חפש בעלונים קודמים

עלון 12 (2019) (4173) כב' אדר ב' תשע"ט

עלון 12 (2019) (4173)
כב' אדר ב' תשע"ט29.3.2019

יהיה טוב//יהונתן גפן

אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב,
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב.
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן,
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן.

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר.


ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא,
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה.
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום,
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום.

שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף,
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף.
ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף,
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת'סוף.



הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו,
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו.
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים,
ואז הוא אמר קדימה
רק תצאו מהשטחים.

אני מביט מהחלון
לראות אם כל זה אמיתי,
מביט מהחלון וממלמל את תפילתי.
עוד נגור זאב עם כבש
ונמר ירבץ עם גדי,
אך בינתיים אל תוציאי
את ידך מכף ידי.
אני מביט מהחלון
אולי מגיע יום חדש.         

בצער רב אנו מודיעים
על מותה של חברתנו היקרה

תרצה צפניה

תנחומים למשפחה

ההלוויה תתקיים ביום שישי 29.3 בשעה 13:30

המשפחה יושבת שבעה בקיבוץ גזית, בביתה של ורד.
בעין-שמר תשב המשפחה במועדון-לחבר
במועדים הבאים:
שבת 30.3 בשעות 16:00-19:00
שישי 5.4 בשעות 09:00-13:00

השבוע בקבלת שבת:
שירים נוּגִים וַעֲנוּגִים.
על פרפרים ותופעת הנדידה -
יוסי בן-מיור
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום


מאמר מערכת

מי זוכר את סדרת הספרים של אבנר כרמלי "הספורטאים הצעירים", עם אלון החלוץ, רפי השוער וחברותיהם רננה ושועה? אני זוכרת כי קראתי בילדותי את כולה, ואת כל ספרי "השביעייה הסודית", ו"החמישייה הסודית", וכל המדף בספרייה של חברת-הילדים מאת דבורה עומר, וכל המדף של צ'רלס דיקנס... אבל מכל המוני הספרים שקראתי, "הספורטאים הצעירים" היו אלו שלימדו אותי טוב-טוב, שבמצריים יש רק והמון אנשים רעים מאוד – שופטי-כדורגל רמאים, שחקני-כדורגל אלימים וגרועים ופושעים. אמנם כאלו ש-אלון ורפי תמיד יגברו עליהם, אבל אני – מוטב לי להתרחק מהם.
זו אולי הסיבה שכאשר עצר מטוסו של נשיא מצריים אנואר סאדאת בנמל-התעופה בלוד, ב-19 בנובמבר 1977 והדלת נפתחה... נעצרה נשימתי...
מרבים אצלנו לציין ימי-שנה של מלחמות, הרבה פחות מזכירים ימי-שנה של הסכמי השלום. השבוע חל יום השנה ה-40 להסכם השלום הראשון והדרמטי מכולם (אין הרבה) עם הגדולה באויבות ישראל עד אז– השלום עם מצריים. ביום שני 26.3.1979 התכנסו 1,500 מוזמנים על המדשאה של הבית-הלבן, ובמעמד ג'ימי קרטר נשיא ארצות-הברית, מנחם בגין ראש-ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים – חתמו על ההסכם ההיסטורי.

אז נכון שאין אהבה גדולה בין הישראלים למצרים, ומצריים עברה מאז טלטלות עזות, והיו אירועי ירי ופיגועים אחדים לאורך הגבול המשותף והשנים, וזה ממש באסה שאי-אפשר באותו ביטחון לנסוע להיזרק בסיני, ותושבים נאלצו לעבור דירה ולפנות את יישוביהם, וצחי הנגבי וחבר מרעיו, שהובילו את המאבק בפינוי, הגיעו בעקבותיו לעמדות השפעה...
אבל הגבול עם מצריים – 230 ק"מ של גבול משותף – שקט כמעט תמיד. בני-אדם לא נהרגים שם. האם יש מחיר שישווה לכך? האם יש מלחמה או מבצע שהשיגו אי-פעם אלפית מזה?

העלון השבוע מוקדש להסכם השלום של ישראל ומצריים במלאת לו 40 שנה של שקט, ולכבוד ההוכחה שאפשר להאמין לערבים, להשלים עם אויבים ולחיות בשלום עם שכנים...
לו יהיו לנו עוד כאלו במהרה בימינו.

סיגל דקל

ראיון השבוע עם
יצחק דנון


יצחק נולד באוגוסט 1927 בעיר אלכסנדריה שבמצרים, להוריו זלדה ואליהו דנון.
יש לו אח אחד – אברהם (ברטו), שצעיר ממנו ב-10 שנים.
אליהו דנון למד רפואה בטורקיה וצרפת, השתתף במלחמת העולם הראשונה כרופא בצבא הטורקי והגיע עד גבול עירק; ונסע בעקבות עבודתו כרופא משפחה למצריים.
זלדה נשלחה בעקבותיו מטורקיה למצריים כדי להינשא לו.
בתחילה היה אליהו שכיר ועבד בין השאר כרופא על אוניה אנגלית. בהמשך פתח מרפאה בגטו היהודי באלכסנדריה ואחר-כך מרפאה פרטית בקהיר.
לבית הספר של הקהילה היהודית שבו למד יצחק, היו באים שליחים מהארץ, לגייס את התלמידים לתנועה. בשנת 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן 18, הצטרף יצחק ל"השומר-הצעיר".





בשנת 1946, בהיותו בן 19, הספיק להגיע ברכבת לבקר בארץ-ישראל, במסגרת טיול של התנועה.
במאי 1948, כשהוכרז על הקמת מדינת-ישראל, עצרו המצרים את היהודים מנהיגי תנועות-הנוער והמדריכים במצרים. יצחק שריכז את הקן בקהיר, נשלח למחנה הסגר. יותר משנה היה כלוא שם, עד שבספטמבר 1949, עם תום מלחמת העצמאות וחתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצריים, שוחרר, אם כי בתנאים מגבילים, כשהוא מחויב להתייצב ולחתום מידי שבוע בתחנת-המשטרה.
במהלך תקופת מאסרו, עלה הגרעין של יצחק לארץ, ועם השחרור נסע יצחק לקרובי-משפחה בצרפת ומשם, בסוף 1949, עלה לארץ באוניה. בנמל בחיפה כבר חיכה לו רכב מקיבוץ עין-שמר, שהביא אותו לקיבוץ, ולמחרת בבוקר יצא לעבודה בעצי-הפרי, עודר גומות סביב העצים...
הגרעין המצרי בעין-שמר התחיל מ-25 חברים, ובשיאו הגיע ל-80 איש.










אחיו של יצחק עלה לארץ כמוהו בשנת 1949, במסגרת עליית-הנוער והגיע לקיבוץ עין-המפרץ. בהמשך עזב את הקיבוץ ועבד בחברת I.B.M. הוא חי ברעננה ואב ל-2 בנות.
בשנת 1951 הגיעו ההורים בעקבות בניהם. אבא אליהו עבד כרופא במחנה עולים בבנימינה ובקופת-חולים בבית-שאן, וכשיצא לפנסיה, עברו ההורים לעין-שמר. אמא עבדה במחסן-ילדים בסריגה ותיקונים ואבא טיפל בנשק של השומרים.

לאחר שעבד בעצי-הפרי עבר יצחק לעבוד בפלחה, ובמסגרת הענף יצא לעבודות-חוץ על בולדוזרים וסקרייפרים ברחבי הארץ.
בשנת 1967, בתקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת-הימים, כאשר חסרו ידיים עובדות במפעל הגומי, גויס לעבוד שם.
לפני שנה, בגיל 90, אחרי יותר מ-50 שנות עבודה במפעל, מהבמבורי (המחלקה של ערבוב הגומי), ריכוז העבודה, ניהול הרכש, ועד ניהול המפעל - יצא לפנסיה.
עכשיו יצחק עובד ב"הדרן", עושה עבודות קרמיקה ונהנה מאוד.


כשהגיע יצחק לקיבוץ, התחבר כמו שאר בני הגרעין, עם קבוצת "אלון" המקבילה של בני-הקיבוץ. שם הכיר את חנה, ובשנת 1952 נישאו.
לאחר שנישאו נשלחו ע"י "השומר-הצעיר" לצרפת לשנתיים, שם ניהל יצחק הכשרה חקלאית של בני-גרעין צעירים מתוניס, מרוקו ואלג'יריה, שעלו אחר-כך להגשים בקיבוצים בארץ.
כשחזרו לארץ נולדו לזוג 4 ילדים – עמיר (נולד בשנת 1954, נפטר ממחלה בגיל 11), רונית, אורון ועינת. היום יש להם 6 נכדים, נין אחד ועוד נינה בדרך.



כשיצחק היה מנהל הרכש במפעל, נסע למצריים עם משלחת קניינים של מפעלי-גומי בארץ, בהובלת הסוכן הישראלי של המצרים, לקנות פיח ממצריים. יצחק מאוד התרגש לראות שוב את קהיר ובית-ילדותו. הערבית בפיו לא נעלמה.
בטיולי-הקיבוץ למצריים, יצחק לא נסע. החזרת סיני לא ציערה אותו, והוא מרוצה מאוד שהיחסים עם מצריים טובים ומתפתחים.


מה הכיף שלך?
אני אוהב עבודת-ידיים, אומנות. אוהב לעבוד בקרמיקה ב"הדרן".

מתי בכית לאחרונה ולמה?
הצטערתי כשפיטרו אותי מהמפעל בגיל 90. רציתי להמשיך לעבוד, כי בשבילי הקיבוץ זה חיים משותפים. להיות מפוטר בגלל גיל, זו בעיה קיבוצית לא עניין אישי.

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
אין לי טענות לאף-אחד, אני מסתדר עם כולם ואני לא כועס על אף-אחד. רק מצטער שהקיבוץ הפך למופרט.



מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
ההצטרפות לקיבוץ. בגלל זה קשה לי לעכל את השינויים שעובר הקיבוץ.

מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
לא היתה. אגב, מקצוע הרפואה שבו עסק אבי, מעולם לא משך אותי.

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
איש מדע בתחום החברה - אנתרופולוג.

אם לא היית גר בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
מאז שבאתי לעין-שמר לא הצטערתי על כך אף-פעם ולא רציתי מקום אחר. חיי קשורים בעין-שמר, ולכן מכאיב לי שהקיבוץ מופרט יותר-ויותר ולא מתחשב בחבריו.

מה אתה אוהב בעין-שמר?
את הנוף של עין-שמר. אני מצטער שחונים בתוך השכונות וזה פוגע בנוף.

חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
מאחר ולא רבתי עם הקיבוץ, תמיד השלמתי עם כל ההחלטות של הקיבוץ.



101 קילומטר מקהיר//אילן יגודה

בשנת 1959 קבוצתי "זית" מתגייסת לצה"ל ואני מגיע לשריון. עברתי את המסלול הרגיל, קורס מפקדי טנקים, אחר-כך קורס קצינים. אחרי 3.5 שנים השתחררתי, חזרתי לקיבוץ ועבדתי בפלחה.
בשנת 1967, אני סמ"פ, מגויס 3 שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים, ונמצא בכוננות בצאלים.
6.6.67 השעה 8:00 בבוקר, ואנחנו רואים מטוסים עוברים מעלינו... מקבלים פקודה, עולים על הטנקים ומתחילים לנסוע... אנחנו חוצים את סיני, כמעט שלא נתקלים בחיילים מצרים, מגיעים לוואדי סודר, חוצים אותו מדרום למתלה ומגיעים לראס-סודר שעל שפת ים-סוף. לכל אורך הדרך היו לנו רק 2-3 היתקלויות, בלי אבדות ובלי נפגעים.
המלחמה נגמרה ואני חוזר הביתה לפלחה ולשגרה.
בשנים הבאות אני עובר קורס מפקדי פלוגות וקורס מפקדי גדודים, ונהיה סמג"ד בגדוד שריון ששייך לפיקוד צפון.
בשנת 1973 פורצת מלחמת יום-כיפור, ואני מגויס בצהרי ה-6 באוקטובר ועולה למחנה נפתלי שם נמצאים הטנקים של הגדוד. מסתבר שאין לנו טנקים, כי לקחה אותם החטיבה של עוזי מור, שגויסה יום קודם.
בשעה 16:00 אני פוגש שם את הסמח"ט - אבא של צאלה מור – גדעון צימבל. הוא מספר לי שעוזי עלה עם הטנקים לרמת-הגולן. באותו לילה עוזי נפצע על ציר-הנפט.
אני מקבל פקודה לרדת לבי"ס לשריון בג'וליס.
בשעה 20:00 בדרך לג'וליס, אני נכנס עם הג'יפ הצבאי לעין-שמר. זו שעת השכבה ואני נפרד מילדי - אורנית והראל.
בג'וליס אני מקבל את הטנקים של בית-הספר לשריון, ונאלץ לפרוץ את המנעולים של תאי הציוד. אני מחכה לבוקר שיגיעו החיילים שגויסו במהלך הלילה, ולמחרת אנחנו מזבדים את הטנקים בפגזים.
מגיעים מובילים ואנחנו יורדים עם הטנקים דרומה - לניצנה בגבול מצרים. תוך כדי אנחנוכבר שומעים על הקטסטרופה בחזית, אבל עדיין מאמינים שזו תהיה מלחמת "ששת-הימים 2".
כשאנחנו על הטנקים, אנחנו חוצים את הגבול למצרים, נוסעים לכיוון אבו-עגילה וממשיכים לדרום-מערב לכיוון מעבר הג'ידי. בדרך יש לנו מספר היתקלויות עם צנחנים מצרים. אנחנו יורים עליהם והם בורחים.

על ציר הג'ידי אנחנו מתמקמים עם הגדוד על התעוזים. בינתיים לא יורדים לכיוון התעלה. יורים עלינו כל הזמן ויש מעט פצועים קל. מפקד הגזרה – מנדלר, נעמד עם הנגמ"ש לידנו, סופג פגיעה ישירה ונהרג.
לפנינו נמצאת הארמיה השלישית המצרית, שכבר חצתה את התעלה וכבשה את המעוזים.
אנחנו מחכים. ב-8 באוקטובר הארמיה תוקפת עם טנקים וחי"ר, במטרה לעבור אותנו ולהיכנס לסיני. מהר מאוד הם נסוגו. היה לנו יתרון שהיינו בעמדות בגובה והם היו בתנועה, ולכן גברנו עליהם ללא קושי.
ואז המח"ט שלנו נסע למתלה ואת הפיקוד על החטיבה קיבל איש הצנחנים בירו. באותו רגע שהפיקוד עבר לידיו, הוא נותן הוראה לרדת מהתעוזים לתעלה. הספקנו לנסוע כ-600 מטר ומהאש שחטפנו נפגעו 3 טנקים שלנו ובערו. כל אנשי הצוותים נהרגו. 50 מטר ממני. הטנק שלי נפגע בארגזי זיבוד ולא קרה לו כלום. התחלנו לסגת. בלילה שלחתי צנחנים לפנות את ההרוגים שלנו שנשארו בשטח.
ב-17 באוקטובר אנחנו מקבלים פקודה לנסוע ולחצות את התעלה. עברנו בדרך את המעוזים שבקו הראשון, וראינו הרוגים רבים שלנו. חצינו את התעלה ונסענו דרומה, עוקפים את הארמיה השלישית, סוגרים להם את מעברי האספקה ומכתרים אותם.



הגענו לאדבייה והצנחנים כבר היו שם (החבר'ה של עמית וינשטיין ואביטל גבע). היתה הפסקת-אש וחיכינו להוראות. פתאום הופיע שם אחי – יוסי, עם דיויד בן-אברהם ושני פלחניקים מעין-שמר. עד היום אני לא מבין איך הם הגיעו לשם. תוך כדי שאני מדבר עם יוסי, קיבלנו פקודה לעלות על הציר לכיוון קהיר. נפרדתי מיוסי והתחלנו לנסוע לפנות-ערב לקהיר. נאמר לנו שהצנחנים יעצרו אותנו בדרך ושלא נעבור אותם. היה לילה, לא ראינו

כלום, כמובן שעברנו את הצנחנים בלי להבחין בכך והגענו לקילומטר ה-101 (מקהיר). המצרים פתחו עלינו באש-תופת.
הסתובבנו, נסענו לאחור כמה מאות מטרים, ועלינו לעמדות בגובה, בבסיס-אספקה של הארמיה השלישית. בבסיס הזה התקיימו שיחות הפסקת-האש עם המצרים. ישבנו שם חצי-שנה. אפילו חנה באה בטיסה לבקר אותי שם וטיילנו יחד לאורך כל התעלה.
נגמרה המלחמה, פינו את צה"ל ממצרים. יצאנו אחרונים וקיבלנו פקודה לעלות לרמת-הגולן. ישבנו על הגבול הסורי, המפקדה ישבה בחושניה. 3 חודשים היינו שם עד להפסקת-האש עם סוריה. סה"כ היינו מגויסים 9 חודשים.

קיוויתי אז ואני מקווה היום שיהיה שלום. אבל כמו שהמדינה הזו מובלת ע"י קיצונים, קשה לי להאמין. הלוואי שיהיה לפחות ניסיון להסדר, לצורת חיים אחרת, שהילדים והנכדים שלנו לא יצטרכו לעבור את אותן חוויות איומות שאנחנו עברנו.


טוב שלום מארץ-ישראל השלמה//חמי סל

בתאריך 26.3.1979 יום חתימת הסכם השלום ההיסטורי עם מצריים, הייתי בכיתה יב' במוסד "מבואות-עירון".
את ההתרגשות הגדולה קישטנו במוזיקת שירי-שלום, שבקעה מרמקולים שהצבנו על גג בית-המוסדות, ונשמעה עד עין-שמר במשך כל היום.
את חדר-האוכל במוסד הכנו לקראת שידור טקס החתימה, והצבנו בו מספר מקלטי-טלוויזיה ואנטנות, שלא היו נפוצים באותם ימים.
שידור הטלוויזיה באותו ערב ממדשאות הבית-הלבן, היה מרגש ומיוחד ביותר, והיה ברור שאנחנו חלק מרגע היסטורי ומכונן להמשך חיינו.
נחזור 6 שנים אחורה.
בספטמבר 1973 עברנו (קבוצת "אילנות") מחברת-הילדים למוסד. אלו היו ימים של מעבר מילדות לנערות. חודש לאחר מכן פורצת מלחמת יום-כיפור. המוסד נסגר, החברים יוצאים לשדה המערכה, אנחנו מהדקים כותנה בשדות במקום ללמוד, שומעים על אירועי המלחמה הקשה מידי ערב, מבכים את ההרוגים ואת האנשים שאנו מכירים שלא שבו - ימים קשים וקודרים.
המלחמה נגמרה וחוזרים לשגרה. בבחירות שמתקיימות כמה חודשים לאחר מכן, תנועת העבודה והמערך מנצחים, יצחק רבין מרכיב את ממשלתו הראשונה.
עוברות 4 שנים - שנת 1977 - אנחנו כבר בכיתה י', משתתפים ומעורבים מאוד במערכת הבחירות של אותה שנה ובמאי זה קורה: המהפך הפוליטי הראשון והגדול בישראל, הליכוד בראשות מנחם בגין מנצח ומרכיב ממשלה חדשה, שמשנה את המציאות בישראל. בבוקר למחרת מכנסים את חניכי המוסד בחדר-האוכל, ותחזיות קודרות להמשך החיים כאן נזרקות לחלל-האוויר.
וכאן נולדת התקווה הגדולה והאופטימית, שמובילה אותי מאז ועד היום - נשיא מצריים אנואר סאדאת נוחת בארץ לקראת פיוס היסטורי וחתימת הסכם-שלום בין מצריים לישראל.
באותן שנים קמה תנועת "שלום עכשיו" ואנו מעורבים בכל פעילות של התנועה. חיי המוסד השומרי נחלקים בין לימודים ופעילות פוליטית ענפה למען קידום השלום באזורנו. אחדהשיאים של פעילות זו, היא ההפגנה הראשונה של "שלום עכשיו" בכיכר-רבין (אז כיכר

מלכי-ישראל) בספטמבר 1978, לקראת החתימה בקמפ-דיויד. ומאז לא נפרדתי מהכיכר הזאת עד עצם ימים אלו.
חוזרים ליום 26.3.1979. שש שנים עברו מכיתה ז' ועד יב', שש שנים משמעותיות לכל נער ונערה מתבגרים. שש שנים שהחלו במציאות כואבת של סכסוך-דמים, והסתיימו בחתימת הסכם-שלום עם הגדולה במדינות-ערב, מצריים.
נכון שמאז עברו 40 שנה, עברנו מלחמות, סאדאת נרצח, נחתם הסכם-שלום עם ירדן, הסכסוך עם הפלסטינאים נמשך, רבין נרצח ועוד. אך הרגעים האלו של ביקור סאדאת בארץ וחתימת הסכם-השלום שנתיים לאחר מכן, הם הסיבות לכך שאני אופטימי תמיד.חתימת הסכמי-השלום שהובילו מנחם בגין ויצחק רבין האמיצים, יחד עם סאדאת וחוסיין - הם אור ותקווה גדולה להמשך.


 לוח מודעות

גשם גשם בוא
ביום ד'20.3.19 ירדו 20 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 790 מ"מ.


פורים נגמר והמתח עבר...

אין ספק שעין-שמר קיבלו דוז פואה על מסיבה מעולה וריקודים עד אור-הבוקר.
מלא אילניות, יזהר כהנים, דנה ונטע, אפילו להקת חלב ודבש - הגיעו לביקור.
כל פורים מחדש מוכיחים חברי-הקיבוץ, שפורים זה ממש לא רק מסיבה של צעירים, והם כבשו יפה את הרחבה. יפה לראות 3 דורות של קיבוצניקים רוקדים יחד.
את הפרס בתחרות התחפושות, קטף ללא-עוררין האחד והיחיד - אבנר ארבל, שהתחפש לארגוןBDSו"הפריע" לכולנו במשך 3 ימים מראש.
על המוזיקה ניצח כמו תמיד עומר ארליכמן, וידע לסחוף את הקיבוצניקים וחבריהם בכישרון גדול.
ספיר בן-צבי, הידועה יותר כמדריכה הנלהבת של המרכז-הצעיר והנעורים, היא בעצם ברמנית מקצועית, וניהלה את הבר ביד רמה, יחד עם יובל קוטלר (גם מדריכה ידועה), זוג חברים והנכד המהמם של רחל זמיר - עוז סמסון (של כתמה ועידו).
צוות הקמה מושלם הגיע: עידן בורלס, אבשלום זהר-סל, אביעד שפירא, מאיה שפירא, זוהר מור, יותם מרקם, אורלי האולינג, נוגה האולינג, סרגיי סוחנוב, ספיר בן-צבי, נועם וגל גרוסמן, מורן תומר, שלומי אליהו, הראל יגודה, עתר גבע, ויחד הכנו אולם אירועים מאוד אירוויזיוני. תודה אהובים.
בפירוק, לעומת זאת, היינו מעטים ביותר, אבל אלו שבאו זוכים לתהילת עולם: ספיר בן-צבי, יובל קוטלר, אורי זהר-סל, אבשלום זהר-סל, יותם מרקם, נועם גרוסמן, נוה כהן, הראל יגודה ומיכאל יריב.
זו היתה השנה ה-20 שלי בהובלת חגיגות פורים. מישהו רוצה להחליף אותי במקרה?
נשיקות עין-שמר אהובה, גלי יגודה

רפי שפירא         1.4.2008
יפתח מור           1.4.1987
אמא ז'נבה          3.4.1984
יהודה ברכה        5.4.2014
תרצה ספקטור     9.4.1985
אשר שנפלד        10.4.1995
פנינה דגן            10.4.2018
יצחק עצמון         11.4.2007
יעקב רומנו         11.4.2014
רבקה גורפיין (אוכמני)      12.4.1983
מיכקה מצקין       12.4.1999
עמי לוריא           13.4.1990
אמא דנון 15.4.1986
רחלקה גור         15.4.2003
איילה טל            17.4.1994
סוניה כץ 17.4.2005
יוסף אשכולי       18.4.1991
פירה הררי          18.4.2008
חנוך וילן            21.4.1990
רחל סגולי           21.4.2002
זהבה אלפרוביץ   25.4.1944
חיים דז'יואן        25.4.1961
מלכה שנפלד       27.4.1976
רגינקה חדוותי     27.4.1992
פרומה ז'ורנה      29.4.1998

עלון 11 (2019) (4172) טו' אדר ב' תשע"ט

עלון 11 (2019) (4172)
טו' אדר ב' תשע"ט  22.3.2019

שלכת  //  יעקב אורלנד

עמוק, עמוק העצב בעיניים
עמוק, עמוק היין במרתף
הלילה את ליבי אקרע לשניים
לך ולגביע הנוטף
אל תשאלני מה
אל תשאלני איך
בני אדם נולדו לשתוק ולחייך
בני אדם נולדו לשכוח וללכת
כרוח הנושבת בשלכת

אלי שלזינגר
12.12.1922-16.3.2019

אלי נולד ביוגוסלביה בשנת 1922, בן אמצעי בין 2 אחיות.
בילדותו היה שובב וקשה היה לשלוט בו.
לקן "השומר-הצעיר" הצטרף כבר בגיל 7, ובנוסף עסק בספורט בתנועה בשם "סוקול". אלי הצטיין בריצה, והתחרה במקצי-ריצה למרחק 1,500 מטר.
בשנת 1940 קיבל אישור הגירה והחליט, בלי לספר להוריו, להצטרף לבן-דודו שעלה לארץ.
בארץ הצטרף לבית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל", ולאחר שנה וחצי, בשנת 1941, התגייס לפלמ"ח.
במסגרת הגרעין הגיע לקיבוץ שער-העמקים ולאחר מכן לקיבוץ עמיר. בשנת 1944 נשלחו לעין-שמר.
לאלי היה קשה להתאקלם בעין-שמר, אלי מספר שהוותיקים התקשו לקבל את החדשים. הם גרו באוהלים, עבדו בכל, אבל לא הרגישו שייכים.
לאורך השנים עבד אלי בפלחה, בנהגות, במפעל הגומי, ברפת, באקונומיה במטבח, במגנטים ובמיניפלסט. בשנת 2013, בגיל 90, יצא לפנסיה.
את סופי הכיר בעין-שמר, והם נישאו בחתונה צנועה בביתו של הרב זרצקי בכרכור, בנוכחות חברים אחדים.
סופי עלתה לארץ מבולגריה והגיעה לקיבוץ מסילות. מהר מאוד עברה לעין-שמר והצטרפה לקבוצה של אלי, ועם הזמן ניצתה האהבה... הזוג הצעיר עבר לגור בצריף קטן.
שלושה ילדים נולדו לסופי ואלי: דניאל, פנינה ומשה, ואחריהם נכדים ונינים לרוב.

אוריין גנדלמן

אבא אהוב שלי.
נותרתי רק אני להספיד אותך.
אבא, נולדת בתאריך מיוחד 12.12.22 כיאה לאבא מיוחד.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה, עלית לישראל והתקבלת ל"מקווה-ישראל".
כל משפחתך הושמדה בשואה ומקום קבורתם לא ידוע.
עם אמא נפגשת בעין-שמר, ונדלקת. התוצאה – 3 ילדים והמוני נכדים ונינים.
דני, הבכור, נהרג בשנת 2001 בתאונת עבודה, פנינה נפטרה לפני 4 חודשים, ונותרנו רק שנינו.
ב-96 שנותיך נשאת על גבך אסונות אין-סוף.
שבת היה יום קשה, וכששמעת את קולה המלטף של צאלה וידה הנעימה, עברת לעולם שכולו טוב.
אזכור לך את אהבת הנהיגה שהנחלת לי כבר בגיל 14, כשהיינו נוסעים לשדה-התעופה לשיעורי נהיגה.
אבא, נוח על משכבך בשלום. אתה נצור בליבי עד מותי.
לצאלה, לשאר עובדי המרפאה ובית-דורות  - תודה.
לפרווין המטפל הטוב והרחום, מלוא התודה, מאיתנו כל המשפחה. מסירות שכזו ראויה לציון מיוחד.

משה


לפני שאקריא את הדברים שכתבתי לסבא, אני רוצה להגיד שאנשים מחוץ לקיבוץ שהיו בהלוויה של אמא, אמרו לי מאוחר יותר שאם למות – אז ככה. יש פה צוות אדיר של אנשים, שנרתם למשימה להביא את הנפטר לקבורה בכבוד ולתת למשפחה להתאבל, מבלי לדאוג לשאר הארגונים. החל מלדאוג לפינוי באמבולנס, להוציא הודעה בקיבוץ, להכין את הקבר, לקנות פרחים, לנהוג בטרקטור עם העגלה המפורסמת, לשים מוזיקה ומיקרופון, להוביל את הנפטר ולכסות את הארון, לסדר את המועדון, להביא כיסאות ושולחנות לשבעה, ולבסוף לקבץ את ההספדים לעלון לזכר הנפטר. אז תודה לכל אחד ואחת – זה ממש לא מובן מאליו.

רונית שאשא


סבא,
היית איש משפחה ואיש עבודה גם יחד. המון זיכרונות יש לי מתקופת הילדות, ממך ומסבתא.
כשההורים היו נוסעים הייתם שומרים עלינו. היית אלוף בהכנת בלינצ'סים. בכל פעם הכנת צלחת מלאה בלינצ'סים דקים-דקים, וכל אחד היה ממלא במילוי שאהב. בעונת השסקים, העץ היה מפוצץ בפרי, והיינו יוצאים דרך החלון של הקומה השנייה בקוטג'ים, ועולים על העץ לקטוף מהענפים הגבוהים. תיקנת לנו את הפנימית של הגלגל, כשהיה לנו פנצ'ר.  כשהנכדים יוסף ומיקי היו מגיעים מנורבגיה לביקור, היינו נוסעים כולנו בטרנזיט לשדה-התעופה לקבל את פניהם. כל-כך התרגשתם כל פעם מחדש. סיפרת לנו איך הבאת מים בעגלות מכרכור, ועוד כל מיני סיפורים שאני לא זוכרת ממש בפרטים.
במהלך השנים שימשתם, סבתא ואתה, מעין משפחה מאמצת לנערים ונערות שהגיעו לקיבוץ, ביניהם יעל, ליאורה, כושי (איתן), חיה אביבה, פנינה רם, ישראל עזר וגם את מי שלבסוף הפך לחתנך – אבא שלי. אני מקווה שכל אחד מהם זוכר זאת לטובה.
משהו נוסף שאפיין אותך היו הטלפונים בכל ערב לשאול לשלומנו. ידענו שכשהטלפון מצלצל בסביבות השעה 7:00 בערב, זה בטח סבא. כך עברת נכד-נכד וכמובן גם לאמא ולמשה.
עד גיל 90 עבדת במיניפלסט. התייחסת לעבודה ברצינות רבה, לפעמים רבה מידי. אם מישהו היה יוצא להפסקת-אוכל או להפסקת-קפה ליותר מידי זמן, זה היה מכעיס אותך. ציפית שאנשים ייקחו את העבודה ברצינות כמוך.
היית דעתן מאוד בכל התחומים. אף פעם לא הסתרת את דעותיך ומחשבותיך, גם אם לפעמים אפשר לומר... שהגזמת...
לפני כחודשיים נהיינו שכנים, כשעברתי עם רונן והילדים לביתנו החדש. בכל תקופת השיפוץ היית עובר בטיול הבוקר ליד הבית, בודק אם הכל בסדר ומעיר הערות. למרות ההתדרדרות במצבך, לפני כשבוע וחצי, כשמזג-האוויר היה נעים, הגעת עם פרווין אלינו, וזכינו לביקור ראשון ואחרון שלך. אפילו הצלחת לומר לי בשקט: "תתחדשו".
סבא,
עצמת עיניים בפעם האחרונה בגיל 96, מחזיק כבר כמה שנים בתואר – האיש הכי מבוגר בקיבוץ. הגעת לגיל זה למרות כל מה שעברת בחיים ובזכות החוויות הטובות שחווית. כשחיים כל-כך הרבה שנים בצלילות דעת, שותפים להמון רגעי שמחה, אושר והצלחות; אך יחד עם זאת, גם העצב והכאב הם חלק מזה.
סבא, אמנם אתה בן 96, אבל לא מתת מזקנה. מתת מצער. זה התחיל בזמן השואה, שכל משפחתך – אמא, אבא, סבתא ו-2 אחיות – נרצחו. לפני 19 שנים סבתא סופי, אשתך,

נפטרה ממחלת ריאות. כעבור 11 חודשים, דני, בנך הבכור נהרג בתאונת-דרכים נוראית, ולפני 4 חודשים התבשרת על מותה של אמא – בתך.
הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי שאמא נפטרה, היה איך מספרים לך שאתה צריך לקבור עוד ילד, איך תוכל להתמודד עם הבשורה הזאת. ידעתי שהמוות של אמא לא בדיוק יתרום למצבך הבריאותי, אבל קיוויתי שיהיה לך כוח לעבור את השנה הזאת.                                                                                                                            
ביום שאמא נפטרה, למעשה מבפנים גם אתה מתת. בריאותך הפיזית והנפשית התדרדרה מיום-ליום, עד שביום שבת אחר-הצהריים החלטת להצטרף אל בני-משפחתך שאליהם כל-כך התגעגעת, והותרת את משה – האחרון במשפחה הגרעינית. מבטיחים לדאוג לו ביחד עם נגה.
לסיום, מרגישה צורך להודות לך צאלה, שמלווה את המשפחה המון שנים, ובשביל סבא, היית לא רק שכנה, אלא גם פסיכולוגית, רופאה, יועצת ואוזן קשבת תמיד.
ותודה גדולה לפרווין  - שטיפלת בסבא במסירות ואהבה.
סבא, היום אתה מצטרף לסבתא, לדני ולאמא ולעוד הרבה חברים אחרים. לאחר 96 שנים, הגיע הרגע לתת ללב ולנשמה לנוח.
אוהבת וכבר מתגעגעת... 

רונית

סבא,
למרות שזה היה צפוי ואני מתכונן לזה כבר כמה זמן, ואתה כבר מאוד חיכית לזה, זה עדיין קשה.
הזיכרונות הראשונים שלי הם כשגרתם בקוטג'ים, והיינו מגיעים כל שבת לארוחת-ערב, ועץ השסק שהיה אפשר להגיע אליו גם מחלון הסלון בקומה השנייה, והנסיעות במשאית, כולל פעם אחת עד אילת עם נעמן (אפשטיין), כשאני תופס לכם את המיטה בחלק האחורי...
עם השנים התחלתי לשמוע את הסיפורים, ולגלות חלק מהדברים שעשית במהלך השנים – מהלימודים ב"מקווה-ישראל", השירות בפלמ"ח, והעבודה בבניית הארץ, באופן פיזי – מדרכים בצפון ועד שדות בדרום.
סבא היית איש עבודה של פעם. היום כבר אין כאלה. אצלך 8 שעות עבודה היו באמת 8 שעות של עבודה, ולא רק להגיע לעבודה. ואת זה דרשת גם מכולם סביבך. אני לא שוכח שהיית מתעצבן ואפילו הולך הביתה, כי לא היית יכול לראות במיניפלסט שאנשים עובדים עם הטלפון ביד.
גם בשנים האחרונות של העבודה, כשעבדנו יחד במיניפלסט, וכבר לא היה לך כוח להישאר עד מאוחר, היית מגיע ב-4:00 בבוקר להספיק את מה שצריך ולהכין את המקום לשאר העובדים.
היית סבא משקיע, אכפתי ודואג, עם השיחות כל יום ב-7:00 בערב, שעוד לפני שעונים הילדים כבר ידעו מי זה, ושאסור להגיד לך אם אנחנו בארוחת-ערב, כי אז היית מנתק מיד – שלא להפריע, אבל גם לא מתחשבן - מי הגיע לבקר ומי לא וכל כמה זמן. למרות החספוס היית רגיש מאוד, ופעמים רבות קראת לרוני או לי ל'שיחה בארבע עיניים' על דברים שהפריעו לך ושלא יכולת להתעלם מהם – בעיקר במשפחה, בקשרים בינינו, הילדים, המצב של אמא וכו'.
למרות כל הדברים הטובים והשמחה, סחבת איתך לא מעט אירועים קשים - המשפחה שלך שנספתה בשואה, מותה של סבתא לאחר השנים שטיפלת בה במסירות בבית גם כשמצבה כבר היה קשה, ולצערי גם לקבור 2 מילדיך – משהו שלא מגיע לאף-אחד ובטח לא לך.
תמיד אמרת לי שאתה לא תגיע למצב 'הזה', ואפילו כמה פעמים לאורך השנים כבר התחלת 'לחלק ציוד', אך בסוף החיים חזקים יותר, והמשפחה המתרחבת משכה אותך לעוד כמה שנים נוספות, עד שהשנים, וכנראה גם האירועים האחרונים, עשו את שלהם.
אתה יכול עכשיו להפסיק לדאוג לכולם, אנחנו ניקח את זה מפה, ולנוח בשלווה עם סבתא, דני ואמא.
באהבה, עמי

כאדם בוגר, היכרותי עם אלי החלה כשעבדתי בפרדס. אלי היה אחד מהנהגים של משאית הקיבוץ, שהובילו את הפרי לבית-האריזה ובחזרה עם המיכלים הריקים. אם קבעת עם אלי בשער הפרדס ב-6:00 בבוקר, ידענו תמיד שהוא כבר יחכה לנו שם. אלי תמיד היה ראשון, היה קופץ מהמשאית כמו חתול ובמהירות שיא היה קושר את המכלים עם הכבלים. כך לפעמים גם 3 פעמים ביום, ובאמצע היה מספיק גם נסיעה נוספת בשירות מפעל-הגומי. אלי היה חבר של אבא שלי, הייתה להם שפה משותפת של נהגים, שרואים את הכביש מגבוה, ויודעים להזיז את המכונה הגדולה הזאת במקצועיות וביעילות. עבודה פיזית לא פשוטה, אך אלי אף-פעם לא נבהל מעבודה קשה.
כך גם כשנפגשנו שוב, כאשר הצטרפתי לצוות מיניפלסט. אלי אז כבר בגיל הפנסיה, אך למעשה עובד כמו כולם, או יותר נכון - לפני כולם, כי היה מגיע מידי יום ב-4:00 בבוקר ונותן עבודה במחלקת האריזה, במהירות ובמקצועיות שלא הייתה מביישת עובדים צעירים. אלי היה הזיכרון התפעולי של המפעל, הוא ידע בעל-פה איך לארוז כל מוצר. אם רק ביקשתי ממנו לארוז איזה מוצר, הוא מצדו היה אומר: "רק תשאיר לי לבוקר מדבקות על השולחן והכל יהיה בסדר". ובאמת כאשר הגעתי בבוקר, הכל כבר היה ארוז ומוכן למשלוח. שנים ארוכות אלי היה אחראי במיניפלסט על הכיבוד בפינת-הקפה. יום-יום היה הולך לכולבו וממלא את הארון, כך שאף-פעם לא יהיה חסר.
בשנות עבודתו הארוכות ליווה מנהלים שהתחלפו ועשרות עובדים - חברי-קיבוץ, שכירים, נערים מהמוסד ומנעל"ה - ועם כולם הייתה לו שפה משותפת. גם בגילו המבוגר ידע לדבר עם כולם בגובה העיניים. אהבתי לשמוע מאלי סיפורים על ימים רחוקים כאשר הגיע לקיבוץ, על הדברים הטובים שעבר והחוויות שצבר. אלי היה גאה כל-כך במשפחה הגדולה שהקים יחד עם סופי, והיה מספר על הילדים, הנכדים והנינים; ותמיד כשהיה מגיע לדבר על סופי או דני, עיניו היו מתמלאות בדמעות של כאב וגעגוע. כלפי חוץ, לפעמים, היה יכול להיות ביקורתי ועוקצני, אך לאלי היה לב רגיש ואוהב, שידע לתת הרבה יותר משידע לקחת.
יותר מ-30 שנה אלי עבד במיניפלסט, ורק כשלא היה יכול יותר, כשהיה כבר בן יותר מ-90, יצא ממש לפנסיה.
אלי היה קיבוצניק טוב במלוא מובן המילה, ישר, צנוע, חרוץ, איש משפחה למופת.
תנחומים לכל המשפחה הענפה, מבית משפחת מיניפלסט.
עידן יגודה  



מאמר מערכת

את אלי זכיתי לראיין לפני כחצי-שנה לעלון. זה היה ראיון ממושך מאוד שנמשך לאורך 3 פגישות ושעות ארוכות, ובכל זאת אלי לא היה מרוצה במהלכו, גם לא מהתוצאה. היו לו המון דברים לומר, ואת רובם לא יכולתי לכתוב כי נגעו באופן אישי לאנשים רבים, רובם כבר לא בחיים.
אמנם לא הגענו לעמק-השווה בעניין הריאיון ההוא, אבל דרכו למדתי להכיר את אלי. למדתי שלמרות גילו המופלג, חולשת הגוף וכאבי הלב, אלי זוכר בצלילות כמעט כל פרט לאורך חייו, ויודע לספר, אפילו לי על עצמי ועל משפחתי, דברים שכבר אינני זוכרת. ולמדתי שמתוך איזה כוח ועיקשות שיש בו, אלי אינו מוכן להניח לפרטים הקשים והמכאיבים, ובמודע בוחר להמשיך ו"לסחוב" אותם במעלה דרך החיים, להמשיך ולחיות את האכזבות והפגיעות, האובדן והכאב. כאילו הזיכרון, תרתי משמע, הוא עמוד האש של חייו.
ולמדתי גם על האהבה והמסירות של פנינה לאביה, שלאורך כל הזמן שבילינו יחד, תמיד המתינה בשקט ברקע שומרת ודואגת, אבל לא מתערבת מיוזמתה...
חיים ארוכים ומלאים תמו. תנחומים למשה, נגה, שאול, עמי, רונית, גדי, אורטל וכל המשפחה.
שלא תדעו עוד צער.



החלק השני של העלון השבוע מוקדש לפורים.
לפני חצי-שנה כתבה לי חברה:
"... נקרא לזה "עלון התחזות" או "עלון בכאילו"... למעשה זה יהיה עלון מבוסס על מסכות או על כתבות, טורים, רעיונות, ראיונות, שכל אחד מאיתנו היה רוצה לממש - אבל אין לזה סיכוי...".
למרות שהרעיון נראה לי מיד אדיר, הצלחתי לחכות עד פורים, ואז שלחתי אותו למספר חברים וביקשתי: תאתגרו את עצמכם...
אל תחמיצו את התוצאה...



רגע לפני
את החידה בשבוע שעבר, שהיתה קשה (אולי מידי), פתרו בעיקר אלו שמכירים את המפות של עין-שמר מתוקף תפקידם: איתן שמואל, דנה ריפתין (בעזרת יהודה), דור יגודה (בעזרת יוחאי) ועמי גלעד. כל הכבוד! הפותרים זכו בפרס מטורף מכולבו עין-שמר.
פתרון החידה: הבתים המסומנים הם של דנה ריפתין ושלומית דקל.

ושנייה לפני
העלון בעוד שבועיים יוקדש לבחירות לכנסת. חברים הרוצים להתבטא בנושא (תעמולת בחירות, הסתה, פייק-ניוז, שקרים, ריקוד על דם... הכל הולך, מלבד גזענות. זה לא), מוזמנים לכתוב לעלון.

ועוד שנייה לפני – שיר:
החולם הקטן (לו יכולתי הייתי קוסם(  //  זמירה חן

לו יכולתי הייתי ענן
לבן או אפור, לא אכפת
הייתי עוזב את ביתי הקטן
ומרחף בשמיים לבד.
הייתי אוסף כוכבים
בשתי כפות הידיים
קורץ לירח הכסף
ולשמש מושך בקרניים.
לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן.

לו יכולתי הייתי פרפר
מרחף לו בין השיחים
מבוקר עד ערב הייתי לי שר
סוד ממתיק באוזני הפרחים.
אז פרח הייתי בוחר
גביע מלא אגלי טל
ושיר אהבה מזמר
מזמר לו עד שיגדל.
לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן.

לו יכולתי הייתי קוסם
מטייל בספרי אגדות
הייתי את כל העולם מבשם
ביופיים של רזים וסודות.
הייתי קורא לילדים
לוקח איתי את כולם
לארץ פלאים חמודים
שם ירח תלוי על סולם.
לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן.

אך אינני יכול להיות
לא פרפר, לא ענן, לא קוסם
אני רק יושב וחולם חלומות
וחולם, וחולם, וחולם...



מיומנה של אם – בכאילו  //  איריס ארבל

"בוקר-טוב" אני מעירה אותם.
הגדול פוקח עיניים כחולות מנומנמות, כבדות מעייפות ונוהם. הקטנה מזדקפת כהרגלה מיד, יושבת במיטה ומפוקקת את הגב: קנאקים לצד אחד... לצד שני... ומחייכת. "היי אימוש".
"קומו עצלנים" אני אומרת. "אתמול בלילה ישבנו כל-כך הרבה זמן על  הפאזל, שהלכנו לישון ממש מאוחר ועכשיו חייבים להזדרז כדי שנגיע בזמן. האוניה לא תחכה".
על פי התוכנית, אנחנו אמורים לעלות היום על סיפונה של מפלסת-שלג שתיקח אותנו אל האיים המרוחקים. ירוק שם ומושלג שם, והפינגווינים מנקדים את החופים בשחור-לבן מקרטע. אנחנו אמורים לרדת אל החוף לסיור בן כמה שעות, ואז לחזור לסיפון ולחזות ממנו באורורה – הזוהר הצפוני המופלא. ומשם ליבשת... ואחר-כך אל הספארי באפריקה... וטיול קראוונים בארצות-הברית...
אז כן. סיגל ביקשה שנתחבר לפנטזיות שלנו. כשחשבתי מהן הפנטזיות שנשארו לי (כלומר אלו שלא הגשמתי, או אלו שוויתרתי עליהן), הבנתי על עצמי שחלק גדול מהן עוסק בנופים ובמקומות, שהמאחד ביניהם הוא בעיקר שהם לא-כאן.

אני זוכרת את עצמי בכיתה ד' בחברת-הילדים, אז שמעתי לראשונה על עולם קסום שנקרא "דיסנילנד", והיה לי ברור שלעולם לא אגיע אליו, כי למי יש כסף בקיבוץ של שנות ה-70. אז גדלתי וטיילתי שנתיים בעולמות רחוקים, וכאשר חזרתי הביתה התחלתי לקחת טיולי משפחות. לאן? ל"דיסנילנד" כמובן. והחלום לראות מקומות יפים לא ממש עזב אותי, אבל אני עזבתי אותו. כנראה שכבר לא אטייל עם הילדים לראות את הזוהר הצפוני. סביר שאראה אותו כבר בלעדיהם מתישהו. ויש מקומות שאני יודעת שלא אגיע אליהם בגלגול הזה וזה בסדר. לא תמיד חייבים להגשים פנטזיה.
אבל הפנטזיה הכי גדולה בסיפור שלפניכם, היא לא המקומות והנופים וכמות הכסף שצריך כדי להגיע אליהם, אלא הישיבה הממושכת על הפאזל... מאז שהג'ינג'ים גדלו קצת, התקצר משך הזמן שהם מוכנים לשבת במקום אחד.
אז אולי נחזור להרכבות משפחתיות כשכולנו נזדקן. הנה עוד פנטזיה לאוסף.

מיומנו של הזבוב שעל הקיר (במעון ראש-הממשלה)

שלום יומני היקר.
כולנו כאן כבר מרגישים בשינוי המתקרב, ולכן החלטתי לכתוב... נראה שבעתיד הקרוב יהיה ביקוש גדול לזיכרונות שלי ואוכל להוציא אותם לאור.
שמי בוז'ז'ז'י ואני זבוב.
נולדתי במקום רחוק מכאן, והגעתי לארץ באוניה, יחד עם קבוצת בנות נחמדות. בימים הראשונים שלי בארץ, חייתי בנמל-יפו סביב ארגזי הדגים. עד שיום אחד בטעות, נשלחתי יחד עם ארגז דגי לברק נקוד טעימים במיוחד, ישירות למעון ראש-הממשלה בירושלים.
עמדתי על דלת הארון במטבח, והסתכלתי בהנאה כיצד הצוות מכין את הדגים לארוחת-הערב. הם לא הבחינו בי בכלל מתוך העבודה הקשה. שמעתי אותם לוחשים זה לזה, על כך שעליהם להכין בתוך שעות אחדות ארוחה מפוארת ל-20 מוזמנים חשובים. לאיש לא היתה שהות להרים את העיניים משולחן-העבודה ולהבחין בזבוב קטן, שהצטרף לחגיגה בלי הזמנה...
מאוחר בלילה, כשהמשרתים פינו את שאריות הארוחה והכלים, חגגתי גם אני כראוי. מכל 20 המוזמנים עליהם דובר, נכחו בארוחה רק 5 אנשים: ראש- הממשלה, רעייתו, בנו יאיר וזוג חברים בשם שרון ורני. זוג החברים הביאו איתם

בקבוק שמפניה יקר, זר פרחים גדול וניחוח נפלא של זבל עופות שבקע מגופם, ללקק את האצבעות.
בכל אופן, הרבה אוכל נשאר, והיות והגברת מקפידה על כך שבמעון יוגש רק מזון טרי, הושלכו השאריות לפח ואני אכלתי כמו מלך.
בעודי זולל בהנאה, חשבתי לעצמי על אחיי הזבובים שגורלם פחות שפר עליהם, ועל כך ששפע כזה ראוי לחלוק עם חברים נוספים... ואכן... לפנות בוקר נפתחה דלת המעון, והבן יאיר נכנס מתנודד ולצידו חברה חדשה ויפה. החברה לבשה בגד קטן מאוד, למרות הקור הירושלמי העז, ומיד זיהיתי אותה מקבוצת הבנות איתן הגעתי לארץ.
לא היתה שהות להעלות זיכרונות מההפלגה ומהמולדת, כי מתוך הבגד של הבחורה יצאה פתאום ז'ז'זינה  - זבובה מהממת. מיד לקחתי אותה למטבח, ליהנות מערמות השיירים. אחר-כך הראיתי לה את הבית, ובמיוחד את רעיית ראש-הממשלה, שכל מי שגר בבית חייב להכיר אותה כדי לשרוד.
הגברת הזו היא אישה עסוקה מאוד, הפוגשת מידי יום עשרות אנשים חשובים – ספרים, מאפרים, מודדים, מלבישים, מלקקים, קניינים, מבשלים, עוזרים, צלמים, שליחים... המון. אבל שום עיסוק, חשוב ככל שיהיה, אפילו לא הטיפול היומי בהדבקת תוספות השיער, לא משכיח ממנה את שנאתה לזבובים ולניחוחות זבל. היא מתנפלת בחמת-זעם

על הצוות ודורשת מהם לנקות ולחטא ולתקן ולהחליף ולשטוף ולכבס ו... להרוג אותנו בלי רחמים.
לפעמים אני חושב שאולי עם קבוצת הבנות באוניה או על ארגז דגים בנמל-יפו, חיי היו טובים יותר. אמנם לא הייתי נהנה משפע כזה של ארוחות-מלכים, אבל יכולתי לבהות בשקט באופק, בלי הצרחות המחרידות הממלאות את המעון מידי יום. אני בטוח שגם ראש-הממשלה היה שמח לבוא איתי.
לפני זמן-מה, הגברת נסעה למספר ימים, וראש-הממשלה ובנו יאיר נשארו במעון בלעדיה. שקט ושלווה ירדו על הבית. בדרך כלל שניהם חוזרים למעון מאוחר מאוד בלילה, אבל בימים שהגברת נעדרה, הם הקדימו לחזור. למעון הגיעו, באותם ימים, הרבה אנשים שלא ראיתי אף-פעם קודם, והסתגרו עם ראש-הממשלה ועם בנו בחדריהם. במקום הצרחות הרגילות, נשמעו בבית באותם ימים קולות צחוק וראש-הממשלה נראה מאושר.
ערב אחד התיישב ראש-הממשלה על הספה הלבנה בחדר-האורחים, לבוש תחתוני בוקסר פרחוניים. ביד אחת ובעזרת קצה הספה גירד בין אצבעות רגליו ונאנח בהנאה, ובידו השנייה פיצח גרעינים מתוך קערה גדולה ואת הקליפות ירק בקשת רחבה לכל עבר. בנו יאיר הקדים לחזור אף הוא והצטרף אליו. המשרתים מיהרו להניח לפניהם מגש עמוס בורקסים, פיצות ועוגות מהשוק

(הרעיה לא מסכימה שמאכלים כאלו יכנסו למעון), והם פיזרו את הפירורים על הספה והשטיח בצחוק גדול. אנחנו - זבובי הבית - הרגשנו נינוחים כל-כך, שלא חיכינו שיעזבו את החדר והצטרפנו לבילוי המשפחתי יחד איתם, מתעופפים מקליפת גרעין לפירור בורקס, מהעיגול שהותירה כוס הבירה על השולחן לכתם הריחני שעל מכנסיו של יאיר.
אלו היו ימים של אושר, אבל הם היו ספורים והרעיה חזרה ואיתה חזרה שגרת הפחד והצרחות. בינתיים החלטנו להישאר במעון למרות הכל, היות ומהשיחות שאנחנו שומעים כאן, הבנו שבני-הבית צפויים להתחלף בקרוב. ראש-הממשלה מתכונן בהתרגשות לעבור למקום שהוא מכנה "אגף". נראה שזה מקום מיוחד לאנשים חשובים מאוד, לפי שקודמיו שם היו בעצמם ראש-ממשלה ונשיא. הרעיה והבן עסוקים מאוד בהכנת המסמכים הדרושים להם לצורך מעבר למקום בשם אמריקה, שם הם מתכננים להתגורר בבית מפואר של חבר בשם ארנון. במו עיניי האדומות, ראיתי אותם קופצים משמחה כשפתחו את החבילה שקיבלו ממנו. היה טוב אם מישהו היה מזהיר את הזבובים באמריקה לקראת המעבר הזה...
אנחנו יודעים שלא יהיה לנו שפע כזה, כפי שהורגלנו, עם אף משפחה אחרת, אבל אנחנו בהחלט כבר מוכנים לכך בעבור מעט שקט ושלווה.



ראיון עם ראש-הממשלה – בנימין נתניהו  // 
נועם גרוסמן
חלום חיי המקצועי הוא להפוך להיות עיתונאי אמיתי, כזה שמביע את דעתו בפני קהל רחב, מביא סיפורים חשובים ומראיין את בכירי הבכירים. הנה אפוא שיחה שקיימתי בדמיוני עם ראש-הממשלה בנימין נתניהו, בה שאלתי את השאלות שרציתי לשאול וזכיתי לקבל את התשובות שרציתי לשמוע.

אדוני ראש-הממשלה, הרבה זמן לא התראיינת, מדוע? ומדוע דווקא עכשיו כן?
אכן אינני נוהג להתראיין ויש לכך 2 סיבות עיקריות: הראשונה היא שככל שלמדתי ב-30 שנות קריירה ציבורית בישראל, מי שנחשף תקשורתית ומתראיין חדשות לבקרים, נאלץ אחר-כך להגיב על מה שאמר בראיונות ולאחר שהגיב, נאלץ להגיב על התגובה. זהו סחריר אין-סופי, אשר מסיח את הדעת מהעבודה החשובה של התפקיד – בעיקר כאשר מדובר בראש-ממשלה. שנית, בעידן הנוכחי, על מנת להיות בקשר מתמיד עם הציבור, אנחנו, הפוליטיקאים, כבר לא מחויבים לכללים אותם מציבה התקשורת. יש פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וכמות ההופעות שלי שם, עולה על של כל נבחר-ציבור בישראל.

בוא נצלול למדמנה הרותחת של תיקי החקירה נגדך. היועמ"ש ממליץ על הגשת כתב אישום נגדך ב-3 תיקים כבדים, ששיאם שוחד בפרשת בזק-וואלה, וכל ששמענו ממך הוא התקפות כלפי אנשי שלטון החוק.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות, נועם, ולהגיד בצורה ברורה וחד-משמעית: אביחי מנדלבליט היה פרקליט-צבאי ראשי מצוין, הוא היה מזכיר-ממשלה חרוץ וטוב והוא יועץ-משפטי לממשלה חסר פניות ומקצוען אמיתי. אני יודע שנעשו טעויות בעבר ביחס אליו, גם מצידי, אבל הדברים שאמרתי לך עכשיו חייבים היו להיאמר. בנוגע לכתב החשדות, היום אני מבין שהדברים נראים רע. יחסי הגומלין עם מילצ'ן (הסיגרים והשמפניות, תמורת עזרה והקלות שונות. נ.ג.) ועם אלוביץ' (סיקור אוהד באתר האינטרנט "וואלה", תמורת עזרה בהליך המיזוג של חברות "בזק" ו"יס". נ.ג.) נראים כמושחתים, אבל לאמיתו של דבר היו כאן יחסי קרבה והדדיות, שאינם חורגים מחברות קרובה. בניגוד לאנשים כמו אולמרט, דרעי, הירשזון ואחרים, אי-אפשר להביא לבית-המשפט את התמורה הכספית, או קבלה שלה, כך שקשה מאוד להגדיר כאן יחסי שוחד. ראוי לציין גם, שהיועץ החליט להעביר לפרקליטיי את חומרי הראיות שנאספו אצלו בנוגע לתיקי האלפים רק לאחר הבחירות, כך שמטבע הדברים איננו יודעים מה בדיוק נאסף ואין לנו יכולת מלאה להשיב על כך.

אני יודע שאינך אוהב לדבר על משפחתך, אך אי-אפשר להימלט מכך שהגברת נתניהו מנהלת בימים אלה משפט בתיק המעונות, וששמה עלה לכותרות גם בין היתר בתביעות אזרחיות, שהגישו עוזרת-הבית ליליאן פרץ ואב-הבית מני נפתלי, אשר קיבלו מידיכם פיצויים גבוהים.
תראה, לרעייתי שרה יש נקודות חולשה, כמו לכל אדם. זו האמת. צריך להבין, כאשר היא נכנסה לחיי והתחתנו, אני הייתי סגן שר-החוץ והיא הייתה בת 30. לא שיערנו אז, שנגור בבית ראש-הממשלה כל-כך מהר ושבהמשך, נחזור ונגור בו למשך 10 שנים רצופות. הלחץ עליה הוא בלתי פוסק וזה משפיע ומגדיל את הקשיים שיש לה גם ככה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל גם היא מרגישה לא טוב עם איך שדברים יוצאים החוצה ואיך שהיא מצטיירת. אם היינו יכולים להתנצל בפני כל האנשים שבסך-הכל רצו לפרנס את ביתם, בהם פגענו, היינו עושים זאת בשמחה ובהכרת תודה.

ביום הבחירות הקודמות, העלית סרטון באתר "וואלה" ובו אמרת שהערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי – מה שלא היה נכון – וכעת חלק מרכזי מהקמפיין שלך הוא הסיסמה "זה או ביבי או טיבי". אינך מרגיש שיש פה הסתה מסוכנת לגזענות?
ראשית, על סרטון "הערבים נעים לקלפיות", התנצלתי כבר ימים ספורים

לאחר הבחירות. זו הייתה בחירת מילים רעה, שביטאה חשש כבד כעובדה מוגמרת. מעבר לכך, ואם להיות גלוי לב איתך, הפוליטיקה היא מקצוע איום ונורא. הרצון שלנו לנצח גורם לנו לעשות מעשים ולהגיד מילים, שמשוגעי הכדורגל הגרועים ביותר לא היו אומרים על הקבוצה היריבה. אם הקמפיין היום מכיל רכיבים קשים, מפלגים ומשסעים, תאר לעצמך מה אנחנו פוסלים לשידור... בשורה התחתונה, אנחנו צריכים להימדד בזכות מה שעשינו או לא עשינו לטובת אוכלוסיות חלשות כמו האוכלוסייה הערבית, ולא בגנות מה שאמרנו במהלך הקמפיין.

עושה רושם שקשה לך עם מתחרים מבית, לא פחות מאשר עם כאלה מבחוץ. די אם נזכיר את בוגי יעלון וכחלון ופייגלין וגדעון סער, שעכשיו חזר, כל אחד מהם ראה ורואה עצמו כראש ליכוד וכולם נזרקו החוצה בשלב כזה או אחר.
בוא נעשה רגע סדר קטן. בנוגע למשה פייגלין – שאני מבין שהולך לו לא רע עם המפלגה שלו כרגע בקמפיין ואני מאחל לו הצלחה – מדובר באדם שמאמין בסיפוח ובהקמת בית-מקדש שלישי ואלה, ככל שהן דעות לגיטימיות, אינן עמדות של הליכוד, כך שבאופן טבעי הוא מצא עצמו במסגרת אחרת. לגבי האחרים אלו טענות שאני שומע שנים ארוכות ואשמח סוף-סוף להידרש לנקודה: אני לא סילקתי אף

אדם מהמפלגה, אדרבה, אני שמח על כל אדם מוכשר שמוצא עצמו בנבחרת הליכוד, אך מטבע הדברים, לא אתן לאף-אחד לרשת את מקומי. בן-גוריון לא עשה זאת, רבין לא עשה זאת, בגין, פרס, שמיר, אף אחד מדור הנפילים לא הפסיד בכוונה, וכולם השתמשו בכל הטריקים והשטיקים כדי לדאוג לעצמם ולכיסא. ובוא ואגיד לך עוד דבר, לא הזכרתי עד עכשיו אף מפלגה אחרת ואף פוליטיקאי, או מועמד לפוליטיקאי, אבל את הדוגמה הזו אני חייב לתת: אתה יודע כמה ראשי מפלגת-העבודה התחלפו בעשור שאני ראש ממשלה? 4. כמה ראשי מפלגת-העבודה התחלפו מכהונתי הראשונה ועד היום? 11. כמה בליכוד? 2. אריק שרון ז"ל ואני. למעט הקדנציה הקצרה של ברק בסוף/תחילת המילניום, כל ראשי הממשלה היו ליכודניקים – כן גם שרון ואולמרט, שעשו את זה כראשי "קדימה". אז כנראה שאנחנו מבינים משהו בפוליטיקה ולא כאלה בבונים.

מר נתניהו, אני מוכרח לומר שענית על כל שאלותיי, לא התחמקת ולא האשמת אף-אחד, זו כנות שראויה להערכה. שאלתי האחרונה אליך היא מה תרצה שנזכור ממך כראש-ממשלה אחרי סיום הפרק הזה בחייך?
(לוקח נשימה עמוקה ומתרכז)
שמע, ברור לי שהסוף קרוב מאוד, גם אם – כפי שאני מאמין – אצא זכאי לחלוטין, עדיין יתנהל משפט לא קל ובכנות, לא

אוכל לקיימו במקביל לניהול המדינה המתוסבכת שלנו והנשרים כבר התחילו לנקר בגופה הפוליטית שלי, אז כן, זו שירת הברבור של חיי הפוליטיים. הייתי רוצה שיזכרו אותי כאיש שהשקיע כל רגע-ורגע מחייו, בטובתם של האנשים שחיים כאן. שרצה שבכל יום החיים של כולנו יהיו קצת יותר טובים, קצת יותר שמחים, קצת פחות כאובים. גם אם עשיתי טעויות בהתנהלות ועשיתי! עדיין עשיתי הכל למען הכלל.
מקווה שהסוף לא התחרבש לי עכשיו...

תודה רבה אדוני ראש הממשלה.
תודה לך נועם.


כוחה של נחישות  // 
חיים חננאל

חברים רבים חשו לאחרונה כאילו רוח סערה חולפת על פניהם. הם אולי הפנו את מבטם לרגע, אך לא הצליחו לזהות מי היא ובכלל מה היא, הדמות החולפת על פניהם במהירות, עד כי נטשטשה לחלוטין. חברה צעירה אחת העידה, שהרכב אותו קיבלה מאבא "או שאני לא מדברת איתו בחיים", שקע כששני גלגליו האחוריים מחופרים עמוק בבוץ, כשניסתה לקצר מרחק דרך השדות, ובעוד היא מתקשרת לאבוש שיבוא מהר "או שתספר לאמא שהוא זולל פחמימות בלילות", הגיע אותו יצור מהיר ובמחי משיכת כתף חילץ אותו ללא קושי, וחלף כסערה חורפית שכמוה לא זוכרים זקני הקיבוץ.
ובכן, בצינעה רבה, אחשוף בפניכם את הדמות, אך בתחילה, סיפור חיי המרתק ובהמשך, החיבור הבלתי נמנע בין סיפור חיי המרתק לדמות המסתורית.
הייתי ילד נהרייני כחוש שלא ידע לשחות ולא הצליח ללמוד לנסוע על אופניים, אף כי השכונה כולה התייצבה בתור כדי לסייע. אבא היה מתאגרף נודע בטורקיה, ואחי הגדול היה רץ מרתונים וקפטן נבחרת הבאולינג והכדורסל של נהריה. פעם אחת הייתה רוח חזקה בנהריה, ממש סערה, הגעתון עלה על גדותיו ואני, הכחוש, פשוט הורמתי באוויר ונחתתי על

שיח סברס. מזל שלא היו סברס אלא רק קוצים. בפעם אחרת הלכתי ברחוב עם מירב, היפה של הכיתה, ומהפינה צץ לעומתנו ילד מפחיד ומזרה אימה, מה שהיה קרוי בפינו "פושטק", ואיים על מירב שאם לא תיתן לו סוכריה ונשיקה על הלחי הוא ימשוך לה בצמה. אני עשיתי רגע חושבים וללא היסוס נסתי על נפשי. ומאז כל נהריה דיברה על כך שילד מנהריה מכיתה ד', נס על נפשו מפניו של ילד מכיתה א'. מאיפה יכולתי לדעת? הוא היה נראה מכתה ב' לפחות! בגלל אירוע זה נאלצתי לעזוב את נהריה. וגם בגלל שאבא שלי קיבל משרה טובה בסוכנות היהודית בצפת.
בתחילת כיתה ו' קרה דבר ששינה את חיי לנצח. שיחקנו כדורעף. אבל לא מהסוג הזה ששיחקו בעין-שמר, אלא מהסוג ששיחקו בצפת. התמזל מזלי והייתי הראשון שמגיש סרב. איכשהו יצא לי להכות מכה תחתית, שתמיד פגעה במגרש היריב. מכיוון שבקבוצה המתחרה לא הכירו שום טכניקה ראויה להשבת כדור, ניצחנו 14-0 ואני הפכתי לגיבור הלאומי של צפת. בדרך הביתה, אפילו פועלי האשפה פינו לי מקום. אחר-הצהרים בשכונה, שיחקו כדורגל וקראו לגיבור המקומי לעמוד בשער. חטפתי 7 גולים רצופים וגורשתי הביתה בבושת-פנים, כשהתהילה שנמשכה כשעתיים, נלקחת ממני.
באותו רגע החלטתי לשנות את חיי ובמקום להגיע בהליכה הביתה, רצתי את

כל רחוב ירושלים ההיקפי, שזה 10 דקות ריצה. וכך כל יום. ומאז אני רץ בסתר, כמו פורסט גאמפ, רק בתוך הבית, מול הטלוויזיה, תוך כדי פיצוח גרעינים. ואני רץ ללא הפסקה. וכך יצא שהפכתי לספורטאי שרירי, גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות. וכשאני מזהה עלמה במצוקה, כמו זו שלקחה את האוטו מאבא "או שבחיים לא תדבר איתו", אני מגיע כרוח סערה, מסייע לחלץ ונעלם לעבר האופק. שזה יותר לעבר חריש, אבל מי שם-לב. אז אם אתם הולכים בקיבוץ ונתקלים באיש בן 63, קצת שחוח, עם טיפה כרס מתנהל לאיטו – תדעו: זה רק בגלל הצניעות המופלגת שלי. ועכשיו הצבתי לעצמי מטרה: לרוץ עם אשתי מרתון, כשלמרחק של 7 מטרים לפחות, אני משיג אותה, ורק מתוך נימוס וכדי לא להעליב, אתן לה לחלוף על פניי, ואחרי 3 דקות של ריצה מפוארת, אניח לה להמשיך לבד ואחזור הביתה, כי חשוב לי שאשתי תרגיש שהיא הספורטאית בבית... פורים שמח.


עדכונים מהביטחון  //  אדווה בראון

בהמשך לסדר ולהתקדמות שהתשתיות מבצעים בשערים ובמחסומים בעין-שמר, אנו עושים סדר גם ברשימות המורשים לפתיחת השערים והמחסומים השונים:
           מחסומים - מי שברשימת המורשים - מורשה לפתוח את כל המחסומים בקיבוץ.
           שער מערבי- חצר ישנה - לקראת תחילת העבודה על התשתיות בשכונת שפירא ובהמשך הבנייה בשכונה, עודכנה רשימת המורשים לפתיחת השער, כדי להפחית תנועה ככל האפשר בציר זה. החל מיום ראשון הקרוב (24.3)  מי שמאושר לפתיחת שער זה, הינם בעיקר בעלי תפקידים ונהגי האוטובוסים.
           הכנסת מורשים לפתיחת השערים - בכל בקשה בעניין הצטרפות לרשימת המורשים לפתיחת שער או מחסום, יש לפנות אך ורק לאדווה בראון.

סיכום שנה בביטחון - התקיימה פגישה עם יוסי - השוטר הקהילתי, בה קיבלנו עדכון לגבי האירועים שהתרחשו בגזרתנו בשנה האחרונה. בפגישה עלה שבשנה החולפת התקיימה התפרצות אחת לבית בעין-שמר, וכי קיימת ירידה ברמת הפשיעה בקיבוץ ובכלל באיזור.
דובר על ניסיון לקדם טיפול בגדר ההיקפית של הקיבוץ,  תיקון המקומות שנדרשים לכך וכן קידום התקנת מצלמות נוספות ברחבי הקיבוץ.

למלאכים המהלכים של בית-דורות.
לקרן משיח, שבשקט-בשקט, בצינעה אין-קץ, מנצחת על התזמורת הנפלאה בשרביט קסם.
לפנינה בן דוד, שהיתה עם אמא בשעותיה האחרונות.
לתמר עוזרי, שהופכת את החיים בבית הזה אפשריים קצת יותר ומפיחה בהם כבוד ואהבה.
לתאופיק עסלי, שעזר וכיבד והרגיע.
לאיה גולן-אלדן, שלמדתי ממנה להכין עוגת תפוחים ושמעתי ממנה את הזיופים הכי מתוקים בעולם כדי לעודד.
לאנה רונן, שבזכותה הגענו למקום הנפלא הזה.
לאילנה, שטוב-ליבה נשקף מעיניה.
לשאקר אבו-רקיה, שבמבט הוציא מאמא אהבה ושמחה.
לנותי המתוקה, שליטפה ונגעה ואפשרה לי בלי שפה לבקש כל דבר. שהיא נכס ענק למקום.
לאחים ולאחיות שבמשמרות שלהם הייתי רגועה, כי ידעתי שאמא בידיים טובות.
לגילה קבסה, שכמו אמא טובה למרות שבגיל היא בת, דואגת לכל מחסור ויודעת להקשיב ולתת תשומת-לב לכל אחד.
למאהר כבהא, לחלימה כבהא, לפאוזיה מחמיד, לאני סופר, לליאת צאירי המרפאה בעיסוק, שדאגה לאמא למוסיקה ולרווחה.
לתמר ארסטר העו"סית, שתמיד התעניינה באמא ומתייחסת בכבוד וחמלה לכולם.
למירי גרוסברג, שהנעימה זמירות לשבת כמו פייה.
להזאר הפיזוטרפיסטית, שהשתדלה ונטעה תקווה בחיוך, גם כשידעה שזה כבר לא ישתפר.
לכולכם על נדיבות ליבכם.
לדיירי המקום, שהביטו בי בעיניים שהסתירו חיים שלמים ולימדוני חמלה מהי. ואם שכחתי מישהו זה בגלל המוח המתעייף שלי, ולא כי הוא תרם לי פחות בחצי-שנה הזויה ונהדרת וקשה ורכה.
תודה היא מילה קטנה.
נתתם לי כולכם מתנה ענקית – חצי-שנה של פרידה מאמא. פרידה איטית ולא טראומטית – בזכותכם. אף פעם לא אמרתם "לא", "לא מתאים", "זה לא הזמן", "לא כך". תמיד "כן", "בטח", וזרועות פתוחות ומאור-פנים ולב-פתוח. אי-אפשר לעבוד במקום כזה אם אינך אדם מיוחד, אם אין לך נשמה ענקית ובעורקים שלך זורמת חמלה כמו דם. עד לשעות האחרונות סידרתם לאמא את הכרית, שיהיה לה נוח. "להביא לך כיסא?" שאלתם אותי. תמיד הצעתם לעזור.
תהיו ברוכים בבריאות וכוח שזקוקים לו בבית הזה.
תודה היא מילה קטנה.
תמיד אזכור אתכם כשאחשוב על אמא. אהבתי אותה כל-כך ואתכם על שהיטבתם איתה.
שלכם, אוקי
והמשפחה של פרידה פישר.


משולחנות ההנהלה



משהו ממש"א  //  שרית אלימלך

משרדי ההנהלה - לאחר שנים רבות, נגה שורר סיימה לעבוד כמזכירת ההנהלה. לנגה תודה על שנים רבות של עבודה, השקעה ואכפתיות; ותמיד בשקט, עם חיוך ונכונות לעזור.
מאחלים לך המון הצלחה בכל דרך בה תבחרי.
תמי צמח ממשיכה בעבודה ותהיה במשרד ימים מלאים.


תרבות – תקציב 2019 עבר ואיתו ההחלטה על הגדלת תקציב התרבות. פורסמה מודעה לחיפוש מרכז/ת לתרבות, אך עדיין לא נמצא מי שייקח על עצמו תפקיד חשוב ומורכב זה.
בינתיים ועד שימצא רכז במשרה מלאה, לקחו על עצמן תמי צמח וגלי יגודה את האחריות לארגון אירועי התרבות. לתמי וגלי תודה גדולה.

מסגרייה – לאחר שנים רבות של עבודה, טוביה פוקס סיים את עבודתו במסגרייה. לטוביה שיוצא לדרך חדשה, נאחל עוד הרבה שנים של בריאות טובה ושתדע למלא את השנים הבאות בתוכן ועניין.

מס עזרה הדדית – לאחרונה פונים אלי חברים בנוגע לשורה המופיעה בתלוש השכר כ"מיסי ערבות הדדית". ברצוני להבהיר – "מיסי ערבות הדדית" מורכבים מתשלומים קבועים, שבעבר חויבו דרך דף התקציב. בכל שנה אנו מעבירים לכל חבר את הפירוט של התשלומים השונים, ובקרוב יקבל כל חבר פירוט מעודכן.

טופס 106 – בימים אלו מקבלים עובדי-החוץ טופסי 106 לשנת 2018. אנא העבירו את הטפסים בהקדם להגר צ'נסקי.

ניב רונן שניהל את הצומת בשנתיים האחרונות, הודיע על רצונו לסיים.
אנו פועלים לאתר מנהל שיחליף אותו. לוח-הזמנים צפוף יחסית, כיוון ש-ניב מסיים בחודש מאי ויש צורך בחפיפה. קיימת עדיפות לחבר עין-שמר שמתאים לתפקיד, כמנהל המתחם.
פרטים נוספים ניתן לקבל אצל מיכה טיסר ו/או חוה כהן.
דרוש/ה מנהל/ת למרכז הקניות "עין-שמר אלון" (הצומת)

המטרה: השאת הרווחיות של החברה לטובת הבעלים לטווח קצר ולטווח ארוך, תוך קיום מערכת יחסים טובה עם השוכרים.

תחומי אחריות כלליים:
           אחראי על כל מגזרי הפעילות בחברה ובכלל זה לדו"חות החשבונאיים, לרבות – כלכלי, שיווקי, אחזקה ותפעול, ניהול שוכרים. שיווק וקידום מכירות.
           פיתוח עסקי.
           תקציבים ותוכניות עבודה.
           ניהול קשר עם גורמי התכנון (ו. מקומית, מחוזית).
           ניהול קשר עם הגורמים המוניציפליים – מועצה אזורית, עיריות שכנות.
           ניהול קשר עם משרדי הממשלה הרלבנטיים.

כישורים נדרשים:
           תואר אקדמי רלוונטי – כלכלה/שיווק/מסחר/חשבונאות
           הבנה בקמעונאות - יתרון
           ניסיון בניהול חברה בהיקף דומה
           יכולת הובלת תהליכים מורכבים
           יכולות ייצוגיות וניהול מו"מ
           יחסי-אנוש טובים, גמישות, יוזמה ודינמיות.
           יכולת עבודה בתנאי לחץ
           אמינות ויושרה
           שליטה במחשב

היקף משרה: מלאה. כפיפות: הנהלה ונציגי הבעלים.
מועמדים הרואים עצמם מתאימים, מוזמנים לפנות לשרית אלימלך בצירוף קורות חיים
עד תאריך 30.3.2019



  פותחים שבת



לפני שבוע ערכנו קבלת שבת פורימית עליזה. שלושה חברים סיפרו בערב זה סיפורי הומור ובדיחות הדעת: שלומית דקל, אלישע שמרי ואבנר ארבל. רוב תודות להם.  

עדה גבע הביאה בפנינו מדרש ממדרשי מגילת אסתר, וכך היא סיכמה את דבריה:
כל מדרש אגדה עוסק בדרך כלל בשאלה פשוטה יותר הקשורה ישירות לטקסט, ובשאלה עמוקה ומהותית יותר העומדת מאחורי ה"סיפור".
המדרש מתייחס לדברי המן על העם היהודי ורצונו להשמידם: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... ודתיהם שונות מכל עם... ולמלך אין שווה להניחם... אם על המלך טוב ייכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול אל גנזי המלך", ולתשובתו התמוהה של המלך: "הכסף נתון לך...". מדוע וויתר אחשוורוש הנהנתן ותאב התענוגות על הכסף? 
והנה המדרש מספר, על 2 חקלאים בעלי שדה, שבכל אחד מהם יש מִפְגָּע אחר. לאחד יש בור באמצע שדהו ולשני ניצב תֵל בלב שדהו. שני המפגעים, התל והבור מפריעים לשניים
לחרוש את שדותיהם, וכל אחד מהם מחפש פתרון לצרתו. יום אחד נפגשים השניים ובעל הבור מבקש: "מכור לי התל שבשדך" ובעל התל משיב: הלוואי שתיקחנו בחינם...".

המן הוא בעל הבור, היוזם את העסקה, ואחשוורוש הוא בעל התל, המוותר על הכסף...
וזוהי התשובה לשאלה "הפשוטה" הקשורה לעצם הסיפור.
השאלה המהותית היא כיצד מתעצם הרוע, ופוגע ביחידים, במשפחות, בעמים שלמים?
המשל בא להמחיש לנו כלל גדול בהתנהגות האנושית, שמאופיינת ב-2 סוגים של רוע:  רוע פעיל, רשעות לשמה (המן), ורוע פסיבי, אדישות לגורלו של ה"אחר" (אחשוורוש). הרשע יושב על גבו של האדיש (שהם רוב האנשים), מנתב אותו ושולט בו, והאדיש מוכן להצטרף אליו ולתמוך בו כל עוד הוא עצמו לא יפגע. יחד הם מביאים רעה גדולה לעולם.
האנושות עדיין לא פתרה את התופעה הקשה הזו והיא נמצאת בעולמנו בכל מקום, אבל אסתר המלכה, על פי הסיפור, דווקא הצליחה, ובגדול:
במשתה שהיא עורכת היא חושפת בפני המלך, שאכן יש לו מה להפסיד כיוון שהיא עצמה שייכת לעם היהודי אותו מתעתד המן להשמיד, בהסכמתו האדישה שלו עצמו. (תשובתו המלאה של אחשוורוש להמן המבקש להשמיד את העם היהודי היא: "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך"!).
אחשוורוש, שעד כה היה אדיש, כיוון שחשב שאין לו מה להפסיד מחורבנו של עם זה או אחר, מתעורר לפתע ומבין כי הוא הולך להפסיד את אשתו האהובה ושואל: "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן...?"
מרגע זה מתהפך הגלגל...
במקום שבו הצליחה אסתר בחושיה החדים ובנכונותה להסתכן כדי לערוב לבני-עמה, אנחנו עדיין מתמודדים ומנסים לפתור את חידת הרוע בעולמנו.
תודה לעדה על תרומתה הגדולה והמבורכת לקבלת השבת הפורימית שחווינו.
ענה ששון.