עלון 29 (2018) (6138) ח' אב תשע"ח 20.7.2018
שירו של אבא // נעמי שמר
אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש,
לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש,
כי מן האבנים האלה יבנה מקדש.
אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר,
לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר,
כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.
אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש,
שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש,
שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש.
ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש
תכתובת פנימית בצה"ל, 2.7.2018
מאמר מערכת
עלי מוהר נפטר ממחלה מוקדם מידי (בשנת 2006, בגיל 57), ועם
מותו נדם אחד הקולות המקוריים והמעניינים ביותר מבחינתי בעיתונות הישראלית. נשאר
זיכרון הפזמונים והטורים שכתב. היה לו טור קבוע בעיתון "העיר", שנקרא
"מהנעשה בעירנו". אמנם העיתון היה תל-אביבי, והכותב היה תל-אביבי, אבל
הטורים נגעו גם בנושאים שאינם רק תל-אביבים. אחד מהם, שגם תלשתי מהעיתון ושמרתי,
עסק ב-ט' באב. כשהחלטתי להקדיש את עלון עין-שמר לנושא, נזכרתי בטור הבלתי נשכח
הזה, וחיפשתי אותו בין המון קטעי העיתונות שאני שומרת. כמובן שלא מצאתי. בוודאי
אמצא אותו במקרה בעוד זמן לא רב, כשכבר הדברים שאני כותבת עכשיו סביבו יתפרסמו.
מאוחר מידי. הטור הזה דיבר, במבט תל-אביבי עכשווי וחילוני, על משמעות הזיכרון
והרלוונטיות של ט' באב - זיכרון חורבן בית המקדש.
אנחנו החילונים נוטים לזלזל בזיכרון הזה, לראות בו משהו דתי,
פאגני, אנכרוניסיטי. בעיקר מטרד שמביא לסגירת מקומות בילוי. ואכן במקרים רבים הוא
כזה. אבל זיכרון של חורבן, ש-עַם שלם נושא אותו לאורך 2,600 שנה, בגלות ובתקומה
ושוב בגלות ושוב בתקומה..., הוא לא עניין לזלזל בו, ויש בו משמעויות עמוקות גם
עבורנו כאן ועכשיו.
אפשר לקונן על חורבן בית המקדש 2,600 שנה כמו מנטרה, אפשר
לטפח מתוכו הזיות משיחיות על הקמת בית שלישי כמו בעמוד הקודם, ואפשר גם ללמוד
ולנסות להבין ממנו את סוד כוחו של זיכרון קולקטיבי בן אלפי שנה.
העלון השבוע מוקדש לזיכרון החורבן, שאולי עצם היותו נשמר
ועובר מדור לדור, נלמד ונידון ונשקל ונחקר... הוא-הוא סוד חיותה ותקומתה של החברה
הנושאת אותו. בעלון השבוע ח' (אחד הבריז) מחשבות על חורבן מסוגים שונים.
בסוף השבוע שעבר צולמו 2 תמונות ללוח השנה – עין שמר
תשע"ט, בהן השתתפו: אלה ונוה תומר, מורן אלימלך, דור מורג, גל זוהר, יותם
מרקם, ליעד בורלס, מורן תומר, אופק יגודה, שני אפל, עומר עזר, יפתח ברכה; חמי,
שחר, יונתן, אבשלום ואורי סל-זהר. והשבוע עוד 3 בהשתתפות: ענת מילשטיין, מרלן אלבז
ועוד. סה"כ צולמו 9 תמונות מתוך 12.
סיגל דקל
חורבן אקולוגי
// דודי ברכה
הבעיה העיקרית היא המזהמים – בראשם הדלק.
אמנם הוציאו את העופרת מהדלק, ומנסים להוציא את שאר החומרים
המזיקים, אפילו לעשות דלק מתירס... ועדיין, הדלק מזהם לנו את המים והאוויר.
מה עושים?
משתדלים לצמצם בשימוש בדלק. לנסוע באופניים אם אפשר, ולהעדיף
מנוע חשמלי (קלאבקאר).
להקפיד לכבות אורות מיותרים ומזגנים.
נורות לד חוסכות שני שליש אנרגיה וצריך להעדיף אותן.
דודי השמש שעשו בעין-שמר, היו מהלך חשוב מאוד.
כל אחד משאיר מנורה אחת דולקת, וביחד זה מצטבר להרבה. בתאורה
אפשר לחסוך הכי הרבה. יש לנו הרבה שמש, והיא נותנת מספיק אור.
חורבן אידיאולוגי
// אבישי גרוסמן
המסד והטפחות
העיקרון המכונן של החברה הקיבוצית הוא שמירה על שוויון ערך
האדם, באמצעות שמירה על שוויון ערך העבודה וקיום ערבות הדדית מלאה. החלפת העיקרון
המכונן הזה בעיקרון הקפיטליסטי של מתן ערך
שונה לעבודה שונה, הפך את המקום שבעבר היה קיבוץ למשהו אחר. יש הסבורים שהפך למקום
טוב יותר, צודק יותר, יעיל יותר. או להפך. אלא שההיגיון אומר, שכאשר משתנים הערכים
המכוננים עליהם מבוססת חברה, היא הופכת לאחרת, שונה. מכאן שבעקבות השינוי שעבר
הקיבוץ הוא חדל להיות קיבוץ. בימים אלה אנחנו מתפקדים עדיין "בכאילו",
שעטנז הנע בעקביות לעבר ישוב רגיל שאינו נבדל מבחינה ערכית מכל ישוב אחר בארץ.
ובנושא אחר.
במאה ה-19 היו הוגים יהודיים, שטענו שארץ ישראל משולה
"לארץ ללא עם, והיהודים הם עם ללא ארץ" והמסקנה המתבקשת: זכותו של העם
היהודי להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל הריקה מאדם.
את מחיר העיוורון וגבהות הלב שבאו לידי ביטוי באמירה זאת,
אנחנו משלמים עד ימינו אלה. העיוורון שהיה נגוע בגזענות, הפך במהלך השנים לתחושה
משיחית שהולידה את כיבוש הגדה המערבית, הקמת התנחלויות של יהודים על האדמה הכבושה,
ומלחמות הפורצות מדי מספר שנים וגובות מחירים אנושיים כבדים ביותר. בסופו של תהליך
הרסני זה, מחכים לנו אירועים כואבים, שעיקרם אובדן העצמאות של מדינת ישראל שהיא
בבחינת "הבית השלישי". טעויות אסטרטגיות כמעט ולא ניתן לתקן בעריכת
שינויים טקטיים. עצוב? האם ניתן
לתיקון? רק ימים יגידו.
חורבן כלכלי // מיכה טיסר
התבקשתי ע"י סיגל דקל העורכת הנמרצת והבלתי נלאית,
לכתוב לקראת ט' באב על חווית חורבן שלי בתחום הכלכלי-עסקי. האמת שלא חשתי תחושת
חורבן, לא ברמה האישית ולא בתחום פעילותי העסקית-חברתית. תמיד השתדלתי לראות בכל
משבר גם את ההזדמנות שבו, ובדרך כלל יש הזדמנות. ובכל זאת פטור בלא כלום לא ניתן,
ולסיגל לא ניתן ולא נכון לסרב, אז אתאר את המציאות הקשה בה נתקלתי (מלבד מלחמת יום
כיפור ואירועים בתחום הצבאי), בימי משבר הקיבוצים, בסוף המאה הקודמת ותחילת המאה
הנוכחית.
בשנים הראשונות, בעשור הראשון, לפעילותי המקצועית כמנהל
עסקים ויו"ר קיבוצים, נתקלתי וחוויתי משבר קיומי בקיבוצים בהם פעלתי. קיבוצים
עם חובות של מאות מיליוני ₪ לבנקים ולספקים, חובות לחברים ברמה שחברים התקיימו
מהקצאת תקציב של שקלים בודדים, מציאות בה רוב השירותים של הקיבוץ נפסקו וחברים התקיימו
מהיד לפה.
במציאות זו של פשיטת רגל, היה צריך להתנהל מול בנקים וספקים,
לספק שירותים חיוניים לחברים, לפעול להסדרת חובות... כלל ההסדרים שעשיתי/השתתפתי
בהם, מסתכמים בהיקף חוב נמחק של מעל מיליארד ₪.
המשברים הכלכליים לוו גם במשברים חברתיים - גלי עזיבות של
חברים בעלי יכולת, הילודה כמעט פסקה ואווירת נכאים שלטה בכל.
פשיטת הרגל הכלכלית, החברתית והקהילתית, הביאה גם למשברים
אישיים של החברים.
אז לא בדיוק חורבן, אך בכל זאת מצב משברי קיומי, ובקבוצת
הקיבוצים בה פעלתי בימים ההם, לעיתים כנבחר ולפעמים כממונה, חוויתי שרשרת של קשיים
שחייבו התמודדות לא פשוטה ותעצומות נפש של חברים שהמשיכו לשאת בעול.
תודה לאל שהקיבוצים עברו את המשבר ונמצאים ברובם הגדול והמכריע
במקום אחר, גם כלכלית וגם חברתית קהילתית ודמוגרפית.
לסיום: לא לעולם חוסן. המציאות הקשה של פעם, יכולה לחזור על
עצמה בשילוב נסיבות, בחוסר תשומת לב ובהתנהלות רשלנית. מי שנכווה ברותחין נזהר
בצוננים, ואני מקווה שהצמיחה שהחלה תמשיך, ושנדע להמשיך בתנופה בצורה מחושבת
וזהירה.
חורבן חינוכי
// ענתי קצנלנבוגן
צום ט' באב מסמל את חורבן בית המקדש. המילה חורבן היא מהקשות
ביותר, וחורבן מביא איתו הרס רב. לפני כחודש וחצי הזדעזעה המדינה כולה, לנוכח
הידיעה המצמררת כי פעוטה בת שנה וחצי מתה במעון יום על ידי המטפלת שלה. בעקבות זאת
הוגשה על ידי המדינה הצעת חוק, להתקנת מצלמות במעונות היום ובגני הילדים, בתוספת 3
ביקורים בשנה מטעם הפיקוח, וכל זאת על מנת למגר את התופעה הנוראית של התעללות
בילדים חסרי ישע.
אמנם מדובר לכל הדעות בתופעה קשה ביותר, אך המצלמות לא יביאו
ישועה אלא חורבן. הן יביאו חורבן על הקשר המשמעתי בין הילד לצוות המטפל בו, הן
יביאו חורבן על האמון הנרקם עם ההורים, הן יביאו חורבן על חופש הפעולה החינוכית,
על הספונטניות ועל האותנטיות, ועל הצבת גבולות ואמירות חד משמעיות. בגיל הרך זה
ידוע, שהכי כיף לבנות מגדל ולפרק ולבנות ולפרק... אז בעקבות השבר אפשר גם לבנות:
צוותים חינוכיים מודרכים, לומדים, מלווים מקצועית, מוכלים, מתוגמלים ומנוהלים. רק
בדרך הזאת נמשיך לשמור על איכות חינוכית משמעותית לילדינו ולנו.
חורבן חברתי // אירית פואה
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים //
יהודה עמיחי
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב
השיר הזה של יהודה עמיחי, מלווה אותי שנים רבות ואני משתדלת
לזכור אותו בכל המקומות שנשמעת דעה אחרת, למרות שבהחלט זו משימה לא פשוטה עבורי.
פרחים פורחים ועצים ימשיכו לגדול ולצמוח, במקום בו יש דיבור
מכבד והבנה בין אחד לשני - בין חלקי אוכלוסייה שונים עם צרכים שונים, בין ראיות
עולם שונות.
האמיתות שאין מלבדן וחוסר האמון, הורסים ומחרבים.
הורסים דיון, הורסים דיבור ושיח.
אני מאחלת לבית הזה, שנוכל להבין ולראות מה האחר רואה שאנחנו
לא רואים. דעה אחרת מקפלת בתוכה שינוי ומשהו לא מוכר, ולכן יכולה לאיים. אך דעות
אחרות וחשיבה פתוחה, יכולות לקדם וליצור שינויים מבורכים, וכך יפרחו פרחים רבים
ולא רק באביב.
חורבן גופני // אלעד יגודה
בבוקר שאחרי גמר המונדיאל, אחרי חודש עמוס בהתרגשות וספורט,
פגשתי את סיגל דקל עורכת העלון בכולבו, והתבקשתי על ידה לכתוב, ובעצם לעשות
אנלוגיה מסוימת, בין העיסוק שלי בספורט, ריצה ותזונת ספורט, למועד ט' באב העומד
בפתחנו, ומציין את חורבן בית המקדש. לפני שהבנתי מה התבקשתי בכלל ומה בעצם הקשר,
סיגל לחצה את ידי ואמרה: "תודה, זה יעזור לי מאוד", וככה מצאתי את עצמי
בבוקר חם ולח, מנסה לבדוק עם עצמי מה הקשר ומה לכתוב. כדי לעשות סדר, לעכל ולהבין
את המשמעות... יצאתי לריצה, וכמו שקורה כמעט תמיד, הדברים התחילו להסתדר והבנתי
שהריצה בשבילי היא כמו דת – היא לא דורשת אמונה באל, אבל אם פוגשים אותה באמצע
החיים ומתחברים, היא יכולה לשנות את החיים מקצה לקצה.
ריצה היא פעולה פשוטה, שאנחנו לומדים לבצע בראשית חיינו מעט
אחרי שלמדנו ללכת. היא תמיד נמצאת שם בשבילנו ואנחנו יכולים לבחור אם וכמה להשתמש
בה. כמו האמונה, אנחנו מחליטים לאיזה כיוון להמשיך איתה, ועשויים לגלות שהיא פותחת
עולם ומלואו, ויכולה לסחוף, לרגש, לשמח, לעצבן ולהעביר את הנפש מסע מטלטל. יש בה
כל-כך הרבה תוכן וכל-כך הרבה למידה, בעיקר על עצמנו.
הקשר ל-ט' באב ולחורבן בית המקדש מנקודת מבטי, הוא בכך שהגוף
הוא בית המקדש הפרטי שלנו. ככל שנטפח, נאהב, נשקיע ונפרגן לו, נדאג לו לתזונה
מתאימה, נעשה ספורט ונחזק אותו – ככה המקדש שלנו יראה וירגיש.
סביבנו יש אויבים רבים שרוצים להחריב את המקדש שלנו כדי
להתעשר, ולכן הם מייצרים מזון טעים אך מלא סוכר, שומן וחומרים שמחריבים את גופנו.
הם עוטפים את המזון באריזות יפות שמושכות את העין, ומציפים אותנו בפרסומות ששוטפות
את המוח בעזרת מיטב הידוענים; כדי שנלך שולל אחרי עגל הזהב הנוצץ ולא אחרי האמת.
כיום יותר-ויותר אנשים מבינים, שהכרחי לחזור בתשובה ולשנות
את אורח החיים. לחזור למקורות. מבחינתי הריצה היא כמו חזרה למקורות, כי היא טבעית
לנו ובסיסית, וקיימת בנו מראשית החיים. המון אנשים מגלים שהריצה היא התשובה לרוב
הבעיות שלהם. הריצה היא מתנה לגוף ולנפש, וככל שנדבוק ונתמיד בה, כך ישתנו דפוסי
החיים השליליים שאימצנו, ביניהם דפוסי האכילה.
מאחל לכולנו שנדע לשמור על המקדש הפרטי שלנו ושל ילדנו,
ומקווה לראות עוד אנשים מצטרפים ויוצאים לעשות פעילות גופנית.
חורבן רוחני // זמיר גולן
בית ראשון
אז מה אתה בא לי עכשיו עם תשעה באב?
עכשיו זה לילות הקיץ החמים, אם לא שמת לב...
שום דבר אינו קורה, שום דבר בכלל
פה ושם איזה שדה עולה באש, או איזה בית מתפוצץ
הכול בסדר. טודו בום. אולי רק קצת קשה לנשום...
אבל יש מזגן ברוך השם,
ויש חיים אחרי המונדיאל
ומחר יהיה עוד יום. ואז עוד יום. ושוב הצבע האדום,
זה לא פצצה, אתה יודע, זה,
התיקתוק של השעון
אז מה אתה כל כך צועק, מה אתה כל כך קופץ
מה אתה בא לי עכשיו עם תשעה באב
באמצע פקינג יולי
באמצע הפקינג שרב
תן לישון בשקט, ותסגור את החלון, אם לא אכפת לך
אנחנו הרי יודעים יותר טוב מכולם
לעצום עיניים, לאטום אוזניים
לשים ת'ראש על דיונה
או עמוק בתוך החול
אפילו ששמים אותנו בקרון, אפילו שהחרב בגרון
גם ברגע האחרון
הכול בסדר, טודו בום
זה לא כאן, זה במקום אחר, זה מישהו אחר
ויש לנו עורף קשה כמו בטון
וגם זה יעבור, כמו עשן של נרגילה, כמו כותרת בעיתון
אז מה אתה מעיר אותי עכשיו
דווקא כשאני ישן
באמצע החלום...
בית שני
מה אתה בא לי עכשיו עם שנאת חינם
תירגע בן אדם, תשתה משהו
זה היה פעם, אתה לא קולט? פעם, מזמן, כשהוא נחרב
אנחנו לא שם כבר, אנחנו חזקים
יש לנו מטוסי 35 F שלא
קולטים בשום רדאר
וכיפת ברזל מעל גוש דן
וזכינו באירוויזיון, ואנחנו שרים את הפזמון
איים נוט יור טוי, יו סטופיד בוי
יו סטופיד בוי
תירגע עם הדיבור הזה, חורבן מה חורבן
יש סרט בהוט, ופיצוחים על השולחן
זה לא נוגע בי, זה לא קשור אלי
אני לא שונא חינם
אני הרי אוהב אותך אחי,
כל עוד אתה לא מפריע יותר מדי
או עומד לי בדרך, או חותך אותי בכביש
או מדבר לא לעניין
או לובש משהו מוזר
כל עוד אתה כמוני, כמו כולם
אם לא, עדיף שתישרף על איזה גריל קטן
חורבן מה חורבן
יותר טוב תעשה קפה
או שתלך לים...
בית שלישי
אז מה אתה בא אלי עכשיו, עם תשעה באב
אין לך משהו יותר טוב לעשות
באמצע הלילה, לא חבל?
כן, אני זוכר שפעם היה שם איזה
כוכב מה כוכב
היום גם עליו מדברים מאחורי הגב...
וגם אתה רק פטה מורגנה
או חזיון תעתועים
אז תחזור הביתה ילד, עזוב אותך מכוכבים
מה שאתה אומר אני שומע כבר שנים
שהבית השלישי לא קשור לאבנים
ועמודים
שומע, אבל מצליח להפנים
שזה משהו בלב
שזה לא יכול להיות סתם ככה, פשוט
תחת עץ התות
עוצמים עיניים ושותקים
כי זה משהו בלב, הבית השלישי
זה משהו גדול
זה קשר שנשבר ועכשיו צריך להקים
בין רסיסי הפירוד והבדידות,
הרי משהו כן חייב לקרות
משהו אחר
משהו שקם מחדש בינך לביני
מתוך קשר אנושי
מתוך התשוקה לחיים חדשים
לאמת
למשהו יותר
מסתם מילים
בלילות הקיץ החמים...
חורבן דתי // ירמיהו הנביא (ירמיהו ז')
אלוהים שולח את הנביא ירמיהו לעמוד בשער בית המקדש, לדבר אל
העם הבא להקריב קורבנות לאלוהים, ולומר להם כך:
אל תקשיבו לדברי השקר לפיהם בית המקדש הוא הבית בו אלוהים
מתגורר, ולכן אלוהים לא ייתן לבית זה להיחרב. אלוהים לא גר בבית המקדש ולא בשום
מקום אחר, ובית המקדש הוא הבית שאלוהים רק נתן לו את שמו. אלוהים ישמור על בית
המקדש, על ירושלים ועל ממלכת יהודה עומדים ושלמים, רק "אִם-הֵיטֵיב
תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם:
אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם
וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה".
ומוסיף ירמיה ושואל את העם: האם מתקבל על דעתכם מצב, שבו
תמשיכו לפשוע ותקבלו מקלט מעונש בבית המקדש?! "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף,
וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים
אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר
נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ?! לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת
כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה?! הַמְעָרַת פָּרִצִים (רוצחים) הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה
אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?!
אלוהים דורש מהעם כפרטים וכחברה, התנהגות מוסרית שעיקריה
משפט צדק ועזרה לחלשים – צדק וצדקה. אין מבחינת אלוהים הצלה לפושעים, ובית המקדש
לא יגן עליהם, גם אם יגדילו ויוסיפו להקריב קורבנות, שאינם רצויים בעיני אלוהים כל
עוד הם נועדו לכפר על התנהגות בלתי מוסרית מתמשכת: "כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי
אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח... זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'
אֱלֹהָיו, וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר; אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם".
אם העם ימשיך לפשוע ולחטוא, ולהאמין שפולחן חומרי ומראית עין
חיצונית יגנו עליו – הוא טועה, ובמעשיו אלו רק יביא על עצמו חורבן:
"לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים,
נְאֻם-ה'... וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, קוֹל
שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה: כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ".
דברי ירמיהו המזהה אמונה באלוהים עם התנהגות מוסרית, ומגנה
פולחן דתי (על שלל מופעיו – תפילה, כשרות, גיור, קוד לבוש וכו') כביטוי חומרי
וחיצוני של הדת, שנעשה בו שימוש תועלתני לטובתו האישית של העורך אותו – יפים גם
בימינו. נראה שמנהיגי הציבור הדתי ונציגיו כיום בארץ, מתמקדים, כמו עולי הרגל בסוף
ימי בית ראשון, בפולחן וחומריות, במקום למנף את כוח השפעתו העצום של אלוהים, כדי
לטפח בני אדם מוסריים וחברה אנושית סולידארית. על התוצאה של מנהיגות מסוג זה, אפשר
ללמוד ב-ט' באב.
לוח מודעות
מקצועות פרא-רפואיים
// עדה שפירא
לאחרונה ראיתי בערוץ 10 תוכנית טלוויזיה המדברת על תחום
הקוסמטיקה. כולכם יודעים שאני כבר הרבה שנים קוסמטיקאית ולכן התכנית עניינה אותי.
המראיינת בתוכנית נפגשה עם קוסמטיקאיות שונות, וביניהן קוסמטיקאיות המפרסמות עצמן
כפרא-רפואיות, כלומר, כאלו המרשות לעצמן לטפל בפנים של לקוחה/ה, גם באמצעים
רפואיים כמו זריקות או טיפולים עמוקים במכשיר חשמלי להוצאת נקודות חן וכד',
המושכות לקוחות על ידי פרסום לפיו הן לא "סתם" קוסמטיקאיות.
מהבדיקה שנעשתה בכתבה, מתברר שכל ענף הקוסמטיקה בארץ פרוץ.
על מנת לעסוק בקוסמטיקה, יש צורך בתעודת הסמכה של משרד העבודה. לטענת רופאי עור
ופלסטיקאים, אין בכלל ענף בשם "קוסמטיקה פרא-רפואית", ולכן אין גם
אפשרות לקבל רישיון לעסוק בכך. רופאים שהתראיינו בכתבה, טענו שפרסום הקוסמטיקה
הפרא-רפואית הוא פרסום מטעה ועיסוק בכך עלול לגרם נזק למטופל/ת, אבל כמו בתחומים
אחרים בארצנו הקטנטונת, הבקרה על תחום הקוסמטיקה (רגולציה) לא ממלאת את תפקידה.
הכתבת נפגשה גם עם חוה זיגבאום, שהיא בעלת חברת קוסמטיקה גדולה, ומפיצה
תכשירים שלה לקוסמטיקאיות שהיא מכשירה להשתמש בהם. בעקבות הפגישה עם הכתבת, הוציאה
חוה זיגבאום הוראה בכתב, לכל הקוסמטיקאיות שלה, להוריד מהפרסומים שלהן את המונח
"רפואי". ככלל: אדם שלא קיבל תואר ברפואה – לא יכול לפרסם את עיסוקו
כרפואי או פרא-רפואי.
אני כבר לא מאד צעירה, אך אני אוהבת את המקצוע. אני רוצה
שיהיו בעין-שמר עוד קוסמטיקאיות שימשיכו לעבוד במקצוע גם אחרי. אני מוכנה גם לעזור
למי שיבקש. אך עלינו להיזהר מאוד שלא לגרום נזק ללקוחות, ולשמור על האמון של
הציבור בקוסמטיקאיות.
קוסמטיקאית פרא-רפואית
// ליאור שלג
אני רוצה להתייחס לדברי הקוסמטיקאית הנפלאה עדה שפירא; עדה
העלתה נקודה מהותית וחשובה עד מאוד.
לצערי, ישנן קוסמטיקאיות המטפלות בדברים שאין בהסמכתן
המקצועית לטפל, כגון: הזרקות למיניהן, הורדת נגעים כאלו ואחרים, ועוד... חבל ועצוב
שקוסמטיקאיות אלו מוציאות שם רע למקצוע הנפלא הזה. יחד עם זאת, ברצוני לחדד ולדייק
את משמעות צמד המילים פרא-רפואי. אתחיל בסיפור שפורסם רק לאחרונה:
מטופלת הגיעה לקוסמטיקאית שאינה מוסמכת פרא-רפואית, בבקשה
שתוריד לה איזשהו כתם על הפנים שמאד הפריע לה. הקוסמטיקאית הוציאה את מכשיר ה-ipl (מכשיר נפלא בפני עצמו) והורידה את הכתם בעזרת סדרת טיפולים. לאחר
חודשיים חזרה המטופלת לקוסמטיקאית לאחר שהכתם חזר והופיע. שוב סדרת טיפולים, הכתם
ירד, ואחרי חודשיים שוב חזר. בפעם השלישית שהכתם הופיע, הקוסמטיקאית הפנתה את
המטופלת לרופא, ובבדיקות הסתבר שמדובר בנגע ממאיר.
ומה מוסר ההשכל בסיפור? שאם אותה קוסמטיקאית היתה עוברת את
ההכשרה הפרא-רפואית ולומדת מרופאים ופרופסורים על נגעי עור וכו', היתה יודעת
להפנות את המטופלת מידית לרופא. קוסמטיקאית צריכה לזכור תמיד את המילה
"ענווה" ולדעת לומר למטופלת ש"בזה אני לא יכולה לעזור לך"
ולהפנות לרופא. קוסמטיקאית טובה צריכה לדעת את מקומה, ולהבדיל בין מה שהיא כן
יכולה לעשות לבין מה שלא.
זוהי כוונת המשורר כשהוא אומר: פרא-רפואי. לא הסרת נגעים
ונקודת חן למיניהם חלילה, לא טיפולי בוטוקס והזרקות, ובטח שלא התערבות כירורגית.
הכשרה פרא-רפואית נעשית בבית החולים ומאפשרת לקוסמטיקאית פרא-רפואית ללמוד לאבחן,
לזהות, לראות שיש משהו שהוא לא כשורה, ולשלוח לרופא. וזוהי גדולתה... לא יותר מכך.
וקרה לא פעם שקוסמטיקאית שלחה מטופלת לרופא והצילה חיים.
קליטת כרמית ועדי אלבז בעין-שמר
מרלן ורוג'ה אלבז הגיעו לאולפן בעין-שמר, כאנשים צעירים,
בשנות ה-20 לחייהם. ראשית צעדיהם, באולפן
שהיה ממוקם בבית הצעירוניות של היום, בכניסה לקיבוץ.
מאז הם חלק מאיתנו, חיים בינינו, גידלו את ילדיהם איתנו,
הביאו, כמו כולנו, יומיום בעבודה קשה, זרעי חיטה לקן המשותף של כולנו, עבדו בכל
עבודה שנדרשה מהם (בימי הקיבוץ השיתופי) - רוג'ה שנים רבות בפרדס, כאחד מעמודי
התווך, ואחר כך כחצרן, ומרלן בבתי הילדים, במטבח ועכשיו בפדיקור.
הם התחתנו כאן והולידו כאן את ילדיהם: מיקי, עדי וסמדר.
אנחנו היינו שותפים לגידולם, כמי שיש לו ילדים בגילאים קרובים לשלהם וכמחנכים
במוסד. היום עדי מבקש להתקבל כחבר קיבוץ יחד עם כרמית רעייתו, ובתם אורן.
עדי וכרמית חיים בינינו כבר 8 שנים בקרוון, מחכים לאפשרות
להיקלט, ועתה סוף-סוף, אחרי תלאות רבות, נמצאה הדירה המתאימה, והם מבקשים לבנות את
ביתם בקרבנו.
מזה שנים רבות אנחנו מדברים על רצוננו לקלוט את הבנים
בעין-שמר, הבה נקבלם בנפש חפצה.
עדה ואביטל גבע
דרוש/ה מנהל/ת הנהלת חשבונות
תחומי אחריות כלליים:
• אחריות מלאה על מחלקת הנהלת חשבונות של הקיבוץ.
• עבודה מול רואה החשבון של הקיבוץ והתאגידים, עבודה מול מנהלי הכספים/חשבים
של התאגידים השונים.
• הכנת הנתונים למאזנים ולדוחות המתואמים למס.
• מתן עזרה טכנית והדרכה מקצועית לצוות הנהלת חשבונות.
• אחריות כוללת על מערכות המידע של הקיבוץ.
• בקרה רישום ומעורבות בנושא שכר ותקציבי החברים, אחריות על חשבות השכר.
• אחריות על דוחות המס החודשיים והשנתיים (ניכויים, ביטוח לאומי, מע"מ
וכו').
• אחריות על ניהול ועבודת צוות המחלקה.
• עבודה מול שלטונות המס, מע"מ וביטוח לאומי.
• אחריות על התמחיר.
• חשבות וייעוץ להנהלת הקיבוץ בנושאים רלבנטיים.
פורומים בהם משתתף/פת:
חבר/ה ב: צוות תיאום, ועדת פנסיה, ועדת כספים, קרן לעזרה
הדדית, צוות סיעוד, צוות רשת ביטחון.
כישורים נדרשים:
• רואה חשבון מוסמך.
• אוריינטציה למערכות מידע, טיפול בבסיסי נתונים.
• ניסיון של מספר שנים כחשב/ת או מנהל/ת כספים בחברות בינוניות/גדולות,
עדיפות לקיבוצים.
• ניסיון בניהול מערכות פיננסיות, תמחיר וניהול מערכת הנה"ח בפועל.
• אחריות ודייקנות.
• יחסי אנוש טובים מאוד.
• יכולת בניהול צוות עובדים.
• יוזמה לשיפור תהליכים.
• ידע מעמיק בתוכנות אופיס (במיוחד אקסל), עדיפות לידע גם באקסס.
• הכרת מ.ע.ל.ה וקונטיקי – יתרון.
קדנציה: ללא קדנציה
כפיפות: מנהל/ת עסקים
בחירה: צוות איתור יביא המלצה לוועד ההנהלה. בחירה בוועד
הנהלה.
מועמדים הרואים עצמם מתאימים, מוזמנים לפנות בצרוף קורות
חיים לשרית אלימלך במייל sarit@ein-shemer.com, עד תאריך 31.7.2018.