חפש בעלונים קודמים

עלון 39 (5810) יד' חשון תשע"א 22.10.10


 

 


 


 

    קדיש לראש ממשלה שנרצח/ בארי צימרמן    


 

מדי שנה מתרחק בשנה שלמה הלילה בו נרצח יצחק רבין

לפני שנה זה היה קרוב יותר

ובשנה הבאה זה יהיה רחוק יותר

_ _ _ _

והדם של ראש הממשלה שנרצח הולך ומתרחק עם השנים

ומדי שנה, בסתיו, אנחנו מחזירים אותו אלינו

את אחינו יצחק, הרצוח, המוטל בכיכר הלב

ואין בידנו להחיותו אלא לזוכרו בלבד

_ _ _ _

ואחד משלנו רצח את ראש הממשלה שלנו

קם על אחינו יצחק

בשנאה, ברוע, בנימוקי תועבה

ואני, אנא אני בא

ושוב סתיו, ושוב אנו זוכרים את יצחק המת

וכל עוד נזכור הוא לא ימות באמת


 

________________________

(קטעים מתוך טקסט של בארי צימרמן)


 


 


 

"כמו דלתות שנפתחות בלילה"

עם חמי סל לקראת העצרת בשבת הבאה

 


 

"ערב טוב, שבוע טוב, תרשו לי לומר שגם אני מתרגש"

כך, כמו בכל שנה, גם בשבת הבאה (30.10.10) יהדהד שוב קולו של יצחק רבין בכיכר. 15 שנה לרצח ראש ממשלת ישראל, שרצה להביא שלום.

* * *

 

כמו הזמן גם המכוניות בשער הקיבוץ באו ויצאו. חמי סל, יונתן ואבשלום – בתורנות שמירה.

קבענו להיפגש בבודקה, לדבר על העצרת השנתית בכיכר. לגעת בזיכרון.

והזיכרון, כידוע, חמקמק.


 

אצל אנשים מסוימים הוא נמחק. אצל אחרים נדחק. ויש כאלה, כמו חמי סל, שאצלם הוא פשוט מטרד שלא מניח.

"את לא תאמיני. בבוקר שלאחר העצרת, הלכתי לקטוף אבוקדו. ואז ב- 11:00 עלינו כל הצוות על הטרנזיט ונסענו לכיכר. שבוע ימים לא היה לי מושג מה עושים עם זה. וגם עכשיו כשאני מדבר איתך – השבוע הזה כאילו היה רק לפני מספר ימים"

הניסיון להוציא מחמי זיכרון מסודר מהרגעים של סיום העצרת ועד לרצח, אינם מוכתרים בהצלחה רבה.

בסוף העצרת "התחלנו להריץ מוסיקה לריקודים, כפי שתואם מראש. בערך בשיר השני אני רואה את דב גיל-הר מערוץ 2 רץ וצועק: "ירו ברבין". רצתי לכיוון, ראיתי אנשים מחזיקים את ראשם ולא הבנתי. אף אחד לא הבין.

ואז נסעתי לקחת את שחר (בן שנתיים וחצי) ורקפת מביתה של ציפי בגבעתיים. את הודעת איתן הבר שמעתי ברכב.

התחושה הכי חזקה, שמלווה אותי מרגע ההודעה ועד היום – היא עלבון. המחשבה שהעיזו לירות בו וגם הצליחו, דחקה כל אפשרות לחשוב הגיוני".

ומאז, שנה אחרי שנה חמי שם בכיכר, כדי שלפחות אנחנו לא נעז לשכוח.


 

"מבחינתי, כל עצרת היא מרגשת. אבל הייתה התרגשות מיוחדת ביום השנה החמישי, אחרי שברק נבחר לראש ממשלה. חזרתו סימלה עבורי את התקווה שמחנה העבודה/שמאל יחזור להוביל כפי שהיה בימי ממשלת יצחק רבין.

רגע נוסף שעשה לי צמרמורת, היה במלאות 10 שנים לרצח, כשהעלינו לבמה את כל מי שעמד עם רבין בשורה לשיר את "שיר לשלום". השארנו מיקרופון באמצע. ריק.

ובאותה שנה הגיע קלינטון. וכמו שרק הוא יודע "הרים את הכיכר".


 


 

חומרי זיכוי

באופן שהפך כמעט שיגרתי, סמוך ליום הזיכרון, צצות הדרישות לזכות, לנקות, לטהר וכו' שותפים למעשה. עדות לזמנים המשתנים.


 


 


 

עדות לזמן החולף, מצאנו, חמי ואני, בשאלתו של אבשלום "אבל אם מרגלית

הר-שפי לא בכלא, למה היא מבקשת שיזכו אותה?".

איך תסביר לילד, שאת אשמת הרצח והשותפים לו, לא ימחקו לא חומר ניקוי ולא פסיקת בית משפט.

"את מבינה שבשאלה של אבשלום, אפשר גם למצוא את התשובה, למה אין מצב שהעצרת השנה היא גם האחרונה.

העצרות ימשיכו עד שאתעייף. וכשאתעייף – יהיו שם הבנים שלי לקחת את ההובלה"


 

ובכל זאת, כוותיקת עצרות, אני מנסה לברר עניין קטן (אך מציק משהו) מדוע העצרות ארוכות כל כך?

"העצרות זהות באורכן לזמן העצרת בה נרצח רבין. הן מתחילות באותה שעה, ומסתיימות כרבע שעה אחרי שעת הרצח ב – 21:40"

חמי לא שוכח לציין בסיפוק כי "השנה אוהדי הפועל חיפה יזכו להטביע חותמם על הבמה ומאחורי הקלעים. חוץ ממפיק האירוע, ינחה אותה מודי בראון ... הפועל חיפה חזק בתמונה"


 

גבר הולך לאיבוד?

וכן – יש גם לחצים פוליטיים ואישיים אחרים. "את לא מתארת לעצמך כמה אמנים עומדים בתור להופיע וכמה אנשי ציבור דוחפים את עצמם.

תודה לאל, לא אני קובע מי כן ומי לא. יש צוות שכולל את בני המשפחה, ויש מה שנקרא "החברים של יצחק" – והם כבר שוברים את הראש".


 

אחרי כל כך הרבה שנים, יש כבר ניסיון ויש כבר תיאום עם עיריית תל אביב והעמותה.


 


 


 

"נוצרו קשרים אישיים עם אנשים רבים. אבל אני באופן אישי אוהב במיוחד את אחותו רחל יעקב היא כל כך דומה לו ומזכירה את מי שהוא היה. אישה שמייצגת עבורי את התום והטוב של הדור הזה".


 

שימור הזיכרון לא נעשה קל יותר. השבוע ביום הזיכרון הרשמי, בעיתון של ביבי "ישראל היום" הופיעה קריקטורה מאת המאייר שלמה כהן, כאילו שהבודקה במחנה רבין בקריה תספיק לקיום העצרת. רמז למיעוט המשתתפים ולעניין הפוחת בנושא.

"יש מי שמנסה לרפות ידיים ומצטרפות לזה השפעות של מצב רוח לאומי. להרגשתנו יגיעו השנה אפילו יותר מהשנה שעברה".

כשאנחנו מתרפקים על גודלה של העצרת לפני 15 שנה, אבשלום מתחקר אותנו כמה גדולה היא באמת הייתה. שנגיד לו שהיא הייתה גדולה כמו השאיפה של הרוב הדומם, להגיע לשקט?


 

ובכל זאת, באמת יש תחושה שהתרחקנו כל כך?

"תראי, מהיום הראשון היה מי שאמר שכל העניין לא כל כך חשוב. אז אמר!

אני לא עיוור ולא אטום לכך, שעם השנים אמנם יש התרחקות, והזיכרון מיטשטש.

כל מה שאני עושה, הוא לגייס את הידע והניסיון שלי להפיק אירוע שלא יתעלם ולא ייתן לשכוח ולהשכיח את הדבר הנורא ביותר שקרה למדינה מיום הקמתה .

צריך הרבה סבלנות, התמדה ואמונה.

ובכלל, בסופו של יום, זה סתם תירוץ, שאני אוכל לשמוע שוב את "שיר לשלום" בכיכר... פשוט שיר טוב שזקוק לקהל גדול".


 

 

בימים, ש"קנאי דת" מקומיים מבעירים אש בבית, הבטחתי לחמי להיפגש בכיכר, בפינה ובשעה הקבועה. כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו מקום אחר.


 


 

לבית אקשטיין דרושים אנשים עם לב רחב

דיירי ההוסטל של בית אקשטיין, ישמחו לפגוש אנשים עם לב רחב, שיגיעו לבלות איתם זמן איכות. בהוסטל, הנמצא בקיבוצנו, מתגוררים 36 ילדים ובני נוער עם אוטיזים, המבלים את שעות הפנאי אחה"צ, בפעילויות שונות המותאמות להם. זהו בית עם צחוק, נתינה, שמחה והמון המון אהבה.

חברים שיש להם רצון לתרום, מוזמנים לפנות לורד 04-6274160/1 או: 050-8782862


 


 


 

בחודשים האחרונים התנדבתי לעשות הגהה על העלון בטרם הדפסתו. לתקן שגיאות כתיב, הדפסה, פיסוק וכו'.

בעלון האחרון פרסם עלי אלון "אגדה עתיקה", שהיא כולה השמצה חסרת בסיס ורסן של עורכת העלון. לצערי, לא הצלחתי לשכנע את העורכת באחריותה, שלא לפרסם את הקטע שמכה מתחת לחגורה.

יש כאן ירידה למקום שאנחנו ממש לא רוצים להימצא בו. צביה ויסברג


 


 

פותחים שבת

השבוע בקבלת השבת: "שירים עם כוכבים", על פרשת "וירא" אורי ליס.

----------------------------------------------------------------

רוב תודות למירי אדליסט על הדרשה הנאה שנשאה על פרשת "לך לך". בדרשתה התרכזה מירי בפתיחה הדרמטית של הפרשה:"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..." ואברהם קם והולך, הלוך ונסוע ממקום למקום... בדרכו הוא נתקל בכל אירועי חיי האדם, חיים אישיים, ציבוריים, ענייני רכוש, עניינים שבינו לבינה וגם עניינים חברתיים, צבאיים ופוליטיים. פרופ' לייבוביץ' טוען שכל הליכתו של אברהם מה"לך לך" הראשון עד ה"לך לך" השני (הליכה אל הר המוריה לעקוד את בנו), היא הליכה מתוך מודעות לצו: "התהלך לְפָנַי וֶהְיֵה תמים",(תמים = שָלֶם).

מתוך אירועי הפרשה בחרה מירי להתייחס לשלושה עניינים: שתי הבריתות שלדעתה הן שיאה של הפרשה: ברית בין הבתרים וברית המילה, והציווי: לך לך.

א. ברית בין הבתרים, הברית שעמדה לאבותינו ולנו לאורך הדורות, ובזכותה עמנו חי וקיים.

ב. ברית המילה המהווה גורם המאחד את עם ישראל: כל ישראל מָלִים את בניהם, חילונים ודתיים בני עדות שונות.

ג. הציווי "לך לך...", הביאה את הפירוש החסידי האומר: לך לך, לך – אליך, אל עצמך, היה אתה! וכשאתה הולך אל עצמך עולות בך מיד שאלות: מי אני?, מה הטעם בחיי? היש אלוהים? ואם אכן באמת רצונך להבין דברים, ללכת אל עצמך פנימה ולשאול שאלות, סופך שתבין אותם, כי הדברים עצמם ייצאו לקראתך וייענו לך.

--------------------------------------------------------------------------

חן, חן להדס זרטל על "שיר אהבה חיילי" חינני וכובש. ענה


 


 


 


 


 


 


 


 


 

פרויקט "אמץ אתר" 2010 - סובב מרעה


 

מפגש מספר 2 !

בשבת הקרובה 23.10.10 - בשעה 10:00


 

נפגשים במרעה וממשיכים בעבודה!

ומה בתוכנית?


 

המשך עבודה על הספסלי הבוץ

צביעת גדר המרעה

פיתוח השביל המרכזי וניקיון

גם הפעם למי שהזיע, טרח ועמל...

ארוחת צהרים טובה!

לפרטים נוספים: טל אייזן ועטר שנפלד


 


 


 


 


 

סל העשרה

שרי ממשלת ישראל, יצאו השבוע ל"טיול שנתי" לאם הקבוצות והקיבוצים.

100 שנה וכל כך הרבה כבוד, כיבודים וכבודה של שרים.

המארחים קבוץ דגניה, התנועה הקיבוצית, חמי סל וצוותו, ארגנו להם ביקור שכלל פתיחה חגיגית בהשתתפות ילדי דגניה ואווירה קיבוצית.

"לא האמנתי שאראה את ביבי ושרי ישראל בייתנו וש"ס – בחצר הקיבוץ. כמובן, שמהר מאוד חלק מהשרים מצאו תירוץ להתפרפר, כילדים המחפשים תירוץ "להבריז" למורה".


 

לפנינו עוד מספר אירועים שיסגרו את שנת המאה:

♪ פסטיבל סרטי קיבוץ בסינמטקים – מתקיים בימים אלה

♪ מסע אופניים מדן ועד איילות

♪ ישיבה מיוחדת בכנסת

♪ אירועי תרבות ה"צוותא"

♪ וסדרת הטלוויזיה של מודי בראון וענת זלצר – שנשלמת עריכת 6 הפרקים שלה.

חברי עין שמר מוזמנים לקחת חלק באירועים אלו!


 


 


 


 


 


 

מחשבות שונות על השינוי

צביה ויסברג


 

 

אני נמנית על המעטים, שטרם החליטו אם להצביע בעד השינוי.

אני חושבת, שנשרוד גם בשיטה הנוכחית וגם את השינוי על מעלותיו ומגרעותיו. כי האדם ניחן בתכונה המופלאה להסתגל לסביבתו ולשרוד בתנאים משתנים.

מכיוון שברור, שאף אחת מהשיטות אינה חפה ממגרעות, עדיין אינני יודעת איזה מגרעות להעדיף.


 

על חד-כיווני ודו-כיווני

כיום, מרבית המצטרפים לקיבוץ לא באו מסיבות אידיאולוגיות. המשפט המפורסם "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו" איבד את האיזון, והשיטה, המבוססת על הכרה ועל לחץ דעת קהל, כבר לא עובדת. לכן חלקו הראשון של המשפט - לא עובד. הייתי שמחה אם מישהו מהאידיאולוגים של הקיבוץ השיתופי (בעין שמר ומחוצה לו) היה מוצא את הדרך לייצב ולהפעיל אותו מחדש. אז אוכל בלב קל להצביע נגד השינוי. ברור שאם נערוך את השינוי המוצע, זאת דרך חד סיטרית שאין ממנה חזרה וגם בעתיד כבר לא תהיה אפשרות ולא טעם – להתמודד עם הנושא.


 

"חברה ציבורית" – חברת מניות

ב"חוץ" אנו רואים את התופעה של חברת מניות, שמניותיה כל כך מפוזרות בציבור, עד שבעצם לבעלי המניות אין שום השפעה על התנהלות החברה. זה מאפשר להנהלה ביחד עם הדירקטוריון, להקצות לעצמם משכורות עתק ובונוסים שמנים ולרוקן כך חלק מרווחי החברה (אז הדיבידנד של בעלי המניות קטן).


 

גם אצלנו, ראינו בקטן איך תחת השם המכובס "מכשיר ניהולי" חולקו בונוסים דיפרנציאליים למנהלים, למרות שזה נוגד את הכללים של בעלי המניות (שאלו הם אנחנו, חברי הקיבוץ). לפני שנתיים חילקו ואף אחד לא ידע. השנה הנושא יצא לאור ונעצר לאחר שכבר מומשו חלק מהבונוסים. אז, יש דרך להתגבר גם על מכשלה זו. "מרעננים" החוצה מהדירקטוריון את בעלי הדעות האחרות, ששואלים שאלות מטרידות.


 

אני לא יודעת איך נקבעות המשכורות. מה שברור הוא שעד כה זו לא הייתה בעיה, כי הן הועברו כולן לטובת הקהילה. אבל עם השינוי, מהו המנגנון שיבטיח שלא יהיה ניצול לרעה?


 

אני כותבת זאת, כי מפריע לי שתולים בקיבוץ השיתופי את רעות כל העולם ואילו הקיבוץ המשתנה יביא אותנו לפיתחו של גן העדן. (ראה טבלאות ההשוואה בעלונים האחרונים).


 

כדי להסביר עצמי, אנסה להביא דוגמאות:


 

 


 

 


 


 

אשמים וזכאים

בעלון האחרון מובא סיפורה של עובדת סוציאלית בקיבוץ שעבר שינוי. שתי נקודות משכו את תשומת ליבי במיוחד:

  1. הורים צעירים שזקוקים לעזרה כי לא חוו בילדותם דגם של תא משפחתי עצמאי – שוב אפשר "להאשים" את הלינה המשותפת. לינה משפחתית נהוגה בקיבוצים כבר מראשית או אמצע שנות השמונים. כלומר, כל הצעירים מגיל 35-40 ומטה כבר "הצליחו" לחוות תא משפחתי "נורמלי" לפחות בחלק משנות נעוריהם.
    אך איפה נמצאות כל המשפחות בעולם שעברו גירושין? משפחות חד הוריות מרצון או מאונס (אלמנות, גירושין וכיוצ"ב)? שם יש דגם של מערכת יחסים במשפחה? האם לא נכון יותר שכל אדם ייקח אחריות על קשייו ולא "יזרוק" אותם על ההורים, על הקיבוץ ועל כל מה שזז?
  2. סדנת כתיבה עם 9 חברות מבוגרות: אני בטוחה שבכל סיטואציה שבה תינתן לנשים האפשרות לעבור סדנה כזו, יצוצו כל הכאבים והפצעים השייכים לחייהן. אבל, רק בקיבוץ שבו הקהילה מוכנה להקצות משאבים לתהליך כזה הוא אכן יתקיים.


 

חברים של הבנק

בסרט שהופץ באינטרנט המקומי, אומרת לאה דניאלי מהמעפיל, שבפעם הראשונה למדה מה זה צ'ק ומה זה ללכת לבנק. אני לא רואה את הרבותא הגדולה בכך. כי יחד עם זה היא בודאי למדה גם ששירותי הבנק עולים בלא מעט עמלות.


 


 


 


 


 


 

השירותים הניתנים כאן בניהול התקציב ע"י הנהלת חשבונות מרכזית ויעילה שמשרתת את כל הקיבוץ, הם לא פחות חסכוניים ויעילים, ויחד עם זה משאירים לכל אחד את האחריות לניהול תקציבו.

הסדרים שונים הנותנים לנו אפשרות לתנאים טובים יותר (למשל מישראכרט או מסלקום) אפשריים רק בגלל כמות הלקוחות שהקיבוץ יכול להבטיח. אם יעמוד כל אחד ואחד לבד מול החברות, אני לא בטוחה שאפשר יהיה לקבל את התנאים האלה.


 

"תסמונת הגננת"

נכון שאנחנו מפונקים ולפעמים מביאים את השיטה לאבסורד. אבל, כדאי לזכור שגם מחוץ לקיבוץ אנשים שנתקלים במצבים שהם לא מכירים הולכים להתייעץ עם מומחים (מבחינתי האישית אלו נושאים של ביטוח לאומי או של ביטוח).


 

"מתפרנסים בכבוד"

אני מאד מסכימה עם כל מילה של סיגל דקל, במאמרה באחד העלונים האחרונים, ובו ניתוח של העוני והעושר, ה"אחריות האישית" וה"חופש האישי". המעבר לשכר דיפרנציאלי הוא לא מילת קסם להתפרנסות בכבוד ולא להגדלת ההכנסות של הקהילה, אולי ההיפך הוא הנכון. אבל, מכל זה עדיין לא יודעת איך מיישמים את חלק המשפט "כל אחד לפי יכולתו..."? לזה אין לי פיתרון.

צביה ויסברג


 


 


 


 


 


 


 


 


 

תרשמו ביומנים


 

שבת 23.10.10 - 10:00
ממשיכים להתאמץ ולאמץ (או שלהיפך). מפגש נוסף

לעבודות שיקום אתר הרכבת במסגרת פרויקט "אמץ אתר"


 


 

יום א' 24.10.10 בשעות
16:00-20:00 - התרמת דם במועדון לחבר

"מישהו זקוק לאדם שבך": במד"א מאוד זקוקים למנות דם. חברים מוזמנים להיענות ולהירתם באמצעות תרומת דם. תרומת דם מצילה חיים. אלה יכולים להיות החיים שלך או של אדם קרוב. כיבוד ושתייה לתורמים – מובטחים.


 


 

יום ב' 25.10.10 – נועם הספר חופף, קוצץ ומסדר


 


 

יום ב' 25.10.10 ב-20:30 – שיחת קיבוץ: הסתייגויות חלק ב'


 


 

ביום ד' 27.10.10 בין 16:00-18:00 בחדר האוכל


תערוכת נעלים של מיטב החברות והמותגים


 


 


 

 


 

זוכרים את

צבי מור

במלאות 11 שנים


 

נפגשים בבית הקברות

ביום שישי, 22.10.10

בשעה 16:30


 

לנעמן אפשטיין ולמשפחה


 

על מות האם והסבתא

ירדנה


 

משתתפים בצערכם


 

 


 


 

לעומר גרנות


לרגל הגיוס לצה"ל

שיהיה לך שירות מעניין וקל

ועדת קשר ובנים


 


 

מסידור הרכב:

בבקשה לא לזרוק מסטיקים במאפרות. אלא אם כן הם עטופים בנייר. כמו כן ניתן לזרוק בשקיות האשפה מאחורי המושבים.

קשה מאוד לנקות מסטיקים שהתייבשו. תודה – אוריין


 


 


 


 

תזכורת מהנהלת חשבונות

חברים ובנים, המבקשים להעביר אליהם סכומי כסף דרך חשבון הבנק של הקיבוץ, חייבים ליידע את אולגה על הסכום שעתיד להתקבל.

בדף החשבון שמתקבל מהבנק אין פירוט של מהות הסכומים המועברים. לכן, אין אפשרות לזכות את החברים בסכומים כאלה. בירור מיוחד בבנק עולה 70-100 ₪.


 


 


 

לידיעת הסטודנטים של המשק ולכל מי שיש לו חשק:

כתובת דוא"ל חדשה לערן אפל

Eran_appel@hotmail.com


 

מוזמנים לעדכן


 


 

כתובת חדשה לרכזת רווחה

יש לי מייל חדש. אשמח אם מהיום תשלחו את המיילים לכתובת החדשה

revaha@ein-shemer.com


 

אוריין גנדלמן רכזת רווחה


 


 


 


 

לבצע שינוי כדי לשמור על המשותף

יפתח אלון

יפתח משמש כמבקר פנים ביותר מ 10 קיבוצים שיתופיים ומתחדשים.


 

למקרא העלונים האחרונים, נראה כי הדיון המתנהל הופך ליותר ויותר אישי ומתלהם, ועלול להביא לכך, שהחלטות יתקבלו ללא התייחסות עניינית לסוגיות האמיתיות העומדות להכרעה.

לכן החלטתי לנסות ולתאר בפני החברים את מצב העניינים, כפי שאני רואה אותו.


 

 

אתגר הקיבוץ של המחר

הרעיון המרכזי בבסיס השינוי הוא כי ריבונות הפרט ואחריותו על חייו הן היסוד למערכת חברתית בריאה.

מאידך, במציאות חיינו, אנו עדים יותר ויותר לתופעות שהאדם הבודד עומד מול כוחות וגופים הגורמים לו תחושות של זרות וניכור ומביאות אותו לחפש מסגרות השתייכות .

האתגר, העומד בעת הזו בפני החברה הקיבוצית הוא למצוא את המודל המאזן בין היתרונות הגלומים בהתחברות ובשיתוף לבין הצורך למתן עצמאות וחופש לפרט לעצב את חייו.


 

בחזרה אל המציאות שלנו

הרקע לשינוי בקיבוצים נבע בעיקר מכך שהשיטה המסורתית לא התאימה עצמה למציאות התעסוקתית והחברתית שהשתנתה באופן מהותי בקיבוץ במשך השנים.

מציאות בה הלכו והתעצמו עם השנים תופעות המוכרות לכולנו כאשר מצד אחד פחות חברים מוכנים לתרום מיכולתם להבטחת חוסנה ויציבותה של המערכת ומאידך יותר ויותר חברים מנצלים את החולשות הקיימות במערכת למימוש צרכיהם האישיים.


 


 

כל זאת, כשהולכים ומתמעטים בעלי התפקידים המוכנים להתמודד ולנהל את הקיבוץ במציאות זו.

תהליכים אלה, הנמשכים לאורך זמן, מסכנים את עתידו החברתי והכלכלי של הקיבוץ .


 

מודל השינוי המקובל אינו נטול בעיות, אך הוא מוכח ככזה, שמניע את החברים לתרום למערכת אשר מאפשרת להם לעצב את איכות חייהם ורמתם בכוחות עצמם, ובה בעת יוצרת מנגנוני איזון וסיוע פנימיים למי שבאמת זקוק לכך.


 

הזדמנויות חדשות בקיבוץ שלאחר השינוי

באופן טבעי, כאשר דנים בשינוי, קיימת נטייה להתמקד בנושא התגמול הדיפרנציאלי.

חשוב לזכור, שהקיבוץ המתחדש מהווה פתח להזדמנויות הנותנות מענה לסוגיות נוספות, לא פחות חשובות, העומדות בפני הקיבוץ בעידן של אי וודאות כלכלית וחברתית .


 

להלן דוגמאות לסוגיות, אשר כאמור ללא השינוי סביר להניח שלא יקבלו מענה הולם:


 


 

 


 


 

 


 


 

1- ביטחון סוציאלי – ביצוע השינוי כרוך בהסדרת ביטחונות חיצוניים בלתי תלויים במצבו של הקיבוץ להבטחת רמת פנסיה הוגנת לחברים.לאור מצבנו בתחום הפנסיוני אין מדובר בדבר של מה בכך.

2- צמיחה דמוגרפית – אחת מהתוצאות המיידיות ומעוררות ההתפעלות שראיתי בקיבוצים המתחדשים היא חזרה מסיבית של בנים אל שכונות הרחבה ושכונות המוקמות בתחומי ה"קו הכחול" של הקיבוץ המביאה לשינוי דמוגרפי מרענן בנוף המקום ונחת רוח לדור ההורים.

3- הקניית זכויות בנכסים ומנגנוני איזון בנושא דירות – על אף הקשיים שמערימות הרשויות על מהלכי השיוך, עוצבו מודלים פנימיים של "שיוך חוזי" המקנים לחברים זכויות בנכסים המעוגנות בהחלטות קיבוץ ומאפשרות יצירת מנגנוני איזון בין חברים שזכו לבניה על חשבון הקיבוץ לבין אלה שטרם זכו לכך.


 

חשוב לזכור כי ללא השינוי לא ניתן יהיה לקדם באופן משמעותי תהליכים אלה ואחרים.


 

ללמוד מקיבוצים אחרים

כמי שרואה מקרוב קיבוצים שעוברים ועברו תהליכי שינוי, אני חש לעיתים אי נוחות עם השימוש שנעשה אצלנו כחלק מהקמפיין בעד ונגד השינוי, בסיסמאות וציטוטים המובאים מפי חברים מקיבוצים "אחרים" .


 

כמובן שחשוב לשמוע ולקבל מושג ממי שחווה את השינוי באופן מעשי. אך חשוב לזכור שלכל קיבוץ המאפיינים הייחודיים שלו ומה שנכון לקיבוץ אחד לא תמיד נכון לאחר.


 


 


 

מה עוד שלא תמיד אנו יודעים מי החברים הדוברים, מה מעמדם בקיבוצם, אילו אינטרסים הם רוצים לקדם ובאיזה הקשרים נאמרו הדברים.


 

מה שכן, חשוב לבחון את המגמות והתהליכים שהם ברורים למדי ומהם עולה כי:

1- הרוב המכריע של הקיבוצים הם

קיבוצים מתחדשים.


 

2- ההחלטה על השינוי עברה בהם ברוב

גורף ומשמעותי.


 

3- חלק ניכר מהקיבוצים שטרם ביצעו את השינוי, הם קיבוצים מבוססים מאוד המסוגלים לטפל בחוליי הקיבוץ המסורתי באמצעות הזרמת כספים והקצאת משאבים שאינם בנמצא במרבית הקיבוצים.


 

העת להכריע

עיתוי ההכרעה הוא קריטי.

קיימת חשיבות רבה לקבל הכרעה כאשר רמת השיתוף והערבות ההדדית בין החברים היא חזקה ויש הסכמה על ערכי יסוד משותפים רבים ככל הניתן.


 

חברים, בואו לא נשלה את עצמנו, המודל העומד להכרעה אינו מושלם וצפויים לנו קשיים הכרוכים בהטמעת אורח חיים ותרבות ארגונית שאיננו מורגלים להם .


 

עם זאת, כאשר בוחנים את ההזדמנויות והתקווה הגלומות בשינוי לעומת האלטרנטיבה, אני סבור שיש להצביע בעד המודל המוצע כעת, כדי שלא נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים במציאות בה נאלץ ליישמו בתנאים אחרים לגמרי.


 

יפתח אלון


 


 


 


 


 

 


 

למה אצביע נגד השינוי הדיפרנציאלי

שלומית תומר


 

אינני מתנגדת לשינוי. אני בעד שינוי, אבל כזה שלא מבטל את הבסיס הערכי של ערך
האדם והעבודה, לא יוצר פערי שכר גדולים, לא מביא להערכת חבר על-פי רווחיותו, לא יוצר מצב שחלקנו מקבלים/נוטלים חלק רב מדי מהקופה או הרכוש שהיו של כולנו, ועוד אחרים נהנים מכך שלמדו וצברו ניסיון על-חשבון כולנו. וחשוב ביותר שינוי שלא יוצר
שוני באפשרויות ההתחנכות של הילדים (יש בקיבוצים מופרטים הורים, שידם אינה משגת לשלוח את ילדם לחינוך הבלתי-פורמלי...) ולא פותח פערים ברמת חייהם של הילדים והנערים
שלנו.

מכלל הלאו ניתן להסיק את החיוב, את הערכים שחשוב לי לא לוותר עליהם אם וכאשר נפריט עצמנו לכדי שכר דיפרנציאלי. כן, ושנקבל את הבנים שלנו לחברות בלב שלם.


 


 

שינויים

יש בינינו קבוצה, שעלולה להיפגע במיוחד ובאופן קשה מהשינויים. הכוונה לצעירים, רובם בני קיבוץ לפני חברות (מועמדים ובעצמאות כלכלית).

קבוצה זו חיה בקיבוץ ומשתמשת בשירותיו כמו: רכב, כביסה, אוכל וכו'.

העלאת מחירי השירותים הנ"ל בעשרות אחוזים תפגע קשות בקבוצה זו, שכאמור מורכבת בעיקרה מבני קיבוץ שיש לנו התחייבות לגביהם.

יש חשיבות שכולנו נהיה מודעים למצב זה. עידו ספקטור


 


 

לחברים שלום,

בשבועות האחרונים, קיים אצלי עומס רב, הפוגע בחברים, אם בפנייה לנוגה שורר לתאום פגישה, ואם במתן מענה בזמן סביר. אני מניח שעומס זה ילך ויגבר עם הכנת התקציב לשנת 2011. יתר על כן, בחודש נובמבר אעדר לשבוע מהעבודה.


 

על מנת להתגבר על מצב זה, המלצתי לחברים:

  1. לפנות למנהלי הפעילויות (רכזי ועדות או ענפים). פעמים רבות בידיהם הכלים והסמכויות לפתור את הקשיים.
  2. לפנות אלי בכתב (דרך תא הדואר) או בדוא"ל:

kehila@ein-shemer.com . אשתדל להשיב לחברים בתוך שבוע מהפנייה.


 

שבת שלום – יוסי בוריס


 


 


 


 

מחשבות ליליות בעקבות השיחה

שלמה בורלס


 

אני לא רוצה להיות נודניק, אבל הייתי השבוע בשיחת קיבוץ שעסקה בהסתייגויות.

לא יכולתי להתבטא, כי יש לי קושי בדיבור.

אבל בלילה, אחרי השיחה, לא הצלחתי לישון. קמתי ב- 3 בבוקר והראש היה מלא מחשבות.


 

אני מודה, שאת דברי חלק מהחברים לא שמעתי טוב (בעיה פרטית שלי).

אבל ממה ששמעתי, אינני זוכר ששמעתי מהחברים שהגישו הסתייגויות, שאם הן יתקבלו, הם יצביעו בעד השינוי. את זה הם לא אמרו.

אולי זה קשור לבעיית השמיעה שלי.


 

אני רוצה לומר, שאנשים מופחדים ומאוימים – לא הולכים לשום מקום.

אנשים מופחדים ומאוימים – דורכים במקום.

אנשים מופחדים – לא רואים קדימה ולא רואים אחורה.

אנשים מפוחדים – לא מצליחים בחיים.

אנשים מופחדים, בדרך כלל - רק מפחדים...


 

רציתי להגיד בשיחה:

  1. חברים, גם אם חדר האוכל ייסגר – לא נישאר רעבים. הבטן תהיה מלאה ונמשיך להיפגש אחד עם השני.
  2. חברים, גם אם המכבסה תיסגר – לא לפחד. נלך עם בגדים נקיים ואפילו עם בגדים חדשים.
  3. מפחידים אותנו שמכוניות חדשות יהיו המון, אבל לא יהיה כסף לדלק.

    לא נכון. כל מי שיוכל לרכוש מכונית, יוכל גם למלא דלק. כמו היום.

  4. מפחידים אותנו שלא יהיה כסף לחינוך. לא נכון. כל הילדים ימשיכו לקבל את החינוך

כמו שהיה עד עכשיו.


 

חברים, בואו נחשוב נכון ובהגיון. לא מתוך פחד, הפחדות ואיומים.

נגיד לעצמנו את האמת! גם אם האמת כואבת, עדין צריך להגיד אותה.

צריך לנהוג בזהירות ולקבל החלטות בשיקול דעת. ואת זה עושים כאן.

אבל לא בפחד.


 

מישהו חושב שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

זה רק בעולם אחר ובמציאות אחרת... אולי בעולם הבא.


 

חזק ואמץ! באהבה משלמה בורלס


 

והעיקר – לא לפחד!


 


 


 


 


 

מה נשתנה?


 

שלום חברים,

בימים אלה אנחנו מנסים לתמרן בין שתי תחושות סותרות, שמלוות רבים מאיתנו:

מצד אחד הרצון "לחשוב עוד" – להיפגש, לקרוא, להקשיב, לבדוק פעם נוספת -

ומצד שני הרצון "להחליט כבר" – ולגמור עם המתח, חוסר הוודאות והציפייה.

ננסה לשמור על ראש פתוח וגישה חיובית... ולעמוד בלוח הזמנים שקבענו לנו.

* * *

מפגשים מיוחדים

א. מפגש בנושא בעלי צרכים מיוחדים

ביום א' 24.10.10 בשעה 20:30 (פרטים נוספים - במודעה בעמוד זה למטה)


 

ב. מפגש משפחות צעירות

ביום שישי 5 בנובמבר, בשעה 9:00 במועדון, יתקיים מפגש עם חבר'ה צעירים

מקיבוצים שעברו שינוי, ויספרו על החיים עם ילדים קטנים ומשכורת ממוצעת

בקיבוץ משתנה.

* * *

שיחות קיבוץ והצבעות קלפי

25.10.10 יום ב' 20:30 – הסתייגויות לחוברת - חלק ב'

(דפים חולקו לתאים, ותהיה מצגת)

26.10.10 יום ג' 20:30 – הסתייגויות לחוברת – חלק ב' (המשך, רק אם יהיה צורך)

29-31.10.10 ימים ו'-א' בצהריים – הצבעה על הרשימה המלאה של ההסתייגויות

8.11.10 יום ב' 20:30 – דיון כולל על תוכנית השינוי

12-14.11.10 ימים ו'-א' – הצבעה על תוכנית השינוי (השעות יפורסמו בהמשך)

צוות השינוי


 


 


 


 

מפגש בנושא בעלי צרכים מיוחדים

ביום א 24/10 בשעה 20:30 במועדון לחבר,

מפגש להורים ובני משפחה של חברים ובנים בעלי צרכים מיוחדים,

עם עו"ד ענבל זוסמן, שסייעה לנו רבות בהכנת התקנון.


 

על הפרק: שמירה על זכויות בעלי צרכים מיוחדים בקיבוץ לאחר השינוי

חברים המעוניינים לשמוע – מוזמנים.