עלון 25 (2013) (5929) יב אב תשע"

שבת שלום

כי בעולם הזה, שכל אחד צועק
לתשומת לב ואהבה
אני מודה לאלוהים שאת קרובה (צרויה להב)

חמש שכנות טובות

ראיינה: עינת תומר

בעין שמר ישנן 6 דירוניות, בהן גרות נשים מקסימות. שוחחתי עם חמש מהן. כל אחת מהן חיה בעברה חיים מלאים ומעניינים וכעת, כאן בקיבוץ, פתחה פרק חדש בחייה, מצאה רוגע, שלווה ושכנות טובה.

חיה קרפ

בת 86, אלמנה, אימא לשני בנים, סבתא ל 10 נכדים ו 10 נינים. חיה היא אימא של שאול גלעד.

זיכרונות מהעבר:                                                                                                           
נולדתי בקובה, בעיר הוואנה, עיר הבירה של קובה. היינו 3 אחיות. אמי עבדה עם אבי בחנות וטיפלה בו מפני שהיה חולה לב. לאבי הייתה חנות טקסטיל, בה מכרנו בדים, בגדים. כבר בתור ילדה, בגיל 10, התחלתי לעבוד בחנות של אבי. כל חיי עבדתי כמוכרת בחנויות. כשהייתי בת 19 הכירו לי דרך שידוך את גדליה ונישאנו. לאחר החתונה עברתי לגור בביתו של גדליה, בעיר לימונאר, מרחק של 127 ק"מ מבית הוריי. מיד לאחר החתונה הריתי וילדתי את דב ולאחר שנתיים ילדתי את שאול. לגדליה הייתה חנות בגדים ואביזרי לבוש. הוא נפטר מסרטן כששאול היה בן 6 ודב בן 8 ואני המשכתי לעבוד בחנות. לאחר שהוא נפטר רשמתי את שני בניי לפנימייה כדי שילמדו וירכשו השכלה והם היו באים הביתה בסופי שבוע.

עליתי לישראל: 
בשנת 1959 התחילה בקובה המהפכה, אותה הנהיג פידל קסטרו. הוא הפך את קובה למדינה קומוניסטית והיה חשש שלא יתנו ליהודים לצאת מהמדינה. אז קיבלתי החלטה לעלות לארץ. עליתי ארצה בגיל 35. הייתי אלמנה עם שני ילדים, שאול בן 13 ודב בן 15 ולא ידעתי מילה בעברית. שפת האם שלי הייתה ספרדית. בארץ, עם הזמן, למדתי את השפה לבד, תוך כדי עבודה. מעולם לא למדתי עברית באולפן. כבר בקובה דב ושאול היו חברים בארגון ה"שומר הצעיר" כך שכבר בקובה הם ידעו שכשנגיע לישראל הם ישלחו לגור בקיבוץ. כשעלינו לארץ שאול נשלח לקיבוץ עברון ודב לקיבוץ רמות מנשה. אני גרתי בשיכון "שביב" בהרצליה ועבדתי במפעל ליצור מתכת. לאחר כעשר שנים הכרתי את מנדל ז"ל, דרך חברים משותפים. כשילדיי גדלו ונישאו, הייתי בת 45 נישאתי לו, ועברתי לגור אצלו בעיר רמלה, שם גרתי כארבעים שנים.  באותה התקופה עבדתי במפעל שהיה מרוחק מביתו והוא עבד כפועל בבניין. הצעתי לו שנרכוש חנות ונוכל לעבוד בה יחד. היה לי ניסיון רב בעבודה בחנות. לאחר שהתחתנתי רכשתי חנות צמר. זה היה בחודש פברואר, בדיוק כשנגמרה עונת הסריגה. לכן, הוספתי לחנות גם בגדי ילדים, מצעים ועוד. החנות מאוד הצליחה והיוותה מקור פרנסה טוב למשפחתי. מנדל נפטר לפני 20 שנים. היינו יחד 23 שנים. לאחר שהוא נפטר, סגרתי את החנות והתנדבתי במשך 15 שנים בקופת חולים ברמלה.

איך אני מרגישה בעין שמר?                                                                                           מרמלה עברתי לגור פה, בדירונית בעין שמר. אני גרה בעין שמר שנתיים וחודשיים. בזמני הפנוי אני מבשלת, מכבסת, סורגת, קוראת ומארחת את משפחתי שבאה לבקר. אני מאוד מרוצה מהשכנות שלי. אנחנו נפגשות ומדברות ואני נהנית בחברתן. טוב לי פה, התרגלתי, נעים לי .

רותי עמל  
רותי עמל, בת 78, אלמנה, אימא לשלושה בנים, גרי, גילי וגדי, סבתא לעשרה נכדים ונינה. גרה בדירונית כשנתיים ושלושה חודשים.           
רותי היא אמו של גיל עמל, מנהל הנהלת חשבונות.

זיכרונות מהעבר:                                                                                                          
נולדתי בתל אביב. כשמלאו לי  5 עברנו לגור בבני ברק ולמדתי בבית ספר תיכון "אוהל שם" ברמת גן. לאחר 12 שנים עברנו לגור בקריית שלום, השיכון הראשון של ההסתדרות ולמדתי גננות בסמינר "לוינסקי". לאחר חצי שנה, כשמלאו לי 17 וחצי, הכרתי את זאב ולאחר שנה וחצי של היכרות  נישאנו. מגיל 21 עד גיל 29 ילדתי שלושה בנים. באותה התקופה לא עבדתי. רק כשגדי, בן הזקונים שלי, התחיל ללכת לגן, התחלתי לעבוד. זה היה בדיוק כשפרצה מלחמת ששת הימים. בשנת 1968 עברנו לגור בעיר ערד. זאב עבד כמנהל בית חרושת לקירות טרומיים. בערד עבדתי כגננת. בשנת 1973 פתחנו שם את החטיבה לגיל הרך, לגילאי גן עד כיתה א' ועבדתי כגננת וכמורה. במקביל לעבודתי, התחלתי ללמוד הוראת מתמטיקה והתמקצעתי בהדרכת מורות למתמטיקה. מאוד אהבתי לעסוק בחינוך בכלל ובהוראת המתמטיקה בפרט. זכורה לי במיוחד קבוצה אותה ליוויתי כארבע שנים, מהגן ועד כיתה ג'. כשעברנו לערד, רוב התושבים היו חברי קיבוץ לשעבר. הייתה אז ועדת קבלה והתקבלו למגורים ביישוב רק מי שהייתה לו עבודה. בייגה שוחט היה ראש עיריית ערד בזמנו. הוא ומשפחתו גרו מול הגן בו עבדתי. בערד הצטרפנו לחבורה של עשרים אנשים שהיינו בקשר איתם 44 שנים. היינו מבלים ומטיילים יחד, מאוד קשורים האחד לשני. כשעזבתי את ערד היה לי קשה לעזוב את החברים, ואני מתגעגעת אליהם.                                                                                                       
 איך אני מרגישה בעין שמר?                                                                                        
כשהגעתי לקיבוץ עין שמר, בהתחלה היה לי קשה בשל מחלתו של בעלי, זאב. כעת טוב לי בקיבוץ. אני רוצה להודות לאחות הקיבוץ, צאלה מור, שהציעה לי ללכת להדרן. בהדרן מקבלים אותי מעל ומעבר למצופה. וחברתן נעימה לי.  בהתחלה לא זכרתי שאני יודעת לסרוג. החזקתי את המסרגות ביד ופתאום הכל חזר אלי ויש גם "תוצרות נאות" כמו: אפודות, שכמיה וחותלות. כמו כן, אני עצמאית, יש לי רכב ואני נוהגת. שוחה בבריכת השחייה של גן שמואל, אני קוראת הרבה ואני קשורה לשכנותיי,  שנעים לי בחברתן.

תמר צלאל                                   
תמר צלאל בת 92, אימא לשלושה ילדים, שתי בנות ובן, סבתא ל 8 נכדים ו 6 נינים.  תמר היא סבתא של חני, בת זוגו של דגן גרוסמן.

זיכרונות מהעבר:                                                                                                            
נולדתי בתל אביב, בנווה צדק. היינו שלוש אחיות. אבי היה איש משכיל, הוא היה רופא שיניים. אמי עבדה בבית אך הייתה אישה משכילה מאוד. הוריי נפרדו כשהייתי בת 12 ונשלחתי ללמוד בכפר הילדים מאיר שפיה לשנתיים. שנתיים אלו היו שנים יפות ונפלאות בחיי. חזרתי לתל אביב בגיל 14, ללימודי בתיכון ואז גם הצטרפתי כחברה ב"הגנה" עד גיל 18. את צבי צלאל, בעלי הכרתי בעזרת מכרים משותפים. חיינו יחד 57 שנים וילדנו שתי בנות ובן. גרתי בחיפה. במשך 30 שנים התנדבתי במגן דוד אדום. הייתי בין היתר, מדריכת מתנדבים וחברת הנהלה של מגן דוד אדום. לאחר נישואי הפסקתי לעבוד. בעלי עבד ב"צים" באניות. היינו מפליגים הרבה. כל שנתיים הפלגנו לאירופה. זו הייתה חוויה נהדרת. טיילנו הרבה, ראיתי עולם. חייתי חיים מעניינים ומלאים.

הספרים ואני:                                                                                                                      
כל חיי אהבתי לקרוא. כשהייתי ילדה אמי הייתה נותנת לי פתק ובו רשימה של ספרים ומבקשת ממני שאביא לה ספרים מהספרייה ברחוב מונטיפיורי. אמי הייתה קוראת ספרים עבי כרס ברוסית, יידיש ועברית. היא הייתה אישה משכילה. באחת הפעמים, הספרן הנחמד, שאל אותי אם גם אני קוראת ועניתי שלא. הוא נתן לי את הספר "רובינזון קרוזו", אמר שזה במתנה ממנו ושאיני צריכה לשלם. ומאז לא הפסקתי לקרוא. קראתי אלפי ספרים.

תחביבים:                                                                                                                            
בזמני הפנוי אני סורגת, קוראת, צופה בטלוויזיה. יש לי שכנות מקסימות, יש לי מזל. אני פה שנה וחצי. כשבאתי לפה הן כבר היו פה וקיבלו אותי מכל הלב.

איך אני מרגישה בעין שמר?                                                                                            
לאחר שבעלי נפטר בגיל 87 , גרתי בחיפה. בתי, שגרה בכרכור ונכדתי, חני, שגרה פה, בעין שמר ,הציעו לי לעבור לגור בדירונית בעין שמר ונעניתי להצעתן.  אני נהנית פה. טוב לי, אני שלווה.

ברטה וייס

בת 83 , גרושה, אימא לשלושה בנים, 8 נכדים ו2 נינים

זיכרונות מהעבר:                                                                  
נולדתי בסרדנה, שהייתה חלק מפולין ועכשיו שייכת לאוקראינה, בכפר קטן שאפילו לא מופיע במפה. הייתי בת יחידה. כשהייתי תינוקת הורי היגרו לבלגיה ושם גדלתי. בתקופת מלחמת העולם השנייה התחבאנו בעזרת הפרטיזנים במקומות מסתור שונים. כל פעם נדדנו למחבוא אחר.  התחבאנו עם בלגים שלא הסכימו לעבוד עבור הגרמנים. בשנתיים הראשונות הסתתרתי במחבוא במשפחות שכנים שונות. אמי הצטרפה לפרטיזנים. לא ידעתי אם אמי חיה או לא. בתום המלחמה, אמי לקחה תמונה שלי והלכה ברחובות העיר שחשבה ששם אני נמצאת, ושאלה עוברים ושבים אם ראו את הילדה הזו. למזלה, פגשה במקרה את האיש שאצלו הייתי. וכך היא מצאה אותי. כשהייתי כבת 18 השתתפתי במסיבה שהקהילה היהודית באנטורפן ארגנה לחיילי הבריגדה, שם הכרתי את בעלי שעמו עליתי ארצה. בארץ נולד לנו בן. לאחר מספר שנים התגרשנו. באחת הפעמים טיילתי עם חברים בהר כנען בצפת, שם הכרתי את בעלי השני והתאהבנו בעוצמה חזקה. נולדו לנו שני בנים נהדרים.

תחביבים:

תרגול פזיוטרפיה, קריאה, כתיבת שירים וברכות לילדים

איך הגעתי לעין שמר?

עם הרגשת הזקנה והצורך בעזרה לא רציתי להיעזר בעובדת זרה. בני שגר בישוב קציר שמע על הדירוניות בעין שמר מבנה של רותי עמל, שכנתי. 

איך אני מרגישה בעין שמר?

אני גרה בעין שמר כחודש. הגעתי הנה בהיסוסים רבים. המעבר היה לי קשה בגלל הבירוקרטיה. לדוגמא, מעבר מקופת חולים לאומית לכללית הוא מסורבל ודורש הרבה התעסקות, דבר המקשה עלי. אני לא אוהבת להטריד את בניי, אבל זקוקה לעזרתם. הפתעה נעימה ציפתה לי פה בעין שמר, כי חששתי משכנים חדשים. הסולידריות של השכנות שלי הפתיעה אותי לטובה.

אביבה ויסברג

בת 81, גרושה, אימא ל 3 ילדים, סבתא ל 10 נכדים ונין אחד. אביבה היא אחותו של משה ויסברג.

זיכרונות מהעבר:                                                                                                           נולדתי בתל אביב, בשכונת מונטיפיורי ועל כן נקראתי אביבה. אנחנו 5 אחים ואחיות וכולנו בקשר משפחתי הדוק עד היום, נפגשים ומשוחחים כמעט מדי יום. בילדותי, היה לנו בית מכניס אורחים. תמיד היו אורחים: חיילים מהבריגדה, אנשים חסרי בית, שכנים ועוד. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד בשירות המדינה ככל יכולתו. הוא היה שוטר רכוב על סוסה. שרתי בצבא 7 שנים וחצי, סיימתי כקצינה בדרגת סרן. עזבתי את הצבא לטובת לימודים בבצלאל. למדתי רישום וגרפיקה. התחתנתי עם ראובן, שהכרתי בבצלאל, הוא למד שם פיסול. הוא מפסל עד היום. התחתנתי בגיל 26 וגרנו בשכונת גאולים בירושלים, בבית ערבי עתיק. הייתי עקרת בית וטיפלתי בשלושת ילדיי. כשהילדים גדלו יצאתי לעבוד, עבדתי כסוכנת ביטוח. כשילדיי  בגרו ועזבו את הבית, התגרשתי. אחרי גירושיי למדתי והעברתי קורסים וסדנאות באיזון גופני ונפשי. לימדתי בבתי ספר ללימודים אלטרנטיביים. ראובן, הגרוש שלי, יליד פולין, הוא ניצול שואה. הוא היה הרבה שנים בגטו לודג' ומשם הועבר לשני מחנות אושוויץ ודכאו וניצל. כשהייתי בת 12 החלטתי שכשאגדל אתחתן עם ניצול שואה, מפני שראיתי את היחס המזלזל שהיה בזמנו כלפי נערים ונערות שניצלו מהשואה. כשהכרנו, אמי קיבלה אותו כבן. במשך השנים בארץ הוא עבד כנגר מקצוע שלמד בגטו, בבית חרושת למיטות ילדים.

תחביבים:                                                                                                                         
בזמני הפנוי אני מאוד אוהבת לעשות מ"כלום" "משהו", מדבר שזרקו אני אוהבת למחזר ויוצרת רעיון חדש. זה מעסיק את המחשבות שלי ונותן לי רצון לקום בבוקר, לשמוע את ציוץ הציפורים ולראות זריחה ושקיעה. לדוגמא: מעניבות יפהפיות שקיבלתי מאנשים שלא היה להם צורך בהן, תפרתי תיק מקסים לשאת בו בקבוק מים. אני מוצאת בארגזי המחזור בגדים שאני משנה אותם שיתאימו לאופי שלי . אני שמחה לתת במתנה דברים שאני יוצרת, כמו: תיקים מחומרים שונים. אני מרבה בכתיבת סיפורים. ראשי מלא רעיונות מהרפתקאות של חיי שהיו גדושים בחוויות ועניין.

איך אני מרגישה בעין שמר?                                                                                             
 בעין שמר אני גרה כשנה. ברגע שחליתי לא רציתי להכביד על ילדיי. גיסתי האהובה עלי מאוד, צביה, הזמינה אותי לבוא לגור בעין שמר. הוריי קבורים כאן. ואחי האהוב, משה, גר פה. אני מאושרת בעין שמר. מדי בוקר אני קמה לציוץ הציפורים, מטיילת בקיבוץ, מתבוננת בעץ השקמה הגדול מול המרפאה. אני מאושרת כאן יום יום ומצאתי חברים כלבבי. השכנות בדירוניות מרגישות יחסי ידידות ותמיכה הדדית.

אחד הסיפורים שכתבתי:  רק עוד רגע אימא...

בת ים. חוף הסלע. כשהיינו ילדים, אבא היה לוקח אותנו בשבתות לחוף הזה. אבא, אימא וחמישה ילדים שובבים. עכשיו, כבר עברתי את שנתי השבעים, ואני שוחה כמעט כל יום באותו מקום. חורף וקיץ, אני ממהרת לים. נכנסת למים הקרים ומחכה להרגשת העונג שמציפה אותי. עבר והווה מתחברים. אני שוחה כמה שטוב לי ויוצאת לאטי מהמים. כשאני מתקרבת לקו המים, אני קוראת ב"קול גדול (בלב פנימה) ובתחנונים" ומבקשת מאימא: "רק עוד רגע אימא, רק עוד קצת..." אימא הטובה שלנו מתקרבת, נעצרת, ומראה לי את האצבעות. אני מסתכלת: "הן עוד לא מקומטות!" אני מסמנת לה מרחוק, "שלא, הן לא מקומטות". היא מחייכת את חיוכה הטוב ובניע ראש, מראה לי שהיא מרשה. אני קיבלתי "תוספת". בשמחה ובעונג אני חוזרת לעומק המים ושוחה עוד קצת. עכשיו אני יוצאת מאושרת מהמים. כל יום חוזר "הקטע" הזה מחדש. אימא נפטרה כשהייתי בת ארבעים וארבע והיא חיה איתי יום-יום, תומכת ואוהבת. זה כל כך נעים, מערסל ומנחם.       
אביבה ויסברג, בת ים, חורף 2003

הודעות ושונות

הודעה ממחסן הבגדים

לחברים שלום,

המודעה בעלון האחרון בקשר לשעות פתיחת מחסן הבגדים מתייחסת

 לימי שישי בלבד!

במשך השבוע שעות הפתיחה נשארות כרגיל.

תודה, צוות מחסן הבגדים

שימו לב, העלון הבא ייצא בעוד שבועיים בתאריך 2.8.13 ויעסוק בנושא הצעיריאדה

בהדרן מעוניינים במחשב

אם שלכם סיים תפקידו אצלכם אבל עדיין עובד סביר / טוב

נא עדכנו

תודה,

נורית משיח

הקרנת סרט

ביום חמישי 25.7.13  בשעה 20:15,  במועדון לחבר

יוקרן הסרט הבריטי "השיר של מריון" קטן, צנוע ומרגש.

מוזמנים ליהנות

א.ש. הפקות

מספריית הילדים

הורים וסבים המעוניינים בתקופת החופש לבקר בספריית הילדים,

מוזמנים ליצור עמי קשר,

איה מלומן

עדכון מספרי טלפון

מספר הטלפון החדש של עידו בן דור 052-5014807
מספר הטלפון של המזכירות הטכנית הוא: 4483
נגנבו לנו 2 זוגות אופניים ממרפסת הבית 
1-שחורים מרוססים בספריי זהב עם ארגז ירוק מאחור
2-כתומים נראים כמו אופניי הרים
נשמח מאוד לקבלם חזרה.
בתודה,
שני בראון דור

בת 40 היא... הצעיריאדה!

השבוע יתלה בחדר האוכל לוח מיוחד ובו הרשמות לתחרויות ההווה והעבר המפוארות. יהיו מקצי גברים ונשים, משפחתי, אתלטיקה קלה, שחייה, ובעיקר המון רוח ספורטיבית, ילדות נשכחת וכיף. בבקשה הירשמו למקצים השונים (יחידים או משפחתיים) במהרה.

זכרו – האירוע יתקיים ביום רביעי 7.8.13 משעה 16:00 באצטדיון (עם הרבה מים ותרועות עידוד) ובבריכה (העידוד יימשך – מובטח).

לאחר התחרויות תהיה התכבדות, התרעננות ואז הטקס המרכזי לציון 40 שנות ספורט בחברת הילדים.

חכו לפרסומים, התחילו להתאמן (בשביל מה לדעתכם הוקמו קבוצות הריצה של אלעד יגודה???) והירשמו, הירשמו, הירשמו!

מחכים לכם, כיתה ו' וצוות הצעיריאדה ה-40.

הודעה מועדת רווחה:

חוגים במילוא – הקיבוץ מסבסד 50 אחוז מהעלות לשני חוגים, מעבר לכך על חשבון החבר.

תלמדו ותיהנו, אוריין גנדלמן