השבוע בקבלת שבת:
ספירת מלאי בשירים
על השסע בחברה הישראלית
מימי ה"סֶזוֹן" ועד "לא יהיה כלום כי אין
כלום"
עם מנו אלון.
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום
מאמר מערכת
ידעתי שזה עלול לקרות יום אחד... שהנושא שבחרתי לעלון והשאלה
שהפניתי בהקשר אליו... יפספסו... נדמה לי שכך קרה הפעם.
לכבוד השמונה במרץ - יום האישה הבינלאומי, פניתי למספר נשים
וביקשתי אותן לשתף בסיפור אישי שיש בו חוזק והצלחה, מכל זמן
סוג ותחום.
אני חושבת שסיפורים כאלו מעוררים השראה ומשפיעים לשינוי.
אבל משהו לא התחבר, ורוב הנשים אליהן פניתי, למרות רצונן הכן
לשתף פעולה, לא מצאו סיפור מתאים.
אני מקווה שאין במצב הזה כדי ללמד דבר מה על מעמדן של הנשים,
ואם יש – אני מקווה שהוא לא מעיד על איזו נסיגה ופיחות.
זו הזדמנות להודות ליחידות שנענו לאתגר ושיתפו בסיפור שלהן,
ולקוות שבכל זאת ציון היום החשוב הזה – יום האישה – יזכיר
לכולנו שאנחנו חלק ממהפכה אדירה, ברצוננו או שלא, אולי החשובה ביותר בתולדות
האנושות, שעודנה בעיצומה. וכל אחת ואחד בדבריו ובשתיקותיו במעשיו ובמחדליו – משפיע
על התפתחותה.
השבוע מתחיל הרבעון השלישי של השנה – האביב, לכבודו התחדשנו
בשער הולם פרי מצלמתו של האחד והיחיד – טל בדרק. תודה גדולה.
סיגל דקל
קומי // נילי דורצבכר - תומר
בנות ונשות "טבור-העולם",
למרות שכל יום בשנה – ראוי שיהיה "יום האישה", יום
שוויון הזדמנויות אמיתי בכל מקום ושעה, מאחלת לכולנו ביום זה, פשוט לקום, ללכת
אחרינו ולהיות כל מה שאנו יכולות – כמילות השיר מרחיב הלב שלפנינו:
קומי // חלי ראובן
קומי,
קומי ולכי אחרייך,
לכי להיות את מי שאת יכולה
כשאת לא פוחדת,
כשאת לא נותנת ללילות
לטרוף את כולך,
כשאת לא מסתתרת מן האמת,
תלי עינייך
במי שאת, כשאת שלמה איתך,
כשאת נפרשת מולך
כמו שמיים,
קומי
והתעוררי אלייך,
כי בא הים של ייעודך
ונפתח בך
והעיר בך כוחות רדומים
גדולים מעל ומעבר
לכל מה שידעת עלייך,
קומי
ובקשי את כל אשר תרצי לך,
בקשי
ויינתן,
דפקי
וייפתח,
קומי לברוא את העולם,
עלי למעלה אלייך
לפגוש אותך
איפה שליבך נכון
איפה שרוחך גבוהה מן הכוכבים
איפה שאת הכוכב,
עלי
והללי
והתעלי
ממך,
לפגוש אצלך
בארות של
אהבה,
לכי אחרייך,
ציפור אור,
העולם
כבר יצעד מעצמו
אל הפסגות שלך...
תמיד לומדת // פיט אברהמי
לפני כ-10 שנים, נרשמתי לקורס על הסופר גוסטב פלובר במח'
תרבות צרפת בבר-אילן. בילדותי, משפחתי גרה בפרבר של פריז במשך 4 שנים, וצרפתית
היתה השפה הראשונה שלמדתי לקרוא ולכתוב. בין המילים הראשונות שלמדנו לכתוב היתה
המילה:
= la vigneהכרם. יש לי תואר
ראשון בצרפתית מאוניברסיטת ליידן בהולנד.
בשנת 1974, מיד לאחר סיום התואר, נסעתי ללונדון לבית-ספר
לבלט "רמברט", ובכך התחלתי את הקריירה במחול שתסתיים השנה, עם פרישתי
ממגמת המחול של "מבואות-עירון".
אני מאוד אוהבת את הספרות הצרפתית, אך במשך שנים רבות אהבתי
יותר את המחול, בתור רקדנית, מורה, מנהלת אולפן-למחול ורכזת מגמת המחול
ב"מבואות-עירון". ודווקא בזכות "מבואות-עירון", חזרתי לאהבתי
הקודמת – הצרפתית. זה קרה כשהציעו למורים מקיבוצי-הבעלות לבחור קורס על חשבון
המוסד. הזדמנות נפלאה! וכך נפגשתי שוב עם פלובר לאחר שנים רבות, ונהניתי מכל שנייה
בקורס. בתור תלמידה בוגרת לא חלה עלי חובה להיבחן או להגיש עבודה סמינריונית, ואכן
החלטתי להקל על עצמי ולסיים את החוויה הלימודית בלי הלחץ של בחינה או עבודה. ממילא
עמדנו בפני נסיעה משפחתית להולנד, עם גלי, הראל, עומר ורועי... אבל... לוותר על
משימה כזו?... כי זה נוח יותר? באמת? אני?
הגשתי את העבודה יום או יומיים לפני הנסיעה. קיבלתי עליה
ציון יפה ועידוד מהפרופסור. נרשמתי לקורס נוסף. קיבלתי ציון טוב מאוד לעבודה הבאה
והגשתי מועמדות ללימודים לתואר שני בבר-אילן. סיימתי לפני 3 שנים את התואר בהנאה
גדולה, בזכות תמיכה מתמדת וגורפת של גדעון וכל המשפחה. אני לומדת עכשיו לתואר
שלישי ונושא התיזה שלי הוא: "קשרי משפחה בספרות הצרפתית בימי הביניים" -
נושא מרתק, מאתגר ואף מרגש באופן מפתיע.
עזבתי את ניהול האולפן למחול (פעמיים), עקב סיבות רבות,
ביניהן הקושי להתמודד עם עומס, שהתבטא אצלי בעיקר בנפילות די נוראיות בזיכרון, דבר
שהפחיד, ועדיין מפחיד אותי מאוד. הלכתי אפילו לבדיקות יסודיות של הזיכרון, ונאמר
לי שנפילות אלה בזיכרון הן אכן תוצאה של עומס. הבנתי שהמוח שלי צריך תרגול וחידוד,
ומעבר לסודוקו שאני מאוד אוהבת, אני זוכה לחידוד חיוני זה בלימודים. אני עדיין
שוכחת המון, וזה מעצבן ו/או מעציב אותי, אבל אני מבינה שזה יותר פונקציה של גיל.
אני מקווה שאסיים את התיזה לפני שאשכח על מה אני כותבת בכלל...!
ללמוד זה דבר נפלא ואני מאושרת וגאה בעצמי שחזרתי ללימודים
בגיל מבוגר יחסית. לשבת עם החומרים שלי, לפענח טקסטים, להיכנס לעולמות רחוקים
מאיתנו במאות שנים, אך קרובים אלינו באנושיותם - זו בועה קסומה של אושר (גדעון
צילם אותי יושבת בפינה שלי והתמונה הוצגה בתערוכה הראשונה שלו).
"חנוך לנער לפי דרכו" // הדס
זרטל ברקן
מבחינתי החיים הם העצמה אחת גדולה. כשסיגל פנתה אליי לכתוב
לעלון סיפור על עוצמה והצלחה, תהיתי איזה מבין סיפורי חיי אשתף. מכיוון שאני NLPסטית ומאמינה שמילים משנות מציאות, בחרתי
לשתף בסיפור שיכול ליצור מציאות ונקודת-מבט טובה יותר ולהפוך חסרון ליתרון מעצים:
כשלמדתי בביה"ס יסודי, הייתי ילדה שובבה. לא ממש הצלחתי
לשבת בכיתה, התנדבתי לכל ועדה אפשרית, הופעתי בטקסים, רקדתי בהפסקות, ציירתי על
הפלקטים במסדרונות... וכל המורים אמרו שאני רבת-כישרונות. באסיפת ההורים המורה
אמרה: "הדס מוכשרת, אבל ללמוד מאוד קשה לה, היא כל הזמן זזה, לא ממש מקשיבה
בכיתה ולעיתים גם מפריעה". המורה הציעה שאלך לאבחון לבדוק מה הבעיה... למה
אני ילדה לא רגילה... אז נסענו לאבחון במכון "ניצן" ובבדיקה מעמיקה
הגיעה האבחנה: "הדס סובלת מדיסלקציה והפרעות קשב וריכוז"... מילדה שמחה,
מוכשרת, עירנית ומצחיקה, הפכתי להיות ילדה עם הפרעה. חתיכת מעמסה. המליצו על תרופה
לטפל בבעיה, תרופה שתהפוך אותי לילדה מרוכזת ושקטה. אמא שלי אמרה: "לא
תודה". במשך תקופה הייתי מבולבלת וחשבתי שאני אפילו אולי קצת מפגרת. כולם
מצליחים ללמוד ואני רוצה רק לשיר ולרקוד...
בתעודה של כיתה ו', ברוב המקצועות, הציון היה
"מספיק" ועוד "מספיק" ועוד "מספיק בקושי"... את
ה"מצוין" קיבלתי בהתנהגות, אומנות וספורט. כשאמא שלי קראה את התעודה,
אמרתי לה בחצי גיחוך: "אמא, כתוב 'מספיק' אז כנראה שזה 'מספיק', בכל זאת יש
לי הנחה - אני דיסלקטית עם הפרעות קשב". אמא שלי הסתכלה עלי, צחקה ואמרה:
"את יודעת שגם איינשטיין היה דיסלקטי... הוא חשב אחרת ולכן הצליח לגלות כל-כך
הרבה דברים חשובים. ילדה שלי, את מוכשרת בכל מה שמעניין אותך וזה מה שחשוב. תמיד
תדעי מה שתרצי, ומה שתאהבי לעשות תצליחי בו. את מתנהגת יפה, מתנדבת וספורטיבית -
כל הכבוד לך". באותו הרגע נשמתי לרווחה והבנתי כמה דברים שמלווים אותי עד
היום:
הדבר החשוב ביותר שהבנתי, זה מה אני כן יכולה לעשות! הבנתי
שיש לי יתרונות קשב באומנות, ציור ושירה; שאני טובה עם אנשים, שאני אוהבת לזוז,
לצייר, לרקוד ולשיר... במהלך השנים, יתרונות הקשב והריכוז שלי שימשו אותי ולימדו
אותי לחשוב מחוץ לקופסא, מצאתי דרכים יצירתיות ללמוד לבגרות - את כל הסיכומים
הפכתי לשירים וזמזמתי בבחינות. סיימתי את לימודיי בתחושה טובה ובידיעה שמצאתי את
הדרך שלי להצליח. הבנתי שהכל עניין של השקפה וביטחון במי שאני כפי שאני. ובהזדמנות
זו, לכבוד יום-האישה, אני רוצה להודות
לאמא שלי הלביאה, שנתנה לי דוגמה מצוינת ליצור יש מאין, דוגמה לאימהות
ועוצמה נשית. תודה לך אמא, זה העצים אותי ומעצים אותי עד היום! למילים יש כוח עצום
לייצר העצמה, זה פשוט עניין של נקודת-מבט. השאלה היא איפה נשים את הפוקוס... כי
לאן שהפוקוס הולך, לשם האנרגיה זורמת... אני בוחרת לראות את היש...
מקום של צמיחה
// עלוית מרקם
הדבר הראשון שאני זוכרת שראיתי כשהגעתי לעין-שמר, היתה שדרת
הפיקוסים בכניסה לקיבוץ. נדהמתי. באתי ממעוז-חיים ששם מתפללים (פשוטו כמשמעו)
שמשהו ייקלט וינבוט, והגעתי למקום שהכל נובט וצומח בו מעצמו. גן טרופי גדול. עד
היום אני מוצאת את עצמי לעיתים, עוקרת עצים קטנים (שסקים, גויאבות...) שנובטים
מעצמם סביב ביתי. קל לצמוח פה, ולא רק לצמחים – גם לאנשים.
במאי 1988 הגעתי לעין-שמר עם דור בבטן. בדיוק הקימו את
החצר-הישנה ובגלל שבעברי הייתי מלצרית, נכנסתי לעבוד בקיוסק של החצר עם תמי צמח.
אחר-כך עזבתי ואחרי שהילדים שלי נולדו, חזרתי לעבוד בקיוסק –
מכרתי קרטיבים, הכנתי קפה לנהגים, ניקיתי את השירותים... אבל הרגשתי שזה מעט מידי
ושהמקום הזה לא מנוצל מספיק. ככה צמח הרעיון של פאב "בין-הדקלים". זו
היתה עבודה קשה 24/7 במשך שנה. משם יצאתי ללימודים והמקום הפך לפאב של אשר...
וזו רק דוגמא, כי אני מרגישה שכל יוזמה שהיתה לי, כל דבר
שרציתי לעשות בעין-שמר – קרה:
הסכמתי להיות סדרנית-עבודה בתנאי שאהיה האחרונה בתפקיד הזה,
וכך היה. אמנם שילמתי על זה בכאב גב נוראי, אבל המוסד הזה נסגר ומאז יש בעין-שמר
את מש״א.
הקמתי עם עינב גרוסמן את המרכז-הצעיר, שנקרא היום ״אנפה״,
וכאמור יזמתי והקמתי את "בין הדקלים"...
מתוך: "המין השני" //
סימון דה בובואר (1949)
"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה"
נשים בנות ימינו נמצאות בתהליך של ניתוץ מיתוס הנשיות; הן
מתחילות לכונן את עצמאותן באופן ממשי, אך מתקשות לחיות את מצבן האנושי במלאותו. הן
גדלו על ברכי נשים, בתוך עולם של נשים, וייעודן המקובל הוא הנישואים, שעדיין
משעבדים אותן בפועל לגבר; היוקרה הגברית כלל לא נמחתה, והיא עדיין נסמכת על יסודות
כלכליים וחברתיים איתנים כתמיד. לכן יש לבחון בקפידה את גורלה המסורתי של האישה:
איך האישה מכשירה עצמה למצבה, איך היא חווה אותו, באיזה יקום היא חשה עצמה כלואה,
אֵילו דרכי מילוט פתוחות לפניה – את כל אלה ברצוני לתאר. רק אז נוכל להבין אילו
בעיות ניצבות לפני הנשים שירשו עבר כה קשה ומתאמצות לעצב לעצמן עתיד חדש.
כשאני משתמשת במילים "אישה" או "נשיות",
איני מתכוונת לאבטיפוס כלשהו או למהות בלתי ניתנת לשינוי, וממרבית ההיגדים שלי
משתמעת האמירה: "במצב הנוכחי של החינוך והמוסכמות". איני מתכוונת לנסח
אמיתות נצחיות, אלא לתאר את הבסיס המשותף שעליו מושתת קיומה של כל אישה ואישה.
ערך עצמי // סיגל דקל
את הסיפור הזה סיפרתי לאורך השנים לא-מעט פעמים, בשיחות
אישיות עם חניכות/תלמידות בכיתות שחינכתי בבית-הספר. האמנתי וראיתי שהוא נותן להן
הרבה תקווה וכוח, ולכן בחרתי בו להיות סיפור ההעצמה שלי:
הייתי אז בת 17, תלמידה בכיתה יב' ותלמידה באולפן למחול של
המועצה.
בסוף יב' מופיעות באופן מסורתי בוגרות האולפן למחול, בריקוד
מיוחד להן בערב הסיום, אבל הפעם הודיע לנו המורה הנערץ שלנו רוג'ר (עמנואל), שהוא
בחר 5 בנות מבין המסיימות לבצע ריקוד נוסף.
מידי שבוע נפגשנו לעבוד על הריקוד. תהליך העבודה היה ארוך
וקשה, כי הריקוד התבצע בריצות וקפיצות שהביאו אותנו (בשיא כושרנו אז) לקצה גבול
היכולת.
יום אחד במהלך העבודה, הודיע לנו המורה שבכוונתו לשלב בריקוד
קטע סולו. הוא פנה אלי ואמר שהחליט ללמד אותי את קטע הסולו, אבל שאינו בטוח עדיין
אם אני אעשה אותו או אחת מהבנות האחרות.
אני זוכרת שחזרתי באותו ערב מהאולפן למחול ונכנסתי למיטה.
הרבה מחשבות עברו בראשי באותו לילה והציקו לי מאוד. בעיקר ניסיתי להבין למה אני
כל-כך רוצה שהוא יבחר בי לעשות את הסולו, מה זה אומר עלי אם יבחר בי ומה זה אומר
עלי אם יבחר באחת הבנות האחרות, איך יתכן שאני בו-זמנית בעלת ערך כי נבחרתי
לריקוד, וגם חסרת ערך אם לא אבחר לסולו... רגע לפני שנרדמתי עייפה ממחשבות מעיקות,
קיבלתי החלטה: אם בסופו של דבר אהיה זו אני שאעשה את הסולו, זה יהיה עבורי האישור
המוחלט לכך שאני בעלת ערך, ולעולם יותר לא אהיה תלויה באישור חיצוני לכך. ציון של
מבחן, מילה של אדם בעל מעמד, תעודה כלשהי, תפקיד כזה או אחר... לעולם לא יהיו
בשבילי יותר ממה שהם, ולא יהוו עבורי אישור לגבי ערכי. לעולם לא אהיה שוב תלויה
ונואשת, כמו הלילה, באישור לערכי שאינו בא ממני...
35 שנה חלפו. לא שכחתי את ההחלטה ההיא והיא מלווה אותי ברגעים שאני זוכה
להערכה וברגעים שאני מרגישה שלא מכירים בערכי.
אגב... זו שרקדה את קטע הסולו בערב הסיום היתה... אני.
לא ממושמעת // וַשְׁתִּי
"וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ...
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו...
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר... לְהָבִיא
אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת: לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים
אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא
בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד,
וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ... וַיֹּאמֶר... לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה
וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה: כִּי
עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת
בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם,
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה
לְפָנָיו--וְלֹא-בָאָה... וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה
מִמֶּנָּה. וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְּכָל-מַלְכוּתוֹ,
כִּי רַבָּה הִיא; וְכָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן--לְמִגָּדוֹל,
וְעַד-קָטָן..." (מגילת אסתר פרק א').
יום-האישה הבינלאומי חל השנה סמוך לפורים, ולכן מתבקש להזכיר
בו את המלכה ושתי, שעל אף יופייה הרב, בגדי המלכות המפוארים והתכשיטים הנהדרים
שלה, ותרבות המשתים והמסיבות הבלתי-נגמרים של בעלה ושלה – לא זכתה מעולם להיות
מודל מבוקש על-ידי הבנות להתחפשות בפורים... ולא במקרה (ולא משום היותה גויה רחמנא
ליצלן). החל מהסופרים כותבי המגילה, דרך אלפי שנים של פרשנים ודרשנים, ועד יאיר
לפיד מהשבוע האחרון – גברים תמיד העדיפו את הנשים בסביבתם יפות, שתוקות
וצייתניות... ומי רוצה להיות אחת כזו שגברים לא רוצים.
יותר מהכעס על סירובה של ושתי להתייצב לפקודתו של בעלה,
נחרדים המלך ויועציו מהאפשרות ש-ושתי תקבע תקדים, ותכף כל הנשים ימרדו בבעליהן...
לא מדובר מבחינתם בעלבון אישי, אלא בדאגה חמורה לשינוי הסדר החברתי ולמקומה של
האישה בתוכו.
הסיפור שמפרט בהרחבה את המדינות בהן שולט המלך, ומכביר מילים
על פאר ארמונותיו ואלפי החוגגים בנשפיו... לא יכול לסבול שפרט קטן ברשימת המלאי
הזו, יעשה ככה פתאום על דעת עצמו... שומו שמיים – כרצונה. על מנת להרתיע את הנשים
כולן מרעיונות דומים, נלקחים מהסוררת ביתה, משפחתה, רכושה ומעמדה, והדבר מפורסם
ברבים למען תראינה ותיראנה.
מכל העושר הגדול, נותרת ושתי רק עם דבר אחד זניח – חירותה.
לוח מודעות
גשם גשם בוא
ביום ו' 1.3.19 ירדו
9 מ"מ,
בשבת 2.3.19 ירדו 8
מ"מ,
ביום א' 3.3.19 ירדו
13 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 732 מ"מ.
בדשא של... ברקאי
אחרי הפסקה ארוכה, חוזר אלינו המדור האהוב "בדשא של
השכן". מדור זה נקרא במקור: "פינת הדיווידנד", והתיימר להביא מידי
שבוע סיפורי דיווידנדים מסמרי שיער. אלא שהתברר שהנושא מורכב, ואלו שאצבע אלוהים
נגעה בהם וזכו בדיווידנד, אינם ששים לשתף בפרטים. עקב כך הרחיב המדור את נושאי
הסיקור שלו ואף על פי כן, לא נהנה משפע של תכנים.
אבל השבוע התפרסמה ב"ישראל היום" ידיעה מרעישה,
שמצדיקה בהחלט את החזרת המדור (אם כי חשוב לי לציין שריבוי טעויות העברית במקור,
כמקובל בימין, הכריח אותי לשכתב את הכתוב מהיסוד) -
מחקר רחב היקף של ארגון גרינפיס ואייר-ויז'ואל מציג את מצב
זיהום האוויר ברחבי תבל. ישראל נמצאת במקום ה-38 בזיהום האוויר בעולם. הנתונים
החמורים ביותר בו מגיעים מאסיה: מבין 100 הערים המזוהמות בעולם – 99 הן מהיבשת,
בעיקר בהודו...
בישראל היישוב המזוהם ביותר הוא קיבוץ ברקאי שבמועצה אזורית
מנשה, שתופס את המקום ה-368 בעולם. הזיהום בו גבוה יותר מערים כמו בירת קוסובו
פרישטינה, בירת קזחסטן אסטנה ובירת צ'ילה סנטיאגו. נשר - הנקייה ביותר במזרח
התיכון.
לפי דירוג היישובים המזוהמים ביותר בישראל אלה 20 הראשונים:
1. ברקאי, 2. עין תמר, 3. פרדס חנה-כרכור, 4. קרית יערים, 5. חולון, 6. קריית אתא,
7. אשקלון, 8 עין יעקוב, 9. ערד, 10. ראשון לציון, 11. אשדוד, 12. שדרות, 13. תל
אביב, 14. רמת גן, 15. קריית מלאכי, 16. ירושלים, 17. רעננה, 18. עפולה, 19. קריית
טבעון, 20. גדרה.
משולחנות ההנהלה
מחירי חשמל ומים מעודכנים לשנת 2019
בהתאם למחירון רשויות המדינה
חשמל
מחיר קוט"ש צרכן ביתי אחיד 0.4716 ₪ / קוט"ש ללא
מע"מ (0.5518 ₪ כולל מע"מ).
אחזקת מונה 19 ₪ / יחידה ללא מע"מ (22.23 ₪ כולל
מע"מ).
מים
לכל כמות מוכרת - לכל דירה זכאות ל-7 מ"ק.
תוספת לדירה מעל- 2 נפשות - 3.5 מ"ק לכל נפש נוספת, כל
חודש.
3.340 ₪ / מ"ק
לכל כמות מוכרת כולל מע"מ
9.415 ₪ / מ"ק
לכל כמות מעל הכמות מוכרת כולל מע"מ
הותקנו שערים חדשים
1. שער קרוואנים לכיוון שכונת החממה –
המספר לפתיחת השער 050-7766796
2. שער גנים ליד גן-חרצית – המספר לפתיחה
050-7722560
לא ניתן לפתוח את השער בין השעות 7:00-17:00
3. שער פאב – המספר לפתיחה 050-7766583
לא ניתן לפתוח את השער בין השעות 7:00-17:00
אזור גני הילדים יהיה ללא תנועת רכבים בשעות היום, על מנת
לשפר את בטחון ילדינו.
תודה, דורון אשד, תשתיות
פרידה מאנשי בית-אקשטיין
// אירית פואה
פרידה תמיד מלווה בהרבה הרגשות ורגשות, ובמיוחד כשאנו נפרדים
בסוף החודש מדיירי
בית-אקשטיין והצוות.
החלטת הקיבוץ להשכיר את המקום הייתה, לדעתי, ביסודה ערכית –
לאפשר מגורי אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה שלנו, לצד הרצון להשכיר את הבתים.
בשנים הראשונות אכן הדרך צלחה, אך עם התבגרותם של הילדים הגרים בבית, נוצרו מצבים
בהם לא ניתן היה להמשיך, מכיוון שאיכות חיי החברים הגרים בשכנות נפגעה משמעותית.
אז בסוף החודש הם עוברים למקום אחר.
אנו מצדנו עובדים היום, בצוות מיוחד שנבחר לכך בראשותה של
חוה כהן, על אופציות שונות, הן עבור החינוך מול תחזית הצמיחה הדמוגרפית, והן
להפיכת הבתים להשכרה למגורי משפחות.
כמלות פרידה, תודה והערכה, אחרי 10 שנים, ואיחולי הצלחה
במקום החדש, בחרתי בשיר
המוכר של נתן אלתרמן - שיר סיום:
כבר השעה מאוחרת.
עוד מעט אורות לילה כבים.
עוד מעט תהיה רוח אחרת
ופתאום יחוורו עלים,
וארץ ושמים חרש
יתחילו להחליף פנים.
כבר השעה מאוחרת
אך מעגל לא נחתם.
מנורה ואש מבוערת
מאירות שוליו של ים.
עוד קצת אנשים, פה שם,
עוברים בדשדוש נעליים
בסטמבול שאינה משל,
כי אם אחד הנמשלים.
הנשוב בפעם המאה
חלק בדברים לטול?
בעודנו מחווים דעה
נהפך לילה זה לתמול.
כבר השעה מאוחרת...
פותחים שבת
לפני שבוע דיבר אבישי גרוסמן על פרשת "ויקהל".
וזוהי דרשתו המקוצרת מעט:
פרשת "ויקהל" עוסקת בעיקר בציווי של ה' למשה,
להקהיל את כל בני-ישראל ולצווֹת עליהם ציוויים שונים שיש בהם מֵמַד רוחני וקיומי.
הציוויים כוללים את שמירת השבת כיום מנוחה כללי, ומתן תרומה המתבקשת מכל אדם לפי
יכולתו הכלכלית וכישוריו האישיים המיוחדים.
מקריאת הפרשה עולה שאלוהים באמצעות משה, מבין את חשיבות
שיתוף הפעולה בין חלקי העם השונים, ואת החובה של כל יחיד, על פי אפשרויותיו, לתרום
ליצירת המשותף והמקודש לעם-ישראל המתהווה.
מסתבר שכבר מראשית קיומנו כעם, הבין משה שבלי אמונה ותחושת
משמעות משותפת, בלי קביעת יום מיוחד - יום השבת, בו ניתן לכל בני-העם לנוח מעבודתם
ולהתרכז באמונתם, ובלי תרומה של כל אחד (לפי יכולתו) לכלל המתהווה - לא תתגבש
בעם-ישראל במהלך הדורות, חברה בעלת ייחוד מוסרי.
המורשת הזאת חלחלה במהלך הדורות מהמורשת של החסידים, שנהגו
לכנות במילה "קיבוץ" את ההתכנסויות של כל הציבור שלהם כדי להתפלל יחדיו.
מייסדי התנועה הקיבוצית קבעו שעלינו לנהוג לפי הכלל:
"כזה ראה וחדש". כלומר להישען על המסורת היהודית, אבל במקום לקדש אותה,
לחדש אותה. וכך נולד רעיון הקיבוץ, במסגרתו אנו חיים עד ימינו אלה. זהו רעיון
מסורתי–חדשני, אותו הגשימו הורינו החלוצים פורצי הדרך, ואנחנו הלכנו בעקבותיהם.
דוגמא למימוש הרעיון של 'כזה ראה וחדש', הן קבלות-השבת שאנו עורכים בקיבוצנו כבר
שנים רבות, הנשענות על המסורת היהודית תוך תרגומה לימינו אלה.
מסתבר שהאמונה הקיבוצית בת-ימינו, המתבססת על המסד ההכרתי הקובע
שחברה צריכה להתנהל על פי העיקרון של: "כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי
צרכיו", שואבת את חיוניותה משורשים עתיקים ומלאי השראה. עקרון שחיוני לנו
לשמור עליו ולטפחו, גם כמורשת אבותינו, וגם מתוך רצון לחיות בחברה המנסה להגשים
בחיי היום-יום הוויה של צדק אנושי אופטימלי.
תודה לאבישי על דבריו ספוגי האמונה והאהבה לשורשינו
הקיבוציים, ולאבות המייסדים. ענה ששון