בשעה 20:00 נפגש במועדון לקפה
עוגה וכיבוד קל
בשעה 21:00 יוקרן הסרט
" האצ'יקו
"
סיפור אמיתי מיפן, אודות כלב נאמן
העונה לשם האצ'יקו.
על חברות ונאמנות עד אין קץ שבין
הכלב לבין בעליו - פרקר.
הסרט חושף את שגרת החיים הרגילה
והרגישה של פרקר עם כלבו האצ'יקו. השלווה יוצאת מאיזון כאשר טרגדיה מביאה תפנית
לסיפור, והנאמנות העמוקה ואהבתו של הכלב לבעליו ולסביבה עולה מדרגה.
סיפור מרגש, נוגע ללב ולנשמה.
בימוי נפלא של לאסה האלסטרום
בהשתתפות: ריצ'רד גיר
הסרט מתאים לגילאי ביה"ס
ומעלה
דובר אנגלית עם תרגום לעברית.
אורך הסרט: 93 דקות
סאמר סקול בעין שמר
לחברי הקיבוץ שלום!
בהמשך לשנים האחרונות, במהלך חודש
יולי יתקיים בקיבוץ "סאמר סקול" לנוער יהודי מהתפוצות. ה"סאמר
סקול" יופק ע"י החממה האקולוגית וחברת תיירות בשם "טללים",
כשחינוך וקהילה עין שמר תומכים ומגבים את הפרויקט.
במהלך הסמינר יגיעו שלוש קבוצות של
נערים בגילאי 16-17 מארה"ב לשלושה מחזורים, שימשכו כל אחד 4-5 ימים. במהלך
הסמינרים, יעברו המשתתפים תכנים חינוכיים כגון אמנות, אקולוגיה, יהדות, היסטוריה
מקומית (בחצר), דו-קיום, וקונג-פו, כשבחלק מהפעילויות ישתתפו בני הנוער של הקיבוץ
והמועצה.
הפקת הסמינר נעשית ע"י החממה
האקולוגית, וכך גם ההדרכה והניהול שלו. הקיבוץ יספק לסמינר שירותי בריכה וכלבו
(בתשלום כמובן). הנערים מחו"ל ילונו במבואות עירון, כשבמהלך כל שהותם מלווים,
מפקחים ושומרים עליהם צוות מדריכים בוגרים.
אנו רואים בסמינרים אלו הזדמנות
עבור הקיבוץ להגדיל את ההכנסות מענפי השירותים, לבנות קהל תיירות עתידי, ולייצר
מפגש חינוכי עבור בני הנוער שלנו עם בני נוער מקבילים להם מארה"ב.
אנו פונים לחברים ומבקשים לגלות
סבלנות כלפי האורחים, ובמידה ויש תלונות נא לפנות אלינו.
חברים מוזמנים לקחת חלק בעשייה
חשובה זו, במפגש עם בני הנוער, ברעיונות, וקבלת פנים חמה.
אז גוד לאק אנד ת'נק יו!
נועם גבע, מיי שלום אמיר - החממה
האקולוגית
מקבלים את השבת בדרכנו
איש-איש וטעמו עמו. מי שבחר בקבלת השבת המקומית שלנו
שכולה עונג, שמחה עניין ואפילו השראה (!) יצא נשכר, ובגדול.
יש לה, לקבלת השבת, מתכונת קבועה
של פתיחה בשירי שבת, התוודעות לפרשת השבוע ולנושא השירים שנבחרו להיות קשורים בה,
ובהמשכה מביא בעל הדרשה את תוכנה והתייחסותו אליה. הערב שכולו שירה מלווה במצגות
מילים מאירות עיניים ומסתיים בשירת הניגון הכמו-חסידי שהביא לנו אורחנו לעיתים –
גיורא פיידמן, שהוא ניגון נפלא עם השראה.
גיוונים רבים יוזמת ענה במסגרת המתכונת הקבועה. החל
בשיחה המדגימה את נושא הפרשה באמנות או בהיסטוריה, דרך נגינת חליליות, סיפורים
פיקנטיים של חברים, שירת סולנים, שיר בשיתוף הילדים, ועוד.
על כל זאת מנצחת בכישרון והרבה
השקעה ענה ששון, כשלידה אמיל וה"כליזמרים" הנפלאים שכולם משלנו - מירי, ניר וקובי ואיתם צוות קבלות השבת המסור
והמתמיד- מרים והדס ואורי.
בעזרת כל אלה והמשתתפים השמחים
בבואם, יצרה לנו ענה מסורת ייחודית משלנו,
שקשר לה עם המסורת היהודית.
שירי הערב האחרון הוקדשו לפרחים,
ברוח זו – הפרחים לענה!
באהבה ובתודה, שלומית תומר.
אני מזמינה את החברים והידידים
למפגש, לרגל צאת ספרי :
"עלייך ואליך - על ילדים וזיכרונות ילדות".
המפגש יתקיים על הדשא מול חדרי
בשבת 9.7.2011, בשעה 18:00.
ראו הזמנה זו כהזמנה אישית.
להתראות, רות עצמון
בתאריכים 10-20.7.11 - משה
גיבור החשמלאי יוצא לחופש.
רק במקרים דחופים מאוד – אפשר לפנות אל עידו בן
דור.
ביום ו' 22.7.11 – 30 לפטירתו
של נחמיה אלפרוביץ'
נערוך טקס לגילוי
המצבה בבית הקברות.
מועדת תרבות
בערב שישי – 22.7.11
המופע: "גברים שרים אהבה"
פרטים יבואו
...
ביום שישי 29.7.11 - שפיים ונהנים
הכניסה לפארק החל ב- 17:00 עד
22:00
לנוסעים בהסעה של הקיבוץ,
יציאה בשעה 16:15
הרשמה תתלה בחדר האוכל
בשבוע הקרוב
מ מ ש " א
1. לא להאמין - אנחנו עדיין מחפשים ...
1. רכז לועדת רכב
2. רכז ועדת בטיחות
3. אחראי על מחסן ציוד חגים ואירועים
פניות יתקבלו במש"א בברכה. עידן
2. לאוריין גנדלמן
ברכות לסיום תפקידך כרכזת רכב.
רצינו להגיד תודה בסיום תפקידך
כרכזת רכב, עשית זאת בגדול, שמת את נתינת השרות לחבר בראש מעייניך ואין זה מובן
מאילו. המשיכי לתרום לקהילה שלנו כפי שאת
יודעת ועושה, והעיקר לא להפסיק עם ההומור הצחוק והרוח הטובה, כי זה מה שיחודי לך
ונותן את הכוח להמשיך ולמשוך בעול.
עידן יגודה – מש"א
יוסי בוריס – מנה"ק
מתכון לארטיק
2 כוסות מיץ תפוזים
סחוט טבעי
שתי כוסות יוגורט
1/3 או חצי כוס דבש
(תלוי במתיקות התפוז)
כפית תמצית וניל
קמצוץ מלח
הכנה:
1. טורפים את היוגורט והמיץ עד לקבלת תערובת אחידה
2. מוסיפים את שאר המרכיבים – ומערבבים
3. מעבירים לתבניות ארטיקים ומקפיאים 4 שעות לפחות.
אם תבנית ארטיקים אפשר להקפיא בכוסיות חד פעמיות ולאחר שעה במקפיא לתקוע מקלות
ארטיק בתערובת (ניתן לרכוש מקלות כאלה בחנויות תחביבים).
יוצא מה זה קריר וטעים!
חנן בן-יהודה: עצב, שמחה ותקווה
חנן נפטר בשיבה טובה, בן 88, צלול
עד יומו האחרון, מוקף במשפחתו המסורה שהעניקה לו אהבה רבה בשנות זיקנתו, ובעיקר
מאז נפטרה נורי.
חנן ידידי ושכני, שנים רבות התבדחת
כשביקרנו אצלך: "אתה תכתוב את ההספד עליי". היום אני פורע את השטר באהבה.
כשאני מסתכל אחורה על חייו של חנן
פלא בעיניי, ובולט במיוחד, מה הספיק האיש הזה לעשות ומה עבר עליו. בהתחלה – משחק
הגורל של הפליט היהודי בגולה המיטלטל מארץ לארץ – ואחר כך בארץ, בקיבוץ, בהמון
פעילות, יוזמה ותפקידים.
כשחנן מסכם את חייו הוא שואל את
עצמו שאלה מאוד אקטואלית בימינו הקיבוציים האלה: "האם הקיבוץ הצר את צעדיי או
להיפך – איפשר לי לנצל עד תום את יכולותיי ואת האפשרויות הפתוחות שהיו לי".
והוא משיב: "מחוץ לקיבוץ יכול אדם להיות פקיד באותו מוסד 40 שנה, או מורה
שמסלול קידומו מוגבל עד ל"מפקח". מבחר אפשרויות הבחירה – פרט לאחוז קטן
של אנשים – הוא מוגבל ביותר. הם "תקועים". אני מיציתי את כל היכולות והאפשרויות
ועסקתי בשטחי עבודה ופעילות מגוונים לפי
בחירתי - כולל ענף הצאן שאהבתי. עשיתי
ותרמתי לכלל ככל יכולתי".
חנן מימש במלואם את יכולתו ואת
אופיו הפעיל, המאמין והחברתי-פוליטי, כשהגב הקיבוצי-תנועתי משמש לו כמקפצה וביטחון
כלכלי.
אינני חושב שאילו חי בחוץ היה מגיע לסיכום אופטימי
כזה. מסר חשוב לכל הממורמרים!
נסקור במעוף את חייו רבי התהפוכות
וההרפתקאות. הם מתחלקים לשתי תקופות עיקריות.
חנן נולד ביגוסלביה בשם ארווין.
כשהיה בן שלוש המשפחה "התקדמה" ועברה לווינה ומשם לגרמניה. הם ישבו
באיזור כפרי והאב, עורך-דין, היה מגן על הכפריים בבית-המשפט נגד השלטונות. הנאצים
לא אהבו את זה והקציבו פרס גדול על "ראשו" של האב.
כשחנן היה בן 10 הם גורשו מגרמניה
והגיעו שוב לווינה ועם גבור האנטישמיות ועליית היטלר לשילטון – שוב ברחו
ליוגוסלביה. חנן היה איש ללא אזרחות וללא מולדת. בשום ארץ לא קיבלה המשפחה אזרחות.
ביוגוסלביה הוא מצטרף ל"שומר
הצעיר" ומדריך בקן.
בזמן המלחמה, ב-1942, הוא עולה
ב"עליית הנוער" של הנרייטה סולד – ברכבת דרך יוון, טורקיה ולבנון –
במלון בטורקיה הוא פוגש לראשונה את נורי, ושוב הם נפגשים במחנה בעתלית, בעת הריסוס
ב-די.די.טי.
כך מתחילה התקופה השנייה.
בקיבוץ היוגוסלבי שער העמקים, הם
מתחנכים שלוש שנים בחברת הנוער – כבר שם הוא מדריך בקן. משם הם עוברים לשנה לקיבוץ
עמיר ומשם – לאחר פגישה דרמטית עם מאיר יערי – מקבלים את הדין ומשלימים את עין-שמר.
מפה – ועד סוף חייו – מתחיל סיפור
הממלא אותי פליאה, ועל כך בראשי פרקים – שכל אחד מהם הוא חומר לרומן בפני עצמו.
הוא מתחתן עם נורי "אהבת
חיי" ש"דחפה אותי תמיד קדימה וטענה שאני צריך ויכול להיות חבר
כנסת". עד פטירתה הם מקיימים זוגיות מאושרת, מלאת אתגרים, אופטימית,
צוחקת – שאוֹשרה נשמע בקיבוץ בצחוקה
המתגלגל של נורי וזאת למרות - ואולי דווקא - בגלל נפילתו של אבשי במבצע ליטני.
שלוש שנים ראשונות עבד בצאן. אחר
כך ריכז שנתיים את קן השוה"צ ברחובות.
בשנים הראשונות של המדינה הוא כותב
פלייטונים בעיתון "למרחב" לסירוגין עם דן בן אמוץ וע. הילל.
אחר כך יצא לשלוש שנות לימודים
בסמינר הקיבוצים.
16 שנים היה מורה
ומנהל בית-הספר הנפלא שלנו וכל ילדי התקופה ההיא זוכרים לטובה את השנים האלה ואת
הצגות הסיום היפות.
מכאן מתחילות שנים רבות של פעילות
במפלגה, מרכז את הסניפים הגדולים בבת-ים, ירושלים ורמת-גן-גבעתיים, מכתת רגליו בין
המפעלים ונואם בפני הפועלים, מארגן טיולים, מסיבות, משקיע את כל מאודו – מאמין עד
כלות בציונות הסוציאליסטית.
ואז, בגל הגדול של העלייה הרוסית
עם פתיחת השערים הם יוצאים עם אבשי, הבן הצעיר, לשליחות של שלוש שנים בווינה, השער
שדרכו זורמים העולים. כשהם חוזרים לגיוס של אבשי לצנחנים – הוא נהרג.
בבחירה הקשה שלאחר נפילת הבן, נורי
וחנן בוחרים בחיים, באופטימיות. תמיד הופתעתי מחדש לגלות שהם היו – יחד עם בניהם –
משפחה צוחקת, שמחה, מלאת פעילות.
15 שנה הוא מכהן
ב"יד לבנים" ומרכז את מדור השכול של התנועות הקיבוציות "למרות שזה
לא התאים לאופי האופטימי שלי". הוא מטפל אישית באלפי הורים שכולים, מזריק להם
את שמחת החיים האופטימית שלו (אחר במקומו בטח היה הופך לפסימי לנוכח אלפי הנופלים
האלה והוריהם). הוא יוזם אין סוף מפעלי הנצחה. מראיין את המשפחות השכולות של נופלי
הקיבוץ הארצי – קרוב ל-700! - ומוציא אוגדנים, ספרי הנצחה. יוזם את אנדרטת ההנצחה
ב"יד יערי" ואת האנדרטה ביער הקיבוצים.
יוזם מפגשי שלום עם המשפחות
השכולות הפלשתינאיות – פעמיים הם מבלים סוף שבוע ברצועת עזה במפגש משפחות שכולות
משני העמים למען השלום.
במשך 30 שנה, שנה שנה, אזכרה לאבשי
בהשתתפות חייליו מהצנחנים. גם לבניו הוריש את הפעילות למען השלום והם הולכים
לבתי-הספר לספּר על אחיהם והוריהם.
בין לבין היה גם שלוש שנים מזכיר
הקיבוץ ביחד עם מנו.
בשנים האחרונות הרבינו לדון איתו
בפגישותינו על טעם החיים, גורלה של הציונות לאור התדרדרות המצב במדינה, על הקיבוץ.
תמיד סיכם את חייו בחיוב, למרות הכל: "נתתי הכל למען הקיבוץ והמדינה מתוך
אמונה שלמה – אפילו בן..."
נקודת מפנה עצובה בחייו היה מותה
של נורי. למרות שבניו וכלותיו ונכדיו סעדו אותו באהבה – הסתנן לחייו עצב חדש, שלאט
לאט דירדר את רוחו ואת גופו, טעם החיים כמו ניטל ממנו וגם הגיל עשה את שלו. זה
מחירה של זוגיות מאושרת.
הוא חזר והדגיש שהקיבוץ על שירותיו
מטפל בו נפלא ויש לו רק מילות של שבח ותודה.
אני אזכור אותך, חנן, כמי שעליו
נכתב ההספד הקיבוצי: "יהיו לנו חייך לנחמה ולתקווה". כסמל לאדם ולמשפחה
שעלתה מתהום השכול אל החיים, השמחה, הצחוק והאופטימיות. סמל לנצחון החיים על המוות.
ואם אתה יכולתָ – כל אחד יכול,
ואפילו חייב!
עלי אלון
אני רוצה שתדעו
אני רוצה שתדעו שסבא וסבתא שלי היו
זוג.
אני רוצה שתדעו.
אני רוצה שתדעו שהם היו אנשים
מיוחדים.
הם תמיד היו שמחים (חוץ מיומיים
בשנה).
אני רוצה שתדעו את זה שקיבוץ, זו
מילה שעטופה בשבילי בפרילי מהכלבו וגלידה בשלושה צבעים עם קרטון שחותכים בסכין,
בשבילים לוהטים בחום של היום,
סדינים לבנים על הספה האדומה, רעש של מזגן צהריים, שסק חם מהגינה ופיטנגו מהשכנים.
אני רוצה שתדעו שלסבתא שלי כאב.
אני רוצה שתדעו שאני מחכה כבר ליום
הילד.
אני רוצה שתדעו שסבא שלי בכה.
אני רוצה שתדעו שהיו להם בגינה
שושנים בצבע בורדו כהה, עם ריח כזה של חופש.
אני רוצה שתדעו שסבא שלי היה צייר
אני רוצה שתדעו שסבתא שלי הייתה
זמרת אופרה.
אני רוצה שתדעו שהם היו שחקנים.
ֿ
אני רוצה שתדעו שהם איבדו בן.
אני רוצה שתדעו שסבא לקח אותנו
לבריכה ועשינו מה שאנחנו רוצים.
אני רוצה שתדעו שתמיד בברכה הקטנה
או הגלויה מהקיבוץ שמודבקת על השוקולד ליום ההולדת,
יש גם כסף.
אני רוצה שתדעו שסבא שלי עזר לסבתא
שלי ושהם עזרו לנו.
אני רוצה שתדעו שהיו לנו חיים
טובים ביחד, במשפחה.
אני רוצה שתדעו שתמיד ידענו איפה
אתם מחביאים את המסטיק בזוקה.
אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם,
ומתגעגע, טוהר
בן יהודה
אורן, אורן, אורן ...
מאין כל השנאה הזאת, מאין כל חוסר
הערכה הזה לחברים בתפקידים, מאין כל חוסר האמון במי שחושבים אחרת ממך, ונכון מנסים
לשכנע שדרכם צודקת. האם זה בא מתסכול שהנה מישהו אחר מצליח להוביל מהלך ואתה לא כל
כך?
האם באמת אתה חושב שכל מי שתומך
בשינוי הוא או רמאי או נוכל, או פחדן, או חסר דעת. ואם כך אתה חושב הרי אלו 70%
מחברי הקיבוץ שאיתם תצטרך לחיות, אז כיצד תעשה זאת?
כיצד קורה שאתה (ועוד כמה) מתומכי
הקיבוץ השיתופי משמיץ ויוצר אי-לגיטימציה לרוב חברי הקיבוץ, כיצד זה מתחבר לאידיאל
הקיבוצי שלך?
אני ממש אסיר תודה לך שיש חברים,
שמרום מושבך הטהור מכל, אתה עדין מוכן לדבר איתם. הרי כיצד אפשר לצפות ממך שתדבר
עם אוליגרכים (למשל רקפת, עמי גלעד, עודי, חוה כהן, הראל יגודה), תככנים (אותם
אנשים) וסתם כאלו שדעתם רפויה והולכים לשינוי מתוך פחד (אני וכל היתר).
לידיעתך, הדיונים נערכים כבר כ-10
שנים. אומנם בלעדיך, אבל אין זאת אומרת שהנושא לא טופל לעומקו. האם אתה זוכר שלאחר
ההצבעה הראשונה ולפניה, הוזמנו גם אנשי השיתוף לקחת חלק בדיונים ולא באו? נכון זאת
שוב אשמת ה"קפיטליסטים" שרוצים את השינוי מתוך תככנות בלבד.
אז בבקשה אורן תחשוב קצת לפני שאתה
מתבטא ומבטל 70% מחברי הקיבוץ (אולי לא חבריך אבל שלי כן, כולל ה- 30% הנותרים).
למרות הכל בחברות, גדעון אברהמי
מהספרייה
בתאריכים 14-25.7.11 אני
בחופשה.הספריה תהיה סגורה
יתכנו ימים שתיפתח – כדאי להתקשר
מראש.
שלומית תומר
מהעיתונות: ביבי בום בנען
חברים הפנו את תשומת לבי לשער
"הזמן הירוק" (23.6.11) בו פורסמה תמונת 48 משפחות צעירות עם ילדיהם,
שנולדו בשנה אחת בקיבוץ נען. אותו קיבוץ נען, אשר לפני כמה שבועות קראנו עליו
בעלון מפי "החוזר בשאלה", שצייר תמונה עגומה של קיבוצו.
בידיעה קצרה בין דפי העיתון נכתב:
"בקיבוץ נען רושמים שיא מרגש במיוחד: 48 תינוקות נולדו בין שבועות 2010
לשבועות 2011. מדובר בגידול של 60% בתוך שנה. בעבר חששו בקיבוץ, כי ההפרטה שעבר
הקיבוץ תביא להפחת במספר התינוקות, בשל הגידול בעלויות החינוך, אך התמונה התבררה
כהפוכה."
ועל כך נאמר: ומתי אצלנו?
נירה
כהן
על רוב ומיעוט ומה שביניהם // שגיא
גרנות
אני מניח, שחלק מאלו שיקראו את
השורות הבאות, שבראשן חתום שמי, יאמרו ודאי כי זהו מקרה נוסף של עובד חוץ שהשינוי
המוצע באורחות החיים משרת את ענייניו האישיים.
אבל המציאות הפרטית שלי היא שונה.
השינוי במתכונת המוצעת מרע את מצבי האישי, כך לפחות בתקופה הראשונה ליישומו. למרות
זאת הצבעתי ואמשיך להצביע בעד שינוי אורחות החיים בקיבוץ.
אפשר להתעלם ממגמות חברתיות
וכלכליות נרחבות ואפשר להאמין בניסים, רק הבעיה היא, שבסוף המצב לא הופך, בדרך
כלל, לטוב יותר. קיבוץ עין שמר מנהל מזה
מספר שנים תהליך איטי ומובנה שמטרתו להביא שינויים בחיי המקום, אף אחד לא מיהר
לשום מקום והתהליך הוא יסודי וממצה. נתנה אפשרות לכל בעל דעה להשמיע את עמדתו
ולשכנע בצדקת הדרך בה הוא מאמין. למרות זאת בכל התקופה הזאת מתקיים רוב התומך
בשינויים.
התוצאות של ההצבעה, שהתקיימה לפני
מספר שבועות, הראו בפעם הראשונה כי כעת ישנו רוב מובהק התומך בשינוי אורחות החיים
בקיבוץ ובמתכונת מוגדרת. למרות זאת השינוי אינו יכול להתבצע עקב הצורך ברוב מיוחס
גבוהה במיוחד. זהו אמנם התקנון, אבל יש לזה השלכות מאוד בעיתיות. במצב שנוצר מכתיב
המיעוט את רצונו לרוב.
חובתה של דמוקרטיה לעגן את
זכויותיו של המיעוט וגם לשמור עליהן, אולם מנגד המצב בו נאלץ הרוב לקיים את
אורחותיו על פי דעת המיעוט איננו מצב נסבל לאורך זמן. זהו מצב שמזמין התנהלות
אנרכיסטית ומי שחושב שאפשר לנהל קיבוץ במתכונת של מדינת משטרה, יגלה מהר מאוד שזה
גם בלתי אפשרי וגם יקר מאוד.
השינוי המוצע הוא מידתי והולם, גם
אחרי השינוי איש בעין שמר לא יגור ברחוב וכל מי שגדל בקיבוץ יזכה לסיכוי הוגן
לבנות לעצמו חיים מכובדים בבגרותו. כן, יהיו בקיבוץ כאלה שיהיה להם יותר מאשר
לאחרים, מישהו באמת חושב שהיום זה אחרת? גם התומכים הנלהבים ביותר של השינוי
מודעים לכך שיצירת קוטביות במרקם הקיבוצי תזיק להם בסופו של דבר, כי מי שבונה
מצוקה יאלץ לחיות איתה לאחר מכן. אני גם לא רואה שדרה של מנהלים מקומיים המתעשרת
על חשבון כלל האוכלוסייה, זה פשוט בלתי אפשרי במבנה הכלכלי של עין שמר.
לפני שנים שאלתי את עצמי שאלה, מה
הייתי עושה לו נפלו בחלקי מליון שקלים בעוד אני חבר קיבוץ. היות ומעולם לא הייתי
מצדיקי הדור, ברור לי שהייתי מיטיב עם עצמי ומקורבי. אני שואל את כל המתנגדים
לשינוי מטעמים אידיאולוגים, (שיתכן שכמה מהם מכירים את המצב הזה מניסיונם האישי) -
מה אתם הייתם עושים? אני חושב שהתשובה די ברורה. כי כפי שאני מכיר את הלוגיקה של
שוויון, אז שלי זה שלך ולא רק שלך הוא גם שלי. בואו לא נעמיד פנים, כבר מזמן אין
אצלנו שוויון, חשוב רק לדאוג שלא יוצרו פערים גדולים מדי. השינוי המוצע בהחלט נותן
על כך את הדעת.
אני פונה לכל מי שבחר להתנגד או
פשוט לא לקבל החלטה בעניין השינוי: יש לכם בהחלט את הזכות לעגן במסגרת ההסכמות
נושאים אותם אתם רואים כמהותיים עבורכם, אולם המשך המצב שבו רוב חברי הקיבוץ אינם
יכולים לחיות כרצונם הוא לא טוב. לכן, ניהול קרב נסיגה והשהייה פוגע כעת בכולנו.
היות ורובכם אנשים אחראיים, אנא כבדו את רצון הרוב וסייעו לבצע את השינוי.
משיחות לא מעטות שניהלתי בשנים
האחרונות עם חברי קיבוצים שעברו שינוי, עושה רושם שהשד הוא לא כל כך נורא.
ניפגש בקלפי. שגיא
אולי ההזדמנות האחרונה // אילן
לוטן
בעוד מספר ימים נלך כולנו לקלפי
כדי להחליט איך יראה קיבוצנו בעשורים הבאים.
הצעת השינוי היא אולי ההצעה לשינוי
המשמעותי ביותר מאז היווסדו של הקיבוץ. אם היא תתקבל, במשך שנים לא רבות, הקיבוץ
ישנה את פניו עד ללא הכר.
במסגרת דברי אלה ברצוני להתרכז רק
בעיקר עליו לא דנו כלל ולא בהסדרים הרבים בכל שטחי החיים, בהם התרכז כל הדיון
הציבורי.
לפני מספר שבועות פורסמו לחברים
תלושי ההכנסות שלהם והמיסים השונים אותם הם ישלמו. מבדיקת הממצאים הנ"ל מסתבר
שהפער בין ההכנסות נטו (לאחר ניכוי המיסים ולפני הוצאות הקיום) בין המשפחה העשירה
ביותר לעניה ביותר , עומד על 17.000 ₪ לחודש שהם כ – 200.000 ₪ לשנה. כל זה נכון
לפני הוצאות הקיום. אם במקרה למשפחה העשירה הוצאות הקיום הן קטנות יחסית (למשל –
אין להם ילדים בגיל חינוך) ולמשפחה העניה יש הוצאות קיום גבוהות, מבחינת השיטה
הפער השנתי יכול לצמוח גם ל – 300.000 ₪ בשנה ואולי אפילו יותר. (אני לא טוען שזה
המצב כי אני לא יודע מי הן המשפחות העשירות ומי הן העניות, אבל השיטה מאפשרת פער גדול כזה ואף גדול ממנו).
חשוב להדגיש שלא בהכרח מקבלי
המשכורות הגבוהות תורמים יותר לחברה ולא בהכרח בעלי המשכורות הנמוכות עובדים
במקצועות פחות תורמים או פחות חשובים לחברה.
כל התאור הנ"ל הוא המצב של
צעד הפתיחה של השינוי בעוד שידוע מהנסיון הרב שהצטבר בקיבוצים אחרים שעם הזמן
הפערים רק הולכים וגדלים. מה שאמור להתמודד עם המצב הם המיסים הפרוגרסיביים, אבל
מה לעשות שגם על פי עדות פעילי התנועה מיסים אלה הולכים וקטנים כך שאחוזו של מס
הגולגולת הגובה אותו סכום מעניים ועשירים, גדל יחסית, דבר שתורם להגדלת נוספת של
הפער הנ"ל.
קשה לי להאמין שיש הרבה חברים
שמוכנים לראות ולהשלים עם המצב בו בין
שותפיהם מאתמול נוצרים פערים כל כך גדולים.
מעבר לכל המילים היפות וההבטחות
הנדיבות, האם באמת ניתן לקיים חברה סולידרית כאשר היא בעצמה יוזמת ויוצרת פערים כל
כך גדולים ?
הפעם גם הנשק של "אל
תפחידו" לא יכול לעזור כיוון שהנתונים הנ"ל נסמכים על נתונים שעין שמר
פירסמה לחבריה ונותחו ע"י האנשים שהכי מעודכנים בנושא זה (ואפילו לא שיכים
לתומכי הקיבוץ השיתופי).
חברים – זאת אולי ההזדמנות האחרונה
של כולנו למנוע מהלך כל כך לא צודק, אל תיתנו יד למהלך בלתי הפיך כזה.
ולבסוף עדות קטנה.
לפני מספר ימים ביקרתי בקיבוץ שעבר
להתנהלות דיפרנציאלית לפני הרבה שנים וראיתי וילות בנוסח כפר שמריהו ולצידן דירות
צנועות בהגדרה זהירה.
לדעתי, כדאי לחשוב על זה.
אילן
לוטן
"אל תפחידו
אותנו" // צל"ש
יש חברים המשתמשים באמירה זו כדי
שלא יצטרכו להתעמת עם עובדות המקלקלות להם את אשליית גן העדן המתקיים מעבר לגדר.
בואו נרכז מעט דיווחים מהשטח ונראה
האם לא ראוי להוריד באומץ את משקפי המגן ולהסתכל נכוחה על המציאות המורכבת.
אז מה היה לנו ?
* חברים מרשפים
מדווחים על שיוך דירות כוחני וציני ושאין למי לפנות כיוון שרוב או כל מנהלי הקיבוץ הם חיצוניים .
* קראנו בעיתון
שבעין גדי בעיקבות בעיות עם הביטוח הלאומי הפנסיונרים הפסידו כ – 10% מכוח הקניה
שלהם וזאת במקום שהנטל יתחלק שווה בין כל החברים
* בחוקוק הוקטנה
הפנסיה באישור רשם האגודות ל – 2100 ₪
* בשני המאמרים של
מרדכי גילת וחבריו שהתפרסמו ב "ישראל היום" ובמאמר שהתפרסם
ב"כלכליסט" קראנו על חברים
ותיקים בקיבוצים שונים (ניר דוד, נגבה
ועוד) המתארים את היחס המחפיר אליהם ולצרכיהם.
* לפני זמן לא ארוך
פרסמו שני קיבוצים (דפנה וכנרת) פניה
לקיבוצים לתרום כסף לקניית תרופות או טיפול מציל חיים וזאת כיוון שהקיבוץ כבר לא
לוקח אחריות מלאה למצבי קיצון של חבריו.
* עו"ד עומר
כהן המכיר עשרות קיבוצים דיפרנציאליים קובע בכתב ובעל פה שאי הסדר בקיבוצים
הדיפרנציאליים גדול בהרבה מזה הקיים בקיבוצים השיתופיים והחברים פחות ממושמעים
למוסדות הקיבוץ.
* בן קיבוצנו החי
בקיבוץ אחר מעיד שלחברים אין הגנה מפני פיטורים שרירותיים כיוון שהם לא מוגדרים
כשכירים וגם בעלי המשרות הבכירות שברובם שכירים לא רגישים למצב זה.
זה רק מקבץ קטן וחלקי מאוד שבקלות
היה אפשר להכפיל ולשלש אותו, לתופעות שקורות רק בקיבוץ הדיפרנציאלי ושהן חלק בלתי
ניפרד משינוי הדיסקט.
האם אנחנו כאלה סופרמנים המחוסנים
מהתופעות האלה והדומות להן ?
האם עצימת עיניים בנוסח "אל
תפחידו אותנו" תעזור לנו לקבל החלטה מושכלת ?
האם לא כדאי להכיר את המציאות
המורכבת לפני שמקבלים החלטה בלתי הפיכה ?
על השאלות האלה אנחנו מציעים לכם
לענות בקלפי ע"י דחיית הצעת השינוי ודרישה לבדוק ולהכיר את ההשפעות ארוכות
הטווח (דבר שהוקפד, וכנראה לא במקרה, לא לעשותו ) של השינוי המוצע.
צל"ש
"והעיקר לא
לפחד כלל" (נחמן מברסלב) // אבישי גרוסמן
"הם
מפחדים" "לא צריך לפחד, צריך להעיז" האצבע נשלחת לעבר המתנגדים למעבר לשכר
דיפרנציאלי בקיבוץ שלנו. החיבור של פחד לעמדה לגיטימית בויכוח הוא מכשיר חד, לעיתים פוצע, שמטרתו לרמוז על
מניע לא רצוי, לעיתים פסול, העומד בבסיסה
של עמדה השונה מדעתך. אין ספק. רצון לשנות את אורחות החיים שלנו הוא מובן.
מציאות מורכבת הרחוקה משלימות מזמינה
ומעודדת הצעות מהפכניות שמטרתן שיפור והתאמה לרצונם של החברים. מה עוד שרוב הציבור, רוב הקיבוצים, רוב האנשים
החיים בחברה הישראלית חושבים כמוך. וכידוע, להיות במיעוט, לעיתים מושמץ, אינו מן
הדברים שרבים מאתנו בוחרים להיות בו.
לעשות שינוי דרוש לעיתים קרובות אומץ לב. אדם או חברה
קופצים אל הבלתי ידוע, הנעלם, וזאת מתוך הערכה שבמקום אליו הם הולכים מציאות החיים
תהיה טובה יותר.
אבל לא פחות אומץ לב נדרש מאנשים
החושבים שהמקום אליו ממליצים האחרים ללכת הוא מקום שהחיים בו יהיו גרועים יותר
מאלה המתרחשים במציאות הנוכחית המתעדכנת ומשתנה במשך השנים על פי רצון חבריה. חשוב
להבין שאלה התומכים בשינוי תהליכי, מבוקר, בלי לזרוק את הערכים המכוננים של הקיבוץ
לפח, לא נהנים מהיתרון של החידוש המרענן לכאורה,
ממנו נהנים התומכים בשינוי מהפכני. ולכן, לעיתים נדרש אומץ לב רב יותר
להחזיק בעמדה התומכת בשינוי אבולוציוני, מבוקר מאשר נדרש מאלה הדוגלים במהפכה
עכשיו. לא חסרות דוגמאות להצדקת התפיסה המהפכנית כמו שלא חסרות דוגמאות הפוכות.
ברצוני להביא רק דוגמא אחת שהשפיעה מאוד על התפתחותו של קיבוץ עין שמר. דוגמא המשלבת את שתי הגישות יחדיו: תפיסה
מהפכנית לצד שמרנות אטומה. אני מתכוון לפרשת
סנה שהתרחשה בקיבוץ שלנו בשנות החמישים של המאה הקודמת. נזכרתי באירוע זה היות ויש
דמיון גדול בין אווירת המחנאות ההדוקה וחוסר האימון ההדדי בין התקופה ההיא לימינו אלה בקיבוץ שלנו.
והסיפור בקצרה למי שלא זוכר או שלא ידע מעולם: קבוצה של חברים צעירים, שהשתייכו
לגרעין המצרי, האמינה אמונה מוחלטת בברית
המועצות מולדת הסוציאליזם ובמשפט הסוציאליסטי. האמינה ולחמה על עמדותיה. בדיעבד
ניתן לומר שעמדתם המהפכנית הייתה מוטעית
ומושפעת מקסם הכוח "והצדק" האדום, הם הרגישו שהם מבטאים את עמדתו של
הרוב המוחלט של האנושות המתקדמת הכולל את
ארצות הגוש הקומוניסטי והמפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות שפעלו בתקופה ההיא
בארצות אירופה.
דרך פעילותה של ההנהגה ההיסטורית
של התנועה שנאבקה נגד עמדתם הרעיונית הצטיינה בשמרנות נוקשה ובחוסר הבנה של השפעת
החיבור בין אפיוני הגיל לבין הנטייה לטוטליות של השקפת העולם. גם ההנהגה התנועתית
נשענה על תמיכתו של הרוב המוחלט של חברי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. שני הצדדים
במאבק זה "לא פחדו כלל", נקטו עמדות נוקשות והתוצאה מטעויות דו – צדדיות
אלה שנשענו, כאמור, על תמיכה יציבה של רוב רלוונטי, הייתה הוצאת עשרים ושלושה מחברי
הגרעין המצרי מהקיבוץ, צעד שפירק את הגרעין לחלוטין. ואולי עדיף היה אם היו הצדדים
בוחרים להתנהג על פי הכלל
האומר:"אשרי האדם המפחד תמיד" כלומר שעל האדם העומד בפני החלטה חשובה
להקשיב, לבדוק ולהיות מסוגל להבין את המציאות המורכבת בתוכה הוא פועל. והרי אנו
נוהגים לשיר את השורות "כול העולם כולו גשר צר מאוד..." שמשמעותן
מורכבות הדברים בתוכם אנחנו פועלים.אם אכן על פי כלל זה היו נוהגים בימים הרחוקים
ההם אולי תוצאות ההתנגשות בין העמדות
הנוקשות היו טובות יותר? והשאלה הנשאלת: האם נהגנו על פי כלל זה גם בויכוח על השינוי
באורחות החיים בקיבוץ שלנו?
אומץ לב או חשש אינם נחלתם של עמדה
אחת או צד אחד בויכוח המתנהל בינינו. הגיוני לחשוב שקיום חברה קיבוצית בה מתקיימים
פערים של 17.000 ₪ בהכנסה הפנויה בין העשירים לעניים החיים בתוכה הוא לגיטימי.
"סולידריוּת,
ערבות-הדדית ושיתוף קהילתי" ו"מהפכת סדום ועמורה"
מעין סיכום ביניים // עלי אלון
יש בינינו צדיק אחד שדואג נורא למה
שיקרה אם ההצעה הדיפרנציאלית לא תקבל בהצבעה האחרונה את הרוב הדרוש: "תהיה פה
מהפכת סדום ועמורה, תוהו ובוהו, מרד משכורות, "החזקים" ייצאו ל"שנת
חופש", הרס כללי!!!". כל כך נבהלנו וידענו שהוא צודק, כי כך הם עשו בכמה
קיבוצים, שהסכמנו להיכנס ל"צוות הקוסמטיקה" שתפקידו לפזר קצת פודרָה על
הפנים המכוערות של הקיבוץ הדיפ'. שהרי כל ה"תיקונים" הללו משולים למישהו
שיש לו חור בלב – או בכלל אין לו לב -
ובמקום לרפא אותו עושים לו קוסמטיקה בַּפָּנים או צובעים לו את השערות...
אבל אני שואל את
ה"צדיק": האם רק אנחנו השיתופיים אחראים למה שיקרה לאחר
שה"שינוי" לא יעבור? הרי אם יעבור – ואנחנו נצביע כמובן נגד – נקבל את
הכרעת הרוב. ואם לא יעבור – האם לא מוטלת גם עליכם החובה לקבל את ההכרעה
הדמוקרטית? אנחנו נהייה האשמים, האחראים למהפכת סדום ועמורה שלכם?
במאבק בין קיבוץ ללא-קיבוץ מסתמן
רוב לאחרון. ההכרעה הושגה – לדעתי – על ידי תעמולת בחירות המבוססת על הבטחות שווא.
התהליך היה שגוי מתחילתו:
- צוות השינוי היה
רק של צד אחד
- המזכירה של כולם
היתה רק של צד אחד,
- ההנהלות של כולם
היו רק של צד אחד, ומי שלא היה "בצד הנכון" לא נבחר או פוטר או נאלץ
להתפטר,
- כלי התקשורת, העלון של כולם, האי. מייל - שימשו ככלי
תעמולה של צד אחד,
- את הנתונים
הכלכליים – ידע הוא כוח! - הסתירו מאיתנו כדי שלא נוכל לבקר את ההיתכנות הכלכלית.
וקיתונות הבוז והלעג... וזה רק על
קצה המזלג ממה שעברנו. בידיים מול הטנקים.
תזכרו שכשהובאה ההצעה הדיפרנציאלית
של טל ישראלי, כולה שטנץ מקיבוצים אחרים מולבשת הר כגיגית על עין-שמר כתורה מסיני,
בָּה אפילו את המילה "אסיפה" במקום "שיחת קיבוץ" לא טרחו
לשנות, כולה זרה לרוח המקום הזה, הצעה דרקונית שֶבה הפנסיה לוותיקים היתה
2.760... ה"מובילים" רצו להעביר
אותה תוך שלושה חודשים, ממש במחטף!
הכרחתם אותנו לקום ולהתנגד. אתם
צריכים להגיד לנו תודה במקום יחס הבוז והליגלוג המתנשא לו זכינו.
"הזר"ש. הפנסיונרים האלה, שישבו כבר בשקט בבית הסיעודי ולא יפריעו לנו
להתקדם" – דברי חברה בשיחת הקיבוץ. רק בזכות מאבקנו התוכנית הדיפרנציאלית
נראית היום כרע במיעוטו.
גם כיום אנחנו מציעים לכם, כל
ה"חלשים" למיניהם, לדחות את ההצעה. בעוד שנה תקבלו הצעה משופרת בהרבה
מזו של היום. כל קול שלכם קובע את גורלכם!!!
ההיסטוריון המקומי, נביא התיאוריה
הדטרמיניסטית ותורת הניבוי שנכשלה בכל תחומי הניבוי, אביר המלעיגים והמזלזלים,
ואבי "תורת הפרזיטים" שאם רק יעלו עליהם מיד ייגאל העולם, אלכסנדר הגדול
שלנו רוצה לחתוך את "הקשר הגורדי" הקיבוצי, את הקשרים האנושיים בינינו,
את חיינו הקיבוציים המורכבים - באיבחת-חרב. ובמקום אטימות מישהו עוד כינה את המעשה
"אומץ לב". ולא נעדר גם שלמה המלך האמיץ שלנו, ש"לא מפחד",
שבהפוך משלמה המלך החכם, בעיניו לחתוך את התינוק הקיבוצי לשניים הוא מעשה גבורה.
רקפת אמרה בשיחת הקיבוץ: "אנו
רוצים ליצור חברה שיש בה סולידריות וערבות הדדית" ו"תומכי השינוי"
במניפסט שהוציאו "רוצים להתמקד פחות
בשוויון ויותר בסולידריות, ערבות הדדית ושיתוף קהילתי" - אמרו ואפילו לא הסמיקו כמו אפו של פינוקיו,
כאילו אינם יודעים שיש כאן סתירה.
האם "סולידריות וערבות הדדית
ושיתוף קהילתי" הולכים ביחד עם פערי שכר של מאות אלפים בשנה בין המשפחות (וזה
אחרי מס האיזון, שכידוע יילך ויפחת)?
האם "סולידריות וערבות הדדית
ושיתוף קהילתי" (קשה מאוד לשמוע את הסיסמא הזאת מפי אלה שרוצים את ההיפך)
הולכים ביחד עם דירוג השכר שהולבש עלינו
בשרירות לב מחברה אחרת?
עם שכונת בנים לעשירים?
עם ילדים של משפחות עשירות שיכולות
להרשות לעצמן חוגים ומותגי יוקרה כשהילדים העניים יסתכלו בקינאה – יותר גרוע אפילו
מאשר בקציר, שם ילד שלא יכול לצאת לטיול כי להוריו אין כסף יוצא בלי לשלם?
ושוב מהפה המפורסם מפיק המרגליות
של החברה הנ"ל בשיחת הקיבוץ: "ההורים הצעירים רוצים להיות בבית עם
הילדים כמה שיותר [כלומר לא לעבוד ולא להתאמץ] כי ממילא התקציב שלהם נכנס".
האם "הסולידריות והערבות
ההדדית" הולכים יחד עם ההשמצה וההכפשה המזעזעת הזאת, כלפי המשפחות הצעירות
שחטאם הנורא שילדו ילדים? ומפי מי? מאלה שעשו לא פחות ילדים והקיבוץ השיתופי הרע
הזה - אלה שילדיהם כבר גדלו - קיים אותם ותמך בהם, אבל עכשיו כשילדיכם גדלו לא
תתמכו בהם בתורכם כמו שתמכו אחרים בכם. אכן, סולידריות למופת. עכשיו הפכו עשרות
משפחות עם ילדים ל"פרזיטים" לפי תורת ה"קיבוץ המתחדש"...
זהו רק ביטוי אחד של אורח-המחשבה
והמהלך הכללי: אלה שלא רוצים קיבוץ, שהעיקרון המכונן שלו שהחזקים כלכלית תומכים
בחלשים – שהם חזקים ותורמים לקיבוץ בתחומים אחרים – לא רוצים יותר את הדבר הזה.
פעם מי שלא רצה קיבוץ – עזב. היום הוא הפך ל"משנֶה".
על סמך מה אנו מתבקשים להניח שמי
שלא רוצה קיבוץ, שלא רוצה לתמוך באחרים – ימשיך לרצות לתמוך ב"חלשים",
ולא רק במשפחות עם ילדים, גם ב"זקנים" – לאחר השינוי? ולכמה זמן? מהר
מאוד "הסולידריות והשיתוף הקהילתי" נגמרים וכל אחד לגורלו – טורף ונטרף,
הקוף חוזר מהר מאוד לג'ונגל ומסיר מעצמו את קליפות התרבות. ויש כבר עדויות
מקיבוצים אחרים – אבל האוזן אטומה, ואולי אפילו יודעים אבל מסתירים, כי זאת בדיוק
כוונת ה"משנים".
"סולידריות
וערבות הדדית ושיתוף קהילתי..." ¬– האם הם תמימים ובאמת מאמינים במה שהם
מנפיקים לנו - ואז זה רע, או שהם יודעים את האמת רק מסתירים אותה – ואז זה גרוע
שבעתיים.
הרי רק לפני כמה שבועות הורידו את
מס האיזון מהעשירים בטענה שהם לא ירצו לשלם אותו וצריך להגביר את המוטיבציה שלהם
והעלו את מס הגולגולת לעניים...
חבר אחד יקר לי, מורה ומחנך ואיש
תרבות תמים, מצהיר על עצמו: "כאדם מפוכח אני מאמין שאפשר לשמור על קיבוץ של יחד, של תרבות, ערבות הדדית ופערים קטנים".
איפה ראית סולידריות בין מעמדות?
בין עשירים לעניים בפערים ענקיים שיילכו ויגדלו? על איזו סולידריות אתה מדבר? כבר
בהתחלה, לפי ה"תמחיר", הפערים הם של 200.000 לשנה. תוך זמן קצר הפערים
יגיעו למיליונים! תרגיש אותם בכל תחומי החיים.
אתה לא מרגיש שאתה מוכר אשליות?
אתה לא יודע שמי שעובד במוסד במשכורת מינימום לא יוכל להתקיים וייאלץ לעזוב ולחפש
עבודה מכניסה, למרות שייעודו הטבעי הוא לעסוק בחינוך?
באיזה ערכים מעוותים אתה תומך
עכשיו, כשהקריטריון היחיד הוא גובה המשכורת, שמי שיבחר במקצוע ששכרו נמוך מסכן את
פרנסת משפחתו? זה לא מרחיב אלא מצמצם את אפשרויות הבחירה לעומת הקיבוץ השיתופי:
עליך לבחור ב"פרנסה" ולא לפי נטיות לבך. האם יהיו לנו מורים? רכזים
חברתיים? עובדים בחצר הישנה? אמנים? מנגנים, ציירים? אינך יודע שקיבוץ בלעדיהם הוא
כפר של קולאקים? על איזו תרבות אתה מדבר – תרבות של עגל הזהב, זה כן. בזה אתה תומך?
"סולידריות
וערבות הדדית ושיתוף קהילתי – במקום
שוויון"...
הפקרתם עשרות משפחות צעירות שחטאם
הגדול שיש להם ילדים קטנים והפכתם אותם באטימות לב מזעזעת לנתמכי סעד, מבקשי צדקה
ונדבה ו"דמי הסתגלות" מבזים מ"וועדות תמיכה"...
הפכתם את הפנסיונרים לתלויים ברצון
הטוב של קהל מצביעים עתידי שלא ידע את יוסף, בפנסיית מינימום – כשגם התנועה מציעה
היום פנסיית מינימום של 3.500...
בתעמולת בחירות משכתם אותם
ב"יום הקובע" וב"שיוך דירות". "מהיום – כל אחד מכם שימות
יוכל להוריש חצי מיליון – העיקר שתצביעו בעד". יש לנו בקופה את המיליונים
האלה?
"שיוך
הדירות" הוא אסון. פצצה מתקתקת שתפוצץ יום אחד את המקום הזה.
גם ההצעה לחברים להישאר במסלול
השיתופי "בדיוק באותו מצב כמו היום" – היא פיקציה של בחירות. ידוע לכל
שזמן קצר לאחר השינוי כל הסביבה הקיבוצית תשתנה, ייסגרו השירותים (שמבטיחים לנו
היום שלא ייסגרו – אבל הרי על ה"ייעול" - כלומר הסגירה שלהם - מבוסס
הרווח הצפוי של הקיבוץ הדיפ') – ואף אחד לא יוכל, אפילו אם ירצה, "להישאר
באותו מצב".
הבטחות שווא. ניצלתם את התכונה
האנושית המשלה תמיד את עצמה ששם יותר טוב, הדשא שם יותר ירוק, כי כאן הרי אין מים,
רק שם נמצאת הארץ המובטחת, רק לא כאן, כי כאן הרי יש קשיים שצריך להתמודד איתם.
ניצלתם את התכונה האנושית של
העדריות, להיות "כמו כולם" בחברה הישראלית המושחתת, בעלת הפערים
הנוראים, חסרת הסולידריות – חברה שתשמיד את עצמה – כמו הקיבוץ הקרוי
"מתחדש", שאין בו חדש מלבד חקיינות.
אתם עוד תתגעגעו לכאן – אבל זה
יהיה מאוחר מדיי.
לסיום: אתם טוענים ש"הקיבוץ
נוגד את טבע האדם". האדם הוא תבנית נוף מולדתו. אני מצטער צער רב שעין-שמר,
תבנית נוף מולדתנו, הסביבה שיצרנו כאן הצמיחה בסופו של דבר את האדם הדיפרנציאלי,
אנשים שבשבילם חברה שיתופית ושוויונית נוגדת את טבע האדם, שחלומם "רק הכסף
בקופה שלי" – כפי שאומר ידידי א., אנשים שלא מעמידים בפני עצמם כלל את השאלה
האם חיים של שיתוף ושוויון ראויים יותר מחיים של פערים ותחרות.
לא הצלחנו ליצור פה אווירה של
קיבוץ, לא כלכלית, לא חברתית ולא תרבותית. רבו פורצי-הגדר ופורעי-החוק, שלא טופלו
כראוי להם, והבלגן המאיס על רבים את החיים
ואת האמונה בקיבוץ. היום אנו אוכלים את פרי הבאושים: בתיאבון!
אי אפשר שלא להזכיר לסיום שבחורבן
הבית נמצא גם אחד יוחנן בן זכאי – ובמקרה שלנו זהו אחד משה רונן, שמנסה ללא ליאות
להציל ציביליזציה שנחרבת ולבנות את החיים לקראת היום שאחרי. אני מאחל לו כל טוב
ושלא יתגשם בו המשפט האיובי "צדיק ורע לו".
עלי א.
נ.ב.
בקשר להשמצות על עומר גבע, בלי
אפשרות לתת תגובה במקום, הן של עומר והן של ה"מימסד" – נעשה פה מעשה שלא
ייעשה (בלשון המעטה).
מצאנו באחד העלונים:
כמה מלים על השוויון בקיבוץ
השיתופי
אז מה יש לנו כאן, בקיבוץ השיתופי?
• חברים עם מכוניות פרטיות, לעתים בשווי מאות אלפי
שקלים, ולידם חברים המסתפקים בסידור הרכב.
• חברים ששיפצו את דירתם בכסף פרטי, במאות אלפי
שקלים וחיים ברווחה ובנחת, ליד חבריהם שמסתפקים בדירה הקיבוצית המצומצמת.
• חברים עם דירות שמשויכות להם בקיבוצים אחרים,
והם רק מחכים ליהנות מהרווח.
• חברים עם ירושות של מאות, אלפי ומיליוני שקלים,
ולידם חברים שהוריהם היו חברי קיבוץ ולא הורישו להם דבר.
• חברים עם דירות בעיר שמניבות שכר דירה חודשי של
אלפי שקלים, וחברים עם תקציב קיבוצי של אלפיים ₪ לחבר.
• חברים עם הורים בחוץ שמזרימים לתקציבם אלפי /
עשרות ומאות אלפי שקלים בשנה, וחברים עם תקציב קיבוצי כנ"ל.
ויש לנו חברים שסתם עובדים קשה,
לפעמים מכניסים לקופת הקיבוץ מאות אלפי שקלים בשנה – אבל להם אסור ליהנות מפירות
עבודתם, כי "זה לא שוויוני".
פירות עבודתם הקשה מחולקים באופן
שוויוני מאד לכל אלה שיש להם הכנסות אישיות מההורים, מהדירה, מהירושה – מה לעשות,
ככה זה בקיבוץ שיתופי ושוויוני. חלק משתתפים במה שיש להם וחלק לא...
תראו את האבסורד – חבר הקיבוץ
השיתופי חייב להיות חסר כל רכוש – אלא אם הוא קיבל אותו במתנה ...
לחבר הקיבוץ השיתופי, מותר לשפר את
מצבו בכל דרך (ירושה, עזרה מהורים, הכנסות צדדיות וזכיות בפיס) – רק לא מעבודה...
וכשסוף סוף מציעים לנו את הזכות
להיות בעלים של רכוש ולפרנס את עצמנו בכבוד במקום להיות עניים שוויוניים – נזעקים
אנשי השיתוף להתריע בפני אסון.
חבר'ה, אם מקימי הקיבוץ היו יודעים
למה הגענו – היו מתביישים ואומרים לנו – לשנות!
עכשיו ומהר!
(הועבר לעלון
ע"י חברים תומכי שינוי)
לחברים שלום,
בשעה טובה השלים צוות הידברות את
מלאכתו, והציג אותה בפני החברים.
לחוברת השינוי הוכנסה רשימה של
תיקונים, ביניהם:
• הגדרת יעד של הגדלת פנסיה בשנים הקרובות
• חיזוק ההתחייבות לגבי המשך שירותי הקהילה
• הגנה על סבסוד החינוך
• הכנסת הפעילות בתנועת הנוער לסל החינוך
• התחייבות לגבי השלמת לימודים למשתלמים ושימוש
בקרנות השתלמות של עובדי חינוך
• הבהרה שאופן הקליטה לא ישתנה עד שלא יהיה תקנון
מפורט
• הבהרה לגבי תפקידיו של צוות היישום לתוכנית
השינוי
• עיגון החלטות שונות, ובייחוד לגבי הפנסיה,
ברובים מיוחסים
• ועוד הרבה תיקוני ניסוח קטנים שתכליתם הבהרת
הכתוב
כמו כן הוגדרו ביתר דיוק כמה
משימות חשובות ל"יום שאחרי", ביניהן:
• בחינת נושא העברת רווחים מעסקים לקיבוץ
• בחינה מחודשת של תקנון שיוך נכסים, ובמסגרת זו
התיחסות לנושא צבירת הוותק וכן ל"חוב הרעיוני" שנוצר כתוצאה מעקרון
"יישור הקו" בפנסיה
• כתיבת תקנון יזמויות, שיתייחס גם להפרטת שירותי
קהילה ושימוש במתקני קהילה
• לכך מצטרפים עוד שלושה תקנונים חשובים בהם יהיה
עלינו לטפל לאחר קבלת תוכנית השינוי, והם: קליטה, שיוך דירות וקרן מילואים.
אני רוצה להביע את הערכתי הרבה
לחברים שהתגייסו לצוות ההידברות, חלקם חרף תחושה שהחומר כבר ידוע ומוכר, וחלקם חרף
קושי אישי ואידיאולוגי ניכר, וכולם תוך השקעת מחשבה וזמן יקר... תודה מיוחדת למשה
רונן, שדחף למהלך ההידברות וסייע רבות להצלחתו. אנו מגיעים להצבעה השלישית עם תוכנית
שינוי מקיפה ומפורטת – כנראה חסרת תקדים בתנועה הקיבוצית. תוכנית שיש בה תגמול
אישי על עבודה, ובה בעת יש בה רמה גבוהה ביותר של אחריות קהילתית וערבות הדדית.
עבדנו על התוכנית הזו למעלה משלוש שנים במהלך מפרך של משא ומתן, תיקונים
ותיקוני-נגד ועוד ועוד תיקונים. התוצאה מורכבת מהרבה רצונות, צרכים ודעות. איש
אינו יכול לראות בה ביטוי שלם לעצמו, אך
היא בהחלט מבטאת סוג של "רצון קולקטיבי", וההצבעות האחרונות מעידות על
כך.
פעמיים אישרנו את רצוננו להתקדם
בדרך השינוי. בפעם הראשונה ברוב של 57%, ובשנייה ברוב של 69% מהמצביעים. כעת אנו
ניגשים למבחן המכריע: הרוב הדרוש לתיקון תקנון: רוב של 75% מבעלי זכות הבחירה.
זהו מבחן לתוכנית השינוי, אך מעבר
לכך, זהו מבחן לקיבוץ עין שמר. האם נצליח להניח למחלוקת שפילגה אותנו בחמש-עשרה
השנים האחרונות? האם נצליח להתאחד סביב דרך אחת ולראות בה את עתידנו המשותף?
התשובה על כך תוכרע על ידי כל אחד מאיתנו, 294 חברי עין שמר, בשני ימי
הקלפי המחכים לנו:
יום ו' 15.7.2011 - 11:00 – 13:00
18:00 – 20:00
יום א' 17.5.2011 11:30
– 13:30
ולהזכירכם – מי שאינו מצביע, נספר
כמתנגד. חברים שזקוקים לייעוץ בנושא הקלפי, יפנו לנעמי בן
חיים-ראסל.
שבת
שלום, רקפת