חפש בעלונים קודמים

עלון 15 (2018) (6124) כח' ניסן תשע"ח


עלון 15 (2018) (6124) כח' ניסן תשע"ח 13.4.2018



דויד גרוסמן,
מתוך: "מאין נחלתי את שירי", עריכה: רות קרטון-בלום, הוצ' ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

כשהייתי בן שמונה הציע לי אבי לקרוא את סיפורי מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם. אבא נולד בעיירה מזרח אירופאית, בדינוב אשר בגליציה, וגם הוא, כמו מוטל, התייתם מאביו בגיל צעיר וחי עם אחיו, אחותו ואמו האלמנה. אבא, שעלה ארצה בשנת 1936, לא הרבה לספר לי על ילדותו, אבל כשהגיש לי את הספר עלה על פניו חיוך לא מוכר, נבוך: "קח", הוא אמר לי, "תקרא, זה כמו שהיה אצלנו, שָם".
ואולי בגלל הבעת הפנים המפתיעה, הכמעט-ילדית, שעטו פני אבי, התחלתי לקרוא מיד, ונסחפתי בכוח שלא הכרתי עד אז. היום אני יודע לומר זאת: אבא נתן לי מפתח למנהרה שהוליכה מילדותי אל ילדותו.
מנהרה משונה היתה זו. פתח אחד שלה היה בירושלים של ראשית שנות השישים, במדינת ישראל הצעירה, הנחושה, שבכל ליבה ביקשה לשכוח ולו במעט את איימי העבר הקרוב, והפתח האחר היה בארץ "שָם".
מרגע שנכנסתי לארץ "שָם" לא יכולתי, וגם לא רציתי, לצאת ממנה. בתוך חודשים ספורים בלעתי את כל כתבי שלום עליכם שהיו אז בעברית, את סיפורי הילדים ואת כתביו למבוגרים. אני משער שלא הבנתי את רוב מה שקראתי, אבל משהו בי לא הניח לי להרפות מהסיפורים הכתובים בעברית שכמותה לא פגשתי עד אז. קראתי כמו אדם שנכנס לעולם זר לחלוטין, אשר בה-בעת היה גם מעין "ארץ מובטחת". במובן מסוים הרגשתי שאני חוזר הביתה.
בין גיל שמונה לגיל עשר הייתי מעין "סוכן כפול", שנע בלי הרף מ"כאן" ל"שם" ובחזרה. ניהלתי חיים אינטנסיביים בשתי המציאויות. חייתי בהתלהבות רבה את מה שהיומיום הישראלי של תחילת שנות ה-60 זימן לי – מציאות תוססת, נועזת ויצירתית, אך גם רגוזת-עצבים, פרנואידית וחרדה;

מציאות שלרגעים היתה כמעט ניסית, ולרגעים נואשת, מגוחכת, עלובה. במציאות הזו השתדלתי למלא באמונה את תפקיד הילד הישראלי: הייתי ב"צופים", פעלתי בקדחנות לחשוף מרגלים (חצי מדינה עסקה בזה אז), והתאמנתי בלי הרף לשפר את הכושר הגופני שלי, כדי להתקבל לצנחנים או לנבחרת ישראל בכדורגל, שתביס את נבחרת גרמניה הרשעה. אבל בכל רגע שיכולתי הייתי חוזר וצולל לעיירה היהודית "שלי", שהלכה ונעשתה לי מוחשית ומובנת ורלוונטית יותר ויותר, ונדמה לי (היום אני יודע לומר זאת), שדובבה בי תו יהודי מאוד, וגלותי מאוד, ונתנה לי קול ושפה וניגון וקיום מוחשי בעולמי.
הדבר המשונה היה, שכל אותו זמן הייתי משוכנע לחלוטין, שהעולם של שלום עליכם, עולם העיירה היהודית המזרח אירופאית, ממשיך להתקיים במקביל לעולמי. לא שהרביתי להעסיק את עצמי בשאלת קיומו או אי-קיומו במציאות; קיומו הספרותי היה כה עז ומלא חיים, שהשאלה בדבר קיומו מחוץ לששת הכרכים של כתבי שלום עליכם (הספרים הגוצים, האדומים, בהוצאת "דביר") לא עלתה כלל על דעתי. אבל בירכתי מחשבתי היה ברור לי, שהעולם ההוא ממשיך להתקיים אי-שם, על פי חוקיו ומוסדותיו השונים, ודמויותיו המפליאות, ושפתו המיוחדת ומסתוריותו, עולם המלווה תמיד במין מנגינה עצובה קצת, ומחויכת קצת, מנגינה של קינה שהשלימה מראש עם האבדה, אבל איזו אבדה – זאת לא ידעתי.
והנה, כשהייתי בן תשע וחצי בערך, בעיצומו של טקס יום השואה בבית הספר – אחד מאותם טקסים מגושמים, נדושים, מדוקלמים, חסרי אונים בפני הזוועה עצמה, בפני המספר הרב-מהכיל הזה, שישה מיליון...
פתאום, בבת אחת, נודע לי הדבר: ששת המיליונים, הנספים, הקורבנות, "קדושי השואה", כל המילים ההן שעד אז נותרו כמושגים חגיגיים של המבוגרים, מילות קוד מאיימות אך מופשטות, מספרות, לאמיתו של דבר, על האנשים שלי, על מוטל בן פייסי, ואחיו אליהו, ומנחם מנדל וטוביה החולב וחווהל'ה וסטמפניו...
בחצר האספלט הלוהטת של בית הספר "בית הכרם" בירושלים נלקחה ממני בחטף העיירה היהודית שלי. היתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי באמת מה משמעותה של השואה, ולא אפריז אם אומר, שההבנה הזו זעזעה את כל עולמי.
ומאז, עוד כילד, הייתי כנידון לחזור ולקרוא ולשאול ולחקור. וכשבגרתי, והתחלתי לכתוב ספרים, ידעתי שאני מוכרח, וזקוק עד מאוד לכתוב על השואה. ידעתי שלא אוכל להבין באמת את חיי כאן, בישראל, כאדם, כאב לילדים, כסופר, אם לא אנסה להבין, באמצעות הכתיבה, את חיי שלא נחיו "שם".
וכתבתי את "עיין ערך: אהבה". ובתוכו כתבתי את "מומיק". היה לי חשוב שאחד מפרקי הספר ייכתב בקולו – ודרך עיניו – של ילד; גם בגלל כל מה שזכרתי מעצמי, וגם מפני שאני חש שאפילו כיום, לאחר שכולנו קראנו ספרים כה רבים על השואה, וראינו את הסרטים ואת עדויות הניצולים, ולמדנו את העובדות במחקרים – עדיין, בעומדנו מול מה שקרה שם, אנו נעשים חסרי אונים ופגיעים כילדים, ועדיין אנו מתקשים לתפוס איך ייתכן שקרה כדבר הזה.

בצער רב אנו מודיעים
על מותה של חברתנו היקרה
פנינה דגן
הלוויה תתקיים ביום חמישי 12.4.2018 בשעה 16:30.
המשפחה יושבת שבעה בביתה של פנינה ז"ל -
בימים ו', ג' 10:00-13:00,
ובימים שבת, א', ב' 10:00-13:00, 16:00-20:00.
העלון הקרוב ביום רביעי 18.4.2018
יוקדש לזכרה של פנינה.

מאמר מערכת
יום הזיכרון לשואה.
זיכרון שבניגוד לכל הגיון, רק הולך ומתפשט ומתעצם. נדמה שאין יום שבו לא מוזכרת השואה בתקשורת הישראלית לפחות פעם אחת. נדמה שלקחיה הם יסוד מרכזי בהשקפותיו ומהלכיו של ראש הממשלה, כפי שהוא מבין אותם. נדמה שמושגיה הפכו למטבעות לשון נפוצים אפילו בשפת היום-יום של אחרון הישראלים. המחקרים, הסיפורים, המסעות, הגילויים... אינם פוסקים ואינם מתמעטים. רק אלו ששרדו אותה בעצמם ויכולים לספר עליה בגוף ראשון, הולכים ומתמעטים.
השואה היא אירוע בעל עוצמה חסרת תקדים. היא דומה לרעידת אדמה בעוצמה חריגה, שחושפת ממעמקי האדמה את השכבות והרכיבים הנסתרים של העולם והאדם. מאפשרת לראות את האופן שבו אנחנו בנויים. כן, בהחלט כולנו. שהרי בנסיבות אחרות, היינו עלולים להתחלף בתפקידים – רוצחים, קורבנות וניצבים מהצד. בכל אחד מאיתנו יש מהכל.
זיכרון הוא נושא מסובך. הרי אי אפשר לזכור הכל, ולכן השאלה החשובה היא מה נבחר לזכור, מי יקבע זאת ומה הלקח שנפיק מכך. בישראל של היום, לא מפתיע לראות כיצד הופך זיכרון השואה הממלכתי, לנושא לאומני (ישראלי לא יהודי) שלקחיו הם כוח ועוצמה צבאית. שאלות על משמעויותיו המוסריות, האנושיות, הביקורתיות... אין להן מקום בשיח הישראלי הרשמי. אני מקווה שמעט מהן יבואו לביטוי בעלון השבוע, שמוקדש ליום הזיכרון לשואה.









יום הזיכרון לשואה
שיחה עם יהודית סגולי

את הספר שכתבה יהודית סגולי לפני שנתיים – "סיפור של אמא" – קראתי בתוך שעה בנשימה עצורה. ספר קטן בכריכה רכה, 125 עמודים מנוקדים בתמונות יפות, כתובים בשפה ישירה בהירה וקולחת, ומתארים סיפור חיים קשה בתחילתו ואופטימי בהמשכו. הספר נכתב כמעט 75 שנה אחרי האירועים עליהם הוא מספר, ושבר שתיקה ארוכה ונחושה.
אנחנו יושבות בבוקר ליד חלון גדול בביתם של יהודית ועוזי, הצופה אל גינתם היפה והמטופחת. בחוץ הפרחים מחייכים אל שמש האביב הבהירה, ובחדר אנחנו שתינו בגרון חנוק ועיניים אדומות, לוגמות מעט מים ומוחות דמעה, מחפשות מילים שיתארו במידה המתאימה לקוראי עלון הקיבוץ, תקופה בלתי נתפסת, אכזרית, בארץ רחוקה, ובמרכזה ילדה קטנה בת 4 בשם אדה שוורץ מזאגרב שביוגוסלביה. המרחק בין ההווה שלנו לעבר ההוא, נראה בבוקר היפה והשקט הזה, רחוק-רחוק...

בעבר לא רצית להתראיין בנושא הזה בעלון. מה קרה שהסכמת הפעם?
לפני שנתיים כשהוצאתי את הספר, חשבתי שזה יהיה ספר אישי, אינטימי, משפחתי. בהוצאה הראשונה הוצאתי 20 עותקים למשפחה הקרובה, ופתאום להפתעתי הרבה, הספר
מצא את דרכו אל חברים רבים מחוץ לחוג המשפחתי. קיבלתי המון תגובות מרגשות, חברים סיפרו לי איך הספר נגע בהם אישית, איך ריגש אותם, מה עניין אותם. התגובות האלו גרמו לי להבין אחרי שנים רבות של שתיקה והדחקה, שחשוב להיפתח יותר.

מה קרה שכתבת את הספר אחרי כל-כך הרבה שנים?
הגעתי לעין-שמר בשנת 1944 במסגרת מה שנקרא אז "ילדי גולה". אני שהייתי בת 8, יחד עם אחי היחיד בנקו (אדר) שהיה בן 9.5, הגענו בין 5 ילדי גולה בלי הורים ומשפחה. המשימה הראשונה הייתה להתקבל, להתערות, להיות כמו כולם. לשם כך היה עלי להסתיר את החולשות והקשיים. השואה לא התאימה בשום אופן למשימה הזאת. למדתי אז להרחיק אותה, להדחיק ולהשתיק.
גם כשבגרתי יותר, למדתי מהסביבה בקיבוץ, שלא מדברים על נושא השואה. בקיבוץ היו הרבה חברים שאיבדו משפחות שלמות בשואה ולא דיברו. כך היה מקובל, ואני התאמתי את עצמי למסר הזה.
ברבות השנים ילדינו גדלו, למדו על השואה ושאלו שאלות. כשסיפרתי לילדיי על ילדותי, סיפרתי להם תמיד סיפורים עם סופים טובים... כשהתחלתי לכתוב את הספר, הייתי צריכה להתעמת עם העבר שלי מהתחלה.
הכל התחיל כשיום אחד נכנסתי, כפי שנהגתי מידי פעם, לאתר באינטרנט של ארגון עולי יוגוסלביה לשעבר. הייתה שם מודעה של אדם המחפש ילדים שהיו איתו במנזר בזמן המלחמה. הוא נקב בשמות של 5 ילדים, וביניהם הופיעו השמות שלי ושל אחי בנקו. 75
שנה אחרי, פתאום מישהו מחפש אותי ואת בנקו. ובנקו כבר לא בין החיים. הייתי בהלם. זה נראה לי הזוי...
האדם שפרסם את המודעה היה אבי אלבחרי. כבר כילד, כשנגמרה המלחמה, מהרגע הראשון, אבי חיפש את בני משפחתו (שנרצחו כולם), וכשבגר לא הפסיק לחפש את העבר: את המנזר בו התחבא, את הנזירות שטיפלו בו, את הילדים שהיו איתו... הוא זוכר ויודע כל פרט. כשמצא את המנזר בעיר ספליט ויצר קשר עם הנזירות, הן כתבו וציינו בפניו כי במנזר התחבאו 5 ילדים יהודים ופירטו את שמותיהם. אבי החליט למצוא אותם.
הרגשתי שאחרי עשרות שנים בהן הוצאתי את החלק הזה מחיי, הגיע הזמן להחזיר אותו.
והתחלתי לכתוב את הספר.


מה הדבר שחשוב לך שילמדו מהספר, קוראיו שאינם בני משפחה?
כשכתבתי את הספר בכלל לא חשבתי על מה ילמדו האחרים. חשבתי שהגיע הזמן שאכתוב עבור הילדים והנכדים שלי בצורה מסודרת ואמיתית את העבר שלי. האמת שהם ביקשו זאת לא פעם, אבל לא הצלחתי להביא זאת לכדי מעשה. המקריות הבלתי נתפסת, בכך שאחרי 75 שנה מישהו שהיה איתי במנזר בגיל 5 מחפש אותי, נתנה לי את הכוח לעשות משהו עם סיפור העבר שלי. התגובות המזדהות הפתיעו ולימדו אותי שמה שחשבתי שצריך להישאר תמיד פרטי שלי, הוא בעל משמעות גם לאחרים, מעניין ומשפיע. מ-20 העותקים הראשונים, הגעתי כבר ל-80 עותקים, וגם תרגמתי את הספר לאנגלית, עבור המשפחה של רן וקרן סגולי בדנמרק.

באפריל 1941 כשליהודית עוד לא מלאו 5 שנים, פלשו הנאצים ליוגוסלביה. ביוגוסלביה היו אז כ- 80,000 יהודים. בסוף המלחמה נשארו רק 20,000.
הצבא הנאצי פלש ליוגוסלביה מכיוון אוסטריה, והצבא האיטלקי הפשיסטי כבש את ערי החוף האדריאטי. אביה של יהודית – זולטן שוורץ – נתפס מיד ונלקח למחנה עבודה אכזרי ביותר שם נרצח. אמה – פלורה שוורץ – החליטה להעביר את שני ילדיה, אדה (יהודית בת 4.5) ובנקו (בן 6), בידי נזירה, לאחותה של פלורה בעיר ספליט, באזור הכיבוש האיטלקי שנחשב פחות אכזרי. פלורה התכוונה להצטרף לילדיה, אבל נתפסה, נשלחה למחנה מעצר, ולא הגיעה (הם ישובו להיפגש רק כעבור 8 שנים בארץ). אחרי הסתתרויות ובריחות, כשהמצב החמיר עוד יותר, העבירה הדודה את שני הילדים הקטנים למנזר, שם חיו שנה. בשנת 1943 כשהגרמנים התחילו להשתלט על אזורי הכיבוש האיטלקי, הוציאה הדודה את הילדים מהמנזר וברחה איתם לאיטליה, שחתמה כבר שביתת נשק עם כוחות הברית. הם חיו באיטליה כשנה, עד שהגיעו השליחים מארץ ישראל לאסוף ולהכין את הילדים היהודים לעלייה לארץ. הדודה החליטה לחזור ליוגוסלביה, ושלחה את הילדים לבד לישראל עם פעילי העלייה.

איזה חלקים בחיים שלך היום, קשורים להבנתך, למאורעות של ראשית חייך?
הכל. האישיות שלי התעצבה מהעבר שלי. למדתי להסתגל לכל מקום ולהתערות בכל חברה, לא לוותר, לא להתייאש, להאמין שתמיד ימצא פתרון, להאמין באנשים, לדאוג לעצמי, לבנות את עצמי ולשאוף להתקדם. אני גם קצת פחדנית, ובמשפחה מתלוצצים וקוראים לי "איוב", כי אני תמיד חוששת שאולי יקרה משהו רע.
אני מאמינה במשפט: "צריך לזכור מה השנאה יכולה לעשות ולאן היא יכולה להגיע", ומצד שני למדתי את כוחה של האהבה. למזלי אומצתי בעין-שמר על ידי רומה (שטיין) ובנותיה – שלומית (תומר) ועדה (גבע). קיבלתי בית חם ואוהב, בית אופטימי ושמח, עם שתי אחיות: עדה שהייתה בת כשנה, ושלומית שהייתה בת גילי וקיבלה אותי מיד בלב שלם כאחת מהמשפחה. קיבלתי אהבה שאפשרה לי לבנות חיים חדשים ואופטימיים.

מה בשבילך הוא יום השואה?
אני קוראת המון ספרים על השואה, אני חושבת שקראתי את כל הספרים של אהרון אפלפלד. אני מאוד מעריכה את טקסי יום השואה המתקיימים בעין-שמר מדי שנה, והם חשובים לי.
ביום השואה אני צופה בסרטים ובסיפורים שמספרים ניצולים בטלוויזיה וקוראת בכתובים. אני כואבת ומתרגשת ממה שהם עברו, ולא חושבת על עצמי, כי כל מה שקרה לי הדחקתי שנים כאילו לא קרה.





מה החלק של הקיבוץ בסיפור חייך?
כשהגעתי לעין-שמר עשיתי מאמצים להסתגל, להשתלב, להיות כמו כולם, להעלים את העבר... לאט-לאט הקיבוץ נהיה קרקע מוצקה ובטוחה, שנתנה לי יציבות ואפשרות ללמוד ולהתפתח. חיי בקיבוץ היו מלאי עשייה בתפקידים רבים בוועדות ובעבודה. תמיד אהבתי את העבודה שבה עסקתי, וכל עשור בערך החלפתי מקצוע, התקדמתי והתפתחתי. הייתי גננת ומורה לכיתות א'-ב' כ-10 שנים. אחר כך יצאתי ללמוד הוראה לחינוך מיוחד, ועבדתי בזה 8 שנים. לאחר מכן נבחרתי למזכירת קיבוץ, ואחרי שנתיים של תפקיד יצאתי לפעילות 5 שנים בתנועה, כרכזת חברתית של ההתיישבות הצעירה. היו לי כאן חיים עשירים ומצמיחים.

אז הנה... כמו שיהודית הקפידה לעשות כל חייה, סיימנו גם הפעם את הסיפור בטוב. או כמו במשפט שרומה לימדה אותה והפך למוטו של חייה:

"עצובים ואפורים הם חיי האדם. יפים הם רק רגעים.
אמנות החיים היא לדעת ליהנות מאותם רגעים יפים".


ספרה של יהודית, נמצא בספריה ומאוד מומלץ לקריאה.
הוא כתוב מצוין, מעניין ומרגש מאוד.


קצת על "ילדי הגולה" שהגיעו לעין שמר
ועל השואה בעולמם של חלוצי הקיבוץ,
כפי שבאים לביטוי בעלוני הקיבוץ בשנים 1944-1945,
ראו בהמשך במדור "היו היה".



ה י ו    ה י ה

לקבוצת הנוער מרומניה המתרכזת אצלנו, נוספו אתמול עוד 8 נערים: 5 נערות ו-3 נערים. הקבוצה מונה כרגע 16 נערים, נקווה שבקרוב תושלם הקבוצה ותגיע למספר הקבוע של 30 נערים. הלילה שוכנו הנערים החדשים בחדרי החברים, ונעשים מאמצים להבטיח להם שיכון של קבע. תמוה הדבר, כי על אף העובדה שעל בואם ידוע כבר למעלה משבוע ימים, לא הובטחו תנאים ראויים לקבלם.

עלון עין-שמר 2.6.1944

נוער וילדים פליטים – השבוע קיבלנו את התשלום הראשון מאת הלשכה לעליית הנוער ע"ח החזקת העלייה החדשה אשר הגיעה אלינו. התנאים להחזקת הנוער לשנה הראשונה הם: בעד נער – 4 לא"י לחודש, בעד ילד – 6 לא"י לחודש. הציוד ניתן ביד רחבה חוץ ממיטות.

עלון עין-שמר 16.6.1944

יחד עם בני הנוער שהגיעו אלינו אתמול, באו גם 2 ילדים מרומניה. ילדה אחת, יתומה, הנמצאת בטיפולה של אחת הנערות שהגיעו וילד...

עלון עין-שמר 18.8.1944


דווקא כעת מתחיל הכאב להתמחש... רק כעת מתעורר במשנה מרץ, בזינוק שגעוני ממחבואי הגוף, ממסתרי ההוויה, מכל פינה, מכל תנועה בקולי קולות, בדממה דקה, בלחש, ברעש, נאקה וזעקה מקפיאה כל ופולחת לבבות – הכאב! גזלו לנו את מקור ילדותנו, הרסו את בית אבא, עינו אותם עינויי גוף ונפש, רמסו והחריבו, מחקו מספר הקיום... הנרשה שזכרם ישכח וימחק? הנדע להוריש לבנינו את הכבוד לגולה יהודית בת 1,000 שנה... האין כדאי שפינת ייחוד לזכרם ולשמם תוקם בכל נקודה ונקודה? ונלך לקראתה שבורי נפש, נכנעים, נתכנס בתוכה מהורהרים ודוויים, ונחזור גאים ואמיצים?

עלון עין-שמר 10.11.1944



אם כי השמחה לא היתה במעוננו, יש להבין: חיינו השבוע יום גדול, יום גמר המלחמה בניצחון שלם על הפאשיזם. אנו – מחיר רב מידי שילמנו ושבר רב מדי נשברנו עד כי נרגיש את עצמנו עם המנצחים. שום ניצחון לא יאפיל ולא ישתיק את רגש היתמות והשכול שקנו להם שביתה בתוכנו... באשר לנו – מלחמתנו נמשכת, מלחמה על משטר צודק, מלחמה על ריכוז עמנו במולדתו מתוך הבנה והסכם עם העם השכן. לקראת המלחמה הזאת עלינו לאזור את כל כוחותינו, מסירותינו, ייאושנו ואמונתנו, את כל עמנו ורצוננו להתקיים, להתקיים קיום של חופש וכבוד.

עלון עין-שמר 12.5.1945



...יש ובהיפגשך עם חברך בעבודה הנך מרגיש ללא אומר ודברים: הוא אינו כתמול שלשום. "הקיבלת ידיעות רעות?" – "קיבלתי..." והכל מובן. הזוועה הצלמונית לבשה דמות מובנת של אנשים אהובים, הקרובים ביותר. הכרוניקה האיומה נתגלתה פתאום באור אחר, נגעה בבשר... קיימת כוננות לעשות משהו, לשלם איזה חוב, להעמיס על עצמנו איזה מס למענם...

עלון עין-שמר, רבקה, 1.6.1945
מיומנה של אם  - יום השואה
יום השואה היה תמיד אמביוולנטי עבורי. חרדת קודש והצורך לזכור ולכבד מחד, והייאוש התהומי מול טלוויזיה המקרינה רק סרטי שואה מאידך. כל שנה אחר הצהרים היינו הולכים כולם אל בית הסבים ומתבוננים במעט התמונות הישנות, שנשארו כמזכרת יחידה מהמשפחה שהייתה. כל שנה היינו שואלים מי זה ומי זה, והסבים היו מצביעים על האחים והאחיות, ההורים והדודים, אבל לא היו מרחיבים אפילו במילה על מה שקרה לאותם אנשים. גם את פולין לא הזכירו בשמה המפורש. "חוץ לארץ" הייתה סבתא מכנה את ארץ הולדתה, ומספרת על נהרות קפואים שאפשר להחליק עליהם, ועל יערות עבותים אליהם נכנסו כדי לחפש גרגירי יער.
כשגדלתי והסבים כבר לא היו, היינו הולכים מבעוד מועד לוידיומט כדי לתפוס סרטים טובים, אותם נוכל לראות במקום את תכניות הטלוויזיה. יום השואה הצטמצם לטקס ולעמידה בצפירה. במשך שנים לא הסכמתי להתעסק בנושא, וכשהפכתי למורה לא הסכמתי גם ללמד אותו. כמדריכת קבוצות לא הסכמתי מעולם להדריך בגרמניה (עם יוצא מן הכלל אחד, של קפיצה ל"אירופה פארק", שכל מי שהיה שם יודע שהוא הפארק המגניב ביותר שקיים...) ובוודאי שלא לבקר בפולין.
ואז הקטנה חזרה יום אחד מהגן ובפיה הכרזה, שלקראת יום השואה סיפרו להם סיפור על ילד וכלב שהתחבאו כי "נעצים" רעים רדפו אחריהם. היא הסבירה שה"נעצים" לבשו מדים ורצו להרוג את כל מי שלא היה כמוהם, ובום. התנפצה הבועה בה הקפתי עצמי שנים ארוכות. שאלות שכל הורה שואל את עצמו, החלו להטריד אותי: האם לספר, כמה לספר, האם להשאיר את מלאכת העדות למערכת החינוך, או אולי לראות יחד סרטים.
באיזו עוד מדינה בעולם דנה ילדה בת 5 עם הוריה על השמדת אנשים? האם ישנם ילדים במקומות אחרים שיודעים להסביר את ההבדל בין מחנה ריכוז להשמדה? האם השיח הזה מול ילדים צעירים הוא בכלל לגיטימי? והאם יש ברירה בכלל?
הילדים עוברים חיברות (סוציאליזציה) מאוד מהירה לנושא השואה. בקורס שלמדתי קראתי על גננת שהכניסה את ילדי הגן לחדר חשוך ואמרה להם לדמיין שהם במחבוא.... בגיל בית ספר הם כבר שומעים עדות, ובמוסד הם משתתפים בסמינרים על הנושא. ישראל מפמפמת "שואה" בדרך יומיומית והילדים קולטים. בני 17 הם יחליטו האם להשתתף במסע לפולין, וכשיחזרו ישאלו את עצמם מה נתן להם המסע.
וכך ויתרתי על בועתי הנוחה. עניתי לשאלות ילדיי בעדינות הנחוצה, נזהרת שלא לענות תשובות מפורטות מדי, התחלתי ללמד את הנושא לבגרות ויצאתי אל מחנות ההשמדה שבפולין. 73 שנה מסיום המלחמה והיא עדיין חלק עוצמתי כל כך מההוויה שלנו. ובעוקבי אחרי ילדיי הנאבקים עם הצעדים הראשונים של שמיעת האמת, היא תהייה נוכחת מאוד גם בחייו של הדור הבא.                                     איריס ארבל


משתתפים בצערה של משפחת דנון - חנה ויצחק
על מות דני, בעלה של רונית בתם.
יהי זכרו ברוך.

גשם גשם בוא
ביום ג' 10.4.18 ירדו 10 מ"מ,
סה"כ מתחילת העונה – 640 מ"מ.

לוח מודעות


מכתבי קוראים

(בהקשר למאמר המערכת בעלון פולין)
... בהיותי נכד למשפחה שכמעט כולה נספתה בשואה, ובן להורים פולנים (במובן הטוב של המושג) שעלו ארצה לפני המלחמה ומימשו את חלוציותם בעין-שמר... בתי הגר בן-אשר, הינה אשת קולנוע ידועה, עם 3 פיצ'רים ("הנותנת", "הפורצת", "ג'וליה מיה"), שהוקרנו בארץ ובעולם, לרבות בפסטיבל קאן, פסטיבלים רבים, פרס ראשון בפסטיבל ירושלים ופרס ראשון בפסטיבל חיפה. עכשיו היא עובדת על סרט בשם "המלחמה תמה", על ילדה שנותרת לבדה אחרי המלחמה, ומתחברת לתיאטרון בובות נייד ברחבי פולין ההרוסה. הסרט שאותו גם כתבה, יצולם על אדמת פולין בקופרודוקציה ישראלית פולנית אירופאית. לפני חודש בפסטיבל ברלין... זכתה הגר בפרס ראשון על התסריט של "המלחמה תמה"...
דוד בן אשר

(בהקשר לחידת האפיקומן בעלון פסח)
... אנדרטת הפלמ"ח נבנתה בעין-שמר, לפי זכרוני, להנצחת זכרו של ישראל שטארק שהיה בקבוצה "היוגוסלבית", אליה השתייכו, בין היתר, גם דדו (דוד אלעזר, לימים הרמטכ"ל ה-9 במלחמת יום כיפור) ודדי מאסטרו. ישראל היה לוחם הפלמ"ח שנפל במלחמת העצמאות.
את סמל הפלמ"ח ייצר האמן הירושלמי נתן שלגמן, שעסק בעבודות מתכת ושהיה מיודד עם איגנץ פלגי.
והערה היסטורית קטנה: לאחר הקמת צה"ל פורק מטה הפלמ"ח. חטיבות הפלמ"ח: "יפתח", "הראל" ו"הנגב" לא פורקו וממשיכות להתקיים גם היום תחת שמותיהם וסמליהם.
אמציה כץ





״פינת המילה הטובה״
והפעם: לאיתן שמואל פנית - לא טעית! (או במילים אחרות: לא ייאמן, אך בעולם המושגים הצר, הרדוד והמשתלח של אדם אלון, ניתן למצוא לעיתים נדירות גם צירופי-מילים חיוביים כמו זה שבכותרת).


באחד מהמינויים היותר מוצדקים של השנים האחרונות, שובץ איתן שמואל לתפקיד ״אחראי השכרות״ בעין-שמר וכחבר מן המניין ב״הרשות לתכנון ובניה״. רוויטל ואנוכי, השוכרים משרד באחד ממבני הקיבוץ, יכולים להעיד ממקור ראשון וכלקוחות מרוצים, על יחס והתנהלות ענייניים מצידו, גילוי יוזמה, דחיפה קדימה, מאמצים כנים לפתרון בעיות שוטפות, חריצות, זמינות תמידית, הימצאות בשטח המחנה והכרה וראייה הצופה פני העתיד, קרוב כרחוק. מעבר לכך, אנו מוצאים באיתן כתובת ואוזן קשבת לפניות שלנו בנושאים כלליים שונים הנמצאים תחת אחריות ״הרשות״ ונותרו ללא טיפול, ולהלן מספר דוגמאות:
(*) יש צורך להחליף את ה״צילינדר״ הישן בדלת המשרד שלך? אין בעיה - יתוקן על-ידו באופן אישי ובתוך זמן קצר.
(*) סלע גדול המשמש כמחסום המונע כניסת כלי-רכב לשכונתך, הוזז ממקומו וטרם הוחזר? הכל בסדר - כשתגיע הביתה מעבודתך בשעות אחה״צ, הוא כבר ישכון חזרה על מקומו לבטח.
(*) מראות הבטיחות האליפטיות המוצבות מול שער הכניסה הישן לקיבוץ, זעו ממקומן כתוצאה ממשב-רוח עז וכבר אינן ממלאות את יעודן? אין צורך שתאמר מילה אחת נוספת - עוד לפני שהספקת לזמזם את הפזמון ״את אדמתנו שחרחורת״ העניין סודר, המראות יושרו וחוזקו, ושדה ראייתו של הנהג המזדמן נפרש שוב מאופק עד אופק.
״לאיתן שמואל פנית - לא טעית״ כבר אמרנו? ובכלל, ככה לשיטתי אמור לנהוג בעל-תפקיד בקיבוצנו (ועכשיו קחו נשימה עמוקה והחזיקו חזק): שליח-ציבור, משרת-ציבור, עובד-ציבור אך בטח לא עבד תחתיו, אחד כזה אשר בעלותו על יצועו לעת ליל, לא יעצום עיניו ויישן, טרם פשפש במעשיו אותו יום ושאל עצמו האם עשה כל שלאל ידו למען טובתם ורווחתם של אלה ששמוהו בראשם ואשר אליו נשואות עיניהם ותקוותם.
אגב ולנוכח האמור לעיל, בשבועות האחרונים הנני נמצא כבר עמוק בקמפיין שכותרתו ״ימונה איתן שמואל לאלתר לתפקיד מנהל התשתיות של קיבוץ עין-שמר״ - מי מצטרף אליי...?
כן ירבו, יישר-כח ושבת-שלום,
אדם אלון.

משולחנות ההנהלה

ביום שני 16.4.2018
בשעה 20:00 במועדון לחבר
מפגש הסברה - צמיחה דמוגרפית ועדכון תקנון קליטה 11/4

יימסר דו"ח כללי על ההתקדמות בכל אחד מהפרויקטים (חממה ג', שכונת שפירא ושכונת הוואדי). עיקר הפגישה יוקדש להסבר על עדכון תקנון הקליטה.
במידה והזמן יאפשר, יימסר דו"ח על מצב שיוך הדירות.
התובנות מהדיון יוטמעו בעדכון התקנון.
בזמן הקרוב תתקיים שיחת קיבוץ לקראת החלטה בקלפי על עדכון התקנון.
מצגת של עיקרי העדכון והתקנון עצמו, נשלחו במייל ויונחו בחדר תאי הדואר.
חברים שימו לב - המפגש לא יצולם ולכן חשוב להגיע למועדון.
כולם מוזמנים, מיכה טיסר.

הבהרות בנושא תפקיד יו"ר ועד ההנהלה  //  יפתח אלון
בעקבות החלטת ועד ההנהלה למנות אותי לתפקיד יו"ר ועד ההנהלה, פנו אליי מספר חברים בכדי שאבהיר את משמעות התפקיד. לכן החלטתי לכתוב הסבר בעלון, בתקווה שהדבר יסייע בהבהרת העניין.
קיבוץ עין-שמר, בדומה לקיבוצים אחרים בארץ, מוגדר בחוק כ"אגודה שיתופית חקלאית", ולכן הוא כפוף לחוקים ולהוראות החלים על אגודות כאמור. ההוראות הקיימות בנושא אגודות שיתופיות (פקודת האגודות השיתופיות ותקנות האגודות השיתופיות) הגדירו את המוסדות ובעלי התפקידים באגודה. על פי הוראות אלה, מתחת לאסיפה הכללית (שיחת הקיבוץ) נמצא ועד ההנהלה – זהו הגוף הביצועי של האגודה, לו מוקנית סמכות שיורית לפעול בכל עניין מענייניה של האגודה, אשר לא נתייחדו בחוק לאסיפה או למוסדות אחרים באגודה. מתחת לוועד ההנהלה, נמצאות שאר רשויות האגודה כדוגמת ההנהלות והוועדות השונות, בין שמונו על ידי האסיפה ובין שמונו על ידי ועד ההנהלה. עד לשינוי המבנה הארגוני בעין-שמר, שהוחל ביישומו לפני כשנה, הואצלו חלק ניכר מסמכויות ועד ההנהלה להנהלת העסקים ולהנהלת הקהילה, כך שוועד ההנהלה שהיה קיים בתקופה זו, תיפקד כגוף פורמלי בלבד לאישור החלטות המתחייבות בחוק (אישור בעלי זכות חתימה בשם הקיבוץ וכדומה). אחד מהשינויים העיקריים במבנה הארגוני החדש, היה הפעלתו של ועד ההנהלה כגוף הניהולי הבכיר של הקיבוץ, תוך הרחבת הסמכויות והנושאים שבאחריותו. מי שעומד מבחינה רשמית בראש ועד ההנהלה, ולו האחריות החוקית לפעילותו - הוא יו"ר ועד ההנהלה. מיכה טיסר המכהן כיו"ר הקיבוץ ומנהל בפועל את ישיבות הוועד, אינו יכול על פי תקנות האגודות לכהן כיו"ר ועד ההנהלה משתי סיבות עיקריות: הוא אינו חבר אגודה שנבחר להיות חבר ועד הנהלה (יו"ר ועד הנהלה חייב להיות חבר האגודה וועד הנהלה), ומאחר והוא משמש בתפקיד ניהולי ביצועי באגודה (תקנה 24 (ג) לתקנות האגודות השיתופיות – רשויות האגודה). מכאן הצורך לבחור ביו"ר ועד ההנהלה מבין חברי הוועד, שאינם משמשים בתפקיד ניהולי בקיבוץ. החוק והתקנות אינם מגדירים את תפקידיו וסמכויותיו של יו"ר ועד ההנהלה, אך הפרקטיקה שהתגבשה בקיבוצים עם מבנה ארגוני דומה לעין-שמר, מאופיינת בשני מישורים עיקריים, בהם בא לידי ביטוי תפקידו של יו"ר ועד ההנהלה כדלקמן:
המישור הפורמלי - אחריות על ניהול תקין של ישיבות ועד ההנהלה. לוודא כי סדרי הדיון נשמרים, ועד ההנהלה מקבל החלטות בנושאים שבתחום סמכותו ונכללו בסדר היום, הפרוטוקולים נערכים באופן נאות, מניעת מצבים של ניגודי עניינים בקבלת החלטות וכדומה. 
המישור הציבורי - תפקיד יו"ר ועד ההנהלה ויתר חברי ועד ההנהלה שנבחרו על ידי החברים, לוודא כי המנהלים פועלים לטובת האגודה וחבריה, בין אם מדובר בהחלטה על סגירת כספומט ובין אם מדובר על אישור הסדר שיוך הדירות.
לסיכום: יו"ר ועד ההנהלה אינו תפקיד ניהולי ביצועי עם סמכויות ותקציבים, לשם כך נבחרו מנהלים שזה תפקידם (יו"ר קיבוץ, מנהלת עסקים, מנהלת קהילה ועוד). זהו תפקיד פורמלי של ראשון בין שווים מבין חברי ועד ההנהלה, נציגי הציבור שנבחרו לכהן בהנהלות השונות של הקיבוץ.

ערב שירי לוחמים וסיפורים
בליווי זמרים, חבורות זמר, מקהלות וקהל.
"הם שיעידו כי זכרנו את כולם"
בהשתתפות:
נעמה נחום, גיא ברכה, צלילי מנשה, נוער מנשה, אורחים.
נגנים:
תופים: יותם חרודי, גיטרות: מיכאל גל, ועוד. פסנתר וניהול מוזיקלי: עדי רון.
האירוע בליווי מצגת עם מילות השירים.

מוצ"ש 14.4.2018 בשעה 21:30 אולם גן שמואל
כרטיסים באתר "כרטיסים במנשה" באינטרנט. לפרטים – תרבות מנשה 04-6177310/1
רכישה באפליקציה "מנשה" מקנה 33% הנחה.

טקס יום הזיכרון
לחללי מערכות ישראל
יתקיים ביום שלישי 17.4.18, ב' אייר תשע"ח
 בשעה 20:00 עם הצפירה, בבית הבנים.

טקס "יזכור" בבית העלמין
יתקיים ביום רביעי, 18.4.18, ג' אייר תשע"ח
בשעה 11:00 עם הצפירה.
הציבור מוזמן להניח זרים על קברי הנופלים.

עצמאות עין-שמר
 בערב יום העצמאות 18.4.18 נפגש בשעה 20:15, במגרש הספורט המיתולוגי לטקס הדלקת המשואות.
עם תום הטקס יפתח ברחבת חדר האוכל,
בית קפה עם שתייה חמה וקינוחים מפנקים,
מעשה ידיה של מעיין של יובל אפשטיין.
בשעה 21:30 יוקרן ברחבה החיצונית של חדר האוכל סרט לכל המשפחה.
למחרת, יום העצמאות 19.4.18
תתקיים בין השעות 9:00-12:00  
סדנה בסטודיו כלולה.
נכין סיכות/מגנטים, כאשר לכל משפחה יינתנו ארבעת המגנטים הראשונים בחינם. כל מגנט נוסף יעלה 10 שקלים.
רישום לסדנה בכלולה, יתלה בחדר האוכל ביום שישי מהרו להירשם!

תרבות עין-שמר