איה האוניברסיטאות // מחמד-רזא עאלי פיאם (תרגום מפרסית: אורלי נוי)
בסתיו של אלף תשע מאות שבעים ושמונה
אני זוכר היטב במהומות
על הקיר בתא בבית הכלא
נכתב זה המשפט באותיות תמוֹת:
"דעו כי כבר קרוב מאוד היום
עת נמגר את השָאה והחלאות
בחסדם של אדונינו חכמי הדת
בתי הכלא יהפכו לאוניברסיטאות!"
מאז חלפו עברו הרבה שנים
ולא פעם הרהרתי כמהסס
אז מה עלה בגורל ההבטחות?
ומתי יתגשם סוף סוף אותו הנס?
עד אשר נכלאתי בעצמי
ומוחי הפנים את שעיניי רואות
כשמלאו התאים במרצים ובסטודנטים
הפכו בתי הכלא לאוניברסיטאות!
מחמד-רזא עאלי פיאם – סופר, תסריטאי, משורר, סאטיריקן
ואחד ממבקריו החריפים של השלטון האיראני.
היה כלוא באגף הפוליטי בכלא אווין.
לאחר שהקריא את השיר באירוע פומבי,
נידון לתקופת מאסר נוספת של שנה ושלושה חודשים.
מאמר מערכת
אחד המדורים הקבועים בעלון, נקרא "ראיון השבוע"
ובו מובאים ראיונות אישיים עם חברים, בלי קשר לנושא העלון או לאירוע מסוים. מטרתו
של המדור, להביא לעלון את קולם של אלו שאינם משמיעים בו בשגרה את קולם, ובוודאי
שלא ביוזמתם. מטבע הדברים, רבים מבין אלו שפניתי אליהם להתראיין במדור הזה – סרבו,
שהרי יש להם את הסיבות בגללן אינם מתבטאים בעלון מלכתחילה. אבל היו גם הצלחות והן
שימחו אותי מאוד. בתקופה האחרונה שינה המדור את פניו, מסיבות משמחות, והתמקד בעיקר
בנקלטים החדשים. וכל אותו זמן הצטברו במערכת ראיונות נוספים שהמתינו לתורם.
בעלון השבוע מובאים 3 כאלו. אין ביניהם קשר, כל אחד עומד
בפני עצמו, ואין להם הקשר לנושא העלון או למאורע קיבוצי כלשהו. 3 חברים שחיים
בעין-שמר שנים רבות או פחות רבות, ואולי כמוני רבים לא ממש מכירים, לפחות את חלקם:
מיטל תיבון
הני רוזן
יגאל תיבון
זו היתה בשבילי הזדמנות להעניק לעלון אחד השנה, את השם
המכובד, המפאר את היצירות הגדולות ביותר במוזיאונים בעולם: (ללא שם). בכבוד.
עלון ללא נושא ושם, הוא הזדמנות גם לשער עם שיר מיוחד, שספק
אם הייתי מוצאת לו הקשר בעלון כלשהו. שיר שבא ממדינה רחוקה וזרה לנו, שהפכה
בתודעתנו, תחת ההסתה של ראש הממשלה שלנו, לדמון נורא, שם נירדף לשואה. והנה נראה
שמלבד היותנו הולכים ונדמים בחוקים החדשים שלנו, בהשתלטותם של כוהני הדת על סדרי
המדינה, ובניסיון להפחיד ולהשתיק כל דעה שונה מדעתו של השליט (הלינץ' האחרון על
השחקנית קרן מור, התביעה לפסול את מועמדות האלוף יאיר גולן וכו') לאותה מדינה
מפחידה; הנה גם בה לא דוכאה למרות הכל רוח האדם – זה המביט סביבו במבט נוקב,
ביקורתי, אמיץ ומבקש עבור כל אדם באשר הוא חירות וצדק.
סיגל דקל
מכתבי קוראים
שבוע טוב סיגל,
ההורים היו קוראים לעלון ״עלון המשק״, ואני שמחה לראות שהוא
מתמיד ומופיע מידי שבוע. כל הכבוד והרבה תודה לך.
רציתי לתקן משהו שאימי סיפרה לי בקשר למשפחת סיטנר. אסתרקה
וקאג׳יק לא הכירו זה את זה בקיבוץ אלא בפולניה. קאג׳יק ואיצוש (גרוסברג) היו בין
הרווקים האחרונים, והם יצאו לביקור משפחות בפולניה גם במטרה שימצאו שם בנות זוג.
מה שקרה במציאות וככל הזכור לי - גם לנה וגם אסתרקה לא היו ״מהתנועה״, ולא היתה
להן הכנה חלוצית ושום ידיעה של השפה.
כשיגאל נולד, אסתרקה לא הצליחה אפילו לבטא את שמו כראוי,
ואימי סיפרה לי בצחוק, שבעת ביקורה אצל חברתה היולדת, ששכבה במיטתה אחרי הלידה,
כששאלה אותה ״מה שם הילד?״ אסתרקה הוציאה פתקה מקופלת מתחת לכרית, והקריאה את
הכתוב בה: ״יגאל״.
אגב, אם לוקחים בחשבון את הקבוצה של עלית מגן ודייויד בן
אברהם, הרי ש״רימון״ היא הקבוצה החמישית: אחרי האלונים, האורנים והתומרים... ויגאל
שהיה מקבוצת ״רימון״, הביא לעין-שמר את הדור החמישי.
שיהיה בהצלחה, הגר זלקו
חרף העובדה כי חלום הקיבוץ השיתופי עומד לפוג מן העולם תוך
שנים לא רבות - הקסם שהיה בו לנצח לא ינוס ליחו
(ובמילים אחרות: מה הקשר בין אירוע שנתי נדיר
בחיי משפחת אלון,
למתנדבות דניוֹת המשתזפות ללא חלק עליון על חופי הים התיכון)
אדם אלון
התמזל מזלי כך ששנות ילדותי ונערותי הראשונות, עברו עליי
בשנות ה-80 הזכורות לטובה (לפחות לי...) - העשור האחרון בו עדיין הורגש הקיבוץ
השיתופי הקלאסי במלוא-עוזו, רגע לפני צלילי ״שירת הברבור״ אשר החלו להתנגן ברחבי
המחנה, השבר האידאולוגי והסדקים שהחלו לחרוץ את הקירות ואיימו על שלמות הבית.
כפי שצוין לפני שבועיים בעלון, אשר הרחיב את היריעה אודות
תופעת הים הגדול ומעלותיו הרבות, ״נופש הים״ המיתולוגי והזכור לטוב היווה את אחת
מאותן פנינים יקרות ונדירות, פרי אותה תקופה אשר קשה להסבירה ולפענחה בידי מי שלא
חווה אותה:
התגייסות החברים, הפניית המשאבים, העבודה המשותפת, ניצול
הכוחות והכישרונות המקומיים ליצירת משהו שטרם נראה בעבר, הפשטות, התנאים הבסיסיים,
החשיבה המקורית, ליווי הצוות והמענה לכל בעיה שצצה - כל אלה יצרו מעין ״כפר-נופש״
מופלא יש מאין, שהיה הכי שלנו בעולם.
כילד, חיכיתי בקוצר-רוח כל קיץ לבואו של האירוע המרגש: עוד
בטרם הספקנו להתמקם בחדרים, כבר הייתי רץ בהתלהבות עם מזרון הים, להילחם שעות בים
הסוער ובגלים הגבוהים; עת הייתי יוצא מהמים מורעב בטירוף - מנו אלון היה מחכה לי
עם סטייק עסיסי שרק ירד מהמנגל לפני דקות מעטות (ושתבינו, מחזה בו נראה אבי
״מנפנף״ ולוקח חלק פעיל בארוחה ״על האש״, הינו שקול בנדירותו לא-פחות ממצב בו
בנימין נתניהו, נניח, מגלה סימני מנהיגות אמיתית...); ללכת לישון עם רעש הגלים
מאוחר בלילה ולהתעורר איתו בבוקר עם אור ראשון; משפחת אלון, אשר אינה מצטיינת
בלכידות-יתר ברוב ימות השנה (אישית, אני מייחס מצב זה לעובדה כי מנו אלון הנחיל
לנו, בעיקר לשני בניו, את מורשתו של אביו יעקב, אשר שניים ממרכיביה הינם
אינדיבידואליזם קיצוני ואורח-חיים מחושב וסגפני) היתה נמצאת סוף-סוף ביחד ימים
שלמים ללא יכולת מעשית של מי מאיתנו לפרוש הצידה ולהיעלם - ובאמת רק דברים טובים
יצאו מכך; ולסיום ה״בון-טון״ השווה באמת:
לחזות באורנה אלון, אשר באופן תמוה ולא-מוסבר החליטה באמצע
שנות ה-30 לחייה, להכניס את בגד הים שלה לארון ולא להוציאו משם יותר - נעתרת
לתחנונינו ונכנסת איתנו לים, משל היא משחזרת בזעיר-אנפין את ימי הקיץ של ילדותה
בבריכת השחייה של קיבוץ עין-המפרץ ובחופי הים של העיר עכו.
כשעלתה קבוצתי ל״מבואות-עירון״ והיינו יוצאים יחדיו
ל״נופש-ים״ בתחילת כל עונת-קיץ, היה מלווה אותנו אחד מצעירי הקיבוץ לשם שמירת הסדר
ווידוא כי לא נפרוק לחלוטין את עולנו על החוף. באורח-פלא ולשמחתנו הרבה, היו
מופיעות במתחם תוך זמן לא-רב, כמה מידידותיו הדניות מקבוצות ה״מתנדבים״ הזכורות
לטוב, אשר שהו בעין-שמר באותה תקופה, ואנו לא ידענו
את נפשנו כשאלה ירדו אל המים, הסירו חולצה וחזייה מול עינינו
המשתאות, כשהן חושפות בפני כל את הטוּב בו חנן אותן הטבע.
ואם אשים רגע בצד את הקטע הנהדר בו רחלק׳ה מסכמת בשנינות את
חוויית הנופש שלה ושל חבריה (עכשיו אני מבין מהיכן ירשו עלי אלון ז״ל ומליק גור את
כישרון הכתיבה וההבעה המאפיין אותם), ארשה לעצמי להיתלות בדבריה של שרה’לה סיטנר,
אשר גרסה בצדק כי ״מבצע כזה יכול היה להיעשות רק בקיבוץ השיתופי... כל מה שרצינו
קיבלנו, וזה קם על רצון טוב של אנשים לתרום״.
ימי החלום, הסולידריות, היחד והשיתוף של קיבוץ עין-שמר אולי
חלפו מן העולם לבלי שוב, אך קיסמם המיוחד, ליחו לא ינוס לעולם - לא יישכחו...
ראיון השבוע עם –
מיטל תיבון
מיטל נולדה במושב "שעל" בצפון רמת הגולן, בשנת
1981, להוריה לאה (ז"ל) ושלום רביב. למיטל 2 אחיות: יערה בת 39 ונתלי בת 28.
ביסודי למדה בבית ספר "גמלא" בקצרין, ובתיכון
ב"אורט נופי גולן" בקצרין.
בצבא שרתה במפקדת חיל הים בקריה בת"א, בתפקיד בקרית
שליטה ימית, ובהמשך אחראית משמרת.
למדה ב"מכללה למנהל ראשון לציון" לתואר במדעי
ההתנהגות וניהול, ולא סיימה את התואר כי עברה לעין-שמר לחיות עם לירון. בהמשך למדה
ב"מכללה המשותפת חדרה", בקורס מטפלות מוסמכות וניהול מעון.
עבדה 10 שנים בגני ילדים בכרכור-פרדס חנה, וכיום עובדת
ב"סיפור חוזר" בחדרה - חנות ספרים יד שניה.
נשואה ללירון תיבון, ואמא של אליאן.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
ביומולדת 5 קיבלתי במתנה אופניי BMX ורודות. באתי איתן לגן וכל הילדים עמדו מסביבי לראות את האופניים. חשתי
גאווה וכיף.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
הרבה אנשים משפיעים עלי, החל בעבודה וכלה במשפחה. אך הכי-הכי
אבא שלי, שהוא דמות לחיקוי עבורי. גם לירון בעלי והוריו, ואף אליאני, משפיעים עליי
כל יום ויום.
מה הכיף שלך? לשתות
כוס קפה ולשמוע מוזיקה.
מתי בכית לאחרונה?
לפני שבוע כשנזכרתי באמא שלי.
אימי נפטרה בינואר 2008
מסרטן השד, כשהייתי בת 27.5. היה לי מאוד קשה לקבל את מותה. נפער בי חור
שלא הצלחתי למלא, כי היינו מאוד קרובות והיתה אהבה עזה בינינו. עם השנים פה,
הסביבה הכל-כך תומכת הזו ואנשים חדשים שהכרתי, הבנתי שכל אדם
הוא עולם ומלואו, ובעזרת קשר נכון עם אנשים החור התמלא
והתמלא. אני מאוד אוהבת אנשים. אמא שלי היתה אומרת לי: "מיטל היא של
הכלל", ושאני רואה הכל. מילותיה מלוות אותי עד היום. סדר העדיפויות בחיים שלי
ברור ומסודר לגמרי, אבל נתתי לאנשים להיכנס לי ללב, כך שמלא לי בפנים. מלא לי מחדש...
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
מאנשים בכלל, כיוון שכשהגעתי לקיבוץ וזו היתה סביבה חדשה לי,
לא ידעתי איך "לאכול" את זה, אז לא הייתי חייכנית במיוחד לאנשים. אבל
היי, הכי כיף להיות חייכן.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך? הילדה שלי אליאן והזיכרונות שיש לי מאמא שלי.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
עבדתי במספר גנים שלא שמים את הילד וצרכיו במרכז, וזה עשה לי
ממש לא נעים.
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
שמחה ומאושרת, ומוקפת במשפחה הקרובה שלי ואף המורחבת.
מה אנחנו לא יודעים עליך?
שכשאני מתרגשת זה בעוצמות.
אם לא היית גרה בעין-שמר איפה היית רוצה לגור?
אני רוצה להמשיך ולגור בעין-שמר. לא רואה את עצמי גרה באף
מקום אחר.
מה את אוהבת בעין-שמר?
את השקט, הקסם והעצים השופעים ירוק. כמו כן אני אוהבת את
המפגשים של הקיבוץ בחגים.
מה היית רוצה לשנות בעין-שמר?
שאנשים יתווכחו פחות.
חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ ורק הם אף פעם
לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
את השקט.
ראיון השבוע עם –
הני רוזן
הני נולדה בשנת 1953, להוריה מרגרט וחיים רוזן, בפילדלפיה
פנסילבניה ארה"ב.
אחרי סיום התיכון למדה 4 שנים תואר ראשון בספרות אנגלית,
באוניברסיטת "ג'ורג' וושינגטון" בוושינגטון. בתקופת לימודיה היתה
באוניברסיטה חובה ללמוד קורס שכולל פעילות גופנית, והני בחרה בקורס יוגה. שם
התאהבה בתחום והמשיכה לתרגל ולעסוק בו הרבה מעבר לחובות הלימודים.
הני היתה אז בת 18, והיוגה אז לא היתה מוכרת כמו היום:
"המפגש הראשון היה וואוו, הרגשתי שהגעתי הביתה וזה מה שמשלים אותי עד היום".
יוגה זו לא התעמלות או ספורט. ההגדרה של יוגה זה השקטת
תנודות התודעה. עבודה על התודעה באמצעות גוף ונשימה, אחרי שיעור יוגה גם הגוף
מרגיש טוב. הרבה פעמים אנשים מרגישים טוב אחרי יוגה, פשוט כי הם פעם ראשונה
נושמים. היוגה מציעה התכנסות פנימה, כל תרגול זה חקירה, ויוצאים עם תובנות על עצמי
ועל החיים.
יש אנשים שמגיעים ליוגה בעקבות בעיות וכאבים, ונשארים כי הם
מקבלים הרבה מעבר למענה פיזי. נכון יותר להגיע לפני שיש בעיות, כדי למנוע אותן
וכדי שבמקרה של בעיה, כבר יהיו לאדם הכלים של היוגה לטפל בה. אם רוכשים את הכלים
של היוגה מראש, הם יכולים להיות אפקטיביים מאוד לטיפול ולהחלמה.
הבית בו הני גדלה היה ציוני, והמשפחה תמיד לקחה חלק בתוכניות
של בית הכנסת הקונסרבטיבי. להני היה ברור שתגיע לישראל. ביוני 1973 הגיעה לביקור
ראשון של חודש, עם חברה ותרמיל על הגב. כשסיימה את הלימודים באוניברסיטה, הגיעה
לישראל על מנת להישאר. למדה באולפן בקיבוץ עין-שמר, הכירה את דודי ברכה... והשאר
היסטוריה.
10 שנים עבדה במטבח, 10 שנים בחינוך בגיל
הרך, ובשנת 2000 החלה לעבוד בעמותת מורי היוגה בישראל.
בקיבוץ עסקה ביוגה בתחילה, בהדרכת אוּרית פלגי שפתחה חוג
בקיבוץ. כאשר נפתח קורס מורים ב"ווינגיט", אורית המליצה לה והיא יצאה
ללמוד בו. ניהלה אותו אז מורה נפלאה בשם רחל זולברג, היום בת למעלה מ- 90. בשנת
1989 התחילה הני להעביר חוגי יוגה בקיבוץ ולהתפתח עם ההוראה.
הני התנדבה להיות בוועד המנהל של עמותת מורי היוגה, וכאשר
התפנתה משרה של מנהלת ארגונית, מונתה לתפקיד ומילאה אותו במשך 16 שנה. זו היתה
משרה חלקית, ובמקביל החלה לפתח בקיבוץ את "מקום של יוגה". כאשר סיימה את
תפקידה בעמותת מורי היוגה, התפנתה לפתח את "מקום של יוגה" למרכז ממש.
אין נביא בעירו, ולכן רוב המתרגלים ב"מקום של יוגה" הם מהאזור. בערך 10
מתמידים בלבד הם מהקיבוץ. במקום עובדים 5 מורים.
הני היא אמא ל-3 וסבתא ל-5:
יהודה – נשוי לדנה שטרן ממענית + דוד, אסתי ואסא, גרים ליד
בוסטון.
עיינה – נשואה לדיוויד + נטלי הג'ינג'ית, גרים בברקלי.
כרמיה – נשואה לאלי + שרה-אן, גרים בברוקלין.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
בבית הראשון של ההורים, נפצעתי ביד ואבא שם לי פלסטר.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
רחל זולברג ומורה אנגלי בשם פול הרווי שהיה מגיע לארץ פעם
בשנה.
עדיין יש לי מה ללמוד. אפשר ללמוד את הפילוסופיה של היוגה,
איך להנגיש אותה... היוגה באה מהודו ותמיד מרתק ללמוד ממורה הודי, כי הם גדלו עם
זה.
יחד עם זאת המורים הטובים הם דווקא מערביים, שהיו הרבה
בהודו. הם אלו שמצליחים לעשות את התיווך התרבותי בין שני העולמות. התפיסה היא
שהיוגה צריכה להתאים את עצמה לאדם, ולא האדם צריך להתאים את עצמו ליוגה. הרווי
לדוגמא, היה מגיע כל שנה לחודשיים-שלושה להודו ללמוד עם המורה שלו.
אני הייתי פעם אחת בהודו לשבועיים וחצי ואני מאוד רוצה
לחזור, אבל כל הילדים שלי במערב.
מה הכיף שלך?
ללכת לים. אני אוהבת את הים, את הריח, החול, המים.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
כשחזרתי מהביקור האחרון אצל הנכדים, בכיתי בפרידות מהם.
ממי את צריכה לבקש סליחה?
מאמי (מסיבות אישיות) ואם יש מישהו נוסף שפגעתי בו או בה, אז
מבקשת סליחה.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
העבודה בעמותת מורי היוגה. תרמתי הרבה לקידום היוגה בארץ.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
כנערה עבדתי בבייביסיטר ומלצרות, אבל אז זה לא היה גרוע
בשבילי.
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
להכשיר מורים ליוגה. אני לא עושה את זה בגלל אילוצי זמן
ונסיעות.
מה אנשים לא יודעים עליך?
אני אוהבת לכתוב! גם באנגלית וגם בעברית. אנשים תמיד מופתעים
מרמת הכתיבה שלי בעברית. אולי אני רוצה להיות סופרת כשאהיה גדולה...
אם לא היית גרה בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
בוילה בקיסריה ליד הים.
מה את אוהבת בעין-שמר?
את הקהילה, את החגים.
מה היית רוצה לשנות בעין-שמר?
שיהיה יחס הוגן לכל אחד. שלא יהיו מועדפים ופחות מועדפים.
חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם
לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
קיבלתי בית בארץ ישראל. וגם את "מקום של יוגה".
המקום הזה לא היה כמעט בשימוש, ואני קיבלתי אפשרות להשתמש בו ולטפח אותו. לאט לאט
זה הפך להיות תחת חסותי (תמורת דמי השכרה לא מבוטלים ביחס לעסק זעיר). אני עושה
הכל כדי לקרב את החברים לתחום היוגה, כולל מחיר מאוד מיוחד.
בהזדמנות זו, אני מזמינה אתכם לבוא ולהתנסות, להתחיל או
להמשיך בדרך, למצוא את הזמן להיטיב לעצמכם במסגרת המגוונת ש"מקום של
יוגה" מציע.
ראיון השבוע עם –
יגאל תיבון
הסיבה לראיון עם יגאל, היא סרטו האחרון: "כל אחד לפי
יכולתו" - סרט באורך מלא (70 דקות), על קיבוץ עין-השופט, העובר בשנים
האחרונות תהליך של "שינוי אורחות החיים" (הפרטה). הסרט הוא סאטירה
מוזיקלית קומית, המצליפה בחיוך במאפייני החיים השיתופיים של הקיבוץ הישן, ותוהה מה
מזמן לנו העתיד. קובי לוריא כתב את השירים בסרט, אורי אופיר הלחין מוסיקת רקע,
ארבל רום צילם. שייקה לוי (הגשש), מייק בורשטיין ואילי גורליצקי - מבצעים את
השירים בסרט.
מבחר תגובות מצופים שראו את הסרט:
*"...הסרט מאוד מיוחד, מאוד מרגש, יורד
לעומק... שונה לחלוטין מכל סרטי יובלות הקיבוצים".
*"...אהבתי מאוד. הרבה דברי חוכמה,
מאוזן, ביקורת עצמית".
*"...תיאור קונפליקטים בחברה הקיבוצית –
בוקס ישר בפנים !"
*"מרשים, מעורר הרבה מאוד מחשבות".
*"...אהבתי את הסרט, את החדות, את
השנינות, את הביקורת הלא סמויה אבל ההומוריסטית..."
*"...מאוד חריף ומאוד מרשים".
הסרט נעשה בהזמנת קיבוץ עין-השופט, לכבוד יובל ה-80 לקיבוץ.
בעין- השופט לא ידעו איזה סרט בדיוק הם רוצים, רק ביקשו
שהסרט יתאר את דור הבנים הראשונים - את המאוויים והבעיות של הדור הזה. יגאל הציע
כנושא מוביל בסרט, את שינוי אורחות החיים בעין-השופט והם הסכימו.
במשך שנתיים וחצי בהן עבד על התסריט ועל בימוי הסרט, ליוותה
את יגאל "ועדת היגוי הסרט", והיו לא מעט ויכוחים על סצנות בתסריט. בגלל
שהיוזמה לסרט שבמרכזו דור הבנים הראשונים, היתה של דור הבנים הראשונים, קמה
התנגדות בקיבוץ לעצם הפקת הסרט. אנשים התנגדו לכך שהקיבוץ ישקיע כסף בסרט. למעשה
עין-השופט מימנו רק כרבע מהתקציב, והמימון העיקרי גויס על ידי המפיק גיורא ינאי,
חבר הקיבוץ, מגורמי חוץ. זה היה סרט ראשון, שהיתה בו ליגאל בעיה מול הציבור שעליו
נעשה הסרט. התגבשה קבוצת חברים לא קטנה, שהביעה בגלוי התנגדות לביצוע הסרט.
המתנגדים נקטו פעולות בשטח, ושכנעו אנשים לא לקחת חלק כשחקנים וכאנשי הפקה. אנשים
שכבר נבחנו ונבחרו להצטלם, הודיעו שהם פורשים. מחוסר ברירה הובאו שחקנים חיצוניים.
בין שלל העימותים התבקש יגאל לשנות את שם הסרט, ולהוציא סצנה שלמה לפי דרישת
משתתפת, שחשה פגועה ומושפלת – אך יגאל לא ויתר.
התגובות על הסרט המוכן נחלקו – חלק אהבו ושיבחו וחלק שללו
באופן בוטה, בטענות שהתכנים אינם מתאימים לחגיגת יובל, עין-השופט מוצגת בצורה
מעוותת ויש התמקדות בבעיות ולא בדברים היפים בקיבוץ. אחד מוותיקי הקיבוץ אף הציע
לגנוז את הסרט, להכניס אותו לכספת ושיישאר שם לנצח...
בשלב זה הסרט נמצא בהקרנות טרום בכורה ובהכנות להפצה.
יגאל נולד בשנת 1944, בקיבוץ דליה, להוריו כרמלה ויעקב (פפי)
תיבון.
למד ביסודי בחברת הילדים בקיבוץ, ובתיכון במוסד החינוכי
"הרי אפריים".
בצבא שרת בגולני.
את מילכה הכיר ב"קורס חוזרי צבא" בגבעת חביבה בשנת
1966.
בשנת 1968 נישאו ויגאל הגיע לעין-שמר ועבד במטעים.
תחילת עיסוקו כבמאי, היתה בהפקות קטנות בקיבוץ. הסרט הראשון
נקרא "הרדיפה" - סרט של 8 מ"מ, שהוא גירסה ראשונה לסרט המיתולוגי
"בעקבות התרנגולות", תסריט: אדם זרטל, שחקנים ראשיים: יצחק יגודה ואבנר
ארבל.
בשנת 1969, הוקמה בתנועה הקיבוצית חברת הפקות בשם
"שדות", ויגאל הוזמן להצטרף אליה כבמאי, בעקבות הצלחת
"הרדיפה". כאן התחילה סדרת התנגשויות מול הקיבוץ. בעין-שמר לא הבינו
באותן שנים, איך אפשר "להפסיק" לעבוד וכל היום רק לעשות סרטים. יום אומנות
- "מייילא", אבל כל השבוע?! בסוף אישרו.
יגאל יצא מהמטעים, ועבר לעבוד ב"שדות" על תקן פעיל
בתנועה. הסרט הראשון שעשה שם היה "בעקבות התרנגולות" - סרט של 16
מ"מ בכיכובם של אבינועם גולן, אבנר ארבל וקבוצת "אילנות", שקצר
הצלחה, הוקרן בטלוויזיה והופץ בכל הארץ כקומדיה לילדים.
באותה תקופה הוקמה בעין-שמר חבורת "גליריס" –
שילוב שמות בנותיהן הבכורות של יגאל ואבנר: גלית ואיריס. יחד עם יגאל ואבנר, היו
בצוות גם אבינועם גולן, ווילי (פיטר ויליאמס) ורפי שפירא. זו היתה התארגנות מקומית
שנמשכה 10 שנים, הפיקה 15 סרטי עלילה קצרים והיתה חגיגה.
"פרויקט הדגל" של "גליריס",
היה מערבון ישראלי ראשון מסוגו, שהיה מעין פרודיה על מערבוני ה"ספגטי"
האיטלקיים, ושימש כסרט הסברה של המועצה האזורית מנשה... עשרות אנשי עין-שמר השתתפו
בסרט כשחקנים ואנשי הפקה, והכוכבים היו כמובן אבנר, אבינועם ווילי.
בשנת 1974 הוזמן יגאל ע"י הטלוויזיה הישראלית, לביים
סרט על ה"גבעטרון". מיכה שגריר ז"ל (המפיק הידוע) הגיע לשיחת קיבוץ
בעין-שמר, לבקש שיאפשרו ליגאל לכתוב ולביים את הסרט. שוב התעורר ויכוח ולבסוף
הבקשה אושרה.
וככה זה המשיך. סביב כל סרט היה מאבק, ובקושי רב ניתן בכל
פעם אישור. יגאל קיבל תדמית של אחד שהקיבוץ לא חשוב לו אלא רק הסרטים. תרומתו
לקיבוץ הסתכמה בנגינה בפסנתר בחגים.
בשנת 1977 עשה את "מי משובה" –בכיכובם של אבנר,
אבינועם, וילי, רפי שפירא וכרמלה ארליכמן - סרט בסגנון הסרט האילם, על 4 חלוצים,
שיוצאים לעבוד בפרדס בשנות ה-30. הסרט היה חלק ממופע ה-50 של עין-שמר וגם הוקרן
בטלוויזיה.
בתחילת שנות ה-80 ביים מופע סאטירי על עין-שמר, שנקרא
"יורדים על עין שמר" והופק ע"י תמי צמח.
עד שנת 1982 יגאל
היה חבר קיבוץ, ואז על רקע הפקה שלא אושרה לו, מאס במאבקים מול הקיבוץ, פרש
מחברותו בקיבוץ, אבל נשאר להתגורר בו כתושב. מעמד שבאותו זמן היה יוצא דופן
ובעייתי מאוד.
יגאל יצא לשוק החופשי, משוחרר מלבקש אישורים מהקיבוץ.
לפרנסתו ביים בין היתר מופעי יובל של מועצות, מושבים, עיריות, בתי ספר וכו' וכן
שימש כמורה לקולנוע.
מאז ועד היום הוא ממשיך לכתוב ולביים סרטים, מתוכם 3 סרטים
באורך מלא. את סרטיו החשובים ("צועקת לגלים", "שדה האפונים
הירוקות", "כל אחד לפי יכולתו") יצר ב"בגרותו המאוחרת"
ב-10 השנים האחרונות.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
אני חלש בזיכרונות... אני עומד מול מגדל המים בדליה ורואה
כמה אני קטן לעומתו.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
אין כזה. אני השפעתי על עצמי. אני אוהב את היוצרים
הקולנועיים: קלוד ללוש וודי אלן.
למעשה כל אמן אמיתי יוצר רק יצירה אחת, שהיא סך כל יצירותיו,
שהן וואריאציות על אותו דבר. נעמי שמר, חנוך לוין, עמוס עוז... כולם חוזרים על
עצמם, וזה מראה על גדולתם.
התכנים שמעסיקים אותי בסרטים שאני עושה, הם בנושא הזמן שלא
עוצר, הארעיות של החיים והיותנו בני חלוף. אם עלי לבחור סרט אחד שלי, הרי זה
"שדה האפונים הירוקות", הוא הכי אישי ובו אני הכי מעורב.
מה הכיף שלך?
חיי המשפחה השגרתיים, ללא דרמות, ללא מהפכים. שקט, זרימה
שקטה. חיי היומיום הם אלו שקובעים את איכות החיים שלך. שום הפקה גדולה וביקורות
משבחות, לא משתוות לחיי היומיום.
עבדתי לאורך השנים עם אנשים מפורסמים, כמו חיים חפר, פוצ'ו,
מוזיקאים ורבים אחרים... אצל חלקם יש פער עצום בין כושר היצירה לבין האישיות
היומיומית, שהיא קטנה ועלובה. חיי היומיום זה הפרויקט העיקרי של החיים, זו הקריירה
האמיתית, זה המבחן האמיתי ושם חייבים להצליח. בלי זה אין כלום.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
אני בוכה המון וככל שאני מזדקן אז יותר. אני צופה בטלוויזיה
וכל הזמן זולגות לי דמעות. בעיקר בסצנות הקשורות ליחסים בתוך המשפחה. נוסע ברכב,
שומע שיר שנוגע בי והדמעות יורדות. בכיין סידרתי.
ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
ממילכה רעייתי הנפלאה, כי היא זו שסבלה מכל התעלולים
והמלחמות שלי סביב הסרטים. היא זו שספגה ועמדה בגבורה מול הקיבוץ בשנות ה-70 וה-80.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
שידעתי במהלך השנים לשנות סדרי עדיפויות, להבדיל בין עיקר
לטפל ולהבין שיש דברים חשובים יותר מקולנוע.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
אענה לך על זה בהקשר לכישלונות ותסכולים שלי. עשיית סרטים
היא במהותה תיאור דברים, ולא פעולה אמיתית לשנות ולהיטיב דברים. זהו תסכול אמיתי
שלי כקולנוען. ודבר נוסף: רצתי 3 שנים עם "שדה האפונים הירוקות" בכל
הארץ, וקיבלנו ביקורות נפלאות מכל סוגי האוכלוסיה. הממסד הקולנועי והביקורת הרשמית
לא התייחסו כלל. מי שלא מלקק לקליקות ולברנז'ה - לא סופרים אותו.
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
ב-20 השנים האחרונות, עיקר ההתעניינות שלי היא בתחומי מדע,
אסטרופיזיקה, קוסמולוגיה. בזה אני אוטודידקט. הייתי מאד רוצה ליצור סרט על הפלא
הבלתי מוסבר של החיים וההוויה הקוסמית בכלל. אני בתחילת טיפול בשני פרויקטים
חדשים, וחוץ מזה אני בתהליך כתיבה, כבר 10 שנים, של תסריט עלילתי לסרט באורך מלא,
שייקרא "גליריס", ויספר על קולנוען צעיר בשנות ה-70 ומאבקיו בקיבוץ
(מוכר?). ישולבו בו קטעים מסרטי חבורת "גליריס".
אם לא היית גר בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
אני פה עם משפחתי וידידי. ממשיכים פה עד הסוף.
מה אתה אוהב בעין-שמר?
אני אוהב פה אנשים ואת הקשר איתם. בימוי סרטים במהות, זה קשר
עם אנשים. עין-שמר זה קיבוץ שאין בו רגע דל, כל הזמן המקום הזה מבעבע, על כל נושא
יש ויכוחים ודרמות. קיבוץ עם אנרגיות אדירות לחיוב ולשלילה.
חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם
לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
קיבלתי שיעור מאלף בהתנהלות החיים ומורכבותם. אני וכולנו זכינו
לביקור לא ארוך על פני כדור הארץ. זוהי מתנה לא קטנה אם מתנהלים עפ"י המשפט
המנצח "חום ואהבה".
מה היית רוצה לשנות בעין-שמר?
הרשימה ארוכה אבל את אופי אנשים אי אפשר לשנות. זה אנחנו
לטוב ולרע.
מה אנחנו לא יודעים עליך?
את הרוב. ושיישאר ככה.
לוח מודעות
חדשות חמות מ- HOT מובייל
בשעה טובה עברו כמעט שנתיים, מאז מעבר הטלפונים הניידים להוט
מובייל. רוב המנויים מרוצים, חלק פחות, מי שצריך עזרה ושירות מקבל בשמחה, ופנינו
תמיד לשיפורים.
ניהלנו מול הוט משא ומתן קשוח, קיבלנו גם הרבה טיפים מחברים
("מצאתי חבילה נורא זולה ב...", "למה אצל… משלמים ככה..."),
ואנחנו שמחים להציג לכם את התוצאות:
החל מחודש אוגוסט מקבלים 20 ג'יגה גלישה באותו מחיר. 20
ג'יגה לחודש, בתשלום של 20 ₪ פלוס מע"מ.
השינוי יתבצע אוטומטית, וצריך רק לעשות כיבוי מלא למכשיר ל-2
דקות והפעלה מחדש.
מסלולי 100 ג'יגה נשארו כשהיו. כל המנויים שהיתה להם הרחבת
גלישה ל-20 ג'יגה ושילמו עוד 20 ₪ - לא ישלמו את התוספת.
נשמע כמו פרסומת להוט, אבל ממש לא. מי שלא מרוצה יכול לצאת
בתיאום איתנו. מדובר על משא ומתן והרבה השקעה.
שימו לב, את המחירים החדשים תראו בתקציב ספטמבר (אנו מחייבים
חודש אחורה),
אז קדימה לגלוש. ולא לשכוח - לעשות כיבוי מלא למכשיר והפעלה
מחדש.
הנוסעים לחו"ל מוזמנים להתייעץ איתנו לגבי חבילות.
תמיד שמחים לעמוד לשירותכם, גלי והראל יגודה.
קריאה להתעוררות בנושא דיור בר השגה
וקליטה נאותה לבני ובנות הקיבוץ
זאת קריאה לכולנו - הורים לבנים בקיבוץ ומחוצה לו, ולחברים
הרואים חשיבות בהמשכיות וצמיחת הקהילה בעיקר בעזרת ילדינו, ממשיכי דרכנו.
בשבועות האחרונים מתגבשת קבוצה שבמרכזה הורים לילדים בני
20-30 +, רווקים או בעלי משפחות עם ילדים, שרוצים להיות חלק מהקהילה, אך כל הדלתות
נטרקות בפניהם, בעקבות אדישותנו ולא פעם מתוך תמיכה עקרונית או חוסר הבנה מעמיקה
של משמעות התהליכים המתרחשים, ובכך אנחנו כולנו שותפים בדיעבד להתוויית דרכם
החוצה, ובחודשים האחרונים זרם הבנים שעזבו ועוזבים הולך ומתגבר.
אנחנו פונים אליכם משום שבימים אלו עומד להיהרס חלק ניכר
משכונת שפירא, בה יש בתים המהווים פתרון מגורים עבור צעירים ללא פתרון חלופי.
הגיוני שהפרויקט יביא בנים הביתה, אבל גם שכונה זו תומחרה באופן שאינו בר-השגה
לבני הקיבוץ, ובטח לא לכאלו שהוריהם חברי קיבוץ. כך קורה, שמפנים צעירים שלנו, אבל
לא כפתרון לילדינו האחרים, אלא שוב כדי לקלוט מבחוץ.
בואו נחשוב על עתיד ילדנו ונפעל למציאת פתרון !
בואו נחשוב ונתייעץ עם קיבוצים אחרים, שידעו לתת קדימות
לבנים ומאפשרים צמיחה בריאה ואורגנית של הקהילה. חשוב להבין שאין הכוונה שהקיבוץ
יקבל פחות כסף, כי ידוע שחסר כסף בקופה. הכוונה ללמוד מקיבוצים אחרים מודלים
יצירתיים שונים, שמוזילים את הבנייה ומאפשרים לבנים לגור בינינו, או מאפשרים תשלום
דמי קליטה, ובנייה לאחר תקופה מוגדרת מראש.
בנינו רוצים להיקלט ולגדל את ילדיהם ונכדינו בין שבילי
הקיבוץ.
על החתום:
תמי מור מסיימת קדנציה שנייה של ריכוז ועדת קלפי. אנו מחפשים
מרכז/ת לוועדה.
ולתמי, תודה על שנים של ריכוז ועדה ברצינות ובמסירות ותמיד
עם חיוך.
דרוש/ה מרכז/ת לוועדת קלפי
התפקיד כולל:
ריכוז ועדת קלפי
הכנת הצבעות
סידור חברי הועדה להצבעות
עזרה לחברים בהצבעה דרך המחשב.
דרישות התפקיד:
זמינות
אכפתיות
דיסקרטיות
אמינות
שליטה במחשב
היקף משרה: ריכוז ועדה (תשלום 500 ₪ לחודש)
בחירה: בקלפי
המעוניינים מוזמנים לפנות לשרית אלימלך עד לתאריך 26.8.2018
ועדת ביקורת מסיימת קדנציה. מילכה תיבון מסיימת, מארק
ברצלבסקי מעוניין להמשיך לקדנציה נוספת, ומליק גור ממשיך בריכוז הוועדה. אנו
מחפשים חברים נוספים שיצטרפו לצוות.
דרושים חברים לוועדת ביקורת
דרישות התפקיד:
• הקפדה על כללי האתיקה
• בעת מילוי התפקיד לא יהיה חבר בגוף ניהולי אחר בקיבוץ.
• השתתפות בישיבות
כישורים נדרשים:
• יושר
• דיסקרטיות
• אמינות
• אחריות
• עבודת צוות
• אובייקטיביות
בחירה: בקלפי
ניתן לפנות לשרית אלימלך עד לתאריך 26.8.2018
כפיים מדור תרבות וספורט
כפי שדווח ע"י אירית פואה, אנחנו בתהליך של בחינת הדרך
התרבותית שלנו ואיך ממשיכים. כל זאת לפני בחירה של רכז/ת חדש/ה. במהלך תקופת
הביניים, החיים ממשיכים וגם התרבות:
את ראש השנה נחגוג ביום א' 9.9.18. בצוות חברים: חיים חננאל
(רכז), ענתי קצנלנבוגן, טל אייזן ואורטל אבנר.
את סוכות נחגוג ביום א' 23.9.18. בצוות חברים: אמיר תומר,
זיו חדוותי, אדם אלון, ענת אלון, נוגה האולינג, אפרת בן מיור ואסף פולק.
אנחנו מחכים למתנדבים נוספים לחיזוק הצוותים הנ"ל.
מוזמנים לפנות לחיים חננאל או לתמי צמח.
הציוד של חדר חתונות נמצא באחריותה של תמי צמח, ויש לתאם
מולה לקיחת ציוד.
ציוד התרבות עליו משלמים - יירשם והחברים יחויבו בהתאם.
ציוד כבד (שולחנות, כיסאות וכו') יהיה באחריותי. אני
בגלידריה בבקרים, אז כדאי לתאם לקיחת ציוד מראש, לשעות אחר הצהריים.
אפשר לפנות אלי או אל אירית בכל עניין,
ועם כל רעיון ורצון להתנדב.
בברכת סיום חופש שמח, גלי יגודה
קניית כרטיסים מוקדמת לחברי עין-שמר,
בקופת מוזיאון החצר עד תאריך 28.8 בשעה 12:00.
מחיר מיוחד לחבר קיבוץ: 50 ₪. הרכישה במזומן או בכרטיס אשראי
(אין אפשרות לרישום וחיוב בתקציב).
טד עין שמר 5 –
יום חמישי 23.8.18 במועדון לחבר
בתוכנית:
• עופר גלעד – "השומר הצעיר" - לא מה שחשבתם.
• שני מרצ'בסקי - קהילה - הקאמבק הגדול! איך מתעצבות היום הקהילות החדשניות
ביותר, ומה ניתן ללמוד מזה בקיבוץ עין שמר.
• לילך חדוותי - מה קורה בחברת "טבע"?
מסיבת סיום החופש הגדול בבריכה
בשבת 1.9.18 - היום האחרון של החופש הגדול,
ניפגש בשעה 10:00 למסיבת סיום החופש
בתכנית:
משחקי בריכה
ארוחת צהריים קלה
מוסיקה
כיף
נשמח לראות את כולכם, גלי יגודה ועינת תומר