חפש בעלונים קודמים

עלון 11 (2018) (6120) כט' אדר תשע"ח

סוֹף וְהַתְחָלָה  //  וִיסְלָבָה שִׁימְבּוֹרְסְקָה (תרגם מפולנית: רפי וייכרט)


אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה
מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת.
סֵדֶר כָּלְשֶׁהוּ
הֲרֵי לֹא יִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לַהֲדֹף אֶת עִיֵּי הֶחֳרָבוֹת
אֶל צִדֵּי הַדְּרָכִים,
כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹר בָּהֶן
עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת מֵתִים.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לְבוֹסֵס
בַּטִּיט וּבָאֵפֶר,
בִּקְפִיצֵי סַפּוֹת,
שִׁבְרֵי זְכוּכִית
וּסְמַרְטוּטִים מְדַמְּמִים.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לִגְרֹר קוֹרָה
כְּדֵי לִתְמֹךְ בַּקִּיר,
לְהַתְקִין זְכוּכִית בַּחַלּוֹן
וּלְקַבֵּעַ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ.

זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֶנִי
וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר
לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת.

אֶת הַגְּשָׁרִים צָרִיךְ בַּחֲזָרָה
וְאֶת תַּחֲנוֹת-הָרַכֶּבֶת מֵחָדָשׁ.
הַשַּׁרְווּלִים יִקָּרְעוּ לִגְזָרִים
מֵרֹב הַפְשָׁלָה.

מִישֶׁהוּ וּמַטְאֲטֵא בְּיָדוֹ
עוֹד נִזְכָּר אֵיךְ הָיָה.
מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב
וְנָד בְּרֹאשׁ שֶׁלֹּא נִתְלָשׁ.









אַךְ כְּבָר בִּסְבִיבָתָם
יַתְחִילוּ לְהִסְתּוֹבֵב כָּאֵלֶּה,
שֶׁזֶּה יְשַׁעְמֵם אוֹתָם.

מֵעֵת לְעֵת מִישֶׁהוּ עוֹד
יַחְפֹּר מִתַּחַת לְשִׂיחַ
טִעוּנִים אֲכוּלֵי-חֲלוּדָה
וְיַעֲבִיר אוֹתָם לַעֲרֵמַת הַשְּׁיָרִים.

אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ
מַה הִתְרַחֵשׁ כָּאן וּמַדּוּעַ,
חַיָּבִים לְפַנּוֹת מָקוֹם לְאֵלֶּה
שֶׁיּוֹדְעִים מְעַט.
וּפָחוֹת מִמְּעַט.
וְלִבְסוֹף, שׁוּם דָּבָר.

בָּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה
אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת,
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ
עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו
וְלִבְהוֹת בָּעולם.


מאמר מערכת
בשנת 2004 יצאתי לראשונה לשבתון. בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב איפשר לי ללמוד במשך אותה שנה בתוכנית אישית, שבה אני בוחרת כאוות נפשי כל קורס בפקולטה למדעי הרוח. לא שאפתי להשלים תואר כלשהו, לא נדרשתי למלא חובת מבואות כלשהם, לא הוטרדתי ממגבלות כספיות. הייתי כמו ילדה בחנות ממתקים. בין שאר הקורסים הנפלאים שלמדתי באותה שנה, היה אחד בשם: "קולנוע ביידיש", שבו צפינו (בעיקר המרצה ואני) בסרטים שנוצרו בפולין ע"י יהודים, לפעמים סרטים תיעודיים שצולמו ברחובות עריה של פולין, שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה. ישבתי לבדי בסוף הכיתה, זרה להווי הסטודנטיאלי של המקום. ממקומי יכולתי לצפות בסטודנטים הצעירים שחובות התואר שלהם כופות עליהם לקחת קורס בתרבות כללית וזה מה שהסתדר להם בלוח הזמנים, פותחים את המחשבים שלהם כדי לשחק במשחקי מחשב, לטפל במיילים, להתעדכן בחדשות... בזמן שאני ישבתי מרותקת לתמונות ולמילים, מתרגשת לבושתי עד דמעות. הרגשתי כאילו מישהו תיעד בהם את זיכרונותיי, כאילו שם ביתי ומולדתי. פולין היא לפעמים מולדת נפשית גם למי שלא נולד בה. כך היא בשבילי.
רבים הגיעו אליה בטיולי שורשים, או במסעות השואה בבית הספר, או בצבא, או עם "מילוא". פולין מובילה בעולם בהיקף התיירות העסקית שבה, ובוודאי היו גם כאלו שהגיעו אליה בנסיבות כאלו. בשנים האחרונות היא מתבססת כיעד תיירותי מלא אפשרויות מפתות, שאינן קשורות להיסטוריה הקשה שלה.
החלטתה של ממשלת פולין על מה שמכונה "חוק השואה", האוסר להטיל את האחריות לזוועות הנאצים בשואה, שבחלקן נעשו באדמת פולין הכבושה, על המדינה הפולנית – הפכה את פולין לשיחת היום בארץ וגם מזכה אותה בכבוד שבלהיות נושא העלון השבוע. ותודה לאלישע שמרי על הרעיון.
הזדמנות להכיר את ה"פולנים", להתווכח על חוק השואה, וגם להיזכר ולתת כבוד לכור מחצבתנו, ממנו באו המייסדים של עין-שמר, משאירים אחריהם תרבות מפוארת, נוף ילדות בלתי נשכח, ומשפחות שלמות שלעולם לא ישובו לראות...

סיגל דקל

ט.ל.ח
בעלון האחרון נשמטו מהמדור "משמר לילדים", דבריה של ליאור (כיתה א', בת של מורן בן דור): כשאהיה גדולה אני רוצה להיות מורה כמו אמא שלי.
המערכת מתנצלת מעומק הלב על הטעות (שאגב לא היתה היחידה באותו עלון).
ה י ו    ה י ה

פולנים, "פולנים"... אבל בנו מדינה!
קבוצת "עין גנים" מייסדי עין-שמר שעלו לארץ מלודג' בפולין:

עומדים מימין לשמאל:
יוסף אשכולי,  יצחק בן אברהם, יהודה שברצברד, מנחם מגן, חיים חדוותי,
צבי לוריא, מיכאל הררי, בֶנֶק שפירא.
יושבים מימין לשמאל:
משה איתן, חילקה סגולי, חייקה בן אברהם, ציפורה נרייה,
סוניה מגן, חיהל'ה אשכולי.
לא בתמונה:
רחל בן פורת, יוסף בן פורת, ינקה שחוֹר, צבי שחוֹר,
יהודית (יודקה) מינדוב, דוד ליפסקי.

תודות: למנו אלון, שלומית דקל, רבקה שדה ועוד, על השמות,
לעדנה חרודי וצביה ויסברג על התאמת הפנים לשמות.
התמונה מתוך: "אנשים ושורשים – סיפורו של קיבוץ"





ורשה אהובתי  //  ציפי סל
החברים שלי יודעים שבכל מה שנוגע לורשה, אני הכתובת המידית שלהם. כשסיגל פנתה אלי וביקשה שאכתוב לעלון על ורשה מנקודת הראות שלי, זה קצת הפתיע אותי, אבל אחרי שגם היא נעזרה בי כשנסעה לפולין, הבנתי שאני לא יכולה להתחמק...
בשנת 2001 נשלחתי ע"י חברת "סופר-פארם" לעבוד בורשה. אז גם התחיל הרומן שלי איתה, רומן שנמשך עד היום ובכל הזדמנות שיש לי אני נוסעת. אני כמובן מודעת לשינויים בממשלה הפולנית ולחוק הפולני החדש, אבל כשאני נוסעת זה כדי לפגוש אנשים, חברים ומקומות חדשים, ותמיד מתקבלת בשמחה ובאהבה.
כ-בת למשפחה שורדת-שואה, המעבר לורשה היה מלווה ברגשות מעורבים. מצד אחד זו הייתה בשבילי הזדמנות מקצועית ואישית, ומצד שני הרגשתי שאני נושאת עלי "מטען" כבד והתחבטתי עם עצמי האם יש לי אפשרות מוסרית לגור בורשה, באותו מקום שההורים שלי עזבו כדי לעלות לארץ. רק אחרי שקיבלתי מאמא שלי את ברכת הדרך, שחררתי את "המטען" ונסעתי.
עוד לפני שבכלל נכנסתי לעניינים, המקום הראשון שבחרתי לנסוע אליו היה אזור הגטו.
נסעתי לבד, בלי הדרכה. הייתי חייבת את זה לעצמי ולמשפחתי. ראיתי כמובן את האזור, את האנדרטה של רפפורט, הייתי באוּמְשְלַגְפְּלָאץ (כיכר השילוחים), והתרגשתי כשראיתי רחובות עם שמות יהודיים כמו "זמנהוף" ו"אנילביץ"; אבל לא הצלחתי להרגיש ולהבין את מה שבאמת קרה שם פעם. ברגע הראשון שהזדמן לי, הצטרפתי לסיור מאורגן בעקבות הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת שנמחקה כמעט לגמרי מעל פני האדמה. בשנת 2013 נפתח בלב הגטו, ברחבת האנדרטה המפורסמת לזכר מרד גטו
ורשה, מוזיאון POLIN שמנציח את אלף שנותיה של
הקהילה היהודית בפולין.
כשתבקרו באזור הגטו, לא תמצאו שם גבול שאפשר להצביע עליו. מי שמסתובב שם בלי הדרכה, לא יבחין בהכרח שהוא באזור הגטו. היום זהו אזור מגורים, רובו בנוי מבתי רכבת אפורים (אחרי המלחמה היתה שם בנייה מאסיבית במטרה לספק דיור מהיר, מאחר שורשה נהרסה עד היסוד).  מה שנותר היום מהגטו הם הסיפורים והזיכרונות, ושמות רחובות שמוכרים


מהסיפורים כמו: "נובוליפקי", "לשנו", "מילא", "קרוכמלנה" ועוד. כמעט בכל נסיעה שלי לורשה, אני נשאבת לגטו, מסתובבת שעות ברחובות שבהם התנהלה אמא, ומנסה לדמיין את מה שקרה שם.
אבל ורשה היא לא רק הזיכרונות שלנו. ורשה, למי שעדיין לא מכיר, עברה בשנים האחרונות מתיחת פנים, והיא עיר מודרנית, יפה ומלאת חיים. המחירים בה זולים יחסית, והאטרקציות שהיא מציעה הופכות אותה ליעד משתלם במיוחד. יש המון מה לראות בורשה, אז איך אפשר לבחור אם יש לכם רק יומיים או שלושה בעיר? מה יבטיח לכם שראיתם את מה שהכי שווה? ההמלצות שלי לתייר המתחיל הן: העיר העתיקה, פארק  וואז'נקי, הגטו (פלוס מוזיאון POLIN), רובע פראגה ובית הקברות היהודי. יש מלא בתי קפה, מסעדות ופאבים. המחירים ידידותיים ואין מצב שמישהו יחזור רעב הביתה. כששואלים, אני מציעה לנסות לשמור על ספונטניות. לא ללכת רק לפי רשימות מסודרות ולא להגביל את עצמכם. איזה כיף זה לצאת קצת מאזור הנוחות. אני אומרת כן לבקר באתרי התיור המוכרים, אבל מצד שני תנו לעצמכם ללכת לאיבוד, להרגיש כמו מקומיים וללכת גם על פי האינטואיציה שלכם. כאלו שכבר הלכו לאיבוד, שיתפו אותי וגילו לי מקומות חדשים שלא הכרתי. לאחרונה, כשורשה הפכה להיות מוקד עלייה לרגל, אין יום שלא מבקשים ממני המלצות מה לעשות בורשה, איפה לאכול, איפה ללון, מה לקנות ואיפה, ועוד שאלות דומות; אז החלטתי לרכז את כל השאלות והתשובות במקום אחד וככה נולדו הבלוג שלי:  https://zipisal.wixsite.com/warsaw-blog  
וקבוצת "המומלצים של ציפי – ורשה" בפייסבוק: 
https://www.facebook.com/groups/zipisal.warsaw/
הקבוצה בפייסבוק מאוד פעילה ומזמנת עוד המון המלצות על מקומות ואירועים.
לסיכום - ביקור בורשה יכול לזמן לכם מפגש עם העבר וביקור באתרים היסטוריים, לצד היכרות עם עיר מודרנית, צבעונית וקוּלית שיש לה כל כך הרבה מה להציע. התחבורה הציבורית נגישה, זולה ויעילה, הצעירים מדברים אנגלית ותמיד שמחים לעזור, ותופתעו לשמוע הרבה עברית ברחובות.

מחווה לספר "Zoo ארץ Zoo"
במלאת 40 שנה למהדורה הראשונה והוצאת מהדורה חדשה.
מדריך למטייל הישראלי באירופה
10 עובדות על פולין

1.         לעם הפולני אין שום קשר להיעלמותה התמוהה של רוב אוכלוסיית היהודים משטחה, תוך שנים אחדות באמצע המאה העשרים.
2.         אוכלוסייה נוכחית: פולנים.
3.         שטח: שטחה של פולין הוא מכפלת אורכה ברוחבה.
4.         הפולני אוהב את אשתו וילדיו.
5.         הפולנים ידועים בשליטתם בשפה הפולנית.
6.         הביטוי "כּוּס אוֹחתוֹ" אינו מקובל על תושבי פולין.
7.         פולין היא ארץ שטופת שמש, למעט ימים מעוננים. הצטיידו בכובע.
8.         להבדיל ממדינות נאורות, יום השבתון בפולין הוא יום ראשון. אל תחללו את יום ראשון. תיטיבו לעשות אם לא תחללו בכלל.
9.         המאכל הלאומי הוא כרוב כבוש ובשר חזיר. בסיום הארוחה נהוג לקום מהשולחן.
10.       כאמור לעיל, לעם הפולני אין שום קשר לגורל יהודי פולין.

טובה בן מיור // – "פולנייה"

טובה נולדה בעיר לודג' שבפולין, 3 שנים לאחר תום המלחמה, בת בכורה להוריה רות ויעקב דנציגר. טובה נולדה בבית, בעזרת מיילדת, כי הוריה חששו ללדת בבית החולים משום האנטישמיות הקשה שהיתה באותו זמן בפולין. לטובה אחות שצעירה ממנה ב-7 שנים.
בתחילת המלחמה היה אביה של טובה בן 17 ואִמה בת 14. אבא היה הבכור במשפחה בת 8 אחים – 5 אחיות ואחריהן 3 אחים – שכולם מלבדו נרצחו במלחמה. הוא היה גבר חזק שעבר שבעה מדורי גיהינום, כולל את אושוויץ, והשתחרר במשקל 47 קילו. אמא שרדה יחד עם הוריה, בזכות העובדה שאביה היה סָפַּר של קצין גבוה באס.אס, ואותו קצין שמר עליהם מגירוש להשמדה. טובה גדלה בידיעה שהיא הניצחון על הנאצים. בסיום המלחמה אבא נשאר בפולין לחפש את משפחתו, וגם לא ניתן היה לצאת מפולין. רק בשנת 1957 התאפשר למספר מוגבל של יהודים לצאת, וטובה ומשפחתה הגיעו לארץ. קראו להם "עליית הפסנתרים", כי כולם הביאו איתם פסנתרים. גם ההורים של טובה הביאו איתם פסנתר, וטובה הקטנה למדה לנגן בפסנתר מגיל 5.
משדה התעופה הגיעה המשפחה, עם טובה בת ה-9, לביתם של דודים בכפר סבא, שם גרו בשלושת החודשים הראשונים. בשלב זה רק אבא נסע לבאר-שבע, שם היתה המשפחה מיועדת להיקלט. אבא הגיע לבאר-שבע, הביט סביבו, ראה רק חול-וחול, חזר לכפר סבא ואמר: אנחנו לא נגור בבאר-שבע.
שנה ראשונה גרו ברחוב סלמה בדרום תל-אביב. טובה שדיברה אז פולנית שוטפת (בבית ההורים דיברו יידיש), למדה, למרות גילה המתקדם, בכיתה א' בבית ספר "שורשים" הדתי לבנות. הכוונה היתה שתרכוש כך את השפה העברית, אבל המורה הדתייה שלה דיברה איתה יידיש. ההורים הבינו שהסביבה בדרום אינה מתאימה לבנותיהם, ועברו לגור ברחוב סוקולוב בצפון תל-אביב. מידי יום היה אבא נוסע באופניים, מהבית בצפון, לחנות הבשר המשפחתית בדרום. בגשם, בחום, בבוקר, בערב...
בימים אלו, בהם משודרת בטלוויזיה התוכנית "סאלח פה זה ארץ ישראל", על קשיי העלייה והקיפוח של יוצאי ארצות ערב שעלו לארץ, כדאי לשים לב לסיפורה של משפחת ניצולי שואה מפולין. ניצולי השואה נחשבו באותם ימים ל"בוגדים" ש"הלכו כצאן לטבח".


הוריה של טובה לא העזו לספר על מה שעברו. הם עבדו כמו "חמורים" כדי להתקיים, וגרו 7 נפשות (ההורים, טובה, אחותה, הסבים ואח של אמא) בחדר אחד. אבא היה משכנע אותם שהוא אוהב לאכול רק לחם עם מרגרינה וצנון, וזה מה שהיה אוכל, כדי לצמצם בהוצאות.
אמא סיפרה עד יומה האחרון, איך הלכה לשיחת הורים עם המורה של טובה, וכתבה לעצמה באותיות פולניות (שהרי לא ידעה לכתוב בעברית) את דבריה של המורה. לפתע חטפה ממנה המורה את העיפרון בכעס ואמרה: "פה מדברים וכותבים רק עברית". ולמרות הכל טובה נשלחה ללמוד פסנתר כמו כל ילדה פולניה טובה.
בבית הספר התעללו בעולה החדשה. קראו לה "פולניה מסריחה", והיה ילד אחד בשם זאב קוחנסקי, ילד חלש ודחוי, שהפך את ההתעללות למפעל חייו. הוא ישב בכיתה ליד טובה והיה בועט בה מתחת לשולחן. טובה מרגישה, שאם תפגוש בו, גם היום אחרי 60 שנה, היא תתחשבן איתו. לפני זמן מה התקיים כנס מחזורים של בית הספר, וזאב קוחנסקי, למזלו, לא הגיע...
אבל טובה היתה ספורטאית טובה, אהבה לרקוד, והיה לה בבית פסנתר שהילדים רצו לנגן בו... וכך השתלבה בהדרגה בחברת ה"צברים".
מפולין טובה זוכרת היטב את הבית שגרה בו. ההורים קיבלו אותו מהקומוניסטים, והיו בו 3 חדרים גדולים ועוד אחד קטן. בחדר אחד גרו ההורים של טובה עם בנותיהם, בחדר אחר גרו הסבים עם אח של אמא, בחדר השלישי גר אח של סבא עם אישתו ושני ילדיהם (שהיו מבוגרים מטובה ב-4 שנים ובשנה), ובחדר הקטן משפחה אחרת. המטבח והשירותים היו משותפים לכולם. לפני מספר שנים חזרה טובה עם אחותה אל הבית הזה, אבל הפולנים שגרים בו גרשו אותן משם ולא נתנו להן להיכנס.
הבן של אח של סבא התקשה בלימודיו והיה לומד בבית עם מורה פרטית. טובה זוכרת שהיתה בת 5 והיתה מצטרפת לשיעורים האלו. הבן לא הצליח ללמוד, אבל טובה רכשה כך את הקריאה והכתיבה עוד לפני שהתחילה כיתה א' בגיל 7. בהמשך למדה בבית הספר היהודי "פרץ".
טובה זוכרת שהיו נוסעים ברכבת, והפולנים היו קוראים להם "ז'ייד", והיה מאוד מפחיד ואנטישמיות סביב.
ה"פולניות" של טובה היום, באה לביטוי בכך שהיא שרה שירים בפולנית, וסוחפת איתה את כולם לשיר. אין לה מבטא פולני, אבל יש חרדה לילדים ורגשי אשמה... כמו שיש לא רק לפולנים.
הילדים של טובה, לדבריה, הם פחות "פולנים" ויותר "בולגרים" כמו אבא. בכלל העדות השונות היום מאוד מעורבבות.

טובה מרגישה שהמולדת שלה זו ישראל, והיא לא היתה רוצה לחיות בפולין. הרבה שנים שכללו בית ספר, תנועת נוער (הצופים), שירות צבאי (קרבי יחסית כמדריכת נוער) וחיים בקיבוץ – הפכו אותה לישראלית בכל רמ"ח אבריה. רק את שירי הילדים לגיל הרך בעברית לא הכירה, ולמדה אותם כשהיתה מטפלת בעין-שמר. טובה זוכרת כשפעם אחותה הקטנה חזרה מהגן הביתה ושרה את השיר "רוץ בן סוסי" של ביאליק. אמא שלה שאלה אותה מה אחותה שרה, וטובה הקשיבה וקבעה: "זה לא בעברית".
את האוכל הפולני טובה מאוד אוהבת. במיוחד: צימעס, צ'ולנט, קישקע, מרק עוף עם קניידלך (כל השנה) ורגל קרושה. אבא היה מכין רגל קרושה, אבל מאז שהוא נפטר אין מי שיכין ולא אוכלים את זה יותר. כשהילדים חולים והיא רוצה לפנק אותם, טובה מכינה להם קומפוט לפי מתכון של אמא שלה:

בהקשר לחוק השואה הפולני,
טובה אומרת שאבא שלה היה אומר תמיד,
שהפולנים והאוקראינים יותר גרועים
מהגרמנים. אבא לא היה מוכן לנסוע לפולין
ואמר שלרוצחים האלה הוא לא נוסע.
כילדה קטנה טובה זוכרת היטב את האווירה
האנטישמית אחרי המלחמה.



דוד מלומן –//
"לא פולני - – יהודי"

דוד נולד בקזחסטן בשנת 1945. הוריו - אסתר ושמעון, ברחו מוורשה לרוסיה בשנת 1939 כשהגיעו הנאצים לפולין. בשנת 1943 כשהשתחררו ההורים מהמחנות ברוסיה, הגיעו לקזחסטן ושם נולד דוד בנם הבכור. בשנת 1946 חזרה המשפחה לפולין לעיר קטנה, אליה הגיעו כמותם יהודים רבים. בשנת 1957 עלו לארץ, כשדוד כבר בן 12, והגיעו לקיבוץ "הגושרים" (המייסדים מתורכיה) שם היתה להם משפחה.
דוד זוכר את העיר היטב ואת בית הספר הפולני שבו למד. אף על פי כן כל חבריו היו רק יהודים, ההווי היה יהודי והשפה בה דיברו הייתה רק יידיש ולא פולנית. שנים מאוחר יותר, כשדוד ואיה התחתנו ודוד הגיע לעין-שמר, קיבוץ של פולנים, שמע את אחת הוותיקות מדברת פולנית. זאת היתה עבורו חוויה משונה מאוד לשמוע יהודייה מדברת פולנית. אצלו מעולם לא דיברו פולנית, רק יידיש.
לפני 15 שנה דוד ואביטל בנו, נסעו לביקור בפולין. הם ביקרו בעיר ילדותו של דוד, ממנה יש לדוד הרבה זיכרונות טובים. אבל לחיות בפולין דוד לא מוכן בשום אופן. דוד זוכר שפעם למדו בכיתה סיפור על סטאלין, כמה היה אדם גיבור וחכם. בסיפור בא אל סטאלין ילד יהודי שלמד איתו בכיתה, ומבקש מסטאלין שיעזור לו במתמטיקה. דוד זוכר שהיה מאוד תמוה בעיניו שילד יהודי מבקש עזרה בלימודים, שהרי היהודים הם תלמידים טובים.
בבית אכלו אוכל יהודי, לא אוכל פולני: אטריות עם קינמון וסוכר ומרק עשיר בתוכן. אוכל של יהודים עניים.
דוד זוכר שלמרות שהאנטישמיות היתה אסורה, הפולנים תמיד היו ותמיד יהיו אנטישמיים. גם בשביל זלוטי אחד מכרו יהודים.

"שיבערו הנרות"  //  אריה שמרי

הרעיון לעסוק בעלון ב"חוק השואה" הפולני, התחיל מאלישע שמרי. אלישע הציע שאכתוב בעלון מכתב בשם קיבוץ עין-שמר (שנוסד על ידי חלוצים שבאו מפולין), המוחה על "חוק השואה" המתעלם מאלף שנות אנטישמיות בפולין, שהחלה הרבה לפני הכיבוש הנאצי; אך לא יכולתי להיענות להצעה של אלישע, כי דעתי שונה משלו. בתזמון מושלם הגיע אלי במייל של העלון מכתבו של יועץ הביטוח של עין-שמר – יואל אמת, שמנוי על העלון, באותו נושא בדיוק. יואל סיפר שהוא חובב היסטוריה, שחקר הרבה את התקופה המדוברת והקדיש למורכבות של "חוק השואה" מאמר בבלוג שלו. הבנתי שהנושא עומד על הפרק וראוי להקדיש לו עלון, וביקשתי מאלישע שיביא חומר בנושא. אלישע בחר בין השאר להביא שיר של אביו – אריה שמרי, מתוך ספרו: "גן אדם". השבוע מלאו 40 שנה לפטירתו של אריה (1978-2018).
השיר "שיבערו הנרות" מזכיר את קאלושין - עיירת ילדותו של אריה בפולין, שנופיה ואנשיה אבדו ברצחנות האנטישמית שכה מאפיינת את הפולנים לדבריו של אלישע, ולא ניתן להתעלם ממנה. אגב, סקר עמדות שנעשה לאחרונה בפולין, מראה שכמחצית האוכלוסייה בפולין היום מחזיקה בעמדות אנטישמיות.
את הדעה המתנגדת ניסחתי אני בהמשך הדברים שהביא אלישע.


"אין לי ספק שההיסטוריה תזכור אותי לטובה,
היות ואני מתכוון להיות זה שיכתוב אותה"
(וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת אנגליה)


ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. המפסידים לא רק יורדים מעל במת החיים, הם גם נידונים להיזכר על במת ההיסטוריה דרך עיניהם של אלו שאחראים לאובדנם. פולין היתה לאורך המאה העשרים (ולא רק) בצד של המפסידים, והיום פולין העצמאית מנסה לתקן את העוול שנעשה לה בספרי ההיסטוריה. היא לא מבקשת להפחית את האסון שנעשה ליהודים, היא מבקשת לתקן את העוול שנעשה בהקשר זה למדינה הפולנית.
כאשר כבשה גרמניה את פולין בתחילת מלחמת העולם השנייה, היו בפולין כ- 3.3 מיליון יהודים. כ-3 מיליון יהודים (90% מיהדות פולין לפני המלחמה) נספו בשואה. בעת השחרור נותרו כ-50,000 יהודים בלבד בחיים על אדמת פולין. העם הפולני, אשר התמודד עם כובש אכזר והיה שרוי במאבק על הקיום היומיומי, לא הקדיש ברובו תשומת לב למצוקתם ההולכת וגדלה של היהודים. מבחינת הפולנים הם עצמם היו קורבנות של הנאצים. אושוויץ נבנתה בתחילה עבור פולנים. הנאצים רדפו את האינטליגנציה הפולנית, החריבו את העיר העתיקה בוורשה, פולנים גורשו מבתיהם, מאות אלפים נשלחו לגרמניה לעבודות כפיה, רבים מהם לא חזרו... 3 מיליון פולנים נהרגו במלחמה. זה לא אומר שהם לא עשו גם מעשים איומים.
היו פולנים ששיתפו פעולה מרצון, היו ששיתפו פעולה מאדישות, היו ששיתפו פעולה מפחד והיו שהתנגדו. לפולנים תחת הכיבוש הנאצי היו הרבה אפשרויות לאבד צלם אנוש – רבים מהם ניצלו אותן. היו שהלשינו ואף רצחו מאות ואלפי יהודים כדי להשתלט על רכושם. אבל כך קרה לרוב העמים שהנאצים כבשו. גם לצרפתים למשל. כל כך קל לסדוק את מעטה האנושיות הדק שעוטף אותנו. ועדיין איננו רואים בצרפתים את האשמים ברצח יהדות צרפת.
הפולנים לא רק שיתפו פעולה עם הנאצים. היו פולנים שהקימו את המועצה לסיוע ליהודים. ז'גוטה עסקה במציאת מקומות מקלט ומסתור, חלוקת קצבאות מזון חודשיות, טיפול בילדים, סיוע רפואי, אספקת מסמכים מזויפים ועוד. ההערכה היא כי הארגון הצליח להציל את חייהם של אלפי יהודים. במקביל היו בקרב הפולנים חסידי אומות עולם - נשים וגברים אשר פעלו באופן לא מאורגן להצלת יהודים, תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחותיהם. הפולנים הם קבוצת הלאום הגדולה ביותר מתוך כלל חסידי אומות העולם, שהוכרו עד היום על ידי "יד-ושם". בהתחשב בסיכון שהיה כרוך בכך, מדובר בנתון מרשים. מעריכים כי
כ-35,000 יהודים, כאחוז אחד מכלל יהדות פולין, ניצלו בעזרתם של פולנים ובזכות מסירותם של חסידי אומות העולם.
ממשלת פולין, בחקיקה החדשה, לא מבקשת לטהר את אזרחיה משתפי הפעולה וגם לא לראות באזרחיה חסידי אומות עולם את חזות הכל. היא מבקשת לדייק את חלקה של המדינה הפולנית, לא את חלקם של אזרחיה. המדינה הפולנית בזמן המלחמה, היתה מדינה כבושה. המעשים שנעשו על אדמתה, נעשו על ידי הממשלה הנאצית. בכך צודקים הפולנים לדעתי. בישראל השואה היא עסק פוליטי מניב. מצד אחד אי אפשר לוותר על מעמדנו הקורבני, שמשמש לקידום עניינים בינלאומיים שונים (כמו התנגדות לפשרות מול איראן, או ציפייה לסלחנות כלפי הקולוניאליזם הישראלי בשטחים הכבושים וכו'); אבל מצד שני גם אי אפשר להזכיר את אשמת הגרמנים שמרפדים אותנו בשילומים כבדים, צוללות בהנחות ותמיכה משמעותית. פולין לעומת זאת היא מדינה ענייה, לא נראה ממנה פיצויים בכסף וכוחה לתמוך בנו בזירה הבינלאומית פחות. אז נוח יותר לאמץ טרמינולוגיה של "מחנות ההשמדה הפולנים" ולשלוח עשרות אלפי בני נוער ישראלים מידי שנה לפולין כדי "לראות" איך השמידו שם את יהודי אירופה. אחר כך הם ייסעו לברלין כדי לשבת בבתי קפה ולבלות ליד מפקדת האס.אס לשעבר, מתעלמים מהעובדה שמדיניות ההשמדה של הפתרון הסופי יצאה מברלין, לא מפולין.

סיגל דקל

מתוך: "תמיד פולני"
יאיר גרבוז (י. פולני), הוצ' זמורה ביתן, תל-אביב, 1989.
התנ"ך הפולני. באדיבות אלון ריפתין (קבוצת "אמירים"):

"נולדתי ב-1945... הורי גידלו אותי בטמפרטורת החדר (40 מעלות צלסיוס), שהיה סגור ומסוגר כדי שחס וחלילה אני לא אתקרר... בתור ילד פולני, היו לי הרבה מאוד משחקים וצעצועים: 6 זוגות גרבי צמר טהור, 2 אפודות צמר... לא מזמן הוכיח לי אחי הצעיר שאצל שנינו הפרקים מעל כפות הידיים רזים ומצומקים במיוחד. מצאנו שזו תוצאה מאחיזת הפלדה של אמא שלנו על שפת הים. היינו נכנסים למים העמוקים, 20 סנטימטרים מהחוף, קופצים ונאבקים על חיינו בכל פעם שהתקרב גל מאיים. אחרי שניצלנו מטביעה והשתעשענו במים במשך דקה ארוכה, היינו מתיישבים על החול מבלי ללכלך את הידיים ומקבלים כפית של שמן דגים ישר לתוך הפה. ובמקביל: ביד אחת אשכול ענבים ענק, ביד השנייה קציצת בשר; בין האצבעות מלפפון ירוק ועל הברכיים ביצה קשה. אחרי שהיינו נפוחים מהאוכל היתה אמא מוציאה את החוברות של החופש הגדול ואומרת: "עכשיו תלמדו קצת". "אם לא תלמדו תהיו רועי צאן", היה אבא מוסיף... לאבא שלי היו עוד משפטים לוגיים שקשה היה לי להבין את פשרם. למשל: "אם אין לך מה לעשות – תקרא ספר". הרבה דברים לימדו אותי בבית. לימדו אותי שמגהץ זה מכשיר שנועד בעיקר לחשמל עקרות בית ולעשות כוויות לילדים קטנים... לימדו אותי שמטריה זה מכשיר לעקירת עיניים של ילדים קטנים באוטובוס. שאלתי בזמנו את אמא שלי כמה עקורי עיניים ממטריות היא מכירה, ובאותה הזדמנות, בדברי תשובתה, היא לימדה אותי מה זו אמת פולנית: "מה זאת אומרת?! היו המון מקרים, בלי סוף מקרים... היה..."... עד עצם היום הזה, היכולת שלי ליצור הקשרים פגומה, בגלל משפטים כמו: "במחבת יש שניצל וצ'יפס, אבא ואני נוסעים להלוויה". וכעבור יומיים: "במחבת יש שניצל וצ'יפס, אבא ואני נוסעים לחתונה". אותי לימדו בבית שאדם מבוגר מצונן בגלל וירוס, וילד מצונן בגלל שהלך יחף והשאיר חלון פתוח. אבא שלי נוהג עד היום להגיד לי: "בשתי ידיים לקחת את המחלה הזו". ואמא אומרת: "זה מה שקורה כשלא רוצים לשמוע בקול אמא"... בדרך כלל הם לא מאמינים באלוהים, אבל נורא מפחדים מפניו... בשעה 2 בלילה חזרתי מפעולה בתנועה. בשקט ובזהירות פתחתי את הדלת ושמעתי את נחרותיו הקצובות של אבא שלי, שאף פעם, לדבריו, איננו ישן. חלצתי את נעלי ועל קצות האצבעות טופפתי לכיוון מיטתי מגשש את דרכי בחושך. ואז בקעה מתוך החשיכה הוואריאציה הפולנית ל"המלט": "אולי אתה רוצה לאכול משהו?" "לא" עניתי "אבל תעירי אותי מחר ב-7 בבוקר בבקשה". "בסדר. יש קציצות במקרר"... "שב. תאכל לאט. שום דבר לא בוער, תלעס כמו בנאדם". תמיד לימדו אותי בבית לעשות הכל כמו בנאדם... "אתה יודע מי מת?!" שאלה אמא שלי בארשת של צער, מלווה בסיפוק מסוים מהעובדה שאלוהים ממלא את תפקידו וממשיך להציק לפולנים. "מי?" "איך שהולכים בדרך לקופת חולים, היה אם אתה זוכר, ירקן. על ידו היה עובד...

מאת הכתבים הצעירים: נעמה אייזן, אביגיל כץ-דגאי, עומר יגודה ורני ארבל

שלום ילדי עין שמר! השבוע הנושא של המדור הוא "פולין" מקווים שתיהנו.
מצוות "משמר לילדים".

5 שאלות על פולין
1)         באיזו יבשת נמצאת פולין?
2)         מי ראש הממשלה בפולין?
3)         מהי עיר הבירה של פולין?
4)         איך נקרא המטבע הפולני?
5)         מהם צבעי הדגל של פולין? מוזמנים לצבוע -



לוח מודעות

  כפיים מדור תרבות וספורט
תורנויות
השנה נמשיך את ההתארגנות לתורנויות כמו בשנה שעברה:
פירוק - כל משפחה החוגגת עמנו, תשלח נציג לפירוק החג בסיום הסעודה החגיגית. אנו מעוניינים לדעת מראש מי הם הנציגים, כדי שנוכל לרכז ולתאם את מלאכת הפירוק ולעשותה ביעילות. את שם נציג המשפחה לחיסול החג, אנא העבירו לנועם גרוסמן 052-3750996

מתנדבים
אנו מאד זקוקים למתנדבים לעזרה במועדים הבאים, פנו בבקשה לנועם וגל גרוסמן:
         סידור שולחנות חדר האוכל יום לפני ערב החג, יום חמישי 29.3 בשעה 18:00.
         עריכת השולחנות (מפות, כלי אוכל וכו') בערב החג, יום שישי 30.3 בשעה 9:00.
         עריכת השתייה והמזון הקר על השולחנות בערב החג, יום שישי 30.3 בשעה 16:30.

הרשמה לליל הסדר
השבוע חולקו לתאים דפי הרשמה לסדר פסח. בבקשה מלאו אותם בהקדם האפשרי ושלשלו לתיבה בחדר תאי הדואר, על מנת שנוכל להשלים את סידור השולחנות.

חד-גדיא
מבוגרים וילדים כאחד, מוזמנים להשתתף בהופעת חד גדיא של סדר פסח. מי שמעוניין יפנה אל איריס ארבל בטלפון: 052-3750913

אחד מי יודע
משפחות המעוניינות להשתתף בשירת "אחד מי יודע" בסדר פסח, יודיעו על כך לענה ששון.

מסיכום חג פורים האחרון נשמט שמה של דנה ריפתין היקרה,
אשר כמידי שנה ביצעה את רישום החוגגים ללא דופי.
תרבות עין שמר מתנצלת ומקווה להמשך שיתוף פעולה נעים. דנה אנחנו אוהבים אותך.


30 לזכרו של עלי אלון
בשבת 17.3.18 תתקיים אזכרה לעלי אלון במלאת 30 לפטירתו.
16:30  התכנסות בבית הקברות וגילוי מצבה,
17:00  אזכרה במועדון-לחבר בעין-שמר (״טבור עולמו״).
מוקירי זכרו מוזמנים.
המשפחה

ויום אחד אתה מגלה שהמקום הזה
הוא אתה, שנשמתו הפכה לנשמתך...
וכשתמות יום אחד
בשכחה טובה רכה כענן
ואלמוניות תכסה אותך כאזוב את הקבר הרענן,
תישאר אחריך נקודה קטנה
ואת דמותה תישא לעולמים
)מתוך "יחף" מאת עלי אלון(

מקום של יוגה

באים מפרדס חנה-כרכור, באים מכל יישובי המועצה... תעלו על האופניים ובואו גם אתם! שיעורי יוגה בכל שעות היום ובכל ימי השבוע, עם מורים מסורים ומנוסים. מחירים מיוחדים לאנשי עין-שמר.
שיעורים חדשים ושיעורים ממשיכים במערכת - שימו לב לשיעור בימי שני בין השעות 6:30-7:30 (וקצת!) בבוקר - מתרגלים וממשיכים להתחייבויות היום, עם אורך רוח ושמחה בלב.

הני רוזן


תוכנית פק"ק 2018
מנהל אמנותי: אורן תירוש
הפקה: עדי רוזן, רעיה בן אברהם וקרן חבצלת-גבעת חביבה

יום ה' 22.3.18
17:00 - 19:00 מושב פתיחה של "פורום חוקרי הקיבוץ - יד טבנקין", הקיבוץ בראי הקולנוע - "האם הוא עדיין הולך בשדות?" משתתפים: אלדד קדם, נטע שפירא, רן טל.  
20:30 - 22:30  טקס פתיחת הפסטיבל והקרנת "המחברות של אליש".
22:30 בירה והקרנה של "מבצע סבתא".

יום ו' 23.3.18
10:00 - 12:00 מושב שני של הקיבוץ בראי הקולנוע - "להיות יהודים חופשיים - יחסי קיבוץ ודת". משתתפים: חן שלח, מוקי צור, נורית פיינשטיין.
13:00 - 15:00 מושב שלישי של הקיבוץ בראי הקולנוע - "פצעי אוהב - ערבות הדדית בקיבוץ". משתתפים: עפר פרג, אורי סיוון, אלון פאוקר.
20:30 - 22:00 מפגש עם מודי בראון וענת זלצר על הסדרה "קיבוץ".

שבת 24.3.18
משעה 10:00 הקרנת סרטים, סרטי ילדים, סדנאות, יצירה, מפגשים עם יוצרים, הפנינג אומנות ואוכל ועוד-ועוד.
בשעה 19:00 טקס סיום.


פרטי תוכנית הפסטיבל והרשמה
בדף הפייסבוק של הפסטיבל:
https://www.facebook.com/pg/pkak11/posts/
למרות ההפרטה - הכניסה ללא תשלום!
כולם מוזמנים !

דברים שנאמרו במפגש של קבוצות
"הדר"- עין שמר, "שלהבת"- מענית, בני ברקאי הראשונים;
ובקיצור: "שחף-יסעור", לכבוד 70 שנות חיים

מעין שמר: יגאל כץ, אבינועם גולדמן, יוסי בן מיור, אברהם שחם, דנה שחר, שאול גלעד,
ניצן עצמון, מאיר פינקוס, מרסקה תלמי, איה רוט, רחל צולר, איציק הרץ, חרות סוזין,
עירית (פיקי) הררי, מירה סיטנר, גיורא מור ז"ל, דני שלזינגר ז"ל.

אנחנו חוגגים 70. מי זה ה"אנחנו" הזה? אני ועוד אני, את ואתה. כולנו מסמנים ומסומנים בתווי דרך דומה. נולדנו עם המדינה, ולא היינו עדים למאבק ולייסורי התקומה שלה. נולדנו לעובדה קיימת שיש לנו מדינה. רובנו נולדנו בקיבוץ ללינה משותפת שאין עליה עוררין, עד כדי כך שגם בעתות שיא של מתיחות ביטחונית (כמו מבצע סיני), הורינו לא העלו על דעתם שבית הילדים אינו המקום הבטוח ביותר עבורנו הילדים. כשבגרנו והיינו להורים, הפכנו את הקערה על פיה.
בשתי המלחמות - ששת הימים ויום כיפור - לבשנו מדים וחווינו את הסכנה, כל אחד מזווית זו או אחרת. היינו שייכים לעמדת השלטון, מלאי ביטחון בצדקת החיים שעל ברכיהם התחנכנו, והאמנו שכך ימשך לעד. אך להיסטוריה חוקים משלה ובא המהפך שהשפיע על המשך חיינו האישיים והציבוריים. חלק חיפשו לעצמם חיים במקום אחר, חלק עשו מהפכה מבפנים. הקיבוץ שהכרנו שינה את פניו, המדינה שינתה את פניה וגם פנינו וגופנו השתנו.
במבט לאחור השינוי והשינויים, הם החלק הכי בולט בחיינו. התחלנו בטלפון אחד ורכב אחד לכל הקיבוץ, היום כולנו ברשת ובפקקים. יחי האצבע שהפכה לחלק הכי חרוץ ומיומן בגופנו. כבר לא צריך מוח וגם על הלב אפשר לוותר, כי יש אימוג'י. אצבע אחת מביאה אותנו לכל מקום שנרצה. אם חס וחלילה החמצת את השינוי, נשארת מאחור ובטח לא הגעת לכאן למסיבת ה-70. אז לפי שכולנו כאן, מצבנו לא רע ונקווה שכך ימשיך כשנגיע לשמונים.
ועוד משפט לפני סיום, שייך ולא שייך אבל שייך:
רציתי לומר מספר מילים לבנות ובני חברת הנוער שהצטרפו אלינו בהמשך, דבר שלא היה לו תקדים עד אז. אי אפשר שלא להזכיר את צבי סוזין שיזם וביצע תהליך אנושי חברתי וחינוכי פורץ דרך. הנה אחרי כל כך הרבה שנים הדבר הוכיח את עצמו, עובדה שאנו חוגגים יחד את שנת ה-70 של כולנו. מזל טוב ולחיים.

פיקי גרוס הררי
תגובות לדברים שנכתבו בעלון הקודם בעניינו של ד"ר נגב

מאמרו של אברהם שחם מהשבוע שעבר - הגיגים ומחשבות נוספות

בהמשך לדבריו של אברהם מהשבוע שעבר בהם אני תומך ואיתם הנני מסכים, הרשו לי להוסיף דבר-מה:
1. צוות יישוב מחלוקות בנושאי בנייה בין שכנים -  מעבר לעובדה כי הכותרת שניתנה לו אינה קולעת במדויק לתפקידו וכי במקור בעצם היה צריך להיות מכונה ״הצוות ע״ש המאבק של אדם ורויטל״ או לחילופין ״הצוות למניעת פרשות ׳עסק-ביש׳ נוספות בקיבוץ עין-שמר״, אני בכלל גורס כי הינו מיותר והאנרגיות שיושקעו בו טוב שתשמרנה לנושאים חיוניים אחרים (עם כל ההערכה הכנה לאותם חברים אשר נתנו הסכמתם לקחת בו חלק זה מכבר). בקיבוצנו האהוב פועל גוף חשוב ומשמעותי ביותר העונה לשם ״הרשות לתכנון ולבנייה״, אשר תפקידו המרכזי במילים הפשוטות ביותר הוא תכנון ובניית המחנה בהווה, תוך צפיית פני העתיד בהתאם להחלטות ותקנוני המקום, חוקי מדינת ישראל ולרווחת חבריו. בפורום זה, בפעם האחרונה שבדקתי, חברים שניים מנושאי התפקידים הבכירים ביותר במערכת (מנהלת-קהילה ורכזת-עסקים), שלושה אנשי מקצוע (אדריכל הקיבוץ, רכז-תשתיות ואחראי השכרות), ושני נציגי-ציבור בעלי אוריינטציה ונגיעה לנושאי תכנון, בנייה וסביבה. רוצה לומר, כי הרכב מכובד זה נועד, בין שאר הנושאים כבדי המשקל המונחים על שולחנו חדשות לבקרים, בדיוק לעסוק, לטפל ולפתור סוגיות ומחלוקות אשר יכול ותעלינה בין חברים/שכנים בנושאי בנייה, שיפוצים ופיתוח סביבתי. עבודה נכונה, מקצועית, יסודית והחשוב מכל הפעלת הגיון בריא ושכל-ישר מצדו של הנ״ל, בעיקר בתיווך המציאות המתהווה באתרי-בנייה שונים בקיבוץ תוך שיקופה והצגתה בפני ציבור החברים מבעוד מועד - עשויה בסיכוי גבוה מאד, לדעתי, לכבות כל ״שריפה״ אפשרית עוד בתחילתה ולהגיע להסכמות משותפות בסופו של תהליך. היה ועומק המחלוקות גדול מהצפוי ללא היכולת לפותרן כבר בשלב מוקדם זה - יועלה הנושא ויובא בפני הערכאות המקומיות הגבוהות יותר (הנה״ק ומעליה וועד ההנהלות) לצורך גישור-פערים, חתירה לסיום הסוגיה, מתן החלטה סופית וכמובן אכיפת ביצועה בשטח.
2. תוצאות סקר שביעות-רצון בענף הנוי - ראשית, נשגבת מבינתי היתכנות המצב בו נושא משרה בכיר בקיבוצנו, מבקש/מורה לבעל-תפקיד העובד תחתיו לבצע דבר-מה מסוים, האחרון אינו סר למרותו ומסרב לעשות כן, ובסופו של יום עולם כמנהגו נוהג מבלי שתינקט כל סנקציה ניהולית אשר תבהיר לאותו גורם כי המערכת המקומית לא תסבול יותר יחס והתנהגות מעין אלה. עם זאת, מבט חטוף על קורותינו בשנים האחרונות תוך הישרת מבט מפוכח אל עבר ה"וואקום הניהולי" בו היתה שרויה קהילתנו במהלכן, אולי מסבירות בעצם איך הגענו לסיטואציה הבלתי-נתפסת המתוארת לעיל.
עטר, עם כל הכבוד, אינך פועל בחלל ריק. יותר מכך, בשונה מענפי-שירות אחרים (קח למשל דוגמאות כמו הנה"ח, דואר או אפילו את פעילות המרפאה) איתם לקבוצות מסוימות של חברים

אין כמעט נגיעה בחיי היומיום, הענף אותו הנך מרכז הוא כמאמר הקלישאה "הפנים של כולנו". אל תשכח בנוסף, כי מיסי החברים מופנים, בין היתר, לתשלום משכורתך ומשכורות עובדיך, כך שכולנו בעצם "בעלי-עניין" מעורבים בנעשה בענף הנוי, ומגיעה לנו התייחסות כלשהי לגבי ההערות שהועלו בפניך בסקר המדובר. אני יכול לשער כי הביקורות וההתבטאויות כלפיך היו לעיתים בלתי-נעימות בעליל (בלשון המעטה), אך לו עמדתי במקומך הייתי דווקא לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים, מתייחס ברצינות וענייניות לכל נושא ונושא, פורש בפני הציבור את הבעיות והמגבלות עמן אתה מתמודד בעבודתך ביומיום, ומי יודע - אולי היה עולה בידך לשנות את התמונה המצטיירת מהסקר ולשכנע את המקטרגים כי הנך עושה כל מאמץ לשיפור השירות, על-אף ולמרות הכל. אגב, אשמח לסייע לך בניסוח ובכתיבת תגובה הגונה והולמת לנוכח הביקורת שהועלתה, באם תחפוץ בכך כמובן.
אירית פואה, תקופת החפיפה שלך הולכת ומסתיימת תודה לאל, והנה את נכנסת אוטוטו ללב הקלחת המבעבעת העונה לשם "קהילת עין-שמר". הספירה לאחור של "מאת ימי החסד" השמורים לך בזכות על-פי שעון העצר המקומי, כך בוודאי תיווכחי בקרוב, הינה מהירה ותזזיתית יותר מכל מקום אחר שהכרת עד כה. במאמרי זה הצבעתי רק על שתיים מהסוגיות הבוערות (אותן העלה כאמור אברהם שחם לראשונה בשבוע שעבר) הזקוקות להתייחסותך ולטיפולך המקצועי, וכי אין לי ספק שגם בלעדיהן שתי ידייך מלאות כבר עתה בעבודה מלוא החופן - שיהיה בהצלחה!
בברכת מנהל-תקין, שמירת הסדר הציבורי ואכיפתו, שקיפות-יתרה לכל ושבת-שלום,
אדם אלון


״לצילם ובצילן" - הזווית האישית שלי

קראתי בעיון את מאמרה המצוין של מרה אבנר לרגל ״יום האישה הבינלאומי״ בעלון הקודם, ולא יכולתי שלא להתחבר לתוכנו בהתבסס על החוויה האישית שלי.
הוא אמנם אינו איש-רוח ומחקר, מעולם לא כתב ספר, שורר שיר או יצר יצירת-אמנות אשר תישאר עמנו לדורות, אך מנו אלון ב-50 השנים האחרונות הינו איש המנגנון והממסד האולטימטיבי: לוקח אחריות ונושא בה, נכון לכל תפקיד, מורה-דרך ומוביל דעת-קהל, אוהב המקום ורוצה בטובתו, לא תמצא עבודה המהווה עבורו פחיתות-כבוד: משליחות השומר הצעיר באוסטרליה לריכוז הקניות במטבח חדר-אוכל, מרכז-פדגוגי ומחנך ב״מבואות-עירון״ לקו הייצור הלוהט ואפוף הפיח במחלקת ה״בנבורי״ במפעל הגומי, משנים רבות בתפקיד מזכיר הקיבוץ שבזמנו היה חזות הכל ועד לריכוז חדר-אוכל והובלת תהליך הפרטת המזון המהפכני דאז, פעילות פוליטית בתקופות בחירות, שירות מילואים פעיל, פציעה קשה בידו הימנית, ישיבות, נסיעות ברחבי הארץ, שיחות-קיבוץ סוערות אל תוך הלילה ושאר פעילות ענפה ואינטנסיבית אשר חייבה היעדרויות רבות מהבית.
וכאן, נכנסת לתמונה ובגדול האחת ויחידה - גברת אורנה אלון: היא אשר קיבלה על עצמה בהכנעה ובאהבה (אם כי לחלוטין לא בהתבטלות מולו) את החיים לצדו של בעלה רב המעש, תוך שהיא מוותרת על כיווני התפתחות אישיים-פוטנציאליים אשר לבטח היו הולמים את אופייה הנמרץ ונפשה העצמאית, נתנה את כל כולה לגידולם המאתגר של ארבעת ילדיה וכן לתחזוקה ושמירתה המופתית של שלמות ביתנו. ארבע השעות המתוקות כל-כך בילדותנו עת חזרנו ב-4 אחה״צ מבית הילדים ל״חדר ההורים״, ועד השעה 8 בערב בה שבנו על עקבותינו בכדי להגיע בזמן ל״השכבה״, היו מ-א׳ ועד ת׳ בצלמה ובדמותה: סדר, ניקיון, מזווה מלא וארוחות מזינות, מרחבי-משחק וקריאה נגישים להתבטא בהם בתוך הבית ומחוצה לו, מקום בלב לכל אחד מאיתנו, ובעיקר יכולת הכלה ונשיאה בעול היומיום השוחק של חיי הקיבוץ באותם ימים.
אם כן, תודתי שלוחה למרה על הפלטפורמה הנהדרת שנתנה בידי, בכדי להעלות את מחשבותיי ורגשותיי בנושא על הכתב, ולאמי היקרה אני אומר, גם אם באיחור של שבוע: ״יום האישה״ שמח...

אדם אלון

משולחנות ההנהלה

שיחת קיבוץ הקרובה ביום שני 26.3.2018
בשעה 20:30 במועדון לחבר
(נושאים ימסרו בשבוע הבא)



אני מסיימת בימים אלה את החפיפה עם אירית פואה.
המייל נישאר אותו מייל: kehila@ein-shemer.com,
מספר הטלפון הנייד של אירית: 052-3242432.
אירית עובדת בימים ב' ד' ו- ה'.
מאחלת לאירית הרבה הצלחה!
אוריין גנדלמן


אוריין יקרה,
זו לא פרידה רשמית ומסכמת, אבל כמתאבן לטקסים ולנאומים שעוד יבואו
תודה !
תודה שעמסת על כתפייך את אחד התפקידים הקשים בעולם,
וללא ספק אחד הבלתי אפשריים שבהם.
שהקדשת ימים ולילות, מחשבה, מאמץ ואת כל כולך
לניהול קהילה מורכבת, משתנה, דעתנית, ביקורתית, תובענית,
מלאה ניגודים ומחלוקות, ופעמים רבות גם תוקפנית.
מאחלים לך לחדש כוחות ולצאת בשמחה למקומות חדשים וקלים יותר.
ולאירית הרבה בהצלחה במשימה העצומה.
תודה, בשם חברי עין-שמר
בשנים האחרונות, בחלק גדול מהקיבוצים, עברו לניהול משותף של ענפי "חקלאות הצומח", במגמה להשתמש בצורה מיטבית במשאבי ניהול, כוח אדם, מיכון, מים וכו'.
לשם כך אנו מחפשים אדם שיוכל לנהל את הענף כולו.

דרוש/ה מנהל/ת ענף צומח
ייעוד: אחריות לניהול הכולל של ענפי הצומח בעין-שמר. אחריות כוללת לתוצאות הענף, לפיתוח הקיים, הכנת הענף לעתיד וניהולו בכפוף להחלטות וערכי הקיבוץ.

הגדרת תפקיד:
-           הכנת תכנית עבודה שנתית ורב שנתית, פיקוח ועמידה בתוכניות.
-           פיתוח אחריות כוללת לניהול הענף, גד"ש, מטעים.
-           פיתוח הענף להשאת רווחים, תוך כדי מבט ארוך טווח ומקסום יכולות ויעילות.
-           קביעת מדיניות לעניין המשאבים העומדים לרשות ענף הצומח.
-           בחינת הסכמים עם קבלנים, נותני שירותים, רכש, ציוד חקלאי.
-           תכנון שיווק ומכירת הגידולים השונים.
-           בקרה על תקינות הכלים החקלאים ומוכנותם לעבודה.
-           בקרה על כלל הפעילות בענף – איתור מזיקים, ניהול מים והשקיה, קטיף.
-           אחריות על רכש הענף.
-           ביצוע מדיניות הנהלות הענף והמשק.
-          
כישורים נדרשים:
-           השכלה פורמלית רלוונטית (כלכלית/עסקים/חקלאות).
-           יכולת ניתוח והבנת דוחות כספיים, הסקת מסקנות וגיבוש המלצות לענף.
-           יחסי אנוש טובים ויכולת לעבוד בצוות.
-           יכולת קבלת החלטות באופן עצמאי.
-           ניסיון ניהולי קודם.
-           ניסיון בשיווק ופיתוח עסקי.
-           ניסיון בניהול מו"מ עם ספקים/לקוחות.
-           שליטה במחשב.
היקף משרה: גמיש.  כפיפות: מנהל/ת עסקים.  אופן בחירה: צוות איתור ימליץ על מועמד/ת. בחירה בהנהלה כלכלית.
מועמדים הרואים עצמם מתאימים, מוזמנים לפנות בצירוף קורות חיים לשרית אלימלך לטלפון: 052-3750991 או למייל sarit@ein-shemer.com.


דרוש/ה מציל/ה

התפקיד כולל:
           שירותי הצלה
           מתן שירות ומענה לחברי הקיבוץ
           אחריות על ניקיון הבריכה

דרישות התפקיד:
           תעודת מציל בתוקף
           תעודת עזרה ראשונה
           ניסיון כמציל - יתרון

כפיפות: מנהל הבריכה.
היקף משרה: מלאה – בחודשים יוני עד ספטמבר.
כולל סופי שבוע לפי הצורך.


המעוניינים מוזמנים לפנות לשרית אלימלך בטלפון: 052-3750991
עד תאריך 26.3.2018


פותחים שבת

לפני שבוע התקיימה קבלת שבת חגיגית במועדון המחודש. שמחנו ביפי המועדון ושרנו הללויה לכל האנשים שעסקו במלאכה. הוקדשה פינה מיוחדת לכבודו ולזכרו של עלי אלון ז"ל, בשירים, בקריאה משיריו ע"י חופי ושלומית תומר, ובמצגת תמונות על שיר של חנוך לוין.
את פרשת "ויקהל-פקודי" דרשה עדה גבע. הפרשה, אמרה, באה אחרי פרשת עגל הזהב, והיא עוסקת בבניית המשכן, יש אומרים - כמענה לפרשת "עגל הזהב". חטא העגל מלמד שהעם זקוק להגשמת האל, וכך עלתה המחשבה לבנות משכן לאלוהים. האלוהים יישאר בלתי נראה, אבל משכנו יראה. ואכן האנשים נידבו ביד רחבה תכשיטים וזהב עד שהבונים ביקשו לעצור, כי לא יכלו עוד להכיל את התרומות, ובניית המשכן מסתיימת במילים של הוד והדר: "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את ההיכל..."! 
אך יש גם דעה אחרת באותו ספר שמות עצמו ובמקומות נוספים במקרא, הקוראת לצניעות ופשטות, ועבודת ה' במקומות רבים: "ויאמר ה' אל משה... מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך".
האהבה אינה צריכה מקדשים! כמאמר התלמודי: "..כאשר אהבתנו הייתה עזה, על רוחב הסייף שכבנו, עתה, כשאין אהבתנו עזה – מיטה שישים אמות אין די לנו בה...".
יש מהנביאים המתנגדים להסתאבות הכרוכה בבנייה המפוארת, ולמחשבה כי כלי הקודש יש בהם כדי לשחרר מהאחריות המוסרית, כדברי ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם... גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו". מקדש מפואר ללא לב נקי – אין לו מקום: "...חדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט, שפטו יתום, ריבו אלמנה..."
וירמיהו מחריף ואומר כי לא צריך כלל את ארון הברית! כי התורה וחוקיה צריכים להיות חקוקים על הלב: "ביום ההוא לא יאמרו ארון ברית ה'... וכרתי להם ברית חדשה... ונָתַתִּי תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתֳבֶנָּה".
ואכן ההיסטוריה מלמדת כי המקדש הולך ומתמעט, המלכים מקצצים בזהב ממנו עשויים הכלים אשר בו כשלמונים למלכי בבל, ולבסוף הוא נשרף וחרב כליל.
בהיות התורה בליבם, ובכוח היחד, שורדים היהודים את הגלות, שבים לארץ שנית, ובונים מקדש חדש, שחרב אף הוא. בהמשך, ר' יוחנן בן זכאי הנחלץ מירושלים החרבה בארון מתים, מקים מחדש את המרכז הרוחני ביבנה, ובית המדרש מחליף את בית המקדש. 
במאות האחרונות אנו חווים וחוזים בשיבת העם בפעם השלישית, לכאן, לארצנו הקטנה, כשהורינו נוטלים חלק יחד עם הרבים. באותו הכוח האצור בליבם, בונים מדינה, ואיתה את המקום שלנו - עין שמר, ואת בית התרבות ההדור והפשוט שבו אנחנו יושבים כעת בפניו המחודשות, השומרות על יופיו וצניעותו. עתה עלינו המשימה למלאו בתוכן הנכון.
תודה לעדה על דבריה הנאים, רחבי האופק והמחשבה.                                        ענה ששון