חפש בעלונים קודמים

כח באב תשס"ט 21.8.09


עלון 34 (3756) כח באב תשס"ט 21.8.09





י ו ם ה י ל ד
2009

מחר, שבת, החל משעה 10:00 ועד 14:00
בבריכה
מתקנים מכל הסוגים, פינת קפה ועוגות,
פינת קטנטנים ונקניקיות (בחיוב)!
כ ו ל ם מ ו ז מ נ י ם !


תורני המתקנים: הקפידו על החלפות בזמן, החל מכתיבת שורות אלו – האחריות להחלפה – עליכם.



אולה! קומו אסטאס?

שלא יגידו שלא למדנו משהו מהמכסיקנוס.

הסמינר השלישי בחממה הסתיים בשעה טובה, והאורחים
המשיכו לדרכם.
המכסיקנים מודים לקיבוץ עין שמר על האירוח הנפלא
והחוויה המאוד ישראלית שעברו כאן.
ואנחנו רוצים להודות לכל מי שעזר וסייע לאורך הדרך: צוות המטבח, צוות החצר, המכבסה ומחסן הבגדים, בית דורות, הנוי, רוז'ה, אוריין, איתי משיח, חיים חננאל, צוות הכלבו, צוות החינוך, הני, צוות הבריכה, דנה שחר, מרים שנפלד, נווה תומר והנהלת הקיבוץ. תודה לכל החברים על הסבלנות והכנסת האורחים.

תודה מיוחדת לנוער הקיבוץ – מספר 1.
כל האורחים שהגיעו אלינו הקיץ יצאו מרוצים, ואנו מקווים להמשיך את סמינרי הקיץ גם בשנה הבאה לרווחת כולנו.

צוות החממה








מזל טוב!
לשרי וגברי, סבתא יהודית
וכל המשפחה הרחבה
עם נישואי נוגה ועמוס.













ת ו ד ה !
לנילי – על שנים של ניהול בתבונה וברגישות, על מסירות והתמדה לאורך שנים,
ולכל צוות בית דורות אשר טיפלו בפולה בשנותיה הקשות ביותר, ושמרו לה על צלם אנוש וכבוד עצמי, במסירות, באכפתיות ובדאגה אמיתית.
בהרבה הערכה ותודה.
משפחת ארסטר.




עדכוני מש"א

בחירת רכז משק
יואב דרורי מסיים את תפקידו כרכז משק בעין שמר בסוף אוקטובר.
הנהלה כלכלית אישרה צוות שתפקידו להביא המלצה של מועמד לתפקיד להנהלה כלכלית.
הצוות שאושר: עודי דגאי, רקפת זהר, משה שפירא, לימור גרוסמן, אייל תומר, רוני גלעד.
הצוות התכנס ובדק את הגדרת התפקיד של רכז המשק, והוציא לקיבוץ מכרז המבוסס על הגדרת התפקיד המעודכנת.


מ ה ח י נ ו ך
נשמח לקבל או לקנות סל-קל.
ענת



אני מודה לכם אנשים טובים, על העזרה ועל התמיכה, על הרגישות וההבנה, הענקתם לי ולמשפחה שלי בשעות הקשות שלנו – עשיתם שיהיה יותר קל.

ע ל ו י ת





נועם הספר מגיע ביום שני




חדש בהוט

נפתח ערוץ חדש שמספרו 66, המשדר 24 שעות ביממה - חינם - תוכניות רבות ומגוונות בנושא קבלה - אבל לא רק.
אפשר לשמוע שם מכל טוב: שיחה עם מומחי כלכלה, אירוח אנשי תרבות וחברה, תוכניות ילדים בשילוב סיפורים, ציורים ושירים, שיחות על חינוך בנושאים כמו ריטלין, עונשים, יחסים בין אחים ועוד. סשה דמידוב מארח חברים מעולם התרבות והבידור ועוד ועוד...



פרוטוקול הנהלת קהילה
מיום 5/8/2009

1. תיקונים להסדרי צעירים. שמוליק בן דור הציג את הצעת הוועדה, שעיקרה חיזוק אחריות ההורים לבניהם, כל עוד לא התקבלו לחברות בזכות עצמם. כמו כן, סכום המענק לבוגרי י"ב יעודכן ל-2,400 ₪ ויכלול גם את מענק הנסיעה לחו"ל. מענק הלימודים - יועבר להורים עם תחילת לימודי הבנים או בהגיעם לגיל 30 (בכל מקרה, פרוס על שלוש שנים). הוחלט לערוך את ההצעה מול המצב הקיים ולהמשיך את הדיון בישיבה הבאה.

2. מרכיב הזמן בחיובי רכב. דני שורר הציג את הצעת ועדת רכב, לכלול בחיוב השימוש ברכב הקיבוץ גם את מרכיב הזמן. הוחלט – לאשר ולהעביר לשיחה ולקלפי.

3. ש ו נ ו ת :
ימי היערכות במערכת החינוך. הנהלת החינוך דנה בבקשת הנהלת הקהילה בישיבה קודמת, לשקול הפרדה בין הגיל הרך והמרכזים, ומבקשת לאשר ימי היערכות זהים בשני התחומים. הוחלט לאשר את הבקשה.

הפרטת החוגים. הצעת הנהלת החינוך להפרטת החוגים אושרה. העלות הכללית של החוגים – לפי העלות בשנה האחרונה. העלות, בהבדלי מחיר בין צעירים ובוגרים, תתווסף לתקציב ההורים לפי הפירוט המצורף בהצעה. ההפרטה תובא לאישור הקלפי.
רשם : עמית.




פולה קרסוצקי-ארסטר
נולדה 15.3.1915
נפטרה 14.8.09


פולה קרסוצקי – ארסטר

אמא נולדה בשנת 1915 בשלהי מלחמת העולם הראשונה. הצעירה בין שמונת ילדי משפחת קרסוצקי.
משפחתה היתה משפחה אמידה, בעלת מפעל לייצור תחרה (תחרה שהגיעה עד ארמון הצאר ברוסיה ועל כך קבלה המשפחה תעודות הוקרה). מאחר ומשפחתה הביאה ראשונה חשמל לקאליש, הרשו לכל אחיה ללמוד בגימנסיה הפולנית של קאליש.

עם התגברות האנטישמיות, הוחלט כי האחות הקטנה (אמי) תלמד בגימנסיה העברית של קאליש. מחנך הכיתה היה אשר בקלר, בעברו מזכירו של ח.נ. ביאליק, כך שאמי הייתה בקיאה היטב ביצירותיו של ביאליק. אחיה היו בין מקימי תנועת השומר הצעיר בקאליש. אביה הקצה מקום במבנה המפעל לקן השומר הצעיר (מבנה שקיים עד היום) רוב זמנה אחר הלימודים בילתה אמא בקן השוה"צ. בתקופה ההיא זו הייתה תנועת נוער תוססת,עם הרבה חניכים עם אורינטציה להגשמה בארץ ולאידיאולוגיות סוציאליסטיות קומוניסטיות, אשר נתנו מענה מול גלי האנטישמיות וחיי הדלות של יהדות פולין.

בהיותה ב"הכשרה" (יציאה לחווה חקלאית להתנסות באורח חיים שיתופי ובעבודה בחקלאות), הגיעה לביקור אחותה גניה, שזה עתה חזרה מארץ ישראל ושכנעה אותה כי אין לעלות לארץ בלי מקצוע, אחרת אין ממה להתקיים בשל תנאי המחיה הקשים בארץ. אמי עזבה את "הגדוד" ויצאה ללימודי גננת ילדים בוארשה.
את ההתמחות עשתה בבית היתומים בניהולו של יאנוש קורצ'אק.

הגרמנים פולשים לפולין והחלו לרכז את היהודים בגטאות. אמי ואבי חוזרים ללודג' (עיר הולדתו של אבי), מסתובבים בחוץ רק עם טלאי צהוב על הבגד. למעשה רק אמי בחוץ, מפחד ה"אקציות" שתפסו בעיקר גברים בתקופה ההיא ונלקחו לעבודה במחנות הריכוז.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב פותח חלון הזדמנויות לברוח לרוסיה, וכך מגיעים אמי ואבי לקולחוז בגבול סיביר. אבא נלקח מיד לצבא האדום, ואמא עם תעודות ההוראה לגני ילדים מתמנה לגננת של ילדי הקולחוז.
כשנולדתי, כך מספרת אמא, כל נשות הכפר באו לראות ילד "עברי". גרנו אצל כפריה בבקתת עץ עם חדר אחד.
בתור אשתו של חייל, קבלה אמי תלושי מזון. אך כדי לקבל קמח היה צריך לעמוד שעות ארוכות בשלג ובקור לחלוקה. אמא החליפה את הקמח בשוק לביצים וחלב וכל זאת כדי לשרוד. תקופה זו זכורה לאמא כתקופה של רעב תמידי ומחלות קשות שפקדו אותה ובעיקר אותי.

המלחמה מסתיימת ואבא חוזר אחר פציעה ומתחילה החזרה לפולין. בהגיעם לקאליש מתברר כי הפולנים תפשו את בתי היהודים והאוכלוסיה המקומית מגרשת את היהודים. מתחילה נדידה של שלוש שנים ברחבי אירופה כשהמטרה עליה לארץ ישראל. שנה שלמה שהינו במחנה בגרמניה שם רוכזו פליטים יהודים. בכל מקום אבא ואמא מארגנים פעילות של השומר הצעיר או פועלי ציון שמאל, וכך נרקמים גם הקשרים עם הפעילים מהארץ.
מגרמניה למרסיי בצרפת, ובדצמבר 1948 עליה לארץ ישראל.

כאן משכנים אותנו במעברת רעננה בתוך אוהל עם משפחה נוספת. החורף הקשה בשנה הזו גורם להצפות ולהפלת האוהל. אנחנו מפונים למבנה נטוש ביהודיה, אבא מתחיל לעבוד במפעל אריגה ואמא מגדלת עז וירקות בחצר.
בפעילות הפוליטית אבא פוגש את שלמה עתיר ממענית וכך נודע לאמא כי חלק מחבריה מהשומר הצעיר נמצאים במענית. כעבור שנה נפטר אבא ממחלה, חבריה ממענית מפצירים בה לבוא למענית. אמא עובדת בגלעם, במטבח, בבתי ילדים וכל עבודה שהסדרן דורש.

ב- 1954 ברור כי את לימודי התיכון אני עושה במוסד בעין שמר, ומבחינתה זה אומר לראות אותי פעם בשבוע ואולי פעם בחודש, היא מחליטה לעבור לעין שמר. כאן נמצאים גם קרובי משפחתה, שרה זיפה (ויינשטיין) ורות אלון. כאן גם קאז'יק אשר היה ראש גדוד שלה בקאליש.
אמא עובדת בבתי הילדים, במטבח, במרפאה. נמנית בצוות המקים את "נרדי" בית מלאכה למוצרי עור. מספר שנים הייתה המשווקת; התרוצצה בטרמפים ובאוטובוסים למכור מחנות לחנות בתל אביב, חיפה וירושלים.
היא עבדה בנרדי עד סגירתו.

אמא הייתה עם כוחות נפשיים בלתי רגילים וידעה לשרוד בכל מצב. שמרה בקנאות על נכסי התרבות שרכשה בלימודיה ובתנועה, כל עוד עמדו לה כוחותיה המשיכה ללמוד והרבתה לקרוא. כך כשנכנסה לעבוד בנרדי החליטה ללמוד אנגלית, ואני אומר לה: את יודעת פולנית, לטינית, גרמנית, רוסית, אידיש ועברית – מה את צריכה את האנגלית? "היום בארץ צריך אנגלית, אז אני לומדת אנגלית" השיבה לי.
העבודה מצריכה לצאת לקורס של המכון לפריון העבודה והייצור. זה קורס לצעירים אני אומר לה, "אז אני אהיה האמא של כולם" השיבה.

בכל מקום בו שהינו אמא מיד הציבה ספרי פרוזה, שירה ואלבומי אמנות. היא גם כתבה למגירה, אך מאחר וכתבה בפולנית סירבה לתרגם ולפרסם.

השמחה הגדולה ביותר לה הייתה הולדת הנכדים, לא פעם אמרה לי, כי הכל היה שווה להגיע לרגעים אלו. הפנים זרחו, האושר קרן מהעיניים כשהנכדים מגיעים לבקר.

ב- 95 שנותיך עברת מאורעות וחוויות שאך מעטים מצליחים לעברם בשלום, ואת עשית זאת רוב שנותיך לבד, ואם זאת הענקת תחושת ביטחון כי תמיד את נמצאת כשצריך אותך.

נוחי בשלום אמא אהובה ויקרה.

א ו ר י

פ ו ל ה ש ל נ ו ,

ביום שני שלפני שבוע, הבטחנו לעצמנו ולך כמו תמיד, כי נבוא שוב ונתראה, ולא ידענו כי נבוא כבר היום כדי להיפרד ממך לתמיד.

אמא שלי, גניה, אחותך הגדולה ממך בעשר שנים, תמיד אמרה לי בצער שאת פולה, האחות הצעירה ביותר, לא זכית לילדות טובה מספיק כפי שזכו לה שבעת אחייך ואחיותיך: 4 אחים ו- 3 אחיות שלך.
משפחת קרסוצקי האריסטוקראטית מהעיר קאליש בפולין, שנולדת לתוכה הייתה בעלת מעמד כלכלי טוב. אבא היה בעל בית מלאכה לתחרה שתוצרתה נשלחה גם לאצולה הרוסית וגם לגרמניה. עם השינויים ביחסים שבין רוסיה לגרמניה, עקב המתיחויות הפוליטיות ביניהן באותה העת, התערער המצב הכלכלי של המשפחה עד שקרס לחלוטין. אבא שלך לא עמד במשבר ולפתע בעודך ילדה קטנה, התמוטט באמצע הרחוב ומת מהתקף לב. וכך, כילדה קטנה, עברת את ראשית חייך במצב כלכלי ומשפחתי לא פשוט.

למרות זאת, כל אימת שהיינו מזכירים את ילדותך ונעוריך, עליהם שוחחנו איתך בכל הפעמים שנפגשנו איתך – בתחילה בביתך באירוח מלא שלך, ואחר כך במסעדה או בבית קפה קטן, ומאוחר יותר כשהבאנו את הקפה אליך ואת ישובה בכסא גלגלים, תמיד זו היתה שיחה של היזכרות בימים הטובים, בנופים הקסומים של ילדותך, בפארק קאליש, בשחיה או חתירה בסירה או בהחלקה בחורף בנהר הקפוא פרוסנה שבעירך קאליש. שוחחנו גם על פעילותו של קן השוה"צ שאחיך הבכור המשורר לוציאן (לוטק) היה מראשיו בקאליש, בעידוד מלא של ההורים. בקן הזה היו פעילים האחים והאחיות ואף את היית בו מדריכה. תמיד זו היתה היזכרות בימים הטובים המאושרים של ילדותך ונעוריך.

לראשונה נפגשנו בלודג' עם חזרתכם מרוסיה לפרק זמן קצר לפולין אחרי תום מלחמת העולם השניה, ואת עם נטק אישך ואורי הקטן ממני בחמש שנים, ובלי סריוז'ה שידענו כי נולד ולא ידענו כי נפטר. בשמחה גדולה נפגשנו שרידים של משפחה גדולה שלא ידענו במשך כל תקופת המלחמה איזה שבר עבר עליה. מכל הדודים והדודות שהבטיחו לי שאראה אותם בשובנו מרוסיה, איש לא חיכה לנו בשובנו לפולניה ב- 1946. השמחה היתה גדולה שיש בכל זאת משפחה.

את הגעת לארץ לפנינו – התקיים בינינו קשר מכתבים רופף בגלל התנאים הלא פשוטים ביחסים בין הארץ לפולין, אבל הבנו שאתם מסתדרים יפה, שאמנם קשה ולא פשוט אבל יש תקווה לעתיד. הכל היה נראה אופטימי עד לאותו מכתב בו נתבשרנו כי נטק אבא של אורי נפטר מנשיכת חתול ועדין נשקפת סכנה לחייך שלך, ושאם יקרה לך משהו, השבעת את אמא שנטפל באורי. וכך בהיותך בת שלושים פלוס נותרת לבדך עם בנך הקטן.

לאור חינוכך ב"שומר הצעיר" חשבת כי הדרך הנכונה להמשיך היא להתחבר אל חבריך שעלו לארץ והתיישבו בקיבוץ. זה כמובן היה הדבר הטוב ביותר גם לגבי המשך גדילתו של אורי. וכך הפכת להיות קיבוצניקית. עבדת קשה בכל מיני עבודות, בלא להתמרמר על גורלך שלא שפר, בחריצות ומסירות והתמדה וברצון גדול להביא תועלת.


בינינו שררה אהבה מיוחדת. אולי בגלל היותי הנכדה הראשונה במשפחה ואת החזקת אותי על הידיים הרבה לפי עדותך. תיארת לפנינו את השמחה בקבלת הפנים שנערכה לי עם הולדתי, אלא שכל זה הושבת עם פרוץ המלחמה והאחרית הרי ידועה. אהבה זו התקיימה כל הזמן גם עם ילדי ונכדי שהרגישו את ערכה של הדודה שלנו במשפחתנו. ימים טובים עברנו ביחד שהלכו והתמעטו לאור המצב המתדרדר שלך. בהרכב משפחתי מלא נפגשנו במסיבת החתונה של אורן, וזו הייתה בעצם הפגישה האחרונה בהרכב מלא, כי רציתי שיזכרו אותך במיטבך.

ביום שני האחרון, שהתבררה כפגישתנו האחרונה, כמו בכל הפגישות, הרגשנו קרבה גדולה, ואהבה וגם כאשר התקשית לדבר הצלחת למנות את שמות בני משפחתך וגם זכיתי כי תבטאי את שמי. למרות הימים הקשים וההידרדרות המתמדת במצבך הפיזי והמנטאלי, אנו מודים לך על שנשארת אתנו עד היום.

אני מודה לצוות המסור שטיפל בך בכל הימים הקשים שעברו עליך ותמיד קיבל אותנו במאור פנים.

אני נפרדת ממך באהבה גדולה
בשמי, בשם אברהם,
בשם ילדי: תמר, יעל, יואב, עמוס ומשפחותיהם.

באשר תהיי, תהיה מנוחתך שלמה.

א י ל נ ה ש ו ר







ה ס פ ד ע ל פ ו ל ה

את פולה הכרתי לראשונה כשעבדנו יחד בבית המלאכה למוצרי עור "נרדי".
הקיבוץ החליט להקים מפעל וותיקים שיהיה להם היכן לעבוד.
פולה הייתה המשווקת. כמה פעמים בשבוע היתה ממלאת מזוודה במוצרים: חגורות גברים ורצועות לשעונים ונוסעת לתל אביב לחיפה ולחדרה. הקליינט הגדול שלנו היה המשביר המרכזי.
פולה היתה נוסעת באוטובוס עם מזוודה מלאה בחורף ובקיץ בתחושת שליחות. היום כשאני חושבת על כך היה בהחלט נועז מצידה לקחת על עצמה תפקיד זה. אף בחורה לפניה לא עשתה את זה.
תשע שנים עבדנו בנרדי ביחד.

פעם שניה נפגשנו במגנטים.

פולה בחריצות האופיינית לה מכינה את משחקי המגנט תוך כדי דיבורים עם מיטק על ספר,
הצגה, תוכנית ברדיו וכו'. עד שחלתה ועברה ניתוח.

כשבאתי לבקרה אמרה לי שהיא לא חוזרת לעבודה. די מספיק. וחוץ מזה יש לה הרבה דברים לעשות. כלומר הרבה ספרים שהיא צריכה להספיק לקרוא. ספרים היו אהבתה הגדולה.

פעם שלישית כשנפגשנו היה כאשר פולה כבר לא יכלה להישאר בביתה לבד והייתה צריכה השגחה. בתחילה היא הגיע לדירונית ואחר כך כאשר מצבה הדרדר עברה לבית דורות.


פולה הייתה האשה אינטליגנטית ותענוג היה לדבר אתה, היה לה ידע נרחב בנושאים שונים. היא הרבתה לספר על ביתה בקאליש ועל משפחתה, אבל בעיקר הייתה פולה גאה במשפחה שהקימה כאן. באורי שלה בתמר ובנכדים.
כמעט עד הסוף פולה זכרה אותי וקראה לי בשמי.
בשבועיים האחרונים היא איבדה את החיוך שלה ולא הגיבה לבוקר טוב שלי.


ניחומים לאורי, תמר והילדים, שטיפלו במסירות בפולה במשך השנים. ולאחיינית אילנה ובן זוגה, שהיו מקפידים לבוא לבית דורות מירושלים כל שבוע ולא משנה מזג האוויר, יושבים עם פולה ושמחים על כל חיוך ומילה שהצליחו להוציא מפיה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

נ י ל י א ר ב ל





ס ב ת א ,

עולה בראשי תמונה – אני ילדה קטנה מטיילת עם קבוצת הילדים ברחבי הקיבוץ, לפתע אני מבחינה במרחק בדמות מוכרת ואהובה רוכנת קדימה, מתכופפת, פורשת ידיים לצדדים, והנה אני רצה אליה אל סבתא, שאוספת אותי אל חיקה בחיבוק חם.
היה זה טקס קבוע שלנו, כשנפגשנו על המדרכה, רגע של אושר וחדווה של מפגש.
זו סבתא בשבילי.
וגם – מקלט להתארח בו כשאני רבה עם אורן בבית, או מבקשת שקט מבית הילדים הרועש. בית נעים ושקט להתרווח בו. שם תמיד את מתעניינת בי ובמעשיי, תמיד מבקשת להעניק לי דבר מה.

כשגדלתי הבנתי יותר ויותר עם מה את מתמודדת. סיפור חייך ריתק אותי. ככל שהתבגרתי גברו בי ההשתאות, וגם האימה.
איזה מסע של תלאות עברת מאז נעורייך בפולין האנטישמית, דרך הכיבוש הנאצי, חיי הפליטות על גבול סיביר, אבדן תינוקך, העליה לארץ ואובדנו הטרגי של סבי – בעלך.
הצטיירת בעיני כלביאה הנאבקת למען בנה וביתה.

היסטוריית חייך הותירה חותם בנפשך ותמיד היית מלאת דאגות כלפינו, חרדה לשלומנו. נשאת עמך חששות והיית חשדנית כלפי סביבתך. גילית, לכן, קושי לחוש שייכת באופןמלא לחברה הקיבוצית. אך החשש והחשדנות כלפי הזולת נעלמו על מפתן ביתך, עת היית איתנו, והתמסרת אלינו באהבה.
מלאנו את עולמך אך לא את כולו. אהבתי לקלוט בכל פעם עד כמה רחבת אופקים את. תמיד סקרנית, תמיד מבקשת ללמוד ולהשכיל.
כך אני מעדיפה לזכור אותך.

התקשיתי לעמוד לצידך כשהלכת ודעכת, וצלילים החלו להשתלט ולתפוס את מקומם של בהירות המחשבה ושל הזיכרונות הרבים. נפרדתי ממך אט אט, עוסקת בחיי ומתקשה לבלות איתך, כי השתנית כל כך.

הייתי רוצה להאמין כי עתה, לאחר שנפרדת מן העולם הזה, את מקיצה בעולם אחר, בו את שוב צעירה ונאה. צלילות מחשבתך שבה אליך וזיכרונותיך שנמוגו שוב מהדהדים בראשך, והנה את פורשת ידיים -


הפעם שלא על מנת לקלוט אותי אל חיקך
אלא בכדי לחבק את אישך שעזבך לפני שנים
ואת תינוקך הפעוט שנפטר בינקותו.
וליבך מתרחב
וכל פחדיך נעלמו כלא היו.

כך הייתי רוצה להאמין
כך אחשוב עליך מעתה.

אוהבת,
א ו ר י ת
















ש ב ת ש ל ו ם