ב.         פעילות גופנית
ג.          לא לעשן
ד.         לשמור על משקל תקין

4.         מה הדבר השני הכי חשוב לבריאותנו?
א.         תזונה בריאה
ב.         פעילות גופנית
ג.          לא לעשן
ד.         לשמור על משקל תקין




5.         מי מהבאים שייך לקבוצת היונקים ומייצר חלב להזנת הוולדות?
א.         קוקוס
ב.         סויה
ג.          פרה
ד.         שקדים

6.         איזה סוג פרי קונים הכי הרבה בכולבו?
א.         תפוז
ב.         תפוח
ג.          בננה
ד.         אבטיח

7.         כמה ק"ג עוף אוכלים בחדר אוכל של עין-שמר בשבוע?
א.         60 ק"ג
ב.         112 ק"ג
ג.          95 ק"ג
ד.         150 ק"ג

8.         השלימו את הפתגם מתקופת הצנע: כדי לאכול תרנגולת, צריך...
א.         לתפוס אחת ביד
ב.         לזכות בפייס
ג.          להרוג את התרנגול
ד.         שהיא תהיה חולה, או שאתה תהיה חולה

9.         כמה כפיות סוכר יש בבקבוק 500 מ"ל קולה?
א.         2.5
ב.         9
ג.          7
ד.         12




10.       מהי הגלידה הכי בריאה?
א.         קרטיב
ב.         טבעונית, ללא חלב וללא סוכר
ג.          טילון
ד.         גלידונית

11.       מה ההבדל בין פלפל חריף ירוק לאדום?
א.         אין הבדל
ב.         הירוק חריף יותר
ג.          האדום חריף יותר
ד.         אין הבדל בחריפות (החריפות מושפעת מגודל הפלפל ולא מצבעו. ככל שהוא יותר קטן, הוא יותר חריף).

12.       איזו מנה לא אוהבים לאכול בחדר אוכל של עין-שמר?
א.         פשטידת גבינה מתוקה
ב.         קציצת בקר
ג.          כבד בקר
ד.         פיצה

13.       איך יודעים שמישהו הוא טבעוני?
א.         גוון עורו ירקרק
ב.         הוא רזה
ג.          הוא לא אוכל מאכלים מן החי
ד.         הוא כבר יספר לך ברגע שתפגשו

14.       איזה מהחלקים הבאים של התרנגולת לא תוכלו למצוא בנקניקיה?
א.         ציפורן
ב.         כרבולת
ג.          נוצה
ד.         חזה


15.       איזה מהמאכלים הבאים אינו איבר פנימי של בעל חיים?
א.         כבד אווז
ב.         גרוגרת
ג.          לשון עגל
ד.         קישקע

16.       מה הילדים הכי אוהבים לאכול בחדר אוכל?
א.         כל התשובות נכונות
ב.         נגטס
ג.          בולונז
ד.         שניצל+צ'יפס

17.       מה אורך חיי המדף של דבש?
א.         15 שנה
ב.         150 שנה
ג.          דבש לא מתקלקל לעולם

א.         איך מגדלים גזר גמדי?בחממות מיוחדות בשיטה הידרופונית
ב.         בארצות קרות (הקור עוצר את גדילת הגזר)
ג.          במכונה
ד.         גזר גמדי זה מלפפון חמוץ קטן, עם צבע מאכל מתוק בצבע כתום

18.       מה המאכל הכי לא בריא בכולבו?
א.         שוקולד
ב.         סוכריות
ג.          גלידה
ד.         בורקס

19.       מה המאכל שבני הנוער קונים הכי הרבה בכולבו?
א.         שוקולד
ב.         סוכריות
ג.          גלידה
ד.         בורקס

מאת הכתבים הצעירים: נעמה אייזן, אביגיל כץ-דגאי, רני ארבל-ויטמן ועומר יגודה
שלום ילדי עין שמר!
השבוע הכנו לכם מדור בנושא אוכל. מקווים שיהיה לכם כיף ומעניין,
מעורכי "משמר לילדים".




ראיון השבוע עם
פינו כהן

"מהקיבוץ קיבלתי את האפשרות להגשים את שאיפת חיי – לעבוד כל חיי את האדמה"

פינו (פנחס) נולד בשנת 1925, בעיר יפיפייה בבולגריה בשם פְּלוֹבְדִיב. בעיר הזו נולדו גם אלכסנדר הגדול וברטיקו דגן ("ישבתי עם ברטיקו יחד על אותו סיר"). אמו מזל היתה מיילדת - אחת משתי המיילדות היהודיות בעיר, ולמדה את המקצוע בעיר מונפלייה בצרפת. אביו, יצחק, ציוני שביקר בארץ עוד לפני שפינו נולד (הקשר של יהודי בולגריה לארץ ישראל, לא התבסס על השקפת עולם דתית), חלם לעסוק בתחומים אחרים, אבל קיבל מאחיו כסף ללמוד מסחר והתפרנס מחנות ששרתה את תושבי הכפרים באזור.
לפינו היתה גם אחות גדולה ממנו ב-4 שנים – רבקה (בקה בפי הבולגרים).




בגיל 8 הצטרף פינו לקן "השומר-הצעיר" בעיר, שהיה פעיל ומשך בני נוער רבים - מתוך 5,000 יהודים בעיר, היו 120 פעילים בקן.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים בפלובדיב מגילויי אנטישמיות קלים. יחד עם זאת, כשפרצה המלחמה והחלו להגיע פליטים מגרמניה, היה ברור שצריך לברוח מאירופה.
בשנת 1941, שלושה ימים אחרי שבולגריה הצטרפה למדינות הציר, יצא פינו ברכבת מיוחדת עם עוד כ-70 ילדים, דרך תורכיה לארץ ישראל. מדוע נשלח ברכבת הזו רק הוא ולא אחותו? על כך קשה להשיב היום. אולי כי רבקה אחותו היתה קשורה יותר להורים ולא רצתה להיפרד, אולי כי העלייה לארץ היתה כרוכה בהוצאה כספית גדולה והיה קשה לממן יותר מילד אחד, אולי כי מספר המקומות ברכבת היה מוגבל מאוד, ואולי (כפי שטוען איציק) משום שההורים בחרו להציל את ה-בן. פינו היה אז בן 15. שנתיים אחר כך נפטרה אימו משברון לב בעקבות הפרידה מבנה.
בולגריה לא נכבשה על ידי הגרמנים. בהסכם ביניהם נתנו הבולגרים לגרמנים מעבר חופשי ליוון, וקיבלו בתמורה את סלוניקי ואת הגישה לים. בשלושת הימים לפני יציאת רכבת הילדים, מספר פינו, עוד הספיקו הילדים דוברי הגרמנית, להתרשם לטובה מהחיילים הגרמנים שהגיעו לעיר.
לאורך המלחמה לא נשלח אף יהודי בולגרי למחנה ריכוז. העם הבולגרי לא נתן לגרמנים לפגוע ביהודי בולגריה. ראש הכנסייה הצהיר שאם יילקחו יהודים למחנות - הוא הולך איתם. אביו ואחותו של פינו הוחזקו תקופה מסוימת בהסגר בעיר אחרת, אבל הקשיים שעברו שם היו קלים בהשוואה לסבל של היהודים במדינות הכיבוש האחרות.
עם הקמת המדינה בשנת 1948, עלו יהודי בולגריה ברובם הגדול לארץ, וביניהם גם אביו ואחותו של פינו. רבקה, שכבר היתה נשואה, התגוררה בתל-אביב. לבעלה – בן ציון, היה מפעל לתפירת תחתונים וגופיות ביפו, ורחלקה גור למדה אצלו את רזי המקצוע. תקופה קצרה לאחר הגעתו לארץ, התגורר אביו של פינו בקיבוץ, והיה מכין לחברים מזרונים מעשב-ים איכותי, בהשוואה למזרוני הקש שהיו נהוגים אז.

לאחר ימים אחדים במחנה נוער בחיפה, הגיע פינו עם עוד 35 ילדים חניכי "השומר-הצעיר", לחברת נוער בקיבוץ "השומר-הצעיר" עין-שמר. בקיבוץ ציפו שיגיעו ילדים חסרי כל, אבל העובדה שההצטרפות לרכבת היתה כרוכה בתשלום, גרמה לכך שרבים מהילדים באו ממשפחות אמידות, ובמזוודות שלהם היה ציוד (גם נקניקים ומאכלים נוספים) שבקיבוץ של אותם ימים אפשר היה רק לחלום עליו. פינו מספר שהם היו כל-כך מפונקים ביחס למקום החדש, שפעם פתחו בשביתת מחאה על רמת האוכל בקיבוץ. חברת הנוער התגוררה בבית האבן, וחונכה על-ידי רבקה גורפיין, פולה אדיב וגצל ארליכמן.
אחרי שנתיים בחברת הנוער, התקבלו לחברות כמחצית מחברי הקבוצה. בהמשך עזבו נוספים וכ-10 השתקעו בעין-שמר לכל חייהם. ביניהם פינו.


כבר בימי חברת הנוער, בהיותו בן 15, עבד פינו בענף עצי הפרי, והתמיד בכך במשך עשרות שנים, עד שהוחלט בקיבוץ שהענף אינו כלכלי. עוד בילדותו בבולגריה, כשחלם לעלות לישראל ולקיבוץ, חלם למעשה להיות עובד אדמה - חקלאי בארץ ישראל. כך חונך ב"שומר הצעיר". העבודה במטעים ובכרם היתה הגשמת חלום, היתה הבית - "לא היתה לי שאיפה אחרת בחיים".
כשחוסל ענף עצי הפרי, פינו עבר לעבוד במפעל הגומי מעל 10 שנים, במחלקת האריזה וכמחסנאי ראשי של הצינורות.

בתקופת שירותו הצבאי, במסיבת סיום קורס קציני שיריון, פגש את פרלה שהתלוותה לאחד מחבריו לקורס, ושם ניצתה האהבה. פרלה היתה גרושה ואמא לילדה קטנה בשם נירה, שהקשר בינה לבין פינו הפך לקרוב ואוהב מהר מאוד. איציק נולד בשנת 1956, כשפינו היה בשירות מילואים במלחמת סיני, ובנדה (שעבד עם פינו במטעים והפך לחלק מהמשפחה עד היום) טיפל בפרלה והביא אותה ואת התינוק מבית היולדות.

מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
אני בן 4 ואבא שלי בונים יחד עפיפון.

מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
אבא שלי. כשהוא בא לארץ היה לו מאוד קשה, כי הוא היה לבד והכל היה חדש לו. נפעמתי מהכוח שלו לעמוד בקשיי הקליטה בגיל מבוגר ולעבוד עבודת כפיים קשה.

מה הכיף שלך?
כל חיי אהבתי מאוד לטייל בארץ, ולצערי אני פחות יכול לעשות זאת כעת. למזלי אבינועם גולן לוקח אותי מדי פעם לסיורים. לאורך חיי אהבתי יותר מהכל לעבוד בעבודה חקלאית, אבל בגילי כוחותיי כבר לא מספיקים לכך. כיום אני מטפל בעצי הפרי בגינה שלי, ונהנה לקרוא וליצור ב"הדרן", בסיועה של נורית משיח.

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
מאבא שלי.
במלחמת העצמאות לא גויסנו למלחמה, כי נשארנו כאן בתפקיד של הגנת הקיבוץ. כשהסתיימה המלחמה גויסנו, ואז אמרתי לאבי, שהיה באותו זמן בעין-שמר, שעליו לעזוב

ולעבור לגור עם אחותי בתל-אביב, כי אני נמצא בצבא. איש לא אמר לי לעשות זאת, זה היה האופן שבו אני הבנתי שצריך לפעול לטובת הקיבוץ. לאבא שלי היה טוב פה, ואני הקשיתי עליו במעשה הזה.
זו הזדמנות בשבילי לבקש מכל הבנים, לנהוג ברכות עם ההורים שלהם ולהבין את הקשיים שהם מתמודדים עמם.

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
זה שהתחלתי את חיי ב"השומר-הצעיר", בדרך של חלוציות ועבודת אדמה, והתמדתי בזה עד הסוף. רבים מבני דורי לא המשיכו בדרך הזו, ועברו לעסוק בתחומים נוחים יותר ולקדם שאיפות אישיות. גם כשהיו לי הצעות ואפשרויות אחרות – דחיתי אותן. לא בטוח שזו מחמאה בשבילי, שלא היו לי שאיפות "גדולות" יותר ושדבקתי בעבודה בחקלאות. עובדה שתחום עצי הפרי הפך לבלתי כלכלי, ובסופו של דבר נאלצתי להחליף מקצוע. אולי הייתי צריך לעשות את זה קודם.

מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
העבודה בעצי הפרי נחשבה אז ליוקרתית, ומידי פעם נאלצנו לעשות תורנויות במקומות אחרים. הכי לא אהבתי את העבודה במטבח כרוחץ כלים. הייתי יושב מול קערה גדולה מלאה מי סבון, החברים היו עוברים וזורקים את הכלים המלוכלכים לקערה, הסבון היה משפריץ לי לפנים והמים מתמלאים בשאריות אוכל...

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
הייתי רוצה להיות מיצ'ורין. איוואן ולדימירוביץ' מיצ'ורין היה בוטנאי רוסי, שחיפש דרך לגדל תפוחי עץ טובים באקלים קר. הוא התחיל עם תפוחי עץ והמשיך בזני פרי נוספים. אבא שטיין היה מיצ'ורין הפוך, כי הוא חיפש דרך לגדל תפוחי עץ באקלים חם.
במלחמת ששת הימים נכבשו כפרים בעמק הירדן, שהוא אזור מאוד חם. אבא שטיין ראה שם, באחד הכפרים, עץ עם תפוחים, שהיו אמנם קטנים אבל אדומים מאוד. הוא לקח ענפים מהעץ הזה והרכיב אותם על עצים שלנו. מהעצים שגדלו לקח אבקה וערבב עם אבקה של עץ עם תפוחים גדולים וטובים יותר, וכך נוצר תפוח "ענה".


מה אנחנו לא יודעים עליך?
הרבה דברים, אבל אני לא מסתיר כלום.
נירה מציינת שפינו היה מחלוצי הכדור-עף בעין-שמר.
וגם – לפני שנים רבות, הביא פינו יחד עם אדם זרטל, מאחד מאתרי החפירות, מאות פקעות של חצבים, ופיזר אותן ברחבי הקיבוץ.

אם לא היית גר בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
בארץ ישראל, בסביבה של טבע ושל חקלאות.

מה אתה אוהב בעין-שמר?
את צורת החיים של הקיבוץ, שתרמה לפיתוח הארץ. היום הקיבוץ פחות מרכזי בבניית הארץ, אבל ההחלטה שלי לחיות בקיבוץ, קשורה לחשיבות שלו בהיבט הזה.


מה היית רוצה לשנות בעין-שמר?
לשפר את המצב הכלכלי, לנהוג אחרת בבחירת שטחי הבנייה בקיבוץ, ושיותר חברים יהיו בהנהלה ופחות אנשים מבחוץ. יכול להיות שלמקומיים זה קשה מידי להיות בעמדות ניהול ולקבוע לאחרים, אבל זה קשה גם שאנשים שלא מכירים את המקום מחליטים.

חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
קיבלתי את האפשרות להגשים את חלום חיי – עבודת אדמה.
ואת זה שאני פטור מלהתעסק בכל מיני עניינים של ביטוח, מיסים, כלכלה..., ופנוי לדברים שמעניינים אותי.




לוח מודעות



לטיול יצאנו... ומה זה נהנינו...



 יום כיפור תשע"ט
 בק"ק עין-שמר