חפש בעלונים קודמים

עלון 4 (2019) (6165) יט' שבט תשע"ט

בצער רב אנו מודיעים
על מותה של חברתנו היקרה

עליזה לוי

ההלוויה תתקיים ביום שישי 25.1.19
בשעה 13:30

המשפחה יושבת שבעה בביתה של עליזה



השבוע בקבלת שבת:
רואים את הקולות בשירים,
על פרשת "יתרו"
אורי שפירא
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום



מאמר מערכת

העלון השבוע לכבוד טו' בשבט, מוקדש ל"סיפורי-בדים" – סיפורם של עצים בעין-שמר מנקודות מבט אישיות מאוד.

אבל רגע לפני הנושא החגיגי והיפה הזה, משהו בהקשר לנושא של העלון הקודם.
בעלון הקודם שעסק בבטיחות של ההצבעות האינטרנטיות, הובא ראיון עם ג'רמי אפשטיין מומחה בנושא אבטחת הצבעות אינטרנטיות, ובתגובה אליו הובאו דבריו של נעם עברון מנכ"ל בית-התוכנה "איניגו" המספקים לעין-שמר את מערכת ההצבעות האינטרנטיות. בנוסף ל-2 דעות המומחים האלו, לא פניתי לתגובת ההנהלה המקומית, משום שחשבתי שמדובר בדיון מקצועי בין מומחים בתחום האבטחה, וממילא היקף הדיון ארוך מאוד.
בעקבות הפרסום בעלון קיבלתי תגובות מסוגים שונים וביניהן גם מחברי הנהלה:
"שוב עושים עלון על נושא חשוב ולא מוסיפים קצת מחקר ונתונים... מתחילת שנת 2016 ממוצע ההשתתפות בהצבעות 'נייר' היה 39%, שזה ממוצע שכולל הצבעות 'לא מייצגות' כמו שיוך ומוזיאון-לאומי. בהצבעות רגילות הממוצע הוא 30% השתתפות. מאז המעבר לקלפי אלקטרונית (בסוף 2017) הממוצע הוא 54% השתתפות. המשמעות היא שבממוצע נוספו לנו רבע מחברי הקיבוץ (כ-67 חברים) לכל הצבעה. נראה לי שלמרות הסיכון... עדיין הדמוקרטיה שלנו מרוויחה. נראה לי שזה הנתון הראשון והעיקרי שהיה צריך להופיע בנושא".
בעקבות תגובות אלו, העברתי להנהלה מספר שאלות המרחיבות את הדיון בנושא ההצבעה האינטרנטית, מעבר להיבט של הבטיחות שנידון בעלון הקודם. עד לרגע סגירת העלון, לא התקבלו תשובות. אולי בהמשך.

סיגל דקל



העץ של יוסי בן מיור

היער בעין-שמר הוא יפהפה. אומרים שבעין-שמר יש 1,000 עצים ובגן-שמואל 3,000, ורק בגלל זה אני לא נרדם.
פיקוס השקמה שליד המרפאה, הוא העץ הכי יפה בעין-שמר ובארץ. הסימטריה שלו מושלמת ולכל ענף יש ענף מקביל שמאזן אותו.
כמו הרבה עצים טרופיים, השורשים ליד הגזע בולטים מעל האדמה.

ונועם גבע מצטרף לבחירה של יוסי בפיקוס השקמה.



ועוד עץ אחד שחייבים להזכיר, זה האלון ליד איה מלומן ושמעון בן פורת.
  
העץ של אורנה אלון

כשעברנו לביתנו החדש לפני 40 שנה, הציעה לנו עלית מגן – רכזת הנוי, לנטוע עץ מאחורי הבית. מזגנים לא היו אז בדירות החברים, ואמצעי הקירור היחידים בבית היו מאוורר "אמקור" וצל עצים. קיבלנו מעלית שתיל עדין ודק-גזע, עם הבטחה שזה הקטן גדול יהיה ואפילו ייתן פריחה צהובה באביב. שתלנו את השתיל העדין מאחורי ביתנו, והוא קיבל מאיתנו טיפול אוהב והתפתח יפה.
בעשור השני לחייו הוא פרץ קדימה, הכה שורש וצמח לגובה ולרוחב בגאווה גדולה. ישבנו בצלו והילדים בילו ושיחקו תחת ההינומה האדירה של עליו, שהגנה עלינו בימי השמש והחום.
ואז הגיע הסתיו והבנתי שגן-העדן שבו חיינו, הופך למשהו אחר לגמרי. העץ הענק החל להשיר את עליו, וגג הבית שלנו ושל השכנים הפך למרבד עלים סמיך. במהלך החורף היה צריך לעלות כל שבוע על הגג ולנקות את המרזבים שלא יסתמו. הפרחים הצהובים והנפלאים נשרו בתחילת הקיץ, התייבשו על הגג והפכו למטרד קשה. הייתי מחוברת לארסנל של מטאטים ושקיות ניילון ועסקתי באיסוף אין-סופי של העלים, ובהתנצלות מתמדת בפני שכניי שסבלו מאוד גם הם. התחלתי לאגור בתוכי אנרגיה שלילית וכעס מזדחל כלפי עצי האהוב. התחלתי לדמיין אותו מתייבש ונופל, ואף עודדתי את הנקרים שניקרו את ענפיו, בתקווה שיביאו את הישועה.
בוקר אחד סיפרה לי שכנתי הטובה, על חלום שחלמה בלילה. בחלומה ראתה את העץ הענק שלנו קורס ארצה, והיא רק מבקשת שנזהר ולא נסתובב עם הנכדים תחת ענפיו האדירים. אמרתי "תודה" ויצאתי לראות את העץ שפעם מזמן אהבתי מאוד ועכשיו אני מייחלת לקריסתו. על אחד הענפים ראיתי זוג נקרים דופקים ומנגנים בעליזות, והכל נראה כל-כך פסטורלי ולא מתקבל על הדעת שחלומה של שכנתי יתגשם.
שבוע לאחר מכן, בחופשת פסח, יצאנו לבילוי עם הנכדים. הרכב שהזמנו עמד תחת העץ הענק, ואנחנו העמסנו את הנכדים והציוד ויצאנו לדרכנו.
לפנות ערב כשחזרנו הביתה, פתחתי את תריסי הבית ופתאום הציפו את החדר קרני שמש בעוצמה שלא הכרתי. לפתע הבנתי שחלומה של שכנתי התגשם. העץ שכה אהבתי וכה כעסתי עליו, חיכה לרגע שלא נהיה בבית, קרס תחתיו וענפיו התפזרו לכל עבר.
הרגשתי שאיבדתי בן-משפחה שאהב אותנו ועזב את משמרתו בצניעות, בלי דרמות ונזקים ברכוש ובנפש. הכורתים שהגיעו אחרי מספר ימים, נדהמו מגודלו של העץ והשאירו לנו חלק מגזעו האדיר למזכרת.
בן 38 היה בנפילתו – גיבור וחבר אמת.


העץ של סיגל דקל

אני רוצה לספר על 2 עצים – אחד שעומד ואני מכירה היטב, ואחד שכבר אינו קיים ולא הכרתי.
האחד הוא עץ צעיר בן 5 שנים בלבד, והוא עומד בין 2 בתי החיילים בדרום. כש-דור בני השתחרר מצה"ל אחרי 5 שנים, חיפשנו (טוב, האמת שזה בעיקר העסיק אותי) דרך הולמת לציין את האירוע החשוב והמרגש. שתי מחשבות עלו בראשי בהקשר זה – מצד אחד זיכרון השמחה הגדולה שאין דומה לה, המלווה כל חייל ובני משפחתו, כשהוא חוזר הביתה אחרי מספר שבועות של ניתוק, או אימון קשה או פעולה מסוכנת...; ומצד שני הידיעה שתקופת החיים שאחרי השירות הצבאי כרוכה לרוב בהתרחקות מהבית לצורך טיול ארוך, לימודים גבוהים או התנסות אחרת. בנקודת הזמן הזו שבין השירות הצבאי להתנסויות שאחריו, חיפשנו (חיפשתי) משהו שיסמל את הבית והקשר אליו.
זמן קצר קודם לכן נפל העץ שעמד ליד בית החיילים, ואני פניתי לעטר שנפלד - רכז הנוי - וביקשתי לנטוע במקום שתיל חדש, שיסמל בשבילנו את המקום שהיה, בתקווה שתמיד גם יהיה – הבית. טקס הנטיעה המשפחתי היה קצר ולווה במלמולים, גיחוכים ו"פרצופים" של המשתתפים בגנותה של בעלת הרעיון המטופש הזה... אבל הבור נחפר, השתיל נשתל ואף הכה שורשים... מעט אחרי שתילתו, כמעט עקרה אותו רוח חזקה, ואני ונועה אחותי יצאנו בליל קור וסערה לחזק ולייצב אותו לאור פנסי הרכב. מאז בכל פעם שאני עוברת בכביש הסמוך, אני מלכסנת מבט אל העץ לראות מה שלומו, לוודא שהשורשים עדיין נטועים באדמת עין-שמר.
את העץ השני שעמד בחורשת המשחקים לא הכרתי. מנו אלון מספר, שפעם מזמן הגיעה להקת אנפות לחורשה. בהתחלה שמחו כולם על האורחות החדשות והיפות, אך בהמשך הפכה הלשלשת שלהן למטרד קשה ואף הביאה למותם של עצי החורשה. על אחד העצים האלו, לפני שבאו האנפות, החביאו פעם הילדים את הדגל במהלך משחק. סיפרו לי שאבא שלי – רמי דקל - טיפס על העץ הזה כדי להביא את הדגל, והותקף על ידי נחיל עצום של דבורים. מהמון העקיצות הכואבות לא הצליח לרדת, ואהוד אחיו טיפס והוריד אותו בזהירות יחד איתו. העץ כבר איננו, גם רמי ואהוד, אבל סיפור הגבורה המשפחתי – לא ישכח.

העץ של מנו אלון

לשני עצים בקיבוצנו אני מרגיש קירבה מיוחדת:

האחד, שהוא הוותיק מבין השניים, הוא האלון הגדול בשכונת שפירא, שקרס בשנה האחרונה. העץ הזה שגילו, כפי שאני מבין, הוא כמה מאות שנים, שרד מסיבה כלשהי את השמדת יערות האלונים בכל הסביבה שלנו בזמן מלחמת העולם הראשונה. התורכים שליטי הארץ ב-400 השנים האחרונות, סבלו ממחסור בפחם להזנת קטרי הקיטור שלהם, עקב מצור של הצי הבריטי על כל הנמלים של האימפריה העותומנית בים-התיכון. בארכיון שלנו ראיתי תמונה שצולמה כנראה בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת מכביש 65 (ממזרח למוסד "מבואות-עירון"), בה נראה האלון בכל הדרו ובאופק נראים בתי לובזובסקי. בכל המרחב שנראה בתמונה, אין ולו עץ אחד מלבד האלון שלנו



העץ השני הוא האקליפטוס הענק בקדמת בית-העלמין שלנו. הוא שייך לקבוצת בני-מינו שהובאו מאוסטרליה, וניטעו לפני כ-100 שנה במקביל להקמת החצר-הישנה. את העצים נטעו ב-2 קבוצות: האחת היא כיום בית-הקברות שלנו, והשנייה היתה בחלק הצפוני של שכונת לוינסון של היום. העץ הענק, שהוא אחד העצים הגדולים ביותר בארץ-ישראל, ניצל את העובדה שבקרבתו אין עצים אחרים, גדל על שפת תעלה שבחורף זורמים בה מים רבים, וכך הצליח לגדול לממדיו הנוכחיים.            

ראו על הקאקים הגרים על האקליפטוס – ב"פותחים שבת" בהמשך.


העץ של אמיר תומר

לבחור את ה"עץ" שלי, היא משימה לא פשוטה עבורי, מפני שעצים רבים מקשטים את קיבוצנו וברוחב לב סוככים עלינו בצלם. לכן החלטתי להביא 2 סיפורי עצים אליהם אני קשור בנימי נפשי:
האחד, הוא שדרת פיקוסי השדרה, ששורשיהם וענפיהם מחברים אותי בעבותות לקיבוצנו דרך סביי רומה ואלימלך שטרקמן.
השנה היא 1935 ורומה ואלימלך (אנטול) החליטו להקים בית בקיבוץ עין-שמר. לשם כך נדרשת הכרות עם משפחות בני-הזוג, ולכן הוחלט לשוט לפולין - לוורשה שם גרה משפחתה של רומה, וללודג' שם גרה משפחתו של אלימלך. המפגש עם המשפחות, לאחר 6 שנים שלא התראו (עת עלו ארצה בשנת 1929), היה מרגש מאוד. על רומה ואנטול הורעפו שלל מתנות, ואחת מהן היתה מצלמה משוכללת במושגי אותם הימים.
לאחר חודש שב הזוג ארצה. באותם ימים היה נהוג להביא מתנה לקיבוץ כשחוזרים מביקור בחו"ל. לרומה ואנטול לא היה כסף בכיסם, לכן החליטו למכור את המצלמה שקיבלו, ובכסף רכשו מהמשתלה במשק הפועלות בחדרה, מספר שתילי פיקוס.
בקיבוץ נערך מבצע שתילה בהנהגתה של ז'ניה ריפתין, שהיתה אז הנויניקית של הקיבוץ. בשנת 1950, ירד שלג כבד בכל הארץ וגם בעין-שמר. השלג נערם על ענפי הפיקוסים בשדרה, ויצר בהם צורות מיוחדות.
ומאז, אלפי שקיעות צובעות בצבעים מרהיבים את השדרה היפה הזו, שסוככת עלינו כבר 84 שנים וראתה לאורכה אירועים מרגשים מאוד במשך השנים.

הסיפור השני נוגע לפרדס עין-שמר. דורות רבים של מרכזי-ענף, עובדים, נערות ונערים - גזמו, ריססו וקטפו את פירות ההדר על שלל מיניהם וזניהם, שקישטו את פרדסנו ובעיקר את ילדותנו, כולל את שלי. הילדות שלי סבבה את עצי הפרי עמוסי הריח המשכר והפרי העסיסי והמתוק. רבות חיפשתי, בעקבות סיפורי אביטל (גבע), אחר ארנבות ושועלים; לילות רבים שמעו אותנו העצים בא"ש לילה, שרים ליד המדורה, פוחדים לבד בלילה במבחן אומץ. לאט-לאט הפכו עצי הפרדס להיות חלק מהידיים והרגליים שלנו, חלק מאיתנו.
לאורך השנים עקרו חלקות ונטעו חדשות, מניבות יותר, אך שנים ארוכות מאוד היה שטח הפרדס מלא בעצים ואף התרחב עם השנים. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בשנת 2001, עקב בעיה במים שפירים להשקיה, עקרו חלקות רבות בכל הארץ, ולצערי גם אצלנו. קרחות לא יפות, מעין כתמים, ביתרו את הפרדס לחלקים ועימם נחמץ גם הלב.
עם השנים, עוד-ועוד חלקות הוכחו כלא-כלכליות ונעקרו, פרויקט הצומת הלך והתפתח, תכנון השכונה החדשה בפרדס-חנה התקדם... והתקבלה החלטה לעקור את שארית הפרדס.    
לא יכולתי לשבת מהצד, וחשבתי שראוי להיאבק כדי להשאיר, לפחות בשטח שברשותנו לאורך הכביש, חלק מעצי האשכוליות הוותיקים. אולי להפכו לגן משחקים לילדים, כחלק מהשירות למבקרים במרכז הקניות בצומת, ובלבד שיישארו העצים לספר לדורות הבאים על גידול פירות בארץ הזו – לאורך שנים  רבות של עבודה קשה, אכזבות, מאבקים, תקוות וניצחונות.
דיונים בהנהלת המשק, והבהרה של ידידי הטוב, חן שוורץ, שלא יהיה מי שיוכל לבוא במיוחד לצומת כדי להשקות, לטפל, לקטוף... התעצבתי וחשבתי שלא יתכן שזה הסוף של הפרדס. חשבתי שהאדמה חשובה אבל העץ חשוב אפילו יותר, ואם נעביר את העצים אל תוך הקיבוץ, הם יוכלו להמשיך לספר לנו מדי יום על יצירה יש מאין.
מהרגע הראשון הרגשתי, שחייבים להציל קודם כל את עצי האשכוליות הוותיקים, שהורכבו על עצי חושחש אי-שם בשנת 1932, והיו העצים הראשונים בפרדס. וחשבתי שצריך להציל גם את עצי התפוזים שהם הסמל של הפרדס.
ביקשתי מאורי שפירא, אביטל גבע ומנו אלון לנסוע יחד לשטח הפרדס, ולשחזר את סיפורו של פרדס עין-שמר על אנשיו ועציו השונים. בעקבות הנסיעה הזו, החלטתי להעביר 6 עצי אשכוליות מפרדס א' (משנת 1932) ו-2 עצי תפוזים מזן "ושינגטון" (משנת 1953). בחרתי את העצים שנראו בריאים וחזקים ביותר וסימנתי אותם (הכורתים לא התחשבו בסימון ונאלצתי לסמן עצים אחרים). לאורך קיץ 2014 נשארו העצים לבד בשטח, והיה צריך למצוא להם סידורי השקייה. לעצי האשכוליות סידרתי טפטפות, ואל התפוזים הרחוקים נסעתי פעמיים בשבוע בטרקטור רתום לכבאית של הקיבוץ להביא להם מים.

עמי גלעד מהצד המשקי ומרב הדר-פרומר מהצד הקהילתי, נתנו בפרויקט אמון והעמידו את הכסף הנחוץ. התוכנית היתה להעביר את העצים בסמוך למרכז-הצעיר, אך יוחאי יגודה מצא שיש במקום צינורות תת-קרקעיים שעלות הזזתם תהיה גדולה. לאחר התלבטות יחד עם נגה אבלגון, אוסנת לוטן ועוד, הוחלט על רחבת המועדון. השלב הבא היה למצוא מעתיק עצים מקצועי, שיש באמתחתו ניסיון בהעתקת עצים גדולים ומבוגרים כמו שלנו. שמעון איפרגן מחברת "עץ השדה" נבחר להעתיק את העצים, והוא וציוותו גזמו את ענפי העצים כך שיתאימו להיקף השורשים המצומצם, וצבעו אותם במשחה לבנה המגינה מהשמש.
אז התברר שהאדמה ברחבת המועדון (בזמן הבנייה הובאה לשם אדמה עם אבנים וחומרי בנייה) אינה מתאימה לעצים. עמי לא נבהל מההוצאה הכספית הנוספת, והאדמה ברחבת המועדון עד עומק של 2 מטר, הוחלפה באדמת חמרה טובה שהובאה מהפרדס.
ובתאריך 21.9.2014, ביום נעים, הגיע שמעון לשטח, מצויד במשאית-מנוף עד 50 טון וטרקטור עם סכין מיוחדת לחיתוך שורשים. כל עץ נחתך מהאדמה בהיקף של 2 מטר לכל צד, והורם על המשאית (משקל של 3 טון כל אחד).
במקביל נחפרו ברחבת המועדון בורות גדולים, ובשעת ערב מאוחרת, לאחר שעות עבודה רבות ובזהירות רבה, הועתקו לביתם החדש כל 8 העצים, המלבלבים מאז ברחבת המועדון ובלבבות, ממלאים את האף בריח משכר וממתיקים את הפה בפירות מתוקים (או חמוצים/מרים), כבר 4.5 שנים. אני תקווה שנשמור על האוצר הזה, שימשיך להעמיק שורשים ולהגביה אמירים.
חג ט"ו בשבט שמח לכל בית עין-שמר.
       

העץ של אדם אלון
שלושה סיפורים קטנים אודות גן-בוטני גדול ונהדר ושמו קיבוץ עין-שמר

שני חברים, מחבוא אחד, מלכה חסרת-שקט באופן מיוחד והמון-המון קרח לרפואה - איפשהו בתחילת שנות ה-80, בין גן-חובה לכיתות ״חברת-הילדים״ הראשונות (מודה ומתוודה כי אינני זוכר במדויק את השנה), אמיר תומר (״אמיגוס״ האחד והיחיד) ואנוכי מזהים באחד משיטוטי אחה״צ שלנו, שיח עבות במיוחד בעל חלל גדול במרכזו, ומחליטים כי שם יהיה המיקום המושלם למחבוא הסודי שלנו. היה זה השיח הכלוא בין בית התינוקות לעץ ה״פיטולקה״ הגדול בואכה שכונת ״החממה״. ביום המחרת בשעה 15:45, עוד בטרם סיימו ה״מקימות״ את המשפט המצופה והגואל: ״אפשר ללכת להורים״ (אחד מצירופי המילים היפים שהכרתי מימיי...), טסנו שנינו לשיח על מנת להבטיח כי פולשים אחרים לא יגלוהו ויתפסוהו לפנינו, וכמו כן להתחיל לסדרו ולאפסן בו ציוד שהבאנו עמנו מבעוד מועד. רק מה, נתון קטן אך משמעותי ביותר נוסף למשוואה, בתווך השעות אשר נקפו בין סיור השטח המקדים שערכנו בשיח, לבין הגעתנו אליו הלכה למעשה ביום המחרת: נחיל-דבורים גדול עם מלכה דומיננטית וחסרת-שקט באופן מיוחד התמקם שם, ועוד בטרם הספקנו לומר את המשפט ״נספר לכם עליה נספר גם על כולם, ועל בזיק ויויו גם״, הותקפנו ונעקצנו פעמים רבות בכל חלקי גופנו, כשאנו בורחים משם על נפשנו בצווחות כאב עד לב-השמיים. מה עבר על אמיגוס בדקות הבאות איני יודע במדויק, משום שהתפצלנו ובאופן אינסטינקטיבי רצנו כל אחד לבית הוריו. על עצמי אני יכול להעיד, כי אורנה ומנו אלון גירדו במהירות ובאדיקות כל נטיף קרח מזדמן שקפא על סיפו של ה״פריזר״ במקרר ה״אמקור״ הקטנטן והצנוע שעמד במטבח ביתנו, קיררו והרגיעו אט-אט את המקומות בהם נעקצתי, כך שבסופו של דבר הגיעו מזור ונחת-מה לחלקי גופי הדואבים והנפוחים. נשארנו, אמיגוס ואני, חברים טובים עוד שנים רבות אחר-כך, אך בנו נשבענו כי חיפוש מקומות מחבוא ומסתור כבר לא יהווה יותר חלק מבילוי שעות אחר-הצהריים שלנו...



בתמונה: השיח – מבט מבית התינוקות

״...וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה״ (במדבר יג' 27) -
שוב שנות ה-80 העליזות, שוב חברת-הילדים, מסיימים את הלימודים, אוכלים צהריים ויוצאים לתור את מרחבי הקיבוץ הבלתי-נגמרים לצורך סיפוק תאוותנו לפירות בשלים וטריים: בעונת הסתיו - גויאבות (וחייבים לשים-לב ולהקשיב מבעוד מועד לטרטור מנוע הווספה הכחולה של דודי ברכה ולנביחות המפחידות של צ׳ף, כלבו הענק הדוהר לצידו, כשאנו מתקרבים לעץ הגדול והשופע בכניסה לשכונת ״החממה״, כי אחרת דמנו בראשנו...), רימון ופטל (כוח-קדמי נשלח דרך קבע לסייר ולתצפת על הבוסתן של רפי ארליכמן, במטרה לוודא כי הדרך פנויה ובטוחה לכניסתו של הכוח הבוזז); בעונת החורף - פרי הדר (עץ הפומלות של שמוליק בראון, עץ הקלמנטינות של אורי ארסטר ועץ המנדרינות המניב מסוג ״מיכל״ הצמוד לביתם של איה ודוד מלומן, אליו עוד נחזור בהמשך); בעונת האביב - שסק כמובן, אוכלים, אוכלים ואוכלים עד שהבטן כואבת. אגב, איני בטוח כלל כי אתם יודעים, אך ״טבור העולם״ מחזיק בשיא עולמי (לא-רשמי...) של ריכוז עצי שסק לדונם אחד (בצעו פעם סיור והיווכחו כי אנו בעצם חיים בתוך מטע שסק ענק המתקרא בשם ״קיבוץ עין-שמר״); ובעונת הקיץ - פירות עץ הליצ׳י האדומים של לאה וניבי מרקם והפיטנגו המתוק מאחורי חדר המורים של אז (הסטודיו של צילה ליס דהיום) הציתו את דמיוננו, ערבו לחכנו ומילאו את קיבותינו. ואם כבר הזכרנו את עץ המנדרינות הצמוד לביתם של איה ודוד מלומן: היה זה בתחילת לימודינו ב״מבואות-עירון״, כאשר השעמום מחד והחשק העז למשהו מתוק ומיצי מאידך, דחפו אותנו שוב לכיוון שכונת ״לוינסון״, בואך עץ ה״מיכל״ המתואר לעיל. בעודנו מתקרבים אל היעד ובוחנים את המטרות הכתומות והעסיסיות, עוברת לפתע אחת מדיירות השכונה הוותיקות. רגע לפני שלקחנו את רגלינו וטסנו משם סמוקים מבושה ועם לב מפרפר על שנתפסנו בקלקלתנו, פתע שמענו אותה אומרת (לא נגענו): ״ילדים, לאן אתם בורחים. בואו, תקטפו כמה שאתם רוצים. אני יודעת מי בעלת העץ ומגיע לה שתיקחו מפירותיו״. דחינו את ההצעה בנימוס ובמבוכת-מה ועשינו דרכנו בשקט חזרה למוסד-החינוכי...

היום כבר לא תמצא מקומות כאלה
גדלתי על סיפוריו של אבי מנו בהקשר למקום הזה, ערכנו שם פיקניקים משפחתיים בילדותנו, כילד אני עוד זוכר את עצמי מתלווה לאבי לגיוסי החברים בשבת בבוקר בתחילת שנות ה-80, כאשר יהודה ריפתין היה עומד בכניסה לחלקת ה״וושינגטון״ הקרובה למחסן ומכניס אותנו לקטיף בשורות העצים. בכיתה ח׳ עבדתי שם כל יום אחרי הלימודים ובחופשים, בודק השקייה, הולך אחרי הטרקטור ומרסס, מהווה חלק בלתי-נפרד מצוות הקוטפים המוריד את הפרי מצמרות העצים וממלא בהתמדה את מיכלי העץ המיתולוגיים


בתוצרת המקומית, ואפילו, ובבקשה אל תגלו זאת לאיש, עושה את צעדיי הראשונים בנהיגה איטית על טרקטור ה״ג׳ון דיר״ הישן והטוב (למקרה ששאלתם מדוע כמה מחלקות העצים גדלו בצורה לא-ישרה ובזוויות שונות ומשונות...). התמזל מזלם של 2 ילדיי הגדולים, עמרי ומיה, ליהנות עדיין מיפי המקום וממרחביו הגדולים בטיולי-אופניים בשבתות, לטייל בחלקותיו, לשחק מחבואים בין עציו, לרדוף אחרי ארנבת מזדמנת, להרוות את הצימאון בעזרת עסיסו של פרי בשל או להשביע את הרעב עם סנדוויץ׳ טעים מהבית תחת גג סככת המחסן של אניס. אני בהחלט מודע לעובדה, כי בימינו ובעולמנו גם לשכיית-החמדה הנהדרת ביותר, סיכויים קלושים עד לא-קיימים לעמוד מול יוזמות ותכניות להפכה
להזדמנות נדל״נית-עסקית-מסחרית מניבת מזומנים, אך כאדם נוסטלגי הנוהג לערוג אל העבר חדשות לבקרים, איני יכול שלא לבכות בסתר-ליבי את לכתו לבלי שוב של ״מגרש המשחקים״ הגדול ורחב הידיים הזה, שהיה אחד מיהלומי הכתר של קיבוצנו. היום כבר לא תמצאו מקומות כמו פרדס עין-שמר.


עורך: עומר תומר

העץ האהוב עלי בקיבוץ הוא הפיטולקה, שנמצא בשכונת הדרום. אני אוהב לטפס עליו ולעמוד עליו, לגלוש ולקפוץ. ט"ו בשבט שמח לכל עין-שמר.



  לוח מודעות

הודעה בעניין פניות למענקים לשנת 2019
מהקרן לעידוד היצירה והוועדה לספרי תנועה.

"חבצלת" פועלת כבר למעלה מ-50 שנה
ותומכת לאורך שנים במגוון פרויקטים אומנותיים, ביניהם אומנים ויוצרים ידועי-שם
צעירים וותיקים מקיבוצי השומר-הצעיר.
אנו רואים חשיבות גדולה
בהצגת התרבות הקיבוצית בחברה הישראלית
ומקדמים מטרה זו באמצעות תמיכה ביוצרים.

מנהלת המלגות קבעה 2 מועדי הגשה,
במטרה לאפשר גמישות מול היוצרים ולוחות הזמנים של הפרויקטים:
מועד ראשון – קבלת בקשות עד 30 באפריל, אישור תמיכה ביוני.
מועד שני – קבלת בקשות עד 30 בספטמבר, אישור תמיכות בנובמבר.

התמיכה מיועדת לחברי ובני-קיבוצים מקיבוצי השומר-הצעיר.
תחומי תמיכה
         הקרן לעידוד היצירה האמנותית – פרויקטים אומנותיים בתחומים: קולנוע, מוזיקה,
אומנות פלסטית, תיאטרון, מחול וספרות (יוענקו עד 3 מענקים בכל תחום).
         הוועדה לספרי תנועה – תמיכה בהוצאת ספרים שעיקרם סיפורי חיים בתנועה ובקיבוץ.
לפרטים נוספים והרשמה:
http://www.havatzelet.org.il/
או במייל -  kerens@givathaviva.org.il


נוער עין-שמר
הורים יקרים, חשוב לנו שפעילות בני-הנוער בקיבוץ תהווה חלק מרכזי בקהילה, תוך השתתפות מירב הנוער. לכן ברצוננו, ביחד אתכם ועם הנוער, לקבוע את נורמות התנהגות הרצויות בקהילה, ומתוך הסכמות אלו, לכוון את בנינו ובנותינו לפעול מתוך ידע והבנה במצבים שונים ודילמות, בהם בני-הנוער והורים נתקלים בעולם המודרני ובסביבה רבת הפיתויים בה אנו חיים.
לשם-כך בנינו בשיתוף מלא עם תכנית להב"ה – למען הנוער במגזר הכפרי, תכנית המשלבת אתכם ההורים ואת בני-הנוער ללמידה, שיחות וסדנאות בתחומים שונים המעסיקים אותנו כחברה וקהילה.
להלן התכנית, מצפים לראותכם במפגשים ולעידוד השתתפות בני-הנוער בתכנית.
צוות ההיגוי לתכנית הוא: אפרת פלד רכזת תכנית להב"ה, בר דנון עו"ס תכנית להב"ה
הדר ביבס, ספיר בן צבי (מדריכי נעורים), רוני גלעד (נציגת הורים),  עידית יוקר קמינר (מנהלת החינוך החברתי).
מחכים לכם.



צעירינו – לאן ?  //  נילי תומר, רותי גורן

                              לנוכח שאלות שנשאלנו לאחר שיחת-הקיבוץ לגבי ההצעה שהעלינו, ננסה להבהיר כאן את הרקע להצעה ואת המקור הכספי שלה. הצעתנו תעמוד מול הצעת הנהלת-קהילה, ואנו מבקשות את תמיכתכם בה. ההצעה היא להשאיר את אחוזי סבסוד שכר-הדירה לצעירים ולסטודנטים עד גיל 30, כפי שהיו בשנת 2018. הסיבות להצעה:
א. חברתית - בנינו הם ההמשך הטבעי שלנו כאן, והמסר שעל הקהילה לשדר להם הוא שהם רצויים פה. מסר זה מופר חדשות לבקרים, דרך העלאות שונות המוטלות עליהם, דבר המשליך על תחושתם והישארותם במקום. עלינו כהורים להאיר נקודה זו ולמצוא את המינון המתאים בין צרכי הקהילה וצרכי הבנים.
ב. כלכלית - הצעירים ספגו במהלך השנה החולפת (מחירון השכרות 6.18) העלאות שכר-דירה המגיעות ל- 73% ! העלאה שכמותה לא היתה בעין-שמר בשום מגזר, ונראה שהיא לא הובאה בחשבון כשהחליטו שוב לפגוע במגזר זה. לדוגמה: דירות בדרום ובמרכז, עליהן שילמו בשנת 2017 – 1,040 ₪, עלו במחירון יוני 2018 ל- 1,800 ₪ (טבלת מחירי שכר-הדירה לשנים 2017/8 נמסרה לנו באדיבותה של אירית פואה). למחירים הנ"ל מתווספת עלות של מאות שקלים עבור אגרת-קהילה, ארנונה, אינטרנט, ביוב ועוד. וכאילו לא די בהעלאה שערורייתית זו, שנעשתה במחתרת וכבר מיושמת בשטח, ולא די בגזירות 2017 שבאו לידי ביטוי בהעלאת מחירי שכר-הדירה בינואר 2018 - מוצע כעת, להמשיך ולהפחית עוד 20% בסבסוד הצעירים והסטודנטים עד גיל 30, ולהעלות את אגרת הקהילה שלהם מ-250 ₪ ל-360 ₪. האם זה נראה לכם מידתי ומוסרי? התשובה בעינינו ברורה...
המקור הכספי שאנו מציעות לחילופין, הוא השארת תקציב התרבות כפי שהיה בשנת 2018. לא להפחית – להשאיר את אותו הסכום! בזמן שבו מקצצים בכל תחום, אנו סבורות שהגדלת תקציב התרבות ב-80,000 ₪, כשלא נערך מיפוי מסודר של הצרכים והטעמים של חברי-הקיבוץ, ורבים מאוד מדירים את רגליהם מאירועי התרבות המקומית – אינו מחויב המציאות. בפגישתנו עם פורום ההנהלות בתאריך 14.1.19, הצענו כמקור כספי חלופי, את העמקת הגבייה של שכר-הדירה הפרטי והעסקי משוכרים חיצוניים. לפי המידע שברשותנו, ניתן לעשות בתחום זה עוד הרבה, אך התשובה שקיבלנו היתה שמקור זה אינו אפשרי, ולכן נשאר סעיף התרבות מקור יחיד.
לסיכום - הצעתנו תביא רווח ערכי/מוסרי, שכן לא ראוי להמשיך ולהכביד על מגזר אחד שכבר ספג העלאות עצומות בשנה שעברה, ותביא רווח כספי של 10,000 ₪.                                                                                                                    בני-הקיבוץ המחשבים בשלב זה של חייהם את עתידם, הם המשאב החשוב ביותר שלנו, ועלינו - ההורים, הסבים וכל מי שעתידנו ועתיד בנינו כאן חשוב לו - לשמור עליהם.

פותחים שבת
לפני שבוע ערכנו קבלת-שבת חגיגית לכבוד ט"ו בשבט. אביטל גבע ועטר שנפלד הביאו מהחממה צמחים שונים, ועיצבו אותם לתַפְאורָה יפה ומרשימה שתרמה רבות לתחושת החג בערב זה. המון תודה לעטר ולאביטל.
כמצוות המסורת הטובה שלנו, גם בט"ו בשבט זה הדובר היה יוסי בן מיור. במרכז דבריו של יוסי עמד סיפורה של להקת קאקים (סוג של עורבים קטנים), שהגיעה אלינו לחרוף בחורשת האקליפטוסים של בית-הקברות. הקאק נחשב לאחת הציפורים החכמות ביותר בעולם.
כל יום בשעה 17:00 אחה"צ מגיעים הקאקים בתעופה יפה אל האקליפטוס הגדול בחורשה, ומתמקמים שם לשנת הלילה, אך עד שעה 21:00-22:00 בלילה אפשר לשמוע שהם מדברים ביניהם על החוויות והרשמים שלהם מהיום שחלף... רק לאחר מכן הם משתתקים ונמים את שנת הלילה.
בהמשך דבריו סיפר יוסי על חוקר הטבע האוסטרי קונראד לורנץ, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה לשנת 1973, שהביא לעולם את המושג "אֵתוֹלוֹגיה" (מדע העוסק בחקר התנהגותם של בעלי-חיים). לורנץ הוא האיש שגילה את תופעת "ההחתמה" של בעלי החיים ("החתמה" היא תהליך למידה של בעלי-חיים, הנרכש בגיל צעיר ועתיד להשפיע על בעל-החיים במשך כל חייו...).
בעברו היה לורנץ חבר המפלגה הנאצית וישב בכלא הרוסי בין השנים 1944 – 1948.
הוא חקר רבות את הקאקים, והגיע למסקנות חשובות ומעניינות, שעד היום הן בעלות חשיבות גבוהה בעיני המדענים.
יוסי סיפר שתמיד רצה לגדל קאקים. לאחרונה אין כבר בעיה לקבל גוזלים לגידול, ולכן יש לו עכשיו 2 ציפורים גדולות ויפות, שאפשר ללמד אותן הרבה דברים: למשל להראות להן שיש לו בכיס תולעת, להוציא אותה בנוכחותן ולתת להן לאכול אותה. אחרי פעמיים כאלה, הקאקים כבר יודעים להכניס בעצמם את המקור לכיס, לדלות את התולעת ולאכול אותה. היות וציפורים אלה כל-כך אינטליגנטיות, ניתן בקלות ל"החתים" אותן מגיל צעיר ולקשור אותן לכל מיני דברים, אפילו ל"החתים" אותן לקרן לייזר.
לבסוף אמר שבעבר, למרות התנגדותו הנמרצת, נלקחו ממנו בהוראת פרופסור מאוניברסיטת תל-אביב, 3 קאקים שהוא גידל במסירות. הקאקים הללו ניתנו כנראה לצבא האמריקני, והיום הוא מתנחם ב-2 הקאקים שהוא מטפח באהבה גדולה.
תודה ליוסי על דבריו רבי הלהט והעניין, הספוגים באהבת טבע רעננה ומרעננת תמיד.                                ענה ששון.