חפש בעלונים קודמים

עלון 14 (11) (5833) כ' ניסן תשע"א 24.4.11



 

 
מפגש עם דוב רוסי – באיסטנבול.

אביטל וחגי על הבוספורוס


 
50 שנה למשחק ההיסטורי עם גלטאסריי
סיפורו של מפגש היסטורי, שכולו הצדעה לתשעה גיבורים מקומיים ומאמן אחד, שהתעופפו אל-על, נגעו בתהילה וחזרו בשלום ...

 

 
"מפציצים" יהודים בודקים תחמושת טורקית הכנות אחרונות למסדר המפקד


 
התמונות המלוות – מתוך אלבום שצילם והכין אמנון חרודי ז"ל

ונמסרו לעלון ע"י עדנה חרודי.
תמונות נוספות העבירו גיורא ריפתין ואהוד דקל.

 

 

 
ההר הטורקי

 
אם יש דבר כזה "זיכרון קולקטיבי", אז המשחק נגד גלטאסריי הטורקית שייך להגדרה זו.
לפני 50 שנים, ב- 8.1.61 שוחק כאן משחק היסטורי. שיא לעוד עונת אליפות מפוארת.
האירוע עשוי מאותם חומרים מהם עשויות "אגדות מקומיות", שלאורן מתחממים דורות של "בנים ובני בנים". וכל מי שחווה אותו נאנח בנוסטלגיה: "תשמעו! זה היה משהו!".
יש בו בסיפור גיבורים מקומיים, גיבורים מהעולם החיצון, יש משברים בדרך, יש רגע שבו "רואים לאויב את הלבן בעיניים", יש אפילו קתרזיס קטן בחדר בית מלון באיסטנבול וכמובן הסוף ... אבל רגע! לא נרתום את העגלה לפני הכדורים.

 
גיבורי הדגל

 

 
בשנות ה-50 הייתה הפועל עין שמר בכדורעף מקור לגאווה ושם נרדף ל"זוללת תארים סדרתית" בליגה ובגביע המדינה.

 
מונהגת ע"י "הקפטן" הכריזמטי – עוזי מור; איתו הכוכבים - אהוד דקל ומיכה מילשטיין, ש"ישבו" חזק על הרשת; לצידם התעלו שחקני הנשמה - דוד בן אשר, אמנון חרודי וחגי ארליכמן; בעמדת "ההבטחות שכבר מוכיחות את עצמן" אביטל גבע (נציג "זית"), רמי דקל (נציג "אשל") ומנו אלון (נציג "ערבה-שדה"). ועל כל התזמורת ניצח המאסטרו-מאמן המסור והמצוין – אורי אפק (אז עדיין - פינצ'וק).

 
ברקע עשו קולות של "תיזהרו מאיתנו": עין-החורש, מרחביה, שריד או נגבה, אבל בחורינו המצוינים "לא ספרו אותם". (למזלנו "המעפיל" היו עדיין בגדר שמועה רחוקה...).
וכך, בין השנים 1957 ל- 1962 לקחנו 4 אליפויות (ב- 57' ושלוש אליפויות רצופות ב- 59-60-61) , וארבעה גביעי מדינה.

 
החזה התפוצץ מגאווה, שאפילו חולצות הרובשקה החגיגיות היו צרות מלהכיל.

 
באותן שנים ישראל הצעירה והקטנה, עושה כל מאמץ לעלות על מפת הספורט העולמית ובעיקר האירופאית. הכדורגל והכדורסל כבר שם ועכשיו הגיע תור הכדורעף. ומי אם לא קבוצתנו הנערצת להיות שם ראשונה, כדי לתקוע דגל היסטורי בשם עם ישראל.

 
לפני שנתחיל, שני נתונים חשובים, שעוד ימלאו תפקיד חשוב בדרמה: אלה היו שנים, שכל מערכה שוחקה עד 15 נקודות וקבלות "תחתיות" עדיין לא היו מוכרות במזרח התיכון.
עכשיו נספר כאן את הסיפור, מפיהם של שחקנים, מאמן ונציג הצוות האירגוני - לפי הסדר ועם הקרשנדו המתבקש בסופו.

 

 

 

 
שאגת הטריבונות // גיורא ריפתין

 

 
כשההודעה הגיעה, התכנסה המזכירות והטילה את המשימה על חנוך וילן, שאמור היה לגייס את הכספים שנדרשו לביצוע המשימה, ועלי - לביצוע הצד הטכני והארגוני.
המגרש היה במקום בו נמצא היום המגרש הפתוח, כשבסמוך לו - הדיר של הקיבוץ (מקום בו קיים היום מגרש החנייה שליד חדר האוכל).
התכונה וההתרגשות סימנו, שהעניין הציבורי רב כל כך, שיהיה צורך לקלוט אלפי צופים שיגיעו מכל קצוות הארץ. ולנו אין אפילו ספסל אחד לרפואה ... שהרי משחקי הליגה שוחקו לעיני הקהל המקומי הצנוע, שהסתפק עד אז ב"מקומות עמידה" סביב למגרש.

 
הוחלט להרים שתי ערמות עפר גדולות משני צידי המגרש. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי התגייסה לספק לוחות עץ מהנגרייה ברעננה – ואלה נפרסו בצורה מדורגת כספסלי ישיבה.
מקלחות הבריכה הפכו לחדרי הלבשה, הותקנה תאורה והוכן כיבוד.

 
ואיפה יחנו עשרות המשאיות והמכוניות שיביאו את הצופים? לשם כך גויסו השכנים

מגן השומרון, שהעמידו לרשותנו את דרכי האספלט הסלולות שבמושב, למנוע שקיעת הרכבים בבוץ.

 

 
כרטיסי כניסה מיוחדים הוכנו ונקבע מחירם לסכומים שבין 1.90לירות ל-25 לירות.

 
עדיין "עננה" קלה נותרה תלויה, מעיבה על ההכנות: האם מזג האוויר ישתף פעולה?
צריך לזכור, שלפני עידן "החור באוזון", בדצמבר עוד ירדו כאן גשמים. ומנו אלון הזכיר לי, שבאותה שנה קדמו למשחק כמה ימי גשם שהעלו עוד את מפלס הדאגה.
לכן, תואם עם המתחרים משריד, שאם יגיעו מים עד הברכיים, יועבר המשחק לאולמם הצר.
בנינו על התיקרה הנמוכה, שהטורקים לא רגילים אליה, שתעמוד לצידנו בשעת צרה ...
עם החברים משריד הוסדר עוד עניין קטן – אך על כך יסופר בהמשך.

 
כשהאורחים נחתו בארץ, מספר ימים לפני המשחק, שוכנו בלילה הראשון במלון בתל אביב.
למחרת, הובאו אחר כבוד לקיבוץ ושוכנו בחדרי החברים.

 
בערב שישי, שקדם למשחק בשבת, נאספו מארחים ואורחים בחדר האוכל, למסיבה מרגשת שכללה שירה עברית וטורקית לשמחת שני הצדדים.

 

 

 

 

 
מיכה נתן (סרב) - ומיכה לקח (נקודה) // אהוד דקל


 

 
הייתה לנו אז קבוצה מצוינת. לקחנו את הליגה בקלות. לכן הוחלט להירשם לגביע האלופות באירופה.
הניסיון היחיד שהיה לי בחו"ל – הייתה הנסיעה עם נבחרת הנוער למוסקבה ב- 1957.
בשבועיים שקדמו למשחק התאמנו כל יום שעה וחצי. אז - זה היה נחשב מאוד אינטנסיבי.

 

 
ביום המשחק קיימנו בבוקר אימון קל. היה


 
קצת לחץ כי מיכה מילשטיין, שהיה שחקן ש"החזיק את הרשת", "חטף" בפרדס קוץ גדול ביד ולמעשה היה די מנוטרל.

 
מיכה שמבן, דמות מרכזית בעולם הספורט והכדורעף בארץ, נבחר לשפוט. סמכנו עליו והיינו בטוחים שהוא יודע מה צריך לעשות שופט ביתי ...
זאת הייתה חוויה אדירה והרגשת כבוד לשחק לפני 5000 צופים שבאו מכול הארץ. משחק בינלאומי ראשון ועוד כשחקן של הפועל עין שמר.

 

 

 
אורי אפק, כמאמן, עשה עבודה טובה מאוד ומה שהכי חשוב, ניהל את המשחק עם חילופים נכונים.

 
באופן אישי – הרגשתי נהדר! אני עד היום גאה, שלמרות המעמד המרגש המשחק התעלה לרמה גבוהה ושלוש המערכות הראשונות – היינו מצוינים. כולם שיחקו עם כל הנשמה ובמיוחד אני זוכר את אביטל, אמנון ורמי.
היינו צריכים לנצח אם מיכה שמבן היה קצת פחות הוגן ...
אני לא שוכח את המערכה השלישית, שהמצב היה היה 14:11 לטובתנו.
מיכה מילשטיין יצא לסרב וכולם צעקו:
"תן צ'כי!!!
וכל מה שצריך היה שמיכה שמבן יזכור שהוא "שופט בית".
אבל הוא רצה להיות יותר ניטראלי מהאו"ם...

 
(תתקדמו לקטע של מנו אלון – כדי לקרוא איך זה הסתיים).

 

 

 

 

 
טורקי ענק במיטה של חנה וניומקה // דוד בן אשר


 

 
את הבשורה שמעתי דווקא ברדיו. הודיעו בחדשות על משחק הכדורעף של עין שמר עם גלטאסריי במסגרת אליפות אירופה. התרגשות עצומה. עושים היסטוריה. עולם הכדורעף בארץ רוגש. גיורא ריפתין מוביל את ההכנות.
אירוח התורכים מתקיים בחדרי ההורים של שחקני הקבוצה. בחדר של הורי, חנה וניומקה, התארחו שלושה, ביניהם חוסיין המנחית הענק שלהם. היה בלגן עצום בחדר. איך שהוא נדחסו השחקנים האלה למיטות שמילאו את החדר הקטן. בהווי שהתפתח נראה שהם פשוט נהנו מהחוויה.
זכור לי שחוסיין הענק העיף את בת עמי הקטנה לתקרה מספר פעמים והאווירה היתה עליזה למדי.

 
מתייצבים למשחק בקור עז, רועדים על מגרש הבטון, המנורות תלויות על חוט מעל המגרש, מתנדנדות ברוח. דיברו על 4000 איש.
האוויר - רווי מתח ומלא ציפיות ותקוות. בהסכמת הקבוצות מונה מיכה שמבן כשופט המשחק. שמבן, כזכור, היה כל יכול בספורט בישראל ובכדורעף בפרט – מנהל, יו"ר, מאמן, שופט ומה לא?

 
המשחק, עד למערכה הרביעית, התנהל בשוויון כוחות מסוים. במצב זה, כידוע, למזל תפקיד חשוב. אני משאיר למנו את התיאור.
משחק הגומלין באיסטנבול באולם גלטאסריי, בנוכחות אלפי תורכים רועשים וצוהלים. באימון מוקדם נקע אהוד דקל, הכוכב שלנו, את רגלו ונוטרל מהמשחק.
השופט הרומני, שהפעם דווקא הגיע, שרק לנו "סחיבה" על 80% מקבלות הסרבים (כל הקבלות – עיליות!). תוך כ 40 דקות נגמר המשחק ב- 3:0 קליל לתורכים.

 
למרות האכזבה, אי אפשר להגיד שיצאנו בידיים ריקות: למדנו לראשונה מהי קבלה תחתית של ידיים משולבות לפנים. כדורעף חדשני ומיוחד, שכבר היה מוכר באירופה אך אלינו עדיין לא הגיע.

 
עד אז כדורים נמוכים נלקחו ע"י גלגול נמוך על הרצפה עם יד אחת מושטת "להצלה"...
אגב, כדי להחדיר את החידוש הזה בארץ, קבע שמבן (הכל יכול!) חוק מקומי מיוחד לשנתיים:
חובת קבלה תחתית מכל מכת פתיחה.

 

 

 

 

 

 

מימין: רמי, מנו, חנוך, אמנון, דוד כ. , אהוד, מיכה, עוזי ודוד ב"א.

 

 

 

 

 
משחק בינלאומי לא משחרר מחליבת בוקר //
מנו אלון


 

 
הייתי השחקן הצעיר ביותר בקבוצה – בן 17. הצטרפתי לקבוצה שבאמת הייתה חבורה של השחקנים הכי טובים בארץ באותה תקופה. עם אורי פינצ'וק, שכמאמן צעיר כבר הטביע חותם עם נבחרת הנשים באליפות העולם בפאריז ועם הגברים בפסטיבל הנוער בוינה. וכמובן הצליח להעלות את עין שמר למעמד של קבוצה בלתי מנוצחת בליגה.

 
היינו 9 שחקנים. ובכל זאת היה מי שהחליט שכדאי לחזק אותנו בשחקן ה"כלבו" של היריבים הכי מרים שלנו בליגה – הפועל שריד.
וכך, בלי הרבה היסוס ובירוקרטיה, דוד כפרי "נרכש" ונרשם כשחקן הפועל עין שמר.

 
ההכנות כללו שבוע אימונים ואימונים מיוחדים באולם סגור. שוחררנו מחלק מחובות העבודה ואני שוחררתי מכמה שעות לימודים במוסד. אבל אמנון חרודי לא ויתר על החליבות ברפת.
צריך לזכור ולהזכיר, שבאותן שנים, כל משחקי הליגה שוחקו במגרשים פתוחים,לעיתים בבוץ ובשלוליות.

 
בקיבוץ שררה אווירת "מבצע". הייתה התגייסות שלוותה בהתרגשות גדולה - של ילדים ומבוגרים. ובכלל – המפגש עם הקבוצה הטורקית עורר עניין עצום בכל הארץ.
המשחק עצמו היה שקול, לפחות ב- 3 המערכות הראשונות:
מערכה הראשונה – ניצחנו.
מערכה השנייה – הפסדנו.
אהוד דקל התעלה על עצמו ונתן תצוגה נהדרת של כדורעף. או כפי שאבנר ארבל מזכיר שנהגו לכתוב אז בעיתון: "וכרגיל - דקל נע ככספית על פני כל המגרש"...

 
ואז הגיעה המערכה השלישית.
הובלנו 13:6 אבל הם סגרו עד ל - 14:11. נשארה עוד נקודה. וכפי שכבר סיפר אהוד – מיכה מילשטיין יצא לסרב. "תן צ'כי!" דרש הקהל.

 
כל מה ששמבן צריך היה לעשות – זה לשרוק ל"סחיבה" שלהם גם אם לא תהיה "סחיבה"...
עד היום לא ברור מדוע התעקש כל כך לשמור על כבודו. השריקה המיוחלת לא נשמעה.

 
למרבה האכזבה וכנגד כל הסיכויים – הפסדנו את המערכה.
במערכה הרביעית כבר היינו שבורים. היא הסתיימה בתוצאה 15:6.
כך, הסתיים המפגש בישראל, ב- 3:1 אכזרי.

 

 

 

 
עד כאן חלק ראשון בעלילתנו. נצא ל "טיים-אאוט טקטי" ונתפנה לקרוא מה נכתב בעיתונות לפני ואחרי המשחק. קטעים שהעביר אלינו אורי אפק:

 
"שני זרי פרחים הוגשו לאורחים ע"י נציגי הקיבוץ ג'ניה ריפתין וחנוך וילן.

את האורחים ברך בצרפתית חבר הקיבוץ משה זרטל.

סידור העבודה בקיבוץ התחשב בשחקנים המצויים במחנה אימון והקל עליהם.

בין האח"מים בלט ח"כ מעין שמר יעקב ריפתין, שבנו גיורא במארגנים.

הטורקים ציינו שמאד נהנו מהאירוח בקיבוץ, שעלה על כל מלון.

ההוצאות על שני המשחקים באיסטנבול ובעין שמר 12.000 ל"י".

 
וישראל פז סיכם ב"על המשמר":
"4.000 צופים נלהבים חזו במשחק הראשון בגביע אירופה בכדורעף בו גברה גלטאסריי הטורקית על עין שמר 3:1 במשחק מרתק וסוער שהתעלה לעתים לרמה גבוהה".

 
עכשיו אנחנו בדרך לגומלין בטורקיה ולפרק הסיום.
♦♦

 

 
נקמה בחדר בית המלון // אביטל גבע

 

 
התפקיד שלי בקבוצה היה – מרים. או במילים אחרות - "מרים מתאבד".
הייתי כבר בשירות צבאי ולא הגעתי הביתה לעיתים תכופות. למרות זאת ההתרגשות הגיעה עד ליחידה. כל החיים בקיבוץ ובתנועה היו סביב זה. הצלחתי לקבל שיחרור לשבוע אימונים לפני המשחק בארץ. ואח"כ גם שוחררתי לנסיעה לטורקיה.

 
כשהגענו, התברר ששיכנו אותנו בבית מלון מגעיל, עם מקלחת ושירותים בקצה המסדרון.
זה היה די הלם – אבל זה מה שהיה.

 
וכל זה עוד היה כלום לעומת מה שחיכה לנו במשחק עצמו, שהיה באולם הבית שלהם.

 
כמו שהתחיל המשחק הם נתנו סרבים "מפחידים"! אחד אחרי השני כמו במטווח. לא הצלחנו לקבל אף סרב ...
באחד הטיים-אאוט, כשהיינו די מיואשים, דוד כפרי הציע: "חבר'ה תרימו כל כדור הכי גבוה שאתם יכולים"...
לא הכרנו עדיין את הקבלות התחתיות, שתוך זמן קצר הפכו לחלק מהמשחק. השופט הרומני שרק לנו סחיבה על כל קבלה עילית.
זה הלך ככה: הם נתנו סרב והשופט הרומני שרק... כל קבלה – סחיבה... זה היה איום ונורא!! המשחק נגמר די מהר ב- 3:0.

 
היום, מה שאני הכי זוכר מהנסיעה זה את אמנון חרודי. בגלל שהמלון היה כל כך מגעיל, אמנון מצא פתרון "מקורי" והשתין להם בכיור. כי מים זורמים היו רק בכיור ... ככה מגיע לטורקים.

 

 

 
9 מופלאים - ויובל שנים // אורי אפק


 

 
1961 הייתה שנת שיא לכדורעף בעין שמר.
50 שנים חלפו וכאילו היה זה רק אתמול.
7 אליפויות וגביעים עם הפועל עין שמר. אלו דמויות מופת לא רק בספורט. גם עבורי כמאמן,
שני המשחקים ששיחקנו מול גלטאסריי היו אבן דרך חשובה.

 
המפגש איתנו נשאר חרוט היטב גם בתולדות המועדון המפואר של גלטאסריי.

 
עד היום המשחק ששיחקו כאן – הוא אירוע היסטורי שלא שוכחים לציינו בכל הזדמנות.
ועוד סיפור קטן, שקשור ולא קשור: משפחתי ואני שמרנו כל השנים על קשר הדוק עם מאמנם סינם ארדן, שלצערי נפטר לפני שנתיים.
לימים, מעבר להיותו עשיר ואוהד ישראל, היה יו"ר הועד האולימפי וסגנו של היו'ר העולמי –חואן סמארנז'. את המשחק בעין שמר לא שכח להזכיר בכל הזדמנות ...

 

 

 
סוף לסרט טורקי

 
בחצות הלילה של אותה שבת – תם הנשף. ביום א' קמו החברים ליום שאחרי. בהנהלת חשבונות ספרו את המזומנים: סכום נכבד של 12.000 לירות ישראליות שכן לבטח בקופת הקיבוץ.
גיורא ריפתין: "עד שפוזרו ערמות החול ששימשו כטריבונות, הודבק להן הכינוי: 'ההר הטורקי' ".
מנו אלון: "אני זוכר שהטורקים אירחו עם כל הלב. פעם ראשונה שאכלנו סטייקים, טעמנו קוקה קולה, ראינו טלוויזיה וקיבלנו 10$ לקניות בבזאר של איסטנבול. בשביל ילדי כפר כמונו – זה היה הלם תרבות".
ואהוד דקל בטוח עד היום: "יכולנו לנצח אותם. אבל הם דפקו לנו חסימות ...".

 
בכספים שנותרו לאחר כיסוי כל ההוצאה – נבנתה טריבונת האבן היפה הקיימת עד עצם היום הזה.
הקבוצה, לצערנו, לא הצליחה לשמר את מקומה כאלופת המדינה לאורך שנים.
כדרכן של אימפריות, יש תמיד אחרות המחכות לתפוס את מקומן.
ורק מי שחי כאן באותן שנים – לעולם לא ישכח את "הצ'כי" של מיכה מילשטיין ואת הנקודה ה- 15 במערכה השלישית.
ועל כך נאמר: יש אירועים שהיסטוריה לא שוכחת וגם לא סולחת.

 

 

 

 
מזל טוב


לשושי ויגאל כץ


להולדת הנכדות התאומות


סופיה ואמילי

בנות לשירלי ויפתח


ברכות לירין,לדניאל ולכל המשפחה

 
מזל טוב


למירי גרוסברג


ולישראל-ריצ'י רוזיו


להולדת הנכד


בן לאשל ועאדל


ברכות חמות לכל המשפחה

 

 
פסח, מה נשאר בסוף? / גלי יגודה
אתחיל מכך שמשפחתי הענפה ואני מאד נהנינו בפסח הזה. החג היה עשיר, מגוון,
שמח ומלא כיף. חדר האוכל היה אלגנטי וחגיגי והאוכל היה מעדן לחיך.
אבל, תמיד יש אבל.
בסוף החג, אחרי שכולם (ובאמת כל הכבוד ליושבי השולחנות) אספו את האוכל והכלים ואפילו פינו חלקם למכונת הכלים, נשאר גם לסדר את חדר האוכל. לאט לאט הידלדלו האנשים. בשעה האחרונה של סחיבת השולחנות, הכיסאות, פריסת המפות ופירוק הבמה נותרו האנשים הבאים (אם שכחתי אני מצטערת מראש): חיים חננאל, אדם אלון, אנוכי, צוות המטבח המופלא שחיסל בפנים, צוות הובלות שעבד בדרכים (אתם אלופים!), מנו אלון, שלומית דקל, עלי אלון, אבישי גרוסמן, אביטל גבע, ענה ששון, ואילן לוטן. שמתם לב למשהו משותף לשבעת האחרונים?
לא, לא התכוונתי לשייכות לזרם כזה או אחר של השקפה קיבוצית.
התכוונתי לגיל שלהם. יש לי הרבה כבוד לגיל שלהם. אני מאד גאה שרבים כל כך בגילם נשארים וסוחבים ללא תלונה. אבל מה שמפריע הוא – איפה כל שאר החברים? איפה הבנים של אותם חברים? איפה השכנים שלהם? איפה בני ה-20, 30, 40, 50, ואפילו 60? למה אחרי סדר כה מושקע לא נשארים לסדר? כל כך קשה להגיד לאורחים שיש גם אחריות קטנה לעזור? כשעושים סדר בבית של משפחה אתם לא עוזרים? מה שונה כאן? אפשר לבקש מבני ה-60 ו-70 להישאר עם הנכדים ולבוא לחצי שעה.
בקיצור, חבל שככה היה. אני מקווה שבשנה הבאה אותם אלו שפנו אליהם להיות תורני פירוק יענו בחיוב או לפחות יספקו תירוצים יותר אמינים...
האפשרות השנייה היא להתחיל לשלם למישהו. נראה לכם שפסח צריך להתנהל כך?

 

 

 

 
"...פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים
שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח..."

 

 
פסח מלשון פסיחה, במילים אחרות דילוג .ולכל אחד דילוג משלו, שנאמר "ודיגלו עליי אהבה". אל תאמר ודיגלו אלא דילוגו... זה הזמן לדלג, לסגל לעצמנו חזון מניע, שבכוחו לשאת הנפש ולהעניק לה חירות ותקווה. הפסיחה, הדילוג הנחשק, לדלג מעל המשוכות והמגבלות שסיגלנו לעצמנו ברבות השנים, ראשיתו של בירור פנימי של החוזקות והחולשות וסופו יצירת חזון של גאולה פרטית של "יציאת מצרים".
הבירור הפנימי, ראשיתו ניקיון חיצוני של הנפש, הרוצה להתנקות ולהזדכות מכבלי העבדות וסיר הבשר שהורגלה בו. ההכנות לפסח מרובות, דרוש מאמץ ממוקד במלאכת הניקיון, כדי לנקות את "הבית" הפנימי מהחמץ - שם כולל לכל מה שמעכב אותנו ומחמיץ לנו את ההזדמנות לצמוח. מבטא יותר מכל את הדרישה הפנימית לשינוי.
בהמשך, בדיקת החמץ (בערב לפני ליל הסדר), מאלצת אותנו לנקוט עמדה אקטיבית ולחפש את החמץ, אותם מעכבי צמיחה וחסמים בחיים שמקדיחים את הקדרה, ומונעים מאיתנו להגיע למיצוי היכולות שלנו במציאות.
הבירור הפנימי מאפשר לזרעי השינוי לנבוט: ה"יש", מובן מאליו. אותם נכסים שאדם מורגל בהם ואינו מסוגל להכיר תודה עליהם ועל שהם ברשותו - החל מהמשאבים הבסיסיים כמו בריאות וכלה במשאבי חומר ורוח.
מלאכת הבירור היא גם סוד ההגדה "והגדת לבנך". הסיפור הפנימי של כל אחד לעצמו, על אודות המשאבים, הכוחות, היכולות הגנוזים בו, על חזון ועל תקווה, הם אלה שעושים את ההבדל בין אמונה עקרה לאמונה מחוללת שינוי. וזה עיקרו של חג הפסח - והגדת לבנך, לבן שבך, תספר לו עד אשר ישתכנע כי "הן אפשר. "
קהילת עין שמר היקרה,
בימים אלה אתם לפני הכרעה. מלאכת הבירור הפנימית, עד כה, הייתה מורכבת. אך אל תשכחו, שבמודעות של כולכם נחוץ לאפשר לזרעי השינוי לנבוט.

 
אאחל לכם - הנכס הגדול ביותר שאני רואה לנגד עיני, שיחד כקהילה אחת בחברות וברעות,
תצרו את אותו חזון של שינוי.

חג כשר ושמח - יוסי בוריס

 
(את הדברים ביקש יוסי לפרסם בעלון פסח, מסיבות טכניות הם מתפרסמים השבוע.)
ליל הסדר חלף עבר לו, וכעת ברצוני להודות לחברים הרבים שתרמו להצלחת החג: ראשונים חביבים מאד ניר אלון ומירי גרוסברג על הליווי המוסיקלי היפה והמשמח לאורך כל הערב. ליגאל כץ על ההגברה הטובה והמקצועית, לתמי צמח על העיצוב המפואר של חדר האוכל, לרותי בן מיור על התערוכה האביבית שובת הלב בלובי, ולשתיהן יחדיו על פינת החג המרהיבה. להדס זרטל על הסיוע הרב והנעים בארגון החג. ללילך מלומן-גרנדיר על הקישוט היפה של חדר האוכל, לצביה ויסברג על סידור המקומות היעיל והמתחשב. לנורית ושלמה בורלס על קבלת החברים מאירת הפנים בלובי. לרקפת זוהר על הברכה הנאה בפתיחת החג. תודה מיוחדת לאבינועם גולן – על הניצוח עתיר הכישרון על הקהל. לחופי (הפתעת הערב) ששב לזמר כבימים עברו... למשפחות: דקל, אפשטיין, אבלגון-תירוש וגולן על הקריאה הנאה והזורמת של קטעי ההגדה. לגלי יגודה שידה בכל... על חד גדיא מקסים ורב משתתפים, לחמוטל גלעד והילדים על שירת "מה נשתנה" ו"שמחה רבה" חמודה ומשמחת. לכל זמרי הערב: אופיר חננאל, גל יגודה וחבורת הבחורים, אמיתי ששון, דני רימון, רקפת זוהר-סל, והדס זרטל על יפי שירתם.
לאבנר ארבל על קריאת "עשרת המכות". לשלישיית "שירת הים" הנהדרת: גדעון אברהמי, אמיתי ששון ועלי אלון. לעמירה פלגי על צלילי החליל היפים, לבני המשפחות שזמרו והלהיבו ב"אחד מי יודע", לקובי גרוסמן שמדי שנה מרענן את "דיינו" והופכו לאקטואלי, לאורי שפירא שהיה מושא חידת האפיקומן. למוצא האפיקומן אורי ימיני.
לדרורה בן פורת ואיריס ארבל על ארגון עריכת חדר האוכל. לאמיל ששון אשר על המקרן והמחשב. למוסדניקים על ההכנות לפני החג. לאורי תומר, אמיר תומר, נוה תומר, יוסי אייזן ונבות זרטל על העזרה הגדולה עם הציוד מן המוסד. לנורית משיח על ההדפסות.
תודה גדולה, גדולה למרתה מור, קרן משיח, צפי גנדלמן ושאר עובדי המטבח המסורים על האוכל המשובח והטעים שהכינו במסירות כה גדולה.
לחברים הרבים שהתנדבו להושיט לנו יד בנפש חפצה ועזרו בעבודות ההכנה והפירוק הרבות. בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי.
ואחרונים יקרים מאד, לחברי הצוות: אילן לוטן, שלומית דקל, קובי גרוסמן וגלי יגודה על עבודת צוות נעימה ועניינית שבה כל אחד תורם מיכולותיו וכישוריו הייחודיים.

לכולם, לכולם שאו תודה וברכה! ענה

 

 
פותחים שבת

השבוע נשוב ל"פותחים שבת", השירים יהיו "שירי העיירה


היהודית" בהתאם ליום השואה שיחול בראשית השבוע הבא.

על פרשת "קדושים" – אדם זרטל.

 

 

 

 
לקראת הצבעה שנייה על השינוי

 
לקראת ההצבעה השנייה על תוכנית השינוי, אנו מתחילים "לקשור את הקצוות"
בנושאים השונים שעסקנו בהם:
- הסתיימה הצגת התוכנית השיתופית
- הסתיימה העבודה על תקנון הפנסיה
- הסתיימו תיקוני התמחור
- אושר נוסח פרק "עבודה מועדפת"
- בוצעו תיקוני תקנון נוספים

 
נשארו עוד כמה עניינים שעלינו לסיים בחודש הקרוב:

 
מודל כלכלי
בימים אלה נעשית בדיקה חוזרת למודל הכלכלי של תוכנית השינוי לאור תוצאות 2010. עם אישור המודל יפורסמו עיקריו לציבור והוא ייכנס כנספח לחוברת השינוי לקראת ההצבעה הבאה.

 
קליטה, דיור ושיוך דירות
צוות צמיחה דמוגרפית סיים הכנת נייר עקרונות, שבא לתת מענה לרצוננו לקלוט בנים ולגדול, ולבעיה הקשה של מתן דיור לנקלטים. בבסיס ההצעה – קליטה מלאה לקיבוץ משתנה, מימון דיור על ידי הנקלטים, פתרונות ביניים לבנים המתגוררים כיום בעין שמר.
צוות השיוך אושר בקלפי וגם הוא משלים בימים אלה נייר עקרונות. המטרה - לחזק את הביטחון הסוציאלי של החברים ולאפשר הורשה, על ידי שיוך דירות המגורים לחברים. בשלב זה מדובר על שיוך חוזי (הבעלות מבוססת על חוזה בין החבר לקיבוץ).

 
שני הניירות יוצגו בפני הנהלות הקיבוץ, יחולקו לחברים, יוסברו בהרחבה במסגרת "בין הדקלים", ויגיעו לדיון בשיחת קיבוץ. במידה שיאושרו בקלפי – ייכנסו כחלק בלתי נפרד מתוכנית השינוי.

 
שיחות קיבוץ והצבעות
עם השלמת הפרקים של שיוך וקליטה תסתיים למעשה עבודת התוכן בנושא השינוי.
בשלב זה נחלק לחברים חוברות מעודכנות, ונעלה את כל החומרים לאינטרנט.
בשבת, 21.5.11 תתקיים שיחת קיבוץ שבה יוצג בקצרה המודל השלם של התוכנית, ולאחר מכן יחל דיון מסכם. במידת הצורך, ימשך הדיון ביום שני, 23.5.

 

 
ההצבעות יתקיימו בימים שישי וראשון, 27-29.5 – והפעם נוסיף הצבעה ביום שישי בערב, על מנת לאפשר לכל החברים להגיע, להצביע ולהשפיע.

 

 

 

 

 
לוח זמנים לחודש מאי - 2011

 

 
יום א    יום ב    יום ג    יום ד    ה    יום ו'    שבת
1 במאי
ערב יום השואה     2
    3 I
    4
    5    6 צמיחה דמוגרפית ושיוך     7
8
ערב יום הזיכרון
9
ערב יום העצמאות    10
יום העצמאות     11
שיחת קיבוץ – שיוך וצמיחה דמוגרפית     12
    13

 
    14
15
קלפי     16
פרסום התוכנית     17    18    19    20     21
שיחת קיבוץ מסכמת

22     23
שיחת קיבוץ מסכמת – 2    24
    25
    26
    27
קלפי – צהריים וערב    ביום א 29.5 קלפי


 

 

 

 
עם ציפי גנדלמן, צפי ואוריין
באבלכם על מותה בטרם עת של
רינת
תנחומים
לבועז, שיר ואור.
לשייקה, מיכל, ענבר והמשפחות.

 

 

 
                                        21.4.11

 
רינת יקרה!!
כמה קשה הרגע הזה. כמה קשה לחשוב על כך שאת אינך עוד. רק לא מזמן הגיעה לחלק מאיתנו הידיעה על מחלתך, ידיעה שאותה עצמה כמעט בלתי אפשרי לקלוט ולקבל... רינת, אחת מאיתנו, חולה?!...
ועתה... עם לכתך... כמה בלתי נתפסת הידיעה שלא תהיי יותר. כל כך לא מושגת ולא מובנת...

 
רינת יקרה, בילדותנו היית חלק מקבוצת "ניצנים" – גדלנו כאן, בקיבוץ עין שמר, בחינוך המשותף. למרות הדמיון כלפי חוץ – הבגדים שתפרו לנו בקיבוץ, ההווי, המשחקים, הטיולים המשותפים והלינה המשותפת היינו מאד שונים. כל אחד ועולמו, כל אחד ומשפחתו וסיפורו האישי שבא משם. לפני העליה לגן היית חלק מהחמישיה של הבוגרים. עופר, תמר, איריס, חן ואת. לאחר מכן, בחברת הילדים היינו תקופה לא קצרה חברות טובות ובילינו יחד לא מעט, כולל בימי שישי בערב בבית ההורים, בפעמים המעטות בהן הרשו לנו לישון בחדר...

 
בתקופת הצבא גרנו יחד בבית, שהיה בעבר בית הוריך. עד שבועז ואת הכרתם. בגיל צעיר התחתנתם ונסעתם לבנות את חייכם כזוג וכך הייתם במשך כל השנים הארוכות בהם חייתם יחד – עשיתם הכל זה למען זו במסירות ובאהבה שאין רבות כדוגמתן.
כאדם בוגר, כאישה – תמיד היית נאה ומטופחת, אם מסורה לילדיך, ששמה אותם כראש וראשון בסדר העדיפויות שלך בחיים. אותם ואת בועז, אחריו ובעקבותיו הלכת וביחד נסעתם וחייתם שנים רבות בחו"ל, עד שחזרתם עם שני ילדיכם לגור, כמובן, ליד הוריך ציפי וחיים, איתם היה לך תמיד קשר מיוחד וקרוב.

 

 
כשחזרתם ואור נכנס לגן אורן, שם למד יחד עם בני אורי ולאחר מכן למדו באותה כיתה בבית הספר האזורי, היו לנו פה ושם שיחות על הילדים. תמיד כל כך דאגת לשיר ולאור שיהיה להם טוב, ידעת להעריך את מה שיש בארץ, את החינוך, את האנשים והדאגה לרווחתם. התיישבתם בגן שומרון בסביבה ובבית בדיוק כפי שרצית וחלמת – מרווח, מוקפד ועם גינה גדולה ויפה שאת דאגת כל הזמן לטפח – שתלת, גזמת, השקית והשקעת בה הרבה מזמנך ומרצך.

 
וכל הזמן הזה לא הפסקת לדאוג לילדייך ובין לבין התחלת ללמוד כדי להגשים את חלומך האישי זה שנים: להיות מעצבת פנים. מקצוע שאיפשר לך להביע את כישוריך היצירתיים ולממש באמצעות ידייך את היצירה המעוצבת להפליא שרקמת בדמיונך. היו לך "ידי זהב" והיית מארחת למופת.
בשנתיים האחרונות ראיתי אותך לא מעט בצעדות לבד ועם בועז בשבילי עין שמר ובסביבה. היה לך חשוב תמיד להיראות במיטבך. ידעת להתלבש ועם הנתונים הטבעיים שלך – שיער שטני, עינייך הכחולות ועורך בגון הזית - נראית מצוין גם עם התקדמות השנים והגיל...

 
קשה לי מאד לעמוד כאן היום מעל קברך ולהספיד אותך.
אינני יכולה להימנע מהמחשבה שאנו, בני כיתתך, נמשיך בחיינו, בעבודתנו, עם ילדינו, ובני ביתנו ואת כבר לא.
שלנו עוד יש תקוות לעתיד לעצמנו ולבני משפחתנו, שלך כבר לא יהיו.
שאנו נמשיך לדאוג, לשמור, לפרנס, לאהוב, לזכור ולהיזכר, ואת כבר לא.

 
את כל אלה אנו מספידים עם לכתך היום.

 
אני ואיתי כל בני ובנות קבוצת "ניצנים", עומדים כאן המומים וכואבים על לכתך ומרכינים ראש לזכרך. עם אמך האוהבת והמסורה ציפי, עם בועז והילדים שיר ואור, עם צפי ואוריין, ענבר, שייקה, מיכל וכל בני המשפחה, עם חבריכם הרבים – שלך ושל בועז, וכל חברי קיבוץ עין שמר – כל האנשים היקרים שבאו היום ללוותך. אנו רוצים לקוות ולייחל שתהיה לך מנוחה שלמה וילדייך, שיר ואור, ואישך בועז, ימצאו את הכוח להמשיך הלאה בלעדייך.
אני בטוחה שמכל מקום שאת נמצאת בו תדעי להמשיך ללוותם ולהאיר עליהם את האור המיוחד רק לך.

 
אוהבים וכואבים. בני ובנות קבוצת "ניצנים".
טלי ימיני (לוי)

 
המשפחה מבקשת להודות לבית עין שמר, לחברים ולחברות ולכל מי שליווה אותנו בימים הקשים וסייע במהלך ההלוויה של בתנו רינת.

 

 
ועדת תרבות מציגה :
"סיפור אהבה

ארץ ישראלי"

 

 

 

 

 
יום חמישי 28-4-11 בחדר האוכל ב- 20:15
כתבה וביימה: פנינה גרי
שחקנית: עדי בילסקי ("שחקנית השנה", פרינג' 2008)

 
פגישה מקרית מציתה "אהבה ממבט ראשון" על רקע האירועים הסוערים של קום המדינה
דרמה מרגשת ואינטימית שמאירה את הזמן והמקום.מבוסס על סיפור אמיתי.

 
הגיעו לקפה, עוגה ותיאטרון מרשים ומרגש.
חוויה לכל גיל שחבל להחמיץ!
נא לדייק

 

 

 
לפרטים נוספים ולמעוניינים להזמין אורחים (כניסה לאורח 50 ₪) הדס 0522-206545

 

 

 

 

עלון 13 (11) (5832) יד' ניסן תשע"א 18.4.11



 

 

מפגש עם דוב רוסי – באיסטנבול.

אביטל וחגי על הבוספורוס


 

50 שנה למשחק ההיסטורי עם גלטאסריי
סיפורו של מפגש היסטורי, שכולו הצדעה לתשעה גיבורים מקומיים ומאמן אחד, שהתעופפו אל-על, נגעו בתהילה וחזרו בשלום ...

 

 
"מפציצים" יהודים בודקים תחמושת טורקית
הכנות אחרונות למסדר המפקד


 

התמונות המלוות – מתוך אלבום שצילם והכין אמנון חרודי ז"ל
ונמסרו לעלון ע"י עדנה חרודי.
תמונות נוספות העבירו גיורא ריפתין ואהוד דקל.

 

 

 
ההר הטורקי

 

אם יש דבר כזה "זיכרון קולקטיבי", אז המשחק נגד גלטאסריי הטורקית שייך להגדרה זו.
לפני 50 שנים, ב- 8.1.61 שוחק כאן משחק היסטורי. שיא לעוד עונת אליפות מפוארת.
האירוע עשוי מאותם חומרים מהם עשויות "אגדות מקומיות", שלאורן מתחממים דורות של "בנים ובני בנים". וכל מי שחווה אותו נאנח בנוסטלגיה: "תשמעו! זה היה משהו!".
יש בו בסיפור גיבורים מקומיים, גיבורים מהעולם החיצון, יש משברים בדרך, יש רגע שבו "רואים לאויב את הלבן בעיניים", יש אפילו קתרזיס קטן בחדר בית מלון באיסטנבול וכמובן הסוף ... אבל רגע! לא נרתום את העגלה לפני הכדורים.

 

גיבורי הדגל



 
בשנות ה-50 הייתה הפועל עין שמר בכדורעף מקור לגאווה ושם נרדף ל"זוללת תארים סדרתית" בליגה ובגביע המדינה.

 
מונהגת ע"י "הקפטן" הכריזמטי – עוזי מור; איתו הכוכבים - אהוד דקל ומיכה מילשטיין, ש"ישבו" חזק על הרשת; לצידם התעלו שחקני הנשמה - דוד בן אשר, אמנון חרודי וחגי ארליכמן; בעמדת "ההבטחות שכבר מוכיחות את עצמן" אביטל גבע (נציג "זית"), רמי דקל (נציג "אשל") ומנו אלון (נציג "ערבה-שדה"). ועל כל התזמורת ניצח המאסטרו-מאמן המסור והמצוין – אורי אפק (אז עדיין - פינצ'וק).

 
ברקע עשו קולות של "תיזהרו מאיתנו": עין-החורש, מרחביה, שריד או נגבה, אבל בחורינו המצוינים "לא ספרו אותם". (למזלנו "המעפיל" היו עדיין בגדר שמועה רחוקה...).
וכך, בין השנים 1957 ל- 1962 לקחנו 4 אליפויות (ב- 57' ושלוש אליפויות רצופות ב- 59-60-61) , וארבעה גביעי מדינה.

 
החזה התפוצץ מגאווה, שאפילו חולצות הרובשקה החגיגיות היו צרות מלהכיל.

 
באותן שנים ישראל הצעירה והקטנה, עושה כל מאמץ לעלות על מפת הספורט העולמית ובעיקר האירופאית. הכדורגל והכדורסל כבר שם ועכשיו הגיע תור הכדורעף. ומי אם לא קבוצתנו הנערצת להיות שם ראשונה, כדי לתקוע דגל היסטורי בשם עם ישראל.

 
לפני שנתחיל, שני נתונים חשובים, שעוד ימלאו תפקיד חשוב בדרמה: אלה היו שנים, שכל מערכה שוחקה עד 15 נקודות וקבלות "תחתיות" עדיין לא היו מוכרות במזרח התיכון.
עכשיו נספר כאן את הסיפור, מפיהם של שחקנים, מאמן ונציג הצוות האירגוני - לפי הסדר ועם הקרשנדו המתבקש בסופו.


 


 


 

שאגת הטריבונות
// גיורא ריפתין



 
כשההודעה הגיעה, התכנסה המזכירות והטילה את המשימה על חנוך וילן, שאמור היה לגייס את הכספים שנדרשו לביצוע המשימה, ועלי - לביצוע הצד הטכני והארגוני.
המגרש היה במקום בו נמצא היום המגרש הפתוח, כשבסמוך לו - הדיר של הקיבוץ (מקום בו קיים היום מגרש החנייה שליד חדר האוכל).
התכונה וההתרגשות סימנו, שהעניין הציבורי רב כל כך, שיהיה צורך לקלוט אלפי צופים שיגיעו מכל קצוות הארץ. ולנו אין אפילו ספסל אחד לרפואה ... שהרי משחקי הליגה שוחקו לעיני הקהל המקומי הצנוע, שהסתפק עד אז ב"מקומות עמידה" סביב למגרש.

 
הוחלט להרים שתי ערמות עפר גדולות משני צידי המגרש. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי התגייסה לספק לוחות עץ מהנגרייה ברעננה – ואלה נפרסו בצורה מדורגת כספסלי ישיבה.
מקלחות הבריכה הפכו לחדרי הלבשה, הותקנה תאורה והוכן כיבוד.

 
ואיפה יחנו עשרות המשאיות והמכוניות שיביאו את הצופים? לשם כך גויסו השכנים
מגן השומרון, שהעמידו לרשותנו את דרכי האספלט הסלולות שבמושב, למנוע שקיעת הרכבים בבוץ.

 

 
כרטיסי כניסה מיוחדים הוכנו ונקבע מחירם לסכומים שבין 1.90לירות ל-25 לירות.

 
עדיין "עננה" קלה נותרה תלויה, מעיבה על ההכנות: האם מזג האוויר ישתף פעולה?
צריך לזכור, שלפני עידן "החור באוזון", בדצמבר עוד ירדו כאן גשמים. ומנו אלון הזכיר לי, שבאותה שנה קדמו למשחק כמה ימי גשם שהעלו עוד את מפלס הדאגה.
לכן, תואם עם המתחרים משריד, שאם יגיעו מים עד הברכיים, יועבר המשחק לאולמם הצר.
בנינו על התיקרה הנמוכה, שהטורקים לא רגילים אליה, שתעמוד לצידנו בשעת צרה ...
עם החברים משריד הוסדר עוד עניין קטן – אך על כך יסופר בהמשך.

 
כשהאורחים נחתו בארץ, מספר ימים לפני המשחק, שוכנו בלילה הראשון במלון בתל אביב.
למחרת, הובאו אחר כבוד לקיבוץ ושוכנו בחדרי החברים.

 
בערב שישי, שקדם למשחק בשבת, נאספו מארחים ואורחים בחדר האוכל, למסיבה מרגשת שכללה שירה עברית וטורקית לשמחת שני הצדדים.


 


 


 


 

מיכה נתן (סרב) - ומיכה לקח (נקודה)
// אהוד דקל




 
הייתה לנו אז קבוצה מצוינת. לקחנו את הליגה בקלות. לכן הוחלט להירשם לגביע האלופות באירופה.
הניסיון היחיד שהיה לי בחו"ל – הייתה הנסיעה עם נבחרת הנוער למוסקבה ב- 1957.
בשבועיים שקדמו למשחק התאמנו כל יום שעה וחצי. אז - זה היה נחשב מאוד אינטנסיבי.

 

 
ביום המשחק קיימנו בבוקר אימון קל. היה

 
קצת לחץ כי מיכה מילשטיין, שהיה שחקן ש"החזיק את הרשת", "חטף" בפרדס קוץ גדול ביד ולמעשה היה די מנוטרל.

 
מיכה שמבן, דמות מרכזית בעולם הספורט והכדורעף בארץ, נבחר לשפוט. סמכנו עליו והיינו בטוחים שהוא יודע מה צריך לעשות שופט ביתי ...
זאת הייתה חוויה אדירה והרגשת כבוד לשחק לפני 5000 צופים שבאו מכול הארץ. משחק בינלאומי ראשון ועוד כשחקן של הפועל עין שמר.

 

 

 
אורי אפק, כמאמן, עשה עבודה טובה מאוד ומה שהכי חשוב, ניהל את המשחק עם חילופים נכונים.

 
באופן אישי – הרגשתי נהדר! אני עד היום גאה, שלמרות המעמד המרגש המשחק התעלה לרמה גבוהה ושלוש המערכות הראשונות – היינו מצוינים. כולם שיחקו עם כל הנשמה ובמיוחד אני זוכר את אביטל, אמנון ורמי.
היינו צריכים לנצח אם מיכה שמבן היה קצת פחות הוגן ...
אני לא שוכח את המערכה השלישית, שהמצב היה היה 14:11 לטובתנו.
מיכה מילשטיין יצא לסרב וכולם צעקו:
"תן צ'כי!!!
וכל מה שצריך היה שמיכה שמבן יזכור שהוא "שופט בית".
אבל הוא רצה להיות יותר ניטראלי מהאו"ם...

 
(תתקדמו לקטע של מנו אלון – כדי לקרוא איך זה הסתיים).


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

טורקי ענק במיטה של חנה וניומקה
// דוד בן אשר


 


את הבשורה שמעתי דווקא ברדיו. הודיעו בחדשות על משחק הכדורעף של עין שמר עם גלטאסריי במסגרת אליפות אירופה. התרגשות עצומה. עושים היסטוריה. עולם הכדורעף בארץ רוגש. גיורא ריפתין מוביל את ההכנות.
אירוח התורכים מתקיים בחדרי ההורים של שחקני הקבוצה. בחדר של הורי, חנה וניומקה, התארחו שלושה, ביניהם חוסיין המנחית הענק שלהם. היה בלגן עצום בחדר. איך שהוא נדחסו השחקנים האלה למיטות שמילאו את החדר הקטן. בהווי שהתפתח נראה שהם פשוט נהנו מהחוויה.
זכור לי שחוסיין הענק העיף את בת עמי הקטנה לתקרה מספר פעמים והאווירה היתה עליזה למדי.

 
מתייצבים למשחק בקור עז, רועדים על מגרש הבטון, המנורות תלויות על חוט מעל המגרש, מתנדנדות ברוח. דיברו על 4000 איש.
האוויר - רווי מתח ומלא ציפיות ותקוות. בהסכמת הקבוצות מונה מיכה שמבן כשופט המשחק. שמבן, כזכור, היה כל יכול בספורט בישראל ובכדורעף בפרט – מנהל, יו"ר, מאמן, שופט ומה לא?

 
המשחק, עד למערכה הרביעית, התנהל בשוויון כוחות מסוים. במצב זה, כידוע, למזל תפקיד חשוב. אני משאיר למנו את התיאור.
משחק הגומלין באיסטנבול באולם גלטאסריי, בנוכחות אלפי תורכים רועשים וצוהלים. באימון מוקדם נקע אהוד דקל, הכוכב שלנו, את רגלו ונוטרל מהמשחק.
השופט הרומני, שהפעם דווקא הגיע, שרק לנו "סחיבה" על 80% מקבלות הסרבים (כל הקבלות – עיליות!). תוך כ 40 דקות נגמר המשחק ב- 3:0 קליל לתורכים.

 
למרות האכזבה, אי אפשר להגיד שיצאנו בידיים ריקות: למדנו לראשונה מהי קבלה תחתית של ידיים משולבות לפנים. כדורעף חדשני ומיוחד, שכבר היה מוכר באירופה אך אלינו עדיין לא הגיע.

 
עד אז כדורים נמוכים נלקחו ע"י גלגול נמוך על הרצפה עם יד אחת מושטת "להצלה"...
אגב, כדי להחדיר את החידוש הזה בארץ, קבע שמבן (הכל יכול!) חוק מקומי מיוחד לשנתיים:
חובת קבלה תחתית מכל מכת פתיחה.

 


 


 


 


 

מימין: רמי, מנו, חנוך, אמנון, דוד כ. , אהוד, מיכה, עוזי ודוד ב"א.

 


 


 


 


 

משחק בינלאומי לא משחרר מחליבת בוקר
//

מנו אלון



 


הייתי השחקן הצעיר ביותר בקבוצה – בן 17. הצטרפתי לקבוצה שבאמת הייתה חבורה של השחקנים הכי טובים בארץ באותה תקופה. עם אורי פינצ'וק, שכמאמן צעיר כבר הטביע חותם עם נבחרת הנשים באליפות העולם בפאריז ועם הגברים בפסטיבל הנוער בוינה. וכמובן הצליח להעלות את עין שמר למעמד של קבוצה בלתי מנוצחת בליגה.

 
היינו 9 שחקנים. ובכל זאת היה מי שהחליט שכדאי לחזק אותנו בשחקן ה"כלבו" של היריבים הכי מרים שלנו בליגה – הפועל שריד.
וכך, בלי הרבה היסוס ובירוקרטיה, דוד כפרי "נרכש" ונרשם כשחקן הפועל עין שמר.

 
ההכנות כללו שבוע אימונים ואימונים מיוחדים באולם סגור. שוחררנו מחלק מחובות העבודה ואני שוחררתי מכמה שעות לימודים במוסד. אבל אמנון חרודי לא ויתר על החליבות ברפת.
צריך לזכור ולהזכיר, שבאותן שנים, כל משחקי הליגה שוחקו במגרשים פתוחים,לעיתים בבוץ ובשלוליות.

 
בקיבוץ שררה אווירת "מבצע". הייתה התגייסות שלוותה בהתרגשות גדולה - של ילדים ומבוגרים. ובכלל – המפגש עם הקבוצה הטורקית עורר עניין עצום בכל הארץ.
המשחק עצמו היה שקול, לפחות ב- 3 המערכות הראשונות:
מערכה הראשונה – ניצחנו.
מערכה השנייה – הפסדנו.
אהוד דקל התעלה על עצמו ונתן תצוגה נהדרת של כדורעף. או כפי שאבנר ארבל מזכיר שנהגו לכתוב אז בעיתון: "וכרגיל - דקל נע ככספית על פני כל המגרש"...

 
ואז הגיעה המערכה השלישית.
הובלנו 13:6 אבל הם סגרו עד ל - 14:11. נשארה עוד נקודה. וכפי שכבר סיפר אהוד – מיכה מילשטיין יצא לסרב. "תן צ'כי!" דרש הקהל.

 
כל מה ששמבן צריך היה לעשות – זה לשרוק ל"סחיבה" שלהם גם אם לא תהיה "סחיבה"...
עד היום לא ברור מדוע התעקש כל כך לשמור על כבודו. השריקה המיוחלת לא נשמעה.

 
למרבה האכזבה וכנגד כל הסיכויים – הפסדנו את המערכה.
במערכה הרביעית כבר היינו שבורים. היא הסתיימה בתוצאה 15:6.
כך, הסתיים המפגש בישראל, ב- 3:1 אכזרי.

 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

עד כאן חלק ראשון בעלילתנו. נצא ל "טיים-אאוט טקטי" ונתפנה לקרוא מה נכתב בעיתונות לפני ואחרי המשחק. קטעים שהעביר אלינו אורי אפק:

 

"שני זרי פרחים הוגשו לאורחים ע"י נציגי הקיבוץ ג'ניה ריפתין וחנוך וילן.
  את האורחים ברך בצרפתית חבר הקיבוץ משה זרטל.
  סידור העבודה בקיבוץ התחשב בשחקנים המצויים במחנה אימון והקל עליהם.
  בין האח"מים בלט ח"כ מעין שמר יעקב ריפתין, שבנו גיורא במארגנים.
  הטורקים ציינו שמאד נהנו מהאירוח בקיבוץ, שעלה על כל מלון.
  ההוצאות על שני המשחקים באיסטנבול ובעין שמר 12.000 ל"י".

 
וישראל פז סיכם ב"על המשמר":
"4.000 צופים נלהבים חזו במשחק הראשון בגביע אירופה בכדורעף בו גברה גלטאסריי הטורקית על עין שמר 3:1 במשחק מרתק וסוער שהתעלה לעתים לרמה גבוהה".

 
עכשיו אנחנו בדרך לגומלין בטורקיה ולפרק הסיום.
♦♦

 


 

נקמה בחדר בית המלון
// אביטל גבע


 


התפקיד שלי בקבוצה היה – מרים. או במילים אחרות - "מרים מתאבד".
הייתי כבר בשירות צבאי ולא הגעתי הביתה לעיתים תכופות. למרות זאת ההתרגשות הגיעה עד ליחידה. כל החיים בקיבוץ ובתנועה היו סביב זה. הצלחתי לקבל שיחרור לשבוע אימונים לפני המשחק בארץ. ואח"כ גם שוחררתי לנסיעה לטורקיה.

 
כשהגענו, התברר ששיכנו אותנו בבית מלון מגעיל, עם מקלחת ושירותים בקצה המסדרון.
זה היה די הלם – אבל זה מה שהיה.

 
וכל זה עוד היה כלום לעומת מה שחיכה לנו במשחק עצמו, שהיה באולם הבית שלהם.

 
כמו שהתחיל המשחק הם נתנו סרבים "מפחידים"! אחד אחרי השני כמו במטווח. לא הצלחנו לקבל אף סרב ...
באחד הטיים-אאוט, כשהיינו די מיואשים, דוד כפרי הציע: "חבר'ה תרימו כל כדור הכי גבוה שאתם יכולים"...
לא הכרנו עדיין את הקבלות התחתיות, שתוך זמן קצר הפכו לחלק מהמשחק. השופט הרומני שרק לנו סחיבה על כל קבלה עילית.
זה הלך ככה: הם נתנו סרב והשופט הרומני שרק... כל קבלה – סחיבה... זה היה איום ונורא!! המשחק נגמר די מהר ב- 3:0.

 
היום, מה שאני הכי זוכר מהנסיעה זה את אמנון חרודי. בגלל שהמלון היה כל כך מגעיל, אמנון מצא פתרון "מקורי" והשתין להם בכיור. כי מים זורמים היו רק בכיור ... ככה מגיע לטורקים.

 


 

9 מופלאים - ויובל שנים
// אורי אפק




 
1961 הייתה שנת שיא לכדורעף בעין שמר.
50 שנים חלפו וכאילו היה זה רק אתמול.
7 אליפויות וגביעים עם הפועל עין שמר. אלו דמויות מופת לא רק בספורט. גם עבורי כמאמן,
שני המשחקים ששיחקנו מול גלטאסריי היו אבן דרך חשובה.

 
המפגש איתנו נשאר חרוט היטב גם בתולדות המועדון המפואר של גלטאסריי.

 
עד היום המשחק ששיחקו כאן – הוא אירוע היסטורי שלא שוכחים לציינו בכל הזדמנות.
ועוד סיפור קטן, שקשור ולא קשור: משפחתי ואני שמרנו כל השנים על קשר הדוק עם מאמנם סינם ארדן, שלצערי נפטר לפני שנתיים.
לימים, מעבר להיותו עשיר ואוהד ישראל, היה יו"ר הועד האולימפי וסגנו של היו'ר העולמי –חואן סמארנז'. את המשחק בעין שמר לא שכח להזכיר בכל הזדמנות ...


 


 

סוף לסרט טורקי


בחצות הלילה של אותה שבת – תם הנשף. ביום א' קמו החברים ליום שאחרי. בהנהלת חשבונות ספרו את המזומנים: סכום נכבד של 12.000 לירות ישראליות שכן לבטח בקופת הקיבוץ.
גיורא ריפתין: "עד שפוזרו ערמות החול ששימשו כטריבונות, הודבק להן הכינוי: 'ההר הטורקי' ".
מנו אלון: "אני זוכר שהטורקים אירחו עם כל הלב. פעם ראשונה שאכלנו סטייקים, טעמנו קוקה קולה, ראינו טלוויזיה וקיבלנו 10$ לקניות בבזאר של איסטנבול. בשביל ילדי כפר כמונו – זה היה הלם תרבות".
ואהוד דקל בטוח עד היום: "יכולנו לנצח אותם. אבל הם דפקו לנו חסימות ...".

 
בכספים שנותרו לאחר כיסוי כל ההוצאה – נבנתה טריבונת האבן היפה הקיימת עד עצם היום הזה.
הקבוצה, לצערנו, לא הצליחה לשמר את מקומה כאלופת המדינה לאורך שנים.
כדרכן של אימפריות, יש תמיד אחרות המחכות לתפוס את מקומן.
ורק מי שחי כאן באותן שנים – לעולם לא ישכח את "הצ'כי" של מיכה מילשטיין ואת הנקודה ה- 15 במערכה השלישית.
ועל כך נאמר: יש אירועים שהיסטוריה לא שוכחת וגם לא סולחת.

                                                              
 


 


 


 


 

 

 

 

 

 

 

 

 
מזל טוב

לשושי ויגאל כץ
להולדת הנכדות התאומות

סופיה ואמילי
בנות לשירלי ויפתח
ברכות לירין,לדניאל ולכל המשפחה

 

מזל טוב

למירי גרוסברג
ולישראל-ריצ'י רוזיו
להולדת הנכד
בן לאשל ועאדל
ברכות חמות לכל המשפחה

 


 

פסח, מה נשאר בסוף? / גלי יגודה
אתחיל מכך שמשפחתי הענפה ואני מאד נהנינו בפסח הזה. החג היה עשיר, מגוון,
שמח ומלא כיף. חדר האוכל היה אלגנטי וחגיגי והאוכל היה מעדן לחיך.
אבל, תמיד יש אבל.
בסוף החג, אחרי שכולם (ובאמת כל הכבוד ליושבי השולחנות) אספו את האוכל והכלים ואפילו פינו חלקם למכונת הכלים, נשאר גם לסדר את חדר האוכל. לאט לאט הידלדלו האנשים. בשעה האחרונה של סחיבת השולחנות, הכיסאות, פריסת המפות ופירוק הבמה נותרו האנשים הבאים (אם שכחתי אני מצטערת מראש): חיים חננאל, אדם אלון, אנוכי, צוות המטבח המופלא שחיסל בפנים, צוות הובלות שעבד בדרכים (אתם אלופים!), מנו אלון, שלומית דקל, עלי אלון, אבישי גרוסמן, אביטל גבע, ענה ששון, ואילן לוטן. שמתם לב למשהו משותף לשבעת האחרונים?
לא, לא התכוונתי לשייכות לזרם כזה או אחר של השקפה קיבוצית.
התכוונתי לגיל שלהם. יש לי הרבה כבוד לגיל שלהם. אני מאד גאה שרבים כל כך בגילם נשארים וסוחבים ללא תלונה. אבל מה שמפריע הוא – איפה כל שאר החברים? איפה הבנים של אותם חברים? איפה השכנים שלהם? איפה בני ה-20, 30, 40, 50, ואפילו 60? למה אחרי סדר כה מושקע לא נשארים לסדר? כל כך קשה להגיד לאורחים שיש גם אחריות קטנה לעזור? כשעושים סדר בבית של משפחה אתם לא עוזרים? מה שונה כאן? אפשר לבקש מבני ה-60 ו-70 להישאר עם הנכדים ולבוא לחצי שעה.
בקיצור, חבל שככה היה. אני מקווה שבשנה הבאה אותם אלו שפנו אליהם להיות תורני פירוק יענו בחיוב או לפחות יספקו תירוצים יותר אמינים...
האפשרות השנייה היא להתחיל לשלם למישהו. נראה לכם שפסח צריך להתנהל כך?

 

 

 


 
"...פסח
על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים

שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר
פסח
..."


 
פסח מלשון פסיחה, במילים אחרות דילוג .ולכל אחד דילוג משלו, שנאמר "ודיגלו עליי אהבה". אל תאמר ודיגלו אלא דילוגו... זה
הזמן לדלג, לסגל לעצמנו חזון מניע, שבכוחו לשאת הנפש ולהעניק לה
חירות ותקווה הפסיחה, הדילוג הנחשק, לדלג מעל המשוכות והמגבלות שסיגלנו לעצמנו ברבות השנים,
ראשיתו של בירור פנימי של החוזקות והחולשות וסופו יצירת חזון של גאולה פרטית של "יציאת מצרים".

הבירור הפנימי, ראשיתו ניקיון חיצוני של הנפש, הרוצה להתנקות ולהזדכות מכבלי
העבדות וסיר הבשר שהורגלה בו. ההכנות לפסח מרובות, דרוש מאמץ ממוקד במלאכת הניקיון, כדי לנקות את "הבית"
הפנימי מהחמץ - שם כולל לכל מה שמעכב אותנו ומחמיץ לנו את ההזדמנות לצמוח. מבטא יותר מכל את הדרישה הפנימית לשינוי.

בהמשך, בדיקת החמץ (בערב לפני ליל הסדר), מאלצת אותנו לנקוט עמדה אקטיבית ולחפש את החמץ, אותם מעכבי
צמיחה וחסמים בחיים שמקדיחים את הקדרה, ומונעים מאיתנו להגיע למיצוי היכולות שלנו
במציאות.

הבירור הפנימי מאפשר לזרעי השינוי לנבוט: ה"יש", מובן מאליו. אותם נכסים
שאדם מורגל בהם ואינו מסוגל להכיר תודה עליהם ועל שהם ברשותו - החל מהמשאבים
הבסיסיים כמו בריאות וכלה במשאבי חומר ורוח.

מלאכת הבירור היא גם סוד ההגדה "והגדת לבנך". הסיפור הפנימי של כל אחד לעצמו,
על אודות המשאבים, הכוחות, היכולות הגנוזים בו, על חזון ועל תקווה, הם אלה שעושים
את ההבדל בין אמונה עקרה לאמונה מחוללת שינוי. וזה עיקרו של חג הפסח - והגדת לבנך, לבן
שבך, תספר לו עד אשר ישתכנע כי "הן אפשר. "

קהילת עין שמר היקרה,
בימים אלה אתם לפני הכרעה. מלאכת הבירור הפנימית, עד כה, הייתה מורכבת. אך אל תשכחו, שבמודעות של כולכם נחוץ לאפשר לזרעי השינוי לנבוט.

 

אאחל לכם - הנכס הגדול ביותר שאני רואה לנגד עיני, שיחד כקהילה אחת בחברות וברעות,
תצרו את אותו חזון של שינוי.
חג כשר ושמח - יוסי בוריס

 

(את הדברים ביקש יוסי לפרסם בעלון פסח, מסיבות טכניות הם מתפרסמים השבוע.)
ליל הסדר חלף עבר לו, וכעת ברצוני להודות לחברים הרבים שתרמו להצלחת החג: ראשונים חביבים מאד ניר אלון ומירי גרוסברג על הליווי המוסיקלי היפה והמשמח לאורך כל הערב. ליגאל כץ על ההגברה הטובה והמקצועית, לתמי צמח על העיצוב המפואר של חדר האוכל, לרותי בן מיור על התערוכה האביבית שובת הלב בלובי, ולשתיהן יחדיו על פינת החג המרהיבה. להדס זרטל על הסיוע הרב והנעים בארגון החג. ללילך מלומן-גרנדיר על הקישוט היפה של חדר האוכל, לצביה ויסברג על סידור המקומות היעיל והמתחשב.
לנורית ושלמה בורלס על קבלת החברים מאירת הפנים בלובי. לרקפת זוהר על הברכה הנאה בפתיחת החג. תודה מיוחדת לאבינועם גולן – על הניצוח עתיר הכישרון על הקהל. לחופי (הפתעת הערב) ששב לזמר כבימים עברו... למשפחות: דקל, אפשטיין, אבלגון-תירוש וגולן על הקריאה הנאה והזורמת של קטעי ההגדה. לגלי יגודה שידה בכל... על חד גדיא מקסים ורב משתתפים, לחמוטל גלעד והילדים על שירת "מה נשתנה" ו"שמחה רבה" חמודה ומשמחת. לכל זמרי הערב: אופיר חננאל, גל יגודה וחבורת הבחורים, אמיתי ששון, דני רימון, רקפת זוהר-סל, והדס זרטל על יפי שירתם.

לאבנר ארבל על קריאת "עשרת המכות". לשלישיית "שירת הים" הנהדרת: גדעון אברהמי, אמיתי ששון ועלי אלון.
לעמירה פלגי על צלילי החליל היפים, לבני המשפחות שזמרו והלהיבו ב"אחד מי יודע", לקובי גרוסמן שמדי שנה מרענן את "דיינו" והופכו לאקטואלי, לאורי שפירא שהיה מושא חידת האפיקומן. למוצא האפיקומן אורי ימיני.
לדרורה בן פורת ואיריס ארבל על ארגון עריכת חדר האוכל. לאמיל ששון אשר על המקרן והמחשב. למוסדניקים על ההכנות לפני החג. לאורי תומר, אמיר תומר, נוה תומר, יוסי אייזן ונבות זרטל על העזרה הגדולה עם הציוד מן המוסד. לנורית משיח על ההדפסות.
תודה גדולה, גדולה למרתה מור, קרן משיח, צפי גנדלמן ושאר עובדי המטבח המסורים על האוכל המשובח והטעים שהכינו במסירות כה גדולה.
לחברים הרבים שהתנדבו להושיט לנו יד בנפש חפצה ועזרו בעבודות ההכנה והפירוק הרבות. בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי.
ואחרונים יקרים מאד, לחברי הצוות: אילן לוטן, שלומית דקל, קובי גרוסמן וגלי יגודה על עבודת צוות נעימה ועניינית שבה כל אחד תורם מיכולותיו וכישוריו הייחודיים.

לכולם, לכולם שאו תודה וברכה!
ענה


 


 
פותחים שבת
השבוע נשוב ל"פותחים שבת", השירים יהיו "שירי העיירה
היהודית" בהתאם ליום השואה שיחול בראשית השבוע הבא.
על פרשת "קדושים" – אדם זרטל.

 


 


 


 

לקראת הצבעה שנייה על השינוי

 

לקראת ההצבעה השנייה על תוכנית השינוי, אנו מתחילים "לקשור את הקצוות"
בנושאים השונים שעסקנו בהם:
- הסתיימה הצגת התוכנית השיתופית
- הסתיימה העבודה על תקנון הפנסיה
- הסתיימו תיקוני התמחור
- אושר נוסח פרק "עבודה מועדפת"
- בוצעו תיקוני תקנון נוספים

 
נשארו עוד כמה עניינים שעלינו לסיים בחודש הקרוב:

 
מודל כלכלי
בימים אלה נעשית בדיקה חוזרת למודל הכלכלי של תוכנית השינוי לאור תוצאות 2010. עם אישור המודל יפורסמו עיקריו לציבור והוא ייכנס כנספח לחוברת השינוי לקראת ההצבעה הבאה.

 
קליטה, דיור ושיוך דירות
צוות צמיחה דמוגרפית סיים הכנת נייר עקרונות, שבא לתת מענה לרצוננו לקלוט בנים ולגדול, ולבעיה הקשה של מתן דיור לנקלטים. בבסיס ההצעה – קליטה מלאה לקיבוץ משתנה, מימון דיור על ידי הנקלטים, פתרונות ביניים לבנים המתגוררים כיום בעין שמר.
צוות השיוך אושר בקלפי וגם הוא משלים בימים אלה נייר עקרונות. המטרה - לחזק את הביטחון הסוציאלי של החברים ולאפשר הורשה, על ידי שיוך דירות המגורים לחברים. בשלב זה מדובר על שיוך חוזי (הבעלות מבוססת על חוזה בין החבר לקיבוץ).

 
שני הניירות יוצגו בפני הנהלות הקיבוץ, יחולקו לחברים, יוסברו בהרחבה במסגרת "בין הדקלים", ויגיעו לדיון בשיחת קיבוץ. במידה שיאושרו בקלפי – ייכנסו כחלק בלתי נפרד מתוכנית השינוי.

 
שיחות קיבוץ והצבעות
עם השלמת הפרקים של שיוך וקליטה תסתיים למעשה עבודת התוכן בנושא השינוי.
בשלב זה נחלק לחברים חוברות מעודכנות, ונעלה את כל החומרים לאינטרנט.
בשבת, 21.5.11 תתקיים שיחת קיבוץ שבה יוצג בקצרה המודל השלם של התוכנית, ולאחר מכן יחל דיון מסכם. במידת הצורך, ימשך הדיון ביום שני, 23.5.

 

 
ההצבעות יתקיימו בימים שישי וראשון, 27-29.5 – והפעם נוסיף הצבעה ביום שישי בערב, על מנת לאפשר לכל החברים להגיע, להצביע ולהשפיע.

 

 


 


 


 

לוח זמנים לחודש מאי - 2011

 


 

יום איום ב יום ג יום ד ה יום ו' שבת 
1 במאי
ערב יום השואה  
23 I
45 6 צמיחה דמוגרפית ושיוך 7 
8
ערב יום הזיכרון 
9
ערב יום העצמאות 
10
יום העצמאות 
11
שיחת קיבוץ – שיוך וצמיחה דמוגרפית
1213

 
14 
15
קלפי
16
פרסום התוכנית  
17 18 1920  21
שיחת קיבוץ מסכמת  
2223
שיחת קיבוץ מסכמת – 2
242526 27
קלפי – צהריים וערב
ביום א 29.5 קלפי  

 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

עם ציפי גנדלמן, צפי ואוריין
באבלכם על מותה בטרם עת של
רינת
תנחומים
לבועז, שיר ואור.
לשייקה, מיכל, ענבר והמשפחות.

 

 

 

                                        21.4.11

 

רינת יקרה!!
כמה קשה הרגע הזה. כמה קשה לחשוב על כך שאת אינך עוד. רק לא מזמן הגיעה לחלק מאיתנו הידיעה על מחלתך, ידיעה שאותה עצמה כמעט בלתי אפשרי לקלוט ולקבל... רינת, אחת מאיתנו, חולה?!...
ועתה... עם לכתך... כמה בלתי נתפסת הידיעה שלא תהיי יותר. כל כך לא מושגת ולא מובנת...

 
רינת יקרה, בילדותנו היית חלק מקבוצת "ניצנים" – גדלנו כאן, בקיבוץ עין שמר, בחינוך המשותף. למרות הדמיון כלפי חוץ – הבגדים שתפרו לנו בקיבוץ, ההווי, המשחקים, הטיולים המשותפים והלינה המשותפת היינו מאד שונים. כל אחד ועולמו, כל אחד ומשפחתו וסיפורו האישי שבא משם. לפני העליה לגן היית חלק מהחמישיה של הבוגרים. עופר, תמר, איריס, חן ואת. לאחר מכן, בחברת הילדים היינו תקופה לא קצרה חברות טובות ובילינו יחד לא מעט, כולל בימי שישי בערב בבית ההורים, בפעמים המעטות בהן הרשו לנו לישון בחדר...

 
בתקופת הצבא גרנו יחד בבית, שהיה בעבר בית הוריך. עד שבועז ואת הכרתם. בגיל צעיר התחתנתם ונסעתם לבנות את חייכם כזוג וכך הייתם במשך כל השנים הארוכות בהם חייתם יחד – עשיתם הכל זה למען זו במסירות ובאהבה שאין רבות כדוגמתן.
כאדם בוגר, כאישה – תמיד היית נאה ומטופחת, אם מסורה לילדיך, ששמה אותם כראש וראשון בסדר העדיפויות שלך בחיים. אותם ואת בועז, אחריו ובעקבותיו הלכת וביחד נסעתם וחייתם שנים רבות בחו"ל, עד שחזרתם עם שני ילדיכם לגור, כמובן, ליד הוריך ציפי וחיים, איתם היה לך תמיד קשר מיוחד וקרוב.

 


 

כשחזרתם ואור נכנס לגן אורן, שם למד יחד עם בני אורי ולאחר מכן למדו באותה כיתה בבית הספר האזורי, היו לנו פה ושם שיחות על הילדים. תמיד כל כך דאגת לשיר ולאור שיהיה להם טוב, ידעת להעריך את מה שיש בארץ, את החינוך, את האנשים והדאגה לרווחתם. התיישבתם בגן שומרון בסביבה ובבית בדיוק כפי שרצית וחלמת – מרווח, מוקפד ועם גינה גדולה ויפה שאת דאגת כל הזמן לטפח – שתלת, גזמת, השקית והשקעת בה הרבה מזמנך ומרצך.

 
וכל הזמן הזה לא הפסקת לדאוג לילדייך ובין לבין התחלת ללמוד כדי להגשים את חלומך האישי זה שנים: להיות מעצבת פנים. מקצוע שאיפשר לך להביע את כישוריך היצירתיים ולממש באמצעות ידייך את היצירה המעוצבת להפליא שרקמת בדמיונך. היו לך "ידי זהב" והיית מארחת למופת.
בשנתיים האחרונות ראיתי אותך לא מעט בצעדות לבד ועם בועז בשבילי עין שמר ובסביבה. היה לך חשוב תמיד להיראות במיטבך. ידעת להתלבש ועם הנתונים הטבעיים שלך – שיער שטני, עינייך הכחולות ועורך בגון הזית - נראית מצוין גם עם התקדמות השנים והגיל...

 
קשה לי מאד לעמוד כאן היום מעל קברך ולהספיד אותך.
אינני יכולה להימנע מהמחשבה שאנו, בני כיתתך, נמשיך בחיינו, בעבודתנו, עם ילדינו, ובני ביתנו ואת כבר לא.
שלנו עוד יש תקוות לעתיד לעצמנו ולבני משפחתנו, שלך כבר לא יהיו.
שאנו נמשיך לדאוג, לשמור, לפרנס, לאהוב, לזכור ולהיזכר, ואת כבר לא.

 
את כל אלה אנו מספידים עם לכתך היום.

 
אני ואיתי כל בני ובנות קבוצת "ניצנים", עומדים כאן המומים וכואבים על לכתך ומרכינים ראש לזכרך. עם אמך האוהבת והמסורה ציפי, עם בועז והילדים שיר ואור, עם צפי ואוריין, ענבר, שייקה, מיכל וכל בני המשפחה, עם חבריכם הרבים – שלך ושל בועז, וכל חברי קיבוץ עין שמר – כל האנשים היקרים שבאו היום ללוותך. אנו רוצים לקוות ולייחל שתהיה לך מנוחה שלמה וילדייך, שיר ואור, ואישך בועז, ימצאו את הכוח להמשיך הלאה בלעדייך.
אני בטוחה שמכל מקום שאת נמצאת בו תדעי להמשיך ללוותם ולהאיר עליהם את האור המיוחד רק לך.

 
אוהבים וכואבים. בני ובנות קבוצת "ניצנים".
טלי ימיני (לוי)

 
המשפחה מבקשת להודות לבית עין שמר, לחברים ולחברות ולכל מי שליווה אותנו בימים הקשים וסייע במהלך ההלוויה של בתנו רינת.

 

 
ועדת
תרבות
מציגה
:
"סיפור אהבה
ארץ ישראלי"

 

 

 

 

 
יום חמישי 28-4-11
בחדר האוכל ב- 20:15
כתבה וביימה: פנינה גרי
שחקנית: עדי בילסקי ("שחקנית השנה", פרינג' 2008)

 
פגישה מקרית מציתה "אהבה ממבט ראשון" על רקע האירועים הסוערים של קום המדינה
דרמה מרגשת ואינטימית שמאירה את הזמן והמקום.מבוסס על סיפור אמיתי.

 
הגיעו לקפה, עוגה ותיאטרון מרשים ומרגש.
חוויה לכל גיל שחבל להחמיץ!
נא לדייק

 

 

 
לפרטים נוספים ולמעוניינים להזמין אורחים (כניסה לאורח 50 ₪) הדס 0522-206545