חפש בעלונים קודמים

עלון 41 (2017) (6104) ו' כסלו תשע"ח



בשבח הגינוי העצמי 
ויסלבה שימבורסקה (מפולנית: רפי וייכרט)

לָאַיָה אֵין בַּמֶה לְהַאֲשִׁים אֶת עַצְמָהּ.
פִּקְפּוּקִים זָרִים לְדִידוֹ שֶׁל הַפַּנְתֵּר הַשָּׁחור.
דָּג הָפִּירַנְהָה אֵינֶנּוּ מֵטִיל סָפֵק בְּצִדְקַת מַעֲשָׂיו.
הָאֶפְעָה מְשַבֵּח אֶת עַצְמוֹ בְּלא הִסְתַּיְּגֻויוֹת.
לא קַיָּם תַּן בַּעַל בִּקּורֶת-עַצְמִית.
הָאַרְבֶּה, הַתַּנִּין, הַשַּׁעֲרוֹנִית, וּזְבוּב-הַסּוּסִים
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם וּשְׂמֵחִים בָּהֶם.
לִבּוֹ שֶל לִוְיָתָן הָאוֹרְקָה שׁוֹקֵל מֵאָה קִילוֹ
אַךְ מִבְּחִינָה אַחֶרֶת הוּא קַל.
אֵין דָּבָר חַיָּתִי
מִמַצְפּוּן נָקִי
עַל הַכּוֹכָב הַשְּׁלִישִי בְּמַעֲרָכֶת הַשֶּׁמֶשׁ.




"לא יהיה ניצחון של האור על החושך,
כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה,
שבמקום להילחם בחושך,
עלינו להגביר את האור"
(א.ד. גורדון)



 מאמר מערכת
לפני הרבה שנים, כשהייתי חיילת בסדיר, שרתתי בלשכת גיוס. בין שאר המון הדברים ששאלנו ובדקנו וחישבנו והערכנו וניבאנו... שם על כל מלש"ב ומלש"ב (ראשי תיבות: מיועד לשירות ביטחון. זו ההגדרה הרשמית של בני ה- 17 שמגיעים למבדקים בלשכת גיוס), הייתה גם השאלה המתבקשת: "מה אתה רוצה לעשות בצבא?" וכן, היא נשאלה תמיד בלשון זכר, כי את הבנות בדרך כלל לא שואלים בכלל. התשובות מן הסתם היו רבות ומגוונות (כי בניגוד לגיוס לצה"ל, ללשכת גיוס מגיעים כווולם. ולו רק כדי לקבל פטור), אבל הייתה תשובה אחת שחזרה שוב-ושוב, והפתיעה אותי בכל פעם מחדש. זה הלך בערך ככה:
אני: מה אתה רוצה לעשות בצבא?
הוא: משטרה צבאית
אני: ואם לא יסתדר, מה תעשה?
הוא: אין דבר כזה, אני חייב להיות במשטרה צבאית. או משטרה צבאית, או שאני לא מתפנה והולך לכלא.
שם בחדרים האפורים של לשכת הגיוס, כבר בסוף שנות העשרה של חיי, הבנתי באופן מוחשי מאוד, שהמרחק בין להיות שוטר ללהיות פושע, הוא מאוד-מאוד קטן. אולי אפשר לומר בהשאלה: אלו שני צדדים של אותו מטבע.
אז יצאתי השבוע לפגוש את השוטרים ואת הגנבים. הראשונים שיתפו פעולה בנימוס מרשים, האחרונים משום מה פחות. לא הייתה ברירה, אלא לבחור מבין חברי המערכת, את האמיצה, הגיבורה, החזקה והנחושה ביותר, ולשלוח אותה לחפש בחושך בשיחים איזה גנב לרפואה. מה לעשות?!... נבחרתי.
בעלון הפעם, כאמור לעיל כתבת שטח אמיתית, סיפור מצחיק של אבינועם גולן על גניבת אופניים, ושיחות עם השוטרים האמיצים שלנו: גבי אלימלך, מרק צ'נסקי, שרון שלג ונבות זרטל, שפותחים צוהר לעבודה החשובה והמרתקת של המשטרה. כולם חתיכים, כולם גיבורים וכולם בעלון בראיונות בלעדיים. אל תחמיצו.
בנוסף תמצאו השבוע בעלון סיפור אישי כואב וקשה של דני רימון, ראיון מרגש ומקסים עם שיר מור, ועוד-ועוד.
העלון השבוע הוא גם הזדמנות לשלוח מכאן מסר של תמיכה וחיזוק במשטרת ישראל ובשוטר מס' 1 – המפכ"ל רוני אלשיך, שנדמה שהם, בזמנים קשים אלו, האצבע בסכר שאם ייפול תתפרק המדינה הדמוקרטית לידי כנופיות פושעים שצברו יותר מידי כסף וכוח. המשימה היא משימת הצלה. חזקו ואימצו. סיגל. ד


משתתפים בצער משפחתו של ליאור שמואלי,
שנפטר השבוע בטרם עת (לקה בליבו).
ליאור שמואלי בן קיבוץ שער העמקים, התגורר לאחרונה בקיבוץ מענית,
עבד בעין שמר בהגברה בחגים (כשגיגי לא היה בקיבוץ) וכמאמן כדורעף במבואות עירון.
ליאור היה ידיד ומכר של רבים מעין שמר.
הוא הותיר אחריו בן, תלמיד כיתה י' במבואות עירון.
יהיה זכרו ברוך.


 לוח מודעות

שוטרים וגנבים -
נלקחו 3 עציצים מפלסטיק מאזור שדרת האומנים.
העציצים  אולי נראו נטושים, אך שייכים לרן קזס,
ששוכר אצלנו סטודיו לעיצוב מוצר.
הלוקח מתבקש להחזירם למקומם. תודה!



מחפשת תנור אפייה עם גז.
בתודה רבה, אורלי האולינג



תכשיט השבוע
צו יוסי בן-מויר - וואָס סעלאַברייטיד זייַן 70 יאָר דה לעצטע חודש, און פּרוווד אַז די 70 יאָר איז די נאייַע 20 - מאַזאַל טאָווב!






לצוות המוזיאון, לעידן יגודה שהתגייס, לנוה תומר ולכל החברים שסייעו - תודה על עזרתכם במבצע לאירוח המשלחת ממשרד החינוך!
המשלחת ביקרה בקריית החינוך של המועצה האזורית מנשה, בהמשך לכך שהמועצה הגישה מועמדות לפרס החינוך עבור רשויות מקומיות. כחלק מהביקור במועצה, הגיעה המשלחת רכובה על טרקטור המוזיאון אל החממה, לפגוש תלמידים יהודים, ערבים, חילונים ודתיים, המבצעים מחקרים בתחומי המים, החקלאות והסביבה.
היה ביקור מוצלח מאוד, ונחזיק אצבעות למועצה!  נועם גבע




ארוחות ערב
מזכירים לכולם, שמידי שני (19:00) ורביעי (18:30), מוגשת בחדר האוכל ארוחת ערב. להלן תפריט ארוחת הערב ביום רביעי 29.11.17 הקרוב:

•           פילה עוף
•           צ'וריסוס
•           נאגטס
•           בלינצ'ס גבינה
•           אגרול ירקות
•           גרעיני תירס
•           תפוח אדמה פרוס
•           אורז
•           מרק טוב


ה"קלקוף*" האדומות שלי  (סיפור אמיתי) //  אבינועם גולן

יום אחד כאשר יצאתי מביתי לצורך סידור קטן, הופתעתי לגלות שאופניי אינם במקום בו הושארו.
השעה הייתה שלוש אחה"צ לערך. לרגע הרהרתי, אולי לא הגעתי איתם? אבל כששחזרתי את מעשיי, הגעתי למסקנה שנלקחו או שמא נגנבו מחצר ביתי לפני זמן קצר. האופניים שאני כה אוהב ומטפח, שכבר ביום רכישתם נראו ישנים, אך התברכו בקסם תכנוני שבו יחס המרחק בין הכידון למושב וממנו לזרועות הפדל, מותאמים להפליא לרוב הישבנים... שלושים שנה אני מתקן בהם פנצ'רים, טורפדו וגלגלי שיניים, מותח שפיצים, מחליף כדוריות, מתקן שרשרות, מבריג, מכוון, מרים, מוריד, מסדר, ולא מוכן להחליף את ה"קלקוף" האדומים שלי בשום פז'ו או שברולט, שמוצעים היום לכל רוכש בחנויות האופניים. ועכשיו מתחת לאפי, מסף דלתי, בפעם השלישית, גנבו את אופניי. לא ידעתי את נפשי מרוב כעס, פקעת עצבים, מה עושים?
לחוץ מעט יצאתי לחיפוש מהיר על מנת לא לאבד זמן, שכן אם לא אלכוד את השובב בתוך רגעים, יעשה בהם שימוש לא תואם, שלא לומר מוגזם, ומישהו יקפוץ מעל חביות, יגלוש לתהומות, ויגרוס את אופניי לשבבים דקים עד "שלא נודע כי בא אל קרבו". הלו, זה "קלקוף" לא טרקטורון!
כמי שחווה גניבת אופניים מספר פעמים, החיפוש מתחיל תמיד בבית הספר המכובד, שמדי שנה בשנה מתענגים מוריו, מחנכיו, והורי החניכים בשומעם את שבחי פועלו, בנאומים ספוגי ברכות ושבחים אודות הישגי החניכים בבחינות הבגרות, מדעי הספרות, היסטוריה, ושאר מקצועות הלימוד. אני חייב להודות שבמהלך החיפוש במעברים הצרים בין המשרדים, פגשתי מספר מדריכים ומורים שהשתוממו לפשר ביקורי במקום, ובשיחה קצרה אישרו בפני כי אמת בדברים, והוסיפו שהצוות עושה עבודת קודש בהנחייה והקניית ערכים, אך גניבת אופניים או מעשי קונדס, הם תורה שעוברת במסורת מדור לדור, ללא צורך בהבאת מורים או מחנכים ידועי-שם להטמעתה. אחד המחנכים בן גילי זרק לעברי: "אתה הרי היית גדול הגנבים בהיותך חניך באחת מהקבוצות שהתחנכו פה, מה לך להלין?"
לאחר שעתיים של חיפוש, לא הצלחתי לצערי לא לאתר את הגנב ולא את האופניים. חזרתי הביתה מבואס, ועם מעט אמונה ותקווה קלושה, שלא אבדו הסיכויים. וחוץ מזה, אינני נוהג להשאיר פצועים בשטח מרוסקים תחת שיח או זרוקים בתנוחה משונה במדרון אחד הוואדיות.
בבוקר, מעט לפני יציאתי לעבודה, יצאתי לחיפוש נוסף, אך גם הפעם לא העליתי דבר, למרות שהחיפוש וניסיונות האיתור היו מעט יותר מתישים. חרשתי שכונה אחר שכונה, מבית לבית, בכל פינה אפשרית, והרהרתי שאולי נלקחו לאחד מקיבוצי הסביבה, או לכרכור השכנה, ואולי לאחד הכפרים בסביבה. הרמתי טלפון למ. שפירא, ידידי שגם מצוי היטב בסביבה וגם הסביבה יודעת אותו, וחוץ מזה תמיד נמצא שם כשצריך עזרה, ושאלתי על האפשרות שיפעיל את המצלמה שעל גג הרפת, אולי נצליח לזהות איזה ברנש רכוב על ה"קלקוף", חומק בדרך אל מחוץ לחומות ונבלע באופק אי-שם בגבעות מנשה. התשובה הייתה: "תנובה לא מאפשרת שימוש  במצלמות", וחוץ מזה זרק לעברי: "אתה מנסה לרמוז לי שאחד הפועלים המתגורר בכפרים יצא עם ה"קלקוף" שלך בדרכו הביתה? אולי אתה לא יודע, אבל אין סיכוי שבאחד הכפרים יימצא סוג כזה של אופניים, החברה' שם משתמשים במודלים  אחרים". ירדתי מהסיפור משום ששפירא מתמצא ובקיא בסוגי אופניים, וגם משום שכבר אמרתי שהוא הסביבה והסביבה הוא (אחד מאחרוני תלמידיו של דיוויד בן אברהם ז"ל), מאלה שיודעים קצת לשון ערבית וגם כמה מנהגים.
ביום שישי אחה"צ יצאתי לחיפושים פעם נוספת, בתקווה שאולי הפעם יתמזל מזלי ולצד אחד מקירות בנייני המכללה ספוגי החינוך ועמוסי הבגרויות, אמצא את אופניי נשענים וממתינים לבואי. המכללה הייתה מעט רדומה, על הדשאים והמרחבים המוריקים ישבו מספר חניכים בודדים וגלגלו שיחה שקטה. טיפות קלות של גשם לחלחו את העלים הבודדים שעדיין שרדו את סערת החורף האחרונה. הכניסה מהשער המזרחי הייתה פתוחה למעבר הולכי רגל, ובצד עמד שומר במדים לבנים, קצת משועמם, לא ניראה כמו אחד שיזנק לתפוס שודד במנוסה. השומר ברך אותי לשלום במבטא רוסי כבד. לרגע חשתי כאילו נפתחים בפני שערי הקרמלין. "אפשר להיכנס?" שאלתי, לא בטוח שהבין, אבל לא עצר בעדי. נכנסתי והמשכתי לאורך השדרה הראשית. הפעם ביצעתי סריקה קפדנית, ואכן לאחר שסרקתי כל כיתה, כל דלת וחלון, כל סמטה ופינה חשוכה, לפתע, ורגע לפני עוד כישלון, יש! נשימתי נעתקה וצמרמורת עברה בכל  גופי... בקצה המוסד על מגרש בלטות מאחורי בית פנימייה, בין עצי אקליפטוס עבותים, רבצו להם כך שרק בקושי הצלחתי לזהותם, מרוטים  ושרוטים, שבורים ומקומטים, הגלגל על הכידון, הפדל על המושב, והשרשרת מכווצת בין השפיצים כנחש דרוך וירא מפני חתול. עמדתי לצדם קצת נבוך, מעט עצוב ובעיקר מאוכזב, רכנתי לעברם, אחזתי בידית הכידון לבדוק אולי עוד פועם בה דופק. חיפשתי בסביבה אולי נשאר בדל סיגריה או רמץ חם מהמדורה שחיממה את "הבוקרים" שדהרו על ה"קלקוף". לא מצאתי סימן שירמוז על המשך דרכם ומדוע ריסקו וניפצו את האדומים שלי. לא ידעתי לאן לפנות, עמדתי על משטח הבלטות ליד ה"קלקוף" המעוכים, ונזכרתי בימי ילדותי איך במקום שבו אני דורך עמדנו במבנה ח' סדור לפני חמישים שנה, לבושים חולצות כחולות ושרוך לבן, נרגשים שלא לומר רועדים, ומתקבלים לשורות תנועת השומר-הצעיר בטקס רב רושם לקול תרועת חצוצרה, רעם תופים ודגל משולש רקום חוטי משי, תלוי על ענף אקליפטוס ומתנפנף ברוח. היום, על אותו תא שטח, נבנו בתי מגורים וצמדי כיתות, בהם שוכנים חניכי הפנימייה. את מקומם של המשוררים הענקיים שקצת נשכחו: אלתרמן, טשרניחובסקי וביאליק, תפסו רחמנא ליצלן: הלמוט קראק, אחמד נרגילה וקרלסברג הנגמעים  בשקיקה.
העמסתי את השלד המרוסק, וצעדתי לאורך השדרה הראשית של המכללה אל ביתי, בתחושה ובתקווה שיום אחד אחזור עם ה"קלקוף" המשופצים אל המקום שבו נרמסו, ושידעו כולם שאותנו לא ישברו.

•           "קלקוף" = דגם נפוץ של אופניים.

אל האפלה ומעבר לה

התוכנית הייתה לצאת למשימה בלילה של יום חמישי, אחרי חצות, כאשר אני מסיימת לשכפל ולחלק לתאי החברים את עלון הקיבוץ. ביום חמישי, אני חוזרת מבית הספר בשעה 16:00, ותכננתי לשכב לישון קצת לפני הלילה הארוך שלפניי. אבל היו מי שחשבו אחרת... כאשר פתחתי אחה"צ את תיבת המייל של העלון, מצאתי שם מעל 40 מיילים חדשים מהבוקר, עם הודעות, דיווחים, פרסומים, תקנונים, מכרזים, ושאר עניינים שהם לחם חוקו של העלון, אבל הפעם הם כאילו הבהבו לנגד עיניי באור אדום ומתריע: "תשכחי משינה ומנוחה".
זו נראית לי הזדמנות מתאימה לבקש, להשתדל לשלוח חומר לעלון לפני יום חמישי, כי אחרת כפי שהבנתם אני אגיע אליו רק בשעות אחה"צ של יום חמישי, ולא יהיה זמן לערוך אותו, לברר פרטים לא ברורים, לעשות הגהה...
בכל אופן, למרות העייפות הגדולה, החלטתי לדבוק במשימה. ארזתי תיק קטן עם ציוד הכרחי (ובלי הרבה ציוד הכרחי נוסף, שלא חשבתי שהוא הכרחי באותו שלב. מים למשל), העמסתי את ארנב השמירה העשוי ללא חת שלי איתי (להלן: עזית), עלינו על רכב השמירה שלנו, ויצאנו לדרך... אל האפלה ומעבר לה.
אחרי יום שרבי כמקובל באמצע נובמבר, גם הלילה כמדומני היה פחות קר מהלילות האחרונים. סוף חודש עברי ללא ירח. את מי נפגוש שם מעבר למסך החושך? מעניין מאוד. ואולי מעניין יותר: מה יקרה אם באמת נפגוש שם מישהו מהסוג שאנחנו מחפשים, ועם כל הכבוד האם לא קצת חבל למות מבהלה בשביל כתבה לעלון? לא משנה. משימה זו משימה, ומשורה ישחרר רק המוות.
השעה 00:45. אולי נחזור רגע הביתה לישון קצת, או שארגיש פחות לוזרית אם אשן קצת באוטו? הלילה מזמן מחשבות קיומיות מעין אלו, אבל אני חייבת להתרכז במשימה...
אנחנו מסיירים באיטיות בשבילי הקיבוץ. הכל שקט ורגוע. ליד פאב "החצר", יורדת חבורה של חמישה צעירים מרכב ונכנסת פנימה. אין הרבה מכוניות, גם לא רואים שומר בחוץ. אני תוהה לאן נעלמו המכוניות שהקפידו לחנות תמיד מול השער הישן של הקיבוץ ולחסום את הכניסה והיציאה; ונרגעת כשאני מזהה דרך החושך מכוניות רבות החונות על "מה שהיה דשא" בשכונת שפירא. אוף, המחשבות על הקשר בין עזובה והזנחה חיצוניים, לעזובה והזנחה חברתית לא שייכות עכשיו... לא יהרהר ולא יתחבט שומר ישראל...
אנחנו נוסעים לכיוון ה"קראסט", וגם שם התנועה די דלילה, מכונית נכנסת-שלוש יוצאות...
בבוטקה בשער יושב דאוד. הוא שומר מחליף, כי הקבוע נסע לחו"ל. הוא יושב בבוטקה מתשע בערב עד חצות ואז מסייר. דאוד מזמין אותי להצטרף אליו לסיור עומק במוקדי הפעילות: הרפת והכספת של הנהלת חשבונות, ואנחנו קובעים להיפגש בשעה 01:30. בינתיים הוא מסביר לי שבכל מכונית שרוצה להיכנס, צריכים להגיד לו את הסיסמה: שם המשפחה אליה באים, והוא בודק ברשימת השמות של הקיבוץ שיש שם כמו זה שאמרו. אני מתעלמת מהעובדה שבאי הפאב והפיצה, עובדי המפעל וכו' לא באים לאף משפחה, ומסכמת את אמינותה של השיטה במחשבה ש-"כהן יש רק אחד". אנחנו מחליפים טלפונים, ודאוד מבטיח לעדכן אותי על כל תנועה חשודה.
בדיוק אז אני מבחינה בניידת משטרה עם אורות מהבהבים נכנסת בשער, ונדרכת. אנחנו עוקבים אחריה באורות כבויים, ומגלים שהיא נעצרת ב"קראסט" באופן מבשר עניין. אורון דנון ניגש לניידת ומסתודד עם השוטר ארוכות. אדם נוסף מאנשי צוות המקום ניגש אליהם ומצטרף לשיחה. נראה שמשהו חמור ביותר מתרחש ממש מול עיניי. אני אורבת בסבלנות בצד.
דמות חשודה מאוד מתקרבת לעברנו. המתח מגיע לשיא. מתברר שזו טל גולן היפה והנהדרת שלי, ואני אוספת אותה לרכב לפני שתקפא מקור. חקירה קצרה והיא נשברת ומספרת שהייתה עכשיו בטיפול אצל הדס זרטל, כי אין לה זמן אחר. אני מרגישה שאני חיה על הקצה עם כל האקשן הזה. טל אומרת שמישהי ב"קראסט" בוכה ואולי בשביל זה הניידת באה. או שאולי באו לבדוק אלכוהול. או בגלל הרעש. אין ספק שהלילה הזה מלא עלילות, ובכל זאת אם היו מזמינים ניידת כל פעם שאני בוכה, משטרת ישראל הייתה מקימה תחנה מחוזית בבית שלי. אני לוקחת את טל הביתה לישון, וחוזרת לארוב לניידת. אלו זמנים רק לקשוחים ביותר.
כשהסבלנות נגמרת לי, בעוד המארב מתחיל לעשות קולות של נצח, אני פורקת מהרכב וניגשת בנחישות ורגישות לניידת. המראה שלי לא משאיר ספק לגבי רצינות כוונותיי: נעלי בית ומכנסי טרנינג. "מה אתם עושים פה?" אני יורה מיד את כל התחמושת שלי. "אני מתנדבת", עונה השוטרת שנראית כבת 17 בפורים "משטרה" של התיכון או לחילופין כמו כוכבת בסרט פופולארי מז'אנר "שוטרות לוהטות", "תשאלי אותו". אני שואלת אותו והוא מציע שאדבר עם הדוברות. אני אומרת לו: "יאללה-יאללה", והוא מבין שאין טעם לנסות להתנגד ומודה: "באנו לקנות פיצה". "אז אתה בא לפה הרבה? עין שמר זה מקום מועד לפורענות?" אני תוקפת מזווית מפתיעה, "לא" הוא אומר, "פעם ראשונה אני פה, אמרו שהפיצה טעימה וכדאי".
אני זזה ומאפשרת לניידת ולפיצה שלהם להתפנות מהשטח, ואז מרגישה מנוסה ומחושלת מספיק, כדי לחדור אל מעבר לקווי החושך. בגלל סערת הניידת, איחרתי לשעת המפגש עם דאוד, והוא נעלם בינתיים. נצטרך להמשיך את המשימה בלעדיו ובלי האקדח שלו, והפעם במקומות הכי מפחידים בקיבוץ: דרך העפר המובילה מהקומותיים לגומי ליד הרפת, הדרך שבין הנה"ח לשעבר למגנטים, המעברים שבין הרפתות... אנחנו נוסעים ליד מכון החליבה השומם, בין כלובי העגלים הנחים, לאורך הנהלת חשבונות החשוכה... הכל ריק ושקט.
במודיעין שאספתי לאורך הלילה, הסתבר שסביב חמש בבוקר יש סיכוי טוב לתפוס גנב ליד הכולבו, איפה שהספקים מניחים את הירקות והעיתונים, אבל אני מרגישה שהשמיכה הנעימה שהשארתי לבד במיטה מרתקת אותי יותר. אנחנו חוזרים בשלום (ואפילו מוצאים חניה בשכונה) והולכים לישון. מקווה שהגנבים ינהגו בהגיון ויעשו כמונו.  סיגל דקל
שרון שלג – (בן זוגה של ליאור בורלס) פקד, סגן מפקד מחלק חקירות ביחידה הכלכלית בלהב 433. עובד בימים אלו על תיק 3000, הוא תיק הצוללות. 6 שנים במשטרה.

וואוו, שרון, תיק 3000 זה מרתק. תן סקופ לעלון.
אני לא יכול למסור פרטים, החקירה סודית ביותר. זו אולי הפרשה הכי גדולה בתולדות המדינה. אבל ברגע שיהיה אפשר, אני מוסר מידע דבר ראשון לעלון הקיבוץ.

שייצא באותו רגע במהדורה מיוחדת... זה אפילו יותר מפרשת רמי דותן. פרשה מלפני כמעט 30 שנה, בה הודה תת-אלוף רמי דותן שהיה ראש להק ציוד בחיל-האוויר, בקבלת שוחד במיליוני שקלים. זה היה כל כך קשה שאני לא שוכחת.
איך הגעת למשטרה?
כשלמדתי לתואר הראשון במשפטים, שמעתי הרבה על היחידה הזו והצטייר לי שפועלה מרתק ביותר. לא טעיתי.

האם משטרת ישראל היא משטרה טובה?
אני חושב שמשטרת ישראל ככלל מצוינת. כמובן שכמו בכל גוף, יש את התפוחים הרקובים, אבל הם מיעוט קטן ביותר. מטבע הדברים כל אירוע שלילי מקבל תהודה גדולה מאוד, אבל צריך לזכור שמדובר בגוף עם מעל 30 אלף עובדים. השוטרים עובדים קשה מאוד, אינם מקבלים שכר על שעות נוספות, ויחד עם זאת מצופה מהם להיות שוטרים 24/7.

איזה חלק בעבודה אתה אוהב ואיזה חלק לא?
תחומי העשייה של היחידה מגוונים מאוד. מצד אחד התעסקות עם ארגוני פשיעה, ומצד שני התעסקות עם עבירות צווארון לבן - אנשי ציבור שמועלים בכספי הציבור, בכספים של כולנו. בסוף יש תחושת שליחות. לגבי החלקים שאני פחות אוהב, אין משהו מהותי אבל הייתי מעדיף להיות קצת יותר בבית.

ספר על מקרה שבו תפסת גנב.
אני לא מתעסק בפשיעה במובן הקלאסי שלה. אני נמצא ביחידת חשיפה ארצית, כלומר אלי מגיע מידע כזה או אחר על תופעות פשיעה מכל רחבי הארץ, ואנו מחליטים כיצד ואת מה לחקור. אולי הדבר שיכול להקביל לתפיסה של גנב, היא היכולת לנתח את התמונה תוך כדי חקירה, גלויה או סמויה, ולהביא לאיסוף ראיות שיספיקו להעמדה לדין. כך לאחרונה ניהלתי תיק של שחיתות באחת הוועדות לתכנון ובנייה בארץ, ובחקירה מאומצת גילינו שמזכירת הוועדה חברה לעו"ד ולמספר נוסף של אנשים, אשר זייפו מסמכים וחסכו/ גנבו מאות אלפי שקלים בכל תיק שהתנהל בוועדה. לאחר מספר חקירות מאומצות, הם הודו בגניבה ובעבירות נוספות כמו הלבנת הון.

מה מצב הפשיעה בעין שמר?
מקווה שטוב, אבל אני לא באמת יודע.

מה עדיף לדעתך – להיות שוטר במשטרה או שוטר במסיבת רווקות?
כשאוזמן למסיבת רווקות אוכל להכריע





מרק צ'נסקי - צוער (לפני יציאה לקצונה), חוקר פשעים בתחום אלימות במשפחה, עוד מעט שלוש שנים במשטרה.

כשהיית קטן, מה רצית להיות כשתהיה גדול?
שחקן כדורעף. רק בשנים יותר מאוחרות התעורר בי העניין במשטרה.

אלימות במשפחה זו תופעה נפוצה?
מאוד. לא כולם מתלוננים או שמתלוננים וחוזרים בהם. מעדיפים לסגור את הבעיה בתוך הבית. זה מקיף את כל שכבות הציבור – רופאים, פרופסורים, הגיע אלי אדם בן 70 שנהיה אלים רק לאחרונה... הכי נורא זו אלימות כלפי ילדים.

איך הגעת למשטרה?
תמיד רציתי להיות במשטרה, וידעתי שאגיע לזה. בגיל 30 פרשתי מהכדורעף והלכתי ללמוד קרמינולוגיה. כשסיימתי את הלימודים התגייסתי.

האם משטרת ישראל היא משטרה טובה?
מאוד. שוטרים עובדים נורא קשה, וזה דבר שלא רואים מבחוץ, לכן עבודת השוטרים לא מוערכת מספיק.

איזה חלק בעבודה אתה אוהב ואיזה חלק לא?
אוהב להגיע לאמת דרך תרגילי חקירה, ואוהב לטעון בבית משפט.
פחות אוהב ניירת.

מה מצב הפשיעה בעין שמר?
אין לי מושג

מה עדיף לדעתך – להיות שוטר במשטרה או שוטר במסיבת רווקות?
במשטרה.


גבי אלימלך – רס"ב, לא זוכר מה רצה להיות כשהיה קטן, אבל גדל להיות שוטר קהילתי בכפר קרע, שחוגג השנה חצי יובל במשטרה.

כמה שנים אתה משרת במשטרה?
השנה חוגג 25 שנה. התחלתי כבלש בימ"ר צפון, משם עברתי לשרת בימ"ר עמקים. לאחר שהתחתנתי ובאתי לגור בעין שמר, עברתי לשרת בבילוש תחנת עירון, ולאחר שנולד אמרי (מספר 4) החלטתי להוריד קצת עומס ולהיות יותר בבית, ועברתי לשרת בתפקיד מש"ק, דבר שמאפשר שעות עבודה נוחות יותר.

איך הגעת למשטרה?
הגעתי למשטרה בעקבות מודעה בעיתון.

האם משטרת ישראל היא משטרה טובה?
משטרת ישראל היא משטרה מצוינת.

איזה חלק בעבודה אתה אוהב ואיזה חלק לא?
אני אוהב יותר את החלק של היציאה לשטח ופחות את העבודה המשרדית.

ספר על מקרה שבו תפסת גנב.
כשהייתי בימ"ר צפון, הגיע דיווח מהאמריקאים על ישראלי ששלח מחשב מדרום אמריקה לארה"ב עם 24 קילו קוקאין בתוך המחשב. המשלוח היה מיועד לדירה במעלות דרך UPS. האמריקאים שלחו את המחשב לישראל בטיסת אל-על. לאחר ירידת הנוסעים מהמטוס, עלינו ולקחנו את המחשב עם הסמים. אחד הבלשים לבש מדים של UPS וניגש לכתובת במעלות. הבחור בדירה חתם על טופס הקבלה של החבילה ונעצר מיד. הוא קיבל אפשרות להקלה בעונשו, בכך שייתן פרטים על שולח הסמים. הבלשים התמקמו בחדר בדירה במעלות, ולאחר מספר ימים הגיע מחו"ל האדם שמאחורי העסקה הגדולה. בא לבקר במעלות, פתח את החבילה, הסניף קצת לבדוק את החומר, לקח מספר דוגמאות למכירה, ולאחר מכן נעצר וקיבל 20 שנות מאסר. חברו שסייע למשטרה קיבל 8 שנות מאסר.

מה מצב הפשיעה בעין שמר?
קיבוץ עין שמר שייך למשטרת חדרה. איני מעורב בנעשה מבחינה זו בקיבוץ.

נבות זרטל -  רס"ר במיל', כשהיה קטן רצה להיות פועל בניין, אבל הפך לבלש ביחידת בילוש-מודיעין בטייבה. שירת 3 שנים, והשתחרר לפני 8 שנים, בגלל שעות עבודה רבות ומשכורת לא מספיק מתגמלת.

איך הגעת למשטרה?
זה היה חלום שלי במשך שנים אבל חששתי. התייעצתי עם גבי אלימלך והוא המליץ. אז עשיתי מבחנים והגעתי ליחידה הכי טובה.

האם משטרת ישראל היא משטרה טובה?
כן. יש פגמים אבל כן. השירות לאזרח לוקה בחסר, בעיקר במגזר הערבי.

איזה חלק בעבודה אהבת ואיזה חלק לא?
פחות אהבתי את שעות העבודה, ויותר אהבתי לבצע מעצרים, תפיסות סמים ונשק ולהצליח בזה.

ספר על מקרה שבו תפסת גנב.
היינו בחיפוש אצל גברת מבוגרת באחד הכפרים, ותוך חיפוש בארון הבגדים תפסתי רובה צייד, ששימש את הנכד שלה, שהיה פושע רציני. התפיסה כמו תמיד התבססה על מידע מודיעיני מוקדם.

מה מצב הפשיעה בעין שמר?
לא יודע. פרשתי

מה עדיף לדעתך – להיות שוטר במשטרה או שוטר במסיבת רווקות?
שהדס לא תראה, אבל האמת שפרשתי כדי לעבור לתחום המסיבות, שיש בו ביקוש גדול לשוטרים.



דבר ידוע הוא שהרבה צעירים בקיבוץ, לא מכירים אפילו בשמות את החברים המבוגרים יותר. ולהפך. החלטתי על כן, לשלב במדור זה מידי פעם, חידות העוסקות בשמות החברים ובקשרים המשפחתיים ביניהם. החידה הראשונה להלן, היא קלה אולי בחלק של זיהוי השמות של החברים בתמונות, אבל קשה אפילו להורים, בחלק השני של זיהוי הקשרים המשפחתיים בין כל הארבעה. נסו בכל זאת. פתרון בסוף העלון.






גם אנשים בתפקידים ציבוריים בכירים, אנשים בעלי אמצעים וכסף רב, גונבים לפעמים למרבה הבושה. לפניכם שמות של ארבעה מביניהם שנתפסו והורשעו בבית משפט. חברו בין הגנב לגניבה:

אברהם הירשזוןשלמה בניזרי  אריה דרעי  שרה נתניהו
יו"ר ההסתדרות  שר העבודה והרווחהמנכ"ל משרד הפנים ושר הפנים רעיית ראש הממשלה


  1.7 מיליון $ דמי פיקדון באלפי ₪שוחד בקניית דירות שוחד במאות אלפי שקלים
 על בקבוקים שלא קנתה
נשיכות
בתקופה האחרונה קרו שלוש נשיכות הקשורות אלינו:
•           בחורה צעירה, בת קיבוץ, ננשכה ברגלה בידי כלב מגן-השומרון בעת שנכנסה
בשער הישן של הקיבוץ. הכלב היה משוחרר בחצר בית הנמצא מול עין-שמר.
•           מורה לניווט מבית ספר "גוונים", ננשך  בברכו בקיבוץ, בידי שני כלבים מקומיים, בזמן שרץ באחד משבילי הקיבוץ.
•           עובדת מהחממה ננשכה בידה באופן קשה, על ידי כלבת השכנים (במקום מגוריה) ונזקקה לאשפוז של מספר ימים.
אומרים שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, מפיג בדידות ומחזק את המערכת החיסונית של בני הבית; אך יחד עם זאת, צריך לשים לב, אם הכלב שלכם הוא כלב תוקפני ויש לו נטייה לנשוך, חשוב להקפיד שיהיה קשור או לגדל אותו באופן קבוע בתוך הבית. לא תמיד הנטייה לתוקפנות של הכלב תלויה בבעלים או באופן הטיפול בו, לעיתים זהו אופיו של הכלב. כמו שיש אנשים רגועים יותר ואנשים עצבניים יותר, כך המצב גם בכלבים. חבל לקחת סיכונים מיותרים, עדיף ליהנות מהכלב, וגם לשמור על שכנות טובה עם הסובבים אותנו. עינת תומר, ועדת כלבים


פריצה

לפני שבוע הייתה פריצה בבית פרטי בקיבוץ בשכונה האמריקאית. נגנבו תכשיטים ומצלמה בשווי 10,000 ₪.
תזכורת: תכולת הדירה של כל חברי הקיבוץ מבוטחת ע"י חברת הביטוח "ביטוח חקלאי". חברת הביטוח מחזירה את עלות הגניבה עם השתתפות עצמית של 500 ₪. יחד עם זאת חברת הביטוח מזכירה להקפיד לנעול את הדלתות בכדי לצמצם את מקרי הגניבה.
בנוסף, לאחרונה הייתה גניבה חקלאית של ציוד השקיה ממטע האבוקדו, בשווי של 10,000 ₪ בערך.
במקרה של פריצה, יש להודיע לאדווה בראון הרב"שית (שמפנה לשוטר הקהילתי), ולהגיע אלי למלא דו"ח לביטוח.

בתקווה לחורף שקט ורגוע. עינת תומר – אחראית ביטוח
טור אישי  עם  דני רימון
טראומת ירדנה-בית יוסף

זה קרה בתאריך 27 בנובמבר 1967. חצי שנה אחרי מלחמת "ששת הימים". 50 שנה עברו מאז ועד עתה.
שרתתי ב"סיירת גולני" ופעלנו באזור עמק בית שאן, בפעילות שנמשכה כמעט מידי ערב ולילה. הימים היו ימי פיגועים וחדירות של מחבלים. גם של ירי מנשק קל וכבד מהצד הירדני אלינו. בכל לילה כמעט, היינו חוצים את הירדן, מקימים מארבים מסוגים שונים, ומפוצצים בניינים ומתקנים שונים בצדו השני של הירדן. היינו מקימים מארבים גם בצד שלנו, מבצעים בדיקות במעברי הירדן, ואוספים מידע על מקומות בירדן דרכם אפשר להעביר חיילים, סירות שונות וטנקים. כשהיינו מתעוררים בצהרים משינה, היינו מקבלים משימה לאותו ערב-לילה, ומתחילים להיערך אליה.
באותו יום המשימה הייתה לבדוק מעברים לטנקים מול ירדנה ובית יוסף, שם הירדן הזורם מצפון עושה פנייה חדה שמאלה וסוגר כמעט מעגל, ומשם שוב פונה וממשיך דרומה לים-המלח. קוטר המעגל שנוצר שם נע בין 150-200 מ', והכל מלא קני-סוף סבוכים ובוץ חלקלק. אותו לילה היה חשוך ללא ירח.
התוכנית הייתה להיכנס בשני כוחות. בכל כוח 10 חיילים ובראשם קצין. לאחר הכניסה היה כל כוח אמור לפנות לצד אחר, להתקדם לאורך הירדן, ובספירת "צעדים כפולים" להגיע למיקום שלו, בו יבדוק את המעבר לצדו השני של הירדן. לכל כוח הצטרף איש שריון, שיעריך את אפשרות המעבר של טנקים מצד אחד לצד אחר של הירדן.
בתדריך נאמר שאם כוח כלשהו מגלה תנועה חשודה, עליו להפעיל מתקן קטן, דומה לצעצוע של ילדים, שנקרא בפינו "צ'יק-צ'ק". המכשיר משמיע קול קרקור של צפרדע, ומונע ירי של כוחותינו בכוחותינו, למקרה שנתקרב זה אל זה (מצב שלא היה אמור לקרות בכלל).
לילה קודם עלה מארב של כוחותינו על מארב אחר של כוחותינו ונהרג לוחם. אנחנו היינו אחרי תקופה של פעילות רצופה במשך מספר חודשים, והיינו לתחושתי מעט שאננים.
תפקידי באותה פעולה היה "מפקד כוח חילוץ".
מיד כשקיבלתי את התוכנית לאותו לילה, התכרכמו פניי. זה לא מצא חן בעיניי. התחלתי לעבור מאחד לשני, ולהעלות את טענותיי. אמרתי שהתוכנית לא נראית לי, כי עלולים להיות הרוגים סתם. אמרתי שבשטח כל כך קטן, חשוך וסבוך אסור להכניס שני כוחות, כי זה יגרום לאסון. בלשון המעטה – לא התייחסו לאזהרותיי. בסיור מפקדים שנערך אחה"צ כשהשמש כבר בגבנו, בגבעה שמשקיפה על המקום מגובה 200 מטר, ולאחר שהסתיימו כל התדריכים, ביקשתי רשות דיבור והעליתי את טענותיי. מפקד הסיירת דאז, עשה לי תנועה שסימנה לי לשתוק. מפקד הגזרה (סגן אלוף) שהוא זה שיזם ותכנן את הפעילות, ענה לי בחצי פה. ביקשתי שוב את רשות הדיבור, וקבעתי שיהיו פה הלילה הרוגים. מפקד הגזרה השתיק אותי, והזהיר שאם אמשיך אעוף מהסיירת. שתקתי. בסיום הסיור נגשתי לכל אחד מהקצינים מפקדי שני הכוחות, ואמרתי להם שבמקומם הייתי מסרב לצאת לפעולה הלילה. עם שניהם "גדלתי" בסיירת מיום הגיוס, וכשהם סרבו להקשיב לי, חשבתי לעצמי שאולי אני אכן טועה.
מאוחר בערב נכנסנו לשטח, כל כוח פנה כמתוכנן לכיוון מנוגד, בעוד אני עם כוח החילוץ נשארנו בכניסה למעגל. בניגוד לפקודות, ביקשתי מהרגם כבר בשלב זה, להכניס פצצת תאורה לקנה המרגמה, ולהכין את שאר הפצצות מחוץ לזבילים. עשר דקות מאוחר יותר, נשמעו היריות. הוריתי לירות את כל פצצות התאורה בזו אחר זו. עברו עוד דקות אחדות, והאלונקות עם הפצועים וההרוגים התחילו להגיע אלינו. זיהיתי כל אחד מהם, והעלינו אותם על הקומנדקר. השריונר שלא הכרנו נפצע אנושות. עשינו בו החייאה במשך 45 דקות עד שנאלצנו לקבוע את מותו. לאחר מכן התחלנו לנסוע למקום הריכוז ומשם לבית החולים.
בבוקר נערך תחקיר בהשתתפות כל המעורבים מהלילה הקודם, ובעלי דרגות גבוהות מפיקוד צפון. ברגע שהתחלתי לדבר, מפקד הגזרה פקד עלי "לסתום", אחרת אעוף מהיחידה. גם התבקשנו לא למסור לבני המשפחות שום פרט על האירוע. הותר לנו להשתתף בלוויות של ארבעת ההרוגים – השריונר ושלושת חבריי הקרובים מהסיירת. בזאת תם העניין. למחרת התפרסמו בעמוד פנימי ב"על המשמר", ארבע שורות תחת כותרת קטנה: "ארבעה מחיילנו נהרגו במהלך פעילות בעמק הירדן". חרה לי מאוד, אבל הבנתי שאם אני רוצה (ורציתי מאוד) להישאר ביחידה, אסור לי לדבר. רק מאיר שלו (הסופר) שנפצע באירוע, ולא היה לו מה להפסיד, פגש בבית החולים את אביו של השריונר מרמת-דוד, וסיפר לו הכל. אנחנו כולנו שתקנו. עד היום חלק מבני המשפחות, אינם יודעים איך, למה ומה קרה. המקרה הושתק. איש במדינה לא יודע על מה שקרה שם.
המון לקחים אפשר ללמוד מהמקרה הזה. אני לא הסכמתי לשתוק יותר, ואיבדתי משום כך לא פעם אחת מקום עבודה.
כך סתם נהרגו ארבעה בחורים צעירים. איש אינו יודע ואיש אינו זוכר. זוהי הטראומה של חיי.
ראיון השבועעם
 שיר מור

שיר נולדה בעין שמר, דור שלישי בקיבוץ. סביה - לאה ומשה מור, הם מדור המייסדים, והוריה הם דינה ועוזי מור. רוב ילדותה גרה עם הוריה בבית בו גרים עכשיו ז'קלין ורונן ברכה. הבית הזה נחשב אז לגדול בהרבה מדירות החברים, ונבנה ע"י משרד הביטחון לאדם זרטל ועוזי מור, לאחר פציעתם במלחמת יום כיפור.
בתיכון למדה ב"מבואות עירון" בקבוצת "רשף", וביחד עם הקבוצה המקבילה "שלהבת", היו השכבה הגדולה ביותר עד אז ב"מבואות-עירון", המורכבת רק מתלמידי ארבעת קיבוצי הבעלות.
משך רוב שנות בגרותה עבדה בקיבוץ בענפים שונים: כלבו, הנה"ח, גנים, עלון המשק (עם אברהם לוי), חדר-אוכל בקופה (לפני דנה), מחסן... עבדה גם בהתנדבות עם ילדים אוטיסטים ב"קשתות" ובבית אקשטיין.
היום עובדת כסייעת כיתתית ואישית בכיתה ו' בבי"ס "שבילי רעות". נמצאת עם הילדים במשך השיעור, וניגשת למי שזקוק לעזרה לימודית או אחרת. יש ילדים שיודעים לפנות, יש שפחות וגם אליהם שמה לב. בתוך הכיתה משמשת גם סייעת אישית סמויה של אחד הילדים (כן, יש מושג כזה). כלומר הילד לא יודע שהסייעת נמצאת שם במיוחד עבורו, וגם הילדים האחרים לא יודעים כמובן. עבודה מעניינת מאוד, שמאפשרת ללמוד תוך כדי את אופיו של כל ילד, יכולותיו ומנהגיו. יש גם ילדים שיודעים לשתף בכל מיני דברים אחרים אישיים ומשפחתיים.

מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מגיל שנתיים בערך: ערב אחד אבא לקח אותי על האופניים שלו להשכבה בבית הילדים. ישבתי בכיסא מקדימה וממש לפני שהגענו לגן הוצאתי את המוצץ מהפה, זרקתי אותו לתוך שיחים שהיו לצד המדרכה (יודעת להצביע בדיוק איפה זה היה) ואמרתי (בערך כמובן) שאני גדולה, כבר לא תינוקת, כי יש לי אח קטן תינוק (אוהד, שהיה אז בן כשלושה חודשים), אז אני לא צריכה יותר מוצץ. הייתי מאוד קשורה למוצץ, במיוחד בלילות ללא הורים ובכלל... ואכן, את זה אני פחות זוכרת, סיפרו לי שלילות שלמים בכיתי והתקשיתי להירדם. אבל את המוצץ לא הסכמתי לקבל חזרה, למרות שניסו לתת לי.

מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
אבא שלי. עבורי הוא היה ועדיין, דמות מלאת עוצמה, יכולות, נתינה וקבלה. ההתמודדות שלו עם דברים כה קשים כמו הפציעה במלחמה ומוות של בן, והיכולת להתרומם ולהמשיך עם הנכות, עם החלל הנורא, להתקדם ולהתפתח בעבודתו, בחייו, בכוחות בלתי נלאים. היכולת שלו לפעול במשך כל השנים למען האחר כמו גם עבור עצמו. הוא השפיע עלי מאוד במשך השנים, במובנים רבים, גם אם לא כולם דווקא חיוביים.

מה הכיף שלך?
לחבק ולנשק את ילדיי, להרגיש את חום גופם, ריחם ומגעם הכה רך ונעים.

מתי בכית לאחרונה?
בכי עבורי נחשב למותרות וקורה לעיתים רחוקות, אם הכוונה לבכי הנראה לעין (לא פנימי). לפני כחודש היה יום השנה לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד, והמחנכת של הכיתה בה אני עובדת ציינה את היום, סיפרה לילדים והשמיעה את השיר "כשתבוא", ששר בועז שרעבי. אז מלאו עיניי דמעות... נזכרתי ביפתח.

ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
אם הייתי יכולה הייתי מבקשת סליחה מסבתא שלי. בילדותי היה לי קשר עמוק ומיוחד איתה, ודווקא בשנות חייה האחרונות, כשהייתה כל כך בודדה וחולה, לא יכולתי להיות לצידה.

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
שהבאתי שני ילדים לעולם והקמתי משפחה, משפחה משלי שעיצבה את זהותי מחדש.

מה העבודה הכי גרועה שהייתה לך?
אני לא חושבת במושגים של עבודה גרועה. אולי העבודה הכי משעממת הייתה בקופה בחד"א. לא הרגשתי כל תוכן ועניין.

מה אנחנו לא יודעים עלייך?
בילדותי הייתי שחיינית בנבחרת השחייה של עין-שמר וגן-שמואל (כן, היינו יחד עם גן-שמואל) וזכיתי במקום שלישי בארץ ב-100 מ' חתירה לבנות עד גיל 12. אומנם הייתי אז בת עשר וחצי, אבל 12 היה הגיל הנמוך ביותר למקצים תחרותיים. אני חושבת שזהו אחד ההישגים הגדולים של עין-שמר בתחום. אבל האמת ששנאתי את השחייה הזאת. האימונים המפרכים והתחרותיות שאבו ממני המון כוחות פיזיים ונפשיים וגם זמן, כשבסך הכל הייתי ילדה קטנה (צירפו אותי לנבחרת כשהייתי בת 8).
דבר נוסף: התחביב שהכי אהבתי היה הרכבת פאזלים, והשיא שלי היה כאשר הרכבתי פאזל של 1,000 חלקים תוך כ-4 שעות

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
לו הייתי נשאלת את השאלה הזו בילדותי, הייתה לי תשובה אחת ברורה: רופאת ילדים. זה היה חלום ילדות שבאמת התכוונתי גם לממש. אך לצערי הרב, נוכח נסיבות חיי, לא יכולתי להגשימו.

אם לא היית גרה בעין שמר, איפה היית רוצה לגור?
אני אוהבת את המקום הזה מבטן ולידה, תרתי משמע, ולא הייתי רוצה להחליף אותו בשום מקום אחר בעולם!

מה את אוהבת בעין שמר?
אני אוהבת את האנשים, הילדים, הכלבים, הטבע והנוף סביב. גני הילדים המעולים, קבלות השבת המקסימות בניצוחה של ענה ששון, האחת ויחידה! פעילויות התרבות השונות...

מה היית רוצה לשנות בעין שמר?
השינויים שעברנו בשנים האחרונות לא עשו טוב למרקם החברתי ולערבות ההדדית. הייתי רוצה לשנות את השינויים, כך שלא ישנו לרעה דברים כה חשובים בליבו של הקיבוץ המשתנה (שינוי אמרת?).

חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
קיבלתי מהקיבוץ המון במשך השנים (לא מתייחסת לחומריות), הרבה לטוב וגם לפחות טוב. למשל אני מרגישה את הקירבה האנושית, האכפתיות, האהדה. איכות חיים מיוחדת במינה. "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי".
בתמונה: שיר מור עם ילדיה ים ואופק.


כפיים
 מדור תרבות וספורט
"  – עין שמר" מס' 2
יום חמישי 7.12.2017 בשעה 20:00 בקראסט. אל תחמיצו !  פרטים בהמשך...
  אורן ארסטר מרצה ב"טד עין שמר" מס'1.




גשם גשם בוא


השבוע ירדו 29 מ"מ ביומיים גשם. סה"כ מתחילת העונה 43 מ"מ.
דקה עם ... מיכה טיסר

קיבלתי מחברים משוב על כך שהפרוטוקולים המתפרסמים בעלון, לא תמיד ברורים ומובנים. ברצוני להבהיר כי הקיצור והתמציתיות בפרוטוקול, הם לפי דרישת הרשם. את הפרוטוקול הזה אני מפרסם לציבור החברים מוקדם ככל שניתן אחרי אישור חברי ההנהלה.
אשתדל להיות ברור יותר בניסוח הדברים, בסיוע חברי ההנהלה שמאשרים (אחרי הערות והארות) את הפרוטוקול, ובנוסף אשתדל למסור דיווח בשפה יותר עממית ומובנת.
לגבי נוהל קדנציות שפורסם בעלון האחרון - בשולי הדברים שכתבתי באותו עלון, הופיע גם הסבר לעדכון נוהל קדנציות, אך לצערי הוא נשמט במכבש הדפוס. בכל אופן מדובר בעדכון עליו הוחלט בוועד ההנהלה, לאור עדכון המבנה הארגוני שנעשה טרום בחירתי.




מהנהלת חשבונות -

בשעה טובה עברנו למשרדינו החדשים.
קצת היסטוריה: מבנה המשרדים היה בעבר מפעל "נרדי" למוצרי עור. לאחר מכן הפך להיות מתפרה, "איגלו", "הקול קורא", משרד עו"ד, ולבסוף הנהלת חשבונות לתפארת קיבוץ עין-שמר.
תודות: לאנשי התשתיות, נוגה אבלגון, "נט מחשבים" ו"קונטוס שביט הובלות" (יהב בן-דור וחבריו) - על העזרה והשירות הטוב.
נשתדל להמשיך בשירותנו לציבור, החל מיום ראשון בשעות הבוקר המאוחרות.

מספר הטלפון החדש של עינת תומר במשרד הוא: 4505. שאר המספרים ללא שינוי.
צוות הנהלת חשבונות.





לחברים שלום.
מנהלת החינוך (הנהלת חינוך רחבה) מרחיבה את שורותיה, ואנו מחפשים שני נציגי ציבור.
נציגות הציבור כיום נשארות בהנהלה בכדי לשמור על הרצף, ובהמשך יוחלפו גם הן.
דרושים נציגי ציבור למנהלת החינוך

כישורים נדרשים:

•           זיקה, הבנה והכרה של מערכות חינוכיות.
•           אחריות ויכולת קבלת החלטות.
•           יכולת חשיבה עצמאית.
•           יכולת ראיה מערכתית.
•           דיסקרטיות.
•           מוכנות וזמינות להשתתפות בישיבות ובדיונים.

בחירה בקלפי.
ניתן לפנות לשרית אלימלך בטלפון 052-3750991 או במייל sarit@ein-shemer.com
עד תאריך 3.12.2017



פתרון חידון זיהוי חברים במדור "משמר לילדים" -

1.         איתי משיח
2.         רובי משיח
3.         רבקה שדה
4.         אורי אשכולי

איתי ורובי הם אחים.
רבקה ואורי הם אחים.
אשתו של אורי – שרה אשכולי ז"ל,
היא אחותו של ליקו משיח ז"ל – אבא של איתי ורובי.