חפש בעלונים קודמים

עלון 31 (2018) (6140) כב' אב תשע"ח


קֶשֶׁב//ט. כרמי

קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם




חגית גרוסמן

5.8.1944 – 26.7.2018



אמא שלי עבדה במשך כל השנים כאחות במרפאת הקיבוץ. לאחר שהחלו להופיע סימני האלצהיימר, בגיל כל-כך צעיר יחסית, היא נאלצה לעזוב את העבודה במרפאה, ועברה לעבוד בבית הסיעודי בקיבוץ, אשר גם אותו נאלצה לעזוב לאחר תקופה עקב מחלתה.
מובאת להלן, הברכה שכתבה אמא לעובדי הבית הסיעודי עם סיום עבודתה. הדברים כתובים באהבה גדולה לאנשים שעבדו איתה, ולמקצוע בו הם והיא עוסקים. ברכה זו היא עדות מובהקת לתכונות האופי והשקפת עולמה של אמא, לאורך כל שנות עבודתה ובכלל.
תום גרוסמן

ערב טוב לכל חבריי ושותפיי במשך שנים לעבודה "בבית דורות".
כל חברה, משפחה וגם קיבוץ, נמדדים ביחסם אל האנשים החיים בתוכם, ואשר הגיעו לשלב בחייהם ששוב אינם יכולים לתפקד באופן עצמאי.
עברם, שלעיתים קרובות היה מלא בפעילות אינטנסיבית - כאילו נמחק, ובמקומו בא חוסר-האונים, שמתבטא בתלות מוחלטת באנשים המופקדים על הטיפול בהם. המבחן העליון שלנו, המטפלים, הוא ביכולת להמשיך לראות במטופלים שלנו בני אדם במלוא מובן המילה, הנמצאים בשעת חולשה, הזקוקים לנו ותלויים בנו.
שנים עבדתי במחיצתכם. ראיתי אתכם מתמודדים עם המשימה האנושית - להמשיך ולהישאר בני אדם רגישים למצוקתם של הדיירים, גם כאשר העבודה קשה, מתסכלת, שוחקת ולעיתים גם לא נעימה. אהבתי את העבודה איתכם ובמחיצתכם. עם חלק מכם נוצרו לי קשרי ידידות מעבר לעבודה. אני שמחה להיפגש עם כל אחד מכם, להחליף מילה, או רק חיוך של חיבה והבנה, להיזכר בימים היפים, ולעיתים הקשים, שעברתי יחד אתכם.
תמיד היה לי חשוב להיות חלק בלתי נפרד מהצוות. השתדלתי לסייע בטיפול בדיירים בזמן, מבלי שחלוקת עבודה פורמלית תעכב את הטיפול הנדרש. אהבתי את העבודה, אהבתי את העובדים השותפים לי בכל. עברנו ביחד חוויות ארוכות שנים, שאותן אני נוצרת בליבי. עכשיו הגיע הזמן להיפרד. כל אחד מאיתנו פונה לדרכו. אני מאחלת לכם להמשיך "במלאכת הקודש", שבה אתם עוסקים כיום בהצלחה גדולה.

להתראות, חגית גרוסמן11.11.2004


אמא יקרה ואהובה שלי.
היום זה יום מיוחד, אנו עומדים כאן במעמד זה, נפרדים ממך, אחרי 74 שנים של חיים בעולם זה. מתוכן, 48 שנים היית אמא, 50 שנים היית אשת איש, 35 שנים היית אחות מסורה בעין-שמר.
אספר עליך כאחות וכאם:
הובלת במשך שנים את המרפאה בקיבוץ עין-שמר, במקצועיות שאין שנייה לה, ברמה הכי גבוהה שיש, כיאה למזל אריה. עשית זאת בענווה, באהבה, בחיוך, בהומור וצחוק. פעלת מתוך ערכיות גבוהה של ראיית האדם וכבוד האדם. לא פשוט לאדם להיחשף במקומות הרכים והכואבים שלו, ואת הישרת מבט לעיניים, הבנת מעבר למסכות ולתחפושות, ונתת הרגשה מקבלת ותומכת לכל אחד ללא שיפוטיות.
ניחנת ביכולת להפעיל שיקולי דעת בזמן אמת ואינטואיציות מטורפות, שהצילו חיי אדם. אם אדם התמוטט באמצע חדר אוכל, את כבר הבנת את כל התמונה בשניות, וראית 5 צעדים קדימה מה צריך לעשות, פועלת במהירות, בנחישות, בסמכותיות וקור רוח; או כשביקרת חולה, גם אחרי שעות העבודה המקובלות, כי הוא צריך תמיכה ועידוד רגשי. ביצעת במרפאה פעולות כירורגיות מוצלחות מאוד, שלא היו מביישות אף רופא, ומנעת בכך ניתוחים. זה אינו מובן מאליו. אנשים הרגישו ביטחון כשטיפלת בהם.
היו לך ידי זהב, הבראת אנשים רבים במגע שלך. כשהיית נוגעת במישהו, היית נוגעת לו בלב ובנשמה, עובדה - מבוגרים, ילדים ונוער, עמדו בתור שתעשי להם בדיקות דם, תחבשי להם פצעים, או תתני להם את ברכת היום (בתירוץ של כדור נגד כאב ראש).
היית מחוננת ולא עשית מזה עניין; בענווה, יושר ונאמנות מלאת את ייעודך, עזרת לאנשים; ומעבר לטיפול הפיזי, היית אוזן קשבת ונחמה לליבם הכואב. בכך תרמת רבות לקהילה שחיית בתוכה.



אמא, היית אדם ישר ונקי מבפנים, הכנסת הרבה שמחה ואור לביתנו, הרבה הומור וצחוקים. החשיבה היצירתית שלך בנתה לנו עולמות שלמים בילדותנו - אוהלים משמיכות בסלון, הפכו לטירות ולארמונות; בפסח כשכולם לבשו חולצות לבנות, על צווארון החולצה רקמת לי פרחים מפוארים.
בכלל אהבת פרחים, הגינה שלנו תמיד היתה מפוארת ומתחדשת לפי העונה. תמיד אמרת לנו שאנו יפים כמו פרחים. אהבת טבע והטבע אהב אותך, כל מה ששתלת ועשית בידיים - תמיד הצליח.
בזכותך טיילנו בארץ וספגנו את אהבת הארץ כולה. הקפדת על ארוחות ערב משותפות, טיפלת בנו כשהיינו חולים והבאת כוס מיץ תפוזים למיטה, תיקנת לנו את האופניים, אפית לנו עוגות, ובכל יום הולדת - כיסא ליד המיטה עם מגש של ממתקים, ברכה ומתנה, היו מחכים לנו מיד כשפקחנו עיניים בבוקר. נוסיף את החגים וארוחות השבת, ותמיד באהבה, בהשקעה ואכפתיות.
היית משכתבת את המאמרים וההרצאות של אבא, כי רק את הצלחת לפענח מה הוא כותב.
צחקת המון על מצבים בחיים, ועודדת אותנו לקחת הכל יותר בקלות.
וכשגדלנו, התפנית לפתוח את הסטודיו לקרמיקה וציירת על עץ, ונהנית לעסוק באומנות. הכל בידיים המדהימות שלך.
אמא, בתחילת השבוע שעבר חיברו לך חמצן, כבר קשה היה לך לנשום לבד.
באתי והחזקתי לך את הידיים, גם את החזקת את שלי, וכשרציתי לשחרר לא נתת לי. המשכנו להחזיק ידיים הרבה זמן, הידיים שלך היו חמות ונעימות, הרגשתי איך הלב שלי נפתח וזרם נעים של אהבה עובר בתוכי. הנשמה שלך דיברה איתי. אני אוהבת אותך אמא. תודה על כל מה שעשית למעני, יש הרבה דברים טובים שהם חלק ממי שאני בזכותך.
היו לנו הרבה רגעים יפים יחד בחיים. הרבה סיפורים שנספר לדורות הבאים, כדי להזכיר מי את היית בשבילנו ולהנציח כך את שמך, שחייך היו משמעותיים כאן. גם בזמן המחלהב-20 השנים האחרונות.
אני רוצה להודות לצוות הרפואי, אחיות ורופאי הקיבוץ, שטיפלו באמא במהלך כל שנות מחלתה, באהבה ומסירות וזיכרון ברור של מה שהיתה היא בעצמה כאחות.
לאבא שלנו, שלקח על עצמו את הבחירה הקשה ביותר והלא מובנת מאליה, לנוכח מחלתה של אמא, להשאיר את אמא בבית ויהי מה, ולהעניק לה את הטיפול הטוב והמכבד ביותר שיכול, על אף הקשיים העצומים והמתח הרב שהיו נלווים למחלתה של אמא ולטיפול בה,והמחיר האישי ששילם על הבחירה הזו. אני זוכרת שכל פעם שדיברנו על הנושא, אמרת לנו שאין אפשרות אחרת, זה פשוט מגיע לאמא.
אבא, בבחירה שלקחת על עצמך, הראית לנו מה זו אהבת אמת ומסירות אין קץ, עד הסוף. עד המוות.
למרינה, שהיתה המלאך המטפל הצמוד של אמא בשנות חייה האחרונות - בזכות הטיפול שלך, ולא פעם גם ההתעקשות שלך להילחם על אמא ברגעים לא פשוטים, גרמת לאמא שלנו לחיות בכבוד ורווחה, ובסבל מועט ככל שניתן, ממש עד הרגע האחרון. תודה לך על כך.
אמא, אני מצטערת ומבקשת סליחה ממך אם פגעתי בך בעבר. מברכת אותך שתנוחי על משכבך בשלום ושתהיה מנוחתך עדן.
עינב, תום ודגן ובני המשפחות שלנו.

בעוד שבוע בדיוק, היינו אמורים לציין לאחותי היחידה - חגית, 74 שנים יפות, נעימוֹת, מאתגרות ומלאות טוּב וחיבה, שלא ניבאו את 15 השנים האחרונות, העצובות.
בילדותנו בקיבוץ שבַעמק, היינו אחות ואח שהלכו וצמחו בתלם. היא, הבכורה שבינינו, מתולתלת, עליזה וזריזה. ביחד היינו אָגִי ו-וָאוִוי.
כבניו של נוקד, ההולך אחרי הצאן, בילינו לא-מעט בשדות השֶׁלֶף ובחברת הטלאים והגדיים. חגית הייתה אז כמו שֶׂיָה צמרירית חמודה, שהתפתחה עם השנים לעלמה נאה, חטובת גזרה, מרצינה בחיוכה ובִנעימוּת הליכותיה. כִּשמה כן הייתה – חגה סביב העולם הכפרי שבו חייתה, וחוגגת את טוּבו למען הסובבים אותה – עד כְּלוֹת.
וכשהתבגרנו, הפכה האחות היחידה שלי, לאחות מוסמכת חיונית וחרוצה.
יעידו עמיתותיה במרפאת הקיבוץ, על תכונותיה ועל מסירותה לעבודתה.
חגית, שניחנה גם בחושים אסתטיים, יצרה להנאתה בחֵמר ובמכחול, וגם משכה ידה בכתיבה, בשירה ובאוֹמר.
מאז חלתה חגית, במהלך 15 השנים האחרונות, כתב אבישי, אביר נעוריה של אחותי, יומן צורב ומטלטל, בו ערך חשבון נוקב עם ערך הדבקות בחיים; כשהוא חי לצד חגית, העזר כנגדו, מלָוֶוה אותה בְנאמנות סיזיפית, לנוכח התדרדרות עולמה הפנימי ותִפקודה הגופני - כזוגתו, כאמם של ילדיהם, וכסבתא לנכדיהם המלבלבים ופורחים.
במסע הארוך הזה, מערכות הבריאות והרווחה של הקיבוץ ראויות להוקרה רבה, בזכות התמיכה והסיוע המסור בהיבטים המקצועיים והאישיים.
הערכה מיוחדת נשלחת מאִתנו למטפלות הצמודות, למחליפות ולמלוות.
לצד אלה היו אחותו ואחִיו של אבישי, עָנה וקוֹבי, הבת הבכורה עינב והבנים תום ודגן, ובני-ביתם - העוגן האנושי האוהב, הדואג והמסייע לאורך שנות הטיפול הקשות במחלה.

לכולם - לַחברים ולַידידים, לְאוהביה של חגית ולמוקיריה של משפחת גרוסמן,
תודה וחיבוק מכל הלב.

משפחת הררי


פרידה מחגית

שנים לא מעטות עבדנו יחד, שותפות מלאות לשמחה ולעצב, להצלחות ותסכולים, לחוסר אונים או לניצחון והתגברות. היית שותפה אידיאלית – כל בוקר הגעת בחיוך, תמיד אופטימית, מקבלת כל מטלה קטנה כגדולה בהתלהבות ובנכונות מלאה להשקיע ככל שידרש. לקחת את החיים בקלות, כל קושי או תקלה היית פותרת בהינף יד של "אנחנו נתגבר", ומתגייסת לעניין ונותנת את כל כולך בלי חשבון של זמן וכוח.
זכור לי מקרה של יום חורף גשום וסוער במיוחד, בחוץ משתוללת סופה, לחבר חסרה תרופה ויש צורך לנסוע להביא, אמרתי לך: "אני לא נוסעת במזג אוויר כזה, אני פוחדת", חייכת אלי ואמרת: "די, נו, לא מפסיקים לחיות בחורף". לקחת את מפתחות האמבולנס ויצאת לדרך.
השרית סביבך אווירה של נינוחות, שלווה. "שום דבר לא בוער", "בלי לחץ", "הכל יסתדר" - היית אומרת לי. וגם כשלא תמיד הדברים הסתדרו, ראית את חצי הכוס המלאה והמשכת הלאה. לא ניהלת חשבונות עם אף אחד אף פעם, גם כשניתקלת בתוקפנות או יחס לא ראוי, תמיד מבינה, סולחת בלי משקעים, מסתכלת קדימה. "ככה זה אנשים", היית אומרת, "פעם הם למעלה ופעם למטה", מקבלת וכל כך לא שיפוטית.
גידלת 3 ילדים באהבה ורגישות, מתוך אמונה שיש לתת להם מקטנות לבחור מה טוב להם. גם כאשר איתגרו אותך, היית שם בשבילם, זורמת, מקבלת אותם כמו שהם ותומכת. חרף העבודה התובענית, תמיד היו הילדים, אבישי והבית – מושא אהבתך ומוקד דאגתך.
לפני 24 שנים עזבתי את המרפאה ויצאתי לדרך חדשה, ואת נשארת לשמור על הגחלת בחריצות, איכפתיות ונאמנות, מתוך הזדהות מלאה עם המקצוע. כך גם כשעברת לבית דורות, שקלט אותך בשמחה וחיזק בך את התחושה שאת חיונית ותורמת.
כאשר המחלה התקדמה ונאלצת לעזוב בעל כורחך, היה זה מהלך קשה ביותר. ההזדהות שלך עם המקצוע היתה כמעט טוטאלית, וכאשר עזבת, נראה היה כאילו חלק מזהותך ניטלה ממך.
עבר זמן, התרחקנו, הייתי פוגשת בך על המדרכה ורואה כיצד הגורל מכה בך בכל עוצמתו, וכוחותייך הולכים ואוזלים. שנים רבות סחבת על גבך את המחלה הנוראית הזאת, עד שגברה עליך ונגאלת מכל ייסורייך, מהסבל והכאב. ובכל השנים הכל-כך ארוכות האלו, אבישי-אישך דואג, מטפל, משקיע את כל כולו בך – זוכר לך חסד נעוריך.
היי שלום חברה יקרה ונוחי בשלווה באדמתנו.

תמר ארסטר


חגית היקרה,
אני רוצה לזכור אותך, כמו שהכרתי אותך לפני כ-30 שנה, כשקלטת אותי לעבודה במרפאה.
אחות בנשמה, מלאת חמלה ולב רחב, שיש בו מקום לכל מי שפונה וללא שיפוטיות. היו לך המון כבוד והערכה לאנשים שטיפלת בהם ולאנשים שעבדת איתם, את היית השראה עבורי, ומאוד נהניתי לעבוד איתך.
היו לך ידי זהב שיצרו כלי קרמיקה לתפארת, וציורים מהודרים על עץ... עבודה אחת נמצאת במרפאה למזכרת, ואני גאה ושמחה שנשאר לי משהו מוחשי אומנותי ממך. זה מזכיר לי אותך.
חגית, עם ידי הזהב שלך, ידעת גם לחבוש פצעים באומנות שאין שנייה לה..."אמנות החבישה". זה היה מהפנט לראות אותך חובשת בכל פעם. ותוך כדי חבישות ועבודה, תמיד מוסיפה אמירות של חכמה ותבונה, שמלוות אותי עד היום. וקודים משותפים שהיו לנו כשפה בקרב האחיות.
מאחלת לכל אוהביך לשכוח את השנים שנאלמת ונעלמת לנו, ולזכור את חגית האמיתית, הפייטרית.
יהיה זכרך ברוך, צאלה מור



חגית

הכרתי את חגית. בעיקר את חגית האחות במרפאה, האחות הכל-כך טובה, הרגועה והמחייכת, שכאשר הייתי מבקרת במרפאה כילדה וחגית היתה שם, כבר הייתי נרגעת והרגשתי שאני בידיים הכי טובות, רגישות ועדינות.
וגם את חגית היפה עם הצמה הארוכה והעבה, סימן ההיכר המיוחד שלה.
את חגית האמא, של עינב, תום ודגן, ובת הזוג של אבישי. אבישי ששייך גם לקובי וענה, וביחד משפחת גרוסמן הכל-כך מוזיקלית הזאת.
חגית חלתה באמצע חייה, עדיין צעירה ומלאת חיים ועשייה. אישה כה מוכשרת, נמרצת ופעילה, שתמיד נראית מטופחת, זקופה ומשדרת טוב לב שכזה.
עוד שנים ארוכות ויפות היו יכולות להיות לחגית, לולא המחלה הקשה, עם אבישי, עם ילדיה ונכדיה ועם עוד המון דברים שאהבה, עשתה והיתה יכולה לעשות וליהנות.
מחלה נוראית וחסרת רחמים, שלא מותירה הרבה סיכויים.
הכרתי את חגית הבריאה והיפה בכל המובנים, וכך גם אזכור אותה.
משתתפת עד מאוד בצערכם הרב, משפחת גרוסמן היקרה.שיר מור


מאמר מערכת

חלקו הראשון של העלון השבוע, מוקדש לזכרה של חגית גרוסמן.
למרות שחגית היתה חולה שנים רבות, נדמה לי שברגע שנודע על מותה, צפו מיד ועלו אצל רבים מאיתנו, הזיכרונות מחגית הבריאה, היפה והמחייכת. קולה ועיניה הטובות והמאירות, המרגיעות והנעימות, המלוות תמיד בצחוק ומילה טובה; שפגשנו במרפאה, בעבודה משותפת ובכל מקום בו הצטלבו דרכינו. מהבחינה הזו, במותה היא באופן מסוים חזרה לחיים. כך נזכור אותה.
תנחומים לאבישי, עינב, תום ודגן, ולכל המשפחה הגדולה.

חלקו השני של העלון, מוקדש השבוע לאחד מסמלי הקיץ המובהקים ביותר – הים. לכבודו אספתי חוויות מאנשים שפגשו את הים באופנים מיוחדים: יוסי בן מיור על מאפייני אגן הים התיכון, טל אדר על גלישת גלים, רז דקל על עבודה בספינת אהבה, מתוך הספר "גדר חיה" על טביעה בים, דור מורג על שירות בצוללת חיל הים, וזיכרונות מהארכיון על "נופש ים" המיתולוגי.
אם תרצו, חלק זה של העלון השבוע, הוא מעין קונכייה המציעה לקוראיה הזדמנות להישאר במזגן ולשמוע את הים (בלי להתמלא בחול ולהיחשף לשמש הקופחת).

בסופשבוע האחרון צולמו 3 תמונות אחרונות בהחלט ללוח השנה – עין שמר תשע"ט, בהן השתתפו: גדעון אברהמי, אורי אשכולי, אמיר תומר, אוריין ארבל-ויטמן, אילן בורלס, אדוה תומר, רון אפשטיין-אצליזדה, אמה ואריאל דור, רומי ונבו יגודה, ליה אליהו.
סה"כ צולמו 13 תמונות. שלב הצילומים הסתיים, וכעת אנחנו עוסקים בעיצובו ועריכתו של הלוח, לקראת הדפסה.
יצא מ ה מ ם.
סיגל דקל

״פולו-אפ״ לאהבה//אדם אלון

סיגל דקל הפתיעה עם שיר לא-שגרתי מאת לאה גולדברג, לרגל טו' באב בשבוע שעבר (״מחלוני וגם מחלונך״), המתאר באופן כה מוחשי ונוגע ללב אהבה אסורה ובלתי-ממומשת (סחתיין על החשיבה ״מחוץ לקופסא״, סיגל - אני תמיד בעד...).
בקוראי את הנ״ל, מיד נזכרתי בפוסט שהעליתי לרשת הפייסבוק בתאריך 14.2.2016 לרגל יום הולדתו של המשורר אלכסנדר פן, וכמחרה-מחזיק אחר עורכת העלון שלנו, הריני לשתפו בפניכם. טו' באב אמנם הלך חלף לו זה מכבר - אך באהבה ונפלאותיה, לדידי, רצוי לדרוש ולהתעמק בכל מקום ובכל זמן (מוקדש בהזדמנות זו בהערכה רבה ובהוקרה, לענה ששון על פועלה ותרומתה רבת השנים לקהילתנו, תוך תקווה כי תמשיך לשאת בגאון את לפיד ״קבלות השבת״ גם בסתיו הקרוב):
בלדה על נערי שגדל//תרצה אתר

הס באפיקו הנחל שט,
רוח בו נושבה קלילה.
בלב הכפר בקתת עצים בדד
ניצבת לה, עוטפה שלגים ואפילה.
ואני לא אישן,
כי עצוב הלילה.
נערי הקט עצים יכרות
יום וליל ירבה עמל
עוד נער קט הוא, וידיו ריקות,
אך לי נשבע להיות לי בעל, כשיגדל.
נערי, גדל מהר,
נערי שלי, גדל!

אט חולף הזמן עוטף סודות.
עלומי חולפים איתו.
ונערי גדל וייף מאוד.
וביום אחד נשא אישה יפה כמותו.
אך אני עד עולם,
לא אשכח אותו.
רוח על הנחל רץ, גועש,
בכנפיו נישאו ימי.
בלב הכפר בקתת עצים לי יש,
ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש.
בל יקרב איש אלי,
פן תאכלנו האש!

אלכסנדר פן נולד היום (14.2.16 - א.א.) לפני 110 שנים. בתו, אילנה רובינא, שרה שיר זה בפסטיבל הזמר בשנת 1972 (מוצאי יום העצמאות), ממש בזמן שאביה החולה נשם את נשימותיו האחרונות, והחזיר נשמתו לבורא זמן קצר לאחר מכן. תרצה אתר כתבה כהרגלה מילים מטלטלות וכואבות על אהבה ותשוקה יוקדת (נערה לנער בן-גילה? אישה בוגרת ובשלה למאהבה הצעיר? ואולי בכלל מתואר כאן קשר בין אם ובנה...?), ואני הקטן, מה אני מבין בכלל בשירה עברית, חוץ מהעובדה שגדלתי על ברכיה של ענה ששון, מורת המוסיקה המיתולוגית, אשר חינכה דורות שלמים של בני ובנות עין-שמר במשך עשרות שנים, ובזכותה המלאה נחשפתי ו"הוחתמתי" לתמיד בפני ז'אנר נפלא זה...

אני והים – יוסי בן מיור
לים התיכון יש שני אגנים - מזרחי ומערבי, אבל כל המים של הים התיכון נכנסים דרך מעבר גיברלטר, שרוחבו 14 ק"מ (כמו מ-פה עד חדרה).
המים שחודרים לים התיכון בזרם עילי, עושים סיבוב נגד כיוון השעון באגן המערבי, ולא מגיעים לאגן המזרחי שלנו. הם עושים סיבוב באגן המערבי, ויוצאים בזרם חזק, בעומק 200 מ', מאותו מעבר בו נכנסו (אגב, הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ידעו לכבות את מנועי הצוללות שלהם, וזרם היציאה מהאגן המערבי היה מוציא אותם לאוקיינוס בחרישיות בלי להתגלות).
הים התיכון מחליף את כל מימיו במשך 80 שנה. זה מראה שהזרם הוא חזק מאוד.
בגלל שלאגן המזרחי לא מגיעים מים חדשים עם חומרי מזון מהאוקיינוס האטלנטי, האגן שלנו הוא יותר חם ומלוח מהאגן המערבי. אבל לנו יש חופים חוליים, ולא עם אבנים כמו באגן המערבי.
חפירת תעלת סואץ ופתיחתה בשנת 1869, הכניסה לאגן המזרחי מים מ-ים סוף, ובהם כ- 400 מינים של בע"ח. רק מינים בודדים עברו בכיוון ההפוך. גם במקרה זה, כמו במקרה ייבוש החולה, המסקנה היא שאת מה שאלוהים עשה אסור לשנות.
בשנת 1961 פתחו את סכר אסואן, וסתמו לנו את מקור המים המתוקים הגדול ביותר של הים התיכון. עד אז, אנחנו היינו הנהנים הגדולים מזרם המים המתוקים של הנילוס.
הים התיכון הוא ים סגור וקטן, שמיליארד בני אדם מסביבו, עושים כל בוקר פיפי וקקי שזורמים אליו. איזה סיכוי יש לים הזה?
הבדלי הטמפרטורה בו גדולים מאוד: בחורף 16 מעלות בממוצע, ובקיץ 30 מעלות בממוצע, ולכן לבע"ח קשה לחיות בו. בים סוף הטמפרטורה קבועה. המים החמים שמזרימה תחנת הכוח בחדרה, הביאו כרישים לחופים שלנו, בעיקר בחורף.
ואל נשכח שהמומחה הגדול בארץ לנושא הים התיכון הוא ד"ר דור אדליסט ואחריו ד"ר יוסי אייזן.

  
אני והים – טל אדר

התחלתי לגלוש לקראת סוף השירות הצבאי.בגלל אופי השירות שעשיתי באותו זמן, היה לי זמן פנוי לעסוק בגלישה. למדתי לגלוש בחוף בשדות ים באופן עצמאי. בהתחלה נופלים הרבה, אבל עם הזמן כמובן בא השיפור. באותה תקופה הגיעו לארץ גלשני הקפיצות הראשונים. הדבר מאד משך אותי, והייתי מהראשונים בארץ לגלוש על גלשן כזה. בהמשך החלטתי שאני רוצה לבנות לעצמי את הגלשן, והתחלתי בבניית גלשני "קסטום" (גלשן בהתאמה אישית, לפי משקל הגולש וסגנון הגלישה). לאחר מכן גלשתי על הגלשנים שלי שבהם ניתן לגלוש רק ברוח חזקה. גלישה זה ספורט שמשלב כוח, כושר והרבה טכניקה.
בתקופת לימודיי במכללת "רופין", כסטודנט, השתתפתי באליפות אס"א הראשונה והשנייה (אליפות הסטודנטים הבינלאומית שנערכת באילת), בהן זכיתי מקום שני ושלישי בהתאמה.
גלישה משדות ים למכמורת וחזרה מול רוח פנים (צפונית), הייתה אחת הגלישות המיוחדות והמאתגרות שלי. במשך שנים רבות המשכתי לגלוש ברוחות צפוניות בים (בעונות מעבר) ובקיץ ברוחות של הכנרת. כל משב של רוח שהייתה מתאימה לי לגלישה, הייתי עוזב הכל, מעמיס את הרכב ונוסע...
הפסקתי לגלוש בגלל פציעות ספורט שנגרמו מהגלישה, אך הגלשנים שבניתי עדיין שמורים אצלי למזכרת ...
היום לפני 40 שנה, אולי הייתי נוסע לגלוש בהוואי, בגלים של עד 10 מ' (יש גם 30 מ') ורוח בהתאם.


אני והים – רז דקל
לאורך שנת 2004 שימש רז, במשך שנה שלמה, כקצין אבטחה על אונית נוסעים.
באוניה זו ששמה MSC Hrmonia מתארחים כ- 2,000 נוסעים, עובדים כ- 1,000 אנשי צוות, והיא שטה במסלול סיבובי, שיוצא מוונציה באיטליה, דרך בארי, קורפו, סאן טורינו, דוברובניק וחזרה. כלומר: בים האגאי לאורך איטליה, יוון וקרואטיה.
מוצא אנשי הצוות נחלק כך:
קציני הים – איטלקים. רובם מכפר אחד באיטליה באזור נאפולי, שבעלי הספינה בא ממנו.
אנשי המכונה – סלבים.
הבנות בקזינו – רומניות.
הבנות בקבלה – בנות תערובת, שמשום כך שולטות בשפות רבות.
החדרניות – פיליפיניות.
האורחים – איטלקים וגרמנים. רק פעם אחת רז נתקל בזוג ישראלי.
אנשי הביטחון – ישראלים.

רז יצא להרפתקה הזו, כי היה נראה לו שיכול להיות נחמד, בלי שהיה לו מושג מה הולך להיות. ואכן היה נחמד.
כאיש ביטחון הוא חי בשני העולמות, שמתקיימים במקביל ובנפרד על האוניה – עולם אחד הוא בית המלון והנוסעים, והעולם השני הוא גשר הפיקוד, המנועים ומגורי הצוות. לאנשים על האוניה אסור לעבור מפה לשם, ואנשי הביטחון הם היחידים שמורשים ואף מחויבים לכך. כאיש ביטחון הוא חי בבית מלון, אבל גם יכול לעלות על גשר הפיקוד. זו נקודת מבט מעניינת בהרבה.
האוניה מחולקת כך:
בקומות התחתונות נמצאים המנועים,
2 קומות מעליהם אלו חדרי האוכל והמגורים של אנשי הצוות,
2 קומות מעליהם נמצאים שטחים ציבוריים: קבלה, חדרי אוכל, קזינו, אולם אירועים...,
מעליהם קומות המגורים של המלון,
ולמעלה: בריכות, סוויטות, דיסקו.
רז גר במגורי הקצינים, שהם משופרים בהשוואה למגורי שאר הצוות, ולפעמים היה "מתקמבן" על חדר במלון ואפילו על סוויטה. כאיש ביטחון היה אוכל במסעדות של האוניה ובבתי הקפה שלה ללא תשלום.


מה אתה אוהב בים?
את זה שהים הוא כמו אקס-טריטוריה של העולם – מתנהגים על הים אחרת מהמקובל. מותר למשל ללכת בלי חולצה. זה כמו פארק מים בחינם, ובעיקר אחד הנופים הכי יפים בעולם, במיוחד כששטים בו. זה יפה מאוד לעמוד על גשר הפיקוד ולהסתכל על הים, לראות דולפינים; גם בלילה כשהירח עושה פס זוהר על הים, וגם בסערה, אם כי זה קצת מפחיד.

חווית מקרים יוצאי דופן?
האוניה מפליגה בעיקר בלילה. לילה אחד, מיד כשיצאנו מהנמל, התחילה סערה גדולה. האוניה נטתה על הצד בגלל הרוח החזקה. עד כמה שזה מפחיד, טלטולי הסערה מרדימים, והלכתי לישון. כשקמתי בבוקר ראיתי מספר אנשי צוות שירדו לחוף ועזבו את ההפלגה מפחד.
בפעם אחרת תפסה אותנו הסערה כשעגנו בדוברובניק. הנמל שם הוא עתיק וקטן, האוניה לא יכולה להיכנס, והיא עוגנת בים ומורידה את הנוסעים בסירות הצלה לחוף. תוך כדי שהנוסעים יורדים, הגיעה רוח חזקה וסירת ההצלה שהיתה במים, התרוממה פתאום על גל ענקי ובעוד רגע הוטחה באוניה. קציני הים סובבו את הסירה בכל כוחם כדי להרחיק אותה, והאירוע המסוכן הסתיים בשלום.


האוניה עצמה נזרקה אחורנית, והעוגן שלה הסתבך בעוגן של אוניה אחרת. לקח שעות להתיר את התסבוכת.
פעם אחרת בכניסה לנמל בפיראוס, הנווט לא לקח טוב את הסיבוב, ואחורי האוניה התנגשו ברציף. למרות שמדובר במהירות נמוכה ביותר, נפער חור גדול בקיר החדר של שני אנשי צוות.

מה אתה עושה כשהנוסעים יורדים מהאוניה?
בבוקר האוניה עוגנת והנוסעים יורדים לטייל, אז הייתי הולך לשתות קפה בכיכר סן מרקו בוונציה, או עולה לעיר סנטוריני לראות ממנה את הנוף. באולימפיה ודוברובניק הייתי הולך לחוף הים, ובמקומות אחרים עושה קניות, או נכנס לאינטרנט-קפה לכתוב הביתה.

פגשת נוסעים מעניינים?
על האוניה לא היו כמעט אורחים ישראלים. אורחת מפורסמת היתה סופיה לורן, שהוזמנה לאירועים באוניה.
פעם היה מקרה שנוסעת ירדה לחוף ולא חזרה בזמן להפלגה. במחשב האוניה ראו כמובן שחסרה נוסעת, אבל האוניה היתה חייבת להפליג. כאשר האוניה הרימה עוגן, ראינו את הנוסעת החסרה רצה על הרציף. העלו אותה על סירת הנווט, שנצמדה לדופן האוניה, והיא עלתה בלית ברירה בסולם חבלים, תוך כדי שייט. מדובר באישה לא צעירה...

אתה ממליץ על חופשה באוניה מסוג זה?
בפרסומות זה נשמע טיול לא יקר, אבל בפועל המחיר הזול לא כולל כלום מלבד לינה ואוכל, ואם רוצים ליהנות צריך להוסיף הרבה כסף וזה יוצא בסופו של דבר טיול יקר. אם בוחרים בחופשה כזו, אני ממליץ לשלם תוספת ולקחת חדר עם מרפסת כדי לראות את הנוף, לצאת לכל הטיולים על החוף שהם בתשלום נוסף אחרת משעמם, ולקחת בחשבון שצריך לשלם בנפרד בבתי הקפה על האוניה...

מה למדת בשנה על האוניה?
שני דברים לא שימושיים:
לדבר איטלקית (אין מה לעשות עם זה, מלבד להזמין אוכל במסעדות איטלקיות בברלין),
ולקשור עניבה.


אני והים – דורית רביניאן
כעורכת עלון אני אוהבת מאוד כתבות שטח, ולכן תכננתי לנסוע לים, ולהביא לעלון תיאור משם של התופעה הקרויה ים. חוק הלאום, שהפציע השבוע באופק המשחיר של חיינו כאן, הזכיר לי תיאור פיוטי ויפה הרבה יותר, מכפי שהייתי אני יכולה להביא -
בתחילת שנת 2016 הוחלט במשרד החינוך, להוציא את הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן, מתכנית לימודי החובה בתיכונים. שר הצבא נפתלי בנט, הממונה על הכנת הילדים היהודים במדינה לקראת גיוסם לצבא, הביע בהחלטה הזו תמיכה כשאמר: "מערכת החינוך לא צריכה לקדם ערכים שנוגדים את ערכי המדינה". בספר מתואר רומן בין פלסטיני ליהודייה, ובמשרד החינוך נימקו את ההחלטה בכך שיש חשש שהרומן יעודד "התבוללות". "בספר משווים את חיילי צה"ל למחבלי חמאס", אמר בנט, "מתואר בו רומן של אסיר ביטחוני פלסטיני עם אישה יהודייה. השאלה היא האם אני צריך להכריח את ילדי ישראל לקרוא את זה. אנחנו רוצים לדחוף לתכנית הלימודים שחיילי צה"ל הם סדיסטים?".
את "גדר חיה" קראתי, בלי שהכריחו אותי, הרבה לפני שבנט המליץ עליו, משום שאני אוהבת מאוד את שני ספריה הקודמים של דורית רביניאן: "סמטת השקדיות בעומריג'אן" ו"החתונות שלנו" ("גדר חיה" הוא, אגב, הפחות טוב מביניהם). היות וברור ששר הצבא לא טרח לקרוא את הספר לפני שפסל אותו, יש לציין שהספר מסתיים בטביעתו בים של חילמי - אותו מאהב פלסטיני, כשנחלץ להציל את אחיו... והרי זה בדיוק הסוף שאותו בנט מייחל לכל ערבי, כלומר אסיר בטחוני (בעבר או/ו בעתיד).
לכבוד חוק הלאום, שהוא המשך ישיר של פסילת "גדר חיה" ודומיו, אני מביאה כאן קטעים מתוך סיומו הטראגי של הספר האסור:
"אני יכולה לראות אותו עומד כאן... על קו המים ונושא את פניו אל רוח הים... לעצום את עיני ולדמות את פניו מתענגות על קליחת צעיפיה המשייים על לחייו, מתערבלים לו בלחש באוזניים, את חוטי האוויר, חמימים וקרירים וקלועים אלה באלה, משתרגים בין אצבעותיו. לעצום את עיני ולראות אותו כאן, עומד בעיניים עצומות וכולו מתמסר לרוח, חש אותה מנשבת בו. באה מבעד לבד החולצה, מפתחיה, מתלטפת בעורו, חש אותה בשיער החזה, ובין הצווארון לעורף, באה בבורות בתי השחי ומסלקת בחשאי את הזיעה... כפות רגליו טובלות במים, גדולות וחיוורות, ובכל גל מתרכך תחתיהן החול והן שוקעות בו לאיטן, שוקעות ומטביעות בו את גומות עקביו. בכל גל בא מגעם הקריר, הנסוג של המים, ומלחך את אצבעות רגליו... וכשהוא נושם לרווחה, גם אני יכולה להיאנח ולנשום מלוא ריאותיי ולדמיין את האוויר החריף הזה, המלוח, את ריחו העשיר של הים שנשאף ועלה

בנחיריו... אני יכולה לראות... את העיניים האלה הערות, החולמניות שלו, נודדות בהשתאות אל האופק. שטות להן שם בנחת, מצפון לדרום, גומעות את הקו הקשתי המושלם מקצה עד קצה, מציירות את קו קימורו הנדיב של כדור הארץ, וגם את הציפור שמנמיכה עוף אל המים... ועולה גם כף ידו ומליטה את עיניו. כי השמש שם חמה וצהובה ובשלה, כבר נוטה מטבור השמים, ואורה, אור מלובן של אמצע אוגוסט, ארבע אחרי הצהריים, מסנוור את עיניו... חוקק בליבו את ריצודי האור על הגלים ואת פני הים הזכוכיתיים בבוהק הזה. את החול המגומם, ואת המסלעה המדורגת...
הגלים שנראו קודם רכים ומעולפים נדמה שגבהו והם מטילים פתאום צל. ושאון המייתם הקצובה, המהפנטת, שקודם מילא אותו נוחם ושלווה עמוקה, נשמע כעת כמו שאגה, כמו צעקה שחונקת את הגרון, "שאדי!" "סיהאם!"... בהתחלה רץ. רץ במים הרדודים, מדלג במהירות, מעל ובתוך הגלים. מעל ובתוך גלים שחוחים, נסוגים, מרצרצים לאחור. בוטש במים שמתנפצים קרירים, חלקלקים, נכתשים תחת עקביך. ופניך מאומצות מפני השמש, מצומצמות מפני הרוח שמשביה מייבבים באוזניך, אתה רץ ושומע את עצמך מתנשם, מבעד לנהמתו הרועמת של הים, צועק. וכושל קדימה, כמעט מועד כשהמים עולים ונכרכים סביב שוקיך. ושוב, אחרי כמה צעדים, כשהם מסכסכים פתאום בין ברכיך הרועדות, ששוקעות גם הן... ואז הקרקע, היא נשמטת פתאום מתחת לרגליך. תלולית החול שהלכת עליה במים נעלמת תכף בצעדך הבא, ומעבר לה נפערת ריקות של תהום... אתה נחטף כולך בלפיתתו השרירית של זרם תחתי חזק, זרם שיונק אותך בכוח כאילו יש שם נהר תת-ימי ששוצף במעמקים והוא שואב ומושך אותך, אדיש לחבטות הידיים ולבעיטות הפרועות, רק סוחף וסוחב במימיו המחשיכים, המכתרים אותך עכשיו מכל עבר, אינסופיים כאוויר – אל הקרקעית הכהה, הקרירה של הבור... וכמו מין עננת אבק נזרקת בחלל הדומם שמתעבה ומחשיך. ופה ושם דגים תועים, זנבות מרעידים, שקשוק סנפירים... ואתה שט בתוכם ונשטף בהם כולך, בכחולי היום ובכחולי הלילה, בתכולים-ירוקים ובכחולים האפורים, בכחולים הכסופים ובכחולים החרסינה ובכחולים החיוורים, כולם זורמים עכשיו ונמשחים על כל בד הנוזלים האינסופי במכחולים האדירים הדשנים של הים".
(רביניאן. ד, "גדר חיה", הוצ' ספריה לעם עם עובד, תל-אביב, תשע"ד, עמ' 333-342).


אני והים – דור מורג

בשנים 2010-2014, קרוב ל-5 שנים, שירת דור כאיש צוות בצוללת חיל הים.

צוללות חיל הים הן כלי הנשק היקר ביותר שברשות צה"ל. כל צוללת עולה כמיליארד שקלים (כולל דמי התיווך למקורבים של ביבי). בצוללת משרתים כ-50 אנשי צוות, ופעולותיהם נתונות תחת מעטה סודיות כבד.
הצוללת מגיעה לעומק של 250 מ', ובעומק כזה מי הים פחות מלוחים.

איך יודעים מה טעמם של המים בעומק 250 מ'?
זה משום שבצוללת יש מסורת, לתת כוס מי מעמקים לחייל שמגיע לעומק הזה בפעם הראשונה. אחרי שהוא שותה, מגישים לו להקלה כוס פטל מתוק... גם היא עשויה ממי ים.


מה היתה הצלילה הכי ארוכה שלך?
שבועיים וחצי. במהלך צלילה, אין לאנשי הצוות שום קשר עם העולם בחוץ ולעולם אין קשר איתם. ביום שישי מתקשרים מהבסיס למשפחות, מוסרים דרישת שלום ומאחלים שבת שלום.
מספר ימים אחרי שיצאתי לצלילה הזו, אהוד דקל נפטר. היות ואמא שלי יצאה מעט אחרי למסע בפולין עם בית הספר, ממנו חזרה אחרי, היא ניצלה את הטלפון של יום שישי למסור לבסיס הודעה על פטירתו של אהוד. אבל משהו בהעברת ההודעה השתבש, וכך קרה שלאחר שבועיים וחצי בים, כשהצוללת חזרה לבסיס, נקראתי עם עוד 4 חיילים לשיחה, בה נאמר לנו להתקשר עכשיו הביתה כי דוד של אחד מאיתנו נפטר...

איפה ישנת בצוללת?
חייל בצוללת ישן בהרבה מקומות:
בהתחלה על הספסל עליו יושבים לאכול,
אחר כך באזור הנשק (הטילים) של הצוללת, 3 חיילים על 2 מיטות,
ובקבע כבר יש לך מיטה משלך.
אם הצוללן הוא גבוה, זו בעיה רק מהבחינה שהמיטה קצרה מידי והרגלים מונחות על הטורפדו.

איך מתרחצים והולכים לשירותים בצוללת?
בצוללת יש שני חדרי שירותים. באחד מהם יש דברים חשובים ולכן אסור לסגור את הדלת.
בשירותים יש צינור מי-ים, ואם עושים קקי צריך לפורר אותו לפני שמורידים את המים.
כדי להוריד את המים מהאסלה למיכל הביוב, יש שסתום שצריך לפתוח בסיום. הבעיה היא שלפעמים יש לחץ במיכל הביוב, וכשפותחים את השסתום משפריץ ביוב מתוך האסלה...
בצוללת מתקלחים רק במבצעים שנמשכים יותר משבוע. באימון לא מתרחצים.
לצוללת יש מכלי מים מתוקים המשמשים לשתייה ובישול, ובמקלחת יש לרוב מי ים שהצוללת יודעת להתפיל.
במהלך הצלילה אפשר ללבוש מה שרוצים, גם כפכפים וגם יחפים.

איך האוכל בצוללת?
בצוללת יש שף שמכין אוכל טוב, ואוכלים בשתי משמרות ומתי שרוצים. היה לנו שף שהיה מכין חמין בשבת וקינוחי פרפה חלבה.
בכל משמרת יש חייל אחד שמותר לו לקום מהעמדה ולהסתובב. החייל הזה גם מכין כל מיני דברים לאכול ומביא לאחרים. למרות הפתגם הידוע של יורדי ים: "אנחנו לא נאכל אתכם, ואתם לא תאכלו אותנו", בצוללת אוכלים גם דגים.

מה עושים בצוללת בזמן הפנוי?
במבצעים יש הרבה זמן פנוי, ובזמן הזה אנשי הצוללת לומדים הרבה חומר מקצועי, משחקים בפלייסטישן, קוראים ספרים. יש בצוללת מדפסת, ומוציאים בה "עלון צוללת", שמורכב מידיעות שקריות על אימהות של אנשים בצוללת ועל חיי המין של החיילים.

מה אתה אוהב בים?
כאשר הצוללת צוללת לעומק, לא מרגישים את הים. לפני הצלילה, הצוללת מתנדנדת, ובים סוער מגיעה לזווית של 40 מעלות לכל צד.
בתוך הצוללת שומעים דולפינים וסירות, אבל שטים בעומק ביטחון שאף תחתית של אוניה לא מגיעה אליו, וגם יודעים לזהות גורמים שנמצאים מסביב.

מה הסכנות בים?
הכי מסוכן בים זה הדייגים. הדייגים בים התיכון דגים עם חומר נפץ (בצוללת שומעים פיצוצים חזקים), ובסירות שזורקות רשת דיג שמגיעה עד הקרקעית ונגררת אחרי הסירה. שתי שיטות הדיג האלו אסורות, כי הן מפרקות את בתי הגידול של הדגים והורגות את הדגים התינוקות, שאי אפשר ממילא לאכול וזה רק מונע את גדילתם.
אחר כך בוכים שאין דגים ואין פרנסה.
לפי הנוהל, מי שטבע עם צוללת, מקבל אוטומטית 100% נכות מצה"ל. לכן היינו מתכננים איך להטביע את הצוללת בנמל.
אם צוללת טובעת בגלל תקלה, אפשר לחלץ אותה על ידי תיקון התקלה, או על ידי חילוץ האנשים. לצוללנים יש חליפות חילוץ, שמטיסות אותם למעלה אל מחוץ למים.

ה י וה י ה

אני והים – נופש ים

בעלון מתאריך 3.10.1986 מסכמת שרהל'ה סיטנר את השנה הראשונה לנופש-ים:
"אם לסכם את סיפור נופש-ים, הרי שבאמת היתה כאן עבודת צוות גדולה, כאשר כל העבודה נעשתה בהתנדבות ומתוך רצון טוב. לאחר שחיים גנדלמן ואני התחלנו לגלגל את הרעיון, רבקה שדה ושלמה בורלס הצטרפו אלינו ואז:
שלמה בורלס הכין את האוטובוסים לתפארת,
חופי הכין את השירותים,
לני האולינג הכין את המים,
אוריאל רוט הכין את החשמל,
מרים בן אברהם הכינה את הווילונות,
ורבקה שדה בסבלנות אין קץ דאגה להאכיל את הנופשים.
לכל אלו נוסיף את מילכה תיבון אשר דאגה לרכב בזמן, והמטבח על הספקת המזון.
הנופש בוצע בחודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר, והגשם הפריע לנו להמשיך עד אוקטובר.
לנופש יצאו כ- 70 משפחות + קבוצת "צבר" וקבוצת "חצב", כולל מספר חברים מבוגרים שעמדו בכבוד בתנאים החלוציים.
ימי הנופש למשפחה היו בין 2-4 ימים. חלק מעלות הפרויקט על חשבון הקיבוץ, וחלק על חשבון הנופשים. הרבה דברים ניתנים לשיפור, ואת הלקחים נפיק לגבי השנה הבאה".


בתאריך 12.9.1986, מסכמת רחלקה גור את חוויותיה מנופש-ים (מעט מילים נמחקו בצילום והשלמתי אותן לפי הבנתי):
"סערת רוח עזה וים רוגש, הקבילו פנינו לפנות ערב בהגיענו לנופש. נורית גל עמדה לידי ואמרה: "הביטו איך מתרגש הים בקבלו את ראשוני הוותיקים".
החול רקד סביבנו, יריעות הרשת שאמרו להגן מפני השמש על מחנה האוטובוסים המפורסם, נקרעו לגזרים. מאוחר בלילה הגיעו שרהל'ה ויגאל סיטנר לשאול לשלומנו. שמא מתחרטים ורוצים הביתה. למחרת באו נאוה ומליק גור לראות את ההורים, איך עומדים בטורנדו שהרעיש את הסביבה.
הו מליק, אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק. סופות גשם מלוות בברקים פקדו אותנו כשגרנו באוהלים. בלילות נפלו האוהלים ואנחנו בכותנות לילה רטובות, נמלטנו לבית האבן היחיד. כל רכושנו מפולניה, התגלגל ברפש – אז איזה הוריקן? רק לפנות בוקר, כשראה הים שלא יכול לנו – הוא השתתק.
בארוחת בוקר הופיעו גמדים, מוסדניקים. תחילה חשבנו שבאו לחפש דברים טובים במקרר. התברר שנשלחו לתקן את נזקי הסופה. התרגשנו. עד היכן הגיעה הדאגה של הנפשות הטובות. לא פסקנו לדבר על שלמה בורלס. זה השקט, המחוספס, כאילו קליפת קקטוס דוקרנית עוטפת אותו. מתברר שנפש אוהבת את הקיבוץ ואנשיה מתחבאת בו. כל פרט בתוך האוטובוס עשוי בתבונת כפיים רבה ובחוכמה גדולה.
האוטובוס חולק לשני חדרי שינה, בתוכו ארון בגדים, מראה, קולבים, אצטבאות – קשה למנות – זה צריך לראות. מחדרי השינה עוברים "גשר צר מאוד". צריך לטבול רגלים במים מוכנים בקערה, כי נכנסים למקדש – מועדון לחבר. ופה כל פלאי הטכניקה: טלוויזיה, רדיו, מיכל שתייה קרה. 2 מקררים גדולים מלאים כל טוב מפרידים בין המועדון למטבח. קערות נירוסטה לרחיצת כלים. בכל מקום חותמו של שלמה.
אינני יודעת מה חנטקה בן פורת חיפשה בנורבגיה ודנמרק. אנחנו מפרגנים לגויים על שפע מפלים ואגמים קסומים שבשוויצריה. אנו שכה רעבים למים. אבל חנטקה, תעברי בכל היבשות שבעולם, אני בטוחה שבשום מקום לא תמצאי כזה מקום כמו שדות-ים.
יבואו על התודה והברכה, כל אלו שנתנו יד למפעל יפה זה, ותודה למצטרפים: אידה פלגי, יצחק גור, אסתרקה וקלמן סיטנר".

ובתאריך 30.7.2018 מסכמת שרהל'ה סיטנר:
"נופש-ים היה רעיון שלי, אבל בלי יגאל זה לא היה קורה. באותה תקופה היינו נוסעים הרבה לים, וראינו שגבעת חיים עשו פינה יפה. החלטנו שגם לעין-שמר מגיע.
הכי חשוב לי לומר, שמבצע כזה יכול היה להיעשות רק בקיבוץ השיתופי. לא התחשבנו לנו על ימי עבודה, על חומרים, על כסף... כל מה שרצינו קיבלנו, וזה קם על רצון טוב של אנשים לתרום".

לוח מודעות



הכתב איתי טטרו מפרסם בתאריך 29.7.18 בעיתון -

לכבוד הקיץ שהגיע, בדקנו ב"מגדלור ניוז" את מרכזי הקניות באזור – הוותיקים לצד החדשים – וביררנו כמה אתם אוהבים אותם וכמה זמן אתם מבלים בהם. הבדיקה נעשתה על פי ביקורות שכתבו גולשים ב"גוגל", וכן באמצעות ניטור של חברת "גוגל" באשר למיקום וזמן ממוצע של ביקור בכל מתחם ומתחם.
למקום הראשון עם 4.2 כוכבים מתוך 5 בדירוג גוגל, הגיע מתחם אלון עין-שמר. המתחם שודרג לפני מספר שנים למראה עדכני ומלא עיצוב, כאשר מתחם החנויות נמצא תחת כיפת השמיים, במבני וינטאג' מעוצבים. במתחם אתם נוהגים לשהות בין חצי שעה לשעה וחצי בממוצע לביקור.
מיד אחריו, במקום השני "מול זכרון" בזיכרון-יעקב, עם 4.1 כוכבים. במתחם אתם נוהגים לבקר כ-25 דקות עד שעתיים בממוצע. לא מזמן, נפתח במתחם "סינמה סיטי" – מה ששדרג והוסיף לזמני השהות במקום.
למקום השלישי עם 4 כוכבים בדירוג גוגל, הגיעו מספר מתחמי קניות: קניון "עופר" לב חדרה, מתחם "מיקס" חדרה, מתחם "סי סנטר" בשכונה 13 בקיסריה, והמתחם החדש "מול החוף וילג".
למקום הרביעי הגיע קניון "מקס" אורות באור עקיבא, והוא זכה ל-3.8 כוכבים.
במקום החמישי – "ביג" פרדס חנה, ובמקום השישי – מתחם "שערי חדרה".
קניון "של" בנימינה והמתחם המסחרי "מבנה גן-שמואל" – לא דורגו במנוע החיפוש הפופולארי.


משהו ממש"א

ריכוז תרבות
גל ונועם גרוסמן החליטו לסיים את תפקידם כרכזי התרבות. גל ונועם עשו מאמצים בכדי לקיים את החגים ובכלל, בהתאם למסורת המבורכת של התרבות בקיבוץ, ועל כך הערכתינו ותודתנו.
השבוע אספנו לפגישה קבוצת חברים, שהתרבות יקרה לליבם, בכדי לייצר שיח בנושא התרבות ולבדוק כיצד נרצה לראות את התרבות בעין-שמר בשנים הבאות.
בפגישה עלו נקודות ורעיונות שונים. בקרוב יתקיימו פגישות נוספות. לאחר גיבוש הרעיונות ויצירת מתווה כללי לתרבות, ניתן יהיה, בין השאר, לבנות את הגדרת התפקיד הרצויה.
מכיוון שחגי תשרי בפתח, התנדבו מספר חברים למצוא צוותים לחגים הקרבים.

בית העלמין
לאחר מספר שנים של אחריות על אחזקת בית העלמין, החליט אבנר ארבל לסיים את עבודתו. אנו רוצים להודות לאבנר על שנים של מסירות, רצינות והתמדה, ולאחל לו עוד הרבה שנים של בריאות טובה מלאות בתוכן ועניין.
את אבנר מחליף בתפקיד עידו ספקטור, שנכנס בתחילת אוגוסט לעבודה.

מועדון לחבר
לאחר שנים רבות של ניהול המועדון לחבר, מסיימת מרים שנפלד את תפקידה. אנו רוצים להודות למרים על שנים של מסירות ואכפתיות, ועל זמינות ונכונות בכל שעות היממה. בטוחים שמרים תמשיך בעשייה ותרומה בתחומים נוספים.
את מרים תחליף בתפקיד סיגל יגודה. מאחלים לסיגל הצלחה רבה.

שבת שלום, שרית אלימלך – רכזת מש"א

כפיים מדור תרבות וספורט
סיום תפקידנו בריכוז התרבות//גל ונועם גרוסמן

לא בלב קל ולא בנפש חפצה, הודענו למנהלת הקהילה אירית פואה, לפני מספר שבועות, על רצוננו לסיים את תפקידנו כרכזי תרבות. ההחלטה נובעת באופן ישיר משיחה קשה מאוד עם אחת מבעלות התפקידים בקיבוץ. בשיחה זו הרגשנו שכבודנו נרמס, שמביישים אותנו כבני אדם, כאנשים מבוגרים וכבעלי תפקיד בקיבוץ. השיחה נשאה אופי משתלח, מאשים, לא מאזין ולא מקבל את דברינו כראויים להישמע; ועל כן החלטנו שבאקלים ובאווירה שכאלה, אין לנו חפץ להמשיך בתפקיד התובעני של ריכוז התרבות.
כרכזים ביקשנו לקחת את התפקיד למקום מעט שונה, ולהביא תרבות שעוד לא הגיעה לקיבוץ, הן מתוכו – בקידום אנשים שאינם חובשים את במותינו לרוב, והן מחוצה לו – בהבאתם של אנשים ומופעים שעוד לא ראינו כאן. היו לנו תכניות גדולות להמשך, והכאב על אי מימושן הוא גדול. כזוג צעיר בקיבוץ, ביקשנו גם להוות מעין גשר, אשר יקדם ויעודד את אוכלוסיית הבנות והבנים להשתלב בחיי הקהילה כאן, דרך התרבות.
לו היינו מודים לכל אחת ואחד מהאנשים שעזרו לנו במהלך החודשים האחרונים, כפי שמגיע להם, צריך היה להכפיל את כמות דפי העלון, אך נאמר את זאת: בפרק הזמן בו ריכזנו את התרבות, גילינו לשמחתנו הרבה, שיש עדיין בקיבוץ עין-שמר אנשים רבים מאוד, שנרתמים לעזור בלב אוהב ובשפתיים מחייכות. רוצים להודות לכל צוותי החגים ולעוזרים בכל דבר ועניין - אתם אנשים אדירים שנותנים תקווה למקום היפה שלנו.
ולסיום,
מבטיחים להמשיך להיות לעזר בפעילות ובעשייה בקיבוץ, הן בצד התרבותי, בו ניקח חלק מהמקום האזרחי, והן בצד ההתארגנות הצעירה הנפלאה שמתחילה להתעורר בעין-שמר, ותישא פירות מתוקים במהרה בימינו אמן.
תודה לכל מי שתומך ועוזר, זה משמח אותנו מאוד.

 טד עין שמר 5 – 23.8.18...



שבת אירוח לנקלטים חיצוניים בשכונת הוואדי!

בשבת בשעה 16:00 נפגשים בחממה.
מוזמנים חברים עם המשפחות,
להכיר ולעזור לנו להכיר לאורחים את עין שמר.
בסיום הביקור נקפוץ לבריכה, אז הגיעו מצוידים.

להתראות, ועדת קבלה

בקשה מיוחדת מדיירי לוינסון צפון
במהלך הביקור, נעבור עם הטרקטור
בכביש העולה מפנינה דגן ז"ל ועד משפחת צ'נסקי. אנא השתדלו לחנות רכבים,
כך שלא יחסמו את המעבר. תודה