עלון 6 (2019) (6167) י' אדר א' תשע"ט 15.2.2019
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא...
// שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.
וּבְאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
בְּמֶרְחַב הָעֲרָבָה הַמַּכְחֶלֶת חוֹלְמוֹת
הַבָּמוֹת, בָּמוֹת־קֹדֶשׁ, עַל גַּב קִבְרֵי־פֶלֶא.
אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ שוֹפְכָן, אֵין יוֹדֵעַ מָתַי
וּמִי הָאִישׁ הַנָּם בְּחֵיקָן שְׁנָתוֹ־עוֹלָם.
וּפְסִילִים לוּטִים אַבְקוֹת הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹבְלִים
מַבִּיטִים לְעֵבֶר גְּבוּלִים אִלְּמִים וַאֲפוֹרִים,
כְּאוֹתָהּ הָעֲרָבָה עַצְמָהּ טֶרֶם גֶּשֶׁם
בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ אֱלוּל וְהִיא מִתְבַּקַּעַת
לִרְגָבִים גְּדוֹלִים בְּתוֹךְ מִשְׁבֶּצֶת סְדָקִים
סְדָקִים.
מַמְלָכוֹת צָצוֹת וּמַמְלָכוֹת עוֹבְרוֹת־חוֹלְפוֹת,
וּגְבוּלֵי מְדִינוֹת הוֹלְכִים וּמִטַשְׁטְשִׁים
וְחוֹזְרִים,
וְהֵנָּה עַל מְכוֹנָן עוֹמְדוֹת כַּמַּצֵבוֹת
עַל־גַּבֵּי עָבָר־פֶּלִאי גָדוֹל, נִשְׁכַּח לְעוֹלָם,
עַד כְּדֵי לְהִמָּחוֹת מִנִּי שִׁיר וְאַגָּדָה.
בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
יָגוּרוּ נִשְׁרֵי־שָׂדֶה, בּוֹדְדֵי־הָעֲרָבָה,
עֲנָקִים כִּבְדֵי־כָנָף שְׁחֻמָּה, שְׁחֻמֵּי נוֹצָה,
כִּגְדִישֵׁי־חִטָּה, אֲשֶׁר שְׁכֵחוּם קוֹצְרִים קָיִץ,
שְׁזוּפֵי קָדִים וַאֲכוּלֵי חֹם וָגֶשֶׁם.
וְיֵשׁ מִשְּׂחָקִים יֵרֵד נֶשֶׁר עַל אֵם־דֶּרֶךְ,
וְאָדָם קָרֵב קָרֵב אֵלָיו, וּבַמֶּרְחָק
יתְבּוֹנֵן בּוֹ, וּבְלִבּוֹ גַם יְהַרְהֵר: "מַה־זֹּאת?
שָׁם גָּדִישׁ וְלֹא גָּדִישׁ, צִפּוֹר וְלֹא צִפּוֹר"...
וּבְעוּגוֹ עוּגוֹת אֵל אַדִּירוֹת בַּשָּׁמַיִם,
וְזָרַק אֶת צִוְחָתוֹ צִוְחַת־פֶּרֶא אָרְצָה,
מִי יָבִין לוֹ, מִי יֵדַע לָמָּה קוֹרֵאת צִפּוֹר:
הֲקוֹל אֲנָחהָ זְרוּקָה בָּאָה אוֹ זֶה שִׁירוֹ,
עֲרִירִי לְאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט וּלְלֹא בַת־קוֹל.
בּוֹדֵדָה גַם צִוְחָתוֹ... בָּעֲרָבָה תָמוּת...
בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
יֵשׁ נָע וְנָד מֵאָז מֵעוֹלָם, נוֹדֵד נִצִחִי,
אֵין שָׂדֶה, אֲשֶׁר בּוֹ לֹא עָבַר, שְׁבִיל וָדֶרֶךְ,
אֲשֶׁר לֹא פָגַע בָּם, אֲשֶׁר לֹא הִפְסִיק אוֹתָם,
וּמִכְּנַף־אֶרֶץ וְעַד כְּנַף־אֶרֶץ יָטוּשׂ יַחֲלֹף.
הְַיַדְעֶּתם מִי הוּא וּמַה שְּׁמוֹ? – הֲלֹא הָרוּחַ!
עֲנָנִים יֵשׁ יְנַהֵג כְּבֵדִים כַּעֹפֶרֶת,
וְיֵשׁ יִשְׁתּוֹלֵל בַּמֶּרְחַבְיָה, טָס, מְפַרְכֵּס;
יֵשׁ יִרְדֹף עָבֵי־אָבָק לְהַחְשִׁיךְ צָהֳרָיִם,
וְיֵשׁ יִתְהוֹלֵל בְּתוֹךֱ אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג, קֶרַח,
וְאֵין לוֹ מַעְצוֹר, וְאֵין מִי עוֹמֵד בְּפָנָיו.
וְאוּלָם כְּהַפְנוֹתוֹ פָנָיו נֶגְבָּה... נֶגְבָּה,
בִּרְצוֹתוֹ לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,
נִצָּבִים לוֹ לְשָׂטָן, גָּדְרוּ דַרְכּוֹ פִתְאֹם
הַסְּלָעִים וְהֶהָרִים אֲשֶׁר מִימוֹת־עוֹלָם.
וּכְתַבְנִית אוֹתָהּ פִּנָּה, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
הִתְפָּרְשׁוּ תּוֹלְדוֹת חַיָּי, נִגְלָה גַם מַזָּלִי,
טָוִיתִי אֶת חֲלוֹמִי כְּצַלְמָה וְכִדְמוּתָהּ:
בְּנֶפֶשׁ חָפְשִׁית, חַפָּה מִכָּל סְדָק וָקֶרַע,
וּבְלֵבָב שָׁלֵם בְּכָל נִימָיו בְּנִיב־הַרְמוֹנְיָה
הָיִיתִי תּוֹעֶה גַּלְמוּד בַּעֲדַת בְּנֵי־עַמִּי,
עֲמוּסֵי בִרְכַּת "קְבָרִים גְּדוֹלִים"
וְקִלְלָתָם.
וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,
עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,
בְּאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט אוֹתוֹ וּלְלֹא־בַת־קוֹל,
כְּאוֹתָהּ צִוְחַת נֶשֶׁר בּוֹדֵד, צִוְחַת־פֶּרֶא.
וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,
נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי־חַיָּי.
וַיְהִי בִרְצוֹתִי לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,
וַיִּגְדְּרוּ דַרְכִּי הָרִים... וְאֵיפֹה אֶבְנֶה קִנִּי?
עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵּה מַקְלִי – אֵלֵךְ...
השבוע בקבלת שבת:
שירים צבעוניים,
פרשת "תצווה" בתמונות
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום
מאמר מערכת
"העלון הוא שיא השבוע עבורי". אם
המשפט הזה נשמע לכם קצת מוזר, זה משום שתרגמתי אותו מאנגלית, מאחד המיילים שקיבלתי
בשבוע שעבר ממנוי של העלון, בעקבות הודעתי על כך שלא ייצא עלון.
המייל הזה חצה בדרכו לכאן, לא רק מרחק של שפה, אלא גם מרחק
גדול בהרבה של קילומטרים ושנים. הוא נשלח על-ידי בן עין-שמר שחי כבר שנים רבות
מאוד הרחק מעבר לים, במקום שמדברים בו שפה אחרת, מתנהגים אחרת ומביטים בנוף
(ואקלים) שונים מאוד. אגב, התרגשתי.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית
נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ" כתב טשרניחובסקי בשירו המפורסם ביותר, בשנת 1892 בהיותו בן
17 (איזה שירים כותבים היום בני ה-17 ויותר? "באסה-סבבה"?), ואף שחלפו
מאז שנים רבות, האדם הוא אותו אדם ותבנית נוף-מולדתו עודנה טבועה בו לכל חייו, וגם
אם לקח את מקלו והרחיק נדוד - הנוף הזה הולך עימו.
הראיונות עם עוזבי עין-שמר לדורותיהם, היו מוכנים לפרסום כבר
לפני חודשים רבים, אלא שנושאים שונים אחרים נדחפו בכל פעם לפניהם ודחקו אותם לחכות
בשקט ובסבלנות שיבוא תורם. אני מקווה שהפעם הוא הגיע.
אגב, התרגשתי, כי אצל כל אחת ואחד מהבנות והבנים שעזבו את
הקיבוץ, גם אם בגיל צעיר מאוד, גם אם לפני שנים רבות, גם אם לארצות רחוקות, וגם אם
ברבות השנים לא נותר איש ממשפחתם בקיבוץ – ניכר חותם נוף עין-שמר והקשר למקום הזה
ולאנשיו שאינו ניתק אף-פעם.
העלון השבוע מוקדש לבנות ובני עין-שמר, שאמנם עזבו את
עין-שמר, אבל עין-שמר לעולם לא תעזוב אותם.
תודה רבה למרואיינים שהסכימו לשתף ברגשותיהם ומחשבותיהם.
עוזבים המעוניינים להתראיין בנושא, מוזמנים לפנות אלי בשמחה.
שבת שלום, סיגל דקל
היא עוד תשוב
// שלומית אלפרוביץ'
נולדתי בשנת 1955 בבית החולים "בילינסון"
בפתח-תקוה, להורי נחמה ונחמיה אלפרוביץ ולאחותי דליה. גדלתי בקבוצת "אלון ב".
עזבתי את הקיבוץ באופן רשמי בשנת 1986, לאחר שהתחתנתי עם
דני. בשלב זה העזיבה הייתה בעיקר פורמלית, משום שכמה שנים קודם לכן, כבר עבדתי
ב"השבוע בקיבוץ הארצי" וב"צוותא" תל-אביב, ולא גרתי בקיבוץ.
אני גרה כבר מעל 30 שנה בתל-אביב, נשואה לדני שעובד בגלידות
"שטראוס", ואמא של ארז (31) ומיכל (29). לפני חודש חיתנו את מיכל, כך
שמסתכלים כבר קדימה על המשכיות המשפחה... אני עובדת כבר 23 שנה באוניברסיטה
הפתוחה, מרכזת את נושא הסיוע הכלכלי לסטודנטים ואחראית על כל סוגי המלגות שאנו
מחלקים.
זכורות לי הרבה חוויות מהקיבוץ, אך אספר על 2 מהן, שהיו כל
אחת בדרכה, חוויות מעצבות:
בסוף כיתה י"ב ניתנה לנו האפשרות להשתתף בשיחות הקיבוץ.
אני זוכרת זאת כחוויה לא פשוטה, כאשר נוכחתי בקונפליקטים העולים בין צרכי הכלל
לבין רצון/צרכי הפרט. אחת השיחות זכורה לי במיוחד, משום שהיה בה חבר,
ש"הוכרח" על-ידי השיחה לעבור למקום עבודה שלא רצה בו. החבר לא ויתר, אך
החלטת השיחה הייתה חד-משמעית. אני זוכרת שהייתי נרעשת מהעובדה שהכלל יכול לכפות
רצונו על הפרט בצורה נחרצת כל-כך, ומהמשמעות של מצב שכזה. חשתי צער עבורו, את חוסר
האונים שלו ואת התחושה של המחיר שהפרט משלם עבור טובת הכלל.
חוויה נוספת ומעצבת, אך שונה לחלוטין, הייתה חזרתו של גדעון
מגן מהשבי בסוריה. לא אשכח את הערב הזה, את השמחה העצומה שסחפה את כל החברים, את
מעגלי הריקודים, את האושר שנשקף מעיני כולם, ואת חווית היחד העוצמתית שהיתה שם.
דני, בעלי, העלה מדי פעם אפשרות של חיי קיבוץ, אך זה לא באמת
היה על הפרק באופן רציני. לא רציתי לחיות בקיבוץ כמו של פעם, כאשר חייו של הפרט
מוכתבים על ידי החלטות הכלל. יש משהו מאוד נכון, בכך שאדם אחראי לעצמו ולגורלו ולא
סומך על הכלל שיפרנס אותו וידאג לו. זה גורם לאחריות אישית, התפתחות אישית ומוציא
אנשים מאזור הנוחות שלהם ומבינוניות, שלעיתים החיים בקיבוץ של פעם איפשרו. אני
רואה בשינויים
שחלו בקיבוצים בשנים האחרונות, צעדים מבורכים ונכונים. על פי
תפיסתי, הקיבוץ של היום מתאים לי הרבה יותר מהקיבוץ של פעם.
יחד עם זאת שאני שלמה עם אורחות חיי, חסרים לי בעיר תחושת
השייכות ותחושת היחד, שאני חשה כל פעם כשאני באה לקיבוץ. הקשר האישי עם האנשים,
החוויות המשותפות והמטרות המשותפות, יוצרות חוויה מעצימה ומרגשת. אני מתגעגעת
לתחושת השותפות ולתחושת הערבות ההדדית, שאדם חש בתוך קהילה כאשר הוא בצרה. דברים
אלו אין להם תחליף במקום שהוא לא קהילה.
לצערי, הקשר עם הקיבוץ משתנה כאשר אין לך כבר בני-משפחה
בקיבוץ. לאחר שהורי נפטרו, הקשר עם הקיבוץ וחבריו השתנה, הצטמצם והתרחק. בהתחלה זה
כאב, אחר-כך התרגלתי...
זה כנראה טבעו של עולם... ובכל זאת – אם יורשה לי גם לומר
משהו אישי – הורי חיו בקיבוץ כל חייהם, ייסדו אותו ובנו אותו כ-70 שנה, ונראה שאין
לכך זכר או עדות. כמוהם יש רבים ששוכנים בבית-הקברות, וכאשר בני-משפחתם מגיעים
לקבר, אין להם מקום להיות בו, להיפגש ולשבת ביחד. אני רוצה להציע שהקיבוץ יסייע
למצוא סידור כלשהו, שבו יוזכרו כל אלו שכבר אינם איתנו, ובו יוכלו בני משפחתם
המבקרים בקיבוץ, לשבת ביחד, לשתות כוס קפה, לקיים אזכרות משפחתיות וכו'. באופן
אישי אשמח גם לתרום לטובת הקמת חדר כזה, ונראה לי שגם עוזבי קיבוץ אחרים ישמחו
לסייע כל אחד לפי יכולתו, ויברכו על מקום בו יוכלו להיפגש כאשר הם מגיעים לקיבוץ,
לקיים מפגשים משפחתיים בימי זיכרון וכו'.
בהזדמנות זו, רוצה לומר לסיגל דקל תודה על עלונים מעניינים
ומגוונים, על חיפוש ומציאת נושאים חדשים,
ועל האפשרות שניתנה לי לכתוב בעלון על תחושותיי. אני נושאת את הקיבוץ בתוכי, גם אם
אינני גרה בו יותר...
היא עוד תשוב
// נועה דקל
נולדתי בעין-שמר, בשנת 1978, להורי רמי ז"ל ושלומית
דקל, אחות צעירה לסיגל, שרית, גלעד ורז. עזבתי בשנת 2006 כדי לגור קרוב יותר למקום
העבודה שלי דאז.
היום אני גרה בגבעת-עדה, בדירה קטנה, עם נועם שרון בן-זוגי,
2 כלבים ו-2 חתולים.
עובדת בעבודה פקידותית לא מעניינת.
חוויה שמאפיינת בשבילי את הקיבוץ, היא המנהג של הנהון כאמירת
שלום. זה לא תופס בשום מקום אחר, אבל בקיבוץ לחלוטין מקובל להגיד: "שלום, מה
שלומך? להתראות אח"כ..." בעזרת חצי תנועה קלה של הגבות, מקסימום קצת
תזוזה של הראש למעלה ולמטה. מין שילוב בלתי-אפשרי של סוציומטיות עייפה, וחברותיות
שמגשרת על גילים ומגדרים.
לא עזבתי את הקיבוץ מטעמים אידיאולוגים... הייתי חוזרת, אם
בן-זוגי היה מוכן לשתף פעולה. לאורך השנים חשבתי כל הזמן על האפשרות לחזור. אני
מאוד מתגעגעת לתחושת הבית. לא משנה כמה שנים יעברו עלי "בחוץ", כשאני
נכנסת בשער-הקיבוץ אני מיד מרגישה שייכת, כאילו לא עזבתי מעולם. לדעתי לא אצליח
לשחזר את התחושה הזו בשום מקום אחר, גם אם אגור בו 20 שנה.
אני שמחה שהשתחררתי מחליבות בוקר, למרות שחלק ממש קטן בתוכי
גם קצת מתגעגע.
הרוב הגדול של משפחתי גר בקיבוץ והקשר יציב וחזק. אני מגיעה
כמעט כל שבוע לרכוב על הסוסים של אילן בורלס, וכל שבועיים-שלושה לארוחת-ערב של יום
שישי בחדר-האוכל.
הוא עוד ישוב
// ירין כץ
נולדתי בשנת 1982, בבית החולים "אסף הרופא"
בראשל״צ, להורי שושי ויגאל,
ולאחיותיי שירלי (45) ודניאל (33).
עזבנו בשנת 2010. קיבלתי הצעת עבודה בניו-יורק בתחום
היהלומים, ומאז אנחנו פה - אני, טליה אשתי ותומאס (בן 5). אנחנו מתגוררים במנהטן,
ניו-יורק.
אני עובד כבר 10 שנים בחברה שמוכרת יהלומים, בנוסף אני עוזר
לאשתי בעסק שהיא פתחה - סוכנות לתרומת ביציות ליהודים.
בעיקר עכשיו, כשיש לי ילד ואני רואה אותו גדל, קיימות
השוואות לאיך שאנחנו גדלנו והדברים שאנחנו היינו עושים כילדים. מצבור החוויות
שעברנו, כל הזמן רץ לי בראש, כי רק בקיבוץ של אז, יכולת להיות בחוץ 5 שעות כל יום,
בלי שידעו איפה אתה ומה אתה עושה; להדליק מדורות לבד, לקפוץ לבריכה עם מים בעומק
של 3 מטר מעל ערימת כיסאות, שאם תיתקע בהם יפלו עלייך בעמוקים (הוראות בטיחות
מישהו?); וכל החוויות האלה, אלה דברים שלא יחזרו, כנראה גם לילדים כיום בקיבוץ.
אבל בגדול כל העצמאות שהייתה לנו וכל הדברים שעשינו לפני שהתחילה ההתמכרות למסכים,
אין את זה במקום אחר מלבד הקיבוץ.
אנחנו מאוד אוהבים את הקיבוץ במיוחד כשיש ילדים. אני יותר
עזבתי את ישראל מאשר את הקיבוץ, אבל אם הייתי צריך להצביע על דבר אחד שחייב שינוי,
זה ללא ספק קליטת הצעירים. עם הרחבה או בלי הרחבה, לא ייתכן שמספר החברים מעל גיל
50, עומד על 75%+ מסך החברים. זה מטורף, אין עתיד ככה, ולדעתי גם השירותים והעסקים
בקיבוץ סובלים מזה שיש פחות משפחות צעירות וילדים, שמשתמשים בהם ומנצלים אותם.
חלמנו לחזור להרחבה, אבל זה לא יקרה כי אנחנו לא מוצאים כמעט
שום סיבה לעזוב את ארה״ב בשביל לגור בישראל.
אני מתעדכן על הנעשה בקיבוץ בעיקר מההורים, מהעלון (קורא כל
שבוע כמובן) וקצת מחברים. לצערי בשכבת הגיל שלי, מתוך 16 ילדים, אולי רק 3-4 נשארו
בקיבוץ. כמובן שכאשר אנו מגיעים לארץ, אנחנו נשארים הרבה בקיבוץ, כדי שהילד יספוג
קצת את האווירה.
אני בהחלט יכול לומר שהיום יש לנו כמשפחה, את הפינה השקטה
שלנו והרוגע. אני פחות משייך לקיבוץ את החוסר בזה בעבר, ויותר לישראל ככלל.
אני משער שאני מתגעגע בעיקר לנוף, לדשא, לירוק ולביטחון
שהילד יכול לרוץ בחוץ (בניגוד לניו-יורק כמובן). כמובן שחסרה הקלות שבה היינו
יושבים לקפה עם חברים במרפסת, אבל גם כשאני מבקר בקיבוץ כיום, אני מרגיש שזה כבר
לא קורה באותה קלות שזה קרה לפני 10 שנים...
הוא עוד ישוב
// ברק צפניה
ברק נולד בשנת 1960 בעין-שמר, להוריו תרצה ופנחס, ואחיותיו
הצעירות ורד ותמר.
בשנת 1991 עזב ועבר לדנמרק, בעיקר כי אנטה אשתו לא נקשרה
לחיי הקיבוץ.
ברק עובד היום בדנמרק ככלכלן בתחום הרכש האסטרטגי.
החוויה שמאפיינת בעיניו את הקיבוץ, הם החגים. לא היה שום דבר
ששימח אותו בעזיבת הקיבוץ, ותמיד חשב על אפשרות לחזור. גם היום.
הקשר היום לקיבוץ הוא דרך קשרים אישיים, ודרך בתו נתנאלה
שגרה בעין-שמר.
מתגעגע מאוד לחיי הקיבוץ ולענף הגד"ש. מוכן לחזור ולנהל
את הענף כבר מחר, אם יבקשו. מוכן לשקול ריכוז-משק בעין-שמר, או כל תפקיד אחר הכרוך
בניסיון כלכלי-רכש. אפשר להשאיר עבורו הודעה אצל חן חדוותי.
היא עוד תשוב
// תמי רייכל-דה בואה
נולדתי בשנת 1944 בעין-שמר, להוריי סלה ולייבה רייכל ולאחי
יאיר רביד.
עזבתי בשנות ה-70, אולי כי רציתי חיים יותר פרטיים, להכיר
איך חיים בעיר. למען האמת אני לא כל-כך זוכרת. אני חושבת שאם לייבה, אבא שלי, היה
נשאר בחיים, הייתי נשארת בקיבוץ.
אני גרה היום במרכז צרפת, בעיר בורג, שידועה בפסטיבל המוזיקה
הבינלאומי בשם "האביב של בורג", שמתקיים כל שנה בחודש אפריל, וגם זמרים
ישראלים הופיעו כאן, ובקבוצת נשים בכדורסל.
בני-ביתי הם גיא, הבן שלי, אשתו קרלין, ושתי הנכדות: מאליס
בת 4 וחצי ואיריס בת שנה וחצי.
אני היום בפנסיה. חברה וגזברית באגודה שנקראת
"צרפת-ישראל". חברי האגודה הם צרפתים שאוהבים את ישראל. אנחנו פועלים
בשיתוף עם כמה ערים באיזור, מארגנים הרצאות, קונצרטים... הכל סביב ישראל. כל שנה
אנחנו משתתפים בתערוכה, בה אנחנו מנסים להסביר, להציג ולספר לצרפתים על ישראל.
אנחנו משתתפים בכל האירועים שקשורים לשואה ומייצגים את ישראל.
פנו אלי לספר על החיים שלי בקיבוץ, ונתתי 2 הרצאות בהן
סיפרתי על קיבוץ עין-שמר של פעם והיום. הבאתי את עין-שמר גם למרכז צרפת...
כאשר הגיעו קבוצות נשים ישראליות בכדורסל, לשחק נגד הקבוצה
המקומית במסגרת אליפות אירופה, הייתי המתורגמנית שלהם.
זוכרת מחיי הקיבוץ את הנסיעות להופעות בתל-אביב, במשאית עם
ספסלי עץ.
זוכרת כאשר חזרנו בערב מטיול שנתי, ונתנו לנו אישור ללכת
לישון אצל ההורים. חוויה נהדרת.
חגגנו את בר/ת המצווה כל הקבוצה ביחד, והקיבוץ נתן לנו מתנה
- שעון יד לכל אחד.
בדוכן של האגודה בה אנחנו מציגים את ישראל
קבוצת ערבה. תמי למטה מימין.
לפני שהגעתי לצרפת היינו בזאיר. כאשר פרצה מלחמת האזרחים,
ריכזו אותנו בבית של הנספח הצבאי של ישראל, וכעבור יומיים ישראל שלחה מטוס על מנת
להוציא אותנו מזאיר ולהביא אותנו לארץ. כאשר עלינו למטוס, הצוות שהגיע שאל כל אחד
מאיפה הוא בארץ, אמרתי להם שאני מקיבוץ עין-שמר. כאשר המטוס נחת חיכתה לי סלה עם
אוטו, והביאו אותי ואת גיא לקיבוץ. מנו אלון סידר ש-גיא יכנס מיד לכיתה א', ואני
הלכתי לעבוד בחדר-האוכל. ענת מילשטיין הביאה לי בגדי עבודה ובגדים לגיא, מאחר
שהגענו כמעט בלי שום דבר. זה מאפיין בעיני את הקיבוץ עם סימן קריאה גדול.
חסרה לי מאד העזרה ההדדית שיש בקיבוץ, זה שכולם יחד, והחגים
של הקיבוץ. אני מתגעגעת לכולם, במיוחד לחברים הקרובים שלי. אני פשוט מתגעגעת
לעין-שמר. עין-שמר תמיד יישאר הבית שלי.
אבל שמחה על כך שהשתחררתי מהגיוסים...
בזמן שכבר גרתי בצרפת, רציתי לחזור לקיבוץ עם גיא. באחד
הביקורים בארץ שאלתי אם זה אפשרי, והתשובה היתה שזה בלתי-אפשרי מאחר ועברתי את
הגיל...
הקשר שלי עם הקיבוץ, הוא דרך ביקורים בארץ, והעלון שמגיע אלי
כל שבוע במייל. תודה סיגל. גיא נמצא בקשר בפייסבוק עם החברים שלו מעין-שמר.
עם גיא בני
לוח
מודעות
שמחים להודיע על פתיחת קורס יסודות היוגה!
הגיע הזמן לשינוי בחיים? רוצים להפעיל את הגוף בדרך מודעת
ומשלימה?
סקרנים לדעת על הפילוסופיה שעומדת מאחורי התרגול הגופני?
6 מפגשים המיועדים לחדשים ביוגה, לאלה שמזמן לא תרגלו ורוצים לחזור,
למי שמחפש שיעור יוגה רך יותר וכן לסקרנים. הרשמה מראש חובה,
אצל הני רוזן.
5/2/19
רגל מעץ // דודיק (לפי "בפונדק קטן" של בני
ברמן)
מוקדש לחופי
בְּבֵית חוֹלִים קָטָן
כְּשֶׁרוּחוֹ אֵיתַן
הַנַּפָּח עִם רוֹפְאָיו מִתְלוֹצֵץ
שֶׁעִם מַסּוֹר יָשָׁן
וּפַטִּישׁ עַל סַדָּן
הֵם יַרְכִּיבוּ לוֹ רֶגֶל מֵעֵץ.
וּמוֹסִיף הַנַּפָּח לֹא נוֹרָא אֵין דָּבָר
כַּף הָרֶגֶל שֶׁלִּי זֶה עִנְיָן מְיֻתָּר
מִצִּדִּי לְהַחְלִיף כְּבָר מָחָר.
אֲבָל בְּקִבּוּץ קָטָן
יֵשׁ גִּזְבָּר
קַמְצָן
כְּשֶׁשָּׁמַע תַּמְחִיר הִתְפַּלֵּץ
הַמַּצָּב מְחֻרְבָּן
לְשַׁלֵּם לֹא מוּכָן
אֵין תַּקְצִיב לְרֶגֶל מֵעֵץ.
אָז אָמַר הַנַּפָּח לֹא נוֹרָא אֵין דָּבָר
הַקִּבּוּץ כְּבָר מִזְּמַן לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר
מִצִּדִּי שֶׁיִּקְפֹּץ עַד מָחָר.
גַּם כַּמָּה רוֹפְאִים
שׁוּב עוֹשִׂים פַּרְצוּפִים
מִתְלַבְּטִים אִם צָרִיךְ לְקַצֵּץ
הֵם מַעֲדִיפִים
טִפּוּלִים נוֹסָפִים
עוֹד לִפְנֵי הָרֶגֶל מֵעֵץ.
אַךְ אָמַר הַנַּפָּח אֵין מַצָּב זֶה נִגְמַר
כַּף הָרֶגֶל שֶׁלִּי זֶה עִנְיָן מְיֻתָּר
וְדָרַשׁ לְהַחְלִיף כְּבָר מָחָר.
אֲחָיוֹת וְאַחִים
לְהַטּוֹת מְנַסִּים
אֶת לִבּוֹ שֶׁכִּמְעַט הִתְפּוֹצֵץ
בַּקּוּרְאָן הֵם גּוֹרְסִים
מִתְפַּלְּלִים לְנִסִּים
וַחֲבָל סְתָם עַל רֶגֶל מֵעֵץ.
אָז אָמַר הַנַּפָּח לֹא תּוֹדָה אֵין דָּבָר
גַּם פִּרְקֵי תְּהִלִּים זֶה כְּבָר קְצָת מְאֻחָר
הִתְעַקֵּשׁ לְהַחְלִיף כְּבָר מָחָר.
וַאֲנִי כַּמּוּבָן
הַכַּתְבָן הַפַלְצָן
עַל אֲחִי הַנַּפָּח מִתְקָרְצֵץ
אִם תִּרְצֶה זֶה הַזְּמַן
יֵשׁ נַגָּר מְצֻיָּן
שֶׁיָּכִין לְךָ רֶגֶל מֵעֵץ.
אָז שָׂמַח הַנַּפָּח קְצָת חִיֵּךְ וְאָמַר
גַּם עַכְשָׁו כְּמוֹ תָּמִיד אֵינֶנִּי נִשְׁבָּר
וְאֶחְזֹר לְעַצְמִי כְּבָר מָחָר.
הנדון: מכתב הבהרה
לאחר פרסום מכתב ההתנצלות של זאב גרליץ, פנו מספר חברים כדי
לקבל הבהרות.
ברצוננו להבהיר כי בשנה האחרונה נוהל מסע הכפשות, כנגד רן
חדוותי, זיו חדוותי ומוזיאון חצר-ראשונים. זאב גרליץ יצא בהאשמות שווא כנגד, שלח
מכתבים ומיילים לאנשים וגורמים שונים ולחלקם הודבק מכתב על שימשת הרכב.
מכיוון שנעשו לכל אורך הדרך מספר ניסיונות הדברות עם זאב
במטרה לפתור את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט, אך ללא הועיל, הוגשה תביעה בגין
לשון-הרע.
לפני כשבועיים קיבלנו את בקשתו של זאב להיפגש ולפתור את
העניין בעזרת גישור, ללא צורך בהכרעת בית המשפט.
בגישור הוחלט כי זאב ישלם את הוצאות עורכי-הדין ויפרסם מכתב
ההתנצלות בגין האשמות והכפשות השווא, במדיות השונות בהן פרסם את מכתביו הקודמים,
כולל בעלון המשק של קיבוץ עין-שמר. אנו מביאים להלן שוב את מכתב ההתנצלות -
טוהר המילה // נילי תומר ורותי גורן
ראשית, אנו רוצות להודות ליו"ר הקיבוץ ולמנהלת-הקהילה,
שאיפשרו לנו להגיש את הסתייגותנו בנושא הצעירים כסעיף נפרד בהצבעה, ולכל אותם
העשרות שתמכו בהצעתנו. למילים, כידוע, יש כוח עצום - הן מעצבות את תודעתנו
ומתרגמות אותה למעשים. בהתנהלותה של מנהלת הקהילה מול הצעתנו, עלו מספר היבטים
אליהם אנו מבקשות להתייחס, במטרה לשפר את התהליך בו מובאת לקלפי הצעה שאינה עולה
בקנה אחד עם הצעת ההנהלה:
א. ניסוח מניפולטיבי - הצעתנו, שהועמדה מול הצעת הנהלת-קהילה, שונתה באופן
מגמתי, הן במילים שנבחרו והן בנוסח. לדוגמה: אנו כתבנו שיש להשאיר את תקציב התרבות
כפי שהיה בשנת 2018, ואילו מנהלת-הקהילה כתבה שאנו מבקשות לקצץ ב-80,000 ₪... כאמור, לבחירת המילים, במקרה זה
"השארה" מול "קיצוץ" - השפעה שונה על הכרתנו.
ב. השמטה - מנהלת-הקהילה השמיטה בהצעת הנהלת-קהילה את סעיף הפחתת הסבסוד בשכר
הדירה של הסטודנטים עד גיל 30 בסך 10%, והשאירה בהצעת הנהלת-קהילה רק את הפחתת
הסבסוד של הבנים עד גיל 30 בסך 10%. האם זו יד-המקרה או השמטה מכוונת? האם ניתן
להחיל על מגזר זה הצעה שלא אושרה בקלפי?
ג. מידע מוטעה - כשהבאנו את הצעתנו ואת הרקע הנדרש, השיבה מנהלת-הקהילה, קבל-עם
ושיחת-קיבוץ, שלא היתה העלאה של כ-73% במחירון יוני 2018, אלא הרבה פחות. דבריה
אלו עומדים בסתירה לטבלת מחירי ההשכרות של השנים 2017-2018, שהיא עצמה שלחה לנו
ולחיוב בפועל של בנינו.
בנוסף, כששלחנו את הצעתנו בתאריך 22.1.19 ליו"ר הקיבוץ, ביקשנו ממנו שישלח לנו את
דף ההצבעה לפני פרסומו בקלפי. היו"ר השיב שהוא שלח והעביר את המשך הטיפול
לידיה של מנהלת-הקהילה. דף ההצבעה לא הגיע לידינו טרם פרסומו, והשינויים בנוסח
הצעתנו בוצעו ללא שיתוף ויידוע שלנו. אנו רואות בכך התנהלות שאינה ראויה וניצול
כוח המוקנה למנהלת-הקהילה מתוקף תפקידה.
לאור האמור לעיל, אנו מבקשות לדון מחדש בטבלת מחירי ההשכרות
לבנים מחודש יוני 2018 ולעדכנה באחוזים הבודדים הנהוגים, ולא לאפשר את עליית
המחירים השערורייתית שנעשתה במחתרת.
לחיי ההזדמנות הנוספת לעשות את זה נכון, מידתי ושקוף.
* פרסום מאמר זה נדחה בשבועיים, בגלל חופשתה
של אירית וההמתנה לתגובתה.
חברי ועד הנהלת "שמר" -
משה רונן, ליאורה מאסטרו, עידו ספקטור, רפי ארליכמן, יגאל
קצנלנבוגן ועינת תומר - מסיימים קדנציה. אנו מודים לחברי הוועד על ההתנדבות
וההשקעה.
דרושים ל"שמר" אגודת חברים -
חברים לוועד ההנהלה של האגודה.
תפקיד הוועד:
אישור מאזנים
קביעת מדיניות חלוקת רווחים והבאתם לאישור אסיפת חברי האגודה
מספר ישיבות בשנה
כישורים נדרשים:
אחריות ויכולת קבלת החלטות
יכולת חשיבה עצמאית
דיסקרטיות
ניסיון קיבוצי
מוכנות וזמינות להשתתפות בישיבות ובדיונים
הוועד מורכב מ- 4-6 חברי אגודה,
שיבחרו בבחירה אישית בקלפי. מתוכם יבחרו חברי הוועד
יו"ר.
ניתן לפנות לשרית אלימלך עד תאריך 28.2.2019
גשם גשם בוא
ביום ד' 6.2.19 ירדו
25 מ"מ,
בשבת 9.2.19 ירדו 14
מ"מ,
ביום א' 10.2.19
ירדו 14 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 653 מ"מ.
פותחים שבת
לפני שבועיים בהקשר לברית שנכרתה בפרשת "משפטים"
בין אלוהים לעם-ישראל, שרנו ודיברנו על בריתות שונות שנכרתו בעולם. מנו אלון דיבר
על הברית בין סטאלין להיטלר, שנכרתה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה וקרויה
"הסכם ריבנטרופ – מולוטוב".
ההסכם, אמר, נקרא על שם 2 חותמי ההסכם, שרי החוץ של גרמניה
וברית-המועצות. הברית בין סטלין להיטלר נחתמה למעשה בין 2 אויבים, המנסים כל אחד
לקדם את האינטרסים הרצויים לו. עיקר תוכנו של ההסכם היה חוזה אי-התקפה ל-10 שנים,
ובחלקו החסוי הוא קבע את חלוקתה של פולין בין 2 המדינות. ההסכם הפתיע מאד את מדינות
המערב.
למעשה, היטלר היה זה שהצליח להונות את סטאלין, כי חלפו רק
שנתיים מיום החתימה והיטלר הפר את ההסכם ופלש עם 3 מיליון חיילים לברה"מ,
כאשר סטאלין (למרות שהוזהר ע"י בכירי מפקדיו לגבי אפשרות של פלישה גרמנית),
לא נתן את ההנחיות הדרושות להתגוננות בפניה.
כתוצאה מהטעות הזאת, ברה"מ ספגה מכה קשה וסטאלין חשב
שיודח, אך הוא נתבקש ע"י משלחת מנהיגים מהקבוצה השלטת להמשיך ולהנהיג את
ברה"מ. אחד הדברים הראשונים שעשה: ציווה להוציא להורג את אותם מפקדים, שלא
אישר להם להזיז כוחות כדי להתכונן לפלישה.
רוב תודות למנו על דבריו המרתקים.
------------------------------------------------------------------------------------------
את הדרשה על פרשת "משפטים" נשאה סיגל דקל, וזוהי
דרשתה המלאה:
פרשת משפטים בספר שמות פרקים כא' – כד', היא קובץ חוקים
ארוך, מגוון ורחב. בפרק כב', בפסוק אחד קצרצר (פסוק 17) בן 3 מילים בלבד, בין דין
שוכב עם בתולה, לדין שוכב עם בהמה, נאמר: "מְכַשֵּׁפָה, לֹא תְחַיֶּה".
האיסור על עשיית כשפים וקסמים בתנ"ך ידוע ומפורסם. בספר
דברים פרק יח' נכתב: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ
נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא
בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ
וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל
הַמֵּתִים." פעולות אלו נתפסות כניסיון של בן-תמותה, להתערב בעולם האלוהות
ולהשפיע על קביעת העתיד וידיעתו - תחומים שהם בלעדיים לאלוהים. ולכן נחשב מעשה
הכישוף לעבודה זרה אסורה. אלא שבפרשתנו לא נאסרו פעולות הקסם, הכישוף והמאגיה; אלא
נאסר על היות בעל יכולת לעשות פעולות כאלו. ולא כל קוסם ומכשף אסור, אלא באופן
מיוחד וקונקרטי – מכשפה, אישה.
את לשון הנקבה בפסוק זה, ניסו הפרשנים לתרץ באופנים שונים:
ר' יונה אבן ג'אנח אמר, כי אין 'מכשפה' נקבת ה'מכשף', כי אם
שם קיבוצי - כשם ש'דגה' אינה נקבת הדג, אלא שם קיבוצי - כלומר הכוונה בפסוק לכלל
המכשפים והמכשפות.
חכמי התלמוד ובעקבותיהם גם רש"י אמרו: "מכשפה' -
אחד האיש ואחד האישה". כלומר הפסוק מתכוון גם לאיש וגם לאישה במידה שווה.
"אם כן מה תלמוד לומר 'מכשפה'? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים".
ורד"ק מסביר: "ואמר 'אישה' ולא 'איש', לפי שמעשה זה... נמצא בנשים יותר
מבאנשים, לפי שהן קלות-דעת". כלומר, החוק מנוסח בלשון נקבה, רק כי לרוב מי
שעסק בפועל בכישוף הן נשים. והלל מסכם במסכת אבות: "... מרבה נכסים - מרבה
דאגה; מרבה נשים - מרבה כשפים".
בתלמוד במסכת סנהדרין מתואר חכם בשם ינאי שהלך לפונדק.
בפונדק נתקל במכשפה שהגישה לו אוכל מכושף. הוא חשד בה ונמנע מלאכול, והאכיל את
המכשפה באוכל מכושף משלו. המכשפה הפכה לחמור, והוא רכב עליה בדרכו לשוק. חברתה של
המכשפה ביטלה את הכישוף, וכך ראו כל אנשי העיר את החכם רוכב על אישה באמצע השוק.
ציד המכשפות היהודי המפורסם ביותר, מתואר בתלמוד הירושלמי:
שמעון בן שטח שומע על 80 מכשפות החיות במערה ליד אשקלון ומחליט לחסלן. הוא לוקח
איתו 80 בחורי ישיבה ומורה לכל אחד מהם לתפוס מכשפה ולהרים אותה מהקרקע, כדי לנטרל
את כוחותיה. אחרי שתפסו את המכשפות, מצווה בן שטח לתלותן.
גם הכנסייה הקתולית בתקופת ימי הביניים ואחריה, רדפה אחרי
נשים והאשימה אותן בכישוף. במיוחד נשים עצמאיות, חזקות ולא נשואות: רווקות, גרושות
ואלמנות. לנשים אדומות שיער, היה סיכוי גבוה להיחשב כמכשפות. עד היום "ציד
מכשפות" הוא ביטוי שמתאר האשמה חסרת בסיס, רדיפה ומשפט לא הוגן.
אבל מעבר לתירוצים של הפרשנים ולסיפורים המופלאים, "מְכַשֵּׁפָה,
לֹא תְחַיֶּה" מנוסח בלשון נקבה, לא במקרה ולא בטעות. לשון הנקבה ועונש המוות
החד משמעי בצידו, נועדו לסמן גבול לנשים השואפות להיות חזקות, עצמאיות ומובילות.
אין מקום לנשים כאלו, קובע החוק, ולא ניתן לערער על הסדר המוכר והבטוח, ועל מקומם
ההגמוני של הגברים בו. עשרות הנשים הנרצחות מידי שנה בישראל, יעידו על כך שהחוק
העתיק ועונש המוות, עודם תקפים ומופעלים; אם לא במפורש בספרי החוקים ובבתי המשפט,
אז בעוצמה רבה בליבות האנשים ובמעשיהם.
פרשת משפטים שבה אנחנו קוראים השבוע, היא הזדמנות לקרוא מכאן
לתיקון החוק והנוהג ולומר בקול ברור: לא עוד "מְכַשֵּׁפָה, לֹא
תְחַיֶּה", אלא: לחיי המכשפות. תחי המכשפה. תחי, תחי, תחי.
תודה לסיגל על דרשתה השנונה, חדת הדֵעָה ורבת הדעת.
ענה ששון