חפש בעלונים קודמים

עלון 33 (5804) א' תשרי תשע"א 9.9.10


 


 


 

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה

תרגום: רפי וייכרט


 

 

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.


 

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.


 

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.


 

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

 


 

(ארבעה בתים מתוך השיר "סוף והתחלה" מאת הסופרת הפולניה כלת פרס נובל לספרות).


 


 


 

ש נ ה ט ו ב ה !

מסיבת ראש השנה תיערך ביום ד' 8.9.10

מתאספים ב: 20:00 בדשא הגדול

הערב יחל בשעה 20:30


 


 


 


 

אופטימיות


 

הרי לא חסרים חגים בלוח היהודי עם התחלה חדשה:

ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. זו התחלה.

פסח – ראשון מבין שלושה רגלים עליהם מצווה עם ישראל. מסמן את האביב והחירות.

שנאמר בשמות יב- 2: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".

גם זו התחלה.

יום העצמאות – קיבלנו עוד צ'אנס להתחיל בפרויקט הבנייה הגדול שנקרא מדינת העם היהודי.

עוד סוג של התחלה.

בביכורים – מתחילים לאסוף את היבול מהשדה.

והסילבסטר? נכון לא בדיוק "קדוש יהודי" אותו סילבסטר, אבל עבור רבים - זהו ראש השנה האמיתי.


 

ובכל זאת ראש השנה הוא האופטימי מכולם.

ממוקם בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, מביא הקלה ותקוות להתחלה.

נגמר החום הגדול ויש סיכוי לגשם. שנה גשומה היא שנה מבורכת. הלוואי.

הילדים סיימו את החופש – והנה הם מתחילים גנון, גן חדש, או עולים כיתה.

ויהודים יבקשו בתפילת נעילה של יום כיפור: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום".


 

לרגל ראש השנה, מניח העלון לענייני החולין והסערות, לטובת נקודת הזמן שיש בה סוף והתחלה.

ביקשנו מחברים שנכנסים או מסיימים תפקיד - לשתף בהרגשה.

מאלה הנמצאים בכיתה משני צידי שולחן המורה - ביקשנו לנסות ולתאר איך ומה עובר בראש.

סטודנטים שאו-טו-טו יקבלו את התואר ואלה שרק מתחילים במירוץ – גויסו גם הם.

יש שמימשו חלום והחלו בעבודה חדשה. התחלה המלווה בהתרגשות של הגשמת השאיפות.

ואיך אפשר בלי אלה, שהשנה שידרגו עצמם לראשונה ממעמד "הילדים של" למעמד של "ההורים של". איך זה עם הבן הבכור?

לכל אלה, ששמו נקודה והמשיכו הלאה, ולאלה שפתחו פרק או פיסקה – מוקדש העלון.


 


 

ונדמה שבצירוף המילים: "שנה טובה" – הכל פתוח. נירה


 


 

לחיילינו

ביחידות השדה הקרביות, בחזית המשרדים, חדרי הבקרה והמחשבים, ביחידות ההדרכה והסיור - לכולכם אנו שולחים ברכות, שתהיה השנה הקרובה שנת בטחון ועמידה במשימות.

והעיקר: לחזור הביתה בשלום. כאן אנחנו מחכים לכם בחיבוק אוהב.

ועדת קשר ובנים


 


 

שלום כיתה א'

בחיי אורי אלימלך (בנם של שרית וגבי, נכד לשלומית דקל) ושני גלעד (ביתם של רוני ועמי, נכדה לפנינה ושאול, נינה לאלי שלזינגר) – זה היה שבוע מיוחד:

הם התחילו ללמוד בכיתה א' בבית הספר "רעות".


 

נו - איך אתם מרגישים ?

שני: אני מאוד מתרגשת. ראיתי את שיעורי הבית של אח שלי, עופר, שהוא

בכיתה ג', וזה נראה לי מאוד קשה.

אורי: גם אני מאוד מתרגש. בעיקר משיעורי חשבון וקריאה אבל אני גם שמח.

שני: אבל אני לא חושבת ששיעורים בכיתה א' יהיו קשים כמו של כיתה ג'.


 

יש דברים שאתם מאוד מחכים כבר ללמוד?

שני: אני מחכה ללמוד תנ"ך, כי אין לי מושג בתנ"ך.

אורי: אם נלמד תנ"ך אני אוכל ללמוד על השמות במשפחה שלי, שהם מהתנ"ך.


 

כמה כיתות א' יהיו ב"רעות"?

שניהם: 6 כיתות.


 

שניכם תהיו באותה כיתה?

שני: לא. מעין שמר אני אהיה בכיתה אחת עם פז בן-דהאן (זרטל) והמורה שלי היא אביטל.

אורי: אני אהיה בכיתה עם עדי שאשא, שי אלון וטל עזר והמורה שלי היא עדנה.


 

כשעוברים לכיתה א' גם עוברים למרכז הצעיר. זה משמח אתכם?

אורי: יש ילדים שחושבים שבמרכז הצעיר הכי כיף. יש משחקים ומחשבים.

שני: יהיה כיף, אבל כשנעבור למרכז הבוגר יהיה עוד יותר, כי יהיה מותר לנו לקחת מה

שרוצים בחדר האוכל.


 

תסבירו לי...

שניהם: במרכז הצעיר אנחנו לא יכולים לקחת בחדר האוכל, גלידות ו"ברד". אבל אפשר לקחת

שוקו. לילדים במרכז הבוגר כבר מותר לקחת הכל. גם גלידה ו"ברד".


 

שני: אני יכולה לשאול אותך משהו?

אני: בהחלט.

שני: למה את כותבת את כל מה שאמרנו לך?

אני: כי אני רוצה לספר בעלון, לכל החברים בקיבוץ, שאתם מתחילים כיתה א'. וגם לאחל לכם שתיהנו מכל השנים שיש לכם ללמוד ב"רעות" ואחר כך במוסד "מבואות עירון".


 

אתם חושבים שיהיה לכם טוב בבית הספר?

אורי: אני חושב שיהיה מעניין וכיף.

שני: אני עוד לא יודעת. מה שיהיה – יהיה...


 


 


 


 

לכבוד השנה החדשה –כמה מלים על החירות

רקפת זוהר


 

לפני יותר משלושים שנה, התנערה התנועה הקיבוצית מן התפיסות של "קולקטיביות רעיונית", "חברה מגויסת", "שוויון מכני" והרימה את נס החירות האישית והמימוש העצמי.

אפשר להתגאות בכך שחברים מעין שמר היו בין מובילי העידן החדש!


 

חופש הוא, על פניו, היכולת לעשות מה שרוצים, מה שמתחשק... אבל לא רק. בימים אלה של חשבון נפש, אני חושבת דווקא על הצד השני של מטבע החירות – והוא צד האחריות.


 

אחריות – מהמילה "אחרֵי" – מבטאת עמידה מאחורי מעשינו ונכונות לשאת בתוצאותיהם.

אחריות – מהמילה "אחר" – מבטאת דאגה ואכפתיות לזולת כעמדה מוסרית.


 

עם פרוס השנה החדשה, אני מאחלת לקיבוץ עין שמר, על שלל חבריו היחידים והמיוחדים,

שנדע לנצל את החירות שניתנה לנו לממש שאיפותינו ותקוותינו האישיות והקיבוציות

שנאזור אומץ לקחת אחריות על בחירותינו והחלטותינו

שבכל החלטה שלנו נזכור תמיד גם את הזולת, את האחרים, על צרכיהם ותקוותיהם.

מי יתן ונשכיל לשלב בין השלושה. שנה טובה, רקפת


 


 


 


 


 


 

סיום שנה ... תחילת שנה... ראש השנה תשע"א
יוסי בוריס

הנה מסתיימת עוד שנה, לא יעזרו לי כל ניסיונות ההתחמקות, לא תעזור עצימת העיניים, לוח השנה לא עובד בשביל אף אחד ולכן גם השנה הגיע חודש אלול עם בשורת הסליחה בכנפיו.

הנה מסתיימת עוד שנה, כמו כולם גם לי קשה. קשה לי חשבון הנפש, קשה לי להתעמת עם העבר, להתווכח עם ההווה ולקבל על עצמי עתיד. למי קל לחפור בזיכרונות ולאתר בדקדקנות את הדברים בהם הוא נכשל? בדומה לכולם אני מעדיף את הנירוונה של יהיה בסדר ושום דבר נורא לא קרה. אחד הדברים המאפיינים את חיל האוויר לעומת החילות האחרים הוא התחקיר. בחיל האוויר העלו אותו לרמה של אומנות. באזרחות אין אף אחד שמכריח אותך לבצע תחקיר אישי, לאתר את נקודות הכשל, מילת המפתח היא "סליחה".


 

לכאורה פשוט כל כך, אולם בפועל קשה מאין כמוהו. האם קל לנו להודות בטעות? האם אנו מסוגלים לעמוד מול המראה במקרה הטוב (בין אדם לאלוקים) או מול החבר/אישה/ילדים, להשפיל מבט, להנמיך קול ולבקש סליחה?
בעולם פוסט-מודרני הישגי ומנוכר, קשה להודות בטעות וקשה עוד יותר להודות בכישלון. מערכת הכחשות מתעוררת כדי לשמור על דימוי עצמי נכון. יועצי תדמית ופרסום פנימיים דוחים כל ניסיון של ביקורת עצמית. היהדות תובעת זאת מן האדם. איננה מסתפקת ביום, יומיים, או שבוע. היהדות תובעת זאת במשך חודש שלם. חודש אלול מוקדש לפשפוש ולנבירה אישיים בעבר. אדם מחויב לשלות ממעמקי הזיכרון את הנקודות בהם מעד גם כלפי אלוקיו ובעיקר כלפי חבריו. חודש שלם איננו מוצאים מנוחה. חודש שלם אנו מתזזים עצמנו בין העבר ובין ההווה, מחלקים לעצמנו ציונים. מנסים לקבל ציון עובר.

אבל בצדו של החודש יש גם בשורה. גם אם נכשלת במבחן, גם אם הציון הוא קטסטרופה יש מועד ב'. יש אפשרות לתקן. עם כל הקושי והמועקה, חודש אלול הוא חודש של תקווה. אין ספק שלא קל חודש שלם לקום לסליחות (לספרדים) או שבוע (לאשכנזים.) חשבון הנפש הנדרש גם הוא גובה מחיר נפשי לא פשוט. אולם המאמץ משתלם. הרגשת ההקלה בסופו של החודש או לאחר המפגש הלא קל כאשר אנו נאלצים להשפיל מבט ולבקש סליחה מצדיקה את המאמץ.

גם כאן הסיסמא הכל כך מוכרת "קשה באימונים קל בקרב " - פועלת. תחושה ההקלה כאשר רואים מספר רב של "וי" ליד כל שם או מאורע הולכת ומשתלטת הולכת וגוברת. זו הסיבה שצריך חודש שלם של מאמץ מרוכז, בוקר בוקר לקום לסליחות, וערב ערב לערוך את חשבון הנפש.  סדרת התחקירים האישית הזו מטרתה להגיע לרגע האמת עם תוצאות מוכחות, עם חשבון מאוזן ועם תעודה של ציון עובר לפחות. לכן, למרות המועקה והקושי, אין תחליף לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. והנה מתחילה שנה חדשה.....

ראש השנה הוא אחד מימי הציון המרכזיים של לוח השנה שלנו. יום מיוחד בו כולנו מתאחדים סביב שולחן משפחתי.

כל שנה מתחילה אולי בסימן שאלה, אבל עצם ההתחלה פותחת משהו בנפש, הופכת אותנו לאופטימיים ומעלה כמעט באופן אוטומטי את החיוך על הפנים.

ראש השנה מהווה פתיחת דלת- אופציה; אנחנו טרם יודעים אם ועד כמה נצליח לממש אותה, אבל לפחות בשלב הזה אנחנו יכולים לשמוח, בלי דאגות, על עצם פתיחתה.
אחרי שהתחלנו בימי אלול בסיכום השנה הקודמת, השתדלנו לראות את הטעויות וגם את ההצלחות, בראש השנה אנחנו מתחילים להסתכל קדימה- אל העתיד; נפתח שלב חדש.


 

אאחל לקהילת עין שמר - לשנה טובה תכתבו ותחתמו. שנה טובה ומתוקה. יוסי בוריס


 


 


 


 

סהר חופי

לאחר שסיימה קורס נפחות, קיבלה את הזמנת העבודה הראשונה


 

 


 


 


 

הכל התחיל בעבודתי הקודמת, שהייתה בצפת. הייתי חלק מצוות פועלי בניין, שעסק בדברים שונים הקשורים בשימור מבנים עתיקים. תפקידי היה קליעת סלים. לא היו אלה סלים רגילים, כי אם סלים ששימשו כגופי תאורה ופתרון להסתרת חוטי חשמל גלויים בקירות, מה שישפיע על עבודת עיצוב השער.


 

כשחזרתי לקיבוץ, התחלתי ללמוד נפחות אצל סבא חופי.


 

למרבה ההפתעה הפרויקט הראשון הגיע לפני חודשיים: עיצוב שער ברזל לחאן העתיק בצפת. השמחה הייתה כפולה, כי הייתי חלק מצוות השיקום של המבנה, במהלך שהותי בעיר.


 


 


 


 


 


 

כשקיבלתי את העבודה, לא היו בידי כלים לתכנון קונסטרוקציה של שער מברזל. ניסתי להשתמש בכישורים אחרים וניסיון קודם. המטרה הייתה ליצור שער קלוע, שביצועו בברזל הוא אתגר מורכב וקשה יותר.

הלכתי על תכנון המשלב אלמנטים קלאסיים ומודרניים. ניסיתי להימנע מ"קיטש" ובחרתי במשהו קלאסי, שיתאים למבנה הקיים. התמקדתי באלמנטים של זרימה וספיראלות, שיוצאות מנקודות שונות. שילבתי גם קווים ישרים, בחירה המציבה אתגר קשה יותר בדרך למוצר שיהיה שלם ואסטטי.

השער מורכב משתי כנפיים נפתחות - בעלות עיצוב סימטרי זהה. בגלל הסימטריות, התוצאה הסופית הייתה עבורי הפתעה: גיליתי שהכפילות יוצרת שלמות חדשה. כאשר השער סגור ושתי הכנפיים מחוברות – הן יוצרות צורת לב.


 

 

* * *

ואת כל העבודה היפה והמיוחדת הזאת, שעבורי היא התחלה וכניסה בשער המוביל לעולם הנפחות, לא הייתי יכולה לעשות, בלי העזרה והתמיכה הגדולה של סבא שלי – חופי.

 


 


 


 


 


 


 


 

 


 

עידית עזר

בימים אלה "חופפת" עידית עם ענת בתחילת תפקיד כרכזת החינוך


 

לפני שלקחתי על עצמי את התפקיד, הייתה התלבטות מאוד גדולה כי היה ברור שאני נפרדת מהתפקיד ההדרכתי בחברת הילדים והייתי צריכה להחליט האם אני רוצה להמשיך בכיוון החינוך או לשנות כיוון למקצוע אחר. לאחר התייעצויות עם אנשים שמכירים אותי, החלטתי בכל זאת להמשיך ולפתח את הקריירה בתחום החינוך.

מאוד חשוב לי לשמור על האיכות הגבוהה, שמערכת החינוך בעין שמר מתברכת בה, כפי שיודע כל מי שילדו מתחנך כאן. ובמקביל, להכין את המערכת לגדילה וצמיחה, שכבר היום (בלי קשר לדיבורים על שכונת בנים) יש גידול במספר ילדי עין שמר מצד אחד וביקוש רב משכנינו להיכנס למערכת החינוך שלנו. מאידך, יש צורך להגדיל את מספר הגנים.


 

מעצם הגדרת תפקידי, אני ממונה עכשיו על היקר מכל, לרוב האוכלוסייה, והם ילדים או נכדים. לכן אני צופה כי לא תמיד יהיו הסכמות על דרך או החלטות. אבל תמיד צריך לזכור כי מערכת החינוך חושבת בראש ובראשונה על צורכי הילדים וטובתם, גם אם זה מתנגש לעיתים עם צורכי ההורים ועם שמירה על מערכת כלכלית מאוזנת.

אני מאמינה שכאשר הדברים קשורים בילד שלך אתה תמיד מוכן לתרום

ולהתנדב.

לכן אני צופה ומייחלת, לשיתוף פעולה פורה עם החברים וההורים.


 

חיים חננאל

חיים בחר לסיים,לפני תום קדנציה, את תפקידו כרכז תרבות


 

מה הסיבה שהחלטת לסיים לפני תום הקדנציה?

במקביל לתפקידי כרכז תרבות, חלה התפתחות בהיקף העבודות ב"פופקורן הפקות". יותר ויותר ראיתי את "פופקורן" כתחום עיסוק עיקרי ולא רציתי לוותר על המומנטום שנוצר.

האם יש קשר לתהליכים סביבתיים?

בסך הכל זכיתי לשיתוף פעולה לא רע מחברים. רכזי תרבות בכל רחבי כדור הארץ, מתלוננים שאינם זוכים למספיק עזרה. זאת תופעה טבעית. לפרישה לא היה קשר ישיר לתהליכי השינוי, אבל אני מעריך שאם היינו נכנסים ל"עידן" הבא, הייתי מסתכל ושוקל אחרת. במצב שבו אתה עובד יותר וגם מתפרנס יותר - לא מן הנמנע שהייתי מנסה להוסיף את התרבות לעיסוק ב"פופקורן".

יש מקום לעצב את התפקיד מחדש?

באופן אוטומטי צריך לעצב כל תפקיד אחרת ולא להירדם בשמירה. אני בהחלט חושב שיש מקום לדלל בכמות התרבות ולשפר את האיכות. ההכרח לשמור על מסורת מ- 1927 לא תואמת לימינו. זה שוחק את העוסקים במלאכה ומטיל עומס רב על כתפיים בודדות.

עדיין לא נמצא מחליף? כן. וזה עצוב מאוד.


 


 

ברכות לנורית משיח ואנשי "הדרן" היצירתיים, שעיצבו וייצרו

שלט כניסה כל כך יפה למשרדי הנהלת הקהילה.

תבורכנה הידיים, יישר כוח ואיחולים לשנת של יצירה,

עם הרבה צבע בלחיים.

עובדי משרדי ההנהלה וכל חברי הקיבוץ


 

במרפסת "בית אלימלך"

תערוכת תמונות של חגי תשרי בשנים 1985-1984

וכן: תמונות המאגרים מעיזבונו של דיויד בן-אברהם


 

חדר האוכל - שעות פתיחה בחג

יום ד' – 8.9.10 (ערב ראש השנה) יוגשו הארוחות:

ארוחת בוקר - 7:30-9:00

ארוחת צהרים (בשרית) – 11:00-12:30

ארוחת ערב חגיגית ויפה – 18:15-20:00


 

יום ה' – 9.9.10 – שבתון. חדר האוכל סגור.


 

יום ו' – 10.9.10 - שבתון.

ארוחת ערב תוגש 18:15-20:00

שתהיה לכולנו שנה טובה וחג שמח - צוות חדר האוכל


 

לסינמה חממה", שיחגוג השנה 5 שנים, דרושים 3-4 מתנדבים לעזרה בארגון והקרנת הסרטים. המעוניינים מוזמנים לפנות לאורן תירוש


 

 
 

ירמי קפלן ב"גוס פאב"

ביום ד' 15.9.10 בשעה 21:30

עם שירים חדשים וישנים

כולם מוזמנים


 


 


 


 

שביט שפירא

שביט בחר לסיים, לפני תום הקדנציה, את תפקידו כרכז ועדת בטיחות.


 

מה הסיבה שבחרת לסיים לפני תום הקדנציה?

רכז ועדת בטיחות אחראי על נושאי הבטיחות בשטח הקיבוץ: מהדרכה בענפים, דרך בדיקת תקינות הבריכה, דרך מדרכות, תאורה , מתקני כיבוי אש ועד לנושאים כמו מגרשי המשחקים וחניות רכב.

כאמור, בתוקף תפקידי הייתי ממונה על נושא החניות בשטח הקיבוץ. על רקע זה היו מספר היתקלויות עם חברים. ובמקרה אחד אף נאלצתי להגיע עד כדי הגשת תלונה במשטרה - שלי נגד חבר.

זה תפקיד לא קל, מפני שמטבע הדברים הוא כולל עיסוק בנושאים שנויים במחלוקת או עמידה מול חברים שאינם ממלאים אחרי החלטות שלנו או חוקי מדינה.

הייתי בתפקיד שנתיים, עד לרגע שמסיבות שאיני מעוניין לפרט כאן – החלטתי לסיים.

האם יש קשר לתהליכים חברתיים וסביבתיים אחרים?

לצערי מבין ממלאי התפקידים, למעט כמה שמקבלים עבור התפקיד תשלום או שעות נוספות, יש עדיין ממלאי תפקידים, שאינם מתוגמלים על מילוי תפקיד.

רכז ועדת בטיחות, מקבל כ- 4 שעות בחודש. למעשה רוב העבודה נעשית בשעות הפנאי.

אינני רואה סיבה מדוע הקהילה לא תראה בחשיבות מילוי תפקיד זה, ותעמיד לרשות החבר או החברה שממלאים אותו – יותר שעות.

בכלל, לגבי כל רכזי הועדות , לדעתי יש מקום לבדוק מחדש את נושא תקני השעות שהוקצבו להם.

האם יש מקום לעצב את התפקיד מחדש?

שינוי או צורה אחרת – לא. אבל חייב להיות אצלנו רכז/ת ועדת בטיחות בגלל חשיבות הנושא.

למשל, טיפול בכל נושא הבטיחות ב"חורשה" ובמתקנים והבטיחות בגני הילדים ובחצרות הגרוטאות. הנושא, לדעתי, עומד בדחיפות גבוהה, כי הרי מדובר בביטחון הילדים.

בקיבוץ מגל הורידו את כל מתקני השעשועים, כדי שלא להגיע לתביעה משפטית אסטרונומית. מישהו צריך להתעורר אצלנו.


 

לילדי המוסד

שעבדו באורווה: ניקו, האכילו, רכבו – וכל זאת במסירות רבה

שנה טובה

שנה של הרחבת הפעילות, והלוואי שנוכל המשיך עוד שנים רבות.

עטר שנפלד


 


 

ההר שהוליד הנצחה

עודד חדוותי מסיים השנה את לימודיו. לאורך כל התקופה נבחרו הפרויקטים שהגיש – כמצטיינים. בלטו במקוריותם ובמחשבה מעמיקה שעמדה מאחוריהם.

בפתח שנת הלימודים האחרונה שלו, עודד מספר על מה שכבר עבר ואיך זה מתקשר לסוף והתחלה. וכן – גם לקיבוץ.


 

זוהי שנת הלימודים האחרונה שלי בפקולטה לארכיטקטורה במרכז האוניברסיטאי שבאריאל.

אני רוצה לומר, שגם אם לא ידעתי זאת בתחילת הלימודים, להפתעתי גיליתי שהפקולטה לארכיטקטורה מאוד דומה ברוחה למה שאנחנו מכירים במוסד: דגש על צד חברתי, עזרה רבה בין הסטודנטים לבין עצמם, קמפוס שפתוח ופעיל 24 שעות ביממה וקשר פתוח בין מרצים לסטודנטים.

הפרויקט הראשון שנדרשתי לתכנן היה "הדרך - כמועדון חברים". זה היה בקורס שניסה לשלב בין פילוסופיה לארכיטקטורה ואיך אורחות חיים באים לביטוי בשינוי המרחב הפיזי. הצלחתי להתחבר לפרויקט רק כשהשלכתי אותו על חיינו כאן ועכשיו בקיבוץ, תוך ניסיון לבחון איך על ידי שינויים בסביבה הפיזית אפשר להעצים את תחושת היחד והקהילתיות.


 

הפרויקט האחרון עליו עבדתי היה: "הנצחה". חוץ מהביטוי הנצחה לא הייתה כל מגבלה או הנחייה מצד המנחה. וכשהכל פתוח – הדמיון לוקח להרבה כיוונים.

בשלב מסוים הנושא שהתיישב בראש היה: הנצחת הרעיון הקיבוצי. ניסיתי לדחות אותו.

אך כל ניסיונותיי – לא עזרו. הוא שב והציק עד שנכנעתי והלכתי איתו.

ומהרגע שקיבלתי אותו, במובן מסוים הוא כבר הוביל את עצמו ודחף אותי להתעמק בסוגיות חיינו העכשוויים אל מול השאיפות והכוונות של דור המייסדים.


 


 


 

באופן מעניין לא הצלחתי להגדיר את הפרויקט בשם – והוא נותר בשמו הראשוני: "אתר הנצחה לרעיון הקיבוצי".


 


 


 


 

בניתי אותו תוך התמקדות בשני קווים מרכזיים:

  1. הקשר אל האדמה.
  2. התנגשויות ערכיות בין פרט לקולקטיב.

רק לאחר שכבר גובשו והוגשו הרעיונות, נאמר לנו שהאתר בו יבנה הפרויקט הוא ... חירייה. עכשיו נדרשנו להתאים את ההצעה לנתוני האתר.


 

בניתי את האתר כמסלול העובר בין שלושה מישורים פיזיים ורעיוניים.

הראשון, שהוא גם העליון, מוביל את ההולכים בו דרך שלבים הדרגתיים בקשר של האדם וההתיישבות אל האדמה. ביניהם גם שטחי חקלאות ממשיים ומניבים. במהלך המסלול נגלה להולך בו המישור השני – עמק ירוק ופורח ובו מעין סילואטה המדמה תכנית בינוי של קיבוץ. אך במקום בתים המזדקרים מעל האדמה – נגלים שקעים עמוקים וחשוכים, שמטרתם לבטא תחושת היעדר.

המסלול ממשיך ויורד אל המישור השלישי שהוא מישור תת קרקעי בו החללים הריקים שראינו קודם. כאן הם הופכים להיות נקודות האור המכניסות חיים אל החללים החפורים.

מישור זה עוסק בדילמות שנוצרו במהלך השנים בין הפרט לקולקטיב ע"י סדרת חללים חווייתיים, המשקפים כל אחד בתורו את הריחוק והשבר בין הרעיון הקיבוצי בראשיתו ובין המציאות של היום.


 

בנקודת הקצה של המסלול, הוא חוזר ועולה דרך מגדל המים, סמל קיבוצי מובהק, אל מרפסת המשקיפה לעבר תל אביב ומגדליה.

מהמקום הזה יכול המבקר לשאול את השאלה הרלוונטית יותר מתמיד: איך אפשר לשלב בחיים האינטנסיביים והאינדיבידואליים של היום, את הערכים והרעיונות של הקיבוץ.


 


 


 

בטקסט המלווה את ההצעה - כתבתי: "הקיבוץ עוד כאן, בצורה כזו או אחרת. אך "הרעיון הקיבוצי", על פי ראות עיני - מת. הוא כבר לא מתהלך לו בשבילי הקיבוץ הירוקים הוא גם לא מנשב בין העצים ובתי הילדים. החיטה עוד צומחת, האדמה פורייה והעץ נותן פרי - אך מסיבות שונות. מאותן סיבות שהקיבוץ עוד קיים ופעיל, מתוך כוח ההתמד, מתוך צורך הישרדותי לא לעצור שמא תישמט הקרקע מתחת לרגליים."

במבט לאחור, אני מגלה, שמבלי שהתכוונתי, גם הפרויקט הראשון האופטימי יותר, בו עסקתי בשאלות של מה עוד אפשר לעשות, וגם הפרויקט האחרון – שכבר עוסק ב"אין" ומה שנגמר – שניהם חלק ממעגל שעדין לא נסגר. ובעצם הם חלק מהשלם שמרכיב, וגם ירכיב, את זהותי כבן וכחבר קיבוץ,המתלבט בהכלת הדילמה של עתיד הקיבוץ כחברה, והעתיד האישי שלי כפרט וכיחיד. עודד חדוותי


 


 


 


 

אתרוגים

ענת גרוסמן בחרה לסיים, לפני תום הקדנציה, את תפקיד רכזת החינוך.


 

את לפני סיום סיבוב שני בתפקיד. מה השתנה?

ענת: הדבר העיקרי שהשתנה הוא שהמערכת עובדת בצורה מקצועית. בעשר, חמש-עשרה השנים האחרונות התגבשו דפוסי עבודה שנובעים מתוך שיקולי דעת וגישה חינוכית מקצועית, כמו פגישות צוות קבועות, פגישות אמצע שנה עם ההורים, הנהלה פעילה, פגישות משוב עם העובדות, ראיונות עבודה וכדומה.

דבר נוסף שהשתנה הוא כמות הבעיות. למעשה אני מוצאת את עצמי מקדישה חלק גדול מהזמן לפתרון בעיות של כאן ועכשיו וכרגע. העבודה של הגננות והמטפלות בחינוך היא קשה ושוחקת, ואולי לכן - יש הרבה מאוד חיסורים ו"פנצ'רים". חלק מהעובדות הן גם אמהות הנמצאות תחת שחיקה גדולה של עבודה קשה ומחויבות גם למשפחה וגם לעבודה. כנראה שאי אפשר לעבוד בחינוך ברצף שאין בו הפסקות או מחלות, ולכן ניהול כוח האדם דורש השקעה

עצומה.

בנוסף, גם אני השתניתי. ה"משקפיים" שלי השתנו ולכן אני רואה אחרת את המציאות. בכל מקרה, האופן שבו מילאתי את התפקיד - הוא אחר. אספתי ידע, מודעות וניסיון, שאיפשרו לי לעשות את התפקיד יותר נכון ומדויק לצרכים של מערכת החינוך.

הקושי עם התחלופה בצוות בא לביטוי גם בסוג הבעיות של הילדים?

אני לא יודעת. אבל בודאי שהילדים מרגישים את חוסר הקביעות של הצוות ואת ריבוי המחליפות. אני מנחמת את עצמי בכך, שאולי יש כאן מעין הכנה טובה לחיים. הרי יש בהם, ויהיו בהם, בחיים, הרבה מאוד שינויים ואי וודאות. ואולי זה טוב, שילד יפתח יכולות הסתגלות והתאמה לסביבה משתנה שלא הכל קבוע בה.

מערכת החינוך שלנו נחשבת לאיכותית ביותר. ניתן לשמר מערכת כזו מבלי שיהיה לכך מחיר?

מבחינה כלכלית - יש לקוחות גם לעלויות הגבוהות שלנו. יש רבים המוכנים להשקיע, מתוך הכרה והבנה, שהשקעה בגיל הרך משתלמת בטווח הארוך. יש מחקרים המעידים, גם ברמת המדינה, עד כמה משתלמת השקעה בגיל הרך לכלכלה ולחברה.

אנחנו כל הזמן בוחנים את ההיבט הכלכלי, אם זה במספר הילדים שקבענו לכל קבוצת גיל, בתחזוקת המבנים, או בהוצאות השוטפות. כל זה עד לנקודה בה אנו חוששים שהמחיר יהיה כבד ויפגע באיכות המקצועית שלנו. למשל, לא נקבל יותר ילדים - רק כדי להגדיל הכנסות.

בפרק החינוך בהצעת השינוי - איך אתם חושבים להבטיח שלא יפגע מה שכבר הושג?

על פי הצעת השינוי, לאחר הסבסוד, המחיר למשפחות לא יהיה מאוד גבוה. כך, נראה לי שאין סכנה לקיומו של החינוך אצלנו בעין שמר.

על פי הניסיון בקיבוצי "השינוי", החוליה החלשה היא החינוך הבלתי פורמאלי של ד' –ו', הנתפס "כלא נחוץ". צריך לשמור על מסגרת זו כדי שלא יווצרו הזנחה ושוטטות בגילאים אלה.

מציאות של הזנחה חוזרת לקהילה בסופו של דבר, בצורה של טיפול והוצאות כספיות כתגובה על נזקים וקשיים שנוצרו.


 


 

מערכת החינוך זוכה למקום הראוי בשיח הציבורי?

אני מרגישה שיש לנו בעיה של "ניראות". יש מי שיקרא לזה - שיווק ויח"צנות. מאוד קשה להביא לידיעת הציבור את כל מה שנעשה. ההשקעה והמאמצים הם אדירים - ולא תמיד זוכים לחשיפה הראויה.

קצת מפתיע, כי החינוך ב"עין שמר" הוא שם דבר בסביבה ...

נכון, יש לנו רשימות המתנה ארוכות. אבל בבית פנימה אני לא לגמרי בטוחה שרואים כך את הדברים.

נשמע כאילו הקדנציה האחרונה לא הייתה קלה עבורך. למה?

כל התפקידים שעשיתי לא היו לי קלים. יחד עם זאת הם היו לי מאוד משמעותיים ומספקים, וכך גם הקדנציה הזו.

אני לא יכולה להגיד ששילמתי מחיר. אבל יש עומס גדול שנובע ממבנה התפקיד הכולל גם ניהול כ"א, גם ניהול משברים קטנים וגדולים, גם ניהול משרד ועבודות מזכירות והכי חשוב: ניהול והדרכה בתחום החינוכי. יתכן שבעתיד יהיה כדאי להפריד בין הניהול הפדגוגי והניהול האדמיניסטרטיבי.

עבודת הצוות ושיתוף הפעולה - עם סמדר ועידית, עם הגננות והמטפלות, עם רוני, רקפת ויוסי – עשו את העבודה מעניינת ורצינית ונתנו לי את ההרגשה שאני לא לבד, שיש איתי נשים חכמות ומסורות ושיחד נצליח לעמוד באתגרים.

כדי לא "להיתקע" - אולי צריך לבדוק מחדש את מבנה המערכת?

אנחנו בודקות את עצמנו כל הזמן, תוך כדי דיון פתוח - בצוותים, עם המובילות ובהנהלה הפעילה.

בין שלל הנושאים שכדאי לנו לרענן ולבדוק מחדש, נמצא הנושא של הגישה החינוכית שלנו: "זרימת פעילות" הקרובה לרוח בתי הספר הדמוקרטים, לפיה הילד "מנהל את הזמן" ובוחר את הפעילויות שלו לפי צרכיו האישיים. זו שיטת עבודה אשר מטילה עול נוסף על הצוות. אולי היא אחד הגורמים לשחיקה הגבוהה.

מול הגישה הזאת עומדת גישה של "סדר יום מובנה". רוב רובם של מוסדות החינוך – גנים, בתי ספר וחינוך בלתי פורמאלי - עובדים על פי השיטה המובנית.

אני מעדיפה את הגישה של "זרימת פעילות", ויהיה לי חבל אם נוותר עליה. בעיקר בגלל המרכזיות שהילד תופס בה, ההקשבה הנדרשת לצרכיו ההתפתחותיים, והחיבור אל התרבות שבה אנו חיים - במובן של איך אנחנו, כבני אדם, חיים את שעות הפנאי שלנו, איזה בחירות אנחנו עושים, עד כמה אנחנו קשובים אל עצמנו בתוך הרעש הגדול של הרייטינג למינהו.

זה יהיה כבר כאב הראש של עידית עזר...

לא לגמרי. אני נשארת בתחום של ייעוץ והדרכה בגיל הרך.

בסופו של יום, ולמרות הקושי הברור של הנחתום להעיד על עיסתו, מהי טביעת האצבע המשמעותית שאת משאירה אחרי כל השנים?

אני רוצה להאמין, שעיקר טביעת האצבע ניכרת באווירה ובמיצוב הצוותים והעובדות במרכז, מתוך אמונה שהעובדות הן המשאב החשוב ביותר לאיכות העבודה עם הילדים.

היחס והאווירה הם פיצוי מסוים על המשכורות הנמוכות.


 


 


 


 


 


 

רעיונות לכיוונים עתידיים?

בתחום ההכשרה המקצועית - הלוואי ונוכל להגיע להשתלמות מקצועית סדירה לצוותים בגיל הרך. הצוותים של המרכזים לומדים ומשתלמים באופן סדיר.

בתחום הכלכלי - צריך לשקול הקמת גן נוסף, כך שנפריד את גילאי טרום חובה מגילאי חובה בגן אורן. באופן זה נוכל להוסיף ילדים למערכת מבלי לשלם מחיר יקר באיכות החינוכית.

חשוב להמשיך לשפץ את הבתים ולחדש את הציוד – התחום הזה אינו מושקע מספיק לאורך שנים רבות.

בתחום החינוכי, אנחנו צריכות לגבש לעצמנו גישה חינוכית בנושא ההתפתחות החברתית של הילדים. זהו נושא שלא טופל מספיק לעומת התחום הרגשי והקוגניטיבי.

מה התוכניות שלך עם סיום התפקיד?

הייתי רוצה להרחיב את התחום של ייעוץ והדרכה בגיל הרך, לעוד מערכות חינוך בישובים ובקיבוצים נוספים. זוהי עבודה שנותנת לי טעם ומשמעות ושמחה.


 


 


 

קרן משיח קרן החלה לפני מספר חודשים את תפקידה כרכזת ועדת בריאות

הייתה לי התלבטות מאוד גדולה האם לקחת את התפקיד בעיקר משום שידעתי שלא אוכל להוריד יום בשבוע במטבח. העבודה במטבח מאוד מסיבית ודורשת הרבה מאמץ ולא ידעתי אם יהיו לי מספיק כוחות לקחת עוד עבודה. מצד שני, התחום נראה לי מאוד מעניין, כשהרבה זמן חיפשו החלפה לנירה - ולא מצאו. לאחר לא מעט לבטים החלטתי לקחת את התפקיד ואכן אני מוצאת בו הרבה עניין ואתגר. חשוב לי מאוד לייעל את השירות שהחברים מקבלים ע"י שינוי המבנה לצורה, שתיטיב עם החבר, ע"י שעות השירות שהמרפאה תהיה פתוחה, ע"י הכנסת מחשוב התרופות בצורה מסודרת. בכוונתי לערוך בקרוב סקר שביעות רצון שבו נוכל לקבל כיוונים שהחברים היו מעוניינים בהם. חשוב לי לציין את צאלה, נירית, מרים ודר' נגב, שעובדים מאוד קשה למען רווחת החברים ואני מקווה שביחד נוכל להצעיד את המרפאה קדימה.

כשנכנסתי לתפקיד מאוד חששתי שאנשים יכעסו עליי כשלא אוכל לתת להם את מבוקשם. אך עד עכשיו נתקלתי בחברים שמבינים שהתקציב מוגבל ומאוד עוזר לי שיש לעין שמר סל בריאות מאוד מסודר ושקוף, שבו כתוב פחות או יותר במה הקיבוץ משתתף ובמה לא. סה"כ אני מאוד משתדלת ללכת לקראת החבר ולחפש פתרונות יצירתיים.

הישג יחשב, בעיניי, אם בסוף הקדנציה מרפאת עין שמר תהיה גאוות המקום, ואנשים ירגישו שהם מקבלים פה את מלוא השירות. תוך שמירת התקציב, שגם היא אתגר גדול מבחינתי.

אני מאחלת לכולם שנה טובה והעיקר שנהיה כולנו בריאים


 


 


 

עוד פסגה אישית

דבורה רוזיו, סיימה שנים רבות של הוראה וחינוך ב"רעות", במהלכן זכתה להערכה מקיר לקיר, של הורי הילדים שחינכה וצוותי ההוראה איתם עבדה.

בימים אלה החלה למלא תפקיד חדש.


 

 

בשנים האחרונות החלה להעסיק אותי השאלה היכן אני רוצה לראות עצמי בעוד כמה שנים, כחלק מקידומי המקצועי והאישי כאחד. עסקתי לא מעט בחיפוש הזדמנויות לפרוץ דרך לעיסוק, אשר יוסיף עניין, אתגר ומשמעויות נוספות לעשייתי החינוכית רבת השנים בין כתלי הכיתה ובית הספר.

כחלק מהרצון בשינוי, יצאתי ללימודי תואר שני במינהל חינוכי, אשר מהווה תנאי קבלה בתפקידי ניהול במשרד החינוך. בתוך תוכי ידעתי שברצוני להגיע לתפקיד אשר מקפל בחובו היבטים פדגוגיים וארגוניים, כלומר, עשייה אשר תשלב בין אמונות חינוכיות ותפיסות ארגוניות.

הקיץ נפלה בחלקי ההזדמנות לפרוץ דרך, כאשר זכיתי במכרז לתפקיד סגנית המנהלת במרכז פסג''ה בחדרה. החלטתי ללכת על השינוי הגדול!

מרכז פסג''ה חדרה הינו אחד מ- 5 מרכזי הפסג''ה במחוז חיפה לפיתוח מקצועי של סגלי הוראה במשרד החינוך. המרכז מעניק שירותים ברמה אקדמית לכל עובדי ההוראה ובתי הספר בתשע רשויות (חוף כרמל, אור עקיבא, חדרה, זיכרון יעקוב, גבעת עדה, אלונה, פרדס חנה, קציר ומועצה אזורית מנשה). צוות הפסג''ה אחראי על כל תהליכי הפיתוח המקצועי (השתלמויות, ימי הדרכה, תכניות לפיתוח רכזים, מנהלים וסגנים, תהליכי פיתוח בית ספריים) על פי הדגשים והתכניות הייעודיות של משרד החינוך. רפורמת "אופק חדש" של משרד החינוך, העמידה על נס את המחויבות של המורים למומחיותם, וכחלק מכך, היא מחייבת כל מורה ב- 60 שעות שנתיות של התפתחות מקצועית, כאשר מרכזי הפסג''ה מנהלים את כל המסלולים המקצועיים בהם המורים משתלמים. המסגרות לפיתוח מקצועי מתקיימות בחלקן במרכז עצמו ובחלקן בתוך בתי הספר.


 

מרכז פסג''ה חדרה מהווה בית לכל המפקחים והמנהלים של דרום מחוז חיפה ומעורב, בנוסף, בתהליכם החינוכיים של עיריית חדרה.


 

שבועיים לאחר שנכנסתי לתפקיד, החלה שנת הלימודים תשע''א ומצאתי עצמי, ערב לפני, ברגשות מעורבים. עם זאת, אני שלמה עם ההחלטה ויוצאת לדרך חדשה מלאת רצון להמשך עשייה חינוכית איכותית, מקצועית וראויה, כפי שעשיתי כמיטב יכולתי במשך 20 שנות ההוראה.


 

אני מאחלת לכולנו שנת הגשמה ויצירה ולכל אנשי החינוך שנה של מנהיגות מיטבית וחדשנית. דבורה

 


 


 


 


 

בחדרי חדרים


 

לפני כ- 10 שנים יזם רפי שפירא ז"ל, הקמת גוף, שיהיה כתובת לחבר הנתקל בבעיה מול ממלאי תפקידים או החלטות אחרות בקהילה. גוף שייתן כתף חמה ויהיה אוזן קשבת למצוקות ולקושי של היחיד מול תקנונים או החלטות קהילה. מעין גשר בין המצוי, הרצוי והחיים הזורמים מתחת.

קראנו לוועדה: ועדת פרט. אין לה תקציבים לחלק, אין לה סמכות להטות החלטות או לבטל תשובות שניתנו ע"י ועדה – אך יש לה מנדט לחפש פשרה שתתקבל על החבר וגם על הועדה / בעל התפקיד.

מעצם אופייה – פועלת הועדה בצנעה. ולכן, רק עכשיו, כשחבריה מסיימים קדנציה של 5 שנים ומפנים מקומם לוועדה חדשה – יכולנו לפנות למנהלות הועדה: דרורה בן-פורת וצאלה מור – לסכם קדנציה של עשייה כמעט חשאית.


 

ככה זה כשיש שניים

"בתחילת הדרך, חברי הועדה היו: מליק גור, זמיר גולן, אבישי גרוסמן ושתינו – דרורה וצאלה. עם הזמן זמיר פרש ונשארנו 4 חברים. עם זאת, מול פניות חברים, לא פעלנו כוועדה אלא כצוות של שניים. כל פנייה טופלה ע"י שניים, כשהחברים הפונים הם שבחרו את שני חברי הוועדה איתם ישבו.

רוב הפניות היו של חברים מבוגרים יותר. פניות של צעירים היו אחת או שתיים.

להרגשתנו – חבר שפונה בעניין אישי רגיש מחפש ניסיון חיים, מחשבה שקולה ומישהו שיהיה מקושר אם ע"י תפקיד עבר שמילא או תפקיד עכשווי".


 

דרורה: בדרך כלל הפניה היא טלפונית או אישית.
לאחר שהצגנו את האפשרות של עבודה בזוגות, התקיימה פגישה בה העלה החבר את הדברים. הקפדנו להבהיר שאנחנו רק גוף מגשר שיכול להביא המלצה, לאחר שנבדוק את כל הנתונים.

צאלה: צריך לציין שהיו מגוון של פניות, שחלקן היו ביוזמת ממלא תפקיד שהפנה את החברים אלינו, וראה בנו עוד גורם שיחשוב איתו ויתלבט איתו, מישהו שירחיב כתף במיוחד כשמדובר בפנייה חריגה בעלת מאפיינים של תקדים עם השלכות עתידיות.

דרורה: כל אחד יכול להגיע בשלב מסוים של חייו למצב של אי הסכמה מול מוסדות הקיבוץ. אדם נקלע למשברים וסיטואציות, בקשר הזוגי, בגידול ילדים וגם בתחומים אחרים - בהם יש קושי לפנות לבעל תפקיד. מעגלי החיים בקיבוץ גורמים לכך.

כשעובדים בצוות קטן של שניים – יש אפשרות לאינטימיות שלא קיימת מול ועדה.

שני אנשים רואים דברים באופן רחב יותר, כל אחד על פי אישיותו.

צאלה: והיו גם מקרים בודדים, שגם ההתערבות שלנו והפתרון שהצענו לא היו מקובלים – והעניין הגיע לידי בורר חיצוני.


 


 

דין התנועה והמקום

"לרוב האוכלוסייה התקנונים והנהלים שהתקבלו בתחומים שונים - מתאימים ומאפשרים התנהלות וניהול של קהילה כמו שלנו. אבל תמיד יהיה אותו אחוז קטן של חברים שלא מסתדרים – ואם החלטנו ללכת לקראתם לא קרה שום דבר.".

צאלה: לעתים מצאנו ששיקול הדעת של הועדה היה מוטעה, או שאולי לא לקח בחשבון את כל הגורמים. היו גם מצבים שהלכנו עם הועדה והיו מקרים שפשוט לא הייתה להם כתובת.

דרורה: לא כל אחד מתאים להיות בועדת פרט. הגדולה של הועדה היא יכולתה להגמיש את עצמה. אני מאמינה שהקיבוץ צריך להתאים עצמו לפרט ולא להפך. בסופו של יום - זוהי הדינאמיקה של החיים ואנחנו תמיד ידענו להתגמש וללכת לקראת החבר. יש שיגידו, שזו נקודת חולשה שלנו. אני רואה בזאת חוסן חברתי.


 

כיווני הרוח

"צרכים חברתיים מוגדרים מחדש בהתאם לזמן ולהשתנותו. במבט על פני 5 השנים בוועדה, אנחנו יכולות לומר, שכמעט 100% של הפניות נגעו בנושאים כספיים. זה מבטא את סדרי העדיפויות של החברה והפרט. חברי קיבוץ אינם מנותקים מהחברה הישראלית. זה בהחלט הגיע עד לפתחה של הוועדה.

היה יתרון בכך שלוועדה אין תקציבים, כי זה מנקה אותנו מהצורך לעסוק בחלוקת כסף כך או אחרת ומאפשר התייחסות "נקייה" יותר.

צריך לזכור שהדברים שהגיעו אלינו, הם המורכבים יותר, שכבר עברו כמה מזכירויות וממלאי תפקידים. או בעיות שצמחו מעוינות אישית".


 

דרורה: מצאתי עצמי לא פעם חושבת שוועדה כמו ועדת פרט מעצימה את תסמונת המטפלת. אבל במחשבה לאחור ההרגשה היא שעזרנו. וזה מאוד מספק.

מעצם העובדה, שמנהלי הקהילה בשנים האחרונות הם "חיצוניים", יכולנו להיות שם עם ההיכרות של מערכות היחסים הבינאישיות, ולהוסיף שיקול דעת המתחשב ברגישויות העבר ובמורכבותו לגבי הפונים השונים.

צאלה: נכון,יש כאלה האומרים: די! מספיק עם תסמונת הגננת או הטלת האחריות על ועדה או מישהו אחר. בעיקר באותם מיקרים בודדים שחוזרים ופונים לוועדה.

ומצד שני, דווקא עכשיו בתקופה של דיבור על השינויים, יש מקום לאפשר לחברים עוד כתובת שאיננה מימסדית.

דרורה: עלינו לא הייתה "גלימת התואר" של ממלא תפקיד, שבמקרים מסוימים יצרה עוינות. יכולנו לשקול תוך ראית העניין גם מכיוון ממלא התפקיד וגם מכיוון הפרט שפנה.

צאלה: לדעתי, הצורך של הפרט לכתובת אינטימית לא ישתנה גם בעתיד. יכול להיות שעם הזמן הוא יקטן – אבל תמיד יהיה צורך בהתייחסות אישית.

דרורה: בתקופה הראשונה שלאחר שינויים (כאלה או אחרים) אני צופה שהצורך אפילו יגדל. להרגשתי, תחומי העיסוק של הוועדה יעוצבו בכפוף למציאות החדשה.

צאלה: מן הסתם יגיעו לוועדה פניות מסוג שונה, כי תהיה עצמאות כלכלית רבה יותר וחברים יהיו תלויים פחות בהיבט הכספי.


 


 


 


 

דרורה: אני מסיימת את התפקיד בתחושה טובה. במקרים רבים הצלחתי להיות אוזן קשבת ולעזור לאנשים בצמתים לא פשוטים בחייהם הקיבוציים והאישיים. התפקיד איפשר לי להיחשף למצוקות וקשיים של אנשים שלמרות ההיכרות היומיומית בינינו,לא ידעתי על קיומם. העבודה בוועדה כזו הפגישה אותי עם נושאים אישיים שעוררו בי שאלות ומחשבות לגבי החיים בקיבוץ ואופן ההתמודדות שלנו עם הבעיות של הפרטים שחיים בתוכנו.


 

זו הזדמנות נהדרת להודות לכם, צאלה,אבישי ומליק, על העבודה המשותפת והמשמעותית שיצרנו בינינו, לכל החברים שנעזרו בנו על האמון שנתתם בי ובנו בכל השנים הללו ולאחל לאנשי הועדה החדשה - בהצלחה!


 


 


 

"מקום של יוגה" מברך את חברי קיבוץ עין שמר ותושביו - בשנה טובה ומוצלחת, מזמין אתכם להתנסות במתנת היוגה. לוח השיעורים לשנה הקרובה- באתר הקיבוץ.


 


 


 


 

רוני גלעד

מסיימת קדנציה של 3 שנים כמנהלת משאבי אנוש


 

במהלך3 השנים, היו תקופות קלות יותר ותקופות קשות יותר, אבל אני לא נוהגת להפסיק באמצע. תחושת המחויבות לתפקיד ולציבור, לצד משימות מאתגרות עזרו לי גם ברגעי המשבר.

בתחילת התפקיד הרגשתי שבוחנים אותי והייתי, במידה רבה, בצילה של אילת. ככל שעבר הזמן צברתי ביטחון ובעיקר מקצועיות והרגשתי שאני הופכת להיות כתובת לחברים רבים בתחומים שונים. לאט לאט נבנתה מערכת יחסים, שהתאימה לצרכי החברים ולדרך העבודה שלי.

כמו כל תפקיד גם את התפקיד הזה ניתן לעצב אחרת. אני חושבת שכל אחד מעצב על פי אופיו את התפקיד. בכל זאת הרגשתי, שהיה יתרון גדול וערך מוסף בכך, שאני חלק מקהילת עין שמר.

בסופו של יום, למדתי המון דברים. מעל לכל – רכשתי מקצוע חדש. החלטתי לעזוב את ההוראה ולעסוק במקצוע זה גם בעתיד. הכרתי חברים רבים, שלא הייתה לי הזדמנות להכיר לפני התפקיד. ולעצמי למדתי לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות, לא להיבהל מכל צעקה או אמירה ונראה לי שבעיקר התבגרתי בזכות התפקיד והמשימות הכרוכות בו.


 


 


 


 

מפרפורי לבו של מורה מתחיל (בפעם ה-34)


 

מה קורה לי אחרי כל השנים האלה?

רגע לפני תחילת השנה דפיקות לב, קשיי נשימה, חולשה סחרחורת. הרי אני כבר מזמן לא הילד הזה מסוף שנות השבעים, שהגיע עם ההתחכמויות של האוניברסיטה למוסד ולמד פרק כואב באוניברסיטה של החיים. עכשיו אני גדול ומפוכח ויש לי קלסר מסודר עם ביאליק ועגנון ונתן זך וחנוך לוין וגם את הצפרדע שקוראים לה בגרות למדתי לעכל. אז מה פתאום דפיקות לב, קשיי נשימה, חולשה, סחרחורת? אולי צריך קרדיולוג אולי פסיכולוג אולי דר' נגב. איך להשקיט את הסערה, שכמו שעמרם רובין מורי וידידי נהג לומר, רק גוברת משנה לשנה, כנגד המצופה על פי הגיונם של דברים. הנה פוקד אותי לילה לבן ולא בתל אביב או פרדס חנה, אלא בין הסדינים. השינה מסרבת לעצום את אישוני, השינה ממני והלאה. וחושב לעצמי אולי לא חרדה או פחד אולי פשוט ציפייה לפגישה המחודשת עם נוער אהוב. שנאמר: על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי.

קם מטושטש פוגש שותפות יקרות ללבי, שגם אצלן הוראת הספרות היא תורתן אמנותן. מתחיל להתעשת חוזר אל הממדים הנכונים חוטף שנת צהריים קלה שנת לילה מתמשכת. ולמחרת כבמטה - קסם הכל מרגיש אחרת.

לא דפיקות לב, לא קשיי נשימה, לא חולשה ולא סחרחורת.

צועד ברגל קלה אל ההכנות האחרונות מרפרף ביד בוטחת בין דפיו של הקלסר המסודר עם ביאליק ועגנון ונתן זך וחנוך לוין. מוסיף גם את איבסן ומיטלפונקט ומאיה בז'ראנו.

ואומר אל לבי המאט בהדרגה את קצב פרפוריו: מחר המפגש שמחייה נפשנו ומשמר נעורינו. הולכת להיות לנו שנה נהדרת!

ולבי עונה לי: תכלה שנה ומתחיה - תחל שנה וחיוכיה. תכלה שנה ואימותיה - תחל שנה ונגיעותיה. תכלה שנה וחולשותיה - תחל שנה וכוחותיה. תכלה שנה ותהיותיה -תחל שנה ואורחותיה. תכלה... תחל... תכלה... תחל... כך הוא מפרפר באון וביציבות ומאזן את עולמי עד ליום המחרת, שבו אני פותח לראשונה את דלת הכתה ואחריה עוד דלת ועוד אחת, ומאחורי הדלתות הללו נערים ונערות שאהבה נפשי. ופרפורי לבי מתעצמים והולכים אבל כוחו של לבי במותניו ואני אומר אל לבי: הנה המפגש שמחייה נפשנו ומשמר נעורינו. ולבי עונה לי תחל... תחל... תחל... תחל... והקרדיולוג והפסיכולוג ונגב נעלמים מתמונת הנפש ובמקומם, כן במקומם, שוחקות לעברי במלוא הדרן תקוותיה הגנוזות של השנה החדשה. קובי גרוסמן


 


 


 

ההתחלה המיוחדת שלנו...

השנה הפכו לילך (מלומן) ועודד גרנדיר להורים לבנם – כפיר.


 

באוקטובר 2009 נולד לנו כפירון, ילד מצחיק, שובב וחייכן.

ממש אריה קטן.

את שלושת החודשים הראשונים - לא ממש זוכרים.

ובכל זאת, בסוף הפנמנו שהילד הוא שלנו ולא של השכנים.

תחושת האחריות, האהבה, הנתינה והקבלה

גרמה לנו להתחזק ולהרגיש גאווה.

מיום ליום כפיר גדל וצומח.

כמו שתיל קטן בגן פורח.

עבורנו ההורות החדשה, זו לא משימה קלה ,

אך מיותר לומר שהיא פשוט חוויה.

מאחלים לכל בית עין שמר שנה טובה ומתוקה.

שנה של הצלחה, שמחה והגשמה.

לילך, עודד, כפיר (וגם "יוקה") גרנדיר


 

מזל טוב - לרויטל ואדם אלון

להולדת הבת - מיה

אחות לעמרי

נכדה לאורנה ומנו אלון

ברכות חמות לכל המשפחה


 


 


 

מערכת העלון

מברכת את החברים, התושבים

והמנויים שלנו בארץ ובחו"ל

שיהיו המילים כ"גשר על מים סוערים".

שתבאנה המילים – נחמה. שתרבנה טוב ויופי - בבית הפרטי והציבורי.


שנה טובה