השבוע בקבלת השבת:
האש תהבהב מן השירים,
על מרד בר-כוכבא ותוצאותיו –
מנו אלון
----------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת-השבת.
שבת שלום
בצער רב אנו מודיעים
על מותו של חברנו היקר
יעקב ניידס
תנחומים למשפחה
ההלוויה התקיימה ביום רביעי.
המשפחה יושבת שבעה מיום חמישי עד שלישי,
בשעות 9:00-12:00 ו- 16:00-20:00
מאמר מערכת
את גורית מגן ניסיתי לראיין לעלון כבר לפני כשנה וחצי. אבל
לגורית יש כישרון נפלא לסרב ובו בזמן לתת לך תחושה שהיא נענית. קשה להתנגד לסירוב
כזה... לפני שבועות אחדים, לקראת חודש יוני – חודש הגאווה, חידשתי את ניסיונותיי
ואלמלא הסתבר לי לפתע שהיא מועמדת לקבלה לחברות, היה מן הסתם גורל הניסיון הזה
כגורל קודמיו...
אבל גורית למרבה השמחה יחד עם בת-זוגה נגה טל מועמדות לקבלה
לחברות, וגם לי-את וניר בכמן, והרי אחד מתנאי הקבלה לעין-שמר הוא ראיון לעלון...
אז העלון השבוע, גם אם הוא מקדים מעט את חודש הגאווה, מוקדש
גם לקליטה וגם לגאווה – גם לשמחה וגם לששון.
וכדי ששני הנושאים החשובים לא ייטמעו זה בתוך זה, כמה מילים
במיוחד לכבוד חודש הגאווה:
מבחינתי, המאבק הגאה הוא שם נרדף למאבק לזכויות-אדם. קהילת
הלהט"ב בישראל היא קהילה חזקה – רבים מחבריה הם בעלי אמצעים כלכליים ומחזיקים
בעמדות של כוח והשפעה. מהמקום החזק הזה אפשר לפעול ולשנות, ובכך מיוחדת הקהילה הזו
מקהילות מוחלשות אחרות (כמו מבקשי-מקלט, נכים, זקנים וכו').
על מדינת ישראל של 2019 יורדת בימים אלו עלטה כבדה של
שחיתות, לאומנות ופגיעה בשלטון החוק. המאבק הגאה הוא קרן-אור בתוך העלטה הזו. כוחה
של הקהילה מקשה גם על הגרועים ביותר לפגוע בה, ובכך הופך המאבק הגאה למעין קטר
שביכולתו למשוך איתו עוד קרונות של אור באפלה. מעט מידי אולי... אבל יותר מכלום.
אחד מחברי הקהילה הגאה, סיפר לי שפעם מזמן השתתף במצעד
הגאווה בניו-יורק. משני צדי הכביש בו הלכו הצועדים, ניצבו אזרחים רבים וגם השוטרים
הקשוחים של משטרת ניו-יורק שאבטחו את האירוע. לפתע הוא הבחין בדבר שמילא את עיניו
בדמעות והשפיע על כל הבנתו את המאבק הגאה - אחד השוטרים שניצב שם בתפקיד... הצדיע
לצועדים...
עלון עין-שמר השבוע, מצדיע למאבק הגאה - המאבק שאין חשוב
ממנו על זכויות אדם ועל התקווה לשוויון בין כל בני-האדם ללא הבדל דת, גזע ומין.
סיגל דקל
*עקב תקלת קול בשידור שיחת-הקיבוץ, העלון
מקדים את הוצאתו לאור ליום רביעי.
ראיון השבוע עם –
לי-את בכמן
לי-את נולדה בירושלים, בשנת 1977, להוריה עלמה וחיים לב-אל,
עולים מארגנטינה.
למדה בתיכון ע"ש רנה קסין, ושירתה בצבא כמ"כית.
למדה לתואר ראשון במדעי המדינה, קולנוע וטלוויזיה, במכללת
עמק-הירדן.
עבדה 8 שנים בחדשות ערוץ 2 בנווה-אילן, כמפיקה ובמאית של
תוכניות שונות (עובדה, אולפן-שישי, שש עם...).
אחרי שהכירה את ניר, החליטו להשתקע באזור. לי-את למדה עיצוב
פנים ובשנים האחרונות עשתה מגוון פרויקטים פרטיים. כיום עובדת בחברת
"אלפנט" בחדרה.
נשואה באושר לניר, ואמא לרונה (כיתה ה'), רעות (כיתה ג')
ודרור הקטנה בת השנתיים.
זיכרון הילדות הראשון שלי קשור לטיסה לארגנטינה. ראיתי שם
לראשונה את הסבים והסבתות שלי, וכל הדודים והדודות. פתאום הרבה משפחה ושולחנות
ארוכים-ארוכים...
האנשים שהשפיע עלי הרבה הם כמובן ההורים שלי, שהחדירו בי
תמיד ציונות ועצמאות, אבל האדם הראשון שעלה בראשי הוא המורה שלי להיסטוריה
מהתיכון, אבי סלמנוביץ', שהצליח לראות אותי מעבר לתלמידה שהייתי ונטע בי את האמון
במערכת-החינוך.
המקום האהוב עלי ביותר בעולם הוא כמובן המקום שבו היקרים לי
נמצאים. חוץ מהבית שלנו, אני מאד אוהבת את מדריד בספרד - אנשים חמים, תרבות עשירה,
פארקים ואדריכלות, אוכל טוב, יין טוב והרבה אווירה.
הכיף שלי הוא בשעות המאוחרות של היום, כשהבית ישן ושקט, ואני
על הספה רואה שטות בטלוויזיה, ואז נכנסת לחדרים של הבנות, לנשיקת לילה-טוב ומבט
עליהן כשהן ישנות. תענוג לסגור ככה את היום.
האמת שבכיתי בכי אמיתי וקורע לב לפני כשבועיים, כשהיה נראה
שהחתולה שלנו, בת ה-19, קרובה לסיים את חייה... אבל היא בזבזה עוד נשמה וחזרה
לעצמה...
אני חושבת שאני צריכה לבקש סליחה מהבנות שלי, שאני לא מספיק
מתנתקת מהנייד כשאני איתן. מקווה ליישם סוג של גמילה מהמכשיר הארור הזה.
ההרגל שהייתי רוצה להיגמל ממנו, פרט לטלפון, הוא קולה זירו.
אני מתרצת לעצמי שזה במקום קפה.
ההישג הגדול ביותר שלי הוא המשפחה שלי – הזוגיות עם ניר,
והבנות כמובן.
העבודה הגרועה ביותר שלי הייתה כסטודנטית, במסגרת הדרכה של
משרד-התחבורה לחוק של חגירת חגורת בטיחות גם מאחור - "חגור גם מאחור".
הייתי בתחנות-דלק שונות, הריח לאורך השעות הארוכות והנהגים הישראלים... היה לא
פשוט, טוב שנמשך רק כמה ימים.
כשאהיה גדולה אני רוצה להיות סבתא - סבתא נוכחת, כייפית,
וחברה של הנכדים (ועל הדרך עוזרת להורים שלהם...).
אני מניחה שיש המון דברים שאתם לא יודעים עלי, בכל זאת אנחנו
עדיין לא מכירים.
אם לא נגור בעין-שמר, אני מניחה שנישאר באחד מיישובי המועצה,
למרות ההבדלים הבולטים ביניהם.
עד כה מה שאני אוהבת בעין-שמר הם האנשים שיצא לי להכיר
בהזדמנויות שונות, ואת השכנים שלנו לעתיד בשכונת שפירא - כולם פתוחים, חייכנים,
אדיבים. וגם את העצים וכל הירוק בעיניים.
ראיון השבוע עם –
ניר בכמן
ניר נולד בשנת 1974, להורים ילידי הארץ. אביו היה מורה
למכונאות-רכב, ואימו (ז"ל) אחות בקופת-חולים כללית.
ניר גדל בשכונת נווה-שאנן בחיפה ושם למד.
בצה"ל שרת בהנדסה-קרבית ועדיין משרת במילואים. לאחרונה
סיים תפקיד מג"ד מילואים בדרגת סא"ל.
למד בטכניון הנדסת תעשייה וניהול.
לאחר-מכן עבד בחברת ייעוץ בארץ, בגרמניה ובארה"ב,
ובחברה טכנולוגית בתחום הדפוס הדיגיטלי בפורמט רחב. בעשור האחרון התמקד בתחום
המכשור הרפואי, וב-4 השנים האחרונות מנהל את השירות הטכני והפרויקטים בחברת
"מדטכניקה".
נשוי בכיף ללי-את, ואבא לרונה (בת 11), רעות (בת 8 וחצי)
ודרור הקטנה בת שנתיים וחצי.
זיכרון ילדות ראשון שלי זו החתונה של בן-דוד שלי. אני זוכר
שמחה, ריקודים ובגדים צבעוניים.
אדם שהשפיע עלי רבות, מעבר להורי, הוא סבא שלי, שעזב את ביתו
בגיל 16 בכדי לעלות לארץ במסגרת תנועת-הנוער, עבד בהקמת חברת-חשמל ובסולל-בונה,
שירת ב"הגנה", בצבא הבריטי ובצה"ל. איש ערכים, עבודה ומשפחה.
המקום בעולם שאני הכי אוהב הוא הבית שלי עם לי-את והבנות,
וצפון הארץ - הגולן, אצבע-הגליל והחרמון. שרתתי ועבדתי באזור הזה והתחברתי אליו
מאוד.
הכיף שלי הוא לבלות עם המשפחה, לטייל, ולרכב על אופניים.
הזלתי דמעה לאחרונה בהלוויה של אחות של חבר.
אני צריך לבקש סליחה, מהבנות שאני לא מצליח לפנות להן יותר
זמן איכות יחד, ונאלץ לעבוד גם כשאני בבית.
הרגל שאני רוצה להיגמל ממנו, הוא לעבוד באינטנסיביות. חשוב
לי להגיע לאיזון טוב יותר בין העבודה והבית.
ההישג הכי גדול שלי בחיים הוא ללא ספק הזוגיות עם לי-את,
והבנות.
העבודה הכי גרועה שהייתה לי, כנער, היתה בפינוי שולחנות
ושטיפת כלים במסעדה של דוד של חבר. תוך מספר ימים היה ברור שאם רוצים שיישארו כלים
במסעדה, עדיף שאפסיק לעבוד שם.
כשאהיה גדול אני רוצה להיות בן-זוג, אבא וסבא טוב, מעורב
ומכיל.
לא יודעים עלי עדיין את הרוב... אנחנו לא מכירים.
אם לא נגור בעין-שמר, כנראה נגור בישוב אחר במנשה.
אני אוהב בעין-שמר את הסביבה הירוקה, מוסדות הקיבוץ הוותיקים
(רפת, חדר-האוכל, הגנים הקיבוציים), החממה וסדנאות האומנות.
ראיון השבוע עם –
גורית מגן
גורית נולדה בעין-שמר בשנת 1975 להוריה שולמית וגדעון מגן.
יסודי למדה בחברת-הילדים, תיכון ב"מבואות-עירון",
ובצבא שירתה בחיל-האוויר בקריה וברמת-דוד, בתפקיד פקידותי.
בין השנים 2000-2006 למדה אדריכלות באוניברסיטת תל-אביב.
כשסיימה את הלימודים עבדה כשנה במשרד אדריכלים, ופתחה עסק עצמאי בשם Junktion (ג'אנקשן) - סטודיו לעיצוב
ואומנות, שחומרי הגלם שלו הם ג'אנק – "זבל". גורית היא המעצבת ואיתה
עובדת נוספת המטפלת בשיווק ומכירות. בשנה הראשונה בעיקר אספה חומרי-גלם. מאז, ב-10
השנים שהעסק פועל, הוא עבר מהתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, לנמל יפו וכיום הוא
ממוקם בקרית המלאכה - אזור ובו 300 אומנים, גלריות וחדרי סטודיו.
להיות בעלת עסק עצמאית זו עבודה קשה, ובמיוחד קשה להיות
עצמאית בתחום האומנות, אבל כשרואים את העבודות של גורית, מבינים שמדובר בכישרון
מיוחד במינו.
גורית חיה בזוגיות עם נגה, ואמא לנמרוד (7 וחצי), אסף (5
וחצי) ואורי (בת שנה).
את הריאיון עם גורית, רציתי להקדיש גם לזוגיות המיוחדת של 2
נשים, לרגל חודש הגאווה, אבל מבחינת גורית אין מה לעסוק בנושא זה כי אין בו שום
ייחוד. גורית בחרה בנגה כשותפה לחיים, לא משום שהיא אישה ולא למרות שהיא אישה, אלא
משום הבן-אדם שהיא.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
מעבר לתשובה המובנת מאליו – בני משפחה ואנשים קרובים... אני
בוחרת במורה שלי לציור באוניברסיטה. כל השנה ציירנו בקורס שלו ציור אחד בלבד. ציור
סופר ראליסטי בשמן. השיעור הזה היה לי קשה מאוד, לא הבנתי מה הוא רוצה, לא הייתי
טובה בזה, ואם אני זוכרת נכון גם נכשלתי בקורס. אבל למדתי ממנו להתבונן באמת בצורות
ובצבעים, וזה היה בשבילי שיעור גדול.
מה המקום בעולם שאת הכי אוהבת?
את שוק הפשפשים, שנמצא מאחורי אחת מתחנות המטרו בטיבלסי,
גרוזיה. טיילתי הרבה פעמים בגרוזיה (היום גאורגיה), ולכל מקום שאני מגיעה, אני
הולכת (הרגלים לוקחות אותי מעצמן) דבר ראשון לשוק הפשפשים. שוק פשפשים אמיתי, לא
שוק עתיקות, אלא שוק שנולד מכורח, מחוסר...
הטיולים שלי בשווקי הפשפשים בעולם, גם כיוונו את ג'אנקשן
וגיבשו את התפיסה האסתטית והאומנותית שלי.
מה הכיף שלך?
העבודה שלי בסטודיו. זה טוען אותי.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
כשהייתי בהריון בכיתי כל הזמן, אפילו מפרסומות בטלוויזיה.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
שהילדים שלי חושבים שאני האדם הכי מצחיק בעולם. ואני לא.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
במהלך לימודי האדריכלות, נסעתי לחצי-שנה להלסינקי, פינלנד.
ניסיתי להתפרנס מכל הבא ליד, ובין השאר עבדתי יום שלם באפיית עוגות בקונדיטוריה.
בסוף היום אמרו לי שזה בסדר אם מחר אני לא אבוא.
אם לא לגור בעין-שמר איפה היית רוצה לגור?
בכל מקום שהגעתי אליו. במיוחד כפר אחד בקירגיסטן.
מה את אוהבת בעין-שמר?
חצי-שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא, עזבתי את הקיבוץ. באותן שנים
הוקסמתי מהאנונימיות שהעיר מציעה. מאז הרבה דברים השתנו, גם אני וגם הקיבוץ.
היום אני (קצת) פחות חרדה לפרטיות שלי, ויותר פתוחה לרעיון
של קהילתיות, וגם הילדים עשו חלק מהשינוי. בשבתות כשאנחנו באות לקיבוץ עם הילדים,
אני רואה כמה טוב להם פה.
ראיון השבוע עם –
נגה טל
נגה נולדה בקיבוץ אורים בשנת 1975, להוריה יוכבד ועפר טל.
יסודי למדה בקיבוץ ותיכון ב"אשל הנשיא".
בצבא שירתה בנח"ל כמדריכת ספורט.
לאורך השנים למדה כמה תחומים, בעיקר פסיכותרפיה גופנית
וטיפול בשיטת אלבאום.
עובדת בחברת הייטק – "רדוור", כמנהלת יחידת
לוגיסטיקה וניהול הזמנות.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
עבודת מקרמה של אנשים שמחזיקים ידיים, שהיתה תלויה מעל המיטה
שלי.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
גורית
מה המקום בעולם שאת הכי אוהבת?
ערוצי נחל הבשור בוואדי שליד אורים.
מה הכיף שלך?
קפה שקט של בוקר
מתי בכית לאחרונה ולמה?
אני בוכה בקלות, בעיקר מאז שנולדו הילדים, כל סצינה קיטשית
בסדרת טלוויזיה יכולה לגרום לי לדמוע.
מה ההרגל שאת רוצה להיגמל ממנו?
מהדחף לסדר אחרי הילדים כל הזמן.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
האדם שאני היום מול הילדה שהייתי פעם, והמשפחה שלי.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
בילדות, לנקות את השקתות של התרנגולות בפינת-החי של הקיבוץ.
מה את רוצה להיות כשתהיה גדולה?
אף-פעם לא היתה לי תשובה לשאלה הזו, וגם היום לא.
אם לא לגור בעין-שמר איפה היית רוצה לגור?
בביקתה קטנה ביער בן-שמן.
מה את אוהבת בעין-שמר?
את גדעון, את הירוק, את הקירבה לאדמה ואת המשפחתיות שיש
בקיבוץ.
לוח מודעות
יום א' 26.5 בשעה 17:00 במועדון-לחבר –
"מה קורה במשק?" עם אירית פואה,
בנושאים הבוערים: מה אומר תקנון בית-דורות? מה זה הבילינג
הזה? למה אנחנו צריכים לשלם לנהג-בית? וכל מה שמציק, מעצבן ומסקרן, בשיחה רגועה.
קפה ומאפה מובטחים.
נהג-בית שלנו
// שלמה בורלס
למה לתת הרגשה לא נעימה? מה מביא לביטול שירות חיוני? האם
פשטנו את הרגל ואיננו יכולים לתת שירותים חיוניים בחינם? האם הסעות היום
ובריכת-השחייה מחר?
צריך לומר את האמת לצעירים שרוצים לחיות בקיבוץ, וגם
לוותיקים, שאין לקהילה כסף לחינוך טוב, לתרבות טובה ולהסעות לחדרה.
נהג-בית הוא שירות טוב – יהודה בן גידה נותן לנוסעים יחס
נעים, החיילים שלנו יכולים להגיע לרכבת בזמן, חברים מגיעים איתו לקופת-חולים וגם
חוזרים יותר בריאים. ואפשר לנסוע לחדרה, לשתות קפה ולאכול מאפה טעים, וגם זה מוסיף
בריאות.
50% מהנוסעים עם נהג-בית הם פנסיונרים
שנוסעים לחדרה ו-10% חיילים שנוסעים לרכבת. צריך לזכור שלא נשארים צעירים לתמיד.
אני שואל לאיפה נעלמה הרגישות שהיתה לנו, גם כשלא היה כסף? קצת רגישות זה תמיד
עוזר.
תודה ליהודה על השירות של נהג-בית שמוסיף לנו בריאות. תהיו
בריאים.
משולחנות ההנהלה
הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 24.5.2019 בשעה 9:00, עד יום ראשון 26.5.2019 בשעה
13:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi
Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה ב-הנהלת-חשבונות אצל הגר צ'נסקי
ביום ראשון 26.5 בין השעות 9:00-13:00.
דרושים חברים להנהלת קרן המילואים
הנהלת קרן המילואים סיימה קדנציה.
אנו מודים לשמוליק בראון, תמנע דגאי, ויפתח אלון,
על 4 שנים בהן לקחו על עצמם תפקיד חשוב זה.
עומר גבע ממשיך בתפקידו כיו"ר הקרן.
אנו מחפשים 3 חברים המוכנים להתנדב ולהיות חלק מהנהלת קרן
המילואים.
כשיר לכהן בהנהלת הקרן, מי שנתקיימו בו כל הפרטים הבאים:
• אינו מכהן בגוף המבקר של הקרן.
• אינו משמש בקיבוץ כגזבר ו/או כמרכז-משק ו/או כיו"ר כלכלי.
• אין לו קרובי-משפחה המכהנים בהנהלת הקרן או בגוף המבקר של הקרן.
(לעניין סעיף זה: "קרוב-משפחה" –
בן-זוג, אח, הורה, הורי הורה, צאצא של כל אחד מאלה ובן-זוגו של כל אחד מאלה).
התפקיד בהתנדבות.
חברים הרואים עצמם מתאימים, מוזמנים לפנות לשרית אלימלך
בטלפון: 052-3750991 או במייל
sarit@ein-shemer.com,
עד תאריך 2.6.19.