עלון 23 (2018) (6132) כה' סיוון תשע"ח 8.6.2018
"בּוֹאִי אִמָּא" //לאה נאור
כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.
בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.
אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.
לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל.
מאמר מערכת
אני זוכרת אותי בהשכבה, שוכבת במיטה הקטנה בגן ומבקשת
מההורים שלי שלא ילכו עוד, והם נשארים עוד רגע ומבטיחים לי שיבואו בלילה לראות איך
אני ישנה וישאירו לי כוס תה. ואז בבוקר מוצאת ליד המיטה כוס פלסטיק עם תה שחור וקר
וקרום. ושותה אותו.
אני זוכרת בחורף את לילות הסערה, בהם הייתי מתעוררת לקול
בכיים (ליתר דיוק: צרחותיהם) של ילדים המתחננים, כשעיניהם נשואות אל השמרטף בקצה
המסדרון: "שומרת לילה בואי לאמירים, ש ו מ ר תל י ל הב ו א יל א מ י ר י ם..."
אני זוכרת אותי קמה לשירותים בלילה החשוך, הולכת רועדת
במסדרון, ולעולם, לעולם, לעולם... לא דורכת על המרצפת שאבא של ליאור (עלי אלון)
אמר לנו שגרה מתחתיה מכשפה.
אני זוכרת אותנו הולכים בלילה בשקט, חוצים דשאים, חולפים
בחורשה, מטפסים במדרגות חדר אוכל החדש שעודנו בבניה לקומה השנייה, וממנה בגרם
מדרגות נוסף לגג, ובשפיפה מתקרבים לקצהו ל"הציץ" לסרט של המבוגרים
המוקרן על הדשא הגדול ויש בו ערומים.
אני זוכרת אותנו הולכים (אני לא, אני פחדנית מידי) באמצע
הלילה לצבוע את "ניצנים", לפעמים גם עם ביצים סרוחות שגידלנו על גג הבית
שלנו, ולילה אחד אפילו את "צבר" שהיו גדולים מאיתנו (ולמחרת תפסו את הבנים
והאכילו אותם דשא).
(לימים, כבר בימי הלינה המשפחתית, הייתי
הולכת עם בני הקטן בלילות החופש הגדול, לבית של סבתא כדי לצבוע אותה בעודה ישנה
במשחת שיניים, ולחוות איתו את התענוג. כמובן אחרי תאום עמה שלא תנעל את הדלת...)
אני זוכרת את עצמי עומדת מול חלון חדר השינה, מביטה בשמיים,
נחושה להצליח להישאר הפעם ערה עד חצות ולראות על הכוכבים איך היום מתחלף. ונרדמת
לפני הזמן.
אני זוכרת אותנו קמים בכוחות עצמנו לפנות בוקר, כשעוד חושך
מוחלט, והולכים יום-יום להאכיל את הגדי הקטן במשק-חי.
אני זוכרת את ההקמות בשבת של ההורה התורן – אבא של ענת (יורם
צוריאל), או אבא של אמרי (אדם זרטל), או אבא של אורנית (אילן יגודה) – שהיו מכנסים
אותנו סביב הספסל בחורשה ומספרים לנו סיפורים. לא כאלו שמקריאים מספר (כמו
בהשכבות), אלא מהחיים ממש. ענת היתה תולשת לאבא שלה שערה אחת מהזקן, ובכל שערה היה
סיפור מרתק אחר.
אני זוכרת... כולנו זוכרים... זיכרונות שהפכו לאבני הבניין
של מי שאנחנו היום לטוב ולרע. העלון השבוע מוקדש להם, לזיכרונות מהלינה המשותפת.
סיגל דקל
זיכרונות מגן חנה//אבינועם גולן
פעם, לפני שנים, גדלתי כמו כל הילדים ב"גן חנה".
בחצר הגן ניצב עץ תות ענק, וסביבומשטח חול מכוסה עלים וזרדים, שנשרו מהעץ ומהשיח
הסמוך.
נשירת העלים התרחשה בעונת הסתיו. כשהרוחות היו מנשבות, עלי
התות היו מתנתקים, מתעופפים, דואים בזיגזג אט אט ונוחתים רכות על אדמת חצר הגן.
השלכת ופריחת החצב סימנו שהחורף כבר כאן והקיץ תם.
בקצה החצר עמד טרקטור שרשרות D4 בצבע צהוב חיוור, עם מושב מתכת ושתי ידיות היגוי. בחלקו הקדמי מנוע כמעט
שלם וארובה גבוהה, חציו שקוע בחול וניראה שלא הוזז מהמקום זמן רב. כפי הנראה הובא
למקום לאחר שתש כוחו בשדות החיטה והתירס.
מטרים אחדים מאחוריו, ניצבה חבית חלולה על עמודי ברזל, סולם
כניסה ועמוד גלישה. במרחק משם עמדה נדנדה ושני מושבי קרש מחורצים תלויים על חבל.
כשהיינו מתנדנדים, בשיא הגובה אפשר היה לראות את בנימינה השכנה.
בסמוך עמד מבנה בנוי לוחות עץ, וגרם מדרגות הוביל לקומת העל
ולפתח כניסה לביתן קטן מכוסה גג רעפים אדום, ובו ספסל וחלון. מול הכניסה היה פתח
פעור שאליו חוברה מגלשה, ודרכה גלשנו מראש המגדל לתיבת חול בתחתיתה. מבנה המגלשה
נישא קצת מעל צמרת התות, וניתן היה להשקיף אל בתי הקיבוץ, המטעים, השדות ובתי הכפרים
הסמוכים.
מתחת לחלון חדרי השינה, צמוד לקיר הבית החיצוני, מיקמנו
מלונה שבה שכנה "טימבה" הכלבה שלהקבוצה. טימבה הייתה כלבה לבנה עם כתמים
שחורים לאורך גופה, ועטינים כבדים תלויים היו תחת בטנה. בכל שנה המליטה 6 גורים
בצבעים שונים. כלבה של כל הכלבים. בעונת הייחום, פעם בשנה, מצאנו אותה דבוקה
באחוריה מספר ימים לכלב משוטט ולא מוכר.
חצר הגן לא הייתה תחומה בגדר. חלקנו אותה עם אפרוחי
תרנגולות, צב, ארנב, חתולים, לפעמים גם נחש בכלוב, גמל שלמה, נדל, תולעי משי שהפכו
לגלמים שמהם בקעו פרפרים, וערוגה קטנה של גזר, צנונית, עגבנייה ובצל, שעליהם שמר
דחליל לבוש סחבות וכובע גדול שידע וראה הכל.
בשולי החצר גדל שיח גדול וסבוך, שכיסה חלק משטח חצר הגן. מעל
השיח התנשא עמוד ובראשו שובך יונים. בכל בוקר היינו מתעוררים לקול המיית גרגורן.
מתחת לענפי השיח מצאנו מסתור סודי בצלו רקמנו מזימות. בקיץ,
בימים החמים, בנינו בריכה מאבנים ולבנים, השתכשכנו במי הבוץ הצוננים, פיסלנו
בחמר ושוטטנו יחפים על החול החם. הגן והחצר היו כל עולמנו -
עסקנו בבניית ארמונות, חפרנו
מנהרות ותעלות, טסנו במטוסים, נהגנו משאיות, הפלגנו למרחבי
עולם, חרשנו וקצרנו, על מדורות צלינו פרוסות לחם ותירס, ופיחמנו תפוחי אדמה באפר
מדורה; בשפע דמיון מלא יצירה והמון אהבה.
בתוך הגן היה עולם ומלואו - ספרים גדושי סיפורים, משחקים,
בובות, גראז' מכוניות, צבעים בצנצנות גואש ומים, ניירות להדבקה וציור, קוביות,
גלגלים וכדורים, בדים ובגדים, מטבח קטן, מקלחת ותאי בגדים, כיורים, שירותים ושורת
מגבות לפי שמות. בהמשך, מסדרון ארוך וחדרי שינה עם 4 מיטות בכלחדר. על כל זה שלטו
ביד רמה גננת אחת ומטפלת עם נשמה גדולה.
בחורשת האורנים שבקרבת הגן, הוקמו מספר מתקני שעשועים מעשה
ידיהם של מיטב חרשי הברזל המקומיים. ביום בנו ושיפצו כלי עבודה ליוגבים ולכורמים,
ובערב ייצרו מתקנים שאין כמותם אפילו בעולם האגדות.
למשל, קרוסלה בעלת 6 מושבים סגורים, תלויים בשרשרת ברזל על
זרועות, מרוחקים מעט מעמוד הציר. המפעיל (בדרך כלל הורה של אחד הילדים) אוחז היה
בידיות הנעת הקרוסלה, ואט-אט מגביר את סיבובי הקרוסלה. ככל שהמהירות גדלה,
המושבים התעופפו אל השחקים, הרוח הצליפה בפנים, הידיים הושטו
ודגדגו את העננים תוך קריאות צהלה ושמחה. תור הממתינים לא נגמר עד שעות הערב
המאוחרות, בהן תש כוחם של המפעילים. השמש שלחה קרניים אחרונות, וחשכת הלילה אט-אט
כיסתה את צמרות האורנים.
ליד הקרוסלה ניצבה נדנדה בעלת 4 מושבים על צינור מאורך, עוד
פלא יצירתי. הנדנדה קלה להפעלה, ובתנועות מדודות אפשר היה לזנק אל השמים. תנועת
הנדנדה הייתה ארוכה וקשתית, ויצרה תחושת שיוט רך ונעים כמעוף הציפור.
בפינה אחרת של החורשה ניצב עמוד ברזל בגובה 4 מטר. בחלקו
העליון הורכב ראש מסתובב, אליו חוברו שרשרותשהשתלשלו עד לתחתית העמוד, עם לולאה
מוגנת בצינור גומי גמיש בקצה. כל משתמש השחיל רגלו אל תוך הלולאה ואחז בידיו בחלק
השרשרת שמעל ראשו. בתאום החלו להניף עצמם בריצה סביב העמוד. ככל שהתנופה גברה,
ניתן היה להעיף את הגוף לגבהים, ולחוש את צמרות האורנים ולחבק את כוכבי השמים.
חורשת ילדות חלומית וגן שעשוי מקסמים, שאין דומה להם גם
באגדות. מקום שריתק את ילדי הגנים, ונטע בי זיכרונות עם שפע געגועים לימי ילדותי.
עד שיום אחד, אחרי הרבה שנים, הגיע לגן איש מחדרה השכנה,
לבוש עניבה
וג'קט אפור, מכנס מגוהץ, נעליים מצוחצחות, והציג עצמו כפקח
משרד החינוך. אליו התלווה פקיד נוסף, באותו לבוש, שקרא לעצמו: "פקח בטיחות
אזורי". שני הנציגים אספו את כל הגננות והמטפלות באחת הכיתות, דברו בע"פ
וכתבו מכתב: "נא לסלק את כל הגרוטאות, הטרקטור ושובך היונים, לפרק את
המגדלים, הנדנדות, הקרוסלה, המלונה וכלובי החיות, לסלק חול, לגזום את השיח, לנקות
ענפים מהפינות, לחסל את ערוגת הירקות, ורק את הדחליל אפשר להשאיר! במקום כל זה, יש
לבנות משטח מרוצף פלטות גומי רך, לרכוש בחדרה ליד העיריה נדנדה קטנה בגובה 1.10
מטר, עם מושבי פלסטיק וחגורת הצלה, וגם מגלשה נמוכה עם חבלים והגנות נגד נפילה.
להביא עציצי שיחים מחומר סינטטי שלא נובלים, ולכסות את
החצר ברשת צל על עמודים. בכל יום יש לנקות את הסביבה, לשטוף
את הנדנדה והמגלשה, ולהרחיק חתולים. פעם בשנה חובה להחליף את מתקני המשחק, במידה
ולא תעשו את הנדרש תקבלו מכתב בצרוף קנס".
אמרו "שלום" והלכו.
היום כשאני מלווה את נכדי לחצרות הגנים ולחורשת האורנים
הקסומה, כבר לא רואים את הטרקטור הצהוב והנדנדה, נעלמו הקרוסלה ושובך היונים, עץ
התות כבר לא קיים, ורק הדחליל עומד ושומר שלא יסגרו את הגן. בין הגנים הוצבו מספר
מתקני פלסטיק שנרכשו בעירייה, חסרי דמיון וללא חיים, בהם משתמשים מספר ילדים עם
אייפון בכיסים.
מאז ועד היום אני לא מבין איך זה קרה ואיך נפלנו בשמירה?!
חוויות מהלינה המשותפת//
איריס ארבל
יום אחד החליטה קבוצת "ניצנים", בה גדלתי, לצאת
לטיול. ולא טיול ברחבי הקיבוץ, אלא מסע נועז אל הרי מענית. המטרה המוצהרת: קטיף
אורניות. האמצעי: זוג רגלים ותשוקה עזה לחביתת פטריות אותה תכין אסתר אפשטיין
המטפלת המיתולוגית של הקבוצה. התארגנות מבעוד מועד: שקיות פלסטיק. תכנון מקדים? מה
פתאום. מה הבעיה?! רצים לוואדי, עולים במעלה כביש החצץ בין השדות, חוצים בזהירות
את הכביש החד מסלולי אל מענית, מגיעים ליער מענית, נזהרים שלא להיתקל בפרה מתה
(משום מה היו המון פרות מתות בהרי מענית), קוטפים מלא-מלא-מלא פטריות, אבל רק כאלו
שצומחות מתחת אורנים כי אחרת הן רעילות, אורזים אותן בשקיות הפלסטיק וצ'יק צ'אק
חוזרים הביתה בזמן לארוחת צהרים.
וכך יצאנו לדרך. 20 ילדים בכיתה ה' באמצע חופש חנוכה הגשום.
אולי היה אתנו מלווה מבוגר. אולי לא. לאף אחד לא הפריע שקבוצת ילדים יצאה באמצע
היום את גבולות המשק ושוטטה לה מחוץ לקיבוץ.
עצרנו ברפת לריענון, חצינו בקלילות את הכביש המפריד בין
השדות ל"גלעם" ו-הופ. אנחנו בהרי מענית. מעמיסים פטריות כאילו אין מחר.
פה ושם נשמעו קולות נגעלים למראה גולגלות ועצמות שמילאו את היער. פה ושם קולות
התפעלות למראה מרבדי כלניות ורקפות. משהתמלאו השקיות התחלנו לחזור.
מעלינו הפכו השמים אפורים יותר ויותר, נמוכים יותר ויותר.
ליד "גלעם" התחיל הטפטוף. כשהגענו לוואדי הגדול הוא הפך למבול. התחלנו לרוץ.
זלעפות מלמעלה ובוץ מלמטה, ובאמצע קבוצת ילדים רטובה עד העצם אוחזת בשקיות מלאות
פטריות נוטפות גשם.בשלב הזה כבר היו ילדים שהחליטו שהצלת נפשותיהם חשובה יותר
מאומלט מפנק, זרקו את השקיות ודהרו אל הרפת למצוא בה מחסה. הנחושים עוד המשיכו
לאמץ את הפלסטיק הרטוב אל חיקם, מנסים למנועמהשלל האהוב להחליק אל הבוץ, דרך
החורים שהלכו ונפערו בשקיות הכולבו הלא-מאוד-עמידות.
סופו של סיפור בחבורה רטובה ומבוצבצת, נטולת פטריות כמעט
לחלוטין וקפואה, עומדת מול בית הילדים שלה (המרכז הבוגר של ימינו) ומתחננת בפני
המטפלת שתיתן לה להיכנס להחליף בגדים, למרות שכרגע סיימה לשטוף את הבית.
החוויה וההרפתקה הזו רצה לי בראש כבר 40 שנה כמעט. החופש
והחירות בהם גדלנו, נראים לי היום לא מציאותיים. העצמאות שלנו והיכולת לעשות כמעט
כל מה שרצינו, שייכים לעולם אחר. היום כדי להוציא ילדים לקטיף סכך, צריך אישור
הורים ו-10 מלווים. אולי גם ערכת עזרה ראשונה בהיכון.
בית הילדים והלינה המשותפת אחד הם. בכוונה אני לא נכנסת אל
סוגיות ה"שומרת לילה בואי לניצנים". משאירה זאת למאות החוקרים שעדיין
מתפרנסים מהוויכוח בין מצדדי השיטה לשונאיה. אני זוכרת אתהמסע להרי מענית. ואת
הגשם. ואת החופש.
זיכרון// איה מלומן
תמיד היה לי נחמד לחזור בערב ולפגוש את ההורים והילדים בבית
הילדים.
ללכת לשירותים בלילה פחדתי, כי חשבתי שיש לי נמר מתחת למיטה.
הייתי צריכה לקפוץ רחוק כשירדתי מהמיטה ולקפוץ מרחוק לעלות עליה.
בהשכבה כולם ישבו עם פיז'מות, והמורה תלמה אלעזר היתה מקריאה
לכולם סיפור בהמשכים.
תקופה יפה עם ״באג״ בצידה//
(או: מה הקשר בין הלינה המשותפת בקיבוץ
עין-שמר לווילות מפוארות בקיסריה)
אדם אלון
אוחחחח, הלינה המשותפת - אהובתי ושנואת-נפשי, חברת-ילדות
ואויבת מרה, מה אני עושה איתך - מה הייתי עושה בלעדייך? כמו שריטה על-גבי תקליט
״ויניל״ המקפיצה את המחט אחת לכמה שניות, כמו מיגרנה הדופקת לך תדיר בצידו השמאלי
של הראש, כמו גביש ה״קריפטונייט״ אותו תלה לקס לות׳ר הנבל על צווארו של סופרמן תוך
שהוא נוטל ממנו את כוחות העל שלו - כך גם הלינה המשותפת לקחה ילד חזק, מקובל,
מוביל-חברתי, ספורטאי מצטיין ותלמיד שקדן מבית טוב ויציב, וכמו ״באג״ במערכת
ההפעלה הפנימית שלו, שיבשה את חייו וערערה את שלוותו הילדותית - כנראה לנצח...
קיבוץ עין-שמר של שנות ה-80 היה מגרש המשחקים האולטימטיבי של
ילדותי: מרחבים אינסופיים, פינות-מסתור קסומות, דשאים, בריכת-שחייה, מגרשי ספורט,
איזור בתי הילדים והגנים, חבריך וחברותיך לקבוצת הגיל, טיולים, הצגות, הופעות,
חופשים חווייתיים ומלאי-פעילות - מה ילד צריך לבקש יותר?
ובכן, לי היתה עוד בקשה אחת: להיות קרוב לאבא ולאמא בלילה.
משאלת-לב זו החלה להיות מאד-מאד חשובה עבורי באמצע כיתה ב׳ (גיל 8), תוך שהיא מקשה
עליי את השינה בלילות בבית הילדים. השעה 20:00 בה היה עליי לכתת את רגליי חזרה
לבית הילדים לצורך ביצוע אותה ״השכבה״ מפורסמת, שלעולם תיזכר ע״י בני דורי - היתה
הקשה לי מכולן. באותה תקופה, חברי הטוב ביותר היה מכשיר ה״שמרטף״ המרובע
והבלתי-נשכח שהיה תלוי על הקיר, והפסקול הקבוע שנשמע ברחבי הקיבוץ בשעות הללו, היה
בן 5 מילים עם קצב מתגבר: ״שומרת-לילה, בואי לקבוצת ׳חרוב׳״. לשמחתי, הוריי זיהו
את המצוקה ונענו לבקשתי ללון בביתם לתקופת-מה. זרוק על מזרון בסלון הבית צר
המידות, צופה בקביעות בחברתם של מנו ואורנה בתכניות-טלוויזיה מיתולוגיות כמו
״תצפית״, ״מוקד״ ו״מבט שני״ - הייתי המאושר בילדים וישנתי כמו תינוק. כך חלפו להן
השנים מאז, כשכל פעם אני מנסה מחדש לחזור ולישון לצד חבריי ללא הצלחה –
וחוזר מבויש לחיקם החמים והעוטף של הוריי. רק בכיתה י׳ (גיל
15.5) כשעלתה קבוצתי לשכבה הבוגרת ב״מבואות-עירון״, שובצתי לחדר עם ידידותיי דאז
מיכל גולן וגורית מגן, וכנראה גם התבגרתי קמעה - התפייסתי סופית עם הלינה המשותפת,
הייתי מגיע בחדווה ערב-ערב לישון במוסד החינוכי ויותר לא הסתכלתי אחורה.
הסממנים והצלקות אשר נצרבו בנפשי, הינם גם היום חידה
לא-פתורה. לא מעט וילות חדשות ומפוארות נבנו בקיסריה במהלך השנים ע״י אותם
פסיכולוגים אשר טיפלו בי וניסו לפצח אותה, אם כי לא לגמרי בהצלחה. הפרעות-שינה,
פעילות מלאה בשעות הקטנות של הלילה, דפיציט קבוע בשעות-שינה ושאר התנהגויות
לא-שגרתיות הקשורות לנושא - את כל אלה אני נושא עמי מאז אותה תקופה.
אני יודע, אני יודע, איני שופט וכמובן שלא מאשים - היה צריך
לכבוש את הארץ ולהקים מדינה יהודית, אבותינו ואבות-אבותינו השכימו-קום בבוקר לשדה
בכדי להצמיח לנו לחם, ולשם כך נזקקו ל״שקט-תעשייתי״ בבית, מגורי החברים נבנו בצנעה
והיו צרים מלהכיל את הטף והנוער יותר משעות בודדות בכל יום, אני כמעט משוכנע כי
בניגוד אליי רובם המכריע של בוגרי ובוגרות התקופה ההיא יעידו דווקא על חוויה
חיובית ומעצימת-אישיות,
ובכלל, הלינה המשותפת היתה אמצעי בדרך לכינונה של
״חברת-מופת״ במקומותינו, כך שמי בכלל יכול היה לערער על צדקתה. אך גם אחרי כל זאת,
קורה לפעמים שממש רגע לפני שאני נרדם (2:00 בלילה לכל הפחות...), בשקט בשקט מתחת
לשמיכה אני חושב לעצמי, איפה הייתי היום לולא גדלתי בבית הילדים ואולצתי לישון בו,
כמה מטען יכול והיה יורד מהגב שלי, כמה הדברים היו פחות טעונים וככל הנראה גם יותר
פשוטים.
אבל מצד שני היי, בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה: אם לא
מבנה-נפשי תקין ויציב, אז לפחות יש כמה פסיכולוגים שבעי-רצון ומדושני-עונג החיים
בווילות מפוארות בקיסריה לא-מעט בזכותי - ובבניין הארץ ננוחם...
״שומרת-לילה, בואי לקבוצת ׳חרוב׳״!
ללכת לישון עם הקוף קרא, פנג הלבן והדוב ברו
מוקדש באהבה ותודה להדסה רוטמן המחנכת שלי בכיתות ב'-ד'
"לחיים!" היא אמרה, "למרות
שיצאנו די שרוטים מהחינוך המשותף, אפשר עוד לשמוח ביחד על לידת נכד חדש".
חייכנו אחת אל השנייה. דיברנו על הטוב ועל הרוע של החיים
בקיבוץ.
שאלתי אותה: "אהבת את הלינה המשותפת? אני צריכה לכתוב
משהו לעלון... יש לך זיכרון?"
היא היססה, העדיפה לא להיכנס לזה.
כעבור מספר ימים ביררתי עם "הבוסית", אם היא זוכרת
את הקוף קרא, פנג הלבן ו.... הדוב ...? איך קראו לדוב?
"על מה את מדברת אני לא זוכרת שום דבר!
את סתם ממציאה".
אמרתי: "תעשי גוגל ומיד!"
ה"בוסית" גיגלה וכולם הופיעו שם: פנג הלבן של ג'ק
לונדון, "הקוף קרא"
והדוב ברו של ברנרד רטלי, וכמובן מוגלי מספר הג'ונגל של
קיפלינג. ואפילו צילום העטיפות החומות כמו האלבומים של פעם. אוצר יקר ערך של
סיפורת עלית.
רק קולה של הדסה לא היה שם. הריש המתגלגלת, הטון המיוחד
והאופן שבו עטפה את גיבורי הסיפור ברגש ואהבה. הם נשארו לי בראש ובזיכרון הרחוק של
השכבות הלינה המשותפת.
כל אחד ואחת נושא בליבו מחנך או מחנכת שאהב. לנו,
"לברושים", היו בחברת הילדים כמה שלא נשכח: הגננת תמר בן יהודה, המטפלת
המיתולוגית מרים בן-אברהם (ווהבה), חנן בן יהודה והדסה רוטמן.
הדסה, הייתה המחנכת שלנו מכיתה ב' ועד לכיתה ד', ידעה כל צמח
וכל רמש, כל הולכי על ארבע וכל פריחה. טבע וגינה וגינון. את החורשות והיערות, את
הלילות זרועי הכוכבים, את הטיולים. את כולם הכירה בשמותיהם ולא נזקקה לגוגל.
את אהבתה לכל אלה העבירה לנו בכל יום בכיתה, במשק הילדים
ובטיולים.
והיה לה עוד סוד אחד: בשבוע השכבות של הדסה, ידענו שלפני
שניכנס למיטה, היא תושיב אותנו במעגל לבושים בפיג'מות, תפתח את אחד הספרים שתמיד
יהיה על חיות או טבע – וכך תטביע גם בנו את אהבתה הגדולה.
לא קוראים את כל הספר בערב אחד. פרק או שניים בכל ערב.
ועוצרים ברגע הכי מותח.... כבר אי אפשר לחכות ללילה הבא, לשמוע איך יצאו מהצרה, או
איך ניצלו מהרוע שארב להם בג'ונגל.
הדסה לא הייתה מחנכת מסורה שקראה מסיפורי אחרים, סיפורים
שרובם היו או לא היו. היה לה גם סיפור אחד שהיה כולו אמת לאמיתה: הדסה הכירה את
"דודו" מהשיר. לוחמת פלמ"ח שלא
הייתה צריכה להמציא סיפורים – היא הכירה אותם ממקור ראשון.
תודה לך הדסה על כל הזיכרונות שאנו נושאים ממך איתנו.
ה י וה י ה
בבקשה בלי אלימות
"לשומרות ערב טוב. ... אם הוא מבקש
שתקראו לנו, אנא קראו. אל תמשכו אותו. תודה ולילה טוב, אמא".
(מחברת שמירה 6.8.1980)
וגם בלי קארחנות בבית תינוקות
"... ישנה קל. אני מבקשת לשמור על שקט
בחדר השומרת. תודה, אמא"
(מחברת שמירה 6.8.1980)
ריח תינוקות בטעם טיגון בשמן עמוק
"לשומרות שלום. אנו מאוד מבקשות לא לבשל
בתוך האגפים. לרחוץ כלים אצלכן וכך גם עם האשפה. בתודה, המטפלות"
(מחברת שמירה 18.10.1980)
הורות טוטאלית
"... אם יתעורר רצוי מאוד לא לקרוא לנו
(ההדגשה במקור). להגיד לו שהשומרת לילה עובדת בלילה ואמא ישנה ובאה כל בוקר. חשוב
לעמוד על זה ולחכות עד שיירדם בבית ילדים. תודה, אמא"
(מחברת שמירה 6.8.1980)
קונספירציה
"... היא יודעת שאחיה ישן בחדר (=בית
ההורים) כי הוא חולה, אך לא קיבלה את זה כל כך טוב. שימו לב במקרה והיא יוצאת, היא
יכולה לצאת בשקט, אם לא תראו היא תגיע לחדר. לילה טוב, אמא"
(מחברת שמירה 5.10.1980)
ואל תשכחו לנקות פאנלים
" י' להעיר ב-5:00 ולהקפיץ לצומת. לסגור
חלונות ותריסים אצל מ'. א"
(מחברת שמירה 18.10.1980)
לילה לא שקט
השעה בה התעורר שם הילד ה ע ר ו ת חתימת
השומר(ת)
11:20 א' תה + פיפי
12:00 א' תה
12:45 א' לאמא
12:55 א' לאבא
1:10 א' לאמא
1:20 ד' תה
1:30 א' פיפי
1:50 נ' ביקש לשתות ושלא אלך
ר' תפסה טרמפ וביקשה לשתות
3:00 ד' מוצץ ותה
3:20 ד' פלסטר ברגל + תה
מחברת שמירה 12.4.1981
מזל טוב
ביום שישי 1.6.2018 נולד לענבל וגיא משיח בן – רוֹן במשקל
2.850 ק"ג.
אח לניב,
נכד (מס' 6) לנורית ורובי משיח.
ברכות חמות לכל המשפחה,
שיגדל ויפרח בבריאות שמחה ואהבה.
מזל טוב
לניצן ואלכס נולד בן במשקל 4.530 ק"ג.
אח לעיליי (11), מיכאל (6), ליבי (5).
נכד (מס' 4) לנאווה ומליק גור.
ברכות חמות לכל המשפחה,
שיגדל ויפרח בבריאות שמחה ואהבה.
מזל טוב
לפני 5 חודשים בתאריך 7.1.2018
נולד לעודד ודנה חדוותי בן- עוֹמר
אח לנוֹעם הבכורה,
נכד (מס' 12) לשולה ורן חדוותי.
ברכות חמות לכל המשפחה,
שימשיך לגדול ולפרוח בבריאות שמחה ואהבה.
רפי שפירא – 10 שנים
באמצע הדרך הוא נפרד מאיתנו בחטף. חסרונו מורגש בחיינו עד
היום - בשבילים, בשפת היום-יום, בחדר האוכל, בצלילי המוזיקה ודרך קבע בחגים ובחיי
התרבות בכלל. כל תפקיד שלקח על עצמו, מילא רפי בכל מאודו עם יוזמות ברוכות, דוגמת
חגי העצמאות בקיבוץ, הופעות מוזיקליות ועוד רבות. הוא השקיע את כל-כולו בחינוך
חברת הנוער אותה הדריך. גולת הכותרת ליוזמה, למסירות ולהצלחה מרשימה הייתה פעילותו
ב"הלל", כשטיפל ותמך בחוזרים בשאלה במסגרת תפקידו בקיבוץ הארצי (מי יכול
לשכוח את הנער צביקה שהביא לקיבוץ בשלב החזרה בשאלה, להתרגשות כולנו...).
הייתה לרפי דעה בכל עניין והוא לא נרתע מלהשמיע אותה ולהיאבק
עליה. הומניסט, איש חברה, מעורב ומשפיע. באלה מורגש חסרונו וככה נזכור אותו.
רפי אהב כל-כך את משפחתו והשקיע בכל ליבו בילדיו. ואכן,
משפחתו הפיקה ערב מושקע לזכרו, עם תזכורת של פרקים בחייו, הופעת מקהלת כיס קטנה של
החברים ששרו בזמנו עם רפי בהרכבים שונים, הצגת קטעי סרטים בהם שיחק תמיד בתפקידים
מלאי הומור, וקריאת קטע מכתיבתו העשירה. לסיום, שר אביעד בליווי גיטרה בקולו
הנעים. את הערב המרשים פתחה תרזה.
רוחו של רפי שרתה באווירת הערב, כשברקע "דקלים ושער
אבן" המיתולוגית שלו.
שלומית תומר
לוח מודעות
עדכוני חנויות במתחם הצומת:
"חנות קטנה ומדפיסה" לצילום ומסגור
– נסגרה,
ובמקומה תפתח כנראה "ליליה" לבגדים.
BBB (המבורגר בעיקר) נפתחה לאחרונה
בשעות הערב, ומעתה תהיה פתוחה כבר מהצהריים.
"חנות נעליים בשם "קליגולה"
נסגרה והוחלפה ב"פטיש" שגם היא לנעלים, אבל בסגנון אחר.
"מתוק" ליד הגלידריה נסגרה,
ובמקומה הפציעה קונדיטוריה בשם "המזווה" שכבר קיבלה כתבה גדולה
ב"הארץ".
רוצו למדוד ולטעום, אבל בסדר הזה, כי בסדר ההפוך עלולים
להתעורר קשיים –
"מה קורה במשק?"
בסקר שביעות רצון שנערך לאחרונה, הביעו חברים את רצונם לערוך
מפגשים על מנת לדעת ולהתעדכן יותר על שמתרחש בענפי המשק ובקהילה. המידע שנכתב
בעלון מעיד שאכן מתרחשים דברים. עד עתה חיכיתי בסבלנות לגמר שיפוץ המועדון, תוך
חיפוש אחראיםלביצוע המשימה.
פנייתי לוועדת תרבות הצעירה והרעננה, כלומר: גל ונועם
גרוסמן, התקבלה ברצון רב,
ולכן פעם בחודש בשעות אחה"צ בימי רביעי, יתקיים מפגש
חברים תחת הכותרת (הזמנית): "מה קורה במשק?"
מטרת המפגש לקבל מידע מפי בעלי התפקידים המרכזיים, או מפי
חברים שמעורבים בעניינים אקטואליים. זו לא שיחת קיבוץ, זה לא יוקרן לבתים, וזה גם
לא מקום לקבל החלטות; אך ניתן להכין שאלות בכל נושא ולפנות לגל ונועם.
אחד המפגשים הקרובים, יוקדש לנושא של "ייפוי כוח
מתמשך", ובו נשמע הסבר מפי לי מרקם שעברה הסמכה בנושא.
תודה, בהצלחה ורק בריאות, רבקה שדה
כפיים מדור תרבות וספורט
28.6.18
המונדיאל שלי
מונדיאל 2018 כבר ממש מעבר לפינה, ולרגל המאורע המרגש
מיליארדים, יצאתי לשאול את חברי הקיבוץ על המונדיאל הזכור להם במיוחד. בשבועות
הקרובים יתפרסמו חוויותיהם המרתקות. ראשון לספר: אורן תירוש.
העקב שגמר אתהתקווה // אורן תירוש
לצריף הישן בהראל היו שתי פונקציות מרכזיות – ספרייה וחדר
צפייה בטלוויזיה. קצת דיסוננס לטעמי.
שליש ל"וינטו ויד הנפץ", "חסמב"ה"
בכריכה רכה, "אי המטמון", "האקלברי פין" ושאר אוצרות מופלאים;
ושני שליש של רצפה עקומת מרצפות, כיסאות עץ בשלל עיצובי ה-70', כיור קטן עם קומקום
וסט קופסאות קפה-תה-סוכר-נס.
במרכז, בקצה המרוחק מהכניסה, עמדה על עגלת ברזל מוגבהת (פאר
היצירה של המסגר-אמן המקומי) טלוויזיה שחור לבן. תתפלאו, אבל לא
"סילורה". ועדת תרבות היתה אז אחד הגופים
הדומיננטיים בהראל, אז קנו
Metz"", עם המון כפתורים חשובים.
העגלה תוכננה כך שגם לשורת הכיסאות האחרונה, אף אחד לא
יסתיר. מאידך היה פה אלמנט מאתגר במיוחד לצוואר של הילדים שישבו על הרצפה, הכי
קרוב לטלוויזיה.
המקום היה סואן ומוקד עליה לרגל לוותיקים חובבי הסרט הערבי
של שישי, למתבגרים המשתאים מנפלאות העולם בתוכנית "חידושים והמצאות",
ולילדים שקרסו עייפים מחום היום מול "הסרטים המצוירים" של באגס באני.
כמו כל צריף בשנות ה-70, שמכבד את עצמו, היה שם חם. החלונות
היו פתוחים כל הזמן, הרשתות מחוררות חלק מהזמן, והמאווררים שמשני צדי החדר עבדו
כמעט כמו המאווררים בחממה. לפעמים גם בחורף. כי כשממש היו הרבה אנשים (37 זה הרבה
לא?) הבידוד של הצריף החליף כיוון...
בקיץ 1974, כולם אהדו את הולנד, כולם חוץ מאותם דווקאיסטים
מסורתיים שתמיד הקפידו לאהוד את גרמניה, כדי להפגין "עצמאות אנטי
קולקטיביסטית".
היו גם כמה אוהדי אנגליה.
כאלה שאף אחד לא האמין שיוכלו לחייך עד סוף המשחקים.
זה היה 4 שנים לפני שנולד הביטוי "מונדיאל". ארבע
שנים אח"כ זה היה שם נרדף ל"גביע העולם בכדורגל שמסריח משחיתות של
ארגנטינה" (להזכירכם, משטר צבאי מושחת
בארגנטינה דאג לשחד את פרו שיפסידו 6:0 לארגנטינה...
ע"ע http://www.dailymail.co.uk/sport/football/article-2098970/Argentina-cheated-World-Cup-1978-says-Peru-senator.html).
זה היה "גביע העולם בכדורגל", והמפגש החברתי סביבו
היה מרתק וקסום לילד שבילה ממילא את רוב זמנו על הדשא, במגרש הכדורסל או בבריכה.
"הצריף של הטלוויזיה", שכינס לתוכו
חבורה אקלקטית ופריקית במיוחד של טיפוסים, הפך לברומטר מצב הרוח של חברי הקיבוץ.
מיותר לציין, שככל שהתקדמו השלבים בטורניר, התגברה התקווה שאכן הולנד המופלאה תזכה.
לא זוכר איך זה קרה, אבל עם תחילת הגמר, מצאתי את עצמי בשורה
האחרונה בצריף, עומד על כיסא ונשען בגבי לקיר, יחד עם עוד שני ילדים
"גדולים" שהורשו לראות את המשחק עם המבוגרים. בישיבה לא היה לי סיכוי
לראות משהו...:)
מיקום מנצח לכל הדעות.
שעה לפני כבר הועמסו הגרעינים בקערות האלומיניום שהושאלו
מחדר האוכל (כולבוייניק שעבר הסבה). היה גם מיץ "פז" וגזוז עם שם נפיץ -
"קריסטל".
הצריף היה גועש מאנרגיות ואמוציות. האוהד הדווקאיסט של
גרמניה ניסה לשמור על איזון נפשי מינימלי, מול
היהירות של אוהדי הולנד. הוא עוד לא הכיר את המשפט של גארי
ליניקר, שיהפוך למוטו בעולם הכדורגל: "כדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף תמיד
גרמניה מנצחת". גם אנחנו לא.
דקה ראשונה הולנד מקבלת פנדל ועולה לאחת אפס.
שאריות הצבע מתקרת הסיבית נשרו בהילוך איטי ומאושר, על ראשי
החברים והחברות שממש צרחו מאושר. כולל חיבוקים, קפיצות ופנטזיות על 3:0 קליל על
ה"נאצים"...
חלפו 3 דקות והחבר הארגנטינאי שלא ממש התעניין בכדורגל (יש
כאלה!), נכנס לצריף והודיע בקול רם במיוחד, שהרעש מפריע להשכבה בבית התינוקות
הסמוך.
החבורה האקסטטית, מתודלקת בקפה, "קריסטל" ובייגלה
– לא ממש ספרה אותו ואחת החברות שהצליחה לקרוא את הסיטואציה, הבטיחה להרגיע את
הווליום. היא לא הצליחה.
ההולנדים לא עצרו לרגע ובאוויר היה כבר ריח של הגול השני (או
של הפופקורן שנשרף בסיר שהגיע מחדר אוכל...).
אבל גרמניה השוותה בדקה ה-25, מפנדל שהיה שילוב של הצגה
גרמנית עם שיקשוק ביצים של השופט. קריאות הייאוש המפורסמות של אוהד כדורגל
סטנדרטי, הרעידו את קירות הצריף הרעוע גם ככה. הם רק התגברו כשההולנדים המשיכו
לתקוף ולהחמיץ.
לחבר הארגנטינאי נטול כרומוזום ה
-football" " זה היה יותר מדי. הוא נכנס לצריף
אדום מקריז, שלף את התקע של הטלוויזיה מהחשמל, הניח על הרצפה, וריסק אותו בעקב
חמוש בנעל עבודה. ותיקי היישוב טענו שזה היה ההסבר העיקרי למה לא אישרו לו לימודים
חצי שנה אח"כ ודחו אותו לסוף התור במעבר דירה... כל זה קרה בדקה ה – 43
למשחק. עד שהחבר'ה הצליחו להפריד את האדום והשחור משאריות השקע, לדחוף שוב לחשמל,
לכוון את האנטנה ולראות תמונה, הסתבר שגרד מילר הבקיע. אותו חלוץ נטול כאריזמה אך
בעל מיקום פנטסטי ברחבה, אותו גרד מילר, ניצל את החשכה בצריף שלנו להבקיע.
2:1 לגרמניה.
גם מחצית שלמה שהולנד ישבה על השער הגרמני, לא הצליחה להוריד
את הניחוס של השקע הרמוס...
אף על פי כן, ולמרות ה"טוטל פוטבול" של המלך קרויף
– ה"רעים" ניצחו.
אולי אפילו עדיף שלא ראינו.
מאז, אני שבוי בקונספציה, שאם אני לא "משגיח" על
הקבוצה שלי בזמן שידור בטלוויזיה (אפילו לא למטבח להביא עוד בירה!!) – הם יחטפו
גול כשאני לא שם.
לפעמים זה מוכיח את עצמו.
דרוש/ה מנהל/ת רפת
ייעוד: אחריות לניהול הכולל של ענף הרפת בעין-שמר. אחריות
כוללת לתוצאות הענף, לפיתוח הקיים, הכנת הענף לעתיד וניהולו בכפוף לערכים והחלטות
הקיבוץ.
הגדרת תפקיד:
• ניהול שוטף של הפעילות היומיומית בענף.
• הכנת תכנית עבודה שנתית ורב שנתית, פיקוח ועמידה בתוכניות.
• ניהול מקצועי של עדר החלב (טיפוח, גידול, הוצאת פרות, בריאות, הזנה ועוד).
• ניהול מקצועי וכלכלי של מרכז המזון במקום (קנייה, הכנה, פחתים, ניהול מלאי
וכו').
• הכרת הסביבה העסקית של הענף (מכסות, מחיר מטרה, יצור חלב חריג וכו').
• ניהול שוטף ופיתוח הענף להשאת רווחים, תוך כדי מבט ארוך טווח ומקסום
יכולות ויעילות.
• טיפול בכל הקשור לאיכות הסביבה.
• קביעת מדיניות לעניין המשאבים, העומדים לרשות הענף.
• בחינת הסכמים עם קבלנים, נותני שירותים.
• אחריות על רכש הענף.
• ביצוע מדיניות הנהלות הענף והמשק.
• שיתוף פעולה עם ממונים ודיווח לפי הנדרש.
כישורים ותכונות נדרשים:
• יושרה וחריצות.
• הכרת הענף וידע מקצועי.
• יכולת ורצון למידה ופתיחות לשינויים.
• שיקול דעת וזהירות.
• השכלה פורמלית רלוונטית (כלכלה/עסקים/חקלאות) – יתרון.
• יכולת ניתוח והבנת דוחות כספיים, הסקת מסקנות וגיבוש המלצות לענף.
• יחסי אנוש טובים ויכולת לעבוד בצוות, ניהול צוות, ושיתוף.
• שיתוף פעולה עם גורמים מקצועיים חיצוניים (תזונאי, וטרינר, מזריע ועוד).
• יכולת קבלת החלטות באופן עצמאי.
• קבלת מרות של ממונים.
• ניסיון ניהולי קודם – יתרון.
• מועמד מעובדי הצוות – יתרון.
• ניסיון בניהול מו"מ עם ספקים/לקוחות.
• שליטה במחשב. הכרת תוכנת נ.ע.ה.
היקף משרה: מלאה.כפיפות: מנהל/ת עסקים.
אופן בחירה: צוות איתור ימליץ על מועמד. בחירה בהנהלה כללית.
מועמדים הרואים עצמם מתאימים, מוזמנים לפנות בצירוף קורות חיים
לשרית אלימלך
במייל sarit@ein-shemer.comעד תאריך 17.6.2018.
שמוליק בראון שריכז את ועדת רכב עד היום, החליט לסיים את
תפקידו.
אנו מודים לשמוליק על ריכוז הועדה וראיית החשיבות שבשירות זה
לחברים.
דרוש/ה רכז/ת ועדת רכב
דרישות התפקיד:
• ניהול ישיבות וקביעת סדר יום
• ניהול תקציב הרכב ועמידה בו
• ביצוע תוכנית השקעות והחלפת רכבים בתאום עם מנהלת קהילה
• הדרכת חברים בתפעול רכב הקיבוץ
• אחריות למערכת המחשוב בתחום הרכב
• אחריות למצב הרכבים – תחזוקה וניקיון
• קשר עם החברים והנהלת החשבונות בנוגע לקנסות ותשלומי תיקונים
• אחריות לסידור הרכב ולכל המשתמע מכך
• קשר עם המוסך
• עדכון ופרסום לחברים בעלון
היקף משרה: רכז/ת ועדה
כפיפות: למנהלת קהילה
בחירה: צוות איתור שיוקם - ימליץ. הבחירה בהנהלת קהילה.
המעוניינים יפנו לשרית אלימלך עד תאריך 17.6.2018
לאחר כשנה שבה היה הדואר חלק ממשרדי המשק ובעקבות חשיבה
מחודשת, מצאנו כי תפעול ענייני הדואר וקבלת הקהל, אינה עולה בקנה אחד עם עבודת
המשרדים.
משום כך אנו נערכים להעברת משרד הדואר לאחד מהחדרים בלובי
חדר האוכל, ויש צורך לאייש את משרד הדואר.
הדואר יפתח 3 פעמים בשבוע בין השעות 10:00-13:00, ופעם בשבוע
אחר הצהריים.
להלן הגדרת המשרה -
דרוש/ה עובד/ת לדואר
תחומי אחריות:
• שירותי דואר נכנס ויוצא
• חלוקה לתאי הדואר
כישורים נדרשים:
• דיסקרטיות ואמינות
• סדר וארגון
• תקשורת בין אישית ויחסי אנוש טובים
• אדיבות ושירותיות
כפיפות ניהולית: מנהל/ת קהילה
היקף משרה: 3 ימים בשבוע 10:00-13:00 ויום בשבוע אחר הצהריים.
דרך בחירת התפקיד: צוות איתור שיוקם לצורך כך, יבחר מבין
הפונים.
מועמדים הרואים עצמם מתאימים מוזמנים לפנות לשרית אלימלך עד
תאריך 17.6.18
פותחים שבת
לפני שבוע עמדו הנשים במרכז קבלת השבת, השירים סבבו סביבן
ובמרכז הדרשה עמדה אישה. על פרשת "נשוא" דיבר אורי ליס, שהתמקד (על פי
בקשתי) בפרשיית האישה הסוטה.
במהלך הצגת הנושא הוקרנו מספר שקופיות עם פסוקים מן הפרשה,
שבאמצעותם הסביר אורי את השתלשלות העניינים: מסופר על אישה שבעלה חשד שהיא בוגדת
בו עם גבר זר. קנאת הבעל בערה בו והוא לקח אותה לבית המקדש אל הכהן לבדיקת חשדותיו.
בבית המקדש נערך טקס מבזה בו פורעים את שיער האישה בפומבי,
והיא נדרשת לשתות מים שלתוכם נשפך עפר מקרקע המשכן. למים אלה קוראים "מים
מאררים" ובאמצעותם נבדקת גרסת האישה. אם בגדה - המים יגרמו לה לעקרות
ולייסורים קשים עד כדי מיתה. אם לא בגדה - לא יקרה לה דבר והיא תשוב לביתה ותזכה
להתעבר וללדת.
זהו מקרה יחידי בתורה של ניסוי מסוג זה. במקום לפנות להליך
משפטי, פונים לתהליך של ניסוי – נס. יש כאן הסתמכות על התערבות אלוהית, הנובעת
מהקושי המשפטי להכריע בפרשות ניאוף (האישה לא נאשמת בניאוף, מכיוון שחשדות הבעל
אינם מתבססים על עובדות או על עדות כלשהי. אילו הייתה עדות כזאת - דינה של האישה
ושל בן זוגה לניאוף היה מוות).
תהליך דומה של מבחנים שעוברים חשודים בעבירות מסוג זה, היה
ידוע ומקובל גם אצל העמים השכנים, אלא שהם היו אכזריים יותר. אביא מספר דוגמאות:
הטלת מום בגוף החשוד, נגיעה או ליקוק ברזל מלובן, בליעה חפוזה של לחם וגבינה
שעלולים לגרום לחנק וכד'... אם הנבחן החלים מהניסוי ושרד אותו – הוא הוכרז זכאי.
כללית, סיכם אורי, הטקס דוחה ומשפיל, אך יש לו גם אספקטים
חיוביים: ראשית, לא מטילים בפועל מום בגוף האישה, ושנית, התוצאות שמשמעותן
ניסית-אלוהית, מאפשרות לאישה לצאת זכאית, ומוכיחות לבעל שאין סיבה לקנאתו והדרך
פתוחה לשלום הבית והמשפחה.
תודה לאורי על דרשתו הנאה רבת העיון והמחשבה.
ענה ששון.
שוק נשים בבבל, אדווין לונג, מאה 19