חפש בעלונים קודמים

עלון 41 (2019) (4202) כו' תשרי תש"ף


ביום ראשון - ערב חג שני - חולקו בתאי הדואר ספרי טלפונים חדשים של עין-שמר. הספרים בצבע סגול, על מנת להבדיל אותם מהספרים הישנים הצהובים. כמו כן הונחו על המדף בחדר תאי-הדואר עבור המעוניינים, ספרי טלפונים נוספים וספרי טלפונים קטנים (בצבע תכלת) לשים בתיקי הנסיעות. אם חסר לכם עותק – נא עדכנו אותי.

במשך יותר מחודש היה קובץ הטלפונים תלוי בחדר תאי-הדואר, על מנת שניתן יהיה להעיר על טעויות ולעדכן. מעטים עשו זאת וחבל. עשיתי כמיטב יכולתי לתקן ולהשלים בעצמי, בתקווה שהספר ייצא לאור תקין ככל האפשר.
עם זאת, אני מבקשת לציין כאן נתון פעוט לכאורה, אך בעל משמעות רבה לדעתי. במשך כחודשיים הנחתי ליד הדפים התלויים של ספר הטלפונים, עט שיאפשר למעוניינים לתקן ולהוסיף על הדפים. אף שמדובר בעט פיילוט, כמוהו חתם יצחק רבין על הסכמי השלום, איש לא לקח בטעות את העט ולא השתמש בו באופן לא מתאים. אפס מוחלט של ונדליזם. בעיני זה בלתי-רגיל וראוי לציון.

כבר ציינתי כאן שהיה עלי להעביר את ספר-הטלפונים מאקסל לוורד, ושתוכנת האקסל יצרה תקלות רבות בקובץ המקורי, שהכריחו אותי להקליד חלקים רבים מהספר מחדש ולהשקיע הרבה זמן בעיצובו. אני מבקשת להוסיף הפעם, על המאמץ שהושקע בהדפסת הספר במתכונת כזו של "ספר" (לא חוברת כמו העלון) ובמתכונת קטנה וכו'. כל אלו התאפשרו בזכות סבלנותו ומאמציו של רז דקל. הרבה תודה על כך.

והרי התיקונים הידועים לי עד עתה, מוזמנים לתקן בעותק שברשותכם:
הגיל הרך – ענתי קצנלנבוגן – למחוק את הספרה 2 השנייה משמאל.
האולינג אורלי – 052-6670936
לידרור/דלריה נס-ים וענת – 054-5536897 (נס-ים),  054-7776259 (ענת)
(משיח) סלוק אסף – 052-8077973

סיגל דקל

ביום ראשון הקרוב 27.10.19 תפתח שנת הלימודים האקדמית תש"ף.
46% ממסיימי התיכון בישראל, עתידים ללמוד במוסדות השונים להשכלה גבוהה, רובם (57%) יהיו נשים. 4.5% מהם ילמדו בחו"ל (שנת הלימודים שלהם כבר בעיצומה), ורק 2% ימשיכו לתואר שלישי.
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הלימודים האקדמאים יבטיחו לצעירים אלו עתיד טוב יותר – פחות אבטלה, יותר שכר ואיכות אישית ואזרחית גבוהה יותר.
בשנה הקרובה 20 סטודנטים מתוכם יהיו שלנו. 11 מהם בנות, 9 מהם בנים. ארבעה מהם יתחילו ביום ראשון את שנת הלימודים האקדמאית הראשונה שלהם.
רוב הסטודנטים שלנו ילמדו לתואר ראשון, אבל חמישה מתוכם (25%) לומדים לתואר שלישי (דוקטורט).
מוסדות הלימוד בהם ילמדו הסטודנטים שלנו, פזורים על פני הארץ והגלובוס: תל-חי, עמק-יזרעאל, רופין, בית-ברל, נתניה, וינגייט, תל-אביב, ירושלים, רחובות, אשקלון, נסטבד בדנמרק, אינדיאנה ופיטסבורג בארצות-הברית.
רק שלושה מכל הסטודנטים יגורו במהלך הלימודים בעין-שמר.
לידיעת מחלקת משאבי-אנוש, ארבעה מבין הסטודנטים שלנו לומדים עבודה סוציאלית, והשאר עתידים להיות בעלי מקצוע בתחומים הבאים: מנהל עסקים, ניהול מערכות ספורט, הנדסת רכב, כלכלה התנהגותית, גיאוגרפיה, אפריקה, קרימינולוגיה, משחק, סיעוד, חינוך, חינוך-מיוחד, כימיה אורגנית, ספרות צרפתית, חשבות-שכר, מדעי המחשב, מדעי ההתנהגות, קולנוע ותקשורת.
שני סטודנטים העדיפו לא "להתפרסם" בעלון, והשאר הם:

           גל זוהר
           דור מורג
           ליעד בורלס
           מיכל לרר
           נאור מור
           נוה כהן


           נופר ברכה
           נעם בורלס
           נרי דנון
           עומר גרנות
           עמית מאסטרו
           פיט אברהמי


           רות ריפתין
           שחר זוהר-סל
           שיר גור
           שירה גלעד
           תום גרנות
           תמיר אלון

לכולכם שנת-לימודים מעניינת, מאתגרת ומוצלחת. שנה טובה.
ואלו הסטודנטים והסטודנטיות שלנו
לשנת הלימודים תש"ף לפי סדר א'-ב' -


 חדש ומתחדש ב"מקום של יוגה"

- שיעורי יוגה לנערות בהנחיית רותי שקד - שיעור ניסיון ללא עלות, ביום שני 28.10 בין השעות 16:00-17:15.
- שיעורי יוגה לילדים (גילאי 4-6) עם רייצ'ל קדוש - שיעור ניסיון ללא עלות, ביום רביעי 30.10 בין השעות 16:15-17:00.
- קורס יסודות בהנחיית שגי שקל כהן - 5 מפגשים החל מיום שישי 8.11 בין השעות 10:00-11:45.
- מערכת סתיו - שופעת כל טוב - מחירים מיוחדים לאנשי עין-שמר.
לפרטים והרשמה, ניתן ליצור קשר עם הני רוזן - 4317 (משרד) או 052-3795033.




מדור הספורט
עורך: נועם גרוסמן


פתיחת עונת הכדורעף

עונת הכדורעף החלה בסערה, במשחק חוץ של קבוצתנו מול מכבי אשדוד העולה החדשה והמעניינת. במצב של 2-1 לאשדוד, נכנס למגרש ענבר (ענבו, הבן של רביב) שחר, והביא את המפנה במשחקו הראשון בליגת העל. התוצאה בסיום: 3-2 לנו ופתיחה ברגל ימין!
ביום שלישי בשבוע הבא 29.10,
יתקיים משחק חגיגי לפתיחת האולם החדש, שנבנה ליד בית-הספר "רעות",
נגד מכבי תל-אביב. כולם מוזמנים.



 לקראת פתיחת עונת ה-NBA

כשאני חושב על כדורסל אמריקאי, המחשבה הכי חזקה שלי בילדות, היא התגנבות שקטה יחד עם חבריי המוסדניקים למרכז-הצעיר וצפייה שוקקת במייקל ג'ורדן האגדי, מביס את יריביו המסכנים. לקראת פתיחת עונה מרגשת, כינסתי את אורן תירוש, הראל יגודה ואמיתי ששון, לשיח על הלייקרס, לברון ג'יימס, זיכרונות ילדות וזוהר יריב.



ספר קצת על עצמך כאוהד, מי הקבוצה האהודה עליך? מאיזה גיל אתה מתעניין בליגה? איך נחשפת אליה לראשונה?
אורן: נחשפתי לליגת באמצע שנות ה-70, עוד לפני שהיתה NBA. החבר'ה מגרעיני השמו"צ הישראלי והאמריקאי בהראל, היו זורקים לסל ועושים חיקויים של הHook-shut של קארים עבדול ג'אבר, ו-Layup של ד"ר ג'יי. התחברתי דווקא לחבורת עמלי המכס מבוסטון, שכבר אז היו נטולי ברק וניצוצות כוכבים, אבל יעילים בצורה מעוררת כבוד. מצד שני, כבר אז היה לי ברור שמשחק קבוצתי, כמו חיי קיבוץ, ממוססים כישרונות אינדיווידואליים ומחרחרים בבוז על יצירתיות. בשנות ה-80, עת הפציע הטור

של מנחם לס האגדי מעל דפי עיתון "חדשות", זכינו למנטור כדורסל משלנו וכל חובב ספורט שלפת מעצמו - היה עוקב באדיקות אחרי ניתוחיו. גדולתו היתה ב"סלנג" שהכניס לשימוש, שכלל את הכינויים של השחקנים, תיאורים סנסציוניים של מהלכי המשחק ("ואז בירד קבר שלשה מדאונטאון", "באותו הערב מג'יק חילק 12 סוכריות - כינוי לאסיסט" וכו') והרבה אבק כוכבים.
הראל: אני אוהד משנות ה-80 המוקדמות.  נחשפתי לליגה מכתבות של מנחם לס בעיתון, עוד לפני שהמשחקים שודרו בטלוויזיה. בשנת 81 נסעתי לראות את כוכבי ה-NBA כולל ד"ר ג'יי ודריל דוקינס, שבאו לשחק בארץ .
אמיתי: אני אוהד את הבוסטון סלטיקס כידוע. הסיבה לזה היא שהם הכי טובים בעולם... וגם כי כשהייתי קטן, גרנו בבוסטון וזה היה בתקופת השיא של הסלטיקס באייטיז, עם לארי בירד. הייתי בטירוף יחד עם כל העיר. אחר-כך הייתי מאלה שקנו את הספרים של אריה מליניאק, או מנחם לס ואהבתי נורא NBA, ידעתי בעל-פה את כל האלופות ואת כל השחקנים של הניינטיז. הייתי מאוד בעניין. אז שנאנו את מייל (ג'ורדן) היום אנחנו אוהבים אותו.

מה הדבר המשמעותי ביותר שקרה בקיץ עבור הליגה ולמה?
אורן: הדבר המשמעותי ביותר הקיץ, היה עזיבתו של קוואי לנארד את הקבוצה, איתה זכה באליפות (הראפטורס), ללוס אנג'לס קליפרס. לטעמי יש חשיבות גדולה מאוד לנאמנות בספורט המקצועני. שכירי-חרב יש מספיק. הרפטורס עשו מאמצים מאוד גדולים כדי להפוך לקבוצת NBA "לגיטימית" (הם קנדים, למי שלא זוכר). האליפות היא רק תחילת התהליך של יצירת מסורת ובניית קבוצה בטורונטו. מן הראוי היה, שיישאר לפחות עונה אחת נוספת. הנה, ג'יימי ורדי יכול היה לעזוב את (הכדורגל) לסטר, אחרי עונת האליפות (באנגליה), כמעט לכל קבוצה, והוא בחר להישאר נאמן למקום שהעלה אותו לגדולה.

הראל: הדבר המשמעותי ביותר שקרה השנה, זה המשך הבנייה של קבוצות כוכבים והמעבר שלהם כדי לשחק ביחד.
אמיתי: הדבר המרכזי שקרה בקיץ, היא ההתפרקות של האימפריה של גולדן סטייט. ראיתי משחק הכנה שלהם והיום הם לא יכולים "לקנות" סל. אתה יודע, לפני זה הם היו כמו דובי גל (מהסרט "מלך הסלים") - לא משנה מאיפה הם היו זורקים, זה היה נכנס פנימה. בנוסף, המערב מאוד-מאוד התחזק, עם המעברים של לברון וקוואי לנארד.

מי הוא השחקן הטוב בליגה בעיניך היום ולמה?
אורן: השחקן הטוב בליגה זאת שאלה מאוד בעייתית, שהרי מי כמוך, נועם, יודע שיש המון פרמטרים לקביעת איכות של שחקן ב-NBA. אני מאוד סקרן לראות מה יעשה לוקה דונצ'יץ'. היכולת הפנומנאלית שלו כאירופאי, צריכה לעבור המרה לשיטה האמריקאית וכל זה כשהוא ממש ילד בתחילת הדרך...
הראל: השחקן הטוב בליגה, הוא לברון ג'יימס. הוא בלתי ניתן לעצירה ויכול לשחק בכל תפקיד.
אמיתי: קודם כל אני חייב לציין, שכבר הרבה זמן לא התלהבתי מרוקי (שחקן השנה הראשונה) כמו שאני מתלהב מזאיון וויליאמסון, שהוא ממש מדהים. ראיתי איזה משחק הכנה וזה פשוט מפחיד. מבחינת השחקן הכי טוב, עד עכשיו זה היה קווין דוראנט, אבל אני לא יודע איך הוא יחזור מהפציעה שלו.

מיהן המועמדות הראשיות לאליפות (כולל הימור על אלופה) ולמה?
אורן: המועמדת לאליפות היא בוסטון. כי הגיע הזמן.
הראל: המועמדת שלי לאליפות היא יוסטון רוקטס. כי פשוט אי-אפשר היה לעצור את הכוכבים שלהם.
אמיתי: למרות שבוסטון הביאה את קמבה ווקר, לא נראה לי שמישהו יוכל לדגדג את החברה של L.A.. לדעתי העונה הסדירה תהיה מאוד משעממת, כל הקבוצות ינסו לנצח כדי להגיע לפלייאוף ולמשל גולדן סטייט תיפול חזק. הכל תלוי במי שיבוא יותר בריא לפלייאוף. לברון אמר שהסטטיסטיקה הכי חשובה שלו, היא כמה משחקים הוא ישחק. הדעה שלי וגם קצת התקווה שלי, היא שזו תהיה הקליפרס. יהיה קליפרס נגד סלטיקס בגמר.




האם נראה בקרוב ישראלי נוסף (אחרי כספי ומקל) ב- NBAואם כן מי זה יהיה?
אורן: לא כל-כך מכיר ישראלים צעירים שיכולים להגיע ל-NBA.
הראל: שחקן ישראלי נוסף - דני אבדיה - ייבחר בשנה הבאה בעשירייה הראשונה בדראפט ה-NBA. והיה וזה יקרה, יובטח לו חוזה בליגה.
אמיתי: יש את אבדיה הקיבוצניק, שהוא ממש טוב.

כל דבר נוסף שתרצה לספר ולהוסיף יהיה נהדר.
אורן: הערה חשובה – אי-אפשר בלי לברון. הוא שחקן יוצא דופן בכל פרמטר כמעט. הכי מרשים מבחינתי, זה המעורבות שלו בכל מה שקורה עם אפרו-אמריקאים. הוא עשה תוכנית בשם"The Shop" , שבה הוא מנהל דיון עם משתתפים שונים בנושאים שמעסיקים את המיעוט שחום העור בארה"ב, ללא פחד ועם אמירות מאוד בוטות וישירות על הגזענות בעידן טראמפ. ג'ורדן לא עושה את זה וכל הכבוד ללברון שמשתמש במעמד ובפופולאריות שלו, כדי לקדם ערכים שהוא מאמין בהם. בקיצור, לא הכל כסף.
אמיתי: אני חושב שהשאלה הכי חשובה, היא מי השחקן בסקציה של עין-שמר שיכול להגיע ל-NBA. יש פה הרבה חבר'ה שמצטיינים בקליעה מרחוק. אני חושב שזוהר יריב היה צריך לתת כמה עונות ב-NBA, זה הפקשוש המקומי הגדול. או הוא או צפריר גנדלמן.



מתחת לפנס – סיכום  //  טל געש
(מהפייסבוק)

לפני חמישה חודשים, בעודי עסוקה בהצבת פסל מחוץ לסדנת הפיסול באוניברסיטת חיפה, עברו פתאום בדלת זוג עיניים כחולות וחיוך רחב ושאלו: "צריכה עזרה?" ואחרי שעזר לי למתוח חוטים לכל עבר, הוא קרא לחצי השני ויחד הם אמרו: "יאללה, בואי לפנס". חצי-שעה אחרי שהם הלכו, בעודי עפה על עצמי טילים, התעופף עלי הקיר שעמד מאחורי הפסל. מהלך, הו כה דרמטי, שהסתיים בדרך נס רק בצלע שבורה וכתפיים חבולות. וגם בפסל מרוסק. לפני 12 ימים שוב מתחתי חוטים עם אותו איש נפלא.
"מתחת לפנס" הוא קסם שהתאפשר בזכות חבורה מצומצמת אך משובחת של אנשים. כל שלבי האוצרות, ההקמה, התפעול והפירוק היו גדושים בנתינה ללא גבול, בפירגון ובשמחת יצירה. מתנות שהמילה "תודה" לבדה, קטנה מלהביע את מלוא הערכתי כלפיהן. ובכל זאת... תודה. לעתר גבע ועטר שנפלד על המעוף והתנופה, שאיפשרו לי ולעוד אמניות ואמנים רבים להמריא. תודה שהזמנתם, תמכתם וחייכתם לאורך כל הדרך. תודה לכל הצוות שעבד איתם מסביב לשעון, טל בדרק ואחרים. התאהבתי בכולכם.
תודה לאמניות ולאמנים הרבים שמילאו את המרחב ביצירה ובהשראה, ובעבודות מעולות ממש. היה לי תענוג גדול להכיר אתכם.ן. בטוחה שכמה שיתופי פעולה עוד ייוולדו מכאן.
תודה לכל חברי ומכרי שנדבקו בהתלהבות והגיעו לבקר ולפרגן, עמדו בפקקים ושוטטו בשבילים יחד עם אלפי מבקרים נוספים. תודה למבקרים הרבים שהגיבו, התרגשו, פרגנו והתעניינו, ולאלו שהציעו לי פרשנויות משלהם לעבודה. כל פרשנות לגיטימית ומעשירה. מבחינתי זו היתה הזמנה למסע מחודש לחיפוש אחר מנהיגות, במובנה הרחב, ברוח משל יותם. הזמנה להתגברות על הבטון בנעליים, השורשים המעמיקים והכבלים, ולהתחברות לרוח הנושבת במיתרים. הראשונים להיענות להזמנה היו הילדים הרבים ששיחקו בין המיתרים והנעליים, בריצה, בגלגול, בקפיצה, בצווחות עונג. אז אולי בכל זאת יש עוד תקווה...


תגובה למפגש בחממה שהוקדש לספר "כחולמים"  //  אורי ליס

המפגש בחממה ביום שישי 4.10, הוקדש לספר "כחולמים" והתקיים בהנחייתו של  הסופר יוסי קליין, שכתב את הספר, ובהשתתפות: אביטל גבע, הרב יואל בן-נון ואריק אכמון.
הספר מפגיש שבעה לוחמי צנחנים מחטיבה 55, שהשתתפו בשחרור ירושלים במלחמת ששת-הימים ולחמו במלחמת יום-כיפור בתעלת סואץ. במפגש המעניין הוצגו נושאים ובעיות הקשורים להוויה הישראלית היום. לדעתי הייתה החטאה בחלק מהנושאים שעלו ובייחוד בדבריו של יואל בן-נון.
האווירה הכללית, ברוח ימים אלו, הייתה של אחדות (מעין "יחדנס"). הדיבור על אחדות הוא באופנה, אך הוא בעייתי לדעתי. אחדות נדרשת ואפשרית מול אויב משותף המאיים עלינו ומהווה סכנה קיומית מידית. אחדות אפשרית בין ציבורים שיש להם השקפת-עולם  בעלת מכנה משותף, אך כשמדובר בציבורים בעלי השקפות-עולם מנוגדות, כשכל צד חושב שהשקפתו של הצד השני מהווה סכנה קיומית, אזי אחדות היא בלתי אפשרית. נראה לי שזה המצב לגבי המשך הכיבוש וההתנחלות ביהודה ושומרון. לכן הדיבור על אחדות הוא בעייתי ביותר.
שתי נקודות בדבריו של הרב יואל בן-נון נשמעו לי כלא-תואמות את המציאות:
1. בן-נון אמר: "אנו, אנשי גוש-אמונים עליו נמניתי, לא היינו "משיחיים".
למדתי את גישתם ואמונתם של אנשי גוש-אמונים, תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק וישיבת מרכז הרב. הם מאמינים שאנו בעיצומו של תהליך הגאולה. כל הישגי התנועה הציונית, החל מהקונגרס הציוני הראשון בהנהגת הרצל, דרך החלטת החלוקה והקמת המדינה, ועד לניצחון הגדול של מלחמת ששת-הימים ושחרור המקומות הקדושים – הם להבנתם ביטויים מובהקים של תהליך הגאולה האלוהי. אנו לא בפתחו, אלא כבר בטרקלין של תהליך הגאולה, שבסיומו נשלוט בכל הארץ המובטחת לאברהם, מנהר פרת ועד נחל מצרים. לפי אמונתם אסור לעצור, לסגת, או לפגוע בתהליך אלוהי זה.
כמו כן, אין כל לגיטימציה לממשלה ולגופים השלטוניים של המדינה, שנבחרו באופן דמוקרטי, לעצור תהליך משיחי אלוהי זה, לפגוע בו, או להחליט על נסיגה כלשהי.
2. הרב בן-נון סיפר על מפגשיו האופטימיים עם פלסטינים תושבי השטחים, בסופר של "רמי לוי" בגוש עציון. הוא סיפר שהוא מברכם בערבית ב"סלאם עלייכום", והם עונים לו בעברית ב"שלום עליכם". ממש אידיליה.
זו לדעתי תמונה מעוותת של המצב בשטחים. הדינמיקה האמיתית היא זו של שטח כבוש.  הכיבוש, כמו בכל מקום בעולם בו יש מפגש בין אוכלוסייה אזרחית לשלטון זר ולצבא

כובש, יוצר התנגדות הבאה לביטוי גם בטרור. בתגובה נדרש הכיבוש להפעיל אמצעים  צבאיים נגד הטרור. מידי בוקר אנו מתבשרים על מעצר חשודים בלילה שעבר – על-ידי כניסה לבית בלילה, הפיכתו, הפרעה לכל המשפחה בשנתה, החרדה והבהלה של הילדים, וחיפוש חשודים כמחבלים ותומכיהם. כל אלו גורמים לשנאה המעוררת מוטיבציה לעסוק בטרור.
המחסומים בדרכים והבדיקות האורכות שעות, שהפלסטינים חייבים לעבור ביציאתם מהשטחים לעבודה או לצרכים אחרים - הם רק דוגמה לחלק מהחיכוך הנוצר בין גורמי הממשל שלנו לאוכלוסייה. זאת בלי להזכיר את החיכוך הנוצר ישירות עם המתנחלים ופעולות "תג מחיר" למיניהן. התוצאה של דינמיקה זו, היא שנאה ועוינות הולכות, גוברות ומצטברות נגדנו, שיתפרצו בעתיד בדרכים שונות. זה לצערי המצב האמיתי, ולא תיאורו של הרב בן-נון.
השלטון הנוכחי אינו מבשר שינוי חיובי. הפתרון ההיסטורי הוא במסגרת של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שגם ביבי הצהיר בנאום "בר-אילן". לא כאן המקום לדון בביצוע של תהליך מורכב זה, אך הוא חייב להתבצע.





דרוש/ה – אחראי/מפעיל בריכה

יעוד: ניהול ותפעול הבריכה. הפעלת הבריכה בהתאם לחוקי המדינה לגבי בריכות שחייה. התפקיד מורכב מאחריות על בריכת השחייה בקיבוץ, והפעלת בריכה בהתאם לכללי משרד הבריאות והמדינה.
תחומי אחריות:
           בדיקה שוטפת כי הבריכה וסביבתה עומדים בתנאי התברואה, התחזוקה והציוד הנדרשים על פי דין, לרבות איכות מי הבריכה, ציוד חיטוי ובדיקה, חדרי שירות, מספר מתרחצים, שילוט, ציוד עזרה ראשונה וכיוב'.
           אחריות לקבלת היתר רעלים לבריכת השחייה.
           אחריות על שמירת הסדר והארגון במהלך שעות הפעלת הבריכה, לרבות בכל הקשור לעומס המתרחצים ולשמירה על כללי הבטיחות בבריכה.
           אחריות לנעשה בבריכת השחייה בעונת הרחצה, גם בשעות בהן הבריכה סגורה.
           אחריות על הטיפול היומי ברובוט והבטחת תקינותו בכל עת.
           אחריות לתחזוקה השוטפת של חדר המכונות והמערכות בבריכה.
           אחריות על סידור עבודת המצילים. במקרה בו אין מציל, אחריות להוצאת המתרחצים מהמים וסגירת הבריכה.
           אחריות על תיאום אירועים בבריכה, גביית כספים והחתמה על טופסי אירוע.
           מתן שירות ומענה לחברי הקיבוץ.
           ניהול תקציב הבריכה.
כישורים נדרשים:
           הצגת תעודות המעידות על מעבר קורס מפעיל בריכה (אם יש צורך בכך, האדם שיבחר ישלח לקורס).
           אישור משטרת ישראל בדבר היעדר הרשעה בעבירות מין.
           תודעת שירות ויחסי אנוש טובים.
כפיפות: מנהלת קהילה
היקף משרה: חלקי
דרך בחירה: צוות איתור שיוקם לצורך כך, יבחר מבין הפונים. האישור בהנהלת-קהילה.

המעוניינים מוזמנים לפנות לשרית אלימלך עד 7.11.19.
המודעה מנוסחת בלשון זכר, אך פונה לנשים ולגברים כאחד.

אדווה בראון ביקשה לסיים את תפקידה כרב"שית.
אנו מודים לאדווה על שנים של עבודה מסורה בשמירה על ביטחון כולנו.

דרוש/ה רב"ש/ית
אחריות ועיסוק בביטחון שוטף של הקיבוץ, אבטחת אירועים, מניעת גניבות וסיכול פגיעות ברכוש החברים והקיבוץ ובפח"ע.
תחומי אחריות כלליים:
           ביטחון שוטף של חברי-הקיבוץ, בניו ותושביו.
           ניהול, ארגון ופיקוח על מערך השמירה בקיבוץ.
           תפעול ותחזוקת המקלטים.
           עבודה בתיאום עם גורמי המקצוע במשטרה, במועצה ובמדינה.
           אחריות על חדר הנשק, בקרה ופיקוח על הנשקים המצויים בבתי החברים למעט נשקים פרטיים.
           הערכות ביטחונית בשעת חירום.
           כתובת לפניות החברים והתושבים בנושאי ביטחון.
           עמידה ביעדי התקציב.
           סיורי חברים בלילות.
פורומים בהם משתתף/ת: צח"י וצוות ביטחון.
כישורים נדרשים:
           ידע וניסיון בתחום הביטחוני.
           עובד/ת פנים – יתרון.
           נכונות להשקיע ולקדם את נושא הביטחון.
           אחריות אישית ויכולת אירגון.
           זמינות (גם בשעות הלילה).
           יחסי אנוש טובים.
           יציאה לקורס מפקח מטווח.
היקף משרה: תפקיד.  כפיפות: מנהלת קהילה / מנהלת עסקים.
בחירה: צוות איתור יביא המלצה. הבחירה בוועד-הנהלה.

מועמדים הרואים עצמם מתאימים מוזמנים לפנות לשרית אלימלך
במייל: sarit@ein-shemer.com או בטלפון: 052-3750991, עד תאריך 3.11.2019.


פותחים שבת

לפני שבוע ערכנו קבלת-שבת חגיגית לכבוד חג הסוכות. על מגילת קהלת דיברה סיגל דקל, ואלו הדברים שאמרה בערב זה:

מנהג שמקורו לא ברור, הוא לקרוא בבית-הכנסת בחג סוכות את מגילת קהלת, השייכת לספרות החוכמה בתנ"ך.
הספר נפתח במילים: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם", והן שהביאו לייחוסו במסורת, לשלמה המלך החכם באדם.
הפסוק השני בקהלת, מפורסם לא פחות מבעליו: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל".

חייו של שלמה המלך, בירושלים של האלף הראשון לפני הספירה, היו חיי תפנוקים ומותרות: הוא צבר אוצרות מופלגים, חגג במסיבות נוצצות, נהנה ממתנות יקרות מממלכות רחוקות שביקשו את קרבתו, בילה עם מאות נשותיו היפות, התרווח בחדריו המפוארים, אכל ושבע. קהלת היה אדם שלא חסר דבר. כמו שליטים גדולים אחרים בזמנו, שנהגו להקים מבנים אדירים שינציחו את שמם, ונקברו עם רכוש רב שילווה אותם בחיים שלאחר המוות, גם קהלת מבקש לגעת בנצח, ואת הנגיעה הזו הוא מתאר בספרו באמצעות המילה "הבל". מילה זו חוזרת 38 פעמים בטקסט, וברור שיש לה חשיבות מכרעת להבנת המסר של הספר.
פירושו המקובל של המונח "הבל", הוא "חוסר ערך" או "חוסר משמעות", אך הבל הוא, כידוע, גם שמו של בנם השני של אדם וחווה, אחיו של קין.
הבל הוא האדם הראשון בעולם שמת. סיפורו, בבראשית פרק ד', מופיע שני פסוקים בלבד, לאחר שאדם וחווה מגורשים מגן-עדן והגישה לעץ החיים נחסמת בפניהם, והוא ממחיש בעצם הווייתו את סופיות החיים.
אך הבל איננו רק המת הראשון, הוא גם האדם הראשון שאלוהים מאמץ אל לבו. אדם, חווה וקין עוררו עליהם את חמתו של אלוהים וננזפו קשות, לעומתם נאמר על הבל: "וַיִּשַׁע ה' אל הבל ואל מנחתו". הפסוק מדגיש שאלוהים מקבל לא רק את המנחה, אלא גם את הבל עצמו.


אם נאמץ את הפירוש המקובל לפיו "הבל" הוא "חוסר ערך ומשמעות", נתקשה להבין את יחסו החיובי של ה' להבל.
להבל לא היו ילדים. חייו נקטעו ללא כל המשכיות פיזית. הוא נעלם מבלי להותיר עקבות. המאפיין המרכזי של חייו של הבל הוא ארעיותם. זו בדיוק משמעותו של המונח "הבל" גם בקהלת: "ארעיות", מונח אובייקטיבי המתייחס לסופיותם של החיים האנושיים.
"הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", משמעו הכל זמני ובר־חלוף, הכל כלה ועובר. קהלת אינו מתענה בגלל העדר המשמעות של החיים, אלא בגלל המהירות שבה הם באים אל קצם. הוא מבקש לעמת את קוראיו עם העובדה שהאדם הוא בן־תמותה, ואפילו מאמציהם של המלכים הגדולים להשיג חיי נצח, אינם יכולים לעצור את הזמן.

צחוק הגורל -
לא עושרו של שלמה, לא כוחו העצום ואפילו לא המקדש האדיר שבנה בירושלים - יכלו לזמן.
שלמה המלך נגע בנצח, דווקא דרך ספר קהלת העוסק בזמניות. לא הישגיו המדיניים והכלכליים כמלך חשוב הביאו לו את שאיפת חייו, אלא דווקא הלימוד, החכמה והיצירה הספרותית, הם אלו שגברו על הזמן והכניעו את ההבל.

בחג סוכות,
אנחנו יושבים בסוכה המסמלת ארעיות,
וחוגגים סיום והתחלה של מחזור קריאה בפרשת השבוע ובתורת הנצח.
זה לצד זה מציין החג את הארעי והנצחי – שני הרעיונות המרכזיים בספר קהלת - ארעיות האדם ונצחיות רוחו.
כאן בקבלת שבת, בחג סוכות, בלימוד ספר קהלת – גם אנחנו, כמו שלמה המלך, נוגעים לרגע בנצח ומוכיחים כי לא - "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל".

תודה לסיגל על דבריה רבי היופי, מרחיבי הדעת והלב.                          
ענה ששון.






לאן אנחנו טסים – מפגש מספר  2

הזמנה למפגש שני בנושא "לאן אנחנו טסים?"
ביום שישי 1.11.2019 בשעה 9.30 בחממה.

השאלות שיידונו:
 מול הפלשתינאים - חתירה לפתרון
 או התגלגלות הסכסוך?
מול אזרחי ישראל - מטרות משותפות
או ליבוי השסעים בחברה?
מול עצמנו - האם אפשר עוד להגיע
לצווים מוסריים משותפים לכלל החברה בישראל?
מה חלקנו אנחנו – האזרחים, הקהילות, התנועה
בטיסה הזו?

פותחים:
אריק אכמון, אבישי גרוסמן, ליאור שמחה (מועמד להוביל את התנועה הקיבוצית(, קובי הוברמן.
מנחה: שיר פרסאי בר ניב.


אביטל גבע ועדי רוזן


עלון 38 (2019) (4199) ה' תשרי תש"פ






וּנְתַנֶּה תֹּקֶף

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם
וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְיוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוֹם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ 


מאמר מערכת
"כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה,
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד, 
יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר, כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד, 
הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה, כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי. 
כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ, 
בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי, כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. 
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,
כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, 
עַל-כֵּן, הָמוּ מֵעַי לוֹ - רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם-ה". 
(ירמיה לא 15-19)

בנבואת הנחמה הנהדרת הזו של ירמיהו, פונה ה' אל רחל, סבתו של אפריים (בנו של יוסף),
המייצג כאן את ממלכת ישראל הגולה והאובדת, ומבטיח לה שבניה ישובו לארץ.
אפריים מצידו מבקש מחילה – מתייסר, מתחרט, מתבייש ומכה על חטא...
ואלוהים, רחום וחנון שכמותו, סולח ומוחל – אוהב את עמו כמו אב את ילדיו.
התיאור הזה של ירמיהו את החוטא, כעגל צעיר שטרם חונך, מכה על ירכו בחרטה עמוקה,
עולה בראשי בכל שנה ביום הכיפורים. אם רק היינו חכמים לפני מעשה, כפי שאנחנו חכמים אחריו...
העלון השבוע לכבוד יום הכיפורים, מוקדש להכאה על חטא. לא על חטאים של אחרים,
אלא על אלו שלנו. ביקשתי להעלות כאן גם נושאים כמו קליטת בנים, הלינה המשותפת, סגירת מיניפלסט, הקמת מפעל הגומי, דחיית ההצעה להקמת מוזיאון לאומי... ואף שפניתי לרבים, בודדים הסכימו להתמודד עם המשימה במסגרת העלון. הסיבות לכך מגוונות, אבל מעניין שהבודדים שנענו, התייחסו ברובם לחרטות בתחום החינוך ודור העתיד... 
הקושי בגיוס כותבים השבוע, הביא לכך שהעלון הפעם מארח בכבוד רב, כותב חוץ, ועוד מגן-שמואל.
תודה גדולה ומיוחדת לאברמל'ה פרנק
ובנוסף, כמיטב המסורת של העלון, לכבוד זמן הצום והתענית, מצורף מדור פנאי מורחב
עם חידון "חוטאים וחטאים" מיוחד לחג השימוע, ומבוך מרובע להתחמקות מהקלבוש. יש פרסים.
גמר חתימה טובה, סיגל דקל

סליחה מהילדים  // נועם גרוסמן

זה קרה לפני שבוע ימים, שעת צהריים הומה, שיא הפעילות. במסגרת יום-ההולדת שחגגנו באותו היום,
בחרו הילדים לשחק תופסת צבעים (מי שלא נוגע בצבע עליו הכריזו התופסים, ניתן לתפיסה).
הילדים היו בטירוף של המשחק ובדיוק אז צילצל הטלפון של בית-הילדים. עניתי, תוך שאני חוזר
לאיזור הדשא בו נערך המשחק והמכשיר האלחוטי צמוד לאוזני – אחת האימהות ביקשה למסור
דבר מה לבנה. ואז פנתה אליי מקצה המגרש אחת הילדות – נקרא לה ד' – וקבלה באוזניי על אחת
הבנות האחרות אשר לטענתה שיחקה בצורה לא הוגנת. ניסיתי לסמן בידי הפנויה שאני לא יכול
לעזור לה כעת, כיוון שאני באמצע השיחה. לא עזרו הסבריי ו-ד' המשיכה לשטוח טענותיה באריכות
ובדיוק (ובצדק מבחינתה); ואז, כמו שנאמר, עלה לי. ביקשתי סליחה מאותה אמא והרעמתי בקולי על ד':
"את לא רואה שאני בטלפון??!??" (תוך ניפנוף תיאטרלי במכשיר), "אני לא מצליח להבין למה
את ממשיכה לדבר איתי כשאת רואה שאני לא פנוי!!". מבטה נדד לריצפה.
תוך שלוש שניות מרגע סיום השיחה, הגיעו רגשות האשמה.
כבר קרוב לשש שנים שאני עובד בחינוך הבלתי-פורמלי. התחלתי בקיבוצנו האהוב, מפה נדדתי
לגן-השומרון וכעת אני במצר כבר למעלה משנה. אם יש משהו שלמדתי מפרק הזמן במחיצת הילדים,
הוא שאין (כמעט) סיבה בעולם להרים עליהם את הקול. זה לא עוזר, זה לא חינוכי ובעיקר – זה לא
מגיע להם. הצעקות מגיעות כמעט תמיד מחוסר-אונים, אולי מחוסר שליטה, ובטוח שלא מחשיבה עניינית. הן לרוב מעצימות את הקושי ולא מייצרות קרקע להתמודדות עם המצב.
אני לא צועק על אנשים מבוגרים, ויש לא מעט כאלה אשר גרמו לי עוולות גדולים בהרבה ממה שגרמו
הילדים ולעתים אף בכוונה.
ההתנצלות שלי בשנה הזו, מופנית לכל הילדים המוכשרים, המקסימים והשובבים, עליהם הרמתי את
הקול במסגרת העבודה שלי בחינוך. זה לא שלכם, זה שלי. ואני מודה לכם כולכם, על שלימדתם
אותי על עצמי ועליכם, ובזכותכם אני איש חינוך טוב יותר.
מבטיח לעשות הכל, כדי לפתור את הקשיים בטון נעים.


סליחה על חברת-הילדים // סיגל דקל

תחום אחד שהזמן והקידמה לא היטיבו איתם, לדעתי, הוא תחום החינוך.
אינני מתגעגעת לעולם של ענישה גופנית (אם כי כל אחד מאיתנו, כמדומני, נכח במצבים בהם
"סטירה אחת טובה"
היתה יכולה מאוד לעזור), קפדנות נוקשה או בתי-ספר לבני אצילים בלבד...
אבל היו דברים שהושלכו עם הזמן, וכיום ניתן להעריך אחרת את יתרונותיהם. למשל,
הפרדה בין בנים לבנות, שמאפשרת לבנות לבוא יותר לביטוי, להעז ולהתעצם. למשל,
העדרם של מסכים ממכרים, שמאפשר יותר קשר אנושי ישיר. למשל, בתי-ספר מקומיים קטנים,
שנובעים באופן אורגני וטבעי מהמקום ומהקהילה בהם הם פועלים.
בהקשר שלנו כאן, אני מכה על חטא סגירת חברת-הילדים.
אני יודעת שיש שיקולים של תקנים ונהלים, תקציבים וגירעונות, אפשרויות והזדמנויות...
שהביאו להחלטה הזו, אשר נכפתה על הקיבוץ יותר מאשר נבחרה על ידו, ובכל זאת...
כל-כך הרבה חוכמה, אנושיות ויופי היו בחברת הילדים הקיבוצית, שהיום בתוך בתי-הספר
האזוריים הענקיים עם מאות הילדים, בכיתות צפופות ועשרות אנשי צוות זרים – אפשר רק לחלום עליהם.
בחברת-הילדים היו כיתות של 16 תלמידים בממוצע,
אווירה ביתית-משפחתית של מקום שלומדים, אוכלים, עובדים, נחים, משחקים... בו ביחד,
צוות מצומצם ומוכר שהוא חלק מהקהילה,
והמוצדקת שבשיטות הלימוד – שיטת הנושאים – שמאגדת בתוכה את כל הרעיונות
הכי חדשניים בחינוך היום: רב תחומית, חווייתית, פרויקטנטית וכו'.  
היה לנו אוצר בידיים - האם עשינו באמת כל שניתן כדי לשמור עליו?
והאם למדנו מהטעויות והיום אנחנו דואגים לשמר את היתרונות והייחוד שלנו,
או שכל מה שהיה בקיבוץ השיתופי, מסומן אוטומטית כמיושן ונשלח לגריסה? 




סליחה בפני הדורות הצעירים  // 
אברמלה פרנק, גן-שמואל

אשמנו (בהתעללות בכדור הארץ); בגדנו (בחי ובצומח בכל מקום ואתר); גזלנו
(את כושר פריונה של האדמה); דיברנו דופי (במתריעים בשער על סכנת ההיכחדות);
העווינו (בכל אשר נפנה ונעשה); והרשענו (את המחקר שמלמדנו על הסכנות כבר שנים לא מעט);
זדנו (שיתפנו פעולה עם המהרסים); חמסנו (עם החומסים את האדמה וכל אשר עליה);
טפלנו שקר (בכדי להתעשר מהפקת גז רעיל); יעצנו רע (בכדי להתעשר יחד עם טופלי השקרים);
כיזבנו (שכאילו אין נזקים לטווח ארוך); לצנו (בחדרים הסגורים על תמימותו של הציבור);
מרדנו (בשיקול הדעת הכי בסיסי); ניאצנו (מה שעמד בדרכנו);
סררנו (באדישותנו גם כשהזהירו וגם כשהתחיל ה"ברוך" להתבהר);
עווינו (ב"צמיחה" שאינה יודעת גבולות); פשענו (כלפי צאצאינו);
צררנו (בהותירנו אותם ללא מגן לשנים הבאות); קישינו עורף (גם עתה);
רשענו (במידה שלא תאומן); שיחתנו (כל חלקה טובה); תיעבנו, תעינו,
תעתענו (ללא מידה וגבול, ועוד זרוענו נטויה).


סליחה שלא...  // חיים חננאל

יש לי יחסים מאוד מורכבים עם כל מה שקשור לחרטה, בקשת סליחה, התנצלויות,
נקיפות-מצפון ומוסר-כליות; ובטח שיום-כיפור זה היום הכי לא מוצלח בעיני
לחשוב על הדברים האלה. למה? כי זה מה שכולם עושים. כי יש עדר גדול של
אנשים שנוהרים אל עבר בתי-הכנסת ומקיימים טכסים, שביניהם לבין חרטה פנימית אמיתית -
אין כלום. אז מה קורה לי באמת עם נקיפות-מצפון וחרטה? 
לפעמים, באופן בלתי צפוי, משום מקום, אני שומע איזה פעמון רחוק כזה שאומר: "למה?
למה היית חייב להגיד את זה?" איזו מחמאה שרציתי לתת ויצאה עקומה, או ביקורת
שהייתה חריפה מדי... אבל אלה, בקטנה. יש אנשים שמאוד קל להם להתקשר מיד ולהתנצל.
מאוד ייתכן שזה הדבר הנכון. לא יודע. לי זה ממש לא בא בקלות. זה גם נראה לי פתרון קל מדי.
אני מעדיף להתאמן באיך לא לפלוט משהו שיפגע. 
אבל גם כאן אני לא מחפש חיים קלים מדי. אני מרגיש מחויב לעלון. לא לחפף. לא להתחבא.
אני מפשפש בעברי ומוצא כמה דברים שעליהם אני מתחרט. הדבר הבולט ביותר הוא עניין הרישיון.
באזור גיל 18, כל בני הכיתה סביבי מוציאים רישיונות, ואני נתקף חרדה נוראית.
אני יודע שאני מרחף באופן קיצוני, חושש לאבד ריכוז בזמן נהיגה ולא מתמודד עם החרדה.
השנים חולפות, אני חי את החיים ולא מוציא רישיון. איכשהו, אני מסתדר עם זה בקלות. ואז,
לפני 15 שנה בערך, אני מקים את "פופקורן" וגם יוצא לדרך עצמאית. וזה מתחיל להיות מסובך
. נכון, אני מסתדר... אבל להגיד שאני לא מתחרט? הנה. שמתי את זה על השולחן. 
דבר שני שאני אמור להתחרט עליו, זה שבדקה ה-90, רגע לפני גמר הלימודים באוניברסיטה,
לא השלמתי את התואר. ומעניין שדווקא זה לא מעסיק אותי. לא באמת מתחרט. 
הדבר השלישי והאחרון שעלה במוחי, הוא דווקא מהסוג המוסרי-חברתי. עוול
שאני לא יכול לתקן והוא קשור לעניין הרישיון. לפני כמה שנים חבר טוב מאוד שלי חלה בסרטן.
אשתו נטשה אותו, לקחה את הילדים והשאירה אותו בודד. לא מזמן התפרסם סיפור על
חברים ששירתו ביחד בצבא, וכשאחד מהיחידה חלה במחלת ניוון שרירים קשה,
הם המשיכו לטפל בו במסירות. אני אמנם ביקרתי את החבר שלי, ובתקופה מסוימת הוא היה
מתקשר כל יום כמעט כדי שאצחיק אותו... אבל איפה אני ואיפה החבורה הזו. העיסוקים,
המשפחה, יחד עם העובדה שאני לא יכול פשוט לקחת אוטו ולקפוץ, הביאו אותי להתוודות
בהלוויה בפני אחותו, שלא ביקרתי אותו מספיק; ועל כך - אני מתחרט. וחוץ מזה? לא יודע.
לא שמתי לב.

חוטאים וחטאים
חברו בקו בין החטאים לחוטא האוחז בהם.

מבוך -– 4 דרכים להימלט מקלבוש
עזרו לצדיק למצוא את הדרך מהקלבוש



ערב יום כיפור,
יום שלישי 8.10.19
בשעה 20:30 במועדון-לחבר –
"האומץ להיות אני"


סיפורה של אישה צ'רקסית מוסלמית, נשואה לגבר יהודי, שהוא אהבת-חייה, ובשל בחירה
זו היא מנותקת מזה שנתיים וחצי מארבעת ילדיה, משפחתה  והקהילה הצ'רקסית בה גדלה.
בעבר חיה עם אבי ילדיה במשך 20 שנות זוגיות קשות, בשל דפוסים פטריאכליים, אשר
עיגנו בתוכם את יחסו המשפיל והכואב. כשהחליטה להתגרש לפני שש שנים, בעת
ששימשה מנהלת בית-הספר בכפר כמא, לא התאים לבית-הספר שתהיה לו מנהלת גרושה,
שמחנכת את הבנות בבית-הספר לחופש ועוצמה נשית, ולכן נאלצה לעזוב. 
בהמשך הבינה שייעודה הוא לטפל ולהעצים נשים, ולעזור להן להביא ריפוי לנשמתן.
היום היא חופשיה, שמחה וחיה בשלום, כולל עם הכאב על הנתק מילדיה. הכאב הזה קיים,
אך אינו מנהל אותה, והיא יודעת שדרך מסע הבחירה שלה, היא מאפשרת גם לילדיה לעשות זאת,
גם אם מרחוק. 
לאחר ההרצאה יהיה זמן לשאלות ותשובות, ותתקיים הפעלה ושיחה.

החברים מוזמנים.

לוח מודעות

 









ספר טלפונים חדש

שלושה דברים אני מאוד שונאת: גזענות, סימני קריאה ותוכנת אקסל.
ספר הטלפונים של עין-שמר, שאותו החלטתי שהגיע הזמן לעדכן, היה מסודר באקסל.
אינני מוצאת בכך שום טעם, כי אקסל היא תוכנה שמיועדת למספרים ולא למילים,
אלא אם כן מישהו מעוניין במידע הקריטי של מהו סכום מספרי הטלפון בעין-שמר...
ניסיתי לעדכן את ספר הטלפונים כפי שהוא, על מנת לחסוך לעצמי בעבודה, וכשראיתי
שזה מסובך מאוד, העברתי אותו לתוכנת וורד ידידותית. והיות וכבר טרחתי, הקלדתי,
סידרתי מחדש והוספתי ותיקנתי..., רגע לפני השכפול הסופי במאות עותקים... בבקשה-בבקשה
עברו בחדר תאי הדואר ובדקו בעותק התלוי שם, שלא קרו טעויות:
שאתם והילדים הבוגרים שלכם (מעל 18) מופיעים – גם באופן אישי וגם בהקשר של עבודה או
תפקיד; שהמספרים הרשומים נכונים; ושלא חסרים כתובת מייל, נייד, פקס וכו'.
אמנם כיוונתי לכך שהספר החדש ייצא בראש-השנה, אבל מוטב שיהיה מלא ומדויק גם אם
ייצא משום כך בסוכות.
אז שבוע אחרון להערות ותיקונים ויאללה... שמרו על קשר.





מאירועי השבוע: יום הילד, תחילת קטיף האבוקדו והכותנה

















סיכום התרמות לראש-השנה  // עינת תומר

תודה רבה לציבור עין-שמר, שתרם ברוחב-לב. בזכות תרומה נדיבה זו, הכנו חבילות מזון 
לכ-20 משפחות מעוטות יכולת, לכבוד השנה החדשה. סה"כ נאספו כ-5,000 ₪ ועגלה
גדושה במוצרים.                                       
בשונה מההתרמה לחג הפסח, שבה היבט הכשרות הוא מרכזי, הפעם היה פשוט יותר
להרכיב את סלי המזון. כל סל מזון הכיל אורז, פסטה, פתיתים, קטשופ, צנצנת דבש, טונה,
עוגה, שימורים, טחינה, חלב, ממרח שוקולד, לחמניות, שניצלים, תפוחי-אדמה, תפוחי-עץ,
עגבניות, מלפפונים ועוד. מצרכי המזון נקנו בכולבו, כדי להקל על ניוד המצרכים וגם כדי
שהכולבו ייהנה מהרווחים (עם כל הכבוד ל"רמי לוי", אין על הכולבו). 
תודה רבה לצוות הכולבו - דגנית חננאל וסמיר, על העזרה והליווי בהרכבת סלי המזון;
לסיגל דקל על השימוש בחדר העלון לאפסון המזון (ללא ידיעתה); לקבוצת "רימון"
(כיתה ז') שהתרימו, ארזו וחילקו את הארגזים למשפחות בחיוך ובלבביות; ותודה ענקית  לחיה חרודי,
האמא הרוחנית של הפרויקט החשוב והמרגש הזה.














ברכה לראש-השנה תש"פ  // אירית פואה

למדני אלוהי  // לאה גולדברג


למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לנשום לחוש לראות
לדעת לייחל להיכשל
למד את שפתותי
ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
לבל יהי יומי
עליי כתמול שלשום
לבל יהי עליי
יומי הרגל

אורחים, חברים וילדים יקרים.
מסתיימת שנה ומתחילה לה שנה, זה הזמן לעצור רגע, לומר תודה על מה שנעשה,
ולהסתכל קדימה תוך למידה מניסיון העבר, מההישגים ומההצלחות.
זה הזמן לחלום קדימה ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית.
לפני הכל, אני מבקשת לאחל לכל אחד ואחת מכם, שהשנה החדשה תהיה לכם משמעותית,
חווייתית, מעשירה, עם הרבה רגעים של מנוחה ושביעות-רצון, ורוב בריאות.
צפוי לנו בשנה הקרובה אתגר משמעותי של קליטה. קליטה הינה שינוי משמעותי לנקלטים,
אך גם לקולטים. בכוונתנו להוביל תהליך חברתי, ובכך לפעול לקליטה טובה לשביעות הרצון של כולנו.
עלינו לקדם מספר שירותי קהילה ולהביאם למצב שאינם נשענים על תקציב הקהילה ועומדים בזכות
עצמם, תוך שיפור השירות והורדת המחירים לחברים.
בחינוך עלינו להמשיך ולייצב את הצוותים, תוך דיאלוג מתמשך עם ההורים. לבחון את
המסגרות המתאימות לילדי בית-הספר בחינוך הבלתי-פורמאלי ובמיוחד במרכז-הבוגר.
כמו-כן, לאחר ההצלחה בשנה שחלפה בתהליך של שיתוף הורים וילדים, להמשיך בתהליך דומה גם השנה.
בתרבות עלינו להמשיך ולעצב את אירועי התרבות והחגים, כך שיתאימו למירב הגילאים.
בשנה הקרובה יעשה מאמץ לקדם את התאמת הדירות להשכרה, בכדי להגדיל את מספר
הדירות, ובמקביל לקדם את תכנון הבנייה הרוויה על מנת ליצור ערוץ זול יותר לקליטה.
נמשיך לקדם את תהליך שיוך הדירות, למרות שכולנו יודעים שתהליך זה תלוי גם בגורמים נוספים,
אך מצידנו עלינו לעשות את המירב.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לכל המתנדבים הרבים בתחומים השונים, דעו כי בלעדיכם
קהילה אינה יכולה להתקיים ולצעוד קדימה. 
לסיום, תושיטו יד באהבה וקבלו עזרה בגאווה, תהיו אתם בכל קשת הצבעים האנושית
שעושה את כולנו מעניינים יותר, טובים יותר ואנושיים יותר, האמינו בעצמכם וגם בעוסקים
במלאכה הרוצים והפועלים לטובת הבית הזה. שנה טובה, שנת בריאות, שנת שגשוג ועשייה משמעותית.

נשמור את עין-שמר יפה ונקייה
בקשה
כאשר ברצונכם להשליך אריזות
והפח הכתום שנועד לכך מלא,
בבקשה לא לנסות ולשים מעליו,
אלא להשליך את מה שהבאתם לפח הרגיל.
תודה ושנה טובה, שלמה ברכה




פינוי אשפה ותרבות דיור

מחלקת התברואה של מועצה אזורית מנשה, הודיעה לנו כי בשל מקרים חוזרים ונשנים
של חסימת הדרכים למשאית האשפה של המועצה, מעתה לא תפונה האשפה במקומות 
בהם יחנו רכבים על צירי התנועה של המשאית.
יש להפסיק לאלתר את חניית הרכבים על הדרכים בהם עוברת משאית האשפה ולחנות
בחניה הקרובה. כך גם האורחים המגיעים לביקור.
נאחל לכל בית עין-שמר, כי בשנה הקרובה נעלה את המודעות לתרבות הדיור בקיבוץ, 
ובכך נשפר את איכות החיים של הציבור כולו - אם בנסיעה איטית יותר ובטוחה יותר
ברחבי הקיבוץ, אם בחניית הרכבים בחניות המוסדרות ולאו דווקא בצמוד לדלת הבית,
אם בשמירה על התנהגות הכלבים בהתאם לחוקים ולהתחשבות בהולכים על שתיים,
והחשוב מכל - בניהול יחסי שכנות הוגנים ומכבדים שכן עם שכנו.

אירית פואה




פותחים שבת

לפני שבוע פתחנו את העונה בקבלת-שבת חגיגית, שהוקדשה לראש-השנה. היה שמח וחגיגי. 
על פרשת השבוע, פרשת "ניצבים", דיברה עדה גבע
הפרשה, אמרה, נפתחת בפסוק: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם...
" ומכאן שמה. משה אומר לעמו: כולכם ניצבים פה היום. גם מי שלא כאן היום,
אך יהיה כאן בעתיד. ובאזני כל הניצבים, אלה העומדים לפניו ואלה שבדמיונו,
הוא אומר שניים מהעיקרים החשובים ביותר בכל התורה: 
א. הבחירה בטוב, בחיים - "וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ". 
ב. האמונה כי הדברים נתונים להחלטותיו ומעשיו של האדם - "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת,
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ...".
כלומר גורל האדם מותנה במעשיו, אינו גזור מראש ואינו נקבע על-פי גחמות האל. 
דברים מכריעים אלה, אומר להם כביכול האל עצמו, ויש בהם בשורה חשובה
ואופטימית לאדם היחיד ולעם כולו. 
התחושה הזו, של סיכוי מחודש בכל עת, שורה על כל סיפורי התורה.
נראה כיצד רוקם אותה משה, בשאלה המטרידה אותנו עד היום, כל שנה מחדש,
שאלת הגשם: משה, הדואג להכין את בני-ישראל לקראת הכניסה לארץ, משווה
בין מצרים המוכרת להם, לכנען שאליה פניהם. במצרים, הוא אומר, זורם נהר גדול,
ובנקל משקה החקלאי את שדותיו. אך בכנען, היבולים, כלומר החיים עצמם,
תלויים בגשם מהשמיים. אך לא בשמים הוא! 
הגשם הוא ה"אוצר" של אלוהים, הוא דרכו של ה' לקיים דיאלוג בינו לבין האדם.
האל מלמד אותם במשך ימים רבים כיצד עליהם לנהוג, כאשר העיקרון הוא נאמנות
לאל וחיקוי דרכיו: אני האל הרחום והחנון, ומה אני נוהג כך, אף אתם תנהגו כך:
"ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעמך... כי אם ללכת בדרכיו...
כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים... אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד (!),
עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה...". והגרים של אותה תקופה,
הם האנשים שהסתפחו אל בני-ישראל ביציאתם ממצרים, הם בני עם אחר,
ממש כמו הפליטים של ימינו, אלה שהגיעו לכאן מסודן, מאריתריאה וכד'...
שבאו למצוא מָגֵן וּמִפְלָט במדינה היהודית המתוקנת. האם כך חוזות עינינו היום, כאן, ממש?

רעיון אופטימי מכונן זה - "כי לא בשמיים היא", אנחנו מוצאים לאחר מאות בשנים,
בסיפור מדרשי המובא במשנה ומספר על ר' תנחומא ועדתו בשנת בצורת קשה:
בני העדה מבקשים מר' תנחומא שיגזור תענית (צום), כדי להביע בפני האל את
החרטה שלהם על מעשיהם הרעים וכך לזכות בגשם, אך הוא מלמד אותם כי לא הצום,
אלא מעשיהם בפועל הם שיקבעו. הוא שולח אותם לתת צדקה לעניי עירם,
ובני העדה מפעילים "נוהל צדקה", שלא לשם הצדקה עצמה ניתן, אלא כדי לזכות בגשם...
ושוב אינם זוכים בגשם. ברקע נראה מעשה שנעשה כצדקה לשמה, ובו גרוש נותן מעות לגרושתו
. בני העיר מתרעמים על כך, ור 'תנחומא אוסף אותם כדי שישמעו את תשובתו של הגרוש
וכדי ללמדם לקח: 
"אמר לו (ר' תנחומא לגרוש): מפני מה נתת מעות לגרושתך? 
אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים..."
לאחר מעשה זה, שכביכול סותר את הנוהל המחמיר הקיים בין גרוש לגרושתו, מוריד האל את הגשם. 
זהו סיפור מדרשי חתרני, ובו יוצא המדרש עצמו כנגד הכללים המקובלים באותה עת,
שעל פיהם נאסר לשני בני-אדם גרושים להתקרב זה לזה. הוא מלמד כי מעשים הנעשים בתום לב ממש,
ותכליתם לראות את הזולת ולעזור לו בעת צרה, גוברים אף על "החוקים" והם שיביאו את הגשם. 
זוהי המשמעות האמתית של "לא בשמים היא", המאפשרת לאדם לבחור את גורלו,
אך גם דורשת ממנו לקחת אחריות על מעשיו ועל החברה בה הוא חי.

תודה לעדה על דרשתה היפה, רבת המשמעות והעניין.                  
ענה ששון.