חפש בעלונים קודמים

עלון 18 – 21/5/2010


יום ו' 21.5.10
בשעה 21:00 בחצר הישנה
יום הולדת הקיבוץ - 83
בסימן: עין שמר חוגגת עם טייסיה
בתוכנית - עלילות בשחקים
אברהם וילן
אורי ליס
נתי דביר (שברצברד)
עוזי מור
וזוהר רוטמן
כמו כן יהיו שירים, מערכונים, סרטונים מקוריים של חיל האוויר ועוד
חג שבועות תעשה לך...
סיגל דקל
חג השבועות הוא החג היחיד שלנו, בלוח השנה הדתי והלאומי [לא כולל מועדים], שאינו כרוך במלחמה ובדם. לא ברחנו, לא רצחנו, לא הבסנו, לא נקמנו, לא ניצחנו, לא הושמדנו, לא נהרגנו, לא שרפנו... רגע של שפיות בלוח השנה. חג של חיים.
חג השבועות הוא חג הביכורים. חג הקציר, התוצרת, המשק, הפרנסה והכלכלה.
אבל חג השבועות הוא גם חג מתן תורה. חג הרוח, המהות והמוסר.
יחזקאל קויפמן, חוקר המקרא המהולל, כותב בספרו "תולדות האמונה הישראלית", כי החידוש בתורה, שניתנה בברית סיני, לא היה בתכנים שבה. הציוויים המוסריים בתורה מוכרים מחברות אחרות הקדומות לעם ישראל. החידוש, לטענתו, במעמד הר סיני, היה בכך שהציוויים הללו הוטלו כאן לראשונה על האומה כולה. מעתה הפך המוסר מעניין אישי-פרטי שבין אדם לאלוהיו, לעניין כללי-חברתי שהאומה כולה ערבה לו.
דוגמא לרעיון זה, אפשר למצוא בספר דברים בפרק כא' 1-9. החוק כאן נראה בקריאה ראשונה משונה ופרימיטיבי משהו, ומכונה חוק עגלה ערופה: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה... לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא בָּקָר...וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל... וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ..."
בפשטות, מדובר במקרה שבו נמצאה גופה ולא נמצא לה רוצח. החוק קובע כי ראשי העיר הקרובה ביותר גיאוגרפית לגופה, יערכו טקס שחיטת עגלה בליווי מלמולים מוזרים, אך בעיון מעמיק יותר מתגלה גדולתו של החוק. חוק עגלה ערופה קובע כי על עיר שבתחומה מתרחש פשע, מוטלת אחריות לכך. אמנם אין כל ראיה ואין ספק כי לא ראשי העיר הם שביצעו את הפשע הזה, ובכל זאת עליהם לכפר עליו ולהישבע כי לא אפשרו אותו במעשה כלשהו ישיר או עקיף, ואף לא במחדל של התעלמות או השתקה. נציגי הציבור בו אירע הפשע, לוקחים אחריות על עצם קיומו בתחומם.
חג שבועות הוא גם חג הקיבוץ. ואפשר למצוא סמליות בכך שהקיבוץ חוגג יום הולדת במועד המאחד בתוכו תכנים אלו. כי גם חיי הקיבוץ, מלבד שהם מחויבים לקצור יבול, להביא תוצרת ולהתקיים כלכלית, מייצגים רעיון דומה לזה עליו מדבר קויפמן – רעיון של חברה שיש בה אחריות מוסרית כוללת על חבריה ועל כל המתרחש בה.
חג השבועות – חג הביכורים - חג מתן תורה – חג הקיבוץ. חג עמוס משמעויות זו כרוכה בזו, וכולן יחד מרכיבות הוויית חיים שלמה. מזל טוב וחג שמח. סיגל דקל
83
סיפורו של מקום, כמו סיפורו של אדם, מורכב מפרטים.
קיבוץ, כמקום, איננו סיפורו של אדם אחד או משפחה אחת. הוא סיפורם של כל אלה שחיו בו בעבר וחיים בו בהווה.
העלון היוצא לרגל חג הקיבוץ, מנסה להניח במקומם, עוד כמה חלקים בפאזל המרכיב את תמונת חיינו. הוא מכיל שני "מוספים" מיוחדים.
צידו האחד של הסנדוויץ'
מדי שבוע נהגה נורית משיח לפני, ואני כמובן ממשיכה בדרכה, לסיים את מלאכת הכנת העלון בעוד פעולה קטנה אך חיונית: העברת העלון לקוראיו "בתפוצות". מוסיפים "שבת שלום" או "חג שמח" ושולחים לבנים שעזבו ולמשפחותיהם בדוא"ל.
נראה כי גם לקפה שלהם, אין אותו טעם בלי "עלון המשק".
אם חס-וחלילה לא צלח המשלוח, מיד מגיעות התגובות והפניות. אי אפשר שלא לחוש כמה חשוב להם הקשר.
אני מודה: דבקותם בקריאה השבועית בעלון מפתיעה אותי. איך למרות כל השנים ומרחק הזמן,
לא מוותרים על העלון.
לכן, לרגל חג הקיבוץ, הצעתי למכותביי ב"תפוצת העלון" לכתוב על המקום השמור לעין שמר בחייהם. נתתי את הבחירה בידיהם על מה ומה ייכתבו. שבעה הרימו את הכפפה.
לדבריהם, המאוד מרגשים, מוקדש החלק הראשון של העלון.
צידו השני של הסנדוויץ' - מרגש לא פחות.
כשנודע לי שאבנר ארבל, מייעד את חג הקיבוץ לבנים ששירתו כטייסים, עברה בי המחשבה: למה רק לטייסים? המחשבה הבאה הייתה - מה עושים עם זה בעלון.
חששתי, שעבור חלקם, למרות שעמדו במשימות שנוגעות בשמיים, משימת הכתיבה "הארצית" עלולה להוות לא פחות מ"איום קיומי".
איווררתי את כישורי המיסוך, מהתקופה בה שירתי ביחידת ל"א של חיל האוויר, והרכבתי שאלון.
מקווה בליבי לשיתוף פעולה של אולי שניים או שלושה. אין לכם מושג איזו הפתעה ציפתה לי! ומצפה גם לכם. כולם עד אחד - נענו. חלקם אפילו בשמחה. חלקם - תחת "לחץ ג'י מתון".
בטווח נמצאים העניינים השוטפים המרכיבים את חיינו בהווה. נשאר רק לתהות, איזה חיוך יעלה כשנביט על חיינו הנוכחים, נגיד בעוד 17 שנים? האם, כשנחוג את "העגול הגדול" ונביט לאחור על 2010, יעלה אותו חיוך נבוך וסלחני, המלווה אותנו היום לקריאת מושגים והתנהלות, שזה מכבר הפכו נחלת העבר?
קריאה מהנה ויום הולדת 83 שמח לנו. נירה
נעמי כפיר-ברקת
בתם של עדינה ואליהו כפיר.
אם ל- 4 ילדים.
מתגוררת כרגע בבנגקוק (לרגל עבודתו של בעלה).
גם היום, לאחר שנים, ברור לי שהוויית חיי הקיבוץ השפיעה מאוד על אישיותי: לימדה אותי מתי להתקרב ומתי להתרחק, לקדש את הפרטיות וצנעת הפרט, להתמסר לעבודה, גם אם לא תמיד יש בקצה תמורה (חומרית). להתנדב במקומות בהם אני חיה ולקחת חלק בחיי הקהילה. תמיד להישאר בין האחרונים, לוודא שלא צריך עוד עזרה בסידור או בפירוק. כל אלו ועוד רבות מתכונותיי הן פועל יוצא של הוויית החיים הקיבוצית.
כזיכרון שייכות לקיבוץ, לעין שמר, אספר מה הייתה שבת בבוקר עבורי:
בשנות הגן, שבת הייתה להתעורר ולקבל מרחל מצקין עוגת שוקולד שמרים עם כוס תה, שכל כך אהבתי. להבדיל מכוס שוקו, שמעולם לא שתיתי.
לימים גדלנו ועברנו לחברת הילדים ואז כבר היו לנו משבצים: אמיל ששון, שלמה לוי ז"ל ויגאל סיטנר. הם היו נמרצים. מגיעים כל שבת בבוקר רכובים על אופניים ופותחים את מסעדת קבוצת אמירים, עם 7 כיכרות לחם מטוגן. ממש מפעל. רובנו אכלנו את הלחם עם סוכר. חלקנו - עם שוקו. וגיל אלון אהב את הפרוסות שלו עם בננה מרוסקת שעליה פיזר סוכר. אישית, לא ממש אהבתי את המאכל, אך הזיכרון שכולם רצו להתעורר לארוחת הבוקר השונה, אפופת חיוכים וצחוקים - תמיד יצרה שבת שמחה.
חג שמח לכל בית עין-שמר - נעמי כפיר-ברקת
רינה ברקת
בתם של לאה ושמואל פלומן
חברת מענית, אם ל- 5 וסבתא ל- 13 נכדים ונכדות (בינתיים...)
כיום- הארכיונאית של מענית
הדשא של השכן או: "דברים שרואים מפה לא רואים משם" (וזה פועל לשני הכיוונים...)
שנים רבות אני חיה במענית. למעשה - כל חיי הבוגרים. עין-שמר כבית שייך לעברי הרחוק מאד. גם העובדה שאין לי עוד בני משפחה בעין-שמר, פוגעת במה שמכנים "הרגשת בית".
למרות זאת, הזיקה והקשר עם חברים רבים נשמרים. אז מה יש לי, בכל זאת, להגיד לכם – חברי עין-שמר, לכבוד חג הקיבוץ?
(המשך)
לא מעט מידידי ומכרי מעין-שמר אומרים לי תכופות: "אתם, במענית, חיים כמו גבירים. איזה בתים, איזה תקציבים, מתי בעין-שמר יגיעו לרמת חיים כזו"?!
אתם רואים את "הדשא הירוק" שלנו, ואני רואה את "הדשא הירוק" שלכם, ומתקנאת עד מאד בכך שעודכם במידה רבה קיבוץ, במובן הטוב והישן של המילה. מקיימים פעילות תרבותית, לימודית וחברתית שראויים לקנאה, חגים יפים ומשותפים, חדר-אוכל שמהווה מקום מפגש חברתי-ציבורי בנוסף לייעודו כמקום לסעוד בו, כל ימות השבוע, כולל ערבי שבת וערבי חג. שיחות קיבוץ ודמוקרטיה הלכה-למעשה, עלון קיבוץ עשיר ומפורט, שיוצא ברציפות שנים רבות, ועוד, ועוד.
אני בטוחה שיש גם דברים רבים שאין, שחסרים, שחבל שישנם, ורק מי שחי בקהילה המקומית מרגיש בחסרונם או בקיומם. אני יכולה להגיד לכם, שרק כשהדברים הטובים היו ואינם עוד – מרגישים בחסרונם ומתגעגעים. (לגבי הרעות החולות – אומרים ברוך שפטרנו...).
נכון, שבפרפראזה על שירו של חנוך לוין בביצוע חוה אלברשטיין – "היאוש במענית נוח יותר". אך עם כל הנוחות והמעלות שיש להפרטה ולהעברת רוב האחריות לפרט על ניהול חייו – זה לא תמיד מספיק ומספֵּק. השובע מוליד, לעתים, רעבון - לשאר הרוח, לערך המוסף. בסופו של דבר, שינויים בקיבוץ הם בלתי נמנעים וברובם אף נכונים ומיטיבים, הן עם הפרט והן עם הכלל (במיוחד אם הם נעשים נכון).
אני מאחלת לכם, שבמהלך השינויים שתחוללו בקיבוצכם, לא תאבדו את המשותף והיפה שיש לכם. עשו כל מאמץ לא לפגוע בריקמת החיים החברתית-תרבותית-ערכית שלכם, זו שעושה אתכם לעין-שמר. חג שמח, רינה ברקת (פלומן) - מענית
דוד בן אשר
בנם של חנה וניומקה
אב ל- 3 סבא ל - 5 .
מתגורר היום בהוד השרון
הייתי בוגד קיבוץ
לפני שאגש לסיפור עצמו, ברצוני להבהיר שקיבוץ עין שמר טבוע עמוק מאד בנשמתי. אני אוהב את המקום הזה, והוא תמיד מעורר בי רגשות עזים של געגועים. הייתה לי כאן ילדות מפוארת.
העזיבה
טרם שחרורי מצה"ל הוצע לי ע"י הצבא לצאת ללימודים בווינגייט, משאת נפשי. הקיבוץ דחה את הרעיון מכל וכל: "קודם תחזור הביתה, בהמשך נדבר!".
שיחת קיבוץ בחדר האוכל, 1960. כל החברים נוכחים, גם הורי, חנה וניומקה. מבקשים ממני להודיע הודעה אישית. אני קם, רועד כולי מפחד. מסתכל לכאן ולכאן, מאין יבוא עזרי. אין סיכוי. אני עולה על המוקד. מודיע, מנסה להסביר את מניעי, מגמגם משהו, עיני כולם נעוצות בבוגד. רחש אכזרי באולם, אני כמעט מתמוטט. הורי יושבים חפויי ראש, מבוהלים, מה יגידו, מה יגידו. המזכיר מודיע שהקיבוץ דוחה את בקשתי להישאר חבר תוך יציאה ללימודים ע"ח צה"ל. אתה עוזב וזהו. המום וחפוי ראש אני יוצא מחדר האוכל אל הלא נודע, כשתחושת בגידה (בערכים, בהורים, בקיבוץ) מלווה אותי בכל חריפותה. טראומת העזיבה מלווה אותי כל חיי.
ההמשך
רוב חברי הקרובים, וכמובן השאר, מלבד חברי הקבוצה שלי, הפנו לי גב עוד כ 15 שנה בעוברי במקרה בקיבוץ. את חדר הורי ביקרתי תוך התגנבות חשאית דרך חורשת בית הקברות בהסתר ובחרדה. לא פקדתי אף פעם את חדר האוכל וההורים הביאו לי אוכל ב"מנשקה".
לימים הופשרה האווירה, ולאחר שנים של ניכור שוב חזרתי להרגיש בבית.
כדור-עף
כמובן, שמיד עם עזיבתי הורחקתי גם מקבוצת הכדורעף שלנו, על אף היותי שחקן בנבחרת ישראל, וודאי מצטיין בעין שמר. חברי ממענית, עמוס גרין, עט על המציאה ומיד הביא אותי לקבוצת הכדורעף של מענית, בליגה הארצית. התחלתי לשחק שם (ללא תשלום) ורשמנו רק ניצחונות עם סיכוי ודאי לעליה ללאומית. אולם גם כאן ספגנו הנחתה כואבת. חברים במענית החלו לתבוע את עלבון הקיבוץ, איך זה שלקחו עוזב קיבוץ לחזק את הקבוצה, צריך לסלק את דוד, ומיד!. התנהל ויכוח גדול במענית, בין המצדדים לבין המתנגדים להמשך שיתופי בקבוצה. לבסוף העניין הועלה לשיחת קיבוץ סוערת ונוקבת. בהצבעה, בתוצאה על חודו של קול, הוחלט להפסיק את שיתופי בקבוצה, למורת רוח אנשי הספורט בקיבוץ. עם הדחתי החלה הקבוצה להפסיד ולבסוף החמיצה את העלייה המיוחלת לליגה הלאומית. דוד בן-אשר
דליה ואורי אפק (פינצ'וק)
דליה בתם של נחמה ונחמיה אלפרוביץ'
הורים ל- 4 ילדים, סבים ל- 8 נכדים.
מתגוררים בתל אביב
אנחנו שנינו מאותו הכפר
"שנינו" זה דליה, אני והעף... "שנינו" זה משפחת אפק וקיבוץ עין שמר.
ב- 1954 ואני בן 22, הוסמכתי כמורה לחינוך גופני. את דרכי התחלתי במוסד "מעין"
בעין החורש. אז גם החלו המגעים עם עין שמר.
ב- 1.9.55 (סך הכל עברו 55 שנה ונדמה רק אתמול) "חתמתי" אצל גצל ארליכמן, מנהל "מבואות עירון" - והייתי למורה לחינוך גופני גם בחברת הילדים דים וגם במוסד. ראשית מורה ואחר כך גם מאמן.
בחלוף 10 שנים, עזבתי עם "רכוש רב": דליה ושני ילדינו - עינת (5) וירון (3). וכן. גם עם אין ספור תארים בכדורעף. ארון הגביעים המקומי, היה עמוס בתארים שקטפו קבוצות הנשים והגברים של עין שמר.
במעין חד גדיא של 13 מי יודע, אנסה להשקיף על כל אותן שנים וחברים שהיו חלק מהן:
13 מי יודע - 13 צמדי אחים ובני משפחה, חניכיי המעופפים: האחים דקל, מור, מילשטיין, אלון,
בן אשר, חרודי, משיח, ארליכמן, אשכולי, מצקין, גולדמן, גרין (ממענית) ועדה ואביטל גבע... (סליחה עם מי ששכחתי).
12 מי יודע - אלה הרשומים בטופס השיפוט בגביע בו זכינו ב- 62' : עוזי, אהוד, מיכה, אמנון, אביטל, רמי, מנו, נדי, ברוך, רובי, יואש וגברי.
11 מי יודע - אלו 11 אליפויות והגביעים שזכינו: 7 אליפויות וגביעים עם הבנות. ו - 4 אליפויות וגביעים עם הגברים.
10 מי יודע - עשרה ששיחקו "בשורותי", אך שמותיהם פחות ב"כותרות": עמית-אבישי-נעמן-עדית-אסתר-אילנה-הדסה-יורם-איה-עדנה.
9 מי יודע - אלו שחקני גלאטאסריי הטורקית עם דר הקפטן, סינן ארדם המאמן, שב- 1961 פתחנו מולם את הפרק הבינלאומי-אירופי של הכדורעף הישראלי.
8 מי יודע - אלו 8 הבנות, שבאותו ערב מופלא ב- 3.7.62 לצד הבנים, הביאו את גביע המדינה לעין שמר: דליה, רותי, חגית, בת עמי, עדה, חנה, רבקה ושרה.
7 מי יודע - אלו שבעת נבחרי המוסד, מורים שלקחו גביע ב- 1960 באליפות הקיבוץ. בהם: עוזי מור, אבי אלון, אנוכי ועוד 4 שותפים.
6 מי יודע - שישה נושאי "פאלפלים" על כתפיהם, המייחדים את קבוצתנו: גיורא ריפתין, אורי אשכולי, עוזי מור, דוד בן אשר, חגי ארליכמן, אביטל גבע ואנוכי (מאמנם) ס"ה סא"ל...
5 מי יודע - 3 מתוך רבים שבניהם ובנותיהם ממשיכים מסורת של שנים: רותי בן פורת- בצר מורן ורותם, שלמה שחר ורביב, חגי ארליכמן ורפי, אמנון מור, רם ויוגב, נסטור אפשטיין רועי ויובל.
4 מי יודע - ארבעת הבינלאומיים הראשונים שלנו בנבחרות ישראל, כבר באליפות העולם בפריז 1956 - דקל, מילשטיין, דליה ואנוכי.
2 מי יודע - שני הקפטנים היקרים לי מכל - עוזי בגברים דליה בנשים.
1 מי יודע - יש המונים שאני יודע. אבל אחד מעל כולם: אהוד דקל גדול השחקנים, מנו אלון - הזוכר הכל לפרטי פרטים, חמי סל שלכדורעף מארגן אירועים, נירה כהן שיוזמת עבורנו את הכתובים ואני שברוב צניעותו לא צוחק - "עבדכם" אורי אפק ...
כבר 55 שנים, עין שמר הוא ביתנו השני. כמעט ולא עבר שבוע שלא הגענו, ובפינו רק תודה, הערכה, הוקרה, פרגון ואהבה למקום ואנשיו. אורי אפק
רויטל (רומנו) קליין
בתם של שולה וג'קי
מתגוררת בבוסטון, אם לשתי בנות
עוסקת בשיווק אינטרנטי
כאשר ילדים מתבגרים, אומרים שהם עוזבים את הבית.
אולם דווקא בשנים האחרונות, החזירו אותי האירועים המשפחתיים להיחשף לליבת המעגל החברתי, דרך יחסי הגומלין בין הקהילה לפרט ברגעי מצוקה קשים.
אחד המרכיבים החשובים בחיי קהילה בעולם, הוא איך היא מתנהלת לגבי הפרטים שבה. נושאים שעולים שוב ושוב בהקשר של חופש הפרט, וניהול מערכות השירות.
באמצעות העלון, אני עוקבת אחרי התהליכים שעובר הקיבוץ. נזכרת שהמאורעות האדירים בעולם והשפעתם על העם היהודי, הם שהביאו להקמת הקיבוצים לפני עשרות שנים. אבל אף חברה אינה יכולה להתעלם ולהתנתק  מהמתחולל סביבה.
אני בטוחה שקוראי העלון, כל אחד בדרכו, מתחבט בשאלה איך יאופיין השינוי בקיבוץ עין שמר, איזה השפעה תהיה לו על החברים ועל קרובי משפחתו. איזה ערכים ישמרו ואיזה ישכחו ויוזנחו. איך במרוץ לחופש הפרט הכלכלי והחברתי לא ימחקו אותם מרכיבים הכרחיים לחברה בריאה.
דרך הורי, החיים כ - 60 שנה בקיבוץ, אני חווה חלק מהחרדות המלוות אותם כאשר הדיונים מתלהטים. הם מייצגים קבוצה נכבדה, שקיבוץ עין שמר הוא עבורם "ברחל בתם הקטנה". נכסיהם הרגשיים והחומריים טמונים בחיי הקיבוץ. היום, בערוב חייהם, הם תלויים בחברה שפעם הם היו תורמים שווים בה ועכשיו תלויים בה לרווחתם.
מניסיוני האישי, למרות השינויים, זוכים הורי ליחס שטומן בחובו הוגנות חברתית.
אני מברכת כל יום על המסגרת הקהילתית שהורי נמצאים בה ורואה בהם - בני מזל. רויטל
רחל (פלומן) ווילי ווליאמס
רחל בתם של לאה ושמואל פלומן
הורים"פולנים" גאים ל- 3, שכולם בעלי תואר דוקטור!. סבתא ל- 4.
חיים בלונדון.
רחל - מלמדת לשון עברית במחלקה לעברית מודרנית באוניברסיטת קיימברידג'.
וילי - איש אחזקה מרכזי בבית אבות של ארגון הסעד היהודי.
עין שמר – 3 תמונות
תמונה ראשונה
כבר בנסיעה מצומת כרכור לכיוון באר 36 הלב דופק טיפה מהר יותר. גם אחרי כל כך הרבה שנים. הפנייה מהבאר לכביש הכניסה מביאה המון זיכרונות. הנה הפישפש, והמשק. והנה עצי הקזוארינה. והעין מחפשת את ה"בתים" שבנינו עליהם בכל חופשת פסח. והנה השער, ומולו הווילה הבורגנית של שנטל "הקאפיטליסט, מנצל הפועלים". ושדרת הפיקוסים הנצחית, וחדר האוכל, והנה והנה...
תמונה שנייה
ערב פסח תש"ע. בביקורנו בנפאל, בעיר הבירה קאטמנדו – שמות עם ניחוח מעורר דמיון, שהפכו לנו למעין בית – אנחנו יושבים, וילי ואני, בחברת נכדותינו המקסימות, עדי ונעה (בנותיהם של שירה וגיל). השיחה מתנהלת בעברית שוטפת, והן מבקשות ממני שאספר להן סיפורים מתקופת ילדותי. אני מוצאת את עצמי יושבת ומספרת להן על תעלולי ילדותנו בבית הוורוד (קבוצת 'הדס') .על הגיוסים בסילו ובשדות הבצל(!), על מטבח הילדים ואגודת 'אוכלי הכל', והסיפורים מושכים ומרתקים אותן, ופתאום הקיבוץ, הרחוק כל-כך גיאוגרפית, נעשה קרוב ומוכר גם לדור השלישי. וכל זה קורה לא רק מחוץ לקיבוץ, אלא בארצות נכר רחוקות וזרות.
תמונה שלישית
יום שישי בערב. (והיו הרבה כאלה). אנחנו יושבים בביתנו בלונדון. וילי, בפרץ של געגועים אומר: בואי נתקשר לעין-שמר. ובתוך המילה "עין-שמר" מקופלים כל זיכרונותיו מהארץ, ולהתקשר לעין-שמר זה לצלצל לבני ותמי, לשמוליק, לאשרית, לטובה ויוסי...
אז מהו קיבוץ עין-שמר בשבילנו – הוא בית, מרחק, קירבה, געגועים, חברים נאמנים וקרובים, חדר האוכל, הכלבו...
עזבנו את עין-שמר אבל עין שמר מעולם לא עזב אותנו.
בברכת חג שמח , ועוד שנים רבות של קיבוץ.      רחל ווילי
תמי (רייכל) דה-בואה
בתם של סלה ולייבה רייכל
אמא לגיא
מתגוררת בעיר בורג' בצרפת
הבריחה מזאיר
לפני כמה שנים יצאנו לזאיר מטעם כור, להקמת פרוייקט חקלאי. יום בהיר אחד פרצה מלחמת האזרחים נגד מובוטו. המורדים תפסו מיד את שדה התעופה והמשיכו לקינשסה הבירה, שם שרפו והרגו את כל מה ומי שעמד בדרכם. אנשי שגרירות ישראל ריכזו את הישראלים בביתו של הנספח הצבאי. כעבור יומיים קיבלנו הוראה לחצות את נהר הקונגו ולעבור לברזוויל, שם הכניסו אותנו לבית הספר הצרפתי עם כל שאר האזרחים ממדינות אירופה.
אחרי לילה מתוח, כשאנו ישנים על הרצפה, הודיעו לנו שישראל שולחת מטוס לחלץ אותנו ולהטיסנו לארץ.
כאשר עלינו למטוס עם אנשי משרד החוץ, רופא, שתייה , חלב לילדים ואוכל. אנשי משרד החוץ עברו ושאלו את כל אחד מאיתנו מאיפה אנחנו בארץ. כאשר הגיע תורי, עניתי, בלי לחשוב, שאני מקיבוץ
עין שמר כשבליבי הרגשת גאווה ובטחון.
עם נחיתת המטוס בשדה התעופה בן גוריון, סלה חיכתה לרגליו עם שאר בני המשפחות שמשרד החוץ דאג להביא לקבל את פנינו.
אחרי ימים ושעות של חוסר וודאות מה יקרה לנו ואיך זה יגמר, נכנסו בשער הקיבוץ בתחושת הקלה גדולה. היה לנו טוב על הנשמה.
לקח לנו כמה ימים להתאושש מהמאורעות שעברנו ומאחר ולא ידעתי כמה זמן זה יימשך, פניתי למזכירות שיתנו לגיא להצטרף לכיתה א' ללמוד איתם. מיד קבלתי תשובה חיובית, בתנאי שאני אעבוד במטבח. הבאתי את גיא לכיתה, לקח לו זמן קצר מאד להיקלט ולהרגיש כבן בית, במחסן הבגדים נתנו לי בגדי עבודה כי ברחנו מזאיר רק עם תיק, והלכתי לעבוד. כאשר גיא בא עם הילדים לחדר האוכל לארוחת צהריים וראה אותי במטבח לא היה ילד יותר מאושר וגאה ממנו, כשהוא אומר לחבריו אתם רואים גם אמא שלי עובדת כמו כל ההורים.
אני חושבת שמהרגע הזה גם הוא הרגיש שהוא מעין
שמר.
בשנים הבאות כל פעם שהגענו לביקור בעין
שמר, גיא מצא את חבריו לכיתה: בן, עוז, אלירן, מור, עומרי ומירב. בקושי ראיתי אותו הוא פשוט הרגיש בבית. לאחרונה אפילו חידש את הקשר איתם בעזרת פייסבוק למרות שלא התראו זמן רב.
להיות מקיבוץ עין שמר זה לכל החיים... להתראות בביקור הבא - תמי
שלומית (אלפרוביץ') רוז'נסקי
בתם של נחמה ונחמיה אלפרוביץ'
אמא לארז ומיכל
מתגוררת עם דני בתל אביב
מרכזת תחום המילגות באוניברסיטה הפתוחה
תבנית נוף מולדתי
עין שמר היא תבנית נוף חיי ומולדתי.
מלבד בית הוריי - היא עיצבה אותי למה שאני.
מסובך להסביר זאת במילים. זו תחושה חזקה. תחושה של גאווה להיות שייכת לקהילה שיצרה משהו ייחודי ואחר במדינה הזו.
בכל מקום בו אני צריכה להציג את עצמי אני קודם כל אומרת שאני קיבוצניקית. אחר כך בא כל השאר.
כאשר מנתחים את התהליך שעברה התנועה הקיבוצית, הרבה פעמים מציינים שהיא ניסתה לברוא "אדם חדש" ונכשלה בכך.
אכן – לא נוצר בקיבוץ "אדם חדש". בסופו של דבר כולנו בנויים מאותם חומרים ורוצים דברים דומים - אבל נדמה לי שבהבדלים הקטנים העושים אדם נבדל מחברו - יצרה החברה הזו הנקראת קיבוץ – אדם שערכיו הבסיסיים צודקים יותר.
גדלתי על כך שכל בני האדם שווים, ראויים להתייחסות הוגנת ושווה ללא קשר למינם, מוצאם, כמה הם מרוויחים, או באיזו עבודה הם עובדים. גדלתי על כך שכל עבודה – ממש כל עבודה – מכבדת את בעליה. גדלתי על כך שנשים שוות לגברים. גדלתי על כך שעלי להיות ערה לסביבתי, לחברה בה אני גרה ולמדינה שלי. גדלתי על כך שעלי להיות תמיד הגונה וישרה. (עד היום אני אומרת תמיד את האמת גם כשלא תמיד זה משחק לטובתי). לא לימדו אותי ל"עגל פינות", לעשות "כאילו", להעלים עין. גדלתי על כך שלחברה יש מחויבות לדאוג ליחיד – בעיקר בשעת צרה. גדלתי בחברה שאני זוכרת אותה ואת החברים שלה בחום רב ובהערכה.
גם כשכבר אינני חלק מהקיבוץ – אני מנסה לחיות לאורם של ערכים אלו.
למרות שכבר אינני חלק יום יומי מהקיבוץ, אני מחוברת וגאה בכל נימי נפשי.
שלומית (אלפרוביץ) רוז'נסקי
מסדר כנפיים
"כִּי-אָדָם, לְעָמָל יוּלָּד; וּבְנֵי-רֶשֶׁף, יַגְבִּיהוּ עוּף". (איוב, פרק ה' פסוק 7).
גם היום, אנחנו מביטים בפליאה, באלה היודעים להרים לאוויר "מכונות מעופפות" - ולהחזירן לקרקע. חג הקיבוץ ישא מבט (מעריץ?) אל בני עין שמר שעשו ועושים זאת.
7 שאלות שאלנו את 12 בני הקיבוץ שהגביהו עוף:
1. מהו הזיכרון המשמעותי ביותר מקורס הטייס?
2. האם טיסה הייתה חלום נעורים או הזדמנות מקרית?
3. משפט שנאמר ע"י בן משפחה או חבר קיבוץ - הזכור עד היום
4. האם ביצעת "טיסת ראווה" מעל עין שמר ובאילו נסיבות?
5. האם הטייסים הם גזע מיוחד?
6. מהי הטיסה המשמעותית ביותר שביצעת - במהלך השירות או באזרחי?
7. זיכרון מיוחד הקשור בהיותך בן/חבר עין שמר במהלך השירות.
__________________________________________________
אלישע שמרי
בגיל 15הביא לנו המורה במעברות, בו למדתי אז עם חברי לקבוצת "אלון", מדריך לבניית טיסנים. מקבוצה זו היינו שני חברים שהמשיכו למועדון תעופה בחדרה. ב- 1949 לאחר הקמת המדינה וצה"ל. באחד הימים, באו חברים ואמרו שמציעים לשנינו לעבור קורס טייס במסגרת הגדנ"ע בשיח מוניס בתל אביב.
הקורס כולו ארך חודש ימים. ואחרי 8.5 שעות טיסה במטוס "פייפר-קאב" ניבחנו וביצענו טיסת יחיד בשמי תל אביב.
חודשיים מאוחר יותר, הוזמנו שוב לקורס נוסף שכלל גם טיסות ניווט.
במהלך שירותי הצבאי, גויסתי לחיל האוויר, וטסתי פעמים רבות במטוס ה"פייפר קאב" כשאני משמש כטייס למשימות טיסה פנים ארציות, מבסיס לבסיס.
חווית טייס זכורה: רינה לוינסון טייסת בחיל האוויר, הציעה לי לטוס איתה למפגן ירי של חיל האוויר בשדה תימן ליד באר שבע. בדרך חזרה היינו שנינו במטוס, ורינה ומרת לי: אלישע דבר אלי כל הזמן שלא ארדם. אבל כמה אני יכול לדבר? אחרי איזה 10 דקות אני רואה שהכנף מתחילה לרדת שמאלה. למזלי, היו הגאים כפולים במטוס, לקחתי את הסטיק ביד ישרתי את המטוס וצעקתי לה: רינה מה קורה ? ... והיא אמה: אוי נמנמתי קצת.
אחרי הצבא עסקנו בדאייה, בעיקר בשבתות. הישג הכי משמעותי היה שבאחת הדאיות הצלחתי לתפוס זרם אוויר עולה, ולשהות באוויר כ- 3 שעות הרגשה נפלאה הדומה למעוף הציפור, לגלוש ברוח בשקט מוחלט.
הורי- מרים ואריה; קבוצת - אלון (הראשונה); קורס - מס' 2 בגדנ"ע אוויר 1949; הטסתי - פייפר קאב; דרגה - סגן משנה בחיל אויר, רב סרן בהנדסה; "צוות קרקע" - מרים, 4 ילדים 9 נכדים
אורי אשכולי
זיכרון המשמעותי מהקורס: בטיסת ההיכרות, המדריך הכניס אותנו לאינברטד ספין (ספין הפוך) ואז הרגשתי עצמי תלוי על חגורות, מרגיש שאני נופל מהמטוס...
באותם רגעים שאלתי את עצמי: איך הגעתי לזה.
הטיס - חלום נעורים או הזדמנות? בהחלט לא חלום. בבקו"ם עברנו בין אוהלי הגיוס ליחידות והציעו לי ללכת לצנחנים. באותו זמן - הצנחנים היו משהו כמו קבוצת איגרוף. אמרתי, שאני אהיה או למעלה או למטה. אבל לא מתנדנד באמצע. הלכתי לבה"ד 4 מצאתי עצמי בתותחנים. אחרי עוד 3 חודשים - נעשיתי קצין.
הוצבתי בקצה העולם: גדוד 404 בחצור. יום אחד חיפשו חברה' לקורס טייס. יצאנו 60. אחרי הבחינות נשארנו 4 . הלכתי לקורס כי הוא היה בסירקין. התקרבות משמעותית הביתה.
משפט הזכור עד היום: אני לא זוכר שום הערה כי בקיבוץ לא ידעו איך לאכול את הטייס. הייתי הטייס הראשון. ההורים אפילו לא היו בטקס קבלת כנפיים.
טיסות ראווה מעל עין שמר: בטח!! הייתי עובר עם הפייפר, מגלח את המוסך
ואת החברים שעבדו בשדות.
טייסים הם באמת גזע מיוחד?: לפי דעתי - לא. אם אני עשיתי את זה כל אחד יכול.
הטיסה המשמעותית ביותר שביצעתי: טיסה עם פצצות להפגיז בדואים מסתננים בניצנה.
טיסה נוספת הייתה לאחר מלחמת ששת הימים. עליתי לתצפית אויר בתעלה לטיווח סוללות וננעלו עלינו טילים. ביצענו צלילה פתאומית והצלחנו להתחמק.
אני יכול לומר: "בין התותחנים אני הטייס הטוב ביותר, ובין הטייסים התותחן הטוב ביותר".
הורי: חיה'לה ויוסף; קבוצה: אלון; קורס: 15 (1954); דרגה - סגן אלוף;
טייסת: 100 - מטוסים קלים; הטסתי - סטירמן, פייפר, פוקר; "צוות קרקע" - 4 ילדים 10 נכדים; תחום עיסוק כיום: טס על מכסחת דשא - "קובוטה".
גדעון מגן
זיכרון משמעותי מהקורס: בין הרבה ברירות - טיסת הסולו הראשונה.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? הזדמנות שלא הוחמצה.
משפט הזכור מבן משפחה או חבר: לפני שהתגייסתי בשניית, אמר לי מנחם אבי
"גדעון, אתה את חלקך כבר נתת. מוטב שתישאר בבית" הבנתי, אבל לא הסכמתי.
טיסת ראווה מעל עין שמר: הרבה... (עד היום מוטב שלא לפרט).
הטייסים הם גזע מיוחד? עד כדי כך לא, שהשאלה מוזרה...
הטיסה המשמעותית ביותר שביצעתי: ללא ספק הטיסה לסוריה, ממנה חזרתי רק לאחר שלוש שנים, חודשיים ויום.
זיכרון הקשור לטייס ולהיותי בן עין שמר: בצעירותי זכורה לי מבוכה מסוימת, כשלפני כל מעבר למטוס מתקדם יותר, הייתי צריך לקבל את אישור השיחה להארכת השירות. לעיתים היה מדובר בחודשים ספורים בלבד.
מפגש מעניין, או טיסה מיוחדת: אי אפשר להתחיל... הדבר הקשה בשירות, הוא אובדנם של חברים רבים. חלקם ידידים קרובים מאוד, שהשאירו אחריהם משפחות, שלא כולן השתקמו. הנחמה היא שהיום, הודות למודעות גבוהה יותר מבעבר לנושא הבטיחות, תאונות קטלניות - נדירות.
הורי - סוניה ומנחם; קבוצה - תומר; קורס- 20 (1956 ); דרגה - סגן אלוף; טייסת - כמה;
הטסתי - סטירמן, הרווארד מוסטנג, מטאור, אורגן, מיסטר, ווטור, מיראז', פנטום, פייפר, פוגה, עייט (סקייהוק); "צוות קרקע" שולמית ז"ל שליוותה אותי לאורך כל המסלול (וזה לא תמיד היה קל) ו- 3 בנות ונכדה; תחום עסוק היום: מהנדס מכונות במפעל הגומי.
אורי ליס
הזיכרון המשמעותי מהקורס: טיסות הסולו בהן אתה כבר טס לבד, נהנה מהטיסה ומרגיש כטייס.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? חלום נעורים , הייתי "מורעל" טייס מגיל 13 , הייתי בגדנ"ע אויר בניתי טיסנים, בסוף כתה י' עשיתי קורס טייס בגדנ"ע ובסופו בצעתי טיסת סולו על פייפר. כך שקורס הטייס בחיל האויר היה המשך "טבעי".
משפט שנחרט בזיכרון: לא זכור לי. אך בקורס עצמו לאחר שנכנסתי לענן שהיה דבר אסור, קבלתי עונש לכתוב שיר שנושאו "אסור להיכנס לעננים". באתי לחופשת שבת ובקשתי את אריה שמרי, דודי שהיה משורר (אמנם כתב באידיש), שיעזור לי. אריה התיישב וכתב לי שיר רציני . שנפתח : "טייס צעיר ועז פנים , אל תיכנס לעננים..." השיר שיפר משמעותית את מצבי בקורס...
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: ביצעתי מעבר נמוך עם מיסטר , בערך ב-1963. ההדים שהגיעו אלי היו שמכס בראון רכז הלול (האבא של צילה אבל זה היה לפני שהיינו חברים) לא היה כל כך מרוצה בלשון המעטה. התרנגולות כנראה נבהלו כהוגן.
הטייסים הם באמת גזע מיוחד? לא.
הטיסה המשמעותית ביותר שביצעתי: היו הרבה גיחות מבצעיות שלכל אחת הסיפור שלה. אך אציין את הגיחה הראשונה במלחמת ששת הימים, בה תקפנו שדה תעופה מצרי בדרום הדלתא בקרבת קהיר.
זיכרון שקשור לטייס ולהיותי בן או חבר עין שמר: בערב היום האחרון של מלחמת ששת הימים, מוצאי שבת, נחתתי בבסיס, לאחר טיסה מעל רמת הגולן, כאשר אני רואה וגם שומע ברדיו איך משלימים את כיבוש הרמה. בטייסת הודיעו שהמלחמה נגמרה ומתארגן רכב ליציאה קצרה לאיזור המרכז. גדעון ואני הצטרפנו. כשהגענו לקיבוץ, גדעון הלך לבקר את סוניה וחנוך וילן, הוריו של אברהם שנפל בשבי הסורי. אותי "חטפו" שאבוא לספר על המלחמה בשיחת קיבוץ. הייתה סקרנות והתרגשות גדולה, הרגשה אמיתית של הסרת טבעת חנק. וכן - אווירת שימחה בעקבות הניצחון האדיר. באותן שעות, רוב החברים וגם אני, לא ידענו עדיין על נפילתם של אמנון וחנן.
קבוצה- זית; קורס - 34 (1961); דרגה - רב סרן; טייסת: טייסת הסילון הראשונה –מיראז' ברמת דוד; הטסתי - פייפר בגדנ"ע אויר. בקורס טייס - סטירמן הרוורד ומטאור. כטייס –אורגן, מיסטר, מיראז (מטוס הקרב העיקרי עליו טסתי) בהדרכה בבית הספר לטייס: פייפר ופוגה, ושנים רבות במילואים הדרכה על צוקית (פוגה משופר); "צוות קרקע" - 3 בנות , 4 נכדים; תחום עיסוק כיום - מנהל מח. טכנולוגיה (מעבדה) במפעל הגומי.
אברהם וילן
הזיכרון המשמעותי מהקורס: החוויה המסעירה ביותר היא טיסת הסולו הראשונה במטוס פייפר. לראשונה לבד בשמים – לטוס להיכן שחפץ הלב – לנסוק ולצלול – ימינה ושמאלה – מהר או לאט – ואין מי שצועק ואין מי שמסביר ואין מי שיתקן שגיאות ויציל במקרה חירום – כיף אמיתי, הלב צוהל הפה שר (מותר לזייף) האדרנלין מציף – בקיצור, ממליץ לכל אחד.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? לא חלום נעורים. אבל בהיותי בן 17 קבלתי מכתב זימון לקורס טייס מעזר וויצמן. באותו יום הלכתי ליד חורשת האורנים ושמעתי שריקת מטוס סילון. נשאתי עיניים וראיתי שני מטוסי מיסטר טסים צפונה במהירות גדולה – אז זה היה אחד מפלאי העולם. ובכן, אמרתי לעצמי, זה הדבר האמיתי.
משפט שחרוט בזיכרונך: זכור לי שלאחר שהודעתי למזכירות הקיבוץ על כוונתי להתגייס לקורס טייס פנה אלי המזכיר וביקש שאשקול שנית את החלטתי (שכן – ואת זה הוא רק נתן לי להבין – ההגשמה הנכונה היא במשק ולא בחיל האוויר).
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: אחת החוויות הגדולות ביותר הייתה לטוס עם מטוס פוגה בגובה נמוך. שטח האימונים (אז, כלומר "בתקופת המכבים") השתרע צפונית לכביש
טול כרם ואנחנו נהגנו לטוס בגובה העצים מעל מסילת הברזל המזרחית שהובילה עד שדה תעופה עין שמר ומשם התעקלה לעבר קיבוץ גן שמואל ומשם היינו פונים מזרחה חולפים במהירות מעל עין שמר ומנפנפים בכנפיים לשלום ואם צריך גם מבהירים את העניין בצלילה פראית על הלולים והרפתות (אל תספרו לאף אחד שלא ידונו אותי למאסר – העונש המקובל על זה).
הטייסים הם באמת גזע מיוחד? כמובן. אבל אינני מתכוון להפריך את הדעה המופרכת הזו.
הטיסה המשמעותית ביותר: הגיחה הראשונה במלחמת ששת הימים למצרים. עליה סיפרתי בעבר.
הורי - סוניה וחנוך; קבוצה - ערבה (במוסד "שדה"); קורס – 44 (1964); דרגה - אלוף משנה; טייסת - פקדתי על טייסת 110 (מטוסי סקייהוק) בשנים 1974-76. כמו כן פקדתי על טייסת מדריכי טיסה בביה"ס לטייס בשנת 1974; הטסתי - פייפר. פוגה. אורגן. מיסטר. ווטור. מטאור. פנטום. מיראג'. כפיר. מטוסים אזרחיים; "צוות קרקע" - 2 + 3 + 4 (2 = דורית ואני, 3 = ילדים, 4 = נכדים)
נתי דביר
זיכרון משמעותי מהקורס: בשלב הראשוני בקורס, נהרג בן כיתתי ממענית, יצחק (איצו) נוימן מקבוצת שקמה. איצו היה איתי באותו קורס, ונהרג בתאונה במסגרת אמון טיסה נמוכה ליד קיבוץ להבות חביבה.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? הגעתי לקורס תוך מעבר שלבי המיון ללא כוונה תחילה וקיבלתי מוטיבציה תוך כדי ההתקדמות בשלבי הקורס.
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: כן, אבל לא אגלה מתי ואת הנסיבות,
אולי אין התיישנות על עבירת משמעת זו.
הטייסים הם באמת גזע מיוחד? בהחלט לא. הם 'רק' מתאימים לדרישות המקצוע .
יש רבים וטובים כמונו.
הטיסה המשמעותית ביותר: אין ספק שהטיסה במסגרת מבצע "כדור הרעם" (מבצע אנטבה) היא המשמעותית ביותר בחיי. אך גם הטיסה הראשונה בסדרת הטיסות להבאת יהודי אתיופיה ממדבריות סודן ,שבוצעה על ידי, הייתה מרגשת במיוחד.
זיכרון שקשור לטייס ולהיותי בן עין שמר: המפגש עם סג"מ עמוס בן אברהם, בבוקר יום ששי יום לפני היציאה למבצע 'אנטבה'. אני מצד הטייסת והוא מצד היחידה. זה היה בשלב ההכנות והאימונים לשיתוף פעולה בין שני גופים אלו. בהמשך יצאנו, אמנם לא באותו מטוס, לביצוע המשימה שהושלמה במלואה – והשאר היסטוריה.
הורי - מנקה ויהודה שברצברד; קבוצה-הדס/ שקמה-חבצלת; קורס - 53' (יולי 1967) מייד לאחר מלחמת ששת הימים; דרגה - אלוף משנה; טייסת - 103-131; הטסתי - הרבה. העיקריים: הרקולס (קרנף), סטרטרקורזר (ענק), בואינג 707 (ראם). באזרחות על 757,767, 777; "צוות קרקע" - נשוי לורדה, אב לשלושה וסב לשניים; תחום עיסוק כיום - קברניט מטוס 777 באל על.
יפתח מור
על השאלות ענה עוזי מור
רגע מיוחד בקורס: היות ובשנות החינוך יפתח לא בדיוק הכיר את הכיתות מבפנים, היה רחוק מלהצטיין בלימודיו במוסד. לכן תחום הלימודים העיוניים בקורס - הלך קשה...
מפקדיו, שאיתרו את הפער בין היכולות הטכניות ויכולות הלימוד שלו, העמידו בפניו אופציה לקחת פסק זמן מהקורס. בתקופה זו הוצע לו להקדיש זמן ללימודים, ואז לחזור למחזור הבא בקורס . יפתח לא רצה להיפרד מחבריו, והעדיף לקחת על עצמו משימת השלמת הפערים.
דינה ואני סבלנו מזה, כי כל חופשותיו הוקדשו ללימודים. אבל יפתח עמד בהתחייבותו.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? יפתח כל דבר עשה טוב יותר מאבא שלו !! כילד, עסק בנושאים שקשורים במטוסים כי גדעון היה השכן שלנו. קניתי לו דגמי מטוסים והיינו מרכיבים אותם ביחד. יום אחד הבאתי דגם פאנטום. לאחר שהרכבנו, יפתח הלך לגדעון לקבל אישור שעשינו את זה טוב. גדעון חייך. התברר שהכל מושלם פרט לכך, שהכנפיים האחוריות היו מורכבות הפוך...
כל מי שהכירו, ידע שיפתח אהב כל דבר העיקר שיהיה מהיר (רכב, סוסים) - גם אם משמעות המהירות, היא סיכון מסוים. טייס בהחלט היה כלול בזה.
בהקשר הזה אני נזכר, שיום אחד ישבתי עם יוסי יגודה, ושמענו רעש נוראי. שאלתי את יוסי מה זה יכול להיות? יוסי ענה: נו מה אתה חושב? זה יפתח נוסע על אחד הכלים שהרכיב.
שיחה על הטייס לאחר שהיה כבר טייס: שיחות שחזרו על עצמם היו, כשיפתח כבר היה סגן מפקד טייסת. בחופשות דינה הייתה אומרת לו בכל הזדמנות: "אתה נראה עייף, קח פסק זמן. אולי תצא ללימודים". ויפתח ענה בתשובה האופיינית לו: חיוך.
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: הרבה פעמים!! באחת מהן, ישבתי כמרכז משק בראש ישיבת ועדת משק. פתאום רעש מחריש אוזניים. כולנו הבנו שיפתח בא להגיד שהוא חי וקיים. יצאנו החוצה, הספקנו לראות F15 נוסק בזווית של 90 מעלות לשמיים עם מבערים מלאים.
הטייסים הם גזע מיוחד: כן!! עובדה היא, כולנו יכולים להעיד כי הכרנו את יפתח ואנחנו מכירים את גדעון ואת שאר הטייסים.
שלא לציטוט: כל זאת אם לא לוקחים בחשבון את השיריונרים ...
טיסות משמעותיות ביותר: אחת לתוניס - להפגזת מפקדות אש"ף. הוא "נעלם לנו מהראדר" לשלושה ימים. ואז התקשר הביתה ואמר: תקשיבו לחדשות.
השנייה הייתה כשאבא שלו מילא את מקומו של הנווט בטיסת צילום אוויר מעל סיני.
וחוץ מזה, היו לו הרבה טיסות מבצעיות חשובות במלחמת לבנון הראשונה - כולל חיסול סוללות הטילים הסורים.
הורים - דינה ועוזי; קבוצה - אלה/אלומה-דגן; קורס - 90' (1979); דרגה - רב סרן;
טייסת - 106; הטיס - כמעט כל מטוס שהיה בחיל האוויר - פרט למטוסי תובלה.
זוהר רוטמן
הזיכרון המשמעותי מהקורס: כל הקורס משמעותי מאוד: הטיסות, הלימודים הקשים (לבוגר מבואות עירון שכמותי) ובעיקר החברות האמיתית שמתפתחת במהלך הקורס ובחלקה ממשיכה עד היום.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? ממש לא היה בתכנון. החלום היה סיירת מטכ"ל ולכן גם הלכתי לגיבוש שלהם - ועברתי. הגיע הזימון לקורס טייס, אז עוברים. ומשם זה כבר ממשיך להתגלגל.
טיסה "ראווה" מעל עין שמר: השדה מול בית ההורים שלי הוא אידיאלי לנחיתת מסוקים, ולכן נחתי שם עם עוד שלושה מסוקים להעמסת עציצים וצ'ופרים לחברה בטייסת. את טיסות הראווה ביצעתי, דווקא, מעל שמי ברקאי....
הטייסים הם באמת גזע מיוחד?: לא, אבל נשות הטייסים בהחלט כן.
הטיסה המשמעותית ביותר: כל טיסה היא משמעותית, מרגשת ומאתגרת. המרגשות ביותר, מבחינתי, קשורות במבצעים בהם השתתפתי ובבדיקת יכולות טיסה ארוכת טווח של המטוס.
אבל על כל אלה עדיין אסור לספר.
זיכרון כלשהו שקשור לטייס ולהיותי בן או חבר עין שמר:
בטייסת הפתן שרתנו ביחד אלון ריפתין גיל שוורץ ואני, שלושה ביחד מאותו קיבוץ זה לא דבר שרואים הרבה. בקיצור - עין שמר על המפה.
הורי - הדסה ואלי; קבוצה - צבר/חורש; קורס - 102(1983); דרגה - רב סרן;
טייסות - 190, 113 ,160; הטסתי - להטוט, צפע, אפאצ'י - כולם מסוקי קרב
"צוות קרקע" - נשוי ליפעת + 3 ילדים; תחום עיסוק כיום - מפתח רשתות בין לאומיות בתחום הבריאות.
אלון ריפטין
הזיכרון המשמעותי מהקורס: טקס סיום קורס טייס הוא גולת הכותרת של כל חניך בקורס. בתור אדם צעיר שצריך לעבור ולעמוד במבחני הקורס על בסיס קבוע זוהי תחושת סיפוק אדירה. האגו בעננים ולוקח זמן עד שחוזרים לקרקע מאירוע שכזה.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? כנער, העיסוק המרכזי היה כדורעף (הפועל עין שמר, מבואות עירון ונבחרת הנוער של ישראל). בהתאם לכך חלום הנעורים היה להתפתח בתחום הכדורעף. ההיגיון שעמד מאחורי גיוס לקורס טייס היה שמודחי הקורס מקבלים תפקידים נוחים שיאפשרו את העיסוק בספורט. כפי שהתברר התוכנית לא בדיוק הצליחה.
משפט שחרוט בזיכרון:לאחר סיום הקורס סבא יוסף, אבא של אמא, פגש אותי נרגש עם דמעות בעיניו. הוא לא אמר מילה. לפעמים מבט אחד בעיניים יכול להגיד מה שאלף מילים לא יצליחו.
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: מעבר של טייס בגובה נמוך מעל ישובו, נחשב היום לעבירת משמעת חמורה והיו טייסים שמצאו את עצמם מספר ימים בכלא בשל טיסה שכזו. לשאול טייס שאלה כזו, זה כמו לשאול אדם האם הוא ביצע עבירה על החוק. פעם הדברים היו קצת אחרת ומי שצריך לזכור זוכר ומי שצריך היה לראות - ראה.
הטייסים הם באמת גזע מיוחד? לא ולא. המקצוע הוא המיוחד ולא האנשים.
הטיסה המשמעותית ביותר: טיסות רבות זכורות היטב בעיקר אלו הקשורות לפעילות מבצעית. עדיין הטיסה הזכורה ביותר היא טיסה בסייפן (בל) בשנת 1987. בבוקר של אותו היום הוזנקתי כדי לחפש ולהביא צוות לטיפול טכני ראשוני למקום התרסקות מטוס F-15. רגע לפני ההמראה מגדל הפיקוח ביקש להמתין ואל המסוק ניגש מפקד הבסיס - נתי דביר (בן עין שמר). נתי אמר לי שיפתח מור ז"ל היה במטוס ונהרג והוא מציע לי לרדת מהטיסה. משראה שאין בכוונתי לוותר הוא אישר לי להמשיך כמתוכנן.
השהייה במקום התאונה של יפתח שהיה דמות נערצת הייתה קשה עצובה ובלתי נשכחת.
זיכרון שקשור לטייס ולהיותי בן עין שמר: בטייסת האפאצ'י שירתנו ביחד 3 טייסים
מעין שמר – זהר רוטמן, גיל שוורץ ואני. אני בספק האם קיים בהיסטוריה של חיל האוויר מקרה שבו 3 בני אותו קיבוץ משרתים באותה טייסת. זה לכשעצמו - זיכרון מיוחד מאוד.
הורי - סימה וגיורא; קבוצה - אמירים/רשף-שלהבת; קורס - 109 (1986);
דרגה - סגן אלוף; טייסת - 190; טסתי ב - סיפן, אנפה, צפע ופתן; "צוות קרקע" - אשתי ובני בן 12; תחום עיסוק כיום - בתהליך של פיתוח והקמת מבשלת בירה.
גיל שוורץ
זיכרון מיוחד מהקורס: רגע הסיום הוא כמובן הזכור ביותר. משאיר מאחוריו שנתיים של עבודה קשה ולא מעט תסכולים. זיכרון נוסף הוא החברים. היינו קבוצה גדולה של קיבוצניקים, שנפגשו בשנת השירות שלפני כן, ורבים מהם סיימו את הקורס ואף המשיכו בשירות יחדיו.

הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? אין כמו אינרציה כדי להסביר דברים בחיים: התקבלנו, עברנו גיבוש ופתאום גם סיימנו את הקורס.
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: בדרך כלל לא בצורה מתוכננת. הצלחתי לעבור מעל הקיבוץ פה ושם כשנוצרה הזדמנות. לא מזמן מצאתי באלבום ישן, תמונה של מעבר מעל חדר האוכל, שצולמה ע"י עמית אפשטיין. לאחרונה, לפני כשנה, ידעתי מראש שאנחת בבסיס עין שמר במסגרת תרגול. תיאמתי עם האישה והילדים וגם עם חן. כולם הגיעו לקבל אותנו בנחיתה. היה יום לוהט, וחן במחשבה תחילה, דאג להביא קוקה קולה קרה, מה ששימח מאד את כלל הטייסים שהגיעו.
הטייסים הם באמת גזע מיוחד? ממש לא. הופתעתי על הקדשת החג דווקא לקבוצה זו. אני חושב שהיה נכון יותר להקדיש לפחות לכלל לוחמי הקיבוץ, בעיקר אלו שממשיכים כמונו,
לשרת במילואים שנים ארוכות.
הטיסה המשמעותית ביותר: היו לא מעטות. אך הזיכרון החזק והטרי ביותר הוא ממבצע "עופרת יצוקה", במסגרתו שהינו באוויר 24 שעות ביממה לאורך כל הכניסה הקרקעית, מה שסייע מאד לכוחות הקרקע, והחזיר במידה רבה, למערך הלוחם בצה"ל, את האמון בשיתוף הפעולה החשוב בין חיל האוויר ושאר החיילות.
זיכרון הקשור להיותך בן עין שמר: זמן קצר לאחר שהגעתי לטייסת הפתן, הצטרפו אליי ריפתין ורוטמן לאותה הטייסת. כך ששירתנו שלושתנו יחדיו תקופה לא מבוטלת, למעשה עד היום.
הורי - לאה ומיכה; קבוצה - שקמה/שחף; קורס - 126 (1992); דרגה - רב סרן; טייסת - 190;
טסתי ב - מסוקי פתן, להטוט, סייפן (בית ספר לטיסה); "צוות קרקע" - אישתי ו -3 ילדים;
תחום עיסוק כיום: מנהל פיתוח עסקי ושיווק בתעשייה הביטחונית
עומר גבע
הזיכרון המשמעותי מהקורס: לאחר מספר חודשים בקורס, גילו אצלי רשרוש בלב ובעקבות כך נאלצתי להפסיק את הקורס ועברתי לחובלים. למרות זאת, החלטתי שאני רוצה לחזור ונאבקתי כשנה בממסד הצבאי (בעזרתו של אורי ליס), בסופה אכן חזרתי לקורס...
מלבד זאת, הדבר המשמעותי באמת מהקורס הוא החברים הטובים שהולכים איתי עד היום.
הטייס - חלום נעורים או הזדמנות? אמנם חלום נעורים...
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: לא קרה.
הטייסים הם באמת גזע מיוחד? כמובן שלא. בסה"כ נדרש אוסף מסוים של תכונות שמתאים למקצוע הזה.
טיסה משמעותית ביותר: גיחות מבצעיות באופן כללי הינן המשמעותיות יותר.
זיכרון שקשור להיותי בן וחבר עין שמר: בתקופה בה שירתי, היו בח"א הרבה יוצאי קיבוץ וביניהם היה נהוג להקניט אותי שלא אחזור לקיבוץ כפי שהצהרתי... ובכן...
הורי - עדה ואביטל; קבוצה - שקמה; קורס - 127 (1992) דרגה - רב סרן; טייסת - 144;
טסתי ב - F-4 / F-16;"צוות קרקע" - רינה ו - 1/3 2 ילדים ... תחום עיסוק כיום - היי-טק
שיר גור
 הטיסה חלום נעורים או הזדמנות? כנראה חלום, אבל גם אחלה הזדמנות!
משפט שחרוט בזיכרון: "מתי אתה לוקח אותי לסיבוב?"
טיסת "ראווה" מעל עין שמר: לא.
הטייסים הם באמת גזע מיוחד? לא, אבל רק טייסים נהנים משיחות של עצמם. ..
טיסה המשמעותית ביותר: המשמעותית ביותר עדיין לפני...
זיכרון שקשור להיותי בן עין שמר: כשהייתה בטייסת הדרכה על התאונה של יפתח מור.
וכשאנשים מהחייל לא יודעים איפה זה עין-שמר - פשוט יותר לומר אזור 91 צפון.
הורי - נאוה ומליק; קבוצה - אורן; קורס - 157 (2008); דרגה - סגן; טייסת - 133 אבירי הזנב הכפול – 15 - F; הטסתי - סנונית,צוקית, סקייהוק, בז; תחום עיסוק כיום: טייס...
מאז ההופעה- אני מוכה ירח!
חיים חננאל
לפני כך וכך שנים חמי סל ואנוכי, הפקנו יחדיו חג קיבוץ שהוקדש לכדורעף. בחיפושנו אחר תכנית אמנותית הלשין לי חמי בשקט, שהשחקן החתיך הזה מבת ים גם יודע לשיר. חשבתי שהוא ישיר והקהל יהיה סלחני, כי הוא יהיה בטח סביר יחסית לשחקן כדורעף, וזה יהיה איך שהוא לא מביך מדי.
מאז, אחת לשני אירועים בקיבוץ, מרק צ'נסקי שר וצמד המילים "כוכב נולד" מיד עולה בראש. מי מאיתנו לא דמיין את מרק לוקח את כוכב נולד בעיניים עצומות וידיים קשורות לאחור. אבל שום דבר מאלו לא הכין אותי להופעה של "מוכי ירח" בעין שמר. שם, במגרש הביתי של מרק, הוא נתן הופעה כמו שזמר צריך לתת. עם כל הלב והנשמה, בשירים מקוריים ומעט קאברים שתאמו את הסגנון של הלהקה ואפילו ירד מהבמה ורץ בין היושבים בקהל. השירים המקוריים של הלהקה קליטים, מלאי כח, רוקיסטיים אך לא קשים מדי לאוזן גם כשהם בפול ווליום, ואני (בנימה אישית) אוהב פול ווליום!
גם מעט האורחים שהשתתפו היו מעולים פלוס. הדואט של מרק ומאיה קנדלקר (מהמרכז הצעיר למי שאולי לא מכיר) היה נהדר. ליאור גולן רק משתפר מהופעה להופעה ושקד חננאל ממוגגת את כותב המאמר, שהופך לחמאה מומסת כשהיא על הבמה.
קשה בארצנו להתפרסם. כולם רוצים, המון מוכשרים, ההזדמנות לפעמים נופלת לידיים ולרוב לא. ל"מוכי ירח" יש פוטנציאל בעיקר בזכות העוצמה של מרק ואני, יחד עם רבים, מחזיק להם אצבעות.
לא סתם הופעת בכורה וביכורים נגזרים מאותו שורש.
איזה יופי של ביכורים הבאת לנו מרק!
פותחים שבת
השבוע, עקב חג הקבוץ לא נקיים את "פותחים שבת".
רוב תודות לאדם זרטל על הדרשה המרתקת שנשא על פרשת "במדבר". בדרשתו התמקד אדם במילה "מחנה". אמר שלמילה זו משמעויות הרבה יותר מרחיקות לכת מאשר סתם מקום שחונים בו. הוא עמד על המשמעות הרוחנית של מושג זה, וציין שהרעיון המוסרי-חברתי של המחנה הולך הלאה גם אל הדורות הבאים.
בהקשר לחג השבועות (שהוא אחד משלושת הרגלים) דיבר אדם על מחנה הגילגל שצורתו צורת רגל. ועל פי גישתו החדשנית, המונח עלייה לרגל פירושו עלייה אל הרֶגֶל, ומכאן שהַרֶגָלִים (החגים) באים מהרֶגֶל.
לבסוף הביא שיר מתוך "אנשים ושורשים" שבו מופיע הביטוי "מחנה".
אמר שהחלוצים נהגו לכנות את ביתם הקיבוצי בשם "מחנה", ובכך התכוונו: אנחנו ביחד! המחנה החלוצי הוא המשך של אותו המחנה במדבר.
להדס זרטל, לפז ואלה החמודות כל הכבוד על השירה והריקוד משובבי הלב. ענה
סעפ"שים

לחברים שלום,
השבוע קיבלנו את הקצאות המים ל - 2010 אשר מהן משתמע קיצוץ של 15% לעומת 2009 .
לכן עלינו להצטמצם יותר משנה שעברה בצריכת המים לגינון הפרטי והציבורי.
אנו מנסים לשנות את רוע הגזירה אולם לא בטוח שיצלח בידינו. לכן אני פונה לכל אחד ואחת מחברי הקיבוץ להצטמצם בצריכת המים, כי השנה גם יחסרו לנו מים לגידולים חקלאיים, כמו מטע האבוקדו, אם לא נדע לצרוך את המים אשר הוקצבו לנו בתבונה.
בתקווה לימים טובים יותר ומשופעים במים אבקש שוב: לחסוך, לחסוך, לחסוך...
צוק חרודי
מצוות הנוי
רכשנו לאחרונה מלכודות, כדי לתת מענה ופתרון לבעיית הזבובונים והמזיקים בעצי הפרי בגינות החברים.
המלכודות אינן מפיצות ריח ואינן רעילות.
חברים המעוניינים לרכוש מלכודת לשימושם הפרטי בגינה - יכולים לעשות זאת תמורת סכום סמלי של כ- 5 ₪ (מחיר עלות).
אנחנו מזמינים לפנות אלינו במחסן הנוי - ולהצטייד במלכודת כזו
הגננים
הגים חדשים/ צעירים
כידוע, נהגים חדשים ו/או צעירים מחויבים להדביק בחלון המכונית שלט
"נהג חדש". עד היום לכל אחד היה שלט שכזה, אותו היה עליו להדביק בעת הנסיעה.
מאחר וכולנו שוכחים (גם בגילאים הצעירים), החלטנו שבכל רכב המיועד לנהיגת צעירים, יהיה שמור במכונית שלט שכזה. אין לקחת את השלט הביתה - השאירו אותו לשימושם של הנהגים אחריכם.
כדי לסייע לנו, נודה לכל מי שברשותו שלט "נהג חדש" - אם יעביר אלי בהקדם כדי שנוכל להתחיל בסידור החדש.
להזכירכם: נהג חדש הנתפס ללא השלט בחלון המכונית נקנס ב 250 ₪.
אוריין - סידור רכב
תזכורת ואזהרה:
חניה ליד המרכז הצעיר

  1. בשום אופן, אין להיכנס עם רכב לאיזור המגורים והמרכזים הצעיר והבוגר.

  2. אין להחנות רכב באיזור שאינו מגרש חניה מוסדר ע"י ועדת בטיחות.

  3. נגד נהגים שיחרגו מהוראות אלה, ינקטו אמצעים, כפי שהוחלט ע"י מוסדות הקיבוץ.
ועדת צעירים וועדת בטיחות

תרשמו ביומנים
יום ו' 21.5.10 - 21:30 חג הקיבוץ בחצר הישנה.
יום ב' 24.4.10 - הספר נועם - עובד.
יום ג' - 1.6.10 יתקיים ערב עיון להשקת ספרו החדש של אדם זרטל
סודו של סיסרא - מסע בעקבות גויי הים בשירת דבורה.
________________________________
הכס הקדוש
סיכום מהיר של ארוחת חג השבועות
כפי שראיתם, חדר האוכל היה עמוס באנשים. בערך פי שניים מיכולתו לקלוט.
התור הגיע עד למדרגות והקופות נפלו.
איך אמרו על הפועל תל אביב? "אין דברים כאלה".
אז גם מה שקרה בערב החג - אין דברים כאלה!!
מי שלא נכח בשעות העומס, לא יבין מה התרחש שם.
למרות כל זאת, חברים ואורחים אכלו ושבעו ואפילו נהנו.
ואנחנו רוצים להודות, לכמה נשמות טובות, שבלעדיהן לא היינו מצליחים לעבור בשלום: קודם כל לתמי צמח, ששנה אחר שנה דואגת שרק היא יודעת לעצב ולייפות את המזנונים.
לנועם בורלס, שעזרה ברישום ולעינת תומר, שראתה את ההיסטריה, ובמקום לאכול עם משפחתה, נחלצה לעזרת הקופאיות.
לעמי גלעד, שהצליח "תוך כדי" לתקן את המחשבים שקרסו.
למגישות המנות: רותי בן מיור, טל שחר, וראאד שבא לעזרתן בהגשת המנות.
לטוביה פוקס ויוגב מור, שרצו עם הכלים והאוכל ללא הפסקה.
לנוי גורן ודנה ריפתין, שהיו על הקופה. כל הכבוד לכן!!
לסמיר ויובל אפשטיין - שעמלו על רחיצת הכלים.
ובסוף בסוף לצוות המטבח - ציפי, צפי, מרתה, ציונה, קרן והבונבוניירות שלנו - גלי ואורנה שעמלו על מאכלי החלב והגלידות המשובחות
המון תודות לכולם. (גם לאלה ששכחנו ובשבוע הבא נכתוב התנצלות עם תודה מיוחדת... "תותי" ובנות המערכת). צפו שינויי "קונספט" בשנה הבאה. צוות המטבח
ערב לזכרו של רפי שפירא
אנו מודים לכם, חברים, ידידים ומשפחה, על שסייעתם לנו להרים ערב מלא אווירה, עם "המון רפי" - ממש כפי שהיה אוהב. תודה גדולה על הכל - עירית, אביעד ותרזה.
בהערכה ובתודה

בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, התקיים מאבק קשה על המשך קיומו של מוסד חינוכי "מבואות עירון". רצינו בהמשך קיומו של בית חינוך, המחנך לערכים הומניסטיים, ציוניים וחילוניים. טענתנו העיקרית הייתה, שחיוני שבית הספר בו ילמדו כול ילדי המועצה, יתבסס על המסורת הרעיונית והארגונית של מוסד חינוכי של השומר הצעיר. למרות הערכתו של מנכ"ל משרד החינוך דאז, שמשון שושני, שאם אכן יוקם בית ספר של המועצה לצידנו, לא יוכל "מבואות עירון" להחזיק מעמד. המשכנו להיאבק בנחישות לעיתים נגד כול הסיכויים. והצלחנו.
התוצאה היא המשך קיומו ושגשוגו של המוסד החינוכי שלנו. במהלך השנים קיבלה הנהלת הבעלות החלטות נכונות, המוסד מנוהל בצורה טובה, צוות המורים והמחנכים העובד במוסד הוא צוות מסור ומיומן. אבל הסיבה העיקרית לאיכותו של "מבואות עירון", נובעת מאיכות החניכים המאכלסים את המקום.
קראתי את העצומה שכתבו חניכי המוסד שלנו, נגד קביעת המזוזות על ידי הרב הראשי לישראל ונוכחתי עד כמה השכילו להבין את המשמעות של הצעד שננקט על ידי הממסד הדתי. התמלאתי גאווה והכרת תודה על כך שאלה הם החניכים הלומדים במוסד החינוכי שלנו. נוכחתי לדעת שהקוד הרעיוני והערכי שעוצב על ידי דורות של חניכים ומחנכים נשמר ואיתו הנכונות להיאבק על עמדה ערכית החשובה לנאבק.
אני מצפה, שנדע להקשיב לקול האמיץ של חניכי המוסד.
במציאות שנוצרה, מתבקש קיומו של דיון ציבורי מחודש בהנהלה הפדגוגית של המוסד, בהנהלת הקיבוצים, במזכירויות קיבוצי הבעלות, בשיחות הקיבוצים ובמסגרת חבר העובדים והמחנכים של המוסד. בעיקר חשוב לקיים את הדיון הזה במסגרות של הכיתות הבוגרות המתחנכות בימים אלה במוסד. רק לאחר שיסתיימו הדיונים ויוסקו מהם מסקנות, יוחלט האם להשאיר את המזוזות שנקבעו על כנן או להסירן מהמקום בו קבע אותן הרב הראשי שודאי צוחק כול הדרך אל מדרגות הרבנות.
חשוב להבין, שבסמלים חינוכיים גלום כוח השפעה רב. מבואות עירון הפך במשך השנים לסמל לחינוך פלורליסטי הנשען על התפיסה החילונית הקובעת שבמרכז ההוויה עומד האדם הבוחר, הנוטל אחריות אישית על החלטותיו, והמעצב בעצמו את אורחות חייו במסגרת חברתית המועדפת עליו. חשוב להבין, פעילות אישית וחברתית נעשית תמיד בהקשר מסוים. לעיתים ההקשרים הם הקובעים את משמעות המעשה ואת השפעתו על סביבתו הקרובה.
הנחות אלה היו ידועות היטב לרב מצגר, שהתפנה מכול עיסוקיו ואץ רץ כדי לקבוע מזוזות בכיתות בהן לומדים חניכי הכיתות הנמוכות של המוסד החינוכי שלנו. במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים ההקשר משמעותי יותר מהעניין כשלעצמו.
חניכי המוסד,כותבי העצומה, הבינו גם הם את משמעויות ההקשר בו נקבעו המזוזות בכניסה לכיתות בית ספרם ופעלו בנחישות ובאומץ על פי השקפת עולמם. חשוב לכולנו להקשיב למה שיש להם לומר.

בתודה והערכה - אבישי גרוסמן
כן, מזוזות!!

כתגובה לכותבי העצומה וחותמיה, החלטנו שאנו חייבות להגיב ולהראות שיש גם דעה אחרת בעניין המזוזות, איננו מבינות את מקור ההתנגדות הקיצונית ומרגישות שיש בלבול וסתירה תחת המילים היפות והנוסחים המושקעים.
אנו מעדיפות להבין שעצם המאבק שלכם על זה שאט-אט ערכי המוסד משתנים, על כך שרוח השומר הצעיר, לתפישתם, דועכת ושעיקר המאבק הוא לא על המזוזות כשלעצמן. מה לעשות, עם השנים חל שינוי מהתקופה בה חניכי המוסד היו אך ורק מהקיבוצים. מרגע שפתח שעריו וקיבל תלמידים מבחוץ, בהם גם שומרי מסורת וכאלו שאכפת להם מהסממנים היהודים (מזוזה למשל), מצופה שיענו לבקשותיהם וצרכיהם בדיוק כמו ההיענות לבני הקיבוצים. אי אפשר להתעלם מכך שילדי החוץ הם הרוב, לכן צריך לקבל את בקשתם להתקנת מזוזות. ובעיקר שזוהי כלל לא כפייה דתית או שינוי אורח חיינו!
חכו עם המילים הגדולות לרגע בו באמת יגיע השינוי (אם יגיע), כדי שלא תצעקו זאב זאב ובסוף לא יקשיבו לכם. אף אחד לא הכריח אתכם לשים כיפה, להניח תפילין או ללמוד תושב"ע, אף אחד לא הכריח אתכם לשנות ולו במשהו קטן את אורח חיינו החילוני. בסה"כ רוצים להוסיף סמל יהודי שלמישהו הוא מאוד חשוב לרגשתו הטובה (אם כבר דיברתם על ערך קבלת השונה).
להזכירכם היה ניסיון שלא צלח להכשיר את חדר האוכל במוסד. בנוסף אתם יוצאים לחופשים בעקבות חגי התורה, אז איפה ההבדל בין הדברים הנ"ל לבין המזוזה, שהיא דווקא פחות כפייתית?...
חשוב להדגיש שמזוזה היא בהחלט סממן יהודי וחלק מהמסורת של העם היהודי. דיברתם רבות על ערכי המוסד של השומר הצעיר, שמזוהה עם התרבות החילונית ועמדות שמאל, ובכן כאן החידוש - תנועת השומר הצעיר היא תנועה יהודית חילונית והנה לכם ציטוט מאתר השומר הצעיר: "במשך עשרות שנים אף נופפה תנועתנו בסדין אדום של תנועה אנטי דתית. אך כיום כשאנו מעיזים לבחון את היהדות ולהביט לכיוון המקורות, התשובה הברורה היחידה שאנו יכולים לתת,הינה שהשומר הצעיר היא תנועה יהודית. מקימי השומר הצעיר באו מבתים מסורתיים, הכירו את החברה היהודית המסורתית ובחרו להציב אלטרנטיבה בדמות החברה השומרית. תנועה הרואה ביהדות מסורת, תרבות ועבר משמעותי. תנועה יהודית הנאבקת על זכותה לגעת בפרקי אבות, במשניות ובגמרא ללא התיווך של החברה הדתית."
בנוסף אמרתם ש"התנגדותנו היא לא למזוזה כשלעצמה, אלא למה שמייצגת הדת היהודית..." ההתבטאות הזו מצמררת אותנו מכיוון שזוהי אנטי-יהדות! והרי כולנו יהודים ולכן אנחנו פה אחרי כל מה שעמנו עבר, היהדות היא חלק מאיתנו וחלק בלתי נפרד שאין להתכחש אליו. חלקכם הייתם או יהיו במשלחות היוצאות למסע בפולין, חשבתם מהי המשמעות של נסיעתכם, בתור מה אתם נוסעים ואת מי אתם באים לייצג?
ואי אפשר שלא להתייחס להתבטאות "ניצחון הדת על החילוניות", זוהי קיצוניות. לא הכול שחור או לבן, קיצוניות לא מפתחת ולא מקדמת, רק מגדילה את השסע בחברה הישראלית. האם החילוניות לא יכולה להתקיים לצד הדת - בכבוד, בפשרה וקבלה הדדית?
במדינתנו יש כל כך הרבה קונפליקטים ונושאים 'חמים' ומרכזיים, שחבל שאליהם אתם לא מתעלים את כל האנרגיות והמשאבים שבידיכם (עמוד ראשון בעיתון ידיעות, סחתין! ). נראה לנו שנושא המזוזות מתגמד ליד נושאים אחרים הצמאים להתייחס וטיפול...
אנו מסכימות, שהתנהלות ההנהלה הייתה לקויה. למשל ההחלטה להתקין מזוזות רק לחלק מהכיתות במקום בצורה אחידה לכל הכיתות. באי שיתוף מועצת התלמידים בקבלת ההחלטות למרות, שידעו שהנושא רגיש ומעורר מחלוקות.
ולסיום הערה ל"תותי" ומערכת העלון: מי שרואה את המציאות באופן שונה אינו עיוור, תתרן וסומא.
בברכת חזק ואמץ נרי דנון וטל שחם (י"א - עין שמר).

מסעדת פועלים
תותי: "ים השיבולים שמסביב, על גליו..."
סגנית העורכת: הי תותי! גבעטרון על הבוקר?
תותי: תרשמי תרשמי!!!
סגנית: אני לרשותך. "שוט!"
תותי: תכתבי שנפתחה מסעדת פועלים
סגנית: זאת שכאן מעלינו? זה לא חדש
תותי: אל תתבלבלי! למעלה זאת מסעדת גורמה! אמרתי: "מסעדת פועלים"
סגנית: דברי.
תותי: במוצאי שבת ה- 15.5.10 נפתחה מסעדת פועלים ב"טדי"
סגנית: הסבירי, פרטי ונמקי – מה בתפריט?
תותי: בעיקר בשר אדום. כל מנה בגודל כפול
סגנית: את מתכוונת "דאבל"
תותי: וואלה! דאבל!
סגנית: הולך טוב עם יין אדום
תותי: נכון. אבל שם מגישים בעיקר עם ורמוט
סגנית: נשמע מעניין. מה לקינוח?
תותי: כובעונים וכובעים
סגנית: בחייך תותי זה עיתון "פולני" מכובד, לא בית זונות מתבקש כאן איפוק
תותי: כובעונים - לא מה שאת חושבת. קינוח בצבעי ירוק, צהוב-כחול וצהוב-שחור
סגנית: תותי תיזהרי! פעמיים צהוב זה יותר מדי לקיבה הרגישה שלי. איך השירות?
תותי: לא משהו. לקח להם 92 דקות להגיש את הקינוח. "לא קלה היא דרכנו"
סגנית: עברת מהגבעטרון לרוטבליט? ספרי על הצוות.
תותי: בכניסה יש "סלקטור" שחום עור. מקפיד שלא כל אחד יכנס. ממש בסדר.
סגנית: בלי גזענות, גם את לא בדיוק "לבנבנה". איך המלצרים?
תותי: כמו במחנה 80 יש כמה בני דודים, יש אחד עם מבטא ברזילאי, גרוזיני ואפילו יהלום אחד
מנתניה. נוער ממש זהב(י)
סגנית: תני משהו על עיצוב הפנים
תותי: בהחלט! גווני אדום-לבן והכל על פי כללי הפאנג שוואי
סגנית: בשורה התחתונה איך את מגדירה את הסגנון?
תותי: אירופאי עם נגיעות מזרח תיכוניות
סגנית: את מוכנה, אחרי שבוע, להוריד כבר את החיוך המטופש מהפנים?
תותי: לא יכולה! הורמוט עלה לי לראש