חפש בעלונים קודמים

עלון 16 (2020) (4227) ל' ניסן תש"ף

יוסי יגודה
9.12.1935-15.4.2020

אנו נפרדים היום מחברנו היקר יוסי יגודה.
יוסי נולד בתשעה בדצמבר 1935 בתל-אביב, להוריו מאשה ויצחק, שכמה שנים קודם לכן עוזבים את הבתים החרדיים בהם גדלו בפולין. יצחק מצטרף עוד בגולה להכשרת "החלוץ" לתל-יוסף. הם עולים בשנת 1934 ארצה, שניהם יחד בספינה, ונישאים. רוב בני משפחותיהם נספים כמה שנים לאחר מכן בשואה. למאשה נותרת אחות אחת, וליצחק שני אחים ואחות.


המשפחה קובעת את ביתה ברחוב קק"ל (היום שדרות בן-גוריון) בתל-אביב. בשנת 1940 נולד ומצטרף למשפחה הצעירה גם הבן השני - אילן.

ביסודי לומד יוסי בבית-הספר "נס-ציונה", וברקע ימי המנדט הבריטי בארץ. גיל הנעורים עובר עליו בימי מלחמת השחרור ובשנים הראשונות של המדינה הצעירה, כשהוא לומד בתיכון בבית-הספר "עמל מקס פיין". בגיל צעיר הוא מצטרף לקן צפון תל-אביב של "השומר-הצעיר", אשר משפיע וישפיע על חייו ומעצב את עולמו עד יום מותו. הזיכרונות והגעגועים לתל-אביב של ילדותו ונערותו שסיפר עליהם תמיד, מרגשים ודומים מאוד לשיר ולזיכרונות של אריק איינשטיין ("זה לא בדיוק געגוע"), שאף הוא בוגר אותו הקן.
כבר בתקופת היותו חניך בתנועה, התגלו אצל יוסי כישורי המשחק וההומור (שירש מאביו). הוא מרבה להופיע בקן ובגדוד "יחיעם".
המפגש הראשון של יוסי עם עין-שמר, מתרחש במחנה עבודה של קבוצתו בקיץ 1952 בעין-שמר. בין חברי הקבוצה שעבדו בקיבוץ, היו גם חבריו הקרובים של יוסי: הרב אורי זהר, הכלכלן חיים בן-שחר ועוד.
בסיום י"ב מתגייס יוסי לנח"ל במסגרת גרעין "פלד" להשלמת קיבוץ מגן בנגב. השם "פלד" הוא בתרגום לרוסית "סטלין", על-שם יוסף סטלין. הגרעין מורכב מהקינים - צפון תל-אביב, יד-אליהו, קריית חיים, קריית בנימין וכפר אתא. בין החברים בגרעין היה גם חברנו אורי חופי. מתוך 120 חברי הגרעין, רבים נשארו בקיבוץ מגן עד היום.
במסגרת השירות הצבאי, יצא יוסי לקורס מ"כים ולאחר מכן לקורס קצינים, שם הוא פוגש את בני גילו מעין-שמר: עוזי מור,
חגי ארליכמן, עוזי סגולי, יונה ועלי אלון.

בשנת 1953 מגיע אילן לעין-שמר כילד-חוץ לקבוצת "זית", בזכות הקשר של מאשה לדודה דב הנדל - חבר עין-שמר שנהרג בהתקפה בשנת 1938. בעקבות אילן, מחליטים מאשה ויצחק לעבור לעין-שמר. במסגרת מבצע "מהעיר לכפר" הם נפגשים עם מזכיר הקיבוץ איגנץ פלגי, ובשנת  1955 מאשרים את בקשתם, בתנאי שיביאו איתם את הבן הגדול. יוסי מגיע לעין-שמר ולא למגן, ומשפחת יגודה התל-אביבית מתאחדת כאן ומשתלבת היטב בחיי קיבוץ עין-שמר ובקרב חבריו.
בקיבוץ מצטרף יוסי לצוות הגד"ש וחוזר לנגב לעבד את אדמות עין-שמר ליד קיבוץ שובל.


בעין-שמר פוגש יוסי את חנה מחברת הנוער "אלומות", והם מתחתנים בשנת 1958 בחתונה גדולה עם זוגות נוספים.
בשנת 1959 נולדת בתם הבכורה דגנית ובהמשך נולדים עידן (שנקרא על שם המדריך של יוסי בתנועה - עידן הורוביץ, שנהרג בהפגזה על תל-אביב במלחמת השחרור), לימור ואלעד.
לפני 24 שנה נפרדנו מ-חנה זיכרונה לברכה לאחר מחלה קשה, ונזכור גם אותה ביום זה, עת אנו נפרדים מיוסי.


יוסי עבד בגד"ש מספר שנים, ואז לאורך תקופה ארוכה היה נהג המשאית של הקיבוץ, והוביל תוצרת חקלאית, מוצרי תעשייה ועבודות נוספות לגופים שונים מחוץ לקיבוץ. לאחר מכן משמש יוסי שנים ארוכות רכז-קניות וגזבר, אקונום, רכז-עבודה, סדרן-עבודה, עובד ייצור במיניפלסט ובמפעל-הגומי. לאורך תקופה ארוכה היה מא"ז הקיבוץ והיה קשור עם כוחות הביטחון השונים בשמירה על קיבוצנו ועל האזור.
לאורך כל השנים המשיך יוסי להתבטא על במות עין-שמר, בסיפורים, זיכרונות, הומור מיוחד, צחוק, הנחייה, תפקידים דרמטיים... לילדים ולמבוגרים כאחד.
אנו נפרדים ממך היום יוסי יקר ואהוב, ומשתתפים בצערם הגדול של דגנית, עידן, לימור ואלעד, רבקה, אילן וחנה, משפחתך הגדולה והענפה ו-12 נכדיך!
ימתקו לך רגבי אדמת עין-שמר שכה אהבת, יהי זכרך ברוך תמיד!

חמי סל
       
                                                               
אבא אהוב שלי,

חלפו רק כמה שעות מאז שנפטרת, ואני לא מצליחה לעכל את הידיעה שאתה כבר
לא איתנו.
איש יקר שכמותך, עם לב זהב, ידען, זכרן, עקשן, מצחיק ומלא הומור. ככה אני רוצה לזכור אותך, וככה אזכור.
היית אבא אוהב לנו, ילדיך, וסבא אוהב לכל נכדיך. כמה היית גאה בכל אחת ואחד מהם.
כשרציתי להוציא ממך חיוך באשפוז האחרון ב"שהם", הייתי מספרת לך על הטיול של גל ואופיר ומיד חייכת. תמיד שאלת על אלון ושקד, שיתפת פעולה בסרטים שלהם, והתגאית בכל שלב בחייהם.
נלחמת להיות עצמאי, נלחמת בכל המחלות, נלחמת בזיקנה, בכל יום, בכל הכוח, ותמיד ידך היתה על העליונה.
גם כשכאבת, גם כשנפלת, ידעת לקום ולהתגבר.
עד הנפילה האחרונה שלקחה אותך מאיתנו.
נוח על משכבך, ליד אמא. אנחנו כאן נזכור אותך תמיד.
נחבק את רבקה שהיתה לצידך ב-20 השנים האחרונות ונשמור על המשפחה שלנו.

דגנית

אבאל'ה היקר

איך אפשר לכתוב עליך בלשון עבר? עברת כל-כך הרבה, רצף של סיפורים לא-נגמרים, שנשזרים בהיסטוריה של מדינת-ישראל המתחדשת. למעשה אתה ובני דורך כתבתם אותה במעשיכם, בידיכם וברגליכם.
ילדות בתל-אביב במשפחה קטנה, שחלקה הגיע בדרך-לא-דרך לפני המלחמה, וחלקה לאחריה היישר מהתופת הבוערת באירופה. למעשה אבא ודודה מרים היו הצברים הראשונים במשפחה. וככה גדלת - צבר אמיתי של ארץ-ישראל, תחת שלטון המנדט הבריטי, חניך ב"השומר-הצעיר" בקן צפון המפואר, יחד עם דמויות כמו אורי זוהר  וצעיר בגיל גם אריק אינשטיין, שעל השפעתם בחיי התרבות במדינה לא צריך להכביר במילים. כולם היו בתפקידים משניים בהופעות בקן, כי התפקיד הראשי היה שמור לאבא, שהיה שחקן מעולה.
תל-אביב של אז, לפי סיפוריך, הייתה מקום נפלא לגדול בו – חוף-הים, הנמל, החולות, הפרדסים סביב העיר שמתחילה להתפתח, החברים הרבים... הסיפורים הנהדרים שסיפרת לנו - איך גנבתם גויאבות מהחצר של פולה ודוד בן-גוריון ראש-הממשלה שגר בשכנות, הטבעת "אלטלנה" ואיך שחית אליה כדי להביא לאילן רובה שיצא משימוש. על האהבה לכדורגל, לכדורסל ולהפועל תל-אביב, ואיך משחקים שלמים עמדת מאחורי השער של חודורוב השוער האגדי. למעשה הדבקת את כל המשפחה באהדה להפועל ולחולצה האדומה, שעליה אנחנו משלמים מחיר עד היום. סיפרת על הטיולים בכל רחבי המדינה עם הקן, ואיך אמא שלך רצה אחריך עם הנעליים, כדי שלא תלך יחף לטיול, לאחר שברחת מהבית כי היא לא הסכימה שתצא לטיול. על הבריחה מהלימודים לבית-המשפט כדי לשמוע דיונים משפטיים. על עבודתו של סבא יצחק בעיתון "דבר", ואיך היה מהלוחמים שכבשו את יהוד, והעבודה שלו ב"שקם". על אורי זוהר חברך, שהיה צועק מלמטה לסבתא מאשה: "גברת יגודה, הלילה אני ישן במרפסת אצלכם". על "מכון שמשון" בהנהלתו של אלוף העולם בהאבקות הלפרין, ועוד-ועוד סיפורים שהיטבת כל-כך לספר.
לאחר הצבא והשירות בנח"ל, התחיל פרק חדש בחייך - הצטרפת לעין-שמר של שנות
ה-50, יחד עם הוריך, לאילן שכבר היה בקיבוץ. מהר מאוד התחיל אבא לעבוד בענף הפלחה, לאורך שנים של עבודה קשה בשדות. היו אז לעין-שמר שטחים גדולים בנגב, וחודשים רבים בילה אבא בחריש, זריעה וקציר באדמות הנגב הרחוקות, מפעיל טרקטורים עם שרשראות, קומביינים וכלים כבדים. היתה לאבא הזכות להיות אחד מהמגדלים הראשונים באדמות אלו, שהיום הן אסם התבואה של מדינת-ישראל.

בשנים אלו הכיר בקיבוץ את אמא, ובחתונה מפוארת וגדולה יחד עם 6 זוגות נוספים מהקיבוץ, התחתנו, הקימו משפחה והולידו ארבעה ילדים: דגנית, עידן ,לימור ואלעד, שבשמו יש את כל האותיות הראשונות שלנו.


בימי ילדותי, היה אבא נהג המשאית של הקיבוץ, לאחר שסיים לעבוד בפלחה. כשקיבלנו אישור מדי פעם מהחינוך המשותף, יצאתי לנסיעות עם אבא. כל-כך חיכיתי לנסיעות איתו, עד שבלילה לפני הייתי מתקשה לישון, מחכה כבר שיגיע הבוקר ונוכל לבלות ביחד בנסיעות רחוקות. הערצתי את יכולתו להניע את המכונה הגדולה הזאת, פעם להביא צינורות של  מפעל-הגומי ללקוח זה או אחר, ופעם להביא גרעיני תירס מ"דגון" בחיפה ל"גלעם", או בלוקים מ"איטונג" לאתרי בנייה ברחבי הארץ. כשנסענו ביחד הרגשתי על גג העולם תרתי-משמע, והכי כיף היה כשעצרנו לאכול משהו. כך היה נחסך ממני האוכל של חדר-האוכל, שאז בלשון המעטה לא היה פשוט...
למדתי ממך להכיר את הארץ ולאהוב אותה. אבא הכיר את המדינה כמו את כף ידו ובפרט את תל-אביב, תודות לזיכרון מדהים של כל מקום שהיה בו, או אירוע שעבר בילדותו ובבגרותו. אי-אפשר לשכוח את הנסיעות של הקיבוץ לים בשבתות, כאשר אתה מסדר מוקדם בבוקר את המשאית, כדי שתוכל לקחת נוסעים, ולאחר שחוזרים וכולם הולכים לנוח, אתה מפרק הכל כדי שהמשאית תהיה מוכנה לעבודה בבוקר.
אבא היה שותף פעיל בחיי התרבות של הקיבוץ. אהבתו הישנה למשחק, נתנה לו יכולות להופיע ברבים מהמופעים שעלו בקיבוץ והוא היה נהנה מכך מאוד. הוא הנחה בכישרון גדול ערבי תרבות, חתונות ומופעים.
אבא מילא תפקידים רבים - הוא היה גזבר הקיבוץ מספר שנים והיה הראשון לזהות את המשבר שאליו יקלע הקיבוץ. שנים אחר-כך כאב לו שלא רצו לשמוע אותו אז.
אבא היה איש עם המון הומור וידע לצחוק על הכל. היתה בו סקרנות לידע, היה קורא המון ופותר תשבצים גדול, והכי אהב לראות ספורט בטלוויזיה, "מחלה קשה" שבה הדביק את כל בני המשפחה.
גאוותו הגדולה היתה המשפחה שהקים עם אמא, ואחר-כך הנכדים הרבים. כמה מאושר היה מכל אחת ואחד מהנכדים, וכמה אהב לספר להם ולשמוע אותם. החיוך שלו כשראה אותם, היה מרחיב את הלב.



גם לאחר שאמא נפטרה, ידע לקום מהמשבר ויחד עם רבקה הקימו תא משפחתי יפה ודואג זו לזה. ידעו ביחד ליהנות מכל מה שהחיים בגיל המבוגר נותנים. הוא הכיר משפחה חדשה ואוהבת שהסבה לו אושר גדול.
השנים האחרונות לא היו קלות לאבא - הגוף כבר לא היה בשיא הכושר ולאט-לאט הגיל נתן את אותותיו, אך כבן-יגודה עקשן הוא לא השלים עם כך. בהכרתו היה עדיין הילד והנער מתל-אביב, רוכב אופני הכביש בקבוצה של עין-שמר, או האבא הכל-יכול והסבא הצעיר שלוקח את אלון על הטרקטור לזהות מכוניות בכביש.
כך גם ארצה לזכור אותך אבא אהוב.
 
עידן


יוסי חבר ואוהד  //  עוזי מור

את יוסי אני מכיר שנים רבות והוא מהטובים שבחבריי.
המפגש הראשון שלנו היה במסגרת משחקי השומריה, שנערכו בשנת 1952 בתל-אביב. שיחקתי שם עם הפועל עין-שמר בטורניר כדורעף, עוד לפני שהתפרסמנו, אבל כבר היינו טובים וניצחנו את הקבוצות האחרות. בסיום ניגש אלי בחור צעיר, צנום וביישן וסיפר שצפה במשחקים והוא אוהד אותנו כי אח שלו לומד בעין-שמר. הבחור הזה היה יוסי.
יוסי הפך לאוהד של הפועל עין-שמר, ולא פעם היה רוכב על אופניו מתל-אביב לעין-שמר וחזרה (כמאה קילומטר), רק כדי לצפות במשחקים שלנו.
יוסי אהב מאוד כדורעף, אבל לא שיחק בעצמו. הוא הסתפק בלהיות אוהד נאמן במיוחד. נדמה לי שבצעירותו שיחק קצת כדורסל, אם כי אף פעם לא היה גבוה ואתלטי. היתה לו זריקה ייחודית ומוזרה לסל, שבאופן מפתיע גם הצליחה לא פעם לקלוע.

כשיוסי הגיע עם ההורים לעין-שמר נעשינו חברים טובים, וגרנו יחד בצריף שהיה איפה שהיום נמצאת המרפאה.
יוסי וחנה גרו לא רחוק ממני ומ-דינה, ולא היה שבוע בו לא נפגשנו לקפה ועוגה מעולה של חנה. היה לי אז חבר טוב ששמו גדעון (אבא של דלית בן-דור וצאלה מור, שנהרג במלחמת יום-הכיפורים). פעם גדעון שאל אותי מי זה הבחור שהוא רואה אצלי הרבה בבית, האם הוא בן-משפחה. אמרתי לו שהוא יותר מבן-משפחה.
דגנית, בתו הבכורה של יוסי, נולדה בהפרש של ימים אחדים מבני הבכור יפתח. כך זכינו גם לגדל את הילדים יחד, להיפגש בבתי-הילדים ולחוות את הילדות שלהם במשותף.

אחרי שנפצעתי במלחמת יום-הכיפורים, שכבתי ברמב"ם כשהעיניים שלי חבושות. יוסי הגיע לבית-החולים והיה מאוד נרגש והמום מהמראה שלי. במשך שעות ארוכות, בערך משמונה בערב ועד חצות, הוא ישב ליד מיטתי ושתק. למרות שלא יכולתי לראות אותו דרך התחבושות, ידעתי שהוא יושב לידי ולא מסוגל לדבר כי הוא בוכה.
בתקופה הארוכה של השיקום אחרי הפציעה, היו שניים שעזרו לי במיוחד:
עוזי סגולי – שהיה מגיע אלי הביתה, בלי שאפילו ביקשתי, מתקן ומסדר כל מה שצריך,
ויוסי יגודה – שהיה מקריא לי קטעים שבחר עבורי מתוך עיתון על-המשמר והיה הקשר שלי לעולם.



לאחר שעזבתי את הקיבוץ, הקשר שלנו נחלש, אבל במשך שנים רבות יוסי היה מהטובים שבחבריי.
למרות שלאורך השנים איבדתי הרבה חברים ופקודים שלי, קיבלתי קשה את הידיעה על מותו של יוסי. במעט שדיברתי איתו כשהיה חולה, הבנתי ממנו שהוא מתקדם ועולה על "דרך-המלך". הופתעתי מאוד וקיבלתי את מותו בצורה קשה.


מאמר מערכת

בשבוע האחרון הדהד בראשי פסוק יפה במיוחד מספר בראשית. המילים בפסוק נאמרות על-ידי יעקב אבינו, כאשר הוא מתקרב לארץ כנען, אחרי שנים רבות בגלות. שנים קודם ברח יעקב מכנען כשהוא לבדו וחסר-כל, וכעת הוא חוזר עם נשותיו, בניו, בנותיו ורכוש גדול. מתוך חשש מהבאות, הוא פונה לעזרת ה' ופותח בתודה על כל הטוב שהביא לו:
"... כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב' 11).
כשיוסי יגודה הגיע לעין-שמר לפני שנים רבות הוא הגיע "במקלו" - בחור צעיר ומשפחה קטנה שכללה ארבע נפשות: שני הורים ושני בנים. השבוע כשנפרדנו ממנו, הוא השאיר אחריו בעין-שמר "שני מחנות" גדולים ומרכזיים בחיי הקיבוץ של בנים ובני-בנים. כה גדולים, שנדמה לי שהקיבוץ כולו טולטל מההודעה על מותו.
לפני שנה ראיינתי את יוסי ראיון אישי מקיף לעלון, וכך זכיתי לראשונה להכיר אותו יותר. גיליתי אדם חם, רגיש, מעניין, חכם, מצחיק, עשיר בעשייה ותובנות. למרות שבשעות שהייתי בביתו ודיברנו וחיטטנו בהמון התמונות, היה ניכר עליו שבריאותו רופפת והוא התקשה ללכת, הרגשתי שאני נמצאת במקום מלא חיים.
חלקו הראשון של העלון השבוע מוקדש לזכרו של יוסי יגודה - אדם יקר שיחסר מאוד בנוף עין-שמר. תנחומים לדגנית, עידן, לימור, אלעד, רבקה, אילן, חנה, נכדיו, אחייניו וכל בני המשפחה הגדולה.

חלקו השני של העלון השבוע, מוקדש ליום השואה. בעיצומה של מגיפה קשה, אפשר היה לחשוב שלא יהיה מקום לעסוק בזיכרון השואה ושיום זה השנה יורגש פחות. אבל לזיכרון השואה מאפיינים ייחודים ובלתי צפויים, ומספיק לי לשמוע מה עושים בו הלאומנים והגזענים המתרבים מסביב, כדי למהר ולחזור למאבק שאינו מסתיים על הזיכרון העוצמתי והחשוב הזה. אם כן, בחלקו השני של העלון השבוע ארבעה מכתבים מתקופת השואה:
את הראשון הביאה לעלון תמי גרון-אפשטיין כלתם של אסתר ונעמן אפשטיין (אשתו של עמית) והוא נכתב לאביה.
השני הוא קטעים מסיפור הישרדותה של גניה סל שנכתבו עבור עבודת השורשים והמסע לפולין של נכדה שחר,
השלישי הוא פתק שקיבלו עדה ואורי שפירא בדנמרק ושלח אותם לסיפור שלא הכירו,
ואת הרביעי, קצר ועוצמתי, הוצאתי מהאלבום המשפחתי.
סיגל דקל

"מאבא ואמא שאוהבים אתכם כל-כך"


בשנת 1942 מנתה משפחת גרון בהולנד ארבע נפשות:
בטסי, מאיר וילדיהם - שאול בן 3 וברנרד בן שנתיים.














בטסי ומאיר יצרו קשר עם המחתרת ההולנדית ובסיועם הסתתרה המשפחה מהנאצים. על מנת להגדיל את סיכויי ההישרדות, כל אחד מבני המשפחה הוסתר במקום אחר במשך שלוש שנים. שאול וברנרד נמסרו כל אחד לחוד למשפחות נוצריות הולנדיות, פעילות במחתרת.
לאורך כל שנות המסתור, שמרו בטסי ומאיר על קשר עם המשפחות המאמצות ועם ילדיהם באמצעות מכתבים ואף ביקרו אותם מספר פעמים.

ביוני 1943, כתשעה חודשים לאחר שנמסרו למשפחות המאמצות, כתבו בטסי ומאיר לילדיהם הקטנים מכתב - מעין "צוואה רוחנית":

16  ביוני  1943
שאול היקר וברנרד היקר,
כבר עברו תשעה חודשים מהיום שנאלצתם לעזוב את בית הוריכם ומצאתם בית חדש, זמני, אצל הורים טובים אחרים. סיפרנו לכם שאתם יוצאים לחופשה, ולא ידענו מתי ואם נתראה שוב, כי החיים שלנו פה כיהודים היו קשים ומלאי סכנות. את הגורל שנפל על כמעט כל היהודים האחרים בהולנד ובאירופה, שהיו מגרשים אותנו מביתנו ושולחים אותנו לפולין, רצינו לחסוך מכם, ילדים יקרים, שכן לגבי מהות הגורל הזה לא היה לנו כל ספק, כי הכרנו את רודפינו הגרמנים. מה שקרה בדיוק ליהודים שגורשו, אנחנו לא יודעים עדיין, אבל שהם הופקרו למצוקה אדירה, לעבדות, לרעב, למחלות ולעיתים קרובות גם למוות, זה בטוח. ועל כן נאלצנו אנחנו, אבא ואמא שלכם, להיפרד מכם לזמן מה, כדי לחסוך מכם את הגיהינום הזה, שככל הנראה לא הייתם יוצאים ממנו בחיים.
ההורים הזמניים לקחו אתכם אליהם באהבה וברצון כה גדולים בזמן המלחמה, אתם חבים להם את חייכם ואנו מקווים שמאוחר יותר בחייכם לא תשכחו זאת לעולם ותדעו לגמול להם על התנהגותם האצילית.
היינו כה מאושרים, ארבעתנו ביחד. הייתם ילדים כה נפלאים, שתוכלו להבין כמה כבדה ההחלטה הזאת על ליבנו. אך במלחמה נוראה זו, היה זה מעשה נפשע לולא היינו אוחזים בשתי ידיים את ההזדמנות להציל אתכם. אחרי תשעה החודשים הללו אנחנו כבר משוכנעים שחסכנו מכם צער ומצוקות, שכן בזמן הזה חווינו חוויות קשות.
את סבתא - אמא של אמא, דוד מאוריץ וסיג הקטן כבר גירשו, ואנו חוששים שגם יתר בני
המשפחה יגורשו בקרוב. אנחנו ברחנו כאן בהולנד, ואם ירצה אלוהים לא ימצאו אותנו הגרמנים. אך במידה ולא נוכל לחמוק מגורלנו, ייתכן שלא נראה אתכם עוד. על כל פנים, אנו מתנחמים במחשבה שתצאו בריאים ושלמים מהמלחמה הזו, ושתמשיכו לחיות כיהודים חזקים, טובים וגאים.
אנחנו, אמא ואבא שלכם, הבנו כבר מזמן, כמו יהודים רבים אחרים, שהגורל שלנו, היהודים, בכל ארץ מחוץ לפלסטינה שלנו, יהיה בלתי אנושי ובלתי מכובד, אך הבנייה של ארצנו לא התקדמה במידה מספקת על מנת שתוכל לקלוט אותנו לפני פרוץ המלחמה הזאת, ואנו מקווים שאתם תוכלו להמשיך בעבודה שלנו ולקדם את בניית הארץ בדרך הטובה ביותר, בין אם כחקלאי או מהנדס, כפועל או כפרופסור, בכל דרך שבה תוכלו לשרת את ארצכם היהודית ואת העם היהודי בצורה המועילה ביותר. כי אל תשכחו לעולם - כבוד הוא להשתייך לעם היהודי העתיק, אף שאויבינו הרבים בעולם טוענים את ההיפך. העם היהודי

הנחיל לעולם נחלה מוסרית ורוחנית כפי שלא עשה שום עם אחר במהלך ההיסטוריה, ולא היה גם שום עם אחר שנגזר עליו לסבול כמונו.
ואל תשכחו לעולם שלטווח הארוך לא נוכל לחיות מאושרים כאנשים רגילים, אלא בארץ משלנו, כלומר בפלסטינה. ואל תאמינו שהתבוללות תעשה אתכם מאושרים. לטווח הארוך תצטרכו לשלם ביוקר על טעות זו. היסטוריית התפוצה של כמעט 2,000 שנה, לימדה אותנו זאת בדרך הקשה.
אף שאנו עצמנו לא היינו אדוקים ממש, בכל זאת כיבדנו את המנהגים היהודיים ואת השפה העברית, ואת המורשת התרבותית הזאת איש לא יכול לקחת מאתנו, והיא זו ששמרה תמיד על העם היהודי.
ועכשיו ילדיי, אנו חיים בתקווה שבקרוב נהיה שוב ביחד ונוכל לגדל אתכם בעצמנו, אבל אם הגורל ירצה אחרת ולא נראה אתכם עוד, חיו חיים טובים ומאושרים והיו יהודים אמיצים וטובים. דאגו לכך שאתם וילדיכם לא תצטרכו לעבור ולעשות את מה שנגזר עלינו לעשות, המשיכו להיות אמיצים ולשמור על המורל כפי שאנו עושים זאת עכשיו, אף שתנאי החיים הם קשים ביותר.
אסיים בברכה היהודית: "השם יברכך וישמרך, יאיר פניו אלייך ויחונך, יישא ברכה ויישא לך שלום".
אבא ואמא שאוהבים אתכם כל-כך.

בשנת 1944 נתפסה בטסי (בלהה) ואן-סטרן-גרון, נכלאה במחנה מעבר הולנדי, הועברה לטרזינשטט ומשם לאושוויץ והומתה בתאי הגזים. בת 37 היתה במותה.


בשנת 1945 בתום המלחמה, אסף מאיר את שני בניו מהמשפחות המאמצות והחל בשיקום המשפחה מחדש. הוא נישא בשנית לאנה רוזלר, ניצולת שואה אף היא, ולבני הזוג נולדו עוד שני בנים - גדעון ודני. כל בני המשפחה (מלבד שאול) עלו ארצה לאחר מלחמת ששת-הימים. שאול נשאר בהולנד, נפטר ונקבר בארץ. כיום מונה משפחת גרון המורחבת כ-45 נפשות, על פני 3 דורות – 10 נכדים ו-21 נינים.

ברנרד – אבא של תמי (אשתו של עמית אפשטיין), שמר על קשר עם "משפחתו המאמצת" במשך כל חייו – בין השאר, חגגו בני משפחתו המאמצת בחתונה של תמי ועמית, וברנרד ומשפחתו ליוו את תהליך ההכרה בהם כחסידי אומות עולם. שבוע לפני מותו, הספיק ברנרד להתקשר אליהם ולהיפרד...





את המכתב שכתבו בטסי ומאיר לסבו, לקח איתי                                                 אפשטיין (בנם של תמי ועמית) למסע לפולין בשנה שעברה. הוא קרא אותו בפני חבריו לכיתה, אמר "קדיש" והניח אבן לזכרה של סבתא-רבתא שלו במחנה אושוויץ.


"אני מחויבת לצוואה של אבא שלי,
ואני חייבת להמשיך לחיות"
קטעים מתוך דברים שסיפרה
סבתא גניה (גולדה) סל לנכדה שחר:

"... אחרי שאיבדנו את אחותי הגדולה ואת אמא, אבא שלי שהיה אדם חכם ומצחיק, הלך ואיבד תקווה. הוא היה בן 48 כשנכנסנו לגטו, ואמא היתה בת 37. הוא אמר לי: "גולדה'לה, אנחנו אבודים". אמרתי לו: "טאטעשי, איך אתה מדבר ככה? אתה אדם עם כל-כך הרבה אמונה". אז הוא אמר: "איך את קוראת לי טאטעשי? איזה מן אבא אני שלא מסוגל לשמור על הילדים שלו? איך אפשר לשמור על אמונה במקום הזה? תקעו אותנו כמו מלפפונים חמוצים בצנצנת, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום".
הוא היה מקפיד שלא נלך ביחד. שנצא רק אחת אחת או בזוגות, כדי שמישהו יישאר. הוא היה אומר: "שלפחות אחת מכן תישאר, שלא יחסלו דור שלם". ואז איבדתי את כולם, כמעט ביום אחד. יצאו שתי אחיות ולא חזרו, אז יצאו עוד שתיים לחפש אותן ולא חזרו. יצאתי אחריהן, חיפשתי, חיפשתי, ויותר לא ראיתי אותן ולא את אבא שלי...
באחד הימים תפסו אותי עם קבוצה של בנות. העמידו אותנו בשורה עם ידיים על אדן החלון הקפוא ואמרו לא לזוז. ידעתי שהולכים להרוג אותנו אז הסתובבתי והבטתי לחייל בעיניים והוא במקום להרוג אותי, החטיף לי עם קת הרובה בפנים והתעלפתי. כשהתעוררתי הייתי בתחנת המשטרה. התברר לי ששוטר יהודי ששמו קליין, ראה אותי בתוך ערימת הגופות והבין שאני עדיין חיה. שלושה ימים הייתי בתחנת המשטרה. בהתחלה לא זכרתי שום דבר, בקושי את שמי, אבל הוא כל הזמן אמר לי: את עוד תזכרי, את עוד תזכרי, וכך היה.
כבר לא הייתה לי משפחה ולא היה לי בית. נותרתי לבד בעולם של רעב, השפלה ומחלות. הסתובבתי ממקום למקום, מתחמקת מהמשלוחים שיצאו מהגטו אל מחנות הריכוז, מחפשת מעט ביטחון. עד היום יש לי חלום שחוזר על עצמו - אמא שלי יושבת בראש גרם מדרגות גבוה גבוה, ואני קוראת לה: "אמא, אמא, בואי אלי! למה את לא יורדת?" והיא אומרת: "את לא מבינה שאני לא יכולה?" הלב כואב לי כשאני רואה אותה...
היו עוד המון פעמים שהצלחתי להתחמק מהאקציות בגטו. אני לא יודעת איך הצלחתי להינצל. חשבתי שההורים שומרים עלי מלמעלה. בדיעבד - היה לי גם מזל, וגם עזרתי לעצמי. הפרינציפ היה תמיד ללכת קצת אחורה, קצת הצידה, וכשאף אחד לא שם לב, להתחמק לאחד הרחובות. פעם אחת אספו את כולם, ניצלתי רגע שלא הסתכלו וברחתי


לאיזה בית. זה היה רחוב מילא 22. אחרי המלחמה התברר לי שזה בית משפחתו של זכריה, בעלי לעתיד... איזה עולם...
הרבה ילדים ונערים התאספו סביב אנילביץ'. אליי הגיע אחד בן 14 והזמין אותי בסוד להצטרף (למרד גטו וארשה), אבל לא רציתי. אמרתי לו שאני מחויבת לצוואה של אבא שלי, ואני חייבת להמשיך לחיות. אז הוא אמר: "איך את יודעת שכאן יש לך יותר סיכוי?" עניתי לו ששם הולכים להילחם ובמלחמה מתים...



"חפשו את השם הזה ותקבלו את הסיפור"

לפני כחודש, היינו עדה ואני, בביקור אצל בננו יעל בדנמרק. ביתו של יעל נמצא בפרבר של עיר קטנה והרחובות היו כמעט שוממים. יום אחד יצאנו לקניות והלכנו לבדנו על גשר גדול מעל מסילת-ברזל. עבר לידנו אדם מבוגר, שמע אותנו מדברים בינינו ושאל באיזו שפה אנחנו מדברים. כשענינו "עברית", הבין שאנחנו מישראל ושאל מאיפה הגיעו הורינו. ענינו "פולניה", והוא אמר: "אני חי בדנמרק הרבה שנים, אך במקור אני פולני. היה לי פעם חבר פולני טוב ומיוחד. סיפורו מעניין מאוד, בוודאי חשוב ליהודים, אך גם לכל אדם בעל לב ורגישות למעשי עוולה קשים". הוא הוציא מכיסו פתק ורשם לנו את שמו של החבר - ויטולד פילצקי, וביקש מאיתנו: "חפשו את השם הזה ותקבלו את הסיפור".



כשחזרנו הביתה חיפשנו את השם שנתן לנו וקראנו על הקצין הפולני ויטולד פילצקי. הוא  נולד בשנת 1901 בעיירה ליד גרודנו. בשנת 1920 אחרי מלחמת העולם הראשונה, התגייס לחיל-הפרשים הפולני ועם הזמן הגיע לדרגת סרן. הקצין ויטולד פילצקי שמע על מעשי הזוועה שמבצעים הנאצים  בפולין, בין השאר תפסו קצינים פולניים שהכיר אישית ונעלמו עקבותיהם. עד מהרה פשטו שמועות שהגרמנים מקימים מחנה מעצר ליד העיר אושווינצים בשם אושוויץ. ההשערה הייתה שהקצינים הוגלו למחנה זה. ויטולד פילצקי הסגיר עצמו מרצונו לגרמנים והגיע לאושוויץ. כך נחשף למעשי הזוועה שמבצעים הגרמנים


באסירים, יהודים ברובם ובני עמים אחרים. הוא הזדעזע ממה שראה והחל לכתוב בסתר יומן על הנעשה במחנה אושוויץ - העינויים, ההוצאות להורג ההמוניות ביריות ובגזים, שריפת הגופות להעלמת הפשעים ועוד. בשנת 1942 החל להעביר בסתר דוחות מהמחנה לבעלות-הברית – לבריטניה, לארצות-הברית ולפרטיזנים בפולין. הוא ביקש שיפעלו להפסקת מעשים נוראים אלה, אך ללא הועיל. בשנת 1943 נתפס והושם במאסר, אבל לאחר כחצי-שנה הצליח להימלט. הוא הגיע לוורשה, חדר לגטו והשתתף במרד. הוא הקים גוף התנדבותי שנקרא "צבא פולין הסודי", שעזר לפרטיזנים ברחבי פולין ומסר לכוחות הברית ידיעות מודיעיניות חשובות.
בתום המלחמה עברה פולין לשלטון סובייטי. בשנת 1948 נעצר פילצקי על ידי הקג"ב באשמת "סיוע לאימפריאליזם זר", וזאת בשל הדוחות שהעביר לבריטניה במהלך המלחמה. במשפט ראווה נידון למוות והוצא להורג בירייה. הוא הספיק לפרסם את היומן שכתב בשם "דו"ח  פילצקי", ועדותו הגיעה אל חשובי העיתונים בעולם, אך לא לברית-המועצות. הוא זכה להערכה רבה וכונה "אחד מגיבורי המלחמה הגדולים ביותר". הרב הראשי של פולין - מיכאל שודריך כתב: "כשאלוהים ברא את האדם, הוא חשב שכולנו צריכים להיות כמו ויטולד פילצקי". ההיסטוריון הבריטי נורמן דייויס  כתב: "אם היה גיבור בין בעלות-הברית במלחמת העולם, היה זה ויטולד פילצקי". שגריר פולין בארה"ב תיאר את פילצקי כ"יהלום בכתר גיבורי פולין" ו"הדוגמא הגבוהה ביותר לפטריוטיזם פולני".

אורי שפירא



"אני נשארתי בחיים"

המכתב בצילום נשלח מפולין בסוף המלחמה, על-ידי מרים שטרנברג-וכסלר, לאחותה תקווה שטרנברג-שילר מקיבוץ מענית. לאורך שנות המלחמה, ידעה תקווה שאחותה מרים נמצאת בפולין, אך לא ידעה מה עלה בגורלה. לקראת סוף המלחמה נולדה בתה של תקווה, בדיוק בתאריך הלידה של אחותה, והיא חשבה לקרוא לה מרים לזכרה.
ואז הגיע המכתב, והתינוקת קיבלה שם אחר – שלומית (דקל).
שתי האחיות לבית שטרנברג מהעיר לודג' שבפולין, שהוריהן, ארבעה אחיהן ושתי אחיותיהן נרצחו בידי הנאצים – נפגשו בשנת 1948 במענית (בתמונה).
תודה לבן-הדודה המועדף – איתמר וכסלר – על התמונות.


מחשבות, רגשות ותודות  //  אירית פואה

לפני כחודשיים צפינו כולנו בנעשה בסין ובמיוחד בחבל ווהאן ואף השתתפנו בצערם. תוך כמה שבועות קיבלנו תמונות קשות מרחובות איטליה ואז הגיעו ההנחיות להתמודדות עם המגפה גם אלינו והשתנה אורח חיינו.
קיבלנו שיעור מזורז מהי גלובליזציה - התפשטות נגיף הקורונה ברחבי העולם ובארץ שינה
ומשנה סדרי עולם וחייב את כולנו לשנות את אורח חיינו. זהו שיעור באחריות חברתית ובהתמודדויות רבות ומאתגרות בכל מארג חיינו כפרטים וכקהילה.
עכשיו כבר ברור מעל לכל ספק, שהקורונה תישאר איתנו לעוד זמן. כבר לא מדובר ב"מצב
חירום" שתיכף יגמר, אלא ב"שיגרת קורונה " שתלווה אותנו ותהיה חלק מחיינו בעתיד הנראה לעין. עלינו להתארגן בצורה כזו שתתאים למצב הנוכחי של שגרת חיים אחרת המאופיינת בהשתנות רבה, באי-ודאות ובמצבים לא פשוטים של יחידים, משפחות והקיבוץ כולו.
יהיה עלינו למצוא את המבנה הארגוני הנכון לכך, אחרי חשיבה משותפת של הגורמים  השונים. התחלנו בכך בישיבת הנהלת קהילה שהתקיימה השבוע ונמשיך בימים הקרובים.
בימים ובשבועות הקרובים מתוכננת חזרה מדורגת לשיגרה – מקומות עבודה יפתחו, גנים
ובתי-ספר יחזרו לפעילות, מרחבים ציבוריים יחזרו לשימוש ועוד. יחד עם זאת, המקומות
הללו לא יחזרו לפעילות במתכונת אליה התרגלנו והכרנו כל חיינו, ויש לקחת זאת בחשבון
ולהיות מוכנים לכך עד כמה שניתן. החזרה לשיגרה תתבצע בצורה איטית ומבוקרת ונצטרך
להיות סבלניים ולגלות אורך רוח לאורך הדרך. נצטרך להמשיך ולהקפיד כולנו על ההנחיות המיוחדות ועל "הריחוק החברתי", תוך הבנה שכל אחד אחראי לאחר, תוך מתן מענה נכון לאפשרויות של החזרה למסגרות הקיימות.
השבועות האחרונים מתאפיינים בלכידות חברתית, אני נהנית לשמוע זאת מרבים. הדאגה
לכולם, השמירה על הרוח הקהילתית ותחושת הביחד, בהחלט יכולים להוות מקור לגאווה, הערכה והסתכלות קדימה לשימור והעצמה.
חשוב לי לציין פעם נוספת את התודה הכנה לכל העושים במלאכה לטובת כולנו, תוך חשיבה מעמיקה, יצירתיות ואכפתיות רבה - המתנדבים, צח"י, בנות התרבות החרוצות ובעלי התפקידים השונים.
מאחלת לכולם ימים טובים, שקטים, בריאים ושמחים.

עלון 15 (2020) (4226) כ' ניסן תש"ף


מאמר מערכת
הרבה דברים יפים יש במגיפת הקורונה, אחד מהם היא תחושת שותפות-הגורל האנושית, שהיא מעוררת בין בני-האדם בכל רחבי העולם. גם אלו שהתעקשו להתמיד במלחמות חסרות תוחלת, לראות את עצמם עליונים על אחרים או אפילו להגביל את תנועתם של בני-אדם בכוח צבאי של פקודות עוצר או סגר... כולם מוצאים עצמם בימים אלו במציאות אחת שוויונית – נגיף בלתי נראה שגם אינו רואה ואינו מבחין מי הצבא הכי מוסרי בעולם, מי נבחר על-ידי אלוהים מכל העמים או מי מחזיק בנשק רצחני יותר. כולם בני-אדם, כולם חשופים לסכנת הדבקות במחלה מסוכנת, כולם נדרשים לשנות את שגרת חייהם מהקצה לקצה.

ברוח האחווה העולמית הזאת, פניתי לבנות ובני עין-שמר ברחבי העולם, בבקשה לספר על החיים בצל הקורונה בארצם ועל ליל-הסדר שחגגו השנה בבידוד.
העלון השבוע, לכבוד חג-שני של פסח, מוקדש לפסח בעולם של קורונה.
לצורך השוואה, אלו הנתונים בישראל

חג שמח, סיגל דקל


חידת האפיקומן – הפיתרון
מגיפה
דבר אינו זר לי – את המילה "דבר" יש לקרוא בסגול: דֶבֶר, שם של מגיפה מקראית.
ידי בכל ויד כל בי – המגיפה עלולה לפגוע בכולם וכולם עוסקים בה בימים אלו.
תחילתי בקסם – משמעות האותיות "מג" בתחילת המילה "מגיפה", היא "קסם".
וסופי נאה – האותיות "יפה" בסיום המילה "מגיפה", הן נרדפות למילה "נאה".

רותי בן-מיור פתרה ראשונה
וזכתה בקרטון ביצים אורגניות מהכולבו, באריזת מתנה במשלוח הביתה. כל הכבוד!

ברק צפניה//דנמרק


בכפר רמלוזה, 60 ק"מ מקופנהגן, אנחנו חוגגים כל שנה (מלבד השנים שבהן אנחנו חוגגים בישראל) את ליל-הסדר בהדר וברוב עם (כ-20 משתתפים, כולל נציגות מכובדת של בני עין-שמר).
השנה, בגלל מגיפת הקורונה וההכרח בבידוד חברתי, הסדר נעשה בצמצום וכלל בנוסף אלי רק את אנטה, ניר בננו הצעיר וחברתו. אף על פי כן נחגג הסדר כהלכתו – מנה ראשונה מרק עוף עם קניידאלך, אחר-כך גפילטע-פיש מתקתק של גניה סל עם פרוסות גזר לקישוט, וגם כבד קצוץ מטוגן בשמן ובצל קצוץ דק, חרוסת ירושלמית וסלטים לרוב. למנה עיקרית הוגש דג סלמון אפוי עם תפוחי-אדמה. גם יין הוגש כדת וכדין.
המדיניות בדנמרק היא של בידוד ככל האפשר. הממשלה מתפקדת נהדר, אפילו שזו ממשלה חדשה יחסית, שבראשה אישה בשנות ה-40 ושרים חסרי ניסיון. מתחילת האירוע כולם עובדים בשיתוף-פעולה עם הדרג המקצועי, והציבור ממושמע למופת (מלבד היומיים הראשונים בהם המשיכו לצאת לקניות מיותרות).
בתי-העסק והחנויות פתוחים, אבל נדרש לשמור מרחק בין הלקוחות ולהתאזר בסבלנות. מי שיכול לעבוד מהבית עושה זאת בעזרת הטלפון והמחשב, כמוני למשל. במקומות בהם נדרש מהעובדים להיות נוכחים, הותקנו עמדות עבודה במרחק של שני מטר זו מזו. עובדים שלא ניתן להעסיק, קיבלו מידית הבטחת שכר ומקום העבודה נשמר להם. הממשלה, המעסיקים וארגוני העובדים פעלו מידית לצמצם את האבטלה למינימום על אף המשבר.
בתקווה שבשנה הבאה נוכל לחגוג שוב עם המשפחה והחברים היקרים, שהשמיים יפתחו ותוכלו לבוא לספוג אצלנו קצת קור בימי הקיץ החמים.

עדה ואורי שפירא//דנמרק

בשלושה במרץ, יום אחרי הבחירות לכנסת, נסענו לדנמרק. באותו זמן כבר השתוללה מגיפת הקורונה בעולם, וגם בישראל כבר התחילה לתת אותותיה, בייחוד אצל חוזרים ממדינות שונות בחו"ל. הזהירו אותנו שבמצב זה לא כדאי לצאת מהארץ, כי לא ברור מה יהיו ההשלכות, אך לא הרשינו לעצמנו לוותר על הביקור אצל בננו, יעל, שמצבו הבריאותי קשה. אנחנו אנשים אופטימיים וקיווינו לטוב. ביום הנסיעה הודיעו לנו שיעל מאושפז בבית-חולים ולא בטוח שייצא בקרוב. כשהגענו לדנמרק יעל כבר שוחרר מבית-החולים והתקשר לומר שהוא מאוד מחכה לנו. הגענו לדירתו בעיר קטנה, בה הוא חי לבד, ומצאנו אותו במצב לא טוב, במשקל 32 ק"ג. היינו איתו שבוע ועשינו הכול כדי להפחית את סבלו: קנינו לו מצרכי מזון ובישלנו לו, כיבסנו את בגדיו, החלפנו לו מצעים ובילינו איתו הרבה שעות. הסתבר לנו שמחלקת הרווחה בעיר לא מתפקדת כראוי, כפי שהיינו מצפים ממדינה מתקדמת כמו דנמרק - לא מכינים לו אוכל, לא מכבסים בגדים ולא מחליפים מצעים. כשהוא נזקק לעזרת אחות בשעות לא שגרתיות וקורא לעזרה, לא מגיעים אליו בטענה שאסור להם לבוא בזמנים שאינם קבועים ולבצע פעולות, אפילו פשוטות, שאינן בהוראות הקבע. יעל למד בעבר סיעוד בעיריית קופנהאגן, עבד בטיפול בקשישים ומתמצא בזכויות. הוא מודע לפער בין מה שמגיע לו לעומת מה שהוא מקבל. יזמנו פגישה עם העובדת הסוציאלית של העירייה ועובדת נוספת, ובעקבותיה קיווינו שתהיה ליעל אוזן קשבת.
בינתיים ראינו בטלוויזיה מדי יום על התפשטות הקורונה בעולם ובארץ, ועל הצעדים שיש לנקוט כדי להפחית את הסיכונים. באותו זמן התפשטות הקורונה בדנמרק הייתה שולית - אנשים התנהגו כרגיל ובתקשורת דיברו על הקורונה מעט. כשנכנסנו לבנק עם מסכות, אנשים נבהלו וברחו מאיתנו.
הכנו את עצמנו להיכנס לבידוד מיד כשנגיע לארץ, בהתאם להוראות ששמענו. כבר במטוס השתמשנו בחומרי חיטוי ולבשנו מסכות, אף שהיינו מהבודדים במטוס שעשו זאת.
בעשרה במרץ הגענו לארץ ונכנסנו לבידוד ביתי של שבועיים.
לתקופת הבידוד היו גם צדדים חיוביים - סידרתי את הבית בצורה יסודית, מיינתי את כל מה שנמצא בארונות ונפטרתי מחפצים מיותרים. מצאנו עיסוקים שעוזרים להעביר את הזמן ותורמים לנו ולבריאותנו - עשינו תרגילי התעמלות שקיבלנו ממורתנו ענת, ויצאנו להליכה בשדות, שם אין הרבה הולכים אחרים ואם יש אז מתרחקים.
עבור אנשים מבוגרים כמונו שחייבים להישאר בבית, יש במצב הנוכחי צד מקסים – ילדינו שביט ונוגה, בני/ות זוגם והנכדים, מרעיפים עלינו הרבה אהבה והרבה תשומת-לב, יותר מאשר בימים כתיקונם בהם כולם עסוקים, עובדים ורצים כל הזמן. הם מביאים לנו אוכל ומצרכים נדרשים, ולקראת יום שישי מכבדים אותנו בזר פרחים ועוגה. יחד עם זאת, קשה להיפגש דרך זכוכית, לחבק ולנשק את הבנים והנכדים. עכשיו כאילו הכל עמד מלכת ומחכים שנתגבר על הקורונה והחיים יחזרו לתיקונם.



ליאל רימון//דרום אפריקה

ברכות חמות חברים יקרים היושבים בטבור העולם. כאן ליאל מדווח לכם מקצהו הדרומי. הימים לא קלים ובדרום-אפריקה אנחנו כבר שבועיים בסגר, שיימשך עד תחילת מאי. לא עובדים ויוצאים מהבית רק כדי להצטייד במזון ותרופות. בעיר הסואנת בדרך-כלל, השקט ברחובות הוא כמעט אפוקליפטי... בזמן כתיבת שורות אלו, בדרא״פ סופרים 2,000 חולים וכ-20 מתים מהנגיף, אך כמדינת עולם שלישי, שיותר מ-50% מהאוכלוסייה היא מתחת לקו-העוני, מי יודע אם למספרים האלו יש אחיזה במציאות...
הממשלה בדרום-אפריקה לוקחת את המצב במלוא הרצינות ונוקטת בכל האמצעים הנכונים לכאורה, ולנו רק נותר לציית, לעשות את חלקנו, להתפלל ולקוות שהכל יהיה בסדר.
המציאות המשתנה אל מול עינינו בימים אלו היא חדשה, שונה וגם די מפחידה.
מיליוני חולים מסביב לכדור, מאות אלפים איבדו או יאבדו את חייהם, ומיליארדים רבים מסתגרים בבתיהם ומסגלים לעצמם אורח-חיים חדש שאולי יישאר עמנו שנים רבות בעתיד. הסגירה הכמעט הרמטית של הכלכלה הלא-חיונית, השאירה רבים (קפיטליסטים חחחח) בחוסר ודאות לגבי העתיד, ובשכבות החלשות בכל העולם תוהים מאיפה תבוא הארוחה הבאה. ממשלות עומדות בתור לצד ממשלות אחרות, כדי להשיג למדינתם ציוד רפואי ותרופות, ובינתיים סוגרים את המדינה עד שיהיו יותר אמצעים להילחם בנגיף. קונספירציות מטורפות, בחסות האינטרנט והרשתות החברתיות, מטריפות את דעתם של הקיצוניים ממילא.
את ליל-הסדר האחרון חגגנו לבד, בביתנו, ועם כל הכבוד לשלל הטכנולוגיות והחידושים, זה הרגיש ממש מוזר ולא טבעי. אבל פתאום הטבע זוקף את ראשו, בלי לפחד שאיזה אדם יבוא ויקפד אותו, זיהום-האוויר פוחת משמעותית ואפשר להריח את שכבת האוזון משתקמת לאיטה.
מעצמות, שבימים כתיקונם עסוקות במלחמות כאלה ואחרות אחת מול השנייה, שולחות אחת לשנייה סיוע ככל שרק ניתן. כפרים נידחים במרכז אפריקה, מחוברים למים זורמים או מקבלים מכלי-מים נקיים. החזקים עוזרים לחלשים, המוכשרים מבדרים את המשועממים, והמבריקים ממציאים לנו מציאות חדשה. מתישהו, בקרוב, כמעט הכל יעבור והרוב יחזור להיות כשהיה. רובנו נשכח את התקופה המיוחדת והמאתגרת הזו. מקווה שנדע לאמץ ולזכור את כל ההרגלים הטובים שפיתחנו לנו.
בריאות, שגשוג ואהבה לכל בית עין-שמר. חול המועד שמח.

אהרון דגן//קנדה






לכל חברי עין-שמר שלום וחג-שמח.
לפני מספר ימים נתבקשתי על-ידי סיגל, העורכת הבלתי-נלאית של עלון עין-שמר, לכתוב מספר מילים על העובר אותנו בגולת קנדה הרחוקה, בימים אלו של טירוף מערכות. כמובן שהופתעתי, שכן חניתה אשתי ואני עזבנו את הקיבוץ לפני 40 שנה ורובכם הגדול לא רק שלא זוכר, אלא מעולם לא הכיר או שמע עלי, ומה כבר יש לי לספר שאינכם יודעים.
ובכן ראשית, למי שאינו יודע, אני בן קבוצת "גפן" וחבריי לקבוצה הם עידית רונן, שמעון בן-פורת, קובי גרוסמן, ניר ברכה, משה שפירא ורותי דגאי (לשעבר ממענית) ועוד כאלו שאינם חיים בקיבוץ. ואם אתם עדיין לא מזהים, אני בן-דודה של המפקדת, רכזת התרבות שלכם, או בשמה המקורי גלי יגודה (עבורי היא אברהמי).
ועכשיו אחרי שהתעייפתם לקרוא את הפתיחה לדבריי ומכיוון שאתם תקועים בבית ואין לכם משהו טוב יותר לעשות והחלטתם להמשיך לקרוא את אשר יש לי לספר, אני מקווה שאצליח להעביר לכם את מה שאני ומשפחתי, כמו רבים אחרים כמונו, עוברים.

קנדה, כמו ישראל ומדינות רבות אחרות, מתמודדת עם מגיפת הקורונה בצעדים דומים לאלה שננקטים בישראל, אך בהבדל אחד ניכר, הנובע מהיותה מדינת ענק המורכבת מקונפדרציה של פרובינציות, שלכל אחת אחריות ואוטונומיה בשטחים רבים של החיים כולל בריאות, חינוך וכו'. הממשלה הפדרלית קובעת סטנדרטים בסיסים לכל המדינה ובהם הפרובינציות צריכות לעמוד, בעוד הממשלה בכל פרובינציה אחראית על אספקת שירותי הבריאות או החינוך. מכאן שלא כל הצעדים הננקטים באונטריו או בקוויבק בנקודת זמן כלשהי, בהכרח ננקטים גם באלברטה - הפרובינציה שבה חניתה ואני חיים, שנמצאת במערב המדינה, או בבריטיש קולומביה שהיא שכנתנו ממערב. לכן קשה לי לומר בהכללה כיצד קנדה מתמודדת עם המגיפה, אך בגדול, שלא כמו שכנתנו הגדולה מדרום, הממשלה

הפדרלית פעלה יחסית במהירות וביעילות. הצעדים שננקטו וננקטים דומים לאלו שאתם חווים בישראל: הגבלות תנועה, סגירת עסקים, איסור התגודדות מעל 50 איש, סגירת בתי-ספר וכו'. הקנדים, כמו קנדים, ממושמעים ומשתפים פעולה, ולמרות שאין איסור מוחלט על יציאה מהבית, דבר שמאפשר לנו לצאת לצעדות יום-יום בשלג ובקור (אצלנו עדיין חורף והאביב במרחק של מספר שבועות), אנחנו משתדלים לצאת מעט ככל האפשר. נראה כי נכון לזמן כתיבת הדברים, למרות תיאורי האימה ואולי בגללם, המצב נמצא תחת שליטה. נקווה שכך ימשך.
כמו רבים אחרים חניתה ואני עברנו לעבוד מהבית וחיי החברה עברו לתקשורת ב-Skype ו-ZOOM.
את חג הפסח העברנו בעזרת ZOOM וכמובן שנאלצנו להתאים לכך את מהלך הסדר. אמנם היה קצת מוזר ומסורבל לקרוא את ההגדה סביב שולחן וירטואלי, אבל כמשפחה שילדיה ונכדיה גרים בשני קצוות היבשת, מרחק אלפי קילומטרים מאיתנו, תקשורת דרך Skype או ZOOM היא דבר שאנחנו מורגלים בו. השתמשנו בהגדה דיגיטלית, שפותחה בעיקר עבור ילדים, מה שאיפשר לכולנו לקחת חלק במהלך הסדר. הדבר היחידי שלא קיימנו, הוא לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, כדי לא להכניס את הקורונה לביתנו.

ועכשיו אחרי שניסיתי לתת לכם טעימה מחג הפסח של משפחה אחת בקנדה בצל הקורונה, כל שנותר הוא לאחל לכולם חג-שמח!



רחל וילימאס//בריטניה





העיר הפכה לעיר רפאים - אין יוצא ואין בא. בשכונה הצפונית של לונדון, בה אני גרה, הכל שקט. רק בימי חמישי בשמונה בערב מדי שבוע, יוצאים כולם ועומדים בפתח הבית, מוחאים כף ומודים לשירות הבריאות הציבורי ולכל העוסקים במתן שירות לכלל הציבור. זה בהחלט מחזק את תחושת היחד ואת תחושת הקהילה.
האנשים נעשו קרובים יותר, פתוחים יותר ויש נכונות רבה לעזור.
אני נשארת בין כתלי ביתי מזה חודש והסיום לא נראה באופק.
למרות המספרים המבהילים המתפרסמים מדי יום בחדשות, אין אווירת פאניקה ונכאים. אולי זה האופי האנגלי, ואולי זה משהו שעבר מתקופת הבליץ לימינו אנו.
דווקא מזג-האוויר (כל-כך אנגלי לדבר על מזג-האוויר!) חוגג - שמיים כחולים, שמש ו-24מעלות, מה שמקשה מאוד על הישארות בבתים.
את ליל-הסדר עשיתי, כמו רבים אחרים, בעזרת "זום". במקרה הפרטי שלי זה היה ליל-סדר חובק יבשות וזמנים: הסדר המשפחתי התחיל בשעה 19:30 שעון הודו (צ'נאי), 15:00 שעון מקומי (לונדון ובריסטול), ו-24:00 שעון אוסטרליה (מלבורן). ממש שיעור בגיאוגרפיה שימושית.
אז זהו. לונדון, למרות הקורונה ולמרות שירה של חוה אלברשטיין, כן מחכה לכם. מאחלת לכל קהילת עין-שמר חג-שמח, בריאות ותקווה לימים טובים יותר שיבואו.

הגר זלקו//צרפת





הרגשה כזאת הרגשתי רק בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת-הימים. השמיים קדרו וכולם חרדו לקיומה של המדינה. היתה מין מועקה ולחץ בחזה. היה לנו אז צורך בסיסי ועמוק להיות ביחד, לחלוק את חוסר האונים. האוויר היה מלא פריחות, והיינו מתאספות אחר-הצהריים על הדשא, אימהות ותינוקות, מסך כבד של פחד ירד עלינו ורצון אחד בלבד - שכל זה ייגמר כבר. שכולם יהיו בסדר. שרק נצא מזה מהר. אני זוכרת את הפחד. הרבה פחד. יצחק רבין, שכיהן באותם ימים כרמטכ"ל, אמר לממשלה שזו "תהיה מלחמה קשה... תהיינה אבדות רבות״.
כמו אז, עברנו כאן עכשיו טלטלה פסיכולוגית גדולה וגל של סולידריות ונדיבות ממשיך ומציף את כל שכבות האוכלוסייה.
ביום רביעי 11 במרץ, טיפלתי כהרגלי בנכדי בן השלוש. למחרת הלכתי להתעמל, שמרנו רווחים, ובסוף השבוע, למרות הסיכון, יצאנו להשתתף בבחירות לראשות עיריית פאריס. בתי-הספר נסגרו וכל מי שיכול היה עזב את העיר. גם בתי, אלין, הציעה לי להצטרף אליהם ולצאת אל בית המשפחה בהרים. התייעצנו והחלטתי שארגיש חפשייה יותר בדירתי למרות הבידוד.
בני דני ואשתו היו במקסיקו ודאגנו להם מאוד, עד שחזרו במטוס כמעט ריק מאדם ודרך שדות-תעופה שוממים.
המשפחה הרחבה התארגנה דרך אמצעי התקשורת, חברות התקשרו לשאול אם צריך משהו והשכנות שלי הודיעו שהתינוק שלהן, בן השנה, חלה ויש לו מעל 40 מעלות חום… מזל שבקומה השלישית גר רופא.
למחרת התעוררנו בעיר רפאים. היה שקט גדול ולאוויר הקר היה ריח נדיר של ניקיון וטריות. אני גרה באמצע פאריס, ברחוב שחוצה את העיר ממזרח למערב במקביל לנהר. המדרכות והכבישים הפקוקים התרוקנו, כל בתי-העסק מלבד החיוניים ביותר - נסגרו.

תיבות הדואר ריקות. כל אחד מתמודד עם המציאות החדשה באופן המיוחד לו. הקטנים מרוצים בינתיים, הוריהם קצת פחות. ה״ילדים״, שתמיד נמצאים בלחץ עבודה בלתי אפשרי, עובדים מן הבית בקצב רגוע וזוהי ברכה בפני עצמה. לכולם יש לאן לצאת לטבע לטייל, ומכיוון שאני בקבוצת סיכון, מזהירים אותי שלא אעז לצאת. הכי גרוע בשבילי זה לא להיפגש עם הנכדים והילדים.
החדשות מדכאות, אני ממלאה את סוללת הטלפון שלי שלוש פעמים ביום. מסתכלת במייל, הפייסבוק מכוון לאתרי טבע וטיולים בארץ ובעולם וגם לקליטת חדשות ודעות מעניינות ואמינות. אני קוראת ספרים, רואה הצגות וסרטים, מנויה על עיתונות צרפתית וישראלית, אבל מה שהכי מרים את המורל זה ״ארץ נהדרת״, הם כבירים!
מה שטוב הוא שעכשיו אנחנו לבד בפאריס! רוח גדולה עברה וגירשה את כל התיירים, את תושבי הפרוורים הרחוקים, העירייה אספה את הקבצנים וחסרי-הבית. רק שליש מתושבי-הרובע נשאר בעיר והשאר יצאו ל״כפר״, כמו שהם רגילים להגיד. על בתים רבים נתלו כתובות של תודה לצוותים הרפואיים. ניידות משטרה ושוטרים רכובים על סוסים עוברים מידי פעם, בשקט, עושים סיורים. כמה חבל שדווקא עכשיו אי אפשר לטייל...
לפני הקורונה תכננו לבוא כולנו לפסח בארץ, ילדים ונכדים, חמישה מאיתנו כבר רכשו כרטיסים. אחר-כך נעצרו כל הטיסות, נאלצנו להתארגן לערוך את הסדר ב"זום". עתליה אופק, נכדתה של אחותי הבכורה ז״ל, דאגה לכל פרט עד הרגע האחרון: לתקשורת, לטכנולוגיה, להכנת הקושיות המקוריות, לביצוע הגראפי ועוד... והכל בשלוש שפות.
הייתי מאושרת לראות את בני משפחתי. חמישה בתים בישראל וארבעה בצרפת. מפאריס בצפון ועד תל-אביב בדרום והיה נהדר! רבים מהם לא ראיתי כבר שלוש שנים, האווירה היתה נעימה ומעולה, הרגשתי כאילו הבית כולו התמלא באורחים אהובים. הוכחנו לעצמנו שאפשר!



דור מורג//ארה"ב










נועם, אני וארייה (הכלבה שלנו) גרים כאן (בפיטסבורג, פנסילבניה) מאז אוגוסט האחרון – נועם עובדת בחברת היי-טק ואני לומד באוניברסיטה.
בפיטסבורג הכל סגור חוץ מהסופרים והמקומות החיוניים למיניהם, אבל אין סגר על התושבים. בימים יפים אנשים מסתובבים בחוץ ללא הגבלה (הם לא מהטיפוסים המתקהלים בכל מקרה, אז לא נראה שזה בעייתי).
בעיר יש מעט חוסר בנייר-טואלט ומסכות, אבל מי שמתאמץ וקם מוקדם, יצליח להשיג הכל בקלות. עם אוכל אין בעיה. מוצרי אלקטרוניקה (מצלמות אינטרנט וכו') קשה להשיג, ובחברות כמו "אמזון" שבימים רגילים מספקות הזמנות מהיום למחר, זמני המשלוחים עלו לשבוע-שבועיים.
אחוז החולים במחוז שלנו, הוא כמעט חצי בהשוואה לישראל (800 חולים על מיליון וחצי איש), ואחוז המתים מתוך החולים יותר גבוה מבארץ (20 מתוך 800). הפקולטה לרפואה באוניברסיטה שלי (UPMC) היא הספק הראשי של שירותי הרפואה פה, הם פיתחו בדיקות לקורונה ונמצאים בשלבים מתקדמים של פיתוח חיסון, כך שאנחנו אופטימיים.
מאז שהמגיפה הגיעה לפה, שנינו עובדים/לומדים מהבית. מדי פעם יוצאים לטייל עם ארייה, לעשות קניות בסופר או לשבת בפארק אם יש שמש.
הרוב המוחלט של החברים שלנו נמצאים בארץ, אז המעבר לחיי חברה בווידאו, קרה אצלנו הרבה לפני הקורונה.
בגלל המשבר התבטלו לנו 3 טיסות ונפלנו בבורסה, אבל חוץ מזה הקורונה משפיעה עלינו רק לטובה - יותר קל בעבודה/לימודים ורואים יותר את החברים והמשפחה כי כולם עברו לווידאו.
בליל-הסדר אכלנו מרק קניידעלך (Matzo Balls) שנועם הכינה, ואפילו נקלענו ל"זום" משפחתי לאיזה רבע-שעה.

קרן משיח//בית-דורות עין-שמר

מגיפת קורונה היא הסיוט הכי נורא של כל מנהל בית-סיעודי. בלילות הראשונים לא הצלחתי להירדם. מאוד כבד עלי המשבר הזה.
גם צוות העובדים נמצא במתח גדול, מחשש שהמגיפה תגיע אלינו.
כדי להתמודד עם המצב הנהגנו בבית-דורות נהלים חדשים
מידי בוקר מודדים חום לעובדים, ומקפידים לחבוש מסכות וכפפות, ולחטא את הידיים בתכיפות רבה.
ביקורי משפחות נפסקו, ורק דיירים שבני משפחתם גרים בעין-שמר, זוכים לפגוש אותם עם מסכות וכפפות. למי שיכול לדבר, אנחנו מארגנים שיחות וואטסאפ עם המשפחה.
יעל כהן (שעבדה במרכז הבוגר) מחליפה את הצוות המורחב, שדאג לתעסוקה ואינו יכול להגיע בימים אלו. היא דואגת לדיירים לשגרה של התעמלות, דפי עבודה, צביעת מנדלות, אפייה וכו'.

ליל-הסדר שנחגג אצלנו בדרך-כלל עם בני המשפחות בגדול, נחגג השנה במתכונת מצומצמת. ניר אלון ומירי גרוסברג ניגנו ושרו, קראנו את כל ההגדה המיוחדת שלנו, ושלחנו תמונות וסירטונים למשפחות.
מאוד מחכים שהכל יעבור ובשלום, ובינתיים מאוד מודים לערן אפל וצח"י שנענים לכל צורך ובקשה, תומכים ועוזרים.









מהנעשה ב"מבואות-עירון"//רקפת זהר ודורון ליבר - יו"רים

עם פרוס החג, כמה מילים מ"מבואות-עירון" – על מצבנו וכיצד אנו מתארגנים לנוכח משבר הקורונה.
כמו בקיבוצים גם למוסד יש צוות חירום, שמורכב מרכזי התחומים, ובאופן שוטף מתעדכן ומוצא פתרונות לבעיות שעולות. את הצוות מרכזים אלן אבישר - מנכ"לית המוסד, וניצן ירמר (ברקאי) - סמנכ"ל. וכמו בקיבוצים, מרשים ומרגש לראות את ההתארגנות היעילה, ואת הדאגה והאכפתיות שנכונים לנו תמיד וכעת שבעתיים.
למידה – עברנו ללמידה מרחוק בהתאם להוראות משרד-החינוך. בית-הספר היה מוכן ומאורגן לכך, נבנו מערכות כיתתיות, דומות למערכות המקוריות, כולל "שחרית" (שיחת מחנך) בפתיחת היום, ואנו מדווחים על כ-70% השתתפות בשיעורים! כרגע יצאנו לחופשת פסח, ואנו מקווים שעד שתסתיים, יצליח גם משרד-החינוך לקבל החלטות לגבי ההמשך ובעיקר לגבי הבגרויות – תחום שעדיין לוט בערפל.
ליווי רגשי – אנו מוזהרים מפני הקצנה במצבם של ילדים בסיכון או התפרצות של משברים רגשיים. מערך הייעוץ של המוסד מעניק תמיכה לתלמידים, להורים, למורים ולמחנכים.
פנימייה – פנימיית הצברים נסגרה והילדים התפזרו לבתיהם. חלק מהמדריכים יצאו לחופשה ואחרים מתגברים את מערך נעל"ה.
נעל"ה – מרבית הנערים נשארו במוסד ויישארו גם לתקופת חופשת הפסח, בה לרוב הם נוסעים להורים. זה מחייב אותנו להגדלת כוח-אדם ולתשומת לב מיוחדת, שכן אלה החניכים היחידים כיום במוסד. המועצה הרחבה (גוף שכולל נציגי הורים, מורים, מנהלים, חניכים, פנימייה וקיבוצי הבעלות) דואגת להעביר לחניכים מדי שבוע "חבילת שבת" הכוללת פרחים, מתנות ודברי מתיקה.
מוסיכלי – מרבית השיעורים ממשיכים מרחוק. מורים שלא מלמדים כלל – יצאו לחל"ת.
התארגנות תקציבית ותשלומי הורים – נעשו צעדים ראשוניים לצמצום הוצאות, בעיקר בכוח-אדם. במקביל היו מספר פניות של הורים בנושא תשלומי בית-ספר. חשוב לציין כי בית-הספר ממשיך למעשה לפעול בהתאם להנחיות משרד-החינוך ואירגוני-המורים, והגמישות שלנו בתחום זה מוגבלת. אנו מניחים שעם החזרה מהחופשה, תתבהר התמונה ונדע איך אנו ממשיכים את השנה, ובהתאם נבחן גם את נושא תשלומי-ההורים.
בצד משבר הקורונה אנחנו מקדמים הידברות עם המועצה האזורית בנושא בינוי ותקציבים. אנו מקווים כי ניתן יהיה להסדיר את יחסי המוסד עם מנשה באופן יצירתי, שייתן מענה לצרכי הצדדים. כמובן שכל צעד מהותי יעשה רק לאחר דיון מוקדם בהנהלת הבעלות ובהנהלות הקיבוצים.
נציין עוד שהאביב מורגש בכל פינה במוסד היפה שלנו (כיפאק לצוות הנוי), חבל שאתם לא יכולים לראות... נאחל לכולכם פסח שמח – לחבר-העובדים ולחניכים, להורים ולכל חברי-הקיבוצים שלנו. הרבה בריאות וחג אביב שמח!