חפש בעלונים קודמים

עלון 24 (2018) (6133) ב' תמוז תשע"

שורת נשים שקטה//דליה קווה

כּמוֹ בַּבּוּשְקָה רוסית,
בֻּבָּה בתוך בֻּבָּה,
מְקֻפָּלוֹת בי
אמי וסבתי
ואֵם אִמָּהּ
וְסָבָתָהּ
וכל הדורות,
שורת נשים שקטה
כמו שדרה של כוח.


מאמר מערכת

דרכו של העלון הקודם, היתה קשה מתחילתו. במוצאי שבת, כזכור, נחתך סיב מרכזי בתשתית התקשורת, במסגרת פריצה לכולבו. במשך 3 ימים הייתי מנותקת מהאינטרנט, תוך שהכנת העלון מתעכבת, ואיתה גם הכנת תעודות סיום השנה בבית הספר. כשכבר תוקן האינטרנט, הופיעו קצרים חשמליים במשרדי חדר אוכל (מאוחר יותר התברר שמקורם במקרר ועדת תרבות), וניתקו שוב-ושוב את הקשר שלי עם מחשב העלון. ואז ביום חמישי בשעה 23:30, כשאין איש להתייעץ ולהיעזר בו, החלה מכונת הצילום להשמיע קולות איומים ונעצרה. ביום ראשון כשהגיע ויטלי הטכנאי, הסתבר ש-3 גלגלי שיניים נשברו.
ביום שישי בצהריים חילקנו את 100 העלונים שהספקתי לשכפל בלילה לפני התקלה, בעיקר לחברי הקיבוץ (כדי שיקבלו את הדברים של מיכה טיסר לקראת ההצבעה שכבר החלה), ובמקביל שלחנו את העלון במייל לכל החברים שכתובת המייל שלהם נמצאת באנשי הקשר של העלון. כך או אחרת, נדמה לי שהעלון הגיע בסופו של דבר אל הרוב הגדול.
בחדר הדואר הנחתי היום מספר עלונים מהשבוע שעבר, עבור אלו שהוא לא הגיע אליהם. מוזמנים לקחת, ואם נגמר עדכנו אותי ואשכפל נוספים.

ולעלון של השבוע:
לפני הרבה שנים לימדה אותי רקפת זהר, שבני האדם בעולם נחלקים לשני מעמדות
אלו שיש להם סבים
ואלו... שאין להם.
לי היה ברור שזכיתי להיות במעמד הראשון.
אבא שלי היה מתייצב כל שבת בשעה 5:30 בבוקר על המרפסת שלנו, יושב ומחכה לשמוע שהנכד שלו מתעורר ומסיים לאכול ולהתלבש; ואז נכנס ולוקח אותו לשעות שכללו נסיעה באוטו, בטרקטור ובאופניים, ביקור בלול, ברפת, באורווה, במשק חי ומה לא. אלו היו 4 השעות היחידות בשבוע שבהן ישנתי שינה רצופה, עמוקה ורגועה.
את אמא שלי הייתי מוצאת בכל פעם שנאלצתי לצאת בערב מהבית, גם בהתראה של דקות, שוכבת על הספה בביתי עם אור מלא, בשעות הקטנות של הלילה, לא הרבה לפני שהיתה צריכה לקום לעבודה במכבסה.


חופשת הקיץ הארוכה המתקרבת, המחייבת את ההורים לילדים צעירים להתארגנות ומאמץ מיוחדים בבית ובעבודה, נראית לי הזמן הנכון להקדיש את העלון לאלו שרק בעזרתם המשימה הזו אולי אפשרית: סבתא (לרוב) וסבא.
לא רק זמני החופשות במערכת החינוך, גם שגרת היומיום, מחייבת הורים רבים להיעזר באופן קבוע בגידול הילדים. מצד אחד יוקר המחייה מחייב את שני ההורים לעבוד שעות רבות מאוד, תוך שההפרדה המוכרת בין מקום העבודה ושעות העבודה, לבין הבית ושעות הפנאי – מטשטשת לחלוטין. הטלפון, המייל, קבוצות הוואטסאפ ודומיהם, מבטלים את הגבולות ומחייבים גם הורים לילדים צעירים להיות זמינים תמיד עבור מקום העבודה.
ומצד שני נשאבים רבים לקיים רמת חיים שאינה תואמת את אפשרויותיהם, ומחייבת אותם להוצאות עצומות. מכשיר טלפון עדכני ויקר גם לילדים צעירים, נסיעות משפחתיות בהרכב מלא לחו"ל, ביגוד ממותג, בית משופץ וכו', מחייבים את ההורים לעבוד הרבה מעבר לשעת הילדים הקדושה - 16:00. וכך ההורים שלי (ורבים מבני דורם) שלא היו להם מעולם סבים, הפכו בבוא הזמן לסבים שקשה לדמיין איך מסתדרים בלעדיהם.
ומצד שלישי, בתוך השמחה והאהבה הגדולים שיש בין הסבים לנכדים שלהם, "לא נעים" להודות שלפעמים לא פשוט לאנשים כבר לא בני 20, לסחוב פעוטות על הידיים, לרוץ אחריהם, ללכת לבריכה, לדווש באופניים, להחליף, לנענע... ושאולי גם להם יש עוד תוכניות והתחייבויות ורצונות...
שביל הזהב, כדרכם של שבילי זהב, מצריך הקשבה ורגישות ומידתיות עדינים.
אז העלון השבוע מוקדש בהוקרה ותודה לסבים ולסבתות האוהבים, שבלעדיהם אי אפשר.


סיגל דקל


סבתא - ענת מילשטיין

ספירת מלאי:
מלי (בת 46) – אמא לתאומים נועם ואנה (בני 8), גרים ברמת-גן.
ינאי (בן 44) – אבא של גיא (בן 10) ואסף (בן 8), גרים בהרצליה.
עומרי (בן 33) – גר בתל-אביב.
מירב (בת 33) – אמא של אמה (בת 2.5), גרים בתל-אביב.
ענת היתה בת 36 כשנולדו ילדיה הצעירים, ובת 60 כשנולד הנכד הראשון שלה. 24 שנים הפרש, בהן כבר מאוד רצתה נכדים, כי הילדים כבר היו נשואים והגיע הזמן...

לו"ז:
כשהנכדים הגדולים היו קטנים, ענת היתה נוסעת פעם בשבוע למלי ופעם בשבוע לינאי, להוציא את הנכדים מהגנים ולבלות איתם עד הערב כשההורים חוזרים מהעבודה. היום נוסעת פעם בשבוע למירב כדי לעשות אותו דבר עם אמה הקטנה. לנכדים הגדולים נוסעת לפי הצורך ולא באופן קבוע.
אם נדי מצטרף נוסעים ברכב, ואם נוסעת לבד אז ברכבת או באוטובוס.

גבולות:
אין דבר שענת לא תוותר עליו בשביל להיות עם הנכדים - "קודם הם ואחר כך אני". ענת לומדת בהרבה חוגים במילוא, אבל לא אכפת לה לוותר אם צריך. הם לא מבקשים כל יום, ואם יש בעיה וצריך, היא רוצה לעזור ככל האפשר. הילדים דואגים שלא תפסיד חוגים יותר מכפי שהיא דואגת.
חשוב לה שהחלוקה בין הנכדים תהיה שווה, ולכן משאירה לילדים להסתדר ביניהם. בסופישבוע כל פעם משפחה אחת נשארת לישון אצל הסבים לפי תור.

ילדים או נכדים:
ילדים צריך לחנך ונכדים זה רק לפנק וליהנות. בשני המקרים דואגים, לנכדים אפילו יותר. אמה יודעת שכשהיא עם סבתא הכל מותר, וסבתא תקנה לה שוקו או קרטיב וכל מה שההורים לא מרשים.

קושי:
לפעמים זה לא נוח, אבל הילדים יודעים לא לדרוש יותר מידי, דואגים לשמור על הסבים ולא להעמיס, מבינים את המידה, ולכן כיף להם וכיף לסבים.
כשענת עבדה היה לה קשה לנסוע אחרי העבודה ולחזור בערב, אבל עכשיו כשהיא בפנסיה יש לה יותר זמן.

כיף:
כשהם באים ואוכלים וישנים פה. זו עבודה, אבל זה כיף גדול.

הערכות לקראת החופש הגדול:
ביולי הנכדים בקייטנות, באוגוסט נוסעים לשבוע לחו"ל, ובזמן שנשאר מתחלקים: 3 ימים אצל הסבים לכל משפחה.

סבתא – ענת גרוסמן

ספירת מלאי:
טלי (בת 37) – אמא של רונה (בת 7) ועופר (בן 3), גרים בעין-שמר.
נועם (בן 33) –גר בעין-שמר.
ליאור (בן 29) – גר בגבעתיים.
ענת היתה בת 35 כשנולד בנה הצעיר, ובת 57 כשנולדה הנכדה הראשונה שלה. 24 שנים הפרש והסבתאות באה בזמן...

לו"ז:
כשהנכדים נולדים העזרה מאוד אינטנסיבית. בימים רגילים נפגשים כולם ביום שישי, והנכדים אוהבים להישאר לישון אצל הסבים. בגלל שגרים קרוב במרחק הליכה, הם באים לסבים כשהם רוצים בלי קשר לצורך בעזרה. כשאבא שלהם עבד בתל-אביב, היה יום קבוע שבו נעזרו בסבים.
הסבתאות בשביל ענת היא הרחבה והעמקה של ההורות והאימהות. זו הזדמנות לחיבורים חדשים שלא היו קודם, ולעוד הרבה אהבה ושמחה בחיים. והקצב אחר, איטי יותר. יש אפשרות להשתהות בכל רגע ולהיות בו בכל עוצמתו. גם בשמחה וגם בכאב.

גבולות:
מתאמים מראש, מה שנקרא "פותחים יומנים". אם ענת קבעה משהו היא לא מבטלת, אלא אם כן מדובר במצב מיוחד.

ילדים או נכדים:
בטיפול בנכדים יש פחות שחיקה ועייפות, פחות קונפליקטים והתמודדות. הסבים לא המחליטים, זה לא בידם עד הסוף. עם זאת הדאגה לא פוחתת, אולי אפילו גוברת.

קושי:
כשהם חולים, ענת נורא דואגת. וגם לא יכולה לפעול לפי רצונה, אלא רק להציע בזהירות: אולי נלך לרופא? אולי כדאי לנסוע למיון?

כיף:
כשהם רוצים לבוא לסבים, והסבים פנויים ועושים מה שבא, בלי "לחנך". כשהם נכנסים הביתה, יש פתאום אור והמון שמחה, קרבה ואהבה.

הערכות לקראת החופש הגדול:
אין הבדל גדול, מלבד שבחופש הגדול רונה תישן יותר אצל הסבים.

סבתא – דבורה רוזיו

ספירת מלאי:
נתנאל (בן 33) – אבא של בארי (בן 2), גרים בחריש.
צליל (בת 27) – גרה באבן-יהודה.
אסיף (בן 23) – גר בעין-שמר.
דבורה היתה בת 30 כשנולד בנה הצעיר, ובת 51 כשנולד הנכד הראשון שלה. 21 שנים הפרש והסבתאות באה בזמן ומילאה אותה באנרגיה...

לו"ז:
יום חמישי הוא קדוש. זה הדבר היחיד שמוציא את דבורה מהעבודה בזמן. היא לוקחת את בארי מהגן ומבלה איתו עד ערב כשההורים חוזרים (כולל כמובן ביקור אצל ניר הארנב השכן). הוא גם אוכל אצל סבתא ומתקלח. בנוסף מבלה איתו לפי הצורך.

גבולות:
מוכנה לוותר על הכל אם צריך.

ילדים או נכדים:
אלו שני דברים שונים לחלוטין ואי אפשר להשוות. הכי מרגש לראות את נתנאל כאבא, מהרגע הראשון שהחזיק את בארי בחדר לידה.

קושי:
כשהוא חולה וקשה לו ולהורים שנורא דואגים. כשצריך להישאר איתו בבית בגלל מחלה, קשה להשתחרר מהעבודה.

כיף:
כשהוא נרדם פה, כיף לישון איתו. כיף שהוא מתחיל עכשיו לבנות משפטים ולדבר.
תוך כדי הריאיון בארי מתקשר לסבתא בטלפון ורוצה לדבר איתה, אבל ברגע שדבורה עונה והוא רואה אותה בטלפון, הוא פורץ בבכי של געגועים.

הערכות לקראת החופש הגדול:
אין הבדל, כי בארי מתחנך בגן בעין-שמר, שפעיל רוב החופש.

סבים – אולגה ומרק ברצלבסקי

ספירת מלאי:
מרינה (בת 35) – אמא של נועם (בן 8.5), גיא (בן 5), דריה (בת שנה). גרים בגן-השומרון.
אנה (בת 29) – גרה בחיפה.
אולגה היתה בת 28 כשנולדה בתה הצעירה, ובת 49 כשנולד הנכד הראשון שלה. 21 שנים הפרש, בהן כבר הספיקה לרצות נכד.

לו"ז:
ארבע פעמים בשבוע מוציאים את הנכדים מהמסגרות ומבלים איתם עד הערב. לפעמים כשההורים מגיעים בערב, הם כבר נשארים למקלחות וארוחת ערב, ולפעמים נוסעים הביתה כשהנכדים כבר ישנים.

גבולות:
מתאמים מראש וככה לא צריך לוותר על כלום. תמיד מסתדרים ביניהם.

ילדים או נכדים:
נכדים. ילדים רק מעצבנים. עם הנכדים זה כמו משחק.

קושי:
אין קשה. לפעמים אנחנו עייפים, אבל זה לא קשה.

כיף:
לנסוע איתם לטייל בארץ.

הערכות לקראת החופש הגדול:
אין הבדל, כי הם נמצאים בעין-שמר בגנים ובמרכזים שפעילים גם בחופש.


סבא – שלמה שחר

ספירת מלאי:
רביב (בן 49) – אבא של ענבר (בן 16), תומר (בן 13), מיי (בת 8), אור (בן 6 חודשים), גרים במצר.
טל (בת 43) – אמא של עדן (בת 12), נעמה (בת 10), הילה (בת 7), גרים במענית.
שלמה היה בן 28 כשנולדה בתו הצעירה, ובן 56 כשנולד הנכד הראשון שלו. 28 שנים הפרש בהן כבר חיכה לנכד, אבל הוא חיכה בכל מקרה בלי קשר לזמן.

לו"ז:
הנכדים לא גרים בעין-שמר אז אין מצב של יותר מידי, מצד שני הם גרים קרוב ואפשר להיפגש מתי שרוצים.
ענבר לומד ב"מבואות-עירון" ומתאמן בכדורעף, אז הוא בא לסבים כל יום אחרי הלימודים לפני האימון, ואחרי האימון שלמה מסיע אותו הביתה.
הילה כל הזמן רוצה לבוא לסבים, כי הם מפנקים אותה ועושים לה כיף.
הבנות של טל אוהבות לישון פה, וסבא לוקח אותן ביום שישי ישר מבית הספר, והם אוכלים יחד ומבלים.
בשבת כולם באים לסבים לאכול, ויש ימים שהסבים נוסעים אליהם. לא משהו קבוע, אלא איך שבא. בעבר היו נוסעים באופן קבוע ביום שני למענית וביום רביעי למצר, ועכשיו זה לא קבוע. נמצאים בקשר מאוד קרוב ועושים הרבה ארוחות משותפות.

גבולות:
אין דבר ששלמה לא יוותר עליו בשביל הנכדים, תמיד עוזרים. מתאמים מראש וככה לא צריך לוותר על כלום. תמיד מסתדרים.

ילדים או נכדים:
מהנכדים רק נהנים, לא מחנכים, אפשר לתת הכל בלי חשבון. זה אושר גדול. מצד שני אם אין ילדים – אין נכדים, אז זו לא באמת בחירה.

קושי: לא קשה. לפעמים קצת מפריע שיש רעש, בלגן והשתוללות.



כיף:
ענבר, עדן ונעמה מתאמנים בכדורעף, ושלמה אוהב לשחק איתם. אוהב גם לעזור להם בשאלות ותשובות באייפון, ולטייל איתם בקיבוץ.

הערכות לקראת החופש הגדול:
אין הבדל.


סבתא – עידית רונן

ספירת מלאי:
שחר (בן 45) – אבא של אלה (בת 13), מעיין (בת 12), גרים בסידני אוסטרליה (כבר 10 שנים).
יזהר (בן 43) – אבא של גיא (בת 14), מאי (בן 13), איימי (בת 10), אורי (בת 8), גרים בהוד השרון.
יאיר (בן 36) – אבא של איתי (בן 7), גיא (בן 4), גרים בתל-אביב.
קרן – גרה בעין-שמר.
עידית היתה בת 35 כשנולדה בתה הצעירה, ובת 55 כשנולדה הנכדה הראשונה שלה. 20 שנים הפרש בהן עוד לא הספיקה לחוש צורך עז בנכד. לא חשבה שלא תוכל להתקיים בלי נכד. עכשיו חושבת שלא תוכל להתקיים בלעדיהם, אבל גם לפני כן היו לה חיים עמוסים ומלאים.

לו"ז:
אין סדר קבוע, נעזרים בסבים לפי הצורך. עידית נוסעת יום בשבוע ליזהר ויום בשבוע ליאיר, מוציאה את הילדים מהמסגרות ומבלה איתם עד שההורים חוזרים. נוסעת בתחבורה ציבורית, אבל זו תחבורה נוחה יחסית. בשבת כולם באים לסבים לאכול.

גבולות:
אם עידית לא בריאה, היא לא יכולה.

ילדים או נכדים:
שניהם זה כיף, אין הבדל. גם לנכדים עידית שמה גבולות, לא כמו ההורים, אבל גבולות שלה.

קושי:
כבר לא צעירים וזה יותר קשה ללכת פעמיים ביום לבריכה.




כיף:
הכל. זה שטוב להם פה והם שמחים לבוא לסבים. זה לא מובן מאליו שנכדים בני 13-14 ירצו לבוא לסבים.

הערכות לקראת החופש הגדול:
בחופש הנכדים באים יותר, במיוחד אלו שאין להם קייטנה, וגם נשארים לישון עד 2 לילות רצוף כל פעם.


מכתבי קוראים

.... מספר הערות:
1.         בהקשר לרפת, גם אמא של דליה - זהבה אלפרוביץ ז"ל עבדה מספר שנים ברפת,
ואף חטפה שם צהבת ומחלת כבד, ונפטרה כשדליה היתה בערך בת 5.
2.         קיבלנו המון ברכות מחברים מעין-שמר, עם מינויו של שרון אפק - בננו, לפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) וקבלת דרגת אלוף! מבקשים להודות מאוד לכל המברכים.
3.         ובהקשר ללינה המשותפת מנקודת המבט שלי... הרבה יותר קל היה לנו לגדל את שני ילדינו בלינה המשותפת, מאשר את שני אחיהם בביתנו בנתניה.

בברכה, דליה ואורי אפק


לוח מודעות

יום היוגה הבינלאומי בפתח, ואתם מוזמנים לחגוג עמנו!
לפני 4 שנים, התקבלה פנייתו של ראש ממשלת הודו לאו"ם, להכריז על יום היוגה הבינלאומי. ומאז אנו חוגגים אותו כל שנה בתאריך 21.6, ברחבי הארץ וברחבי העולם. השנה, נחגוג אותו בשיעור מיוחד, ביום חמישי 21.6.18 בין השעות 19:00-21:00, שיעור שיזרום בין מורי וגישות המקום, ויחבור אל השיעורים המתקיימים בתל אביב, מומבאי, ניו יורק... כל מי שרוצה לטעום ולחוות את תרגול היוגה על כל גווניה מוזמן להצטרף אלינו!


כפיים מדור תרבות וספורט // נועם גרוסמן
 טד עין שמר
לאחר הפסקה ארוכה (מדי), "טד עין שמר" חוזר לפעולה. המפגש הרביעי בסדרה, יתקיים ביום חמישי *28.6, במועדון לחבר המשופץ. אנו ממשיכים לחפש אתכם - חובבי הבמה והמיקרופון, אלה שיש להם מה לספר ולשתף. נשמח שתפנו אלינו ונתאם את הופעתכם בטד שלנו. מי שמעוניין, יכול לפנות אל קובי או אל נועם גרוסמן ונשמח לשמוע על נושא הרצאתכם.
לנוחיותכם, אלה מספרי הטלפון שלנו:
קובי גרוסמן: 052-379-6618
נועם גרוסמן: 052-375-0996
תודה רבה, צוות טד וועדת תרבות.
*חובבי המונדיאל המסורים נא לא לדאוג, נכון שבאותו ערב יתקיים משחק חזק בין אנגליה לבלגיה, אך הטד יערך לפניו.

ואם כבר מונדיאל, אז שיהיה בתנועה (למועדון!)
שידורי המונדיאל במועדון לחבר
צוות שדרי המונדיאל, בשיתוף ו. תרבות, גאים להכריז על פתיחת הקרנות המונדיאל במועדון לחבר המחודש!
משחקי השבוע:
יום א' 17.6 שעה 21:00 - ברזיל נגד שווייץ
יום ד' 20.6 שעה 21:00 - ספרד נגד אירן
יום ה' 21.6 שעה 21:00 - ארגנטינה נגד קרואטיה

המועדון יפתח חצי שעה לפני תחילת המשחק.
בירות ושתייה קלה במחיר סמלי, ונשנושים לרוב!

צוות שדרי המונדיאל: ד.ב. ו-ש.א. וועדת תרבות

לאחר שבשבוע שעבר סיפר לנו אורן תירוש על חוויותיו כילד ממונדיאל 74', השבוע מובא סיפורו של רז דקל על חוויות המונדיאל מכלי ראשון.
נועם גרוסמן


המונדיאל שלי עם רז דקל

מונדיאל 1998 התקיים לפני 20 שנה - הדיוק בפרטים בהתאם.
בתאריך 3.4.1998 השתחררתי מהצבא. שבועיים אחר כך כבר הייתי על מטוס בדרך לפילדלפיה, להצטרף לגלעד (אח שלי) ולעבוד איתו בחברת מובינג (העברת דירות). התוכנית שגלעד רקם, כללה 3 חלקים: 1) לעבוד מספר חודשים במובינג ולעשות הרבה כסף, 2) לראות את מייקל ג׳ורדן משחק רגע לפני פרישתו, 3) לטוס לצרפת למונדיאל.
את ג׳ורדן לא יצא לנו לראות (אשמת המנהל שלנו במובינג), אבל כסף עשינו, ולקראת סוף יוני 1998 נחתנו בעיר האורות, מוכנים ומזומנים לבזבז ערמות של דולרים על כדורגל.
כל מי ששמע את התוכנית שלנו, צחק ואמר שאנחנו דפוקים ובחיים לא נצליח לראות אף משחק, כי כל הכרטיסים נמכרו והספסרים יבקשו אלפי דולרים לכרטיס. התשובה של גלעד, הייתה שהם מעולם לא ניסו אז איך הם יודעים? מסתבר שהוא צדק.
כשהגענו לפריז שלב הבתים עמד להסתיים (התוכנית הייתה להגיע לשלבים המכריעים, כי אם כבר זורקים כסף אז לפחות שיהיה על משחקים מעניינים). חסרי ניסיון, נטולי שפה (לקח לנו מספר ימים ללמוד משפטים רלוונטיים בצרפתית) וכמהים לסמן וי על לפחות משחק אחד, הלכנו על האופציה הראשונה שמצאנו - בלגיה נגד דרום קוריאה.הגענו לאצטדיון כשעה לפני המשחק והתחלנו לחפש כרטיסים. ואכן, מישהו גם חיפש למכור כרטיסים (כנראה גם הוא הבין שזה משחק פח). 1,000 פראנק (כ- 160 דולר בערכים של אז) החליפו ידיים, ואנחנו מצאנו את עצמנו ישובים בשורה 5 מאחורי ספסלי הנבחרות, צופים במשחק שגם המשתתפים לא זוכרים מה היה בו (1-1).


עכשיו, כשאנחנו כבר יודעים שאפשר להשיג כרטיסים ושהנסיעה לא הייתה לשווא, התחלנו לכוון גבוה - למגדל אייפל ושמינית הגמר. באזור האייפל סידרו המארגנים מסכים לצפייה ומגרשי כדורגל קטנים לאוהדים, כך שהמקום נראה לנו כמו אתר אידיאלי לחיפוש כרטיסים. הפעם נפלנו על אוהד מדנמרק שרצה למכור כרטיסים למשחק של נבחרתו מול ניגריה. קפצנו על המציאה (1,200 פראנק) ובערב הגענו לאצטדיון וגילינו שאנחנו היחידים ביציע שלא לובשים את חולצת נבחרת דנמרק. הבלונדיניות מסביבנו ניסו לברר מאיפה אנחנו ולמה אנחנו כאלה עוכרי דנמרק, אבל מהר מאוד לאף אחד כבר לא היה אכפת, כי כולם היו שיכורים והנבחרת שלהם דרסה את ניגריה 4-1.
לכבוד שלב רבע הגמר כבר עלינו מדרגה וירדנו לעיר החוף מרסיי, לקראת המשחק האדיר בין הולנד לארגנטינה. חופי מרסיי היו מלאים בבחורות חשופות חזה והולנדים. רחובות העיר היו צבועים בכתום והפסלים הולבשו במדי הנבחרת. הסיכויים למצוא כרטיסים למשחק כזה, נראו קלושים כמו הסיכוי למצוא מזגן. אבל המזל היה איתנו וצרפתי אחד באמצע הרחוב ניסה למכור כרטיסים. קנינו (2,000 פראנק) והגענו בשעות הצהריים לאצטדיון ה"וולודרום" במרסי. הפעם היינו ישובים עם אוהדי הולנד מאחורי השער. עם תחילת המשחק הורידו כל האוהדים הארגנטינאים את

החולצות, סובבו אותן מעל הראש, קפצו ושרו ״ואמוס ואמוס ארחנטינה״. האצטדיון כולו רעד. המשחק היה חם (מרסיי בקיץ) ובדקה ה- 89 דניס ברגקאמפ כבש את ה 2-1 להולנד בשער מתחתינו, ורץ לחגוג איתנו (אולי גם קצת עם אוהדי הולנד) את הניצחון הגדול.
לראות את חצי הגמר בין ברזיל להולנד היה חלום, אך כמויות האוהדים הברזילאים וההולנדים השאירו אותו בגדר חלום. עזבנו את מרסיי ועלינו חזרה לפריז, לקראת המשחק בין צרפת לקרואטיה. לנסות להשיג כרטיס למשחק של צרפת נראה יותר אידיוטי מלנסות להשיג כרטיס להולנד-ברזיל, אבל כבר הובהר שאנחנו זוג אידיוטים, אז הגענו לאצטדיון והתחלנו לחפש. לפתע הרגשתי נגיעה בכתף ובחורה צעירה שאלה אם אנחנו מחפשים כרטיסים, אמרתי שכן, והיא אמרה שנבוא איתה אל חבר שלה (תמיד יש להן חבר). החבר אמר שחבריו הקרואטים הבריזו לו ושהוא צריך להיפטר מהכרטיסים, ומכר לנו אותם במחיר הנקוב (2,300 פראנק). עשר דקות אחר כך כבר היינו ישובים באצטדיון ה"סטאד דה פראנס", עם חבורה של ישראלים שקנו מאותו בחור, כדי לראות את צרפת מנצחת 2-1 ועולה לגמר.
לגמר צרפת נגד ברזיל היו כרטיסים במחירים מטורפים, ובסוף כשכבר מצאנו משהו שהסכמנו שהוא מחיר סביר, היה לבחור רק כרטיס אחד. ויתרנו על

הכניסה לאצטדיון והלכנו לחפש בר לראות את המשחק. אפילו זה התגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית, ונאלצנו לראות את המשחק בעמידה מהמדרכה. במחצית כבר התמלאו רחובות פריז בקריאות ״זידאן פריזידנט״, ועם שריקת

הסיום (3-0 לצרפת) זרמנו יחד עם כל פריז לשאנז אליזה, לחגוג את הזכייה ההיסטורית של צרפת. חגיגה כזאת לא ראיתי בחיי.
יומיים אחר כך חגגו בצרפת את יום הבסטיליה ואנחנו חזרנו לארץ.



פותחים שבת

לפני שבוע דיברה עדה גבע על פרשת "בהעלותך". פרשה זו בדומה לשאר פרשות הנדודים במדבר, עוסקת בקשיים, בתלונות, בחטאים, ובעונשים המוטלים על בני ישראל כל אימת שחטאו. כל העת משה ואלוהים "ממשטרים" אותם: תלכו, תדליקו, תצעדו, תסתדרו בסדר מסוים לפי הוראות ה', תקופה קשה.
משה זועק לה' נוכח קשייו בהנהגת העם המתלונן, ה' מציע לו לבחור 70 זקנים שיבואו לעזרתו, ואכן משה ממהר למנותם והם מסייעים בידו. והנה, באמצע הפרשה, מופיע סיפור ללא עונש! זהו סיפורם של אלדד ומידד, המתנבאים באמצע המחנה מבלי שמונו לכך. עד מהרה מגיעה השמועהעל כך למשה, ויהושע בן נון העומד לצידו מבקש לכלוא אותם. אך דווקא משה מתיר את מעשיהם ואומר: "... ומי יתן כל עם ה' נביאים...". פתאום אין עונש, מותר להביע דעה ולהיות יצרן של תרבות ולא רק צרכן. על סיפור זה ובהתבסס על 70 הזקנים, מתפתחת ספרות דרש עניפה המתירה פרשנות רחבה לכתובים בבחינת "70 פנים לתורה", ובהמשך – 60 ריבוא פנים, כמספר יוצאי מצרים, כל אחד על פי דעתו, וסך כל הדעות הוא שלמות האמת מכל צדדיה.
ספרות הדרש עולה וגואה כחוט השני מהתנ"ך ואילך. במִשְנָה, בתלמוד, בתוספות, בשאלות ותשובות, בקבלה, אחד דורש את השני, דורות על דורות, סופרים ומשוררים כגון עגנון, ועד ימינו כאן בקבלת השבת שבעין-שמר.
אף הלכות שונות וכללים שונים התפתחו בתוך הקהילות השונות, במקומות השונים ועם הדורות השונים. אך בכל פעם שהשלטון המדיני חבר לאחד הזרמים התורניים, הצטמצמה חירות הפרשנות. כך בתקופת עזרא ונחמיה, כאשר עזרא דורש מהמשפחות המעורבות לגרש את הנשים הנוכריות, שמטבע הדברים הגיעו לישראל עם עליית היהודים מבבל; ונחמיה, השליט המדיני בפחוות יהודה מטעם הפרסים, חובר אליו לדרישה זו. את הדרישה לגרש את הנשים הם מבססים על דרש הכתובים מן התורה, בה נאסר על בני ישראל להתחתן עם בני זוג מ-7 עממי כנען, שבימיהם כבר עברו וחלפו מן העולם (משמע, לא בנשים הבאות מבבל מדובר בתורה!).
באותה עת נשמעים גם קולות אחרים, כמו זה של ישעיהו השני, כגון בפסוקים הידועים: "... והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו

ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים...", אך בעולם המעשים, קולו אינו נשמע.
צמצום חירות הפרשנות, מופיע בכל עוצמתו גם בימינו, כשהשלטון המדיני מגבה צד אחד מהזרמים התורניים. ראשיתו ב"מכתב הסטטוס קוו" של בן גוריון, ששלח בשנת 1947 ובו כתב לראשי אגודת ישראל, שרצה לשכנעם לתמוך בהקמת מדינת ישראל, שחברי הנהלת הסוכנות היהודית כולם מקבלים על עצמם, כי כל חוקי האישות ייגזרו על-פי דין התורה המקובל עליהם. מכתב זה ניתן לכנותו "מכתב הכניעה", שבו הוא נותן לזרם אחד רשות לפסוק בכל דיני הנישואים והגירושים של כל האזרחים היהודיים, דינים שאנו כלואים בהם עד היום. ואין רפורמים, ואין קונסרבטיבים ואין חילוניים...
עדה סיימה בשאלה שהעלה בחור צעיר, בן לאב שמרד בשורשיו: מה עלי להעביר לילדי, את השורשים, את תודעת המרד או את השגרה?
תודה לעדה על דרשתה היפה, רבת הרבדים ושובת הלב.

ענה ששון.


טקס הנחת אבן פינה לשכונת חממה ג'
יום שני 18.6.2018 בשעה 17:00
מאחורי ביתם של תמר ואורי ארסטר.

טרקטור ועגלה יצאו למקום מרחבת הכולבו בשעה 16:45.
מוזמנים לתפוס טרמפ...

כולם מוזמנים !

ו. תרבות והנהלת עין-שמר