עלון 27 (2018) (6136) כג' תמוז תשע"ח 6.7.2018
שִיר הַהַפְלָגָה
// לאה גולדברג
כָּל זֶה הָיָה, הָיֹה הָיָה
לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים:
בַּיָּם הִפְלִיגָה אֳנִיָּה
וְלָהּ שְׁלֹשָׁה תְּרָנִים.
שְׁלֹשָׁה תְּרָנִים לָאֳנִיָּה
וּמִפְרְשֵׂי זָהָב,
וְעַל סִפּוּן הָאֳנִיָּה
טַוָּס יְפֵה-זָנָב.
וְהַטַּוָּס הָדוּר מְאֹד
וְעַל זְנָבוֹ כְּתוּבִים
גַּם מִזְמוֹרִים גַּם אַגָּדוֹת
בִּשְׂפַת הַכּוֹכָבִים.
וּמַלָּחִים וְדַיָּגִים
בְּמַעֲגָל גָּדוֹל –
מִמִּזְמוֹרָיו מִתְמוֹגְגִים,
שָׁרִים אוֹתָם בְּקוֹל.
שָׁרִים אֶת שִׁיר הַכּוֹכָבִים,
קוֹרְאִים הָאַגָּדוֹת,
וְלַגַּלִּים הַשּׁוֹבָבִים
חָדִים אַלְפֵי חִידוֹת.
וּדְגֵי זָהָב יְפֵה-סְנַפִּיר
מִן הַמְּצוּלָה עוֹלִים
לִשְׁמֹעַ אַגָּדָה וְשִׁיר
עַל נַדְנֵדַת גַּלִּים.
וְכָךְ שָׁרִים הַמַּלָּחִים:
"גָּדוֹל הוּא הָעוֹלָם,
יֵשׁ בּוֹ פְּרָחִים, יֵשׁ בּוֹ חוֹחִים,
יֵשׁ יַבָּשָׁה וָיָם.
יֵשֹ בּוֹ גַּלִּים, יֵשׁ בּוֹ חוֹפִים,
יֵשׁ שֶׁקֶט, גַּם סוּפָה,
אַךְ מֵאַלְפֵי דְבָרִים יָפִים
הַהַפְלָגָה יָפָה.
כִּי בָּהּ חֶדְוַת הַמֶּרְחַקִּים
וְרוּחַ מֶרְחַבְיָה,
וּבֵין יַמִּים וּבֵין שְׁחָקִים
תָּטוּס הָאֳניָּה.
וְלֶב-הַיָּם לְךָ נִגְלָה
וְהוּא עָמֹק מְאֹד,
כְּלֶב-אָדָם כֵּן הַמְּצוּלָה
תָּמִיד טוֹמֶנֶת סוֹד.
וְאִם רוּחוֹת אוֹרְבִים לְךָ
בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה,
צְפוּיִים יָמִים טוֹבִים לְךָ
וְאַפְתָּעוֹת פְּגִישָׁה.
בַּסְּעָרָה עִם כָּל תְּנוּדָה
בַּחֲבָלִים אֱחֹז,
הָאֳנִיָּה עוֹלָה יוֹרְדָה,
אַךְ לֹא יֵרֵד הָעֹז.
זֶה שִׁיר מִזְמוֹר הַהַפְלָגָה
בְּלַיִל בְּהִיר-כּוֹכָב,
הַקְשֵׁב תַּקְשִׁיב לוֹ הַדָּגָה
יַקְשִׁיב לוֹ הַמֶּרְחָב.
כָּל זֶה הָיָה, הָיֹה הָיָה
לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים -
בַּיָּם הִפְלִיגָה אֳנִיָּה
וְלָהּ שְׁלֹשָׁה תְּרָנִים.
מאמר מערכת
אפשר בהחלט לחשוד בי שהרעיון להקדיש עלון לנסיעות
לחו"ל, נבט בראשי כתירוץ לראיין שני בנים מקסימים וחתיכים כמו גל זוהר ועוז
שפירא. אבל האמת היא שכשחשבתי על הנושא הזה לעלון, הנסיעות שעליהן אנחנו עתידים
לדבר עוד לא התרחשו, ולי לא היה מושג על
ההכנות לקראתן. תאמינו לי או לא, בלי שהתכוונתי זכיתי פעמיים:
גם להיפגש עם גל ועוז כאמור, וגם לשמוע מכל אחד מהם לחוד,
סיפור מופלא ומרגש מאין כמותו. סיפורים שראויים לדפוס, הרבה מעבר לעלון מקומי
ואינטימי של קיבוץ קטן:
גל – במסגרת משלחת סיוע מרגשת לילדים באוגנדה.
עוז – יחד עם מאיה אחותו, במסע מטלטל לברזיל, לפגישה ראשונה
מאז נולד, עם האישה שילדה אותו ובנותיה.
לפני מספר שנים, עוז הסכים להתראיין אצלי במסגרת תרגיל
שקיבלתי בלימודי תקשורת. אני זוכרת שהיתה לנו בתרגיל מגבלת מילים, שלא עמדתי בה.
כשקיבלתי חזרה את העבודה, במקום נזיפה, כתב לי המורה שאכן לא ניתן היה במקרה זה
לעמוד במכסת המילים...
גם הפעם השיחות שלי עם גל ועוז, התרחבו הרבה מעבר למידות
שייעדתי להן... וטוב שכך, ותודה ענקית על הפתיחות והרגישות והשיתוף.
לשני סיפורי המסע האלו, הוספתי סקירה היסטורית של הנסיעות
לחו"ל בקיבוץ לאורך השנים, מפי האחד והיחיד - מנו אלון, ומבט מקצועי ייחודי
של מדריכת הטיולים הכי טובה בעולם – דלית קצנלנבוגן.
לפני 20 שנה כשדלית עוד לא היתה מדריכת טיולים, אבל התגוררה
ברומא, נפגשתי איתה ברחבת הוותיקן ליום של בילוי משותף. סיירנו במוזיאונים של
הוותיקן, אכלנו במסעדה נפלאה שרק מקומיים מכירים, וצפינו באצטדיון "סטאדיו
אולימפיקו" המקומי, בדרבי כדורגל של
"רומא" נגד "לאצ'יו". אני לא אספר כמה כיף היה, אני רק אומר
שבני הקטן הקדיש אחרי הבילוי הזה הרבה זמן, כדי לגרום לכך שדלית תתחתן עם אחד
הדודים הרווקים שלו (רז או גלעד).
ובכל זאת, למרות שהוצב כאן רף גבוה מאוד, אני חוזרת ומזמינה
חברים נוספים לספר בעלון על נסיעות ומסעות, טיולים ונופשים, שליחויות וחופשים, שהם
אחד הנושאים החמים (תרתי משמע) של הקיץ והחופשה.
ודבר אחרון: השבוע הצטלמו 2 תמונות ראשונות (מתוך 12)
ל"לוח שנה עין-שמר תשע"ט". הולך להיות מ ד ה י ם. מומלץ לא לרכוש
לוחות שנה אחרים לעצמכם או למתנה, לפני שתראו את הדבר האמיתי הזה... שלא תצטערו
אחר-כך.
סיגל דקל
טיסות חוזרות - גל זוהר
לאן – אישקה, אוגנדה
מתי – חופשת פסח 27.3-11.4.2018
עם מי – 40 מתנדבים נוספים מהארץ, 8 בנים ו-32 בנות, בני
19-70.
למה – Helpapp היא אפליקציה שמטרתה לסייע לאנשים שמעוניינים להתנדב, למצוא את המקום
המתאים להם. דרכה הגעתי לפרויקט הזה.
פחד טיסה – טסתי בחברת
Ethiopian-Airlines מתל-אביב לאדיס-אבבה באוגנדה – 5 שעות.
אחרי המתנה של כשעה טסנו שעתיים לאנטבה, ומשם בנסיעה ברכב 8 שעות לכפר בשם אישקה.
אחלה טיסה, לא מפחידה בכלל.
הכי חשוב – התגוררנו שם בבית מלון שמאוד מתאמץ להיות מפואר,
אבל זה לא בסטנדרטים שאנחנו מכירים כאן. דומה להודו. אין מים חמים, חשמל יש רק
שעתיים בערב, בלי מזגן, חלון שבקושי נפתח. אבל בניין של שתי קומות, מקלחת בכל חדר,
2 בחדר (באותה מיטה זוגית), מיטות משנות ה-50 עם כילות.
האוכל מורכב בעיקר מבננות ואורז. לחם מבננות, מנה עיקרית
בננות, מיץ בננות...
אבל כל זה מעניין בעיקר את המראיינת, גל לא ציפה לכלום מלבד
למקום להניח את הראש בלילה ולישון, כך שהתנאים מבחינתו היו מצוינים.
מזג האוויר – טרופי. ביום אביבי ונעים, אחר הצהריים מגיעים
לפעמים מטחי גשם.
רגע שיא – חגגנו שם ביחד את ליל הסדר כהלכתו. קראנו את כל
ההגדה, כולל החלק שאחרי הארוחה. בחיים שלי לא ידעתי שיש המשך להגדה אחרי האוכל.
מקום מיוחד – אנשי המקום הקימו בכפר בית ספר (לא דתי) שהוא
גם בית יתומים. מטרתו לתת מענה גם לילדים עם נכויות (עיוורים, חרשים) שננטשו
ע"י הוריהם. יש בבית הספר ילדים בגילאי 3-17, שלומדים ב-7 כיתות, בכל אחת
20-30 ילדים, סה"כ 7 מורים על 200 תלמידים.
לפני הנסיעה היו לנו 3 חודשי הכנה, בהם נערכנו לפעילות עם
הילדים ולבנייה במקום. אני הייתי בצוות הבנייה, ועשינו שם מיטות, דלתות, מחיצות,
נדנדות, שערי כדורגל, גן שעשועים, מתקן כביסה...
אדם מיוחד – כל אחד מאנשי צוות בית הספר, שכולל בסה"כ 7
מורים + מנהלת. השכר שלהם 100$ בחודש. במיוחד התרשמתי מאחד המורים שהוא עיוור,
וכותב עבור הילדים העיוורים במכונת ברייל. הוא מתמצא בשטח כאילו הוא רואה, ונפלא
לראות איך הילדים מכוונים אותו כשצריך. הוא אדם מעורר השראה.
שיעור לחיים – למדתי שבן אדם לא צריך הרבה כדי להיות מאושר:
מים, אוכל, משפחה וחברים. יש יופי בפשטות, וזה משהו שהייתי רוצה לזכור ולשמור
בחיים שלי.
המלצה – מאוד-מאוד ממליץ. זו חוויה נהדרת. בנוסף לפעילות
בכפר, הספקנו בימי ראשון כשאין בית ספר, לצאת לספארי ולביקור באגם. מאוד הייתי
רוצה לחזור להמשיך, זו היתה רק מעין נסיעת הכנה קצרה.
טיסות חוזרות - עוז שפירא
לאן – פלוריאנופוליס, ברזיל
מתי – 9-21.4.2018
עם מי – אחותי מאיה שפירא.
יחד איתנו נסעו עוד 4 ישראלים לאותה מטרה. אחת מהם הגיעה דרך
התוכנית של צופית גרנט, אחת מצאה אישה ואחים, אחד בחור דתי שטס עם אמא שלו לפגוש
את האישה. יש בפייסבוק קבוצה של מאומצים מברזיל, ודרכה אנחנו בקשר.
למה – לפגישה מיוחדת במינה עם האישה שילדה אותי ושתי בנותיה,
שהן חצי אחיות שלי.
פחד טיסה – טסנו בחברת
Alitalia מתל-אביב לרומא – 4 שעות, ומרומא לריו בברזיל – 11
שעות. לא מפחיד בכלל.
הכי חשוב – התגוררנו שם בבתי מלון מערביים ונוחים.
מזג האוויר – טרופי. לפעמים חם, לפעמים גשם.
רגע שיא – הגענו לכפר המורכב מבתים פשוטים צמודי קרקע, ברכב
של איש טלוויזיה ומתורגמן שלקחו אותנו לשם. יחד איתנו היה גם צוות צילום מקומי.
חלפנו ברכב על פני הבית, והאישה עמדה שם בחוץ נשענת על המכונית שלה. ראיתי אותה
מהרכב, ואז הוא נעצר, יצאתי, הלכתי אליה, התחבקנו, ובכינו שנינו מהתרגשות גדולה.
הדבר הראשון שהיא שאלה אותי וגם חזרה עליו שוב ושוב בהמשך,
זה אם ההורים שלי נתנו לי חיים טובים. ביום הראשון שאלנו על החיים של כל אחד.
האישה עובדת במפעל ובערב מנהלת פאב מקומי. הבת הגדולה נשואה בלי ילדים ועובדת
בחנות בגדים. הבת הצעירה תלמידת תיכון. ביום השני שנפגשנו איתם לצהריים על האש,
היא סיפרה שילדה אותי בגיל 18 ולא יכלה לגדל אותי. הגבר שהיה איתה באותו זמן נהרג
בהמשך בתאונת עבודה, והגבר שאיתו הולידה את שתי הבנות מת בהמשך ממחלה.
המפגש הזה התרחש אחרי תהליך ארוך, שהתחיל לפני יותר מ- 4
שנים. באותו זמן לא היה לי שום עניין להכיר את האישה שילדה אותי. כל מסמכי האימוץ
שלי נמצאים בבית של ההורים, ולא עניין אותי לקרוא אותם. מאיה אחותי חיפשה מידע על
עצמה, ודרך בחור ישראלי שנולד בברזיל ומנהל ארכיון במטרה לסייע לילדים שמחפשים,
שלחה לי דף ובו מופיע שמה של האישה. חיפשתי מישהי בשם זה בפייסבוק ומצאתי את
החשבונות של שתי בנותיה, שהן היום בנות 17 ו-20 – אחד מהם היה פעיל. שלחתי הודעה.
אחרי מספר ימים, ישבתי ב"גוס" ופתאום הגיעה תשובה. היא אישרה הכל. 3
שנים קודם לכן, אמא שלה סיפרה לה שנולד לה פעם תינוק והיא מסרה אותו לאימוץ.
אני לא יודע פורטוגזית, הן לא יודעות אנגלית, התכתבנו בעזרת
חבר שלי מברקאי שיודע פורטוגזית. אחרי שנה של קשר בפייסבוק ובוואטסאפ החלטתי לטוס
לשם.
מקום מיוחד – ביקרנו במסגרת סיור מאורגן (שהובילו בחור
ישראלי שגר בברזיל ובחור שבעברו ניהל 15 פאבלות) בפאבלות של ריו. פאבלה היא הכינוי
לשכונת עוני, שנוצרה כתוצאה מבנייה לא חוקית מסביב לעיר גדולה בצפיפות מטורפת.
חשבתי שאפגוש שם אנשים מסכנים, אבל מצאתי מקום נקי, מסודר, עם הרבה דאגה אחד לשני
כמו משפחה גדולה, ואנשים שמחים בחלקם. יש שם המון סמים וילדים קטנים שמסתובבים עם
נשק, אבל את הכסף שהם עושים מהסמים והנשק, הם משקיעים בפאבלה במגרשי משחקים
וספורט. רובם עובדים בעיר, בעיקר במלונות. אין שם אנשים רעבים. אסור לגנוב בתוך
הפאבלה, ואסור לפגוע זה בזה ובאורחי הפאבלה.
אדם מיוחד – פגשנו שם שני בחורים – אחד כתב חדשות בטלוויזיה
והשני חבר שלו ששולט באנגלית ושימש כמתורגמן. הם ביקשו לצלם את המפגש, ואני התניתי
את ההסכמה ב- 3 תנאים: שהאישה והבנות שלה יסכימו, שלא ישאלו שאלות אישיות, ושידברו
גם על מאיה כדי לנסות לקדם את החיפושים שלה.
הם הומואים, אחד מהם יהודי, בקרוב יבואו לארץ כי הם אוהבים
מאוד את ליין המסיבות של עופר ניסים...נקשרנו מאוד, הם אנשים מקסימים.
שיעור לחיים – אני אומר תודה על כל מה שקיבלתי כאן. אין אדם
בעולם שיכול להחליף את אבא ואמא שלי.
המלצה – אני מתכוון לחזור לשם. לא ידעתי למה לצפות ולכן
הקדשנו רק יומיים למפגש. ואני גם אעשה מאמץ להביא אותן לכאן להכיר את החיים שלי.
דלית קצנלנבוגן –
מדריכת טיולים באיטליה
דלית נולדה בשנת 1967 בעין-שמר, לשולה ויגאל קצנלנבוגן, אחות
ליאיר (46) וענת (41).
למדה בחברת הילדים בעין-שמר (בקבוצת "ניצנים")
ובמוסד החינוכי "מבואות עירון".
בצבא שירתה כמש"קית חינוך ביחידת ההסברה ברובע היהודי
בירושלים.
למדה 4 שנים עיצוב גרפי במכללת ויצ"ו חיפה, ועבדה
כעורכת גרפית בעיתונות, תחילה ב"מעריב" (1993-1997) ולאחר מכן
ב"ידיעות אחרונות" (2001-2011).
בשנים 1999-2000 התגוררה באיטליה והתפרנסה מעיצוב גרפי ומהדרכת
טיולים.
כיום מדריכת טיולים ומתכננת טיולים לנוסע העצמאי באיטליה.
גרה בתל אביב עם בן זוגה אריק איסקוב ושתי בנותיהם: אביגיל
(13) ואלונה (11).
מה המקום שאת הכי אוהבת בעולם?
חוץ מעין-שמר ותל-אביב, כנראה שאת איטליה.
כמה טיולים כבר הדרכת באיטליה?
אני מדריכה 6 שנים ועובדת רק באיטליה, בה הדרכתי עד כה 81
טיולים.
למה דווקא איטליה?
הכל בזכות אביטל גבע, שהזמין אותי בשנת 1993 לקחת חלק
בפרויקט החממה שהקים בביאנלה של ונציה. גרנו (תמר קישיק, רן סגולי ונטע שדה) מספר
חודשים על שפת התעלה הגדולה בוונציה, ומדי בוקר צעדנו אל החממה, בירכנו את הדגים,
גירפנו את הערוגות, קטפנו את המלפפונים והסברנו פנים למבקרים. אפשר לומר שחווית
התערוכה בכללותה, המפגש עם ונציה והשהות בה, ניתבו את המשך דרכי מאז.
למה כדאי לטייל באיטליה?
נתחיל בזה שאין איטליה אחת. זו ארץ כה מגוונת מבחינת הנופים,
האנשים, התרבות ואפילו השפה. לכל אחד מ-20 מחוזותיה של איטליה, היסטוריה שונה
וייחודית המאפיינת אותו. מעבר לכך, איטליה היא אוצר אינסופי של אדריכלות, פיסול,
ציור,
מוזיקה, קולינריה, עיצוב. אפשר לטייל באיטליה שוב ושוב,
ולהרגיש בכל פעם כאילו טיילת בארץ אחרת. השנה, לדוגמא, אני מדריכה 6 טיולים שונים
בצפון איטליה – בדולומיטים/אלטו אדיג'ה, עמק אאוסטה, פריולי, פיימונטה וליגוריה,
אמיליה רומאניה ואומבריה - כשאין חפיפה או השקה בין המסלולים מבחינת אזורי הטיול.
מהו המקום שחייבים לבקר בו כשמגיעים לאיטליה?
יש 3 ערים שהייתי ממליצה לכל אדם לבקר בהן במהלך חייו, והן
רומא, פירנצה וונציה - 3 ערים איטלקיות, כל כך שונות אחת מהשנייה. למעגל 'ערי העל'
האיטלקיות, הייתי מוסיפה גם את נאפולי, מילאנו, ג'נובה, טורינו ופלרמו – כל אחת
מהן מיוחדת ומרתקת בפני עצמה.
מהו המקום שאת הכי אוהבת באיטליה?
מכיוון שאני מאד אוהבת אמנות, אז כל מקום שיש בו עושר מההיבט
הזה (קצת קשה לבחור, כי יש כל כך הרבה ערי אמנות נפלאות באיטליה). מבחינת הנופים,
כמי שאוהבת מאד הרים, הייתי בוחרת בדולומיטים (למרות שהם 'איטלקיים' רק 100 שנה).
אם היית יכולה להביא איתך מאיטליה לכאן דבר אחד, מה זה היה?
את האפשרות למצוא בכל מקום קפה טעים ולשתות אותו בעמידה על
הבר.
מה כדאי לנו ללמוד מהאיטלקים?
להסתכל על היום כעל פרק זמן שיש לחיות אותו במלואו, ולא רק
לשרוד אותו. זה לא כל כך מתאים לעולם המודרני, או לחוב העצום של האיטלקים לאיחוד
האירופי, אבל הגישה, לפחות מבחינתי, מעוררת השראה.
מה את אוהבת בעבודה שלך?
אני אוהבת לתכנן את הטיולים שלי, לגלות מקומות חדשים וליצור
מפגשים בין המטיילים למקומיים בתחומים שונים (קולינריה, תרבות, אמנות, היסטוריה
ועוד). וגם - אוהבת כשנוסעים חוזרים מרוצים מהטיול ומעוניינים לטייל איתי שוב.
עם מה קשה לך?
עם עזיבת המשפחה בכל טיול. הקושי נובע משילוב מושלם של רגשות
אשם, חרדות וגעגועים.
ספרי על טיול מהגיהנום שהיה לך.
לא היו לי טיולים כאלו, אבל יש טיולים יותר מורכבים מבחינת
האופרציה והתיאומים, לפעמים מזג האוויר משבש תכניות, לפעמים יש נוסעים מאד
תובעניים או חסרי סבלנות לאחרים וכו'. המטרה שלי כמדריכה היא לראות כל נוסע,
וליצור עבור כל אחד ואחת אווירה נוחה ונעימה במהלך הטיול.
ספרי על חוויה בלתי נשכחת מטיול שהדרכת.
לפני מספר שנים הצטרפתי כמדריכה לטיול שורשים של משפחה
מורחבת. הטיול תוכנן סביב טקס הענקת אות חסידי אומות עולם לבני זוג מעיירה
בטוסקנה, שהחביאו והצילו את אבי המשפחה ואחותו במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך
הטיול פגשנו את אחד מהמצילים שנותר בחיים, ביקרנו במנזר בו למדו האח והאחות, בבית
בו הסתתרו ועוד.
ספרי על אדם מיוחד שפגשת בטיול.
בטיול שווקי חג המולד המתקיים בדצמבר, אנחנו נפגשים לשיחה עם
מרקו פורני - איש רוח וסופר המשתייך לקהילה הלאדינית המתגוררת בעמקי הדולומיטים.
בעזרתו אנו
מתוודעים לשפה הלאדינית (שאיננה הלאדינו שלנו, אם כי גם
מקורותיה לאטינים) ולמאמצים הנעשים לשמרה. המפגש איתו מעורר הרבה תובנות על החיים.
מה המקום שלא היית בו ואת הכי רוצה להגיע אליו?
יש בי רצון להכיר עוד חבלי ארץ איטלקים, שעדיין לא טיילתי
בהם מספיק, כמו: אברוצו, בזיליקטה, פוליה וסיציליה. בכל אופן, בקיץ הזה אני נוסעת
עם המשפחה להולנד.
מילה לסיום?
מזמינה את כל קוראי העלון להצטרף אליי לטיולים באיטליה.
תוכלו לקבל מידע על תכניות הטיולים המפורטות באתר שלי:
www.vivaitalia.co.il
ואלה תולדות...
רציתי ללמוד את ההיסטוריה של הנסיעות לחו"ל בעין-שמר,
ולשם כך הלכתי בצהרי היום למבנה המגנטים לשעבר, לפגוש את מנו אלון – האדם היחיד
בעולם שיכול לפרוס מתוך ראשו, בדייקנות של תאריכים ושמות, היסטוריה של 90 שנה.
על התאריכים וויתרתי כדי לא להלאות, על השמות ויתרתי כדי לא
לפגוע (אבל שמעתי סיפורים עסיסיים ונפלאים), ונשאר מעין תרשים של תולדות הנסיעות
לחו"ל בעין-שמר. למילים של מנו צרפתי מספר איורים של איגנץ, שנדמה לי שאהב
במיוחד לצייר את אותם "גיבורים" שחצו ימים ויבשות, ואפילו הצליחו לחזור
בשלום כדי לספר...
בהזדמנות אחרת, אחזור לפגוש את מנו במקום העבודה, כדי לספר
על האנשים הגדולים באמת, שקמים בבוקר והולכים לעבוד במה שנקרא "רצפת חדר
הייצור", כלומר במקום שבו נעשית העבודה ממש. לא התכנון, או הניהול, או גביית
התשלום, או איסוף הכיבודים, או ההתקשטות בתארים... כי שמתי לב ששם נמצאים האנשים
הגדולים באמת. זה בפעם אחרת, ועכשיו הסקירה ההיסטורית:
ראשוני הקיבוץ שהגיעו לכאן, השאירו מאחוריהם משפחות שלמות
וגדולות וניתקו איתן קשר. עד שנות ה-30 הם לא נסעו חזרה, לא הביטו לאחור.
משנות ה-30 החלו לנסוע נציגים לוועידות של ה"שומר
הצעיר", ונסעו שליחים לעבוד בתנועה. היו כאלו שקיבלו כרטיס מההורים, ושטו
באוניה לבקר. חלקם ברחו מאירופה ממש ברגע האחרון לפני שפרצה המלחמה, חלקם נאלצו
להשאיר מאחוריהם את חניכיהם בתנועה...
במהלך שנות המלחמה נסעו לחו"ל אלו שהתגייסו לצבא
הבריטי. הם הגיעו עם היחידות שלהם למצרים, איטליה, אוסטריה ועוד.
בשנות ה-50 נסעו חברים לקרובי משפחה בחו"ל או לסיורים
מקצועיים. אלו שנסעו במסגרת מקצועית, היו מספרים עם שובם את קורותיהם בשיחת קיבוץ,
ואלו שנסעו לבקר משפחה, היו מספרים בערבי שישי. כך או אחרת, מימון הנסיעות האלו לא
היה של הקיבוץ.
בשנות ה-60 התחילו לנסוע במימון הקיבוץ לפי תור ותק, שהיה
חבר אחראי עליו. בנוסף היה תור נפרד לצעירים, שהתנהל על פי הגרלה.
אלו שנסעו עשו זאת בטיול מאורגן עם חברת "היסתור"
של ההסתדרות. נסיעה של 3 שבועות ל-5 מדינות באירופה. אם לאחד מבני הזוג היה יותר
ותק מלשני, הם נסעו בנפרד. בכל שנה היו 5-6 חברים נוסעים באותו טיול יחד. שטו
באוניה עד איטליה ומשם המשיכו באוטובוס.
בתחילת שנות ה-60 נסעו הצעירים בטיול משותף לקפריסין. הם שטו
ברחפת, ובעקבות תקלה היה חשש שייסחפו לסוריה...
בנוסף נסעה נבחרת הכדורעף למשחקים, והיו רקדנים שנסעו
במשלחות.
בשנות ה-70 התחילו הצעירים לנסוע. הם עבדו בחוץ, אספו כסף
ונסעו לאירופה. לחלקם היו בנות זוג מקבוצות המתנדבים שבאו לקיבוץ.
זוגות שהתחתנו, נהגו באותן שנים לנסוע לאירופה למספר חודשים.
אחרי מלחמת ששת הימים, נסעו מספר משפחות לאפריקה לשמש
כמדריכים חקלאיים.
באותן שנים חברים התחילו לבקש נסיעה שנייה. כל נסיעה הגיעה
לשיחה וחייבה אישור של הקיבוץ, גם אם היתה על חשבון פרטי.
בשנות ה-80 התחילו בעין-שמר להפריט תקציבים, וגם תקציב
חו"ל הופרט. החברים צברו כסף מספר שנים ונסעו לחו"ל.
מאותן שנים זכור לשנינו היטב, הטיול של קבוצת
"אמירים" בסיום יב' – שייט באוניה לכרתים, קפריסין ויוון. מנו אלון
ורבקה שדה היו המלווים.
אבל שנות ה-80 התייחדו בעיקר בטיולי הקיבוץ למצרים, אחרי
חתימת הסכם השלום (1982/3). מעין-שמר יצאו 3 מחזורים + טיול ותיקים, שהודרכו
ע"י אדם זרטל ופיני ממצר. החברים שיצאו עבדו בגיוסי כותנה כדי לממן את הטיול,
שנמשך 9 ימים וכלל נסיעה באוטובוס למצרים וגם שייט על הנילוס. היה טיול מדהים,
ובאותו זמן גם הישראלים התקבלו יפה ע"י העם המצרי.
בשנות ה-90 נכנס התקציב הכולל ואיפשר לנסוע יותר ויותר.
כיום נסיעה לחו"ל היא עניין שגרתי, ולעיתים זול יותר
מחופשה בארץ. חברים רבים נוסעים מידי שנה לחופשה בחו"ל, גם במסגרת הטיולים של
"מילוא", וגם במסגרות מקצועיות. גם הרבה ילדים נוסעים כיום לחו"ל
לחופשה עם המשפחה, וגם במסגרות שונות של בית הספר וחילופי נוער.
מאת הכתבים הצעירים: נעמה אייזן, אביגיל כץ דגאי, רני ארבל
ועומר יגודה
שלום ילדי עין-שמר! החופש הגדול הגיע והכנו לכם מדור כיפי
ומעניין.
מקווים שתיהנו, צוות "משמר לילדים".
5 חידות בנושא טיסות (התשובות בסוף העלון):
1. מה משך הזמן של הטיסה הארוכה בעולם?_______________
2. באיזו שנה הייתה הטיסה הראשונה? (בכלי רכב שיכול לעוף)_______
3. באיזה כלי רכב הייתה הטיסה הראשונה?________________
4. מי היו הטייסים הראשונים?__________________________
5. מי הייתה הטייסת הראשונה שחצתה את האוקיינוס_________
צבעו את המטוס:
לאן אתם רוצים לטוס בחופש?
א. אנגליה ב. איטליה ג. ספרד
ד. ארצות הברית
לוח מודעות
פינוי דירתה של פנינה דגן ז"ל
נשארו מספר פריטים שעדיין מחפשים בית. מי שמעוניין/רוצה
בבקשה לתאם איתי
052-3750946 בכדי שאוכל להראות את הפריטים.
ואלו הם:
• מיטה זוגית עם מזרון טוב
• 2 מנורות קריאה
• וילון קצר מעל לחלון (וולאן)
• שמיכה
• 2 כריות (לספה?)
• כיסוי מיטה
• מראה למקלחת
• מאוורר תקרה
• כיריים גז, ניידות. מתאים לדירת חיילים או דומה.
• מיכל פוליש לפרקט
• שעון קיר
• 2 מיטות מתקפלות עם מזרון
• שטיח עגול ושטיח ארוך
• 3 כסאות מתקפלים
• 2 יחידות עם מגרות לתליה על קיר, יחידה אחת עם מגרה אחת, ושנייה עם שתי
מגרות.
אנחנו מאוד נשמח אם פריטים אלו יביאו תועלת למישהו וישמחו את
ליבו במקום לזרוק.
מחכה לטלפון מכם, גדעון אברהמי
כפיים מדור תרבות וספורט
המונדיאל שלי עם נועם גרוסמן
לוותר
כמה אנחנו מנסים ללמד את ילדינו לחלוק, לשתף, להיות
קבוצתיים, לתת אחת בשביל הקבוצה, לנסות לראות מעבר לרצון האישי, הרגעי, של ההצלחה
כאן ועכשיו. לנסות ולראות את הקבוצה כולה מצליחה. לוותר. כמה אנחנו מנסים ללמד את
עצמנו לעצור רגע את המירוץ המטורף אחרי ההצלחה האישית, המימוש העצמי והכמיהה לטוב
ביותר. כמה מנסים אנחנו לא להיכנע לסטנדרט של הטלפון החדיש ביותר, האוטו המהיר
ביותר והטלוויזיה הטובה ביותר, בה נוכל לראות פרסומות אשר מספרות לנו עד כמה לא
שווה הטלוויזיה שזה עתה רכשנו. כמה קשה לנו לוותר.
מגרש הכדורגל הוא לכאורה המקום האחרון שבו ראיית האחר מקבלת
ביטוי. המרדף הופך פיזי וממשי, לא רק אחרי הכדור, אלא גם אחרי התהילה, הפרסום
והכסף. אחרי החוזה הבא לא רק עם קבוצת הכדורגל בה תשחק, אלא גם עם חברת הנעליים
שתעשיר את חשבון הבנק שלך. אבל בשמינית הגמר בין בלגיה ליפן, בעומקה של הדקה
הרביעית של תוספת הזמן, זה מה שעשה חלוץ בלגיה רומולו לוקאקו – הוא ויתר.
גול הניצחון הבלגי היה מלאכת מחשבת, הוא החל דווקא בכדור קרן
של היפנים, אשר נקלט על ידי השוער קורטואה. המשיך בשחרור כדור שלו אל הקשר המצטיין
דה-
בריינה, אשר הוביל אותו בביטחה לעומק השטח היפני. מסר ימינה
למגן המהיר מונייר, שהמשיך בנגיעה אחת לרחבה, החלוץ לוקאקו פתח את רגליו, איפשר
לכדור לעבור ולהגיע לנאסר צ'אדלי שכבש מקרוב.
רגע, רגע, מה זאת אומרת לוקאקו פתח את רגליו ואיפשר לכדור
לעבור ולהגיע לצ'אדלי...?
כן, רומולו לוקאקו, חלוץ, מספר 9, כזה שמגיל צעיר מלמדים
אותו לחפש רק את השער, ששחקן בעמדה שלו נמדד רק בשערים, שהבקיע השנה 27 שערים
בליגה האנגלית ושנמצא חזק במירוץ על מלכות שערי המונדיאל הנוכחי, פתח את רגליו
וויתר על האפשרות להבקיע, כדי שחברו לקבוצה יעשה זאת ויעלה את הנבחרת שלהם שלב.
מאמן הכדורסל האגדי פיל ג'קסון אמר פעם, שבכדורסל יש הרבה
יותר מכדורסל, והמהלך הזה של רומולו לוקאקו הוא בדיוק ההוכחה לכך, שספורט טומן
בחובו עולם שלם של רגשות, אפשרויות ולקחים. היכולת הזו ברגע האמת, לשים את האגו
בצד ופשוט לעשות את מה שנכון, היא משהו ששווה לנצור, ומתוך עמדת כוח לדעת לבחור
לוותר.
המונדיאל שלי עם אדם אלון
היום בו נשבר לי הלב בפעם הראשונה
ה-5.7.82 החל כמו כל יום של חול באותה תקופה: חומו של חודש
יולי 1982 אז היה כבד מאד, מבצע ״שלום הגליל״ הלך והסתבך בבוץ הלבנוני תחת השמש
המזרח-תיכונית הקופחת כמה מאות ק״מ צפונית לי, הקיבוץ ומרחביו נפרשו בפני הילד בן
ה-6 בכל תפארתם, והברכה (?) ״שלום כיתה א׳״ כבר חיכתה לי מעברו השני של הקיץ.
עד אותו יום בלתי-נשכח, החשבתי את עצמי כילד חובב ספורט,
בהשפעתו האדירה של עמנואל אלון - היסטוריון חובב, אנציקלופדיית-ספורט מהלכת,
ובמקרה גם אבא שלי (זה היה עוד בימים שכולכם באמת האמנתם ש״התפוח לא נפל רחוק מן
העץ״...).
ורק שתבינו - בכיתה י׳, בגיל 16, הבחור זכה במקום השני
בתחרות ידע-ספורט ארצית, תוך שהוא משאיר מאחור תותחים כמו ד״ר גלעד ויינגרטן,
פרופסור מנחם לס ואחרים המבוגרים ממנו בהרבה, כשהוא מחמיץ בחצי נקודה בלבד פרס
בלתי-נתפש במושגי אותה תקופה, בדמות כרטיס טיסה לאולימפיאדת רומא 1960!
ונחזור לנושא לשמו נתכנסנו: מוחמד עלי ופלה הברזילאי היו
אליליי, הערצתי את ביורן בורג, שאמנם כבר היה בסוף שנות שליטתו בטניס העולמי אך
אותי תמיד ריתק במשחקו, מאמריקה שמעתי על כדורסלן-פנומן המכונה ״ד״ר ג׳יי״
(ג׳וליוס ארווינג) המסוגל להתעופף ולהטביע מקו-העונשין, אולסי פרי היה השחקן החביב
עליי במכבי הגדולה של המאמן רודי דאמיקו, עודד מכנס ונתניה (״מכבי נתניה ועוד 15
קבוצות״) בליגה הלאומית (ליגת העל של ימינו), צפיתי ב״משחק השבוע״ מהליגה האנגלית
על גבי טלוויזיה שחור-לבן בערבי חמישי בבית הוריי, וכבר ידעתי בע״פ את כלל שמות
שחקני קבוצות הכדורגל הישראליות אשר הופיעו באלבום הקלפים מבית היוצר של מותג
המסטיק המיתולוגי ״בזוקה-גול״.
את שלב הבתים של מונדיאל 82׳ אשר בקושי שודר בערוץ הראשון,
הנני זוכר די במעומעם, כאשר אבי ואחי הגדול יפתח, דיברו ביניהם על איטליה שגמגמה
מול קמרון, התיקו הביזיוני בין גרמניה לאוסטריה אשר יש הטוענים שנרקח כקומבינה
וכמהלך לא-ספורטיבי, ה-10:1 של הונגריה מול אל-סלבדור, הורסט רובש (״ראש הזהב״)
הגרמני, זבגנייב בונייק הפולני מקבוצת
יובנטוס, מישל פלטיני קפטן הנבחרת הצרפתית, והסנסציה
הארגנטינאית מקבוצת ברצלונה - דייגו מרדונה הצעיר.
מבחינתי, שלב ״בתי רבע הגמר״ (שיטה ארכאית, על-פיה 12
הראשונות מתוך כלל 24 נבחרות הטורניר חולקו ל-4 בתים, ומתוכם עלו 4 הראשונות
לחצאי-הגמר), היווה את נקודת-המפנה.
אחד מהנ״ל, ״בית-מוות״ בכל קנה מידה, כלל את איטליה משופעת
הכוכבים אך הבינונית עד לשלב זה, ארגנטינה הלא-מרשימה, וברזיל - הנבחרת הטובה
בעולם והפייבוריטית הגדולה לזכייה.
התחלתי להפנים שמשהו גדול קורה, כאשר צפיתי במשחק השלם
הראשון שלי בטורניר בין ברזיל לארגנטינה, עת הוזמנתי אחר כבוד ע״י אחי וכמה מחבריו
מקבוצת ״שיקמה״ לצפות בו במועדון חברת הילדים (״מקום של יוגה״ דהיום) - אחד ממבני
הציבור הבודדים בקיבוץ בהם הוצבה טלוויזיה צבעונית.
קצב המשחק, השליטה בכדור, הכושר הגופני, העליונות הברורה על
הדשא, בעיטת העונשין האדירה לחיבורים של זיקו הברזילאי, השער השלישי של חברו
לנבחרת ג׳וניור (״אין ספק שאתם צופים בנבחרת הטובה בעולם...״ שידר יורם ארבל
בתזמון מושלם בדיוק כשנכבש השער השלישי לזכות נבחרת ברזיל), הרחקתו המבישה בכרטיס
אדום של דייגו מרדונה הצעיר לאחר שבעט בפראות ומתוך תסכול במפשעתו של יריבו
בטיסטה, הקהל הברזילאי הצבעוני והתוסס, התוצאה המוחצת 1:3 לטובת ברזיל - כל אלה
נתנו אמנם טעם של עוד, אך גם הם לא יכלו להכין אותי למה שראו עיניי באותו אחה״צ
שאזכור כל חיי:
הקדמנו לחזור מחופשה משפחתית בכינרת, צלויים מהחום הלוהט
ובעלי כרסים מלאים כל-טוב, על מנת שלא להחמיץ את המאורע המדובר. לשכנינו דאז, נדב
ורותי בצר, היתה טלוויזיה צבעונית, ומכיוון שלא היו בקיבוץ באותו יום, אפשרו לאבי
מנו ולי לצפות במשחק בביתם.
ברזיל ואיטליה עלו למשחק המכריע ביניהם על כרטיס העלייה לחצי
הגמר, על דשא האצטדיון בעיר סביליה, כאשר ל״סלסאו״ (כפי שמכונה בפי הברזילאים
נבחרתם האהובה בשפה הפורטוגזית) מספיק תיקו בלבד על מנת לעלות לשלב הבא.
במשך 90 הדקות הבאות התפתח משחק אדיר והפכפך אשר בגינו לא
יכולתי להוריד את עיניי מהמסך - ילד בן 6 מרותק, פעור-עיניים, שמוט-לסת ונוטף ריר
שאיבד כל יכולת למוש מכיסאו. קצב הסמבה המסחרר, לצליליו ממש רקדו שחקני ברזיל על
המגרש, הקשיחות והיעילות האיטלקית, ההרגשה שבכל פעם שהכדור חצה את קו האמצע לאחד
הצדדים אוטוטו הולך להיכבש שער נוסף, העובדה שברזיל הצליחה להשוות פעמיים (ע״י
הקפטן סוקראטס ופלקאו הנהדר), אך נכנעה בסופו של יום לשאננותה, לזחיחותה, למערך
ההגנה המזעזע שלה ובעיקר לשלושער מופלא מרגלי החלוץ האיטלקי פאולו רוסי, כוכבה של
קבוצת יובנטוס והשחקן המצטיין של הטורניר, אשר הוביל את ה״סקוודרה אזורה״ (כינויה
של נבחרת איטליה) כל הדרך
עד לזכייה בגביע - כל אלה לימדוני בפעם הראשונה, מה קורה
כשקבוצה נכנסת לך ללב על-אמת, וכמה הוא כואב כשהיא נמצאת בצד המפסיד.
אותו משחק הדביק אותי לעד ב״חיידק הצהוב-כחול״ כצבע מדי
הנבחרת הברזילאית. חיי החלו להתנהל בין גביע עולמי אחד למשנהו. ״צעדתי במדבר״ עוד
שנים רבות וכאבתי עד דמעות את ההדחות הדרמטיות במונדיאל 86׳ ע״י נבחרת צרפת בשלב
רבע הגמר, ובמונדיאל 90׳ ע״י היריבה השנואה ארגנטינה בשלב שמינית הגמר, ורק
בטורניר בארה״ב בשנת 1994 עם נבחרת ברזילאית פחות מלהיבה ויותר יעילה ו״אירופית״,
הגיע מזור לליבי הדואב, כשזכינו סוף-סוף בתואר העולמי הנכסף, תוך שאנו ״נוקמים״
במי אם לא הנבחרת האיטלקית ומנצחים אותה במשחק הגמר.
ברזיל-איטליה, גביע העולם ספרד 82׳, היום לפני 36 שנה -
קבוצת הכדורגל הגדולה ביותר שראיתי מימיי, המשחק הגדול ביותר בו צפיתי בחיי,
חוויית הספורט המשמעותית הראשונה לה הייתי עד ושנצרבה בנשמתי לנצח - היום בו נשבר
לי הלב לראשונה לאלפי רסיסים בצבעי צהוב-כחול...
על ידע, מידע ודעה
// אורי שפירא
כבר כתבתי, לפני שנים, מאמר בנושא זה, אך הוא רלוונטי תמיד
וגם כאן, כהמשך להחלפת דעות בעניין דיור ונחלה, בעלונים האחרונים. יש להבדיל בין
הידע, המידע והדעה ואעשה זאת כאן. תודה לאדם אלון שהוא מאשר לי לכתוב את דעתי בכל
עניין, אבל כבר במאמרי הדגשתי שאין בידי עובדות ברורות שעליהן אני מבסס את דברי
ואסביר:
ידע - הכרות של
תקנונים והחלטות שהתקבלו ומחייבים כלשונם את כולנו.
מידע - הכרת הפרטים של מקרה מסוים והתאמתו לתקנון או החלטה
רלוונטיים.
דעה - הבעת עמדה שיש לשנות את התקנות או החלטות
הנוגעות לעניין, או להשאירן כמו שהן. ובמקרה והדעה מתקבלת היא אמורה להתאים לכל
המקרים הבאים.
במקרה הנוכחי נאמרו עובדות סותרות בין הצדדים. אני, האדם
הפשוט, לא יכולתי בסוף השיחה לדעת האם פניית עדי גור תואמת לתקנון הדיור. לא הבנתי
האם התוספת שעדי מבקשת, תגדיל את הנחלה שלה ביחס ליחידות דיור אחרות. ואם אני, שבא
לשיחות, לא יודע ולא מבין, כיצד יידע מי שלא מגיע לשיחות וגם לא צופה בהן
בטלוויזיה? לא נותר לי אלא להאמין למי מהדוברים ולהצביע בהתאם. וכך, במקרים רבים,
ההצבעה תהיה לפי שמועות המתרוצצות בחצרנו. דעתי במאמר, אם אפשר לקרוא לכך
"דעה", הייתה שעלינו להחליט לפי התקנונים שקבענו ולא לפי לחצים ויחסים
אישיים.
אורי שלום,
אין לי ספק, כי גם אתה וגם שאר קוראי העלון הנאמנים, שמו-לב
לעובדה כי הממוענת למכתבי מהשבוע שעבר היתה עורכת העלון, סיגל דקל.
כפי שכבר ציינתי באותו מכתב, אין ולא היתה לי כל בעיה בנוגע
למאמרך ולתוכנו, כל עוד עסק הוא בנושאים שברומו של קיבוץ, כגון מקומה של השיחה
בחיינו, סוגיית חתימות החברים, התעמקות והבנת הציבור בפרטי הנושאים המובאים להצבעת
הקלפי, אכיפת תקנונים, ביצוע החלטות וכיו"ב.
לדידי, בהחלט ראוי להביאם לידיעת הציבור הרחב, להתעמק
ולהתפלפל במהותם ובמשמעויותיהם מעל לכל במה אפשרית - קל וחומר מעל דפי העלון,
לגביו הנני טוען כבר חודשים, כי הוא-הוא משמש כ"כיכר העיר" המרכזית
והאותנטית של קהילתנו, יותר מכל פורום אחר כיום ופרסומיו מגיעים לכל קצווי המחנה
ואף מעבר לכך.
עם זאת ועל-אף האמור לעיל, לא יכולתי להתעלם מהעובדה כי
בנוסף לעיסוק בנושאים ברומו של קיבוץ, כאמור, בחרת במאמרך גם להתייחס לגופו של
עניין ולגופו של חבר, תוך שאתה מעלה על הכתב מספר הנחות וקביעות לא נכונות
ובלתי-מבוססות בנוגע לפנייתה של עדי גור, אותן ציינתי ופרטתי בעלון הקודם.
אגב, ברשימתך השבוע הנך מציין כי "כבר במאמרי הדגשתי
שאין בידי עובדות ברורות שעליהן אני מבסס את דברי". מקריאה חוזרת באותו מאמר,
עולה כי סייגת את דבריך בנוגע לנושא אחד בלבד, ואני מצטט: ״אותה חברה פתחה עסק
פרטי בתחומי דירתה, ולכן רצתה להגדיל את שטחה. גם זה נוגד את התקנון ואף את החוק,
אך עליי לציין כי לא בדקתי את העניין לעומק". מעבר לכך, שאר ההנחות והקביעות
אותן העלית בשבוע שעבר ואודותיהן התייחסתי במכתבי לסיגל, נותרו פתוחות ותלויות
ללא-סייג במרחב הציבורי במהלך ימי ההצבעה, מבלי שעדי תוכל להביא, כאמור, תגובה
שכנגד, להעמיד דברים על דיוקם ולמזער נזקים.
אורי, איני מטיל ספק לרגע בכנות כוונותיך, הנובעות, אם להתיר
לעצמי להסיק מהיכרותי איתך במהלך 42 שנות חיי על הכדור הזה, מאהבת המקום ומדאגה
אמיתית להווה ולעתיד שלו. בנוסף, עקרונות המשטר הדמוקרטי וחופש הביטוי הנהוגים
במקומותינו, תודה לאל, מאפשרים לך, לשכמותי ובעצם לכל אחד מהחיים בינינו, לבטא את
שעל ליבם, להאיר את עיני הציבור בנוגע לעניינים שעל הפרק ולנקוט עמדה לגביהם.
לי אישית, כאמור, חרו שתי נקודות עיקריות מן השבוע שעבר
ובגינן הרמתי את ה"דגל האדום" הפרטי שלי:
1. העובדה כי בהמשך להנחותיך/קביעותיך (חוץ מאחת, כפי שצוין לעיל) בנוגע
לפנייתה של עדי, לא הופיעו המילים "לכאורה", "ככל שאני מבין את
המצב", "אני מסייג את דבריי" וכיו"ב.
2. העובדה כי המאמר לא הועבר לידיה של עדי טרם פרסומו, ע״מ שתוכל להביא תגובה
הגונה ולהציג בפני הציבור את גרסתה להשתלשלות העניינים.
ועתה אם יורשה לי, חרף העובדה כי חז"לינו גרסו זה מכבר
ש"אין אומרים כל שבחו של אדם בפניו", לציין בכל-זאת את התנהלותה של
עורכת העלון שלנו בנושא, אשר בדרכה הנעימה, האלגנטית, האינטיליגנטית והמקצועית
לקחה אחריות, הודתה בטעות וחשוב מכך התחייבה לעשות כל מאמץ מצידה ע"מ שמקרים
מעין אלה לא יישנו יותר בעתיד (תכונות-אופי אשר למרבה הצער אינן שכיחות
במקומותינו), כך שכל הנותר לי הינו לציין בראש חוצות - אשרינו שנתברכנו...
בברכת פלורליזם רב-תחומי, החופש לבטא דעה ולנקוט עמדה בראש
זקוף ובפה מלא,
אדם אלון.
לכבוד תושבי היישוב עין-שמר
בחירות לרשות המקומית
2018
הבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו ביום .30.10.2018 החל מיום
רביעי 4.7.2018 ועד ליום ראשון 15.7.2018, רשאי כל חבר ביישוב/באגודה שיתופית
להתיישבות חקלאית, לעיין בפנקס הבוחרים ולוודא אם הוא חבר אגודה שיתופית להתיישבות
חקלאית.
פנקס הבוחרים המוצג בא לוודא את כמות חברי האגודה השיתופית
להתיישבות חקלאית, שהינם גם תושבי היישוב. הפנקס המוצג אינו סופי, אלא בא לוודא
ולעדכן את כמות תושבי היישוב שהינם גם חברים באגודה השיתופית להתיישבות חקלאית.
פנקס הבוחרים הסופי )לאחר שלב זה( יכנס לתוקף ביום .23.9.2018
בהתאם לסעיף 90)ב'(
בצו, כל אדם רשאי להגיש לוועדת הבחירות ערר, על כך שהוא או זולתו סומן או לא סומן
ברשימה כחבר אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית. יש להגיש את הערר לא יאוחר מיום
ראשון 15.7.2018, על גבי "טופס הגשת ערר", לוועדת הבחירות במשרדי
המועצה, אצל הגר חרמש בלשכת המנכ"ל. את הטופס ניתן להוריד מאתר המועצה, תחת
לשונית "מנהל ומכרזים/בחירות 2018", או לקבלו במשרדי המועצה.
ניתן לעיין בפנקס הבוחרים בכניסה למשרדי הנהלת המשק במשך כל
היום, או במשרד מנכ"ל המועצה בימים א'-ה' בין השעות 8:00-16:00.
בברכה, אורי בראל - יו"ר ועדת הבחירות
שפיים ונהנים
הפנינג בפארק המים בשפיים
יום שישי 27.7 בין השעות 17:30 - 22:30.
אירוע הקיץ המסורתי של המועצה האזורית מנשה בפארק המים
בשפיים. הפארק על כל מתקניו נסגר לטובת תושבי המועצה.
26 מסלולי
גלישה ו- 8 מתחמי מים:
מסלול פנטזיה, סלאלום, מגלשות קמיקזה וסופה, בריכת גלים,
שייט אבובים, מגלשות רייסר ועוד...
מחיר כניסה 50 ₪,
הרשמה דרך אתר המועצה.
תרבות עין-שמר