חפש בעלונים קודמים

עלון 39 (2014) (5985) כא תשרי תשע"


פרדס עין שמר // מנו אלון
הפרדס שלנו – שלאחרונה ניכרת כולו – התפתח במספר שלבים החל משנת 1932.         
את אדמת הפרדס קיבל קיבוצנו מהמוסדות המיישבים כדי לאפשר לו להתפתח כלכלית. עד אז היו לקיבוץ מספר קטן של ענפי חקלאות קטנים בהיקפם כמו רפת, גן ירק ושדות חיטה ושעורה.  בתחילה נטעו חברי הקיבוץ בשטח שנקרא פרדס א' אשכוליות ותפוזי שמוטי. 
מים להשקיית השתילים לא היו במקום, לכן הביאו בעגלה עם סוס חביות מים מכרכור. 
בהמשך נחפרה באר במקום ומימיה שימשו להשקיית העצים. כמות המים שהייתה יחסית גדולה אפשרה לנטוע חלקות נוספות של זנים שונים של פירות הדר כמו לימונים וסוגי מנדרינות שונים.
חברים רבים עבדו בפרדס במשך השנים. לי זכורים החברים הוותיקים שעבדו במשך שנים.
היינו פוגשים אותם כשבאנו בתור ילדים לטיול בפרדס. מנחם מגן שהפך במשך השנים למומחה בקנה מידה ארצי, שבתאי אבל, אריה שמרי ואשר שנפלד כולם כבר אינם עמנו מזה שנים רבות. שלושת האחרונים היו אנשי רוח ובהפסקות המנוחה היו נשכבים בתחתונים תחת עץ בעל צל רחב והיו פותחים בדיון פילוסופי או ספרותי ולפעמים שכחו שהגיעה השעה להמשיך בעבודה, עד שמנחם הנמרץ וחסר המנוח זירז אותם לחזור לעבודה, שהייתה מאוד קשה ללא אמצעים טכנולוגיים כמו טרקטור וכלים שונים, שנרכשו במשך השנים.
אנחנו, ילדי הקיבוץ, היינו כוח העבודה המרכזי בקטיף ההדרים שהתבצע בחודשי החורף. 
החל מכיתה ח' עד י"ב חולקנו לחוליות קטיף בנות 4-5 ילדים ובמשך שלוש שעות בכל ימי השבוע (לא בשבת) קיבלנו גזרת קטיף לכל חוליה והתחרינו בינינו למי יהיה ההספק הגדול ביותר. במשך השנים השתכללה השיטה ואף ניתנו פרסים לחוליה המצטיינת וגם לכל האחרים. הפרסים היו בעיקר קרמבו בחורף, ובחודשי האביב ארטיק שניקנה ב"קיוסק של ינקלביץ".
אני הצטרפתי בתור מוסדניק לצוות הפרדס בסוף שנות ה-50 ועבדתי בחופשים ובעיקר בקיץ בחופש הגדול. בצוות היו אז דדי מאסטרו, אהרון לביא ומאיר בלילוס זיכרונם לברכה.
נציגי הדור השני בקיבוץ אורי שפירא, מיכה מילשטיין, אביטל גבע ורפי שפירא ז"ל. 
 בשנות ה-60 קלט קיבוצנו אוכלוסיות חדשות, עולים חדשים שבאו לחצי שנה "אולפן" ללימוד עברית ומתנדבים מארצות סקנדינביה (בעיקר מדנמרק). הם שימשו ככוח עבודה נוסף לתקופת הקטיף, כי ילדי המוסד לא הספיקו לקטוף את כל הפרדס. ההווי והאווירה שהתפתחו בפרדס בעקבות בואם של הקוטפים החדשים ובעיקר סביב הבנות הדניות הוא כבר סיפור אחר שלא זה המקום לספרו, אפשר רק לציין שהיו מעורבים בו הרבה מאוד הורמונים של צעירי המקום. משנות ה-70 ואילך הועם זוהרו של ענף הפרדס כענף מרכזי בקיבוץ, ההילה של ענף המייצא את פריו לחו"ל ומביא דולרים רבים כבר לא הספיקה. היה צורך לעקור זנים ותיקים ולנטוע חדשים כמו פומלות ומנדרינות מיכל. הקטיף נעשה בעיקר ע"י שכירים, ילדי המוסד יצאו כמעט לגמרי מהתמונה ובהמשך פסקו גם אנשי האולפן והמתנדבים מלהגיע. עם זאת המשיך הפרדס לשמש כמקום בילוי עבור ילדי הקיבוץ והוריהם גם כשבחלק ממנו הוקם מרכז מסחרי 
  מה שסופר פה הינו קצה קצהו של סיפור הפרדס, למשל קרבתו למחנה 80 שהיה בתחילה בריטי ולאחר מכן צה"לי הולידה סיפורים רבים שאחד מהם עוסק בחייל בריטי שנמצא תלוי על אחד הברושים. קרבתו של הפרדס לפרדס חנה וכרכור היא מקור סיפורים נוסף שאחד מהם הוא התקפה של אנשי שכונת התימנים עם מקלות באחד הלילות כשרפי ז"ל ריסס בחלקת תל שלום.תם פרק בתולדות הקיבוץ.
 מסיפורי הפרדס
כתב: עלי אלון
מוקדש בידידות לאבנר ארבל (הוא כבר יודע למה)

ה"פָּרָדִיס"
כמו כל פינה בעין שמר - גם הפרדס - בעיקר הפרדס - שפע סיפורים. בעין שמר, צריך להזכיר, על עשרות אמניה ואנשי-הרוח שלה, תמיד הסיפור היה חשוב - אם לא יותר אז לפחות כמו המציאות. ואם להיזכר שבפרדס התרכזה קבוצת "אינטלקטואלים" - במירכאות ובלעדיהן - הרי הסיפורים שפעו...
 השם "פרדס" בא מהמילה הפרסית "פרדיס" - גן עדן. במשך דורות, הפרדס היה גן עדן לכל אנשי עין שמר וילדיהם. מקום אהוב מאז ועד העונה האחרונה - ולא נרחיב.
היו שני - ואולי שלושה פרדסים: "הפרדס הגדול", פרדס ד' ו"פרדס הורים". אין ילד מילדי עין שמר מהדורות הראשונים ובניהם - שלא עבד בפרדס. הפרדס היה ב"די-אן-אי" של כל אנשי הקיבוץ וילדיו. אני קטפתי (עדיין קטפנו גם לימונים קוצניים...), בכיתה י"א עליתי בדרגה והפכתי ל"נגר אריזה" תחת פיקודו של אהרון לביא ז"ל, שהיה מהיר כשד בעבודתו. בניי - ליאור וניר, הצטיינו כראשי צוותים של ילדי המוסד בעבודה בקטיף (כבר עבדו בקבלנות: מי שגומר כמה מכלים הולך הביתה... ברגל.)

החמור "פרדס" ואריה שמרי
זה מזכיר לי את החמור הקפריסאי הענק של עובדי הפרדס שקראנו "דיגניש" על שם בעליו איגנץ - וגם "פרדס" (במילעל).
כל בוקר היו רותמים אותו לעגלה קטנה דו גלגלית ואריה שמרי המשורר, אחד מעובדי הפרדס, היה מתחיל להכות אותו מכות רצח. למה?
החמור היה תמיד מיוחם. כשהיה מריח נקבה מרחוק - מעין עירון או מבקה-אל-גרביה, לא משנה - היה מתחיל לדהור לשם, עם כל צוות הפרדס על העגלה, ואי-אפשר היה לעצור אותו.
אז אריה שמרי אמר שהוא מקדים רפואה למכה, וכשהוא יתחיל לדהור הוא ייזכר במקל... והוסיף פסוק מהתלמוד: "המרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים".
מאשר שיינפלד עד בנימין בלילוס
לעומת אנשי הכלכלה – אנשי הרוח (גם הכלכלנים שלנו כמו משה גרוסמן וחילק הררי היו בעיקרם אנשי רוח),  ה"בטלנים" בעלי הידיים השמאליות, אלה שלא הלכו לגן-שמואל – המריאו לצמרות (תרתי-משמע). קבוצת הפרדס הייתה חבורת אינטלקטואלים (כולל הדור השני של אביטל גבע, רפי שפירא, מיכה מילשטיין, יונה תאומי שהיה "פרופסור מפוזר", כשעבד בפרדס בהשקיה שכח לאיזה צד פותחים את הברז ולמד קומפוזיציה בלילות, בנימין בלילוס' המלחין המחונן, ואחיו מאיר בלילוס ודומיהם). עבדו שם המשורר הגדול אריה שמרי, אשֶׁר שיינפלד, איש הגות בחסד וממנהיגי התנועה בפולין, איגנץ הצייר, שבתאי אָבֶּל ואחרים, אז אין פלא שאחד מהחברים האלה – אברמל'ה מלמד עין-שמרי – ניסר יום אחד בשעת הגיזום את הענף שעליו ישב...
 נוטעים פרדס
1927. בקושי הצליחו להתקיים, מים לא היו. בקושי היה מה לאכול. קדחת משתוללת. אדמה ללא צל. כולם חולים ורעבים. שיניים נושרות... ואם לא די בכל זה באה מכת עכברים והשמידה את היבול!
השיחה החליטה שלא מולידים ילדים.
והנה, איזה אסון, איזה פנצ'ר – חייקָה, אמו של מי שיהיה הבן הראשון של הקיבוץ, בהיריון...
התגובה בעלון-הקיר לא אחרה לבוא. כתבה אחת החברות:
"יש לוותר על הילדים. הגענו בזמן האחרון למצב כזה שעלינו לוותר מהכל. אנו מוותרים על מכתב, על ספר... מוכרחים אנו להדיר עצמנו גם מילדים. הילד הראשון היה הפתעה לקיבוץ שלא חיכה גם לא קיווה לו. הוא נולד  ר ק  בגלל שהיה רצונם של  ר ק  שני אנשים."

דברים כדורבנות! לא פלא שחייקה כל-כך התביישה שזה קרה לה, שלקחה את הילד וברחה הכי רחוק שאפשר - לירושלים – ויצחק, האב, אחריה.
ישבו חכמי העדה וטיכסו עצה איך מחזירים את השלושה הביתה. שלחו משלחת לירושלים וכך אמרו ליצחק, שעבד איתם בפרדסי עין-גנים וחדרה, למד פרדסנות בהתכתבות עם אוניברסיטת ברקלי, והיה אחד מעמודי התווך של ה"חבורה", מייסדי הקיבוץ: "סוף-סוף אנו נוטעים פרדס משלנו! האם תסכים שניטע אותו בלעדיך?"
יצחק לא יכול היה להסכים ובלע את הפיתיון - והם חזרו.

מנחם מגן מול מיכה מילשטיין
מנחם מגן, הפרדסן המיתולוגי, היה פרדסן מסוג שכבר מזמן כלה מן הארץ. כשנכנס הדור הצעיר לעבוד בפרדס התחילו הוויכוחים... מיכה מילשטיין הצעיר, שלימים יהיה כלכלן, טען ש"לא צריך לראות את העץ אלא את הדונם". לעומתו הגישה של מנחם: "אם לא תגיד 'בוקר טוב' לעץ הוא לא יגיד לך 'שנה טובה'. לכל עץ צריך לבוא פעם בשנה וללחוץ לו את היד". לילדי המוסד שבאו לקטוף היה אומר: "תעבדו מהר-לאט, להספיק הרבה ולהיזהר שלא לפצוע את הפרי".
כשמיכקֶה היה רכז המשק התקלקל השיבר של הפרדס. מי שהכיר את מנחם יודע שאם עץ בפרדס היה צמא – מנחם היה צמא כפליים, ואם עץ היה צמא מאוד – מנחם היה קרוב לעילפון ומאבד את "שפיות דעתו", כדבריו של מיכקה. אבל מיכקה, שהיה אחראי לתיקון השיבר – קיבל 'פורונקלוזה', פורונקלים בכל הגוף. מנחם הלך יום יום לבדוק את העצים ואת מצב הפורונקלים של מיכקה. ביום החמישי הוא צעק: "מיכקה, הפורונקלוזה שלך הורגת אותי!!!"

דדי מאסטרו שולח תפוזים ל... טיטו
בתקופה ההיא היו נוהגים לשלוח – כדי "לרפד" את סידור העניינים - מהפרדס, מהמטע או מהלול, ארגזי תפוחים, תפוזים או ביצים, לבנקים, לדואר, למשטרה, לרופאים, ובמיוחד, כל שנה, ארגז תפוזים לסטלין ולמאיר יערי. דדי מההשלמה היוגוסלבית היה שולח גם לטיטו, אבל במחתרת, כי הטיטואיזם לא היה מקובל על סטלין ולכן לא על יערי וריפתין

הפרדס שלי // עידן יגודה
הפרדס של שנות ילדותי היה גן העדן בהתגלמותו, עצים מלאי פרי מתוק ועסיסי על גבעות החמרה האדומה והיפה, כר משחקים בלתי נגמר בין השורות והמרחבים, צל ושמש, מים מתוקים וצוננים, ניסיונות לתפוס ארנבות עם אביטל גבע, יופי נהדר של חוויות ילדות, אולי כל אלה השפיעו על בחירתי את ענף הפרדס לענף שבו עבדתי בשנות נעורי במוסד ואחר כך שנים רבות נוספות. העבודה בענפי הקיבוץ בתקופת המוסד הייתה ערך חשוב וכל אחד היה צריך לבחור לעצמו ענף שבו יתמקצע, בעונת הקטיף בחורף כל בני הקיבוץ היו יוצאים אחרי שעות הלימודים לקטיף בפרדס, חולקנו לחוליות כשכל חוליה הייתה צרכה לעמוד במכסת קטיף יומית, עבודה קשה תרמיל כבד על הגב, סולמות גבוהים, שריטות על הידיים, קור של חורף, אבל ספגנו ערכים של עבודה, ערכים של עבודת צוות, אווירה נהדרת שרפי שפירא ז"ל בכישרונו המופלא דאג לייצר, פיתות שאפה, צ'יפס, קפה חם, וסיפורים נהדרים שרק רפי ידע לספר. 
בימי הקיץ הצטרפנו כנערים לצוות הפרדס לעבודות העונה, השקיה גיזום ועיבודים, הצוות היה מיוחד וצבעוני ובמשך עבודתי בפרדס ליוו אותי כל אחד בזמנו.והם הם יותר מהכל  היו הפרדס שלי, לצערי כבר חלקם לא אתנו, מאיר בלילוס על הכורסא בראש השולחן, מנחם מגן הפרדסן הגדול, רפי שפירא האחד והיחיד, אביטל גבע שאין שני לו, רוז'ה אלבז שנתן לנו לנהוג על טרקטור בפעם הראשונה, דדי מאסטרו שמנצח על כולם, כמובן האחים ברכה ניר, שלמה ורונן האלופים, צבי מור שהיה המלך בהכנת האוכל מריו גלר איש שכולו טוב, מוטקה שדמון, עמי ניידס, דורון תלמי, גדעון אברהמי יהודה ריפתין, מאות המתנדבים ובעיקר המתנדבות היפות.  והגדול מכולם אניס אבו פני שממנו למדתי הכי הרבה. ועוד רבים וטובים שאת שמם לא הזכרתי שעבדו בפרדס במהלך השנים, אני בטוח שאצל כולם תקופת עבודתם בפרדס השאירה חותם וחוויות רבות כל כך שאי אפשר לספר את כולן. לימים הייתה לי הזכות לנהל את הפרדס במשך שנים ארוכות ותמיד הרגשתי את האחריות בהמשך המסורת והשרשרת.
לקראת סוף תקופת עבודתי בפרדס עקרנו את חלקת המינאולה לטובת המרכז המסחרי שלנו. צורכי הזמן עשו את שלהם, המעבר מחקלאות למסחר ונדל"ן כנראה היה בלתי נמנע, אני בטוח שאדמת החמרה המבורכת הזאת שהביאה לנו במשך שנים רבות הכנסה מהפרדס ומהמרכז הישן תמשיך להניב מהמרכז המסחרי החדש והמפואר שנבנה בימים אלה.
הפרדס בשבילי היה חלק חשוב מחיי, חלק חשוב בהיסטוריה של עין שמר ובפולקלור המקומי והיה מוקד לעליה לרגל מקטן ועד גדול. תמיד שנכנסת בשעריו כאילו הגעת לגן העדן.


פינה בלב - פרדס חדש ילבלב // אמיר תומר

סיפור העתקת חלק מעצי הפרדס לקיבוץ
כרגיל הכל התחיל מכוח המשיכה. יש משהו קסום במקום הזה. באוויר ניחוח אבות, תחושה בראשיתית, יער עבות של ריח הדרים, שניתקו אותי, בכל פעם, מהמציאות וטרדות היום-יום. הפרדס.
 עוד מימי המוסד כיתות ז' ו-ח' עבדנו שם שעתיים בצהריים. תחרויות, נפילות, הנאה מתפוז טרי שזה עתה נקטף. הפרדס לא היה מקום עבודה רגיל, עסק קלאסי במובן של היום, אלא מוסד חברתי, מקום מפגש, הווי ייחודי.  
הפרדס מלווה אותנו עוד מתחילת דרכנו כקיבוץ. ב-1932 ניטע הפרדס הראשון, פרדס אשכוליות. ככלל, הפרדס היה אז הזהב הכתום ובפרט הפרדס הראשון שלנו נחשב גאוות האזור ורכבים מאותן אשכוליות נלקחו לשימוש חקלאים רבים. 
מתחילת דרכו נודע הפרדס כמקום נפלא לאירועים חברתיים ועל כן לא פעם עלה הקיבוץ לרגל אם בטרקטורים, אם באופניים כדי לקיים מפגשים קיבוציים. כילד אני זוכר שהייתי מרותק לסיפוריו של דודי האהוב אביטל גבע על עלילותיו של מאיר בלילוס האגדי ומעשיותיהם של שועלי הפרדס וארנבותיו, והאמנתי לכל מילה אפילו שלעיתים הם היו מוגזמים מעט. מילדותי הייתי בא עם משפחתי הרחבה כמה פעמים בשנה לפרדס כדי לבלות לילה אחד או שניים באוהלים עם מדורה, אוכל טוב, סיפורים ומשחקים. זה פשוט היה מגרש המשחקים הכי כייפי שהיה לי. לא המגלשות או הנדנדות קסמו לי אלא סבך העצים, הפרחים, הפירות, אדמת החמרה, כל זה יחד היווה בסיס למחבואים, טיפוסים, סימני-דרך וכמובן אכילת שלל מיני פירות הדר וסחיטת מיץ לרוב. וגם בשנים האחרונות הייתי בא עם משפחתי ומשפחות אחיי לבלות לילות בפרדס. 
היה ידוע לכל שסופו של הפרדס קרוב, אך בכל זאת הופתעתי כשנודע לי שזה הולך לקרות הקיץ. לכן החלטתי לנסות להציל חלק משורשינו. להביאם הביתה, לשמרם, במטרה שיספרו מעצם היותם, חלק מסיפור מפואר מעברו של קיבוצינו, שיהוו עדות חיה למורשתנו. בחרתי להעתיק ארבעה עצי אשכוליות מפרדס א', מהראשונים שניטעו על אדמה זו לפני 82 שנים ושני עצי תבורי (וושינגטון), שניטעו בשנות ה-50 לערך. 
בתחילה נבחר למקם את העצים בדשא הקטן, שמצפון לחדר המוזיקה, שליד המרכז הצעיר (כמובן בתיאום מלא עם הנוגעים בדבר), אך התברר שבמקום תשתיות רבות שאינן מאפשרות חפירה לעומק הנדרש. לאחר חיפושים נמצא פתרון יצירתי, שלשמחתי מצא חן בעיני אנשי המקצוע וחברי הוועדות הקשורים לנושא זה, והוא רחבת המועדון לחבר. העצים במיקום הנוכחי יקבלו את הכבוד המגיע להם, יוסיפו חיים ויתרמו ביופיים לרחבת המועדון העזובה ובעתיד יהוו גם מקור לצל ולפירות למי שיחפוץ בכך.

תהליך העתקת עצי הפרדס נמשך כארבעה חודשים וכלל בחירת מעתיק מקצועי שיוכל לטפל בעצים כאילו היו משפחתו שלו, ואכן למזלי מצאתי, בעזרת איתי קציר, את האדם המתאים, שמעון איפרגן מחברת "עץ השדה" שגר בישוב יגל שבשפלה שנתן לי שירות צמוד במשך חודשים: השקה, בדק כל העת שהעצים מתפתחים יפה וכשהגיעה עת ההעתקה גזם, מרח משחה נגד מזיקים וצבע בסיד את הגזע נגד קרינת השמש והתייבשות. ביום חמישי, 2.10.14, לקראת ערב יום כיפור, הכל היה מוכן. מחפרון עם סכין מיוחד חתך את השורשים, לאחר מכן סייע בידינו להוציא את גושי האדמה, שיחד עם העץ שקלו כשני טון כל אחד, ולבסוף מנוף ענק העמיס את העצים על משאית ובשתי נגלות כל העצים הגיעו הביתה בשלום. כאן חיכו להם בורות מתאימים ולבסוף הרבה-הרבה מים. פיתוח השטח נמצא כעת בתהליכי קבלת החלטות בעניין, כשדבר ראשון יפונו, כמובן, ערמות המצע והחמרה ותיושר האדמה בין העצים. (אנו מבקשים שלא לקחת מרצפות מהשטח כי טרם הוחלט אם להחזירן או לא). בתכנון ליצור שלט לזכר הפרדס ופועליו ועוד. בתקווה שכולנו נהנה מפינת חמד מוצלת וירוקה, אשר תספר לילדנו ותזכיר לנו שחלומות לפעמים מתגשמים, במיוחד אם פועלים לקיימם ולא מוותרים ומתעקשים, ממש כמו שהתעקשו חלוצינו להוציא יש מהשממה שסבבה אותם. ובזה גם אני מגשים חלום קטן שלי – להחיות עוד חלק מעין שמר שכה אהבתי. תהא פינה זו אבן דרך לזכרם של וותיקנו שלא אבדו את הדרך גם כשהייתה מעורפלת ובנחישות העמיקו שורש בארץ לא זרועה, שהצמיחה, ברבות השנים, גן לתפארת. ברצוני לומר תודה: לעמי גלעד, שאפשר את ביצוע ההעתקה ונתן גב לאורך כל הדרך, למרות הקשיים. למרב הדר-פרומר על התמיכה; לאסנת לוטן שהשקיעה רבות מזמנה במחשבה וביצירתיות, כך שהכל יבוא על מקומו בשלום; לדפנה על שרטוטי השטח ונוגה אבלגון על התמיכה וההארות; תודה לצילה ליס על העצות; לדורון אשד שתמך והאמין בפרויקט לאורך כל הדרך; לעטר שנפלד שתמיד בא בזמן שצריך והיה נכון לסייע בכל הדרוש וכמובן לכל הקבלנים ואם שכחתי מישהו אני מתנצל מראש. חג שמח ומלבלב לכולנו.
    
 האנשים מאחורי הדרך  //  אמיר תומר



לפניכם שלושה קטעי ארכיון המתארים את האנשים, וותיקי קיבוצנו, ואת צעדיהם הנחושים, לנטיעת פרדס ראשון על אדמת הקיבוץ. 
1.         קטע מראיון עם מנחם מגן, וותיק מדריכי ההדרים. מתוך "עלון הנוטע", אפריל 1980:
על הפרדס להיות רווחי למען עתיד הענף
פגישה עם המדריך הוותיק מנחם מגן מעין שמר
"כדי לתאר את דרכו של אדם שמשך שנים רבות היה אחד ממדריכי ההדרים הידועים והחביבים ביותר על ציבור הפרדסנים, ביקרנו בקיבוץ עין-שמר, אצל מנחם מגן, שמלבד היותו מדריך וותיק, כיהן 5 שנים חשובות-מעש כמזכיר ארגון מגדלי הדרים, כך ניתן להמחיש ביתר-שאת את הקשר ההדוק בין הארגון המקצועי ומערכת ההדרכה.
   תחילת עבודתו של מנחם בפרדס ב"קבוצת עין-גנים", בשנת 1926; כלי העבודה בו השתמש בפרדס היה הטוריה.
"ב-1927 עברנו לכרכור והצטרפנו לעבודה בנטיעות. היו אלה ימי נטיעת 'אחוזת לונדון' . נכנסתי לעבוד כפועל קבוע, מנהל העבודה שלי היה קפלון מראשון לציון, כך למדתי את המקצוע".
    ב-1932 ניטע הפרדס בקיבוץ עין-שמר – הזנים הראשונים היו שמוטי, אשכוליות, לימונים "ועוד כל מיני זנים", אומר מנחם, היודע לספר על שלושים שנות שיווק טמפל, דווקא בהצלחה, מפרדסו. " בתל אלון היה אז יהודי גרמני בשם קאופמן, אשר הביא אלינו את השיטות הנהוגות בפרדסי קליפורניה – נטיעה בגושים ובתבניות, תעלות השקיה, נטיעת שתילים מורכבים – זו הייתה מהפכה בטיפול בשתיל".
2.         דדי מאסטרו מספר על תחילת דרכו בפרדס – מתוך החוברת לזכרו של מנחם מגן (1980):
ההרכבות מלבלבות בפרדס...
"... באותם ימים – חורף 1944-45, כשמלחמת העולם השנייה טרם הסתימה ארזנו ושלחנו כמה מאות תיבות לחו"ל. כך זכור לי ש'תנובה אקספורט' שלחה כ-600 תיבות וושינגטון לחו"ל ועין-שמר בתוך זה 200.
לכל החברים שלי שהיו כבר וותיקים בארץ (שלוש שנים) היה ענף משלהם, בו הם רצו לעבוד ורק אני בתור עולה חדש הופניתי לפרדס מתוך הדגשה שזהו ענף העתיד. באותם ימי אריזה ראשונים הייתה לי הזדמנות להכיר את מנחם כאורז, כבעל מקצוע בטיב הפרי, ואחר-כך במשך השנים גם בעל מקצוע מעולה בטיפול בעצים ובמזיקים.
...ארזנו על הרצפה, על מחצלות, ומנחם דרש מכל העובדים לחלוץ את הנעליים ולעבוד בגרביים. למדתי לעטוף את הפרי ולקראת סוף העונה היו נותנים לי מנחם ויצחק בן-אברהם ז"ל לסיים את התיבות המותחלות. היה זה כבוד גדול, כי לא לכל אחד ניתנה אפשרות לגשת לתיבת האריזה. בסוף כל יום אריזה לא זזנו הביתה בטרם מנחם ספר כמה תיבות עשינו ומה מהממוצע לחבר, וכמובן היו הערות בהתאם. באותם ימים החברות נסעו בעגלת חמור, וכל השאר הלכו ברגל, דרך גן השומרון, הביתה. ... לא נטענו אף עץ וודאי שלא עקרנו אף עץ, בלי להתייעץ איתו.
... עם שובו הביתה בגמר עבודתו בחוץ לקח על עצמו את הטיפול במטע הצעיר ובמזיקים כשהוא סוחב על גבו מרסס גב, או כל כלי הנחוץ לעבודתו, כולל מעדר. לא פעם ביקשתי אותו שבגלל גילו לא יעשה אי-אלו עבודות, שלא יעבוד זמן ממושך בשמש, שחלק מזמנו יקדיש לרישומים, או לטיפול בכלים, אך לשווא.
היום כשמפעל חייו, הפרדס, עומד על פרשת דרכים בכל המובנים, לא נשאר לי אלא לומר שאני מקווה שנדע לשמור על מורשתו".
3.         יצחק בן-אברהם היה, ביחד עם מנחם מגן, ממקימי ענף ההדרים, הפרדס, בעין-שמר. חוץ מניסיון ו"תורה" שקיבל מהפרדסן קאופמן גם למד גידול הדרים בהתכתבות באוניברסיטת קליפורניה. מנחם מגן כותב על הנטיעה הראשונה, של פרדס א', בחוברת לזכרו של שותפו לדרך-יצחק בן-אברהם (1974):
"תנאי הנטיעה בימים ההם: התחלנו לנטוע את השתילים לפני שהייתה לנו הצנרת להשקיה בפרדס. תנאי הנטיעה היו קשים ביותר. יצחק כמרכז היה צריך לכוון ולתאם את כל הפעולות הקשורות בהוצאת שתילים, נטיעה והשקיה. 
 לפני זריחת השמש, השכם בבוקר, יצאה קבוצה למשתלה להוצאת שתילים בתבניות ברזל. טרקטור "קטרפילר 10" הוביל את השתילים (בחולות!) עד הפרדס. קבוצה שניה קיבלה את השתילים בפרדס ונטעה אותם. קבוצה שלישית עסקה בהשקיה עם בוא עגלת המים. כל שתיל קיבל 2-3 פחים של מים. את המים קיבלנו מאחד הפרדסנים בכרכור שברשותו הייתה באר. יצחק ניצח על כל הפעולות הללו. קיבלנו גם עזרה לנטיעה מקיבוצי הקיבוץ הארצי. באו אלינו חברים מעין-החורש ושער העמקים.
זנים חדשים: בתוך חלקת השמוטי הקדשנו שורה אחת לזנים חדשים, על פי הצעתו של יצחק. את השתילים הוא קיבל מקאופמן (פרדסן מתל-אלון, שהתמחה בגידול הדרים בקליפורניה וסייע בידי יצחק להתמקצע בפרדסנות). לשורה זו קראנו – "שורת הזנים". היא הייתה מורכבת מהזנים הבאים: ולנסיה (צאצאי עצים אלה משמשים כעצי-אם לרכב עד היום הזה), סצומה, תפוזי-דם, דלנסי, יוסוף אפנדי ועוד זנים שנעקרו עם הזמן.
כל המסופר כאן מעיד על חלקו המכריע והמבורך של יצחק בהנחת היסודות לענף ההדרים בקיבוצנו"
"משמעות חיי אדם" - לפי ארון הספרים היהודי

מפגשי עיון "חברותא לומדת" בקיבוץ עין שמר - עם ד"ר שוש צימרמן
ימי שישי בבוקר, 08:30 עד 10:00 - מאחרי סוכות עד לתחילת פסח תשע"ה

ניסיון המין האנושי וכן מחקרים בני-זמננו מראים, כי על-מנת לחיות חיים עשירים ומאושרים יותר, בעלי תוכן ומשמעות, חשוב לפתח ולממש את הפוטנציאל הרוחני שלנו.
במפגשי החברותא נלמד ונתרגל היבטים שונים הקשורים בשיפור האינטליגנציה הרוחנית ונתמקד, תוך עיון בטקסטים שונים מתוך ארון הספרים היהודי, בנושאים הבאים:

* מאפייניו של "האדם המתנהל נכוחה" לפי "ארון הספרים היהודי" –
פרקים מתוך: תנ"ך / תלמוד / תורת הקבלה וספר הזוהר / ספרות והגות העת החדשה

* סוגיית "משמעות החיים" וחשיבותה של ההתפתחות הרוחנית לפי פרקי 'זוהר' 

* היש משמעות לסבל ולצער? –  לפי הוגים ויוצרים מהתנ"ך עד לפלמ"ח

* מודעות עצמית-רגשית ומודעות רוחנית  - ביצירות ח"נ ביאליק

* התמודדות חומר ורוח  בסיפורי ש"י עגנון

* הדיאלוג החילוני החבוי עם "השמים" – ביצירותיו של נתן אלתרמן

* אדם מחפש משמעות – קריאה בשירה והגות מן השנים האחרונות


הנושאים יילמדו בהרצאה, בדיון קבוצתי ובעבודה פרטנית


ד"ר שוש צימרמן – 054-8040103                                   
גבעת חיים איחוד, 38935   


זאת התודה והברכה // מירי אדליסט

תודה למרים בן מיור ולמנו אלון, שהזכרתם את תרומתו של יהודה אבי היקר ז"ל ועשייתו הברוכה ביצירת משחקים למשחקייה והתקנת מתקנים ליום הילד, מתקנים שעמדו בחורשה שנים ושימחו לבבות ילדים, מטפלות, גננות והורים רבים. התרגשתי לקרוא ולהיזכר. אכן היו לו "ידי זהב" וגם "לב זהב" היה לו, אשר העלה חיוך על פני חברים רבים בהומור שהכניס לכתיבתו בעלון (ב"עיתון המשק"), בתחפושותיו בפורים, בפירות עצי-גנו שחילק ביד נדיבה ובהערכתו לכל פניה לתיקון מכונת תפירה או כל מכשיר אחר. יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים. כמובן שהיו שם איתו חברים טובים נוספים שתרמו מזמנם ומרצם, יבורכו כולם, התברכנו בעין שמר באנשים רבים עם "לב זהב". תמיד מרגש לקרוא בעלון על מעשים טובים הנעשים בקיבוצנו, החל מהתנדבותם הנעלה של שרהל'ה ויגאל סיטנר להסעת ילדים פלשתינים לבתי חולים בארץ, ועד התארגנותם היפה של הילדים ובני הנעורים להכין משלוחי סלי מזון למשפחות נזקקות. אתם נפלאים! בכך עשיתם את העולם שלנו לטוב יותר ומואר יותר.          הברכות שאנחנו מברכים זה את זה בשנה טובה, ובכלל כל ברכה וברכה אף הן מגדילות את הטוב בעולם שכן למילים יש השפעה, הן מוציאות לפועל מחשבות.                                               יפה המנהג להניח בחדר האוכל לקראת תחילת השנה תיבת ברכות, תודה לשומרי המסורת. מעניין שבתקופה זו של שליחת ברכות אנו קוראים בתורה את פרשת "זאת הברכה" שהיא הפרשה האחרונה בתורה (ספר דברים פרקים לג, לד). בפרשה משה רבנו מברך את העם לפני הכניסה לארץ ישראל בסוף נדודיהם במדבר ומעניק לכל שבט ושבט מ-12 השבטים ברכה יפה משלו. למשל, הברכה לשבט יהודה היא: (אומרים שאנו נקראים יהודים כי צאצאי שבט יהודה אנו) "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל-עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה". בחג שמחת תורה אנו מסיימים את קריאת התורה. אנו קוראים את ברכות משה ואנו גם מתחילים לקרוא את התורה מבראשית. כך שאורן של ברכות משה מלווה אותנו לתוך ההתחלה החדשה והלאה והלאה...ושמחה ממלאה את לבנו. "ואם דברנו על לב, הנה התורה מסתיימת באות ל' (במלה ישראל) ומתחילה באות ב' כך שהחיבור של סיום התורה לתחילתה יוצר את המילה לב, אז אאחל לכולם שנה טובה מכל הלב. יהי רצון שהארת ברכותיו של משה רבנו תשרה עלינו בשנת תשע"ה, שנזכה כולנו כל עם ישראל וכל אדם ואדם לשנה טובה, שנה של חיוכים ואהבה זה לזה, שנה של מעשים טובים ועזרה זה לזה, שנה של גשמים בעתם בע"ה, פרנסה בשפע, יבולים נאים בשדות, במטעים ובעסקים, שנה של שמחה בריאות טובה נחת שלום ושלווה. שנזכה בע"ה לגאולה שלמה ולבשורות טובות.

התגייסות לקיבוצי "עוטף עזה"
א.     אנחנו מבקשים להפנות בקשה להתנדבות של משפחות עם ילדים או ללא, יחידים, בוגרים, צעירים במטרה לעבור לשנה – שנתיים לאחד מקיבוצי עוטף עזה ולסייע בתחומים הנדרשים כמו:
ü     מקור השראה לפעילויות חברתיות וקהילתיות שונות
ü     סיוע במקצועות נדרשים כמו: נוי, נגרות, מסגרות, רפתנות, תרבות וחינוך
ü     יוזמות שונות וייחודיות בהן מתמחים המתנדבים
ב.      במידה וההתנדבות תצא לפועל, יש להבטיח את שמירת זכויותיו/הם של היוצא/יוצאים לשנת ההתנדבות, כפי שיוחלט בין החבר למזכירות/הנהלת הקהילה. יש לבקש את "ברכת הדרך" של הקיבוץ ליציאה להתנדבות.
ג.       על החברים המעוניינים לבצע את הפעולות הבאות:
1.      בדיקת האפשרות ליציאה לשנה-שנתיים.
2.     ריכוז נתונים ותנאים הנדרשים לשם כך.
3.     פנייה ליואל מהרשק – פרויקטור מטעם התנועה הקיבוצית לסיוע בקיבוצי העוטף, מוקדם עד כמה שניתן.
4.     המשך הפנייה והתיאום לקיבוץ בעוטף בליווי צמוד של יואל.
ד.      יואל, כנציג התנועה הקיבוצית, יתייחס ברצינות לכל בקשה ובקשה ויבוא בדברים עם הקיבוצים הקולטים והמשגרים כדי להבטיח את הצלחת ההתנדבות.

נייד של יואל מהרש: 052-2465-474

בברכה,
ד"ר גבי אסם
                     ראשת אגף חינוך ומשימות
        התנועה הקיבוצית

"החינוך הוא תמיד בהתחלה, הוא נעוץ לא רק בנתונים אלא באפשרויות הנפתחות" (מוקי צור)