עלון 7 (2019) (4168) יז' אדר א' תשע"ט 22.2.2019
עורי עור // אביב גפן
האימה, האיבה
קולות המלחמה
ושנאת אחים
שבכל יום גוברת
הזיקנה מביכה
הם מתים פה מבושה
בקולם הם לוחשים
ואת שותקת
עורי עור
מולדת אהובה
כי אנחנו עייפים מאוד
זקוקים למנוחה
עורי עור
מולדת אהובה
פעם בחיים אנו חיים
תתני קצת אהבה
אלימות, השפלה
גזענים לעלייה
ועוד ילד שפוחד לחזור הביתה
האימה, האיבה
שירים של מלחמה
ושנאת אחים
שבכל יום גוברת
ותני לי ת'כח
לאהוב אותך
מין פינה קטנה לשמוח
איך לפעמים קשה לסלוח לך
השבוע בקבלת שבת:
זהב בשירים
על פרשת "כי תשא" –
אורן ארסטר
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום
מאמר מערכת
בסוף ינואר שנת 2010 נפל דבר שזעזע את אמות הספים של
כדור-הארץ –
טעות הקלדה קטנה הקפיצה את מניין סה"כ עלוני עין-שמר
(זה שבסוגריים) ממספר 3776 למספר 5777... כמעט 10 שנים חלפו בלי שאיש ישים לב
לטעות. עורכי העלון התחלפו, כותבי העלון רשמו, קוראי העלון דפדפו... ומניין
העלונים נערם טעות על גבי טעות. עד שחבר אחד חד-עין בשם שביט שפירא, הביט במספר
ותהה... 6167 לחלק ל- 52 שבועות בשנה, זה מעל מאה שנים לעין-שמר, אבל עין-שמר רק
בת 91... והסב את תשומת ליבי. לקח לי קצת זמן עד שמצאתי את הזמן להתחיל לנבור
בעלונים הישנים ולחפש את רגע המפנה. מצאתי. קבלו בברכה את עלון 4168 המעודכן. ובא
לציון גואל.
העלון השבוע מוקדש לעובדות הסוציאליות מעין-שמר.
הרעיון עלה לפני זמן-מה, כששוב יצאו העובדים הסוציאליים בארץ
למאבק על תנאי עבודתם ושכרם המחפירים.
במשך שנים סופגים העובדים המטפלים באוכלוסיות החלשות
והנזקקות ביותר בכל עיר וישוב, איומים ואף תקיפות פיזיות כחלק משגרת יומם; הן בשל
עיסוקם בנושאים הרגישים ביותר בחייהם האישיים והמשפחתיים של המטופלים שלהם, והן
בשל העומס הרב של בין עשרות למאות תיקים לכל עובדת סוציאלית, שלא מאפשר להן להעניק
את השירות המיטבי לכל משפחה ואדם הרשומים בשירותי הרווחה. כ-1.2 מיליון אזרחי
ישראל רשומים במחלקות לשירותים חברתיים, שיעור של כ-139 רשומים לאלף נפש. לכ-865
אלף מכלל הרשומים הוגדרה נזקקות, שיעור של כ-98 בעלי נזקקות לכל אלף נפש. על
אוכלוסיית הענק הזאת אחראים רק כ-11 אלף עובדים סוציאליים במחלקות הרווחה...
אבל כשהכסף הציבורי נשפך על הידוק האחיזה בעם כבוש והשתלטות
על אדמותיו, מטוס פרטי למלך ולמלכה וסידור יומי אישי לקומץ שערות אומללות, הגשת
תביעות דיבה כנגד אזרחים פשוטים בפייסבוק ושלמונים לעורכי חדשות, לא נותר בשביל
החלשים והזקוקים ביותר.
"צִיּוֹן - בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה;
וְשָׁבֶיהָ - בִּצְדָקָה" (ישעיה א' 27)
סיגל דקל
עו"ס – תמר ארסטר
תמר, חברת עין-שמר, נשואה לאורי, אמא ל-3 וסבתא ל-7.
"אחרי 24 שנים של עבודה במרפאה קיבוצית,
תחילה בקיבוץ ארז ובהמשך במרפאת עין-שמר, החלטתי שמיציתי והגיעה העת לעשות שינוי.
הבחירה בעבודה סוציאלית כעיסוק במחצית השנייה של חיי, נראתה לי טבעית ונכונה.
קיבלתי חיזוקים לכך מייעוץ מקצועי שעברתי אז.
למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ולאחר שנתיים
נתבקשתי להמשיך לתואר שני, אותו עשיתי ב"מכללה לישראל" בתחום של ניהול
מערכות בריאות. תואר זה היה חיוני להתקדמות מקצועית, ואיפשר לי למלא תפקיד בכיר
במערכת בה עבדתי.
עבדתי 15 שנה במרכז הגריאטרי "שוהם" בפרדס-חנה.
מאז פרישתי לגמלאות לפני כ-7 שנים, אני עובדת סוציאלית בבית-דורות יחד עם קרן משיח
הנפלאה.
תחום העיסוק שלי הוא הגיל השלישי, מה שנקרא בשפה המקצועית
תחום הזיקנה. האוכלוסייה איתה אני עובדת היא מאושפזים במסגרת חוץ ביתית.
ב"שוהם" האוכלוסייה יותר מגוונת וכוללת אנשים במצב תשוש (מתפקדים עצמאית
אך זקוקים להשגחה קבועה), תשושי נפש (אנשים שאיבדו יכולות קוגניטיביות בדרגות
שונות), סיעודיים וכן חולים בסיעוד מורכב ושיקום. בעין-שמר האוכלוסייה היא של
סיעודיים ברמות שונות.
העבודה שלי כוללת ליווי ותמיכה בדיירים, בבני-משפחה, טיפול
בנושאים בירוקרטים והמון-המון ניירת לפי דרישות משרד-הבריאות ושאר הגופים בתחום.
מאחלת הצלחה לבנות הצעירות, שימצאו סיפוק ושביעות-רצון
בעבודה (חרף הקשיים והעמידה במצבים מורכבים, לעיתים בלתי פתירים), ותמיד לזכור שיש
המון סיפוק בהצלחות קטנות אך מאוד משמעותיות לאדם העומד מולן וזקוק לסיוע, ושיהיה
להן כוח לעוד שנים רבות של עבודה.
עו"ס – עינת דנון
עינת, בתם של חנה ויצחק דנון, בת 51, מתגוררת בהרחבה
הקהילתית בבית-השיטה ואמא לילדה חמודה.
למדה עבודה סוציאלית לתארים ראשון ושני באוניברסיטת תל-אביב.
"חיפשתי לימודים שיקנו לי מקצוע, ולכן
בחרתי בעבודה סוציאלית. בהמשך למדתי לימודי פסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה.
אני במקצוע כבר 28 שנים. במהלך השנים עבדתי עם מכורים לסמים
ביפו, עם נוער עובר-חוק עם בעיות של שימוש בסמים במלכישוע, ועם נפגעי נפש בעמותת
"אנוש".
כיום אני עובדת כשכירה בעמותת "דור לדור" בעפולה,
עם בני הדור השלישי, וכן כעצמאית בטיפול בניצולי שואה.
העבודה מאוד מגוונת ומעניינת, ודורשת הפעלת כישורים נרחבים.
הקושי הגדול הוא שהעבודה קשה ושוחקת ולא מתוגמלת, לא מבחינה כספית ולא מבחינת
המעמד הציבורי שלה.
בכל שנות עבודתי לא חוויתי אלימות פיזית כלפיי, גם כשעבדתי
עם אנשים שהיו עם בעיות התנהגות קשות.
מחאת העובדים הסוציאליים מוצדקת מאוד. המקצוע זקוק להעלאת
המודעות הציבורית כלפיו, לשיפור תנאי ההעסקה ובמיוחד לשכר הולם".
עו"ס – דפנה אליהו (אלון)
דפנה, בתם של אורנה ומנו אלון, ילידת 1979, גרה בכרכור,
נשואה למני ואמא לנרי (8) ואוֹרי (5).
התחילה ללמוד בשנת 2006 בתוכנית הסבה לעו"ס באוניברסיטה
העברית בירושלים. לפני-כן עשתה תואר ראשון בחינוך מיוחד לגיל-הרך, אבל הרגישה
שאינה ממצה את יכולותיה בתחום זה. לאחרונה החלה ללמוד בקורס לעו"ס לסדרי-דין.
תפקיד זה כולל עבודה מול בית-המשפט לענייני משפחה, בהקשר למשמורת וזמני שהות
לילדים להורים בסכסוכי גירושים קשים.
"עבודה סוציאלית נראתה לי מקצוע שיש בו
תחומים מגוונים, כך שאוכל למצוא ביניהם תחום מעניין בהקשר לטיפול בילדים ובמשפחה.
לפני קרוב ל-10 שנים סיימתי את הלימודים, ואני עובדת
כעו"ס משפחה באגף הרווחה בחדרה. בחמש השנים האחרונות אני מתמקדת בעבודה עם
ילדים בסיכון בגיל הרך.
העבודה מאוד מגוונת, אני מטפלת בעשרות משפחות, ותפקידי להכיר
אותן, לאבחן את הקשיים, להפנות ולתווך לגורמים המתאימים. אני עוקבת ומלווה את
המשפחות בקביעות, ומסייעת בהתאם לצרכים, במענים שעומדים לרשותי. העבודה כוללת
פגישות עם המשפחות, ביקורי-בית, ביקור במסגרות חינוכיות וטיפוליות, הכנת ועדות,
השתתפות בישיבות רב-מקצועיות, הכנת דו"חות וכתיבת מכתבים לגורמים שונים. חלק
בלתי נפרד מעבודתי כולל התמודדות עם מקרי חירום של ילדים בסיכון גבוה.
גדלתי והתבגרתי ב"חממה" הקיבוצית, והמפגש במסגרת
עבודתי עם השטח גרם לי הלם. לא ידעתי שיש סביבי כל-כך הרבה מקרים קשים ומורכבים
שדורשים טיפול. אני פוגשת מקרים של אלימות, הזנחה ופגיעות מיניות בילדים, שמחייבים
אותי לעיתים, בהחלטת בית-משפט בהתאם לחוק הנוער וביחד עם עו"ס לחוק הנוער,
להוציא ילדים למשפחות אומנה על מנת להגן עליהם.
לא קל להתמודד עם המקרים האלו ולהמשיך לקום מידי בוקר
לעבודה. אי-אפשר להישאר אדיש, והמחשבות והמראות מלווים אותי גם אחרי שעות העבודה.
עם השנים התחזקתי ולמדתי דרכי התמודדות עם הקושי.
הכוח להמשיך במקצוע נובע בעיקר מתחושת המשמעות שאני מרגישה
בעבודה, בכך שאני מנסה לעזור למשפחות וילדים במצבי חיים קשים. קרה שנאלצתי להוציא
תינוק בן-יומו ממחלקת יולדות בבית-חולים למשפחת אומנה, עקב אי-מסוגלות של הוריו
לטפל בו.
ברגעים האלו, שהם הרגעים הקשים ביותר, כשאחזתי בסל-קל בתוכו
תינוק מתוק, קטן וחסר ישע, הרגשתי עצב, צער ולצידם אחריות כבדה ומשמעות גדולה.
דבר נוסף שמאפשר לי להמשיך בעבודה זו, הוא צוות של מעל 20
עובדים שאני חלק ממנו. הצוות שלנו עובד יחד מעל 20 שנה, הוא מגוון מבחינת גיל, יש
בו סבתות וצעירות רווקות וגם 2 גברים. הצוות הוא כמו משפחה שנייה בשבילי, ונותן
כתף ועידוד כשקשה בעבודה, וגם כששמח או קשה בחיים האישיים. בלי צוות כזה לא הייתי
יכולה לעמוד בעומס ובמקרים הקשים שאני פוגשת.
בחודשים האחרונים דובר רבות על אלימות כלפי עובדים
סוציאליים. לצערי האלימות היא חלק בלתי נפרד מהמקצוע. בגלל המצבים והאוכלוסיות
שאנו מטפלים בהם, נתקלתי בלא-מעט אלימות מילולית כלפיי וכלפי עמיתיי, ופעם אף נזרק
עלי חפץ. פעם קיבלתי איום על חיי, והגשתי על כך תלונה במשטרה. הגישה כיום בשירותי
הרווחה היא של אפס סובלנות כלפי אלימות. הסביבה האלימה של העבודה, הופכת אותה
למורכבת וקשה יותר.
לקחתי חלק בכל ההפגנות שהיו לאחרונה במסגרת מחאת העובדים
הסוציאליים. הדרישה שלנו היא קודם כל למוגנות בעבודה, וגם לתנאי עבודה נאותים ושכר
הולם.
ביחס למקצועיות הנדרשת מאיתנו, לעומס, למורכבות ולכמות
העבודה והמגוון שלה – השכר של עו"ס בארץ ממש מעליב. ההפגנות היו מפגן כוח
ועוצמה מרגש של ציבור עובדים, שיודעים פחות לדאוג לעצמם ויותר רגילים לדאוג
לאחרים. אלפי מפגינות ומפגינים צעדו בחולצות שחורות ברחבי תל-אביב, וקראו לשנות את
תנאי העבודה שלהם. אני מקווה שהמחאה תצליח, ותבוא לביטוי במוגנות ושיפור תנאי
העבודה והשכר".
עו"ס – איילת אפשטיין
איילת, בתם של אסתר ונעמן אפשטיין, בת 36, חיה בזוגיות עם
עומר ואמא לנטע ותום.
למדה עבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי, ועובדת במקצוע
כבר 10 שנים.
עוסקת בתחום העבודה הסוציאלית הקהילתית במועצה אזורית
עמק-יזרעאל.
"כעו"ס קהילתית עבדתי לאורך השנים
עם מגוון של אוכלוסיות, נשים חד-הוריות, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, פעילים
תושבי שכונות, חברי ועדים ופעילים בוועדות שונות במגזר הכפרי. בשנים האחרונות אני
פועלת בתחום הוותיקים ומנהלת תכנית פיילוט
שנקראת "קהילה לדורות", ומטרתה לייצר את תנאי
ההזדקנות הטובים ביותר ביישובי המועצה.
העבודה שלי כוללת איתור צרכים של אוכלוסיית הוותיקים בישובים
השונים, הקמת צוותים של תושבים אשר יפעלו עם ולמען אוכלוסיית הוותיקים, יצירת
שיתופי פעולה במועצה על מנת לייצר מענים הולמים לצרכי הוותיקים, ומעבר לכך בניית
תכנית עבודה וניהול הצוות שעובד איתי בתכנית.
הקושי העיקרי הוא התקציב. לתת מענה הולם ולגייס מתנדבים זה
אתגר תמידי.
עולם העבודה הסוציאלית הוא עולם מאוד מקצועי, מאחורי כל
החלטה שמתקבלת מתקיימים תהליכי חשיבה מעמיקים. אני נהנית להיות חלק מתחום מקצועי
והגון שיש בו אוסף של נשים נבונות. בנוסף אני נהנית מעבודה עם אנשים וכוחות,
כשמשהו מצליח – הסיפוק הוא אדיר.
אני אוהבת לראות את הוותיקים פעילים ומשמעותיים, לאפשר
לאנשים לחלום ולעזור להם להגשים את זה.
במסגרת העבודה שלי אני פוגשת לרוב את התושבים הפעילים
והמתנדבים, אשר רוצים לעזור ולסייע לחבריהם בקהילה. מתוך כך לא יצא לי לחוות
אלימות ישירה. עם זאת, מכיוון שכל השנים עבדתי במחלקות רווחה שונות, הייתי עדה
לאלימות כלפי עובדות אחרות, החל מצעקות ועד לרדיפה, התעללות אישית ברשתות החברתיות
ואיומים על בני המשפחה.
מכיוון שאני בחופשת לידה עם תום, בני המתוק, לא הצלחתי לקחת
חלק במחאה. העובדים הסוציאליים חשופים לאלימות כל הזמן ואירועי אלימות מתקיימים כל
הזמן, זה פשוט לא עולה בתקשורת. בשביתה של העובדים הסוציאליים שהתקיימה בשנת 2015,
לא הושגו כל היעדים לשיפור התנאים, ובראשם הוספת תקנים ושיפור דרגות השכר. המקצוע
נשחק וכאשר פונה אדם לקבל שירות ולעובדת לוקחת זמן לקבל אותו ולתת לו שירות
איכותי, זה פוגע ביחסי האמון ואף יוצר כעסים. לאחרונה נבחרה יו"ר חדשה לאיגוד
העובדים הסוציאליים והיא נחושה להוביל מאבק תקיף, עד שיושגו כל היעדים שהם הגנה על
העובדות, הגדלת תקנים ושיפור השכר".
עו"ס – בר דנון
בר, בתם של שלומית ואורון דנון, מתגוררת עם בן-זוגה בעין-שמר.
למדה באוניברסיטת תל-אביב בבי"ס לעבודה סוציאלית
ע"ש בוב שאפל.
עובדת במקצוע 4 שנים, בתחום של עבודה סוציאלית קהילתית.
כיום עובדת במחלקה לשירותים חברתיים במועצה אזורית מנשה – עם
נוער, הורים ומדריכים, ועם משפחות עם צרכים מיוחדים.
"הכרתי את עולם העבריינות וההתמכרויות,
השפה הטיפולית ומקצוע העבודה הסוציאלית, כאשר התנדבתי בשנת-שירות במלכישוע (כפר
גמילה ושיקום מסמים). בצבא שירתתי כמאבחנת פסיכוטכנית ופגשתי סוגים שונים של
בני-נוער וחיילים במצבים שונים בחיים, למדתי לראיין ולהשתמש בכלי האבחוני של הצבא.
ביקרתי הרבה בבתי-סוהר, גם בתור מפקדת, והתחום הזה עניין אותי מאוד. אחרי שחזרתי מטיול
גדול בהודו, החלטתי לעבור לתל-אביב ולאחר מספר חודשים נרשמתי ללימודי עבודה
סוציאלית.
העבודה כוללת מיפוי בעיות חברתיות, עבודה בשותפויות פנים
וחוץ ארגוניות, קשר עם גורמי חינוך בכלל הישובים ובבתי-הספר התיכונים, תכנון
פרויקטים המבוססים על הצורך של הקהילה במעגלים השונים – הורים, נוער, מדריכים;
איגום משאבים לטובת האוכלוסיות איתן אני עובדת, הרבה פוליטיקה ויחסי אנוש...
הקשיים הם העומס, השחיקה בעבודה והשכר.
היתרונות הם החופש, הגמישות, היצירתיות, הצוות והאהבה למקצוע.
אני אוהבת שאין גבול ליצירתיות, שתמיד יש עוד רעיונות, עוד
אוכלוסיות, עוד בעיות חברתיות, עוד היכרויות עם אנשים רבים, עוד מקרים שקורים ועוד
נושאים להתעסק בהם.
לשמחתי לא חוויתי אלימות במסגרת עבודתי. במנשה המצב
הרבה-הרבה יותר טוב בהשוואה לרוב לשכות הרווחה בארץ.
לא השתתפתי בהפגנות, כי זה התנגש לי עם יום לימודים בחיפה
ולא עם עבודה, אך אני תומכת במאבק ובמטרותיו, והיום יש לכך גם יותר הכרה ולגיטימציה
בציבור. הבעיה היא שכשהעו"סים שובתים, השביתה פוגעת בעיקר באוכלוסיות
מוחלשות, וזה לא מאפשר להפעיל לחץ על המדינה בדומה לעובדי הנמלים, חברת חשמל, או
אפילו האחיות שמשרתות את כלל הציבור".
לוח
מודעות
גשם גשם בוא
ביום ה' 14.2.19
ירדו 8 מ"מ,
ביום ו' 15.2.19
ירדו 10 מ"מ,
בשבת 16.2.19 ירדו
21 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 692 מ"מ.
"ימים צרובים" – ספר חדש מאת אבישי
גרוסמן
"ימים צרובים", הוצאת
ספריית-פועלים, 258 עמודים, דברים בכריכה האחורית מאת מוקי צור. בקרוב בחנויות
הספרים ובספריית עין-שמר.
הספר הוא מעין יומן המלווה את סיפור מחלת האלצהיימר של חגית.
אבישי החל לכתוב אותו בשנת 2005, כשהבין שחגית חולה. בתחילה כתב מידי יום, ובהמשך
בהפסקות ארוכות יותר.
היומן מלווה את המחלה ההולכת ומתגברת, ללא תקווה לרפואה, אל
הסוף הידוע, דרך עיניו של אבישי, ועל רקע הקיבוץ העובר באותו זמן תהליך של שינוי
והפרטה.
יש בו תיאור ההתמודדות המורכבת של "חיים בשלישייה"
עם עובדת זרה בבית, שמטפלת בחגית ומנהלת את משק-הבית (לחגית היו 3 מטפלות, שהתחלפו
לאורך שנות המחלה), הדילמה של המעבר לבית-דורות מול ההתנגדויות (הלא-מילוליות) של
חגית לכך,
הטיפול המסור, האנושי והרגיש של צוות המרפאה ובראשו ד"ר
נגב,
הצורך לקבל החלטה משפחתית בשאלה האם להציל חיים במקרה של
סיבוך רפואי ומה היתה רוצה חגית שייעשה במקרה כזה,
ההבטחות, האשליות, ההתפכחות והמשבר, במסגרת ניסוי שבו השתתפה
חגית והיה אמור לכלול קבלת תרופות שלא ניתנו לבסוף,
תגובות חברי הקיבוץ למחלה וביניהם חברים שחיזקו את אבישי
וראו בו גיבור, שעה שהם עצמם התמודדו עם דברים קשים אפילו יותר...
חגית נפטרה לפני חצי שנה, ביולי 2018.
הביא לדפוס: אביטל גבע
קליטה עכשיו // אילן
לוטן
ברצוני לאתגר את הנהלות הקיבוץ בנושא שנראה לי שהוא בנפשנו.
נושא הקליטה הוא נושא חשוב, שאם לא נדע להתמודד איתו בהצלחה
ומהר, הוא מסכן את עצם המשכיותו של הקיבוץ לטווח הארוך. כבר היום בערך מחצית
מהחברים הם בגיל הפנסיה או כמעט שם. לא נוכל לשרוד במצב שהכתף הכלכלית של הקיבוץ
תמשיך להתכווץ, לכן יש לפעול בהקדם ולחפש כל דרך להתמודד עם מצב זה.
הנושא המרכזי של הקליטה הן הדירות ומחיר הדירות. כיוון שאין
ביכולתנו לבנות דירות אנחנו מבקשים מהנקלטים שיבנו את דירותיהם, אבל כיוון שהמחיר
הנדרש מהנקלטים, על כל מרכיביו, הוא גבוה מאוד, יש קושי למצוא מועמדים לקליטה
ובמיוחד מקרב בנינו.
מצד שני, לצערנו, הטבע עושה את שלו ומתפנות דירות של חברים
שנפטרים ושבכל דירה כזאת, אם רצינו, יכולנו לקלוט משפחה חדשה עם ילדיה, במחיר
שאינו דומה לבניית דירה חדשה. אם היינו נוהגים כך היינו היום עם עוד 10-15 משפחות
נקלטות על ילדיהן.
מה שמונע מאיתנו מהלך כזה, זו ההחלטה התמוהה (בלשון המעטה)
שהחלטנו בעבר, על פיה הדירות שמתפנות הן רכוש משפחת הנפטר, כך שבחלק מהמקרים לא
ניתן לקלוט בה משפחה חדשה (במקרה שמשפחת הנפטר מוותרת על הדירה השמורה לה למשך 5
שנים, היא מקבלת בתמורה מגרש ללא מגבלת זמן). החלטה זו תמוהה בעיניי, כיוון שנכון
להיום (ומי יודע עד מתי) הדירות הן רכוש הקיבוץ, הנותן לחבריו זכות להשתמש בהן עד
סוף אריכות ימיהם.
איך ניתן ליישב את הפרדוקס של ההחלטה שהדירה היא של הקיבוץ,
אבל בפועל היא של המשפחה (גם במקרה שהזכאים אינם חברי-קיבוץ)?
אני מודע לכך שבעזרת מילים ניתן להסביר הכל ולרבע כל מעגל.
אני מודע לכך ששינוי ההחלטה עכשיו, יהיה בעייתי כלפי אלו
שסוכם איתם מה שסוכם על בסיס ההחלטה הקיימת, אבל החלטה גרועה צריך לשנות כדי שהיא
לא תמשיך להזיק גם בעתיד. עם התחייבויות העבר יש למצוא דרך להתמודד, אפילו אם
בהצלחה חלקית. איך אומרים? על החלטות גרועות משלמים מחירים.
כיוון שהמהלך המוצע הוא מורכב ולא פשוט, וכיוון שמניסיון
העבר אני יודע שלא טוב שאני אוביל אותו, אני פונה להנהלת-הקיבוץ שתרים את הכפפה
ותתמודד עם הבעיה הבוערת הנקראת - קליטה עכשיו.
פותחים שבת
לפני שבועיים דיברה עדה גבע על פרשת "תרומה".
הפרשה, אמרה, פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי
תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו...", זהו בעצם מימון ההמונים הראשון. בהמשך
מתואר כיצד האנשים מביאים עוד ועוד: זהב, כסף, נחושת ועצים. ומי שאין לו חומרים,
יוצר דברים במו-ידיו ומביא למשכן. השטף כה גדול, עד אשר העושים במלאכת הקודש לא
יכולים לעמוד בו ופונים למשה: "מרבים העם להביא...", ומשה מודיע:
"אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש"!
כיצד אפשר להסביר את הנכונות הגדולה הזו לתרום?
אולי בכך שהאנשים חשו שיש מטרה משותפת, כזו שכל אחד יוכל
ליהנות ממנה. אולי גם מהתחושה שהם הולכים כאיש אחד לקראת חרות רוחנית
וטריטוריאלית, ושזה עתה חזו במעמד הר-סיני, והאופוריה גורפת את כולם להתנדב.
ואפשר גם להסביר זאת, בכך שהעם מוכן לתרום כל-כך הרבה, בשעה
שהמנהיגים שלו הם אנשים צנועים שאינם לוקחים את התרומות לעצמם, מנהיגים שאפשר
לרכוש להם אמון. לא רודפי בצע ולא מחפשי "חמגשיות"... אנשים נקיים שמשה
בחר על פי הצעת חותנו יתרו: אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע, המהווים
מערכת שהעם מוכן תחת הנהגתה להתנדב ולתת עד שיאמרו לו – עד כאן!
מול כל 'פרשה' עומדת כידוע 'הפטרה'. בדרך כלל יש קשר והתאמה
בין הפרשה להפטרה, ואכן, בפרשה דנים בהקמת המשכן במדבר, ובהפטרה שלה דנים בבניית
המקדש בימי שלמה. אך זהו למעשה קשר הופכי! כאשר בוחנים את 2 הסיפורים לעומקם, לא
קשה להבחין בניגוד שביניהם:
בימי שלמה חסרה כל-כך הצניעות של משה, שלמה חי בעושר גדול:
"ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו ושנים עשר אלף פרשים...".
בני ישראל (בעיקר שבטי הצפון), היו צריכים לעמול קשה ולשלם מיסים כבדים (לצד יתר
העמים שנכבשו על-ידו ועל ידי דוד אביו), כדי שיהיה לשלמה כל העושר הזה.
שלמה פירק את השבטים בין השאר מפחד שמא ימרדו בו. הוא חילק
את הממלכה ל- 12 נציבויות, ובראש כל נציבות שם נציב ועליו עוד נציב ומעליהם את
אדורם אשר על המס. תושבי כל אחת מהנציבויות היו צריכים לכלכל חודש שלם בשנה את כל
המערכת הזו, ובנוסף לשאת במיסי עבודה קשים, כריתת עצים, סיתות אבנים וגרירתם
לבית-המקדש
ועוד, מערך שלם הקים שלמה כדי לגבות מיסים מבני-עמו, לשרת את
ממלכתו הגדולה ולממן את כל הוצאותיה. 3,300 שוטרים רדו בעם!
אכן, במקום בו קיים ועומד ניצול קשה ומעיק כל-כך - לא יכולה
להיווצר התנדבות, ולא תחושת שותפות המולידה נכונות לתרום.
עד כמה יכול שלטון כזה לגרום להרס עצמי, אפשר לראות מהמסופר
בהמשך: עם מותו של שלמה, פונה העם לבנו רחבעם להקל במיסים, וכשרחבעם מסרב, קורסת
הממלכה פנימה, וממלכת ישראל המאוחדת מתפרקת לשתיים.
כשמסתכלים על ימינו ושואלים איזה מודל משמש אותנו היום - זה
של משה או זה של שלמה - ובכן, עם-ישראל המציא מודל שלישי:
רבים מההנהגה שלנו וראש-הממשלה בראשם, מדירים מגזרים שלמים
ומסכסכים אותנו האחד בשני. בעוד הם עושים לביתם, האזרחים ממשיכים להתנדב; בעוד
הממשלה אדישה למצוקת היחיד, האזרחים המתנדבים ממלאים את תפקידה. כפי שאמר איינשטיין
לנוכח האסונות שפקדו את עם ישראל: "אנחנו, אין לנו אלא הסולידריות".
תודה לעדה על דרשתה היפה, העשירה ורבת התובנות.
ענה ששון