חפש בעלונים קודמים

עלון 35 (5806) טז' תשרי תשע"א 24.9.10

עלון 35 (5806) טז' תשרי תשע"א 24.9.10



ושמחת בחגך והיית אך שמח

22.9.10 ערב חג: 20:00 התכנסות בסוכה; 20:30 קבלת חג

25.9.10 שבת: 10:00-14:00 – יום הילד בבריכה


המלצה לחג - אושפיזין כל השנה


לרגל חג סוכות תרגמה ושלחה עדינה כפיר למערכת את הקטע הבא

הלקוח ממקור לא ידוע


מסופר כי פרופסור לפילוסופיה עמד לפני כיתתו כאשר מונחים לפניו כמה פריטים.

עם תחילת השיעור הרים הפרופסור צנצנת ריקה, גדולה מאוד, אותה החל למלא בכדורי גולף. "האם הצנצנת מלאה?" שאל והכיתה ענתה: "כן".

נטל הפרופסור קופסה עם חצץ, שאותה הוסיף לצנצנת. כאשר ניער קלות את הצנצנת חילחל החצץ בין הכדורים. שוב הקשה הפרופסור: "האם הצנצנת מלאה?" השיבו כולם ב"כן".

הפרופסור לקח חול ושפך לצנצנת. התמלאו הרווחים הנותרים. "האם הצנצנת מלאה?" שאל. וגם הפעם ענו הסטודנטים פה אחד בחיוב. לבסוף רוקן הפרופסור שתי כוסות קפה לאטום את החללים בין גרגרי החול. הכיתה צחקה.

"השיטה" פתח הפרופסור "אם קודם שמים חול בצנצנת, אין בה מקום לא לחצץ ואף לא לכדורים. לגבי חייכם אותו הדבר. כדורי גולף מסמלים דברים משמעותיים - לדוגמא, אמונתכם, המשפחה, בריאות. היה והכול אובד ונשארים רק עם כל אלה, עדיין חייכם יהיו מלאים. החצץ, הוא מסמל עבודה, בית, רכב.

לעומתם החול אינו אלא דברים זניחים. במידה ותשקיעו את רוב זמנכם ומרצכם בדברים אלו, לעולם לא יהיה בלו"ז מקום למשהו מהותי."
והמשיך הפרופסור: "צאו מהבית לארוחה או להליכה. הקפידו על יישום הרגלים בריאים.

בלו טוב בחיק המשפחה ועם ידידים. הרי תמיד יהיה מתי לנקות את הבית או לתקן את הכיור."

אחד הסטודנטים הרים יד. "מה לגבי הקפה?" "הו" חייך הפרופסור "אני שמח ששאלת את השאלה הזו.

כי כלל לא משנה כמה שהחיים נראים לנו מלאים, תמיד נמצא את הרגע לשבת עם חבר על כוס קפה".

חג שמח


מזל טוב

לעינת ואמיר תומר

להולדת הבן – עומר, אח לעמית

נכד לשלומית ויורם

ברכות חמות לכל המשפחה

לתמי צמח - רצינו להגיד:

שמנו לב כמה יפות ומושקעות הפינות המבשרות חגים.

כבר במעלה המדרגות אל היכל האוכל – ברור שיום אחר עומד בפתח.

ואנחנו שואלים: מה עוד תמציאי לנו? ואת, אף פעם לא מאכזבת.



מאחלים לך ולנו עוד שנים רבות של יצירה ומקוריות, ובטוחים שגם לאחר השינוי תמשיכי לשמח את הלב ואת העין.



פותחים שבת

השבוע, פותחים שבת חוזרת. נפתח את העונה

בקבלת שבת חגיגית לכבוד חג הסוכות עם שירי חג ושלום ועם אדם זרטל.

אדם ידבר על ספר "דברים" שבעקבות פגרת הקיץ אנו מחמיצים מדי שנה בשנה את חג שמח! ענה

העברת קצבאות

נמסר בעלון המשק על אפשרות העברת קצבת תאונות לחבר. הצעתי היא: במקום לדון על כל קיצבה לחוד, נעביר את כל הקצבאות המיוחדות – לחברים. עידו ספקטור



תגובה לרותי בן מיור

נורית כהן



נדמה לי, רותי, שהלכת בדברייך - רחוק מדי. מה הקשר לחיינו כאן והרצון לחדש, להשתנות, לבין מוכי הגורל בשנות ה 30 בארה"ב? מה הקשר לשחורים, לאוליבר טוויסט?... מה הקשר לכך שהתמזל מזלה של שרי אריסון והיא נולדה עם כפית של זהב בפה (גם על בני הקיבוצים אמרו זאת בעבר).

את צודקת כשאת כותבת, שכסף אינו ערך אלא אמצעי. ובכל זאת, בלי האמצעי הנורא הזה לא נוכל להשיג בתים ראויים למגורי משפחות עם יותר מילד אחד. בלעדיו לא נשיג חינוך הולם לילדינו. ללא כסף לא נוכל לעזור לילדינו שבגרו, ללמוד ולהתחיל להסתדר בחיים. ועדיין, גם אחרי הכל, עוד יישאר משהו לפנסיה ואולי גם קצת כסף לתרבות, בילוי, טיולים (אפילו מדי פעם לחו"ל).

להזכירך, לחלק גדול מהאוכלוסייה כאן, אין הורים מחוץ לקיבוץ שיכולים להוריש קצת מהאמצעי הזה. ומתקציב של חבר קיבוץ כמעט ולא ניתן לחסוך, אלא אם נחיה בצנעה רבה מאד מאד!!!

יתכן והשיטה הקפיטליסטית לא תמיד הוגנת. אבל המינימום, שכל אדם ייקח אחריות לפרנסתו ולפרנסת ילדיו – גם הוא לא מוגזם כלל. כמובן עם תמיכה של החברה הקיבוצית במקרים מיוחדים. ואנחנו יודעים לעשות זאת מצוין.

את כותבת: "אם אנחנו בכלל מוכנים ורוצים להיכנס למערבולת של כסף ורדיפה אחריו?"

סליחה, מה הן כל השעות הנוספות, שעות שבת וכל הפיתויים מעבודת שישי בחדר האוכל ובחצר? זו לא רדיפה אחרי הכסף? יש לך דרך שונה לתמרץ אנשים לעבודה בכלל ולעבודה נוספת בפרט?

צריך להיות כנים וישרים עם עצמנו: גם היום יש כאן מעמדות. וישנם כאלה שיש להם יותר – ולאו דווקא מזיעת אפם.

יש כאלה שיודעים לדרוש לעצמם ויש כאלה שאפילו לא יודעים שמגיע להם. ולא תמיד מיידעים אותם על זכויותיהם (שיטת "מצליח").

לא הכל כל כך אכזרי בהצעת השינויים ולא הכל שחור ולבן בחיים. אנחנו צריכים לחיות את חיינו כאן ועכשיו, עם מבט קדימה ודאגה לעתידנו ולעתיד בנינו. ולא לחשוב על מי שמתהפך בקברו.

להסכמה - נגיע בקלפי. כבר שנים ארוכות יש יותר מדי דיבורים על הנושא.

הגיע הזמן למעשים הרבים, שעוד נכונו לנו בתהליך השינוי, שיביא מעט יותר צדק והוגנות בחיינו לעומת מה שקורה כאן היום.

בבוא היום נבדוק כמה יש לנו בכיס ואיך מחלקים את זה בין החומר ובין הרוח.



שנה טובה וחג שמח, נורית כהן







מה נשתנה?

"בסוכות הושבתי את בני ישראל..." (ויקרא כ"ג) ומה עם בני עין שמר?

האם תוכנית השינוי מציעה פתרונות לנושא הדיור?

הקיבוץ היום הקיבוץ מחר?

מצב כללי מחסור בדיור, תור תקוע בנייה חדשה, התקדמות התור

מה מגיע? כל חבר וחבר לעתיד זכאי לדירת קבע ביום מן הימים כל חבר ביום השינוי זכאי לדירת ייחוס מלאה בתוך 10 שנים

מהי דירת קבע / דירת ייחוס דירה באחת משכונות הקבע, בגודל של 75-80 מ"ר. דירה של 80 מ"ר ברמה נאותה (או שווי של דירה כזאת)

תור תור לפי ותק וגיל של הוותיק במשפחה.

עוקף תור: מספר ילדים. תור לפי ותק מחובר של בני הזוג, ביחס למצב דירתם.

עוקף תור (עד 25% בשיקלול): לצרכים מיוחדים (ילדים, בריאות)

שיפוץ / בניה פרטית מותרת בנייה פרטית לפני מועד התור, אך הכסף לא יוחזר.

הדירה שייכת לקיבוץ. מותרת ומומלצת בנייה פרטית בכל זמן שהוא. הקיבוץ יעזור בהשגת משכנתה. כשיגיע תור הדיור של המשפחה – תקבל החזר מהקיבוץ על זכאותה היחסית, ואם תעזוב תקבל החזר על השקעתה.

הדירות של הקיבוץ, כל עוד אין שיוך.

בניה חדשה כמעט אין בניה, בשל היעדר מקורות. חברים (קיימים וחדשים כאחד) יבנו לעצמם, בעזרת הקיבוץ

חופש בחירה • לחכות לתור ולקבל שיפוץ

• לשפץ לבד (ללא החזר)

• לעבור לדירה טובה יותר שמתפנה (עם או בלי לשפץ אותה)

• לחכות לתור ולקבל שיפוץ או כסף.

• לשפץ את הדירה, וכשמגיע התור – לקבל החזר.

• לעבור לדירה טובה יותר שמתפנה (עם או בלי לשפץ אותה)

● לבנות בית חדש,

וכשמגיע התור – לקבל החזר.

מה עם בני קיבוץ חוזרים? כמעט שאין דיור יוכלו להיכנס לדירות שיתפנו (בתשלום), או לבנות לעצמם

מימון הבניה מקורות הקהילה מקורות הקהילה, מקורות פרטיים

סיכום: אי ודאות, תקיעות, תלות בקיבוץ

ידיעה חלקית, פתיחת אפשרויות, עצמאות בהחלטות







כן לשינוי (שיתופי)

אמיר תומר



בבסיס רוחו של השינוי, אם נרצה או לא נרצה, משודרת לנו היררכית העדיפויות החברתית שלנו: איזה אדם ייצא לאחר השינוי ואילו ערכים יעמדו בראש סולם עדיפויותיו. איזו דוגמה אנו מראים לדור הצעיר - שמי שמרוויח שווה יותר? או שאולי נרצה דווקא להרים מעלה אדם התומך בחלש, מתנדב מתוך אכפתיות לחברה, לסביבה, אדם שאינו דואג דבר ראשון לגובה ה"נטו". חברי לקיבוץ: איזה מין אדם ייצא בסיום התהליך שאנו עוברים כעת?



מבין מובילי ואוהדי השינוי ניכר, כי חלק חשוב ממבוקשם הוא להחליט בעצמם על כל מהלך ומהלך בחייהם החברתיים והכלכליים. שלא יכתיבו להם את דרכם. ואני סבור, כי המערכת הקיבוצית-שיתופית מאפשרת חופש רב שיכול להתרחב עוד יותר גם במסגרת השיתופית. מערכת זו אינה ריכוזית במובן הרע. היא מרכזת עבורנו את הבירוקרטיה הרבה שלאנשים רבים מחוץ לקיבוץ ממש מנהלת את החיים והופכת אותם ללחוצים ותלויים בה ליצירת רמת חייהם. בעוד לנו נחסך הסיוט הזה. זו נוחות, שבגדול, למרות בעיות שונות שאף מערכת לא חפה מהם, רבים בחוץ היו חותמים עליה. בואו נודה על האמת, כל אחד ואחת ייקח לעצמו פסק-זמן, יביט סביב על הנעשה במדינתנו וישאל עצמו: מה בעצם חסר לי, האם באמת כל-כך רע לי.



החיים החברתיים שלנו כקהילה, כקיבוץ, מורכבים מפעולות בעלות אופי שונה שכל אחת מהן חשובה להתפתחות הבריאה של החברה. אם נעביר שינוי מהסוג המוצע, הדיפרנציאלי-מעמדי, ניצור מעמדות בתוכנו על-פי קריטריון אחד בלבד, והוא תרומה כלכלית, בעוד שישנן תרומות רבות נוספות, שלטעמי חשובות לא פחות ואף יותר כמו תרבותית, חברתית, רווחתית ועוד.

בתקופתנו, בעולם המערבי הסובב אותנו, קל מאוד להיסחף אחר הצרכנות העודפת ולשים את הכסף (וכמה שיותר) כמטרה, ולא כאמצעי, כי החברה משדרת, ברוב המקרים, שהאדם המביא משכורת גבוהה יותר לביתו הוא נעלה יותר, הוא המשיג את מטרות החברה בדרך הרצויה. זה בא לידי ביטוי בסדר עדיפויות לאומי שגוי. לדוגמה, בהורדת קרנו וחשיבותו של המורה ע"י מתן משכורות נמוכות מאוד וגם זלזול בדמותו.



אנו, בקיבוצנו, יכולים עדיין להשפיע על שינוי סדר עדיפויות זה בתחומים רבים אם נישאר קיבוץ, קיבוץ שיתופי. ברגע שנשנה את סיווגנו כבר יהיה מאוחר מדי, מפני שכל אחד ידאג לעצמו ולחלק שלו במלחמת המעמדות שתפרוץ (גם אם זה לא יקרהביום אחד, הכיוון ברור).



בתחילה ניתנה לנו ההרגשה, שהמעבר לאורחות-חיים חדשים יהיה רך ומחבק, אך מהר מאוד תכבד כתפו של החבר מעול תשלומים וממיעוט הולך וגדל של שירותים.



נכון, המערכת השיתופית אינה חפה מבעיות; אך בניהול נחוש, אמיץ ורגיש, שמוכן ומתעקש להתמודד עם בעיות אישיות ובין-אישיות, ניתן להתגבר על רובן (מה עוד, שאם יתבצע שינוי דיפרנציאלי לא ייעלמו הבעיות).









וכן, יחד, בשוויון, שברור שאינו אבסולוטי, ובשיתוף, ניתן ביתר קלות לעבור משברים ולחיות חיים רגועים יותר מאשר לבד. זו לא סיסמה ריקה או צורת-חיים אנכרוניסטית, אלא פשוט דרך צודקת וטובה יותר, המושתתת על צדק חברתי-מעמדי שיש לשאוף לקיימו. גם אם דרך זו סיזיפית מעט, לדעתי יש לקיימה ולעמוד על קיומה.



את כל אחת ואחד מאיתנו, צעיר כמבוגר, עלול לפקוד, לא עלינו, אסון בריאותי או כלכלי, לו, לילדיו או לנכדיו שבקיבוץ או מחוץ לו. ניתן בקלות להחליף מחשבה זו ב... 'לי זה לא יקרה', או 'כשנגיע לגשר נעבור אותו'. אך פשוט הרבה יותר יהיה לקבל החלטה נכונה בזמן הנכון ולהמשיך ולבחור בדרך-חיים שיתופית, שאינה מפלה בין מביא משכורת גבוהה לנמוכה; רכז תרבות, מנהל מפעל, עובד בייצור, רכז הנוי או כל משרה, מקצוע, או תפקיד אחר.

נשפר את דרך החיים כאן, נייעל, ונארגן מחדש, אך בדרך שיתופית.



לכן, אני קורא לכל מי שמאמין בייחודה של דרך זו ובצדקתה להצביע נגד השינוי.

אמיר תומר









שומרי הגן בעין שמר

גם השנה ממשיכה קבוצה של "שומרי הגן" לילדים.

בפעילויות נכיר את דרכם של תרבויות האדמה בהשראת דרך האינדיאנים. נגביר את המודעות שלנו לסביבה ונתעסק במיומנויות חיים בטבע: נדליק אש, נתגנב ונסתתר מבלי שירגישו בנו, נבנה כלים מחומרים טבעיים, נלקט מזון, נקשיב ונכיר את החיות, את הצמחים ואחד את השני. נטייל בסביבה הקרובה, נשיר שירים ונשמע סיפורים מסביב למדורה. כל זאת במטרה ליהנות, לפתח בטחון עצמי ואחריות קבוצתית וסביבתית.



מוזמנים כל ילדים החוגים בעבר ובהווה וילדים חדשים בגילאי 5 עד 7.

המפגשים יערכו בימי שני בין השעות 15:00 – 18:00.

מספר המשתתפים מוגבל – מהרו להירשם!

ההדרכה נעשית ע"י לו בוצ'ן ואלומה פלג, שתיהן למדו קורס מקיף ומקצועי של שומרי הגן.

לפרטים והרשמה לו: 054-7642436 loubuchan@hotmail.com

אלומה: 052-8617872 aluma_peleg@yahoo.com



http://www.shomreihagan.org מידע נוסף על "שומרי הגן" ניתן לראות באתר:











ווילה בג'ונגל- בשולי מפגש צעירים

ניר אלון



ביום ראשון (19/9) בערב, ראינו במועדון תצוגת תכלית מרשימה, העוסקת בנושא זכאויות הדיור. מצגת המלווה בתמונות ובהסברים מדוקדקים, (בלתי נשכחת הייתה תמונתו של הבית המפואר אשר וודאי יגיעו אליו כמה מהמתעשרים החדשים בעקבות קבלת המודל החדש) .

המצגת הייתה באמת בעלת חוש צדק חברתי מפותח מאוד. אמנם את מצבנו היום דאגו לצייר בצבעים בעלי גוונים אפורים (אפילו הכתובת הייתה בצבע חום), ואת המצב העתידי המובטח לאחר קבלת המודל צבעו בכחול, כיאה לשוחרי התקוות וזורעי האשליות. ובכל זאת ניכר היה המאמץ להנהיג כאן "צדק" חברתי חדש. את ה"צדק" הזה רוצים למכור לנו, ובשביל למכור בעולם הזה כידוע, צריך לומר דברים ערבים לאוזן, לקמבן, ולעשות אלף ואחת מניפולציות. כל האמצעים כשרים, ובלבד שהקונה יקנה.

אלא שלצדק הזה יש מחיר, והוא גבוה, גבוה מאוד. הנה לדוגמא ניתנה הבטחה (שהערבות לה מוטלת כמובן בספק) שתוך עשר שנים תושלם הזכאות לדירת יחוס לחברים. זאת אומרת שהקיבוץ ישלים את הפערים שקיימים היום בנושא הדיור, לדירת ייחוס (בגודל 80 מ"ר). וכשקם קובי גרוסמן והציע את הצעתו- שבנים שלא נכנסו לחברות לפני היום הקובע, יוכלו להצטרף לחברות או לחליפין לגור באיזה דירת חדר ללא תשלום שכר דירה , יכולנו לראות איך בדיוק ה"צדק" החברתי החדש עובד.

הרי משמעות כניסת חברים חדשים תפגע ביכולתו של הקיבוץ להשלים את זכאות הדיור במועד המובטח – עשר שנים, וזה עלול לקחת אולי עשרים שנים או אף יותר. מספרים כאלה לא יעלו על הדעת כי הם לא מוכרים טוב את הרעיון, ולכן הוחלט לחתוך דווקא כאן. הם (הבנים ) יישארו בחוץ, אין ברירה, כך המספרים מסתדרים הרבה יותר טוב.

הרי אם ייקחו עוד כסף כדי לעמוד ביעד – של עשר שנים, זה יקוזז מחלק אחר בעוגה. אולי מהפנסיונרים, או אולי מהחינוך, או הבריאות, והנה אנו עדים לתחילתה של מלחמת המגזרים, ואחריה מלחמת המעמדות המכוערת.



ישבתי ושתקתי כל המפגש . חשבתי על הקיבוץ שלנו – של כולנו, ועל הרקמה החברתית שהולכת ונפרמת, ושוב אי אפשר יהיה לאחות אותה. חשבתי על מה שנאמר שם בשיחה "שלא רוצים יותר לסחוב את הפרזיטים", או החלשים, העצלנים או כל דבר אחר על הגב. מי שאמר את זה, שכח מן הסתם שהחיים הם גלגל בו אתה יכול בבוא היום להימצא למטה בעמדת חלש.

חשבתי על המספר שנזרק בעלון המשק האחרון – 3.6 בהתייחסו לפערים היום בקיבוץ. מאיפה בא המספר הזה, ולמה הוא מתכוון ? האם לכך שיש איזה חבר שחי בפער כזה, או אולי משהו אחר שאני כמעט לא מעז אפילו לעלות בכתב - שמשפחה מרובת ילדים מקבלת פי 3.6 יותר מאדם יחיד. האם זה לא דבר שיש להתגאות בו? שהופך את המקום הזה לראוי לחיות בו?

ומי מבטיח שהמספר החדש – 3.5 יישאר כזה יום לאחר שהשינוי יעבור. גם אם יש אי צדק בדמות אותו מספר סתום – 3.6, הרי עם בוא הבשורה החדשה שמובטחת לנו מפי צוות השינוי, אנו עתידים ל"התברך" בעוד כמה וכמה אנשים שזהו מספר הקידומת שלהם, אז איפה כאן הקטנת הפערים שמדברים בשמה?







אני רוצה להגיד לכם - לרוב קוראי שורות אלו : אל תחששו. אל תחרישו. השמיעו את קולכם כי אתם לא לבד. יש הרבה כמוכם שחושבים שקיבוץ שיתופי הוא לא פתטי, לא פסה, לא מגוחך או מיושן. שזאת צורת חיים שראוי להיאבק עליה, שהיא ייחודית בעולם כולו.

נכון היא לא מושלמת, יש בה עיוותים ויש לתקן ולהתאים אותה לזמן הזה, אך את זאת ניתן גם לעשות מבלי לשפוך את התינוק עם המים.

יצחקו עלינו ויגידו "הקיבוץ נשאר ללא הרעיון , מה הטעם בו ?" נאמר להם: עם מעט הרעיון שנשאר בו, הקיבוץ עדיין מהווה אלטרנטיבה מנצחת לעולם הקפיטליסטי הדורסני . וחוץ מזה אנו איננו נמנים עם המיואשים, אלא עם המאמינים.

שוב יצחקו לנו בפרצוף "איזו תמימות פתטית" . נאמר להם שאנו מעדיפים תמימות על תאוות בצע. שבת שלום , וחג שמח - ניר אלון



















על מונופול ועל יושרה

לאחר המפגש שהתקיים השבוע, להסברת נושא הדיור בהצעת השינוי, ובהמשך לדברים שנאמרו בפגישה ע"י מתנגדי השינוי, הועברו למערכת השורות הבאות מאת עוזי חיטמן

(אפשר גם לזמזמם, אבל בבקשה לא לזייף):



ויש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה ויודעים יותר טוב ממני

ויודעים יותר טוב ממך

מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך











בגן אורן - הצוות והילדים, מעוניינים

בפתורים ונצנצים

בהדרן - מעוניינים בצמר













כמה הערות למאמרו של עמי

חשבנו לנכון להעיר כמה הערות לדברים שכתב עמי בעלון הקודם.

1. ההפחדות בהן אנו נאשמים נשענות על הצורך שעמי כותב "... להקשיב לחברים אחרים וללמוד מהם ...". אם קביעתו זו נכונה, למה לא נכון ללמוד מה קורה בעשרות קיבוצים שעברו את התהליך? כל הצעה כזאת שלנו נתקלת בתגובה "הפחדות" וזאת במקום לנסות ללמוד מניסיונם הרב של האחרים. נראה לנו שראוי להתייחס לטענות עצמן ולא לשים עליהן סטיגמה ובכך לעצום את העיניים.

2. עמי, אנחנו מכירים אותך כאדם אינטליגנטי ולא יכולים לתת לך הנחה של אחד שלא מבין.

האם אתה מכיר קיבוץ שיתופי בהווה או בעבר ששם לו למטרה שכולם יקבלו את אותם השקלים, בלי קשר אם הם צעירים או זקנים, חולים או בריאים, עם הרבה ילדים בגיל חינוך או יחידים? האם שמעת פעם על המושג "כל אחד לפי צרכיו" שעל פיו ניתנים לחברים התקציבים והשירותים השונים? (אגב, גם בהצעת צוות השינויים מכירים בעיקרון זה וניתנים סיבסודים לשירותים שונים, אם כי בצורה מוגבלת יותר).

איך אתה קושר את זה ליחסים בין התקציבים (3.6)? כמו שאמרנו אנחנו לא חושדים בך בחוסר הבנה. ומצד השני – רק לפני שבועיים פרסמה רקפת את המשכורות הגבוהות שהקיבוץ משלם, וזה ניסוחה: " ... המשכורות הגבוהות נמצאות על הסקלה 15000 – 25000 ₪ כמחציתן משולמות לעובדים בתאגידי הקיבוץ והמחצית האחרת לעובדי חוץ."

כיוון שהיא לא פירשה (למרות בקשתנו) איזה מהן משולמות לחברי קיבוץ, נרשה לעצמנו תרגיל בחילוק, ולקבוע שאם משכורת המינימום היא קרוב ל – 4000 ₪ אזי היחס הוא מעל 1:6 ולא כפי שציינת 3.5.

גם אם החשבון שלנו לוקה בנתונים לא ברורים, תסכים איתנו שיש חברים שמקבלים מהקיבוץ או מתאגידיו משכורות הרבה יותר גבוהות מ – 14000 ₪ שהוא היחס 1:3.5 צל"ש



* * * *

צל"ש שלום!

לא ארבה במילים, כי דיבורים ופרסומים היה אפשר להוציא "יחדנס" נוסף השבוע... בקצרה:

1. לצערי, כל ניסיון שנעשה בעבר להגיד כי נלמד גם ניסיונם של אחרים, זוכה אצלכם להתעלמות ולביטחון שכל הידע והניסיון יושב אצל אותן דוגמאות וחברים בקיבוצים אחרים, שמסתדרים עם הטענה שברצונכם להוכיח.

2. תודה!?!?

2.1. שמעתי על המושג "לפי צרכיו". אין לי בעיה איתו (וכמו שכתבת אילן, גם בהצעה מכירים בעיקרון זה). אך מה שנשכח הוא החלק הראשון שהשמטת: חלק ה"נותן לפי יכולתו". חלק זה הוא הבעייתי. אותו שכחו רבים בעודם באים לדרוש את צרכיהם.

2.2. דרכו של המודל לטפל בנושא הפערים היא דרך המיסוי. כמו שגם היום אנו משווים את התקציב ולא את התמחור, יש להשוות את הסכומים לאחר המיסוי הפרוגרסיבי, שמטרתו צמצום הפערים ומימון הערבות ההדדית.

2.3. גם אתכם אני מכיר כאינטליגנטים, ולכן מתקשה לתת לכם הנחה הניתנת לכאלה שלא הבינו. (ו"די ל...."). חג שמח - עמי גלעד







מזל טוב למיכאל יריב

לרגל נישואיי לילך עם תומר

ברכות חמות לכל המשפחה



אפשר לנסוע על דלק מאצות?

האם חרקים יכולים להרחיק מזיקים?



בואו לסוכה ותגלו!

סוכה ירוקה, הכנס השנתי בחממה האקולוגית,

ביום ג' 28.9.2010, 15:30 – 19:00



הכנס מיועד לתושבי המועצה, ונערך בשיתוף המועצה האזורית מנשה.

קפה ו"מרק חממה" - כמיטב המסורת!



כל הפרטים, רשימת הדוברים והתוכניה - באתר החממה.

המעוניינים להזמין אורחים, נא להפנותם להרשמה באתר החממה: www.greenhouse.org.il חג שמח - נועם







ועדת איכות הסביבה עין שמר

הועדה הירוקה של עין שמר מחפשת חברים חדשים עם כוחות ירוקים ורעננים. דרישות התפקיד:

1. נוכחות בישיבות הועדה (כל 3 שבועות לערך).

2. להגיע לפורום לצוותים ירוקים במועצה האזורית ( פעם בחודש בשעות הערב).

3. רצון ועניין לקדם נושאים סביבתיים בעין שמר ובכלל.

אפשר לפנות אל: טל אייזן או עידן יגודה







מחשבות על הוקרה בקיבוצנו

אורי שפירא ‏



פרולוג: בנעורי הרביתי לקרוא ספרים. במרחק של שנים ואלפי קילומטרים קראה רותי בן מיור אותם ספרים. הושפעתי במיוחד מספרים שתיארו את העושק של פשוטי העם ע"י בעלי ההון. רותי קראה חלק מהספרים בשפת המקור ואנו הסתפקנו בתרגומים המצוינים לעברית.

קראנו את ספרי צ'רלס דיקנס, את וויקטור הוגו, את ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם", "קדמת עדן"). קראנו את הספרים של חתן פרס נובל ז'ורז'ה אמדו ("ארץ החמס"). קראנו את הספר וראינו את המחזה "זעקי ארץ אהובה" על האפרטהייד בדרום אפריקה. ואפילו העלינו על הבמה במוסד את הפואמה "עורה נא חוטב עצים" של פבלו נרודה, אף הוא חתן פרס נובל, שסיפרה על העושק והעוול בכל רחבי העולם הקפיטליסטי.



דודי ויצק היה בורגני בדעותיו ובאורח חייו והיו לו אמרות כנף. אחת זכורה לי במיוחד: "אם לא היית סוציאליסט בצעירותך סימן שאין לך לב. כשהתבגרת, אם לא הפכת לקפיטליסט הרי שאין לך שכל".

גדלתי, כמו כולנו בקיבוץ, על ברכי התורה הסוציאליסטית. לקח לי עשרות שנים כדי להתפכח מהאשליה שהסוציאליזם והשוויון הנם תרופה לעושק. התחילו להסתנן הידיעות מארצות הגוש הקומוניסטי על הזוועות והדיכוי, עד להתמוטטות ברית המועצות. ואז הגיע משבר הקיבוצים. בלי להיכנס לניתוח התהליך הרי לא הוגן להגיד שהכל קרה בגלל שמישהו התנכל לנו. השינויים וההתחדשות בקיבוצים התחילו מחוסר ברירה, כשקיבוצים הגיעו למצב של להיות או לחדול. יש אומרים שהשיטה הקיבוצית, שקסמה לרבים, לא הצדיקה את עצמה ברגעי משבר. כיום מרבית הקיבוצים שינו את אורחות חייהם. ברור שלא כל החברים מאושרים אך מפגישות עם חברים שעברו שינוי אנו למדים, שרבים מאד מרוצים הן במישור האישי ואפילו במישור הקהילתי והתרבותי.

אין זה אומר שאני מקבל את אמרתו של דודי ויצק כלשונה. אך למדתי מהחיים שהגרוע מכל הוא קיצוניות, חוסר הקשבה ואי מוכנות לקבל את דעות הזולת. הקפיטליזם אינו רק "חזירי" והסוציאליזם אינו רק "נאור". האמת והצדק אינם שמורים לאיש.



פערים: לא צריך להרחיק עד נירים. מספיק להתבונן מה קורה ונעשה אצלנו. אנו חוששים מאד מהפערים הגדולים שייווצרו בין "עשירים" ל"עניים".

היום, לפני החלטות על התחדשות, קיימים פערים גדולים בתוך הקיבוץ (ראה הערותיו של עמי גלעד בעלון הקודם). פערים גדולים יותר נפערים בין חברי הקיבוץ מהשורה לבין המנהלים החיצוניים שתופסים כבר היום את מרבית המשרות הניהוליות בקהילה ובתאגידים הכלכליים. זה אומר שככל שנמשיך להתעלם מהמציאות נגיע, אולי, לשוויון יחסי בין חברי הקיבוץ. אך יהיה זה שוויון במישור הנמוך של רמת החיים - ואת השמנת ילקקו המנהלים החיצוניים שגם יגרפו את הבונוסים. כבר נאמר הרבה פעמים שלא חייבים להגיע לגלידה עם פירורי זהב אך פערים מהווים תמריץ ללקיחת האחריות לקיומנו ולעתידנו. יש למצוא דרך להגביל את הפערים ולקבוע להם גבולות.









הקשבה ומיסיונריות: קראתי גם את אורן תירוש ומצאתי עצמי מוגדר כמיסיונר. הבנתי שאורן לא קורא ולא מקשיב למה שקורה סביבו. ה"מיסיונרים" הנם חבורה של חברים, התומכים בהתחדשות (מי שנוח לו יקרא לה דיפרנציאליות...).

החבורה נפגשה וקבעה לעצמה מטרה: להיפגש עם כמה שיותר חברים פנים אל פנים, מתנגדים ותומכים, ולהגיע לדיאלוג ולהבהרת עמדות. חשוב לנו להגיע להתחדשות אך לפני הכל חשוב לנו להפשיר את המתח הבלתי נסבל בין תומכים למתנגדים בקיבוצנו.

אין אנו באים עם מסר מיסיונרי אלא עם רצון להיפגש, לשמוע ולהשמיע. אך המתנגדים לשינוי (לכל שינוי – ושלא יעבדו עלינו) לא מוכנים אפילו להיפגש. מה יש? האם אין סיכוי שבפגישה כזאת אורן ישכנע את השגריר, שהשינוי יביא כליה עלינו ועל כל הטוב שיצרנו (ראה מאמרו של אורן)? הבה נבין שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא להקשיב לזולת ולא להיתקע.

אני מקפיד להגיע לכל פגישה יזומה ע"י חברים ש"אוהבים קיבוץ". אני רואה מעטים מהם הבאים לפגישות יזומות ע"י הצוות שנבחר באורח דמוקרטי בקיבוץ.



דמוקרטיה: אני שומע וקורא עוד פעם ועוד פעם את אילן לוטן המתלונן על פגמים בדמוקרטיה שלנו. נדמה לי שהפגיעה הגדולה בדמוקרטיה לא באה מההנהלה (שאחד מחכמי המוזמנים אלינו מטעם אנשי צל"ש קרא להם "הפקידים"). אני מתכוון להתעקשות על רוב של 75% מבעלי זכות ההצבעה כדי להעביר החלטה משמעותית לשינוי.

שימו לב: החלטה כה חשובה תתקבל בקולות של אלו שלא הצביעו. נדמה לי שאין לכך אח ורע בכל הליך דמוקרטי בעולם.

מה שאילן מגדיר הליך לא דמוקרטי, הוא תוצאה של התנהלות שגויה במשך שנים, שבמקרים מסוימים אילן היה שותף לה. התנהגות זו היא קבלת החלטות מקומיות הנוגדות להחלטות הבסיסיות והתקנונים שקבענו. לא פחות גרועות הן התנהגויות של בעלי תפקידים (בקיבוץ של היום...) שלוקחים לעצמם את הזכות לפעול בניגוד להחלטות, בטענה שהחלטות לחוד וביצוע לחוד. טענות כאלו שמעתי לא פעם מהמצדדים בקיבוץ של פעם (מה זה?)

ומה פגם מוצא אילן בהצעה שבאה לתת לחברים את האפשרות לבחור ולהחליט בעצמם על התנהלותם, כמו מסלול שיתופי לותיקים?. האם העובדה שהצעה דומה בעבר לא הגיעה לדיון פוסלת את עצם הרעיון? האם לא כולנו מבינים שגם כשעשית טעות וביכולתך לתקנה, קום ועשה זאת? מה הקשר לדמוקרטיה?



ולסיום: יש עוד הרבה לדבר, אך אשאיר זאת להזדמנויות נוספות. אבהיר את דעתי: באווירה המתוחה שאנו שרויים בה יתכן שהצעת ההתחדשות תעבור בקרוב ויתכן שהיא תעבור בעתיד רחוק יותר.

כשתעבור, נצטרך להתמודד עם הקשיים שאין ספק שיהיו. למזלנו (ואולי לא...) יש לנו כבר ממי ללמוד וכיצד להימנע משגיאות שהיו מנת חלקם של אחרים.

אך אם ההצעה לא תעבור ונרצה להמשיך לחיות ללא שינוי באורחות חיינו, חוששני שחיינו יהיו בלתי נסבלים. הקיבוץ הישן היה מושתת (לכאורה) על אימון הדדי ועל רצון לחיות "יחדנס". איני רואה כיצד נוכל להמשיך לחיות בקהילה מלוכדת כשאנו שומעים השכם והערב את הביטויים –"אל תאמינו להם", "מבלפים אתכם" ועוד.

אני מציע, לפני שיהיה מאוחר, לכולנו, מצדדים ומתנגדים, להיות פתוחים לדעות הזולת וללמוד להקשיב ולא לפסול דבר מראש. אורי שפירא







למה אצביע בעד השינוי

אוריין גנדלמן





רווח, הפסד והזדמנות:

אני מודעת לכך, שכמשפחה צעירה, יתכן ורמת החיים שלנו בטווח הקצר – תרד.

בנוסף - אנחנו בעצם מוותרים על הזכאות לחינוך לילדינו במימון מלא (כולל לימודים גבוהים) מטעם הקהילה.

ולמרות זאת, אני רואה את התמונה הכוללת שלנו כחברה.

כיום יש הרבה דברים שמפריעים לי בדרך החיים שלנו – שאי אפשר להמשיך בלי שניתן עליהם את הדעת ונבדוק אותם מחדש.

אני רואה בהצעת השינוי הזדמנות לשפר את מצבנו כחברה וכפרטים.



זכות ההורשה:

אני מקווה שלא ייווצרו מתחים בין שכבות הגיל של הפנסיונרים לבין המשפחות הצעירות. אם נקפיד לזכור שהפנסיונרים הם ההורים שלנו ואנחנו הילדים שלהם לכן, יש רצון הדדי לענות על הצרכים של שתי שכבות הגיל.

השינוי יקדם אחד הנושאים החשובים ביותר עבור כל חבר. היכולת, בעתיד, להוריש.

לאחר שנים של עבודה ונתינה, תהיה אפשרות להוריש לילדים הרבה יותר

מ - 70,000 שקל.



אחריות אישית:

חשוב לי מאוד, שתהיה לנו יותר אחריות אישית ושליטה על הבחירות שלנו כיחידים.

יתכן שמשום שגדלתי בעיר, נראה הגיוני ונכון, שלגודל התקציב צריך להיות קשר לרמת ההכנסה. יתכן והצורך להגדיל את ההכנסה, תמריץ חברים למצוא עבודות







מכניסות יותר, מאתגרות יותר ומספקות יותר.

בכלל, כאשר לאדם יש שליטה רבה יותר על תקציבו ועל יכולות ההתפרנסות שלו, אני מאמינה שגם ירגיש חופשי יותר. במקביל צריך להמשיך לתמוך במי שזקוק לתמיכה לדוגמה בעלי צרכים מיוחדים, חולים במחלות קשות.





תלות בועדות:

נושא נוסף שאני מקווה שישתנה או יצטמצם משמעותית בעקבות השינוי, הוא תלותו של הפרט בועדות ובממלאי תפקידים.

נוכחתי בשנים האחרונות, כחברה וכממלאת תפקידים, שיש אצלנו תלות רבה מדיי בועדות ובממלאי תפקידים. לדעתי זה מעמד מביך לשני הצדדים. בעיקר לחבר המצוי במצוקה.

נראה לי, מניסיונם של קיבוצים אחרים, שבתחום זה חל שינוי לטובה ולכן אני מאמינה שגם אצלנו זה יקרה.









דירה איננה רק גג מעל הראש:

אני ומשפחתי מרגישים את מצוקת הדיור, כאשר הפתרון לא נראה כלל באופק (אם לא נעשה עוד ילד או נתגרש – אין שום סיכוי...). הצעת השינוי מגדירה זמנים ותקציבים שיביאו את הדיור לכך, שתוך 10 שנים לכל אחד מאיתנו תהיה דירת יחוס (80 מ"ר במצב טוב).









להתחיל עכשיו עם הפנסיה:

גם לגבי הפנסיה של שכבת הגיל שלי – אני רואה הזדמנות ונקודת זמן חשובה.

דווקא בגלל גילנו הצעיר יחסית, יש לנו הזדמנות להתחיל לבנות את הפנסיה ולהגיע בעוד 25 שנה לפנסיה בטוחה וטובה יותר. לא הייתי רוצה למצוא את עצמי במצב בו נמצאים הורינו כיום – ללא בטחון פנסיוני.





























נשמור על מה שחשוב:

סגירת הענפים החיוניים – היא בידינו. אם זה חשוב לנו כחברה שהתרבות תמשיך לפרוח, כל אחד מאיתנו יתנדב להיות שותף לארגון אירוע תרבותי פעם בשנתיים. התרבות תתקיים כפי שקורה בישובים קהילתיים ובקיבוצים משתנים.



לסיום אבהיר שאני לא חושבת שאחרי השינוי לא יהיו בעיות וכולם יהיו מאושרים ועשירים. אך, רבות מהבעיות שאנחנו מתמודדים איתן - יפתרו. כמו לפני כל שינוי יש חששות מהלא נודע, זה טבעי.

אוריין גנדלמן























עלון 34 (5805) ט' תשרי תשע"א 17.9.10


 


 


 

6 באוקטובר 1973. שבת. יום כיפור. מלחמה איומה פורצת.

רק לאחר שלושה וחצי שבועות מגיעים אל קו הפסקת האש.

יוסי ניידס, בנם של מרגלית ויעקב, נופל בקרבות הבלימה ברמת הגולן.


 

נובמבר 73'. ישראל עדיין קוברת את מתיה ובבתי החולים –מתחיל תהליך החלמה ושיקום. יש הטוענים שלא הסתיים עד היום. מתחילים לספור מחדש.


 

דצמבר
73'. חיילי המילואים עדיין מגויסים. בחברת הילדים הילד עידן יגודה כותב מכתב לחיל, ומצרף לחבילה של ועדת קשר.

התשובה לא מאחרת להגיע:


 


 

יום רביעי – 19.12.73


 

עידן שלום

קיבלתי את מכתבך בשמחה רבה.

מכתבך הגיע אלי עם החבילה

ששלחה לי ועדת קשר. ולכן

שימחתי הייתה כפולה ומכופלת.

שמחתי לקרוא שחייכם בחברת

הילדים מתנהלים כרגיל. לומדים, מבלים

ומשחקים כדורגל. גם אנחנו כשהיינו

בגילכם קצת למדנו ובעיקר שיחקנו

כדורגל. ורכבנו על חמורים. אני

משרת מתחילת המלחמה ועד היום

ברמת הגולן. כאן עברתי את ימי

הקרבות וכאן אני מחכה ליום

השחרור. החורף מתקרב ובא ....

ובייחוד הלילות הולכים ונעשים קרים.

אנו מתארגנים לקראת החורף היטב

ונקווה, שעד יום השחרור לא נסבול

מהקור יתר על המידה. אני מקווה שנתראה

בבית באחד מימי החנוכה. ושוב תודה. אבישי.


 

(תודה ליוסי יגודה שהעביר למערכת את הגלויה)


 


 


 


 


 

תרשמו ביומנים


 

19.9.10 יום א' – 20:30 שיחת קיבוץ במועדון לחבר.


 

20.9.10 יום ב' - נועם הספר עובד. הרשמה על הלוח


 

22.9.10 יום ד' – סוכות בדשא הגדול (פרטים בעלון).


 

25.9.10 שבת - "יום הילד" - בבריכה.

בין השעות 10:00 – 14:00.

הכנת עוגות – הרשמה חדשה נתלתה

רשימת תורנים – פורסמה אנא בידקו מתי תורכם.


להתראות – גלי וחמי


 


 


 

סדנה להתמודדות עם מחלה של בן/בת משפחה

"מילוא" וקופ"ח כללית, מקיימים סדנה המיועדת לנושאים בעול הטיפול בבן משפחה חולה.

הסדנה מיועדת לבן/בת המשפחה עליהם בעיקר מוטל העול הרגשי של הטיפול.


 

בסדנה 6 מפגשים קבוצתיים שיתקיימו ב"מילוא", בימי ראשון אחר הצהריים

בשעות 16:00-17:30 .

מפגש ראשון יתקיים ב- 10.10.10 (אחרי החגים).

הסדנה – ללא תשלום!! מנחה: עמליה ליבנה (עו"ס) מומחית בנושא .

לפרטים נוספים מילוא – 04-6177351/2 // עמליה - 050-6264944


 

מניסיון אישי: הסדנה מאוד מומלצת ומעשירה והמנחה מצוינת. (אוריין ונירה)


 


 


 

הודעה מטעם ועדת תכנון     

במתחם שבין הנפחייה לאולם הספורט אושרה הקמת דום נוסף, לטובת מגורים לתלמידים של חופי. תנאי להקמת הדום הנוסף הוא שיפור פני האזור, וצעדים בכיוון זה כבר נעשו השבוע. כמו כן נוסף למתחם פאנל סולרי שייתן מענה לצורכי החשמל של הדיירים.


 


 


 


 

על הרהורים והכרעות

רותי בן מיור


 

 

עם בואם של חגי תשרי מצפה לנו גם בואה של עוד אבן דרך בחיינו: אחרי עומס של מפגשים, דיונים והסברים, נאלץ או-טו-טו לקבוע את גורלנו כקיבוץ. חודשים רבים אני עומדת בצד, מתבוננת, מקשיבה, שוקלת ומתלבטת וכעת אני חשה צורך להגיב. עלי להסביר בקצרה:


 

גדלתי עד גיל 19 בארה"ב, בחברה מאוד חומרנית, וכמי שבאה מרקע של המעמד הבינוני הייתי מודעת לאי-השוויון הבסיסי והאכזרי של החברה האמריקאית, בה עשירים מופלגים חיים ברמת החיים הגבוהה בעולם בעוד שאחרים באותה מדינה סובלים מתת-תנאים בדיור, מזון, טיפול רפואי, השכלה ועוד. כילדה נחשפתי לסיפוריהם של רובין הוד ואוליבר טוויסט
והושפעתי עמוקות.

כנערה קראתי ספרים אודות סבלם של אזרחים מאוקלהומה בשנות ה-30 (כולל ענבי זעם המהולל) ושל השחורים באמריקה ולבי יצא אל מוכי הגורל. היה לי ברור מגיל צעיר שחברה קפיטליסטית, שבה הרדיפה אחרי הכסף, הצרכנות המוגזמת והחומרנות לשמן מהוות יסוד, אינה הדרך הנכונה לאנושות ובוודאי לא לי. האלטרנטיבה הסוציאליסטית קסמה לי מאוד, וכשהגעתי לישראל (לראשונה בגיל 17) התאהבתי ברעיון הקיבוצי.


 

ברור לי שהשיטה אינה מושלמת ואף רחוקה מלהיות כזו, ובמשך 37 שנותיי כאן אף חטפתי לא פעם מהלומות ממה שנראה לי כאי-צדק וכאטימות המערכת. ועדיין אני מאמינה בצדקת הדרך הזו. אני רואה מה שקרה וקורה לנו בשנים האחרונות, מאז הרמיזות הראשונות לבאות, ואני נחרדת. נדמה לי שהכסף הפך ל"ערך" העליון בקרבנו ולנושא הראשון בחשיבות בחיינו! כסף, להזכירנו, אינו ערך אלא רק אמצעי – אמצעי להשיג עוד ועוד חומר. זה נחמד שיש רווחה כלכלית אך כסף זה לא מטרה. הלא איבדנו קצת את הכיוון?


 

אני מודה שהיו פעמים בחודשים האחרונים – בעקבת לחץ מכיוונים שונים – בהן כמעט השתכנעתי, או אולי כמעט התפתיתי להיכנע, לקבל את הרעיון ולהצביע בעד השינוי, אבל משהו תמיד עצר בעדי. המשהו, הבנתי בסוף, הוא ההרגשה הפנימית שלי ש"השינוי" (מילה קטנה

המכילה בה הרבה) אינו הדבר הנכון והצודק לעשות.


 

אני אישית לא יכולה להבין כיצד לשרי אריסון "מגיע" לאכול גלידה מתובלת בפתיתי זהב טהור, סתם בשביל הדאווין,

בעוד שבחצר ביתה, בדרום תל-אביב ובאור עקיבא למשל, ילדים מתקיימים על לחם אחיד במרגרינה כי אין למשפחותיהם כסף לקנות אוכל מזין יותר. היא מרגישה עם זה נוח? מה היא עשתה בחייה שמגיע לה יותר מהם, חוץ מאשר להיוולד במשפחה אחרת

מהם? אני באמת לא מבינה ולא מקבלת את כל העניין הזה. לפעמים אני חושבת שאילו היו מגיעים ייצורים נבונים מהחלל החיצון, הם היו נדהמים מהדרך בה מתנהלים החיים

עלי אדמות בשיטה הקפיטליסטית. הדבר בלתי הגיוני ובלתי הוגן לחלוטין.


 


 


 

האם אנחנו רוצים להיראות כך בעתיד? האם נתנו לעצמנו את הדין לגבי צביון החברה שאנחנו רוצים לעצמנו ולדורות

הבאים? האם ניתנה לחברי הקיבוץ הזדמנות להביע זאת? האם ניתנה לנו ההזדמנות לשקול ולהתלבט – לפני שנצביע אם אנחנו מקבלים את סכום הפנסיה המוצע לנו או התמחור הספציפי שהוענק לנו – אם אנחנו בכלל מוכנים ורוצים להיכנס למערבולת של כסף והרדיפה אחריו? האם עוד ועוד תיקונים בחוברת השינוי, המיועדים לשכנע אותנו שהקיבוץ המופרט לא כל-כך רע ואפילו טוב, יכפרו על העובדה שאנחנו בעצם נהפוך לחברה

מעמדית ומנוכרת? האם אנחנו באמת מעכלים שאנחנו עומדים לזנוח את כל

היפה בחיי שיתוף ולהפוך לחברה ככל החברות, עם כל הכיעור והאכזריות שבהן? האם שכחנו שהחברה הקפיטליסטית משחיתה ויוצרת פערים גדולים וניכור בין

אנשים? האם אנחנו חפצים בחברה בה כסף הוא מה שמגדיר אותנו וקונה את המעמד


 


 


 


 


 


 


 

שלנו?
האם לא אכפת לנו שמקימי המקום היפה והמיוחד הזה בוודאי מתפתלים באי-נוחות בקבריהם בימים אלה ויתהפכו לגמרי אם יוחלט בהצבעה הקרובה להפוך את הקיבוץ ללא-קיבוץ?

אני מוחה, בתוקף ובצער, על כך שעד היום לא נערך דיון אמיתי בסוגיות אלו, ולא הגענו ביחד להסכמה (אם הדבר בכלל אפשרי) בשאלה האם אנחנו רוצים לחיות בחברה קפיטליסטית, בה עשירים ועניים, בני מזל ומוכי גורל, אנשים בפסגה ואנשים בתחתית הערימה. אנחנו חייבים לדעתי לראות את התמונה הגדולה (הכוללת את מצבם של אחרים ולא רק את מצבנו הפרטי, והמצב בעתיד הקרוב והרחוק של כלל החברים) ולא רק את מסך המחשב המדגים לנו שהשיטה החדשה תיטיב עמנו אישית. אני תקווה שכאשר תינתן לנו סוף-סוף ההזדמנות להביע את דעתנו, נעשה זאת בתבונה וברגש. אני תקווה שלא נחשוב רק על הכיס וכמה מטבעות הוא עשוי להכיל, אלא גם – ובעיקר – על הרוח. שלנו ושל הבאים אחרינו.

שבת שלום ושנה טובה, רותי בן מיור


 


 


 

 


 

מעברים בחיי הילד - מפגש עם מיכל דליות

במועדון הברלה בלהבות חביבה ביום א' 19.9.10 פגישה עם מיכל דליות.

ההרצאה תעסוק במעברים בחיי הילד בכלל, ובמעברים בין גן לגן, או לבי"ס מכיתה לכיתה - וכד'.


 

משך ההרצאה: כשעה וחצי, ומיכל משתפת את הקהל במהלך ההרצאה.

עלות כניסה לתושבי מועצה אזורית מנשה - 60 ₪ (70 ₪ למי שלא)


 


 


 


 


 

רותי שנה טובה (שוב)


עמי גלעד


 

קל לי מאוד להתחבר לתחושות הצער והשבר שמלוות את התהליך עבור רבים. גם אני חושב שהעקרונות והערכים עליהם הוקם הקיבוץ הם טובים ונכונים ומוכן לחתום על כל אחד מהם.

אך כן, איבדנו את הכיוון. וזה לא קרה בחצי שנה האחרונה.


 

לצערי "המסגרת השיתופית-שוויונית", שמוזכרת בעלון זה, כבר מזמן אינה התיאור האמיתי של מה שקורה בקיבוצנו. כמה דוגמאות:

  • איפה השיתוף, אם אלה מאיתנו שנולדו בקיבוץ חולקים את ירושתם (נכסי הקיבוץ) עם כולם, בעוד אחרים הגיעו מבחוץ עם ירושות ונכסים שנשארים בחשבונם הפרטי?
  • איפה השוויון אם חלקנו נהנים מתקציב גדול יותר מפי שלושה מאחרים - וזאת ללא קשר (ולרוב קשר הפוך) - לתרומתם?
  • איפה הצדק אם חבר קיבוץ שילדיו עזבו את הקיבוץ אינו מסוגל לעזור להם - לא משנה עד כמה הוא מוכן לעבוד ולהתאמץ בשביל זה?

אחד הדברים הראשונים שמנסה תכנית השינוי לעשות, הוא לאזן את עיוותי ה"שוויון והשיתוף" של השיטה השיתופית.


 

מראה מראה שעל הקיר

נכתב רבות, בעלון זה ולפניו, על כך שהכסף אינו המוטיבציה העיקרית לעבודה. בכל זאת, עצם החיפוש אחר "דרכים מתקדמות לתגמל ולתמרץ את החברים" מראה כי המוטיבציה הפנימית שאמורה להיות אצל כל אחד מאיתנו - כבר לא מספיקה. חברים רבים עובדים כי "חייבים" ועושים את המינימום הנדרש. לעומת זאת הם מוכנים להתאמץ מאד כשהם מתוגמלים ישירות לכיסם... מכירה את התופעה? אז אולי כדאי לנו להביט במראה ולהודות באמת?


 

לשמחתי, הפחדת הציבור באיומים על העתיד השחור הצפוי אינה חלק ממסע ההסברה של תומכי השינוי. לעומת זאת הפחדה הפכה חלק בלתי נפרד מדברי המתנגדים לשינוי. מושגים כמו "קיבוץ מעמדי" והבטחות כי אנו הולכים להיות חברה קפיטליסטית מושחתת, שתיצור בתוכנו מוכי גורל ומשפחות ג'ואד (ע"ע "ענבי זעם") – אין להם שום קשר למציאות.


 

 

כמה עובדות על פערים

ושוב, הנה כמה דוגמאות לצמצום הפערים בהצעת השינוי:

- היחס בין התקציב הגבוה ביותר לנמוך ביותר בקיבוץ ה"שוויוני" של היום הוא 3.6!


 

- לאחר השינוי, היחס יעמוד על (הפתעה!) 3.5! ז"א שלא רק שלא יגדל, הוא אפילו יקטן.


 

ולשם השוואה: הפער בין העשירון העליון לתחתון במדינת ישראל, הוא 1:14


 

אז איפה אנחנו – עם כל חילוקי הדעות שלנו – ואיפה הקפיטליזם החזירי?


 


 

עקרונות חשובים - נשמרים

כמי שהיה , ועודנו, שותף לגיבוש תוכנית השינוי אני יכול להבטיח לך, כי אלה העקרונות שאנו פועלים על פיהם :


 

  1. לא כל החוכמה נמצאת אצלנו – צריך להקשיב לחברים ולאחרים - וללמוד מהם.
  2. קיבוץ עין-שמר צריך חוברת מעודכנת - אשר תתאים לו.
  3. עלינו ליצור מכנה משותף, רחב ככול האפשר, בין הצרכים של קבוצות האוכלוסייה השונות.

אני מאמין שההצעה , מתייחסת בכובד ראש לעקרונות אלה וגם מציעה פתרון הוגן.


 

דווקא הצעות פופוליסטיות, כמו להעלות את הפנסיה ל-5,500 ₪ (למה לא 8,000? או 20,000?) - הן ההצעות שגוררות אותנו למלחמת גילאים ולהתחייבויות חסרות אחריות.


 

זהו הסיבוב השלישי (שאני זוכר) שלנו בבדיקת/עדכון/דיון על אורחות חיינו. שני הסיבובים הקודמים התאפיינו בהרבה דיונים, התלבטויות וחיפוש הסכמות מלאות. לצערי בעין-שמר זה הביא להצעות שאף צד לא יכול היה לחיות עימן. הדעות בקיבוץ חלוקות והגיע הזמן להציב את הדברים על השולחן ולקבל החלטה אמיצה על המשך דרכנו. כל החלטה שתתקבל היא לגיטימית, ותדרוש מכולנו סובלנות, ויתורים רבים ועבודה רבה.

שבת שלום, עמי.


 

 


 


 


 


 

שיחת קיבוץ ביום א' 19.9.10 ב- 20:30 במועדון

  1. בחירת ועדת פרט
  2. מינוי נציג התאגידים להנהלה כלכלית של עין שמר
  3. בחירת מרכז לועדת השתלמות
  4. בחירת נציגת קבוצת "עתודות" לנושא העברות פנסיוניות
  5. שינוי בהרכב הנהלת הקהילה

הקלפי יתקיים ביום ו' 24.9.10 וביום א' 26.9.10


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

פנייה למנהלי הקהילה / אלי שלזינגר


 

  1. הצבעות רבות מובאות לאחרונה לקלפי. אך לדעתי, אין זה תקין, שחברים מובאים להצבעה ללא שהציבור מקבל מידע על כישוריהם או ניסיונם הקודם, הנוגעים למילוי התפקיד או הועדה אליהם הם מועמדים או הרקע בתחומים אחרים.

אני רואה בזאת טעם לפגם, וחושב שבעתיד יש לחייב חברים המועמדים לתפקידי

ניהול או חברות בוועדה או צוות, – להציג עצמם בשיחה או בדף מידע שיחולק

לחברים לפני ההצבעה.

אני חושב שעל מנהלי הקהילה, להקפיד שממלאי תפקידים בכל הרמות יובאו להצבעת

קלפי, רק לאחר שהציגו עצמם, או נמסר בשיחה או בדרך ציבורית אחרת, מידע רלוונטי

על כישוריהם וניסיונם. כך נוכל להצביע ולבחור - נכון יותר וטוב יותר.


 

  1. יש לי הרגשה, שמתוך ריבוי תפקידים ומקומות עבודה, נושאים רבים בחיינו נופלים בין

הכיסאות. כך למשל חבר המוצא עצמו מבקש לפנות לממלא תפקיד או אחראי על פינוי

פסולת בניין או צנרת. אל מי עליו לפנות?

חבר הרואה בשורת המכוניות החונה מדי בוקר לאורך כביש הכניסה שלנו מפגע חנייה

בטיחותי – אל מי עליו לפנות?

חברים המעוניינים שנושא פחי האשפה הפתוחים יטופל – אל מי עליהם לפנות?

ועוד נושאים ובעיות הנופלים בין הכיסאות, או נותרו חסרי כתובת מוגדרת וברורה.

מאוד אשמח לדעת: מה הנהלים? איך ניתן לדעת, מי אחראי ואל מי פונים?


 

תשובת רוני גלעד לסעיף מס' 1:


 

רכזי ועדות / פעילויות - כל המועמדים שהועלו ועולים לשיחת קיבוץ ע"י הנהלת קהילה, עברו את המלצתה לאחר דיון איתם ובלעדיהם. המועמדים מוצגים בשיחת הקיבוץ, ניתנת הזדמנות לכל החברים לשאול שאלות ולהביע את דעתם. לבסוף הבחירה נעשית בקלפי.

תהליך זה מאפשר הכרות עם התפקיד ועם המועמד/ת.

חברי ועדות – חברי הועדות נבחרים ע"י רכז הועדה הרלוונטית ומאושרים בהנהלת הקהילה, פרוטוקול הנהלת קהילה  מפורסם בעלון וכל חבר יכול לערער ולבקש דיון בשיחת קיבוץ. לשיטת בחירות זו של חברי ועדות שתי סיבות עיקריות:

  1. חשוב שרכז הועדה יעבוד עם אנשים שנוח לו איתם כדי שהועדה תצליח לתת את השירות המקסימאלי לחברים (כי זו הרי המטרה).
  2. חברים רבים רוצים לתרום מיכולתם ומזמנם, אך חוששים מאוד מהקלפי. (חבל לדעתי להפסיד חברים אלו....).


 

תשובת יוסי בוריס לסעיף 2

- פינוי פסולת- הכתובת היא: שאול.

- מפגע בטיחות, מכוניות חונות- הכתובת הייתה בעבר אצל רכז/חברי ועדת הבטיחות. (כיום

אין ועדה העוסקת בזה. חברים המעוניינים לקחת תפקיד זה - מוזמנים לפנות לעידן)

- פחי אשפה פתוחים- הכתובת היא: מחלקת התברואה במועצה האזורית.


 


 


 


 

 


 

מזל טוב

לפנינה דגן

להולדת הנין

נכד לרחלי ואיתן

ברכות חמות לכל המשפחה


 


 


 

לנעמה פוקס

לרגל השחרור מצה"ל

ברכות חמות

וקליטה מהירה באזרחי

מועדת קשר ובנים

 


 


 

חג סוכות


 


 

חברים שלום! בעקבות שמועות כי לא יתקיים השנה חג סוכות, התארגן לו צוות – ואנחנו שמחים להודיע כי יהיה גם יהיה לנו חג. והנה הלו"ז:


 

ביום א' – 19.9 – הקמת הסוכה על הדשא הגדול ע"י צוות החממה, מתנדבים יתקבלו בשמחה!

ביום ג' – 21.9 – פעילות להכנת קישוטים לסוכה בשעה 16:00 בדשא הגדול.

הקמת הבמה וסידור שולחנות וכסאות – מתנדבים יתקבלו בברכה!

ביום ד' – 22.9 – ערב החג, נתכנס בשעה 20:00 תחת הסוכה, 20:30 – מתחיל החג,

ולאחר מכן יוקרן סרט לכל המשפחה.


 

נשמח לכל עזרה - החל מהתנדבות להופעות, דרך סידור הכיבוד בערב החג וכלה בפירוק כמובן!!!


 


 


 


 


 


 


 


 


 

תודה מראש, צוות החג המאולתר: אורן תירוש, הגר צ'נסקי, עלי אלון, אבנר ארבל וחיה חרודי.


 


 


 


 

"החוק היבש לא נרטב אף פעם"(*)

שיחה עם שלומית מילמן, שנבחרה לאחרונה לרכזת צוות למניעת הטרדה מינית


 

אוטופיה מס' 1: הקיבוץ מקום מוגן. חברה סגורה שחברים וחברות מוגנים בה.

עובדות החיים: זו בדיוק הסיבה, שגם בקיבוץ אנחנו זקוקים לגוף מטפל. אם לא מטפלים –אין הגנה.

אוטופיה מס' 2: הקיבוץ זו משפחה מורחבת. בבעיות מסוג הטרדה מינית – צריך לטפל "בתוך המשפחה".

עובדות החיים: משפחה לא יכולה לטפל גם בקורבן וגם בתוקף כאשר שניהם "משלה". כך משמרים מעגל של הזנחה וחוסר טיפול.

אוטופיה מס' 3: נשים הן באופיין "פתייניות" ובעצם מתגרות ומזמינות את התוקף, אם בצורת לבוש ואם בהתנהגות "מזמינה".

עובדות החיים: אין קשר בין צורת לבוש או התנהגות הקורבן. עובדה: בחוף הים כמעט ולא מתרחשות תקיפות. רוב התקיפות מתרחשות בבית, בשכונה – בסביבה המוכרת לתוקף ולקורבן.


 

נתחיל בפרט מעניין: בהצבעה שהתקיימה בסוף אוגוסט 2010, נבחרה שלומית מילמן, ברוב חסר תקדים של 87 בעד מול מתנגד יחיד, לרכזת צוות למניעת הטרדה מינית.

הנתון הזה מעלה מחשבה: או שאנחנו אדישים לחלוטין לנושא, או שהפנמנו את החשיבות של קיום גוף שיעסוק בהטרדות מיניות. נקווה, שהאפשרות השנייה - נכונה.


 

הוגה הדעות תומס מור טבע את המושג "אוטופיה" בניסיונו להגדיר חברה מושלמת אך היפותטית. גם מייסדי הקיבוץ יצאו לדרך, לבנות חברה חדשה ואדם חדש. המציאות הייתה (ועודנה) – שונה. הקמת צוות למניעת הטרדה מינית הוא צעד בכיוון הנכון לטפל בעוד פינה אפלה בחיינו.

ברקע, סיפורים קשים על פגיעה מתמשכת, שהתרחשה בקיבוץ זה או אחר, מתחת לאפם של החברים – שידעו ושתקו. כי "לא נעים", כי זה "אחד משלנו", כי "עדיף לטפל בזה בכלים שלנו" ועוד תירוצים יצירתיים שתפקידם היה להגן על שמה הטוב של הקהילה.


 

שלומית מילמן: החוק קיים 12 שנים (מ-1998), ומנסה, בין השאר, להקיף את בעיית הגדרתה של הטרדה מינית . מטרתו לסייע בידי נשים לעמוד על זכותן. או במילים אחרות: ללמד ילדים, מתבגרים ובוגרים לומר - "לא". גם אם החוק מתכוון לגברים ונשים – הרי שבמקור כוון לנשים.


 

_______

(*) הכותרת הוא שירה של להקת "מוניקה סקס", לאחר מקרה האונס בשמרת


 


 

איזה כלים מעמיד החוק בידי האזרח?

שלומית: על פי חוק מדינה, כל מקום עבודה המעסיק מעל 10 אנשים - מחויב במינוי "ממונה על מניעת הטרדה מינית". לכן קיבוץ, שיש בו גם מקומות עבודה, גם עובדי קבלן – נכלל בהגדרת החוק. פרט לצוות הקיבוצי, מונו במפעלי הקיבוץ (הגומי ומיניפלסט) חברים האמורים לשמש ככתובת לעובדים הרואים עצמם נפגעים על ידי עובד אחר או בעל סמכות.

זאת אומרת שהחוק מתייחס גם ליחסי מרות

שלומית: פרשיות
קצב, רמון, אקס שרי האריסון, איציק מרדכי – הם העלו למודעות את החוק וגם כלי בידי נשים להתלונן ולהשיג הרשעה.

הרי מדובר באזורים אפורים של יחסי אנוש שניתנים לפירוש כזה או אחר

אין ספק שבמקומות עבודה מתקיימים ממילא יחסי עובד-מעביד וגם יחסי מרות.

ובכל זאת קיימים 5 סוגי הטרדה מינית אסורה:

1. סחיטה מינית באיומים.

2. מעשה מגונה אסור (כל הקשור במגע פיזי שלא בהסכמת האדם).

3. הצעות מיניות (תוך ניצול יחסי מרות או קטינים – זוהי הטרדה מינית).

4. התייחסות חוזרת ונשנית של אדם לזולתו – המתמקדת במיניותו.

5. ביזוי או השפלה (התייחסות מבזה או משפילה ביחס למין האדם

או לנטייתו המינית).


 

מקומות עבודה הם רק "זירת פשע" אחת...

שלומית: גם בחיי חברה רגילים, יש מיקרים של הטרדה מינית.

במהלך השנים, היה קושי בחברה כמו שלנו להודות, שמדובר במעשה פלילי שיש לטפל בו על ידי אכיפת חוקי המדינה.

אנחנו חברה סגורה בעלת תפיסה עצמית אליטיסטית. "אצלנו – דברים כאלה לא קורים".

והרי ידוע על מקרים קשים בקיבוצים, שחשיפתם התאפשרה כשהעזנו להודות שאיננו מושלמים. עבירות מין מתרחשות גם כאן - וחוקי המדינה חלים גם עלינו.

בנות ובנים כיום כבר חיים במציאות אחרת?

שלומית: אני מאמינה שכן. גם בזכות העובדה שצוות כמו שלנו פועל בכל הקיבוצים והמפעלים אבל גם בגלל שקודים חברתיים השתנו באופן דרמטי בעקבות אותן פרשיות של "מפורסמים" שעזרו להגדיר מחדש את הקווים האדומים בכל הקשור להטרדה מינית .

מה המסר שהכי חשוב להעביר?

שלומית: חשוב להביא לידיעת נשים וגברים, שאינם לבד. היו כבר מיקרים ואנחנו כאן כדי לעזור. הקיבוץ נחשב כמקום מוגן – וזוהי בדיוק הסיבה שאנחנו זקוקים לגוף מטפל.

אם לא מטפלים – אין הגנה.

היו כבר פניות?

שלומית: טיפלנו במספר פניות של חברים, שהבינו שיש מה לעשות. פעלנו בעיקר בתחום המניעה ועצרנו תופעות לא רצויות.

איך "מעבירים מהלך" או "מחליפים דיסקט"?

שלומית: רוב הנשים ימנעו "מלפגוע ברגשותיו" של הצד התוקף. כדי להעביר מהלך אתה חייב להיות קיצוני. לגברים קשה לקבל את זה. כי על פי אמות מידה מוכרות "הם בסדר" "ככה זה היה תמיד". אנשים שהוגדרו כנורמטיביים – לפתע צריכים לבנות דפוסים חדשים עם הגדרת "נכון" ו"לא נכון" חדשה. זה לא קל.


 


 

בעולם אינטרנטי, שבו יש זמינות ונגישות גבוהה לאתרי פורנו, המשימה שלכם נראית בלתי אפשרית

שלומית: הזמינות הגבוהה של אתרים פורנוגראפיים שבהם האשה היא אובייקט מיני יצרה דיסוננס בין התמונה המעוותת (תרתי משמע) המתקבלת בהם ובין המציאות. ברור שלילדים שלנו יוצבו שאלות לא קלות של הגדרה וגבולות בין מותר לאסור, נכון ולא נכון.

במערכת החינוך, חינוך מיני נתון בידי מחנכים שהתמחו בנושאי מיגדר, זהות מינית וכד' – ובשיעורים נפרדים לבנים ובנות, הם אמורים לדבר בפתיחות על המורכבות.

איך, ברגע האמת, כל אותם חוקים, הגדרות מחודשות ומסרים על "הזכות על גופנו" - אמורים לעמוד לרשותנו?

שלומית: נשים צעירות או בוגרות וחזקות עדיין "חוטפות שיתוק" כשנתקלות בתקיפה מינית או "רק" בהטרדה מינית. מעטות יתייצבו בתוקף מול גבר הנמצא על הגבול או חצה אותו.

זה רגע של הלם. לא ברור ברגע המקרה – שזוהי תקיפה.

אולי משהו מהשיח הציבורי והעובדה שאנחנו כאן – יגיע ויחלחל למודעות.

אנחנו חיים בעולם מאוד מבלבל. מה נחשב למשפטי הטרדה מינית או אחרת?

שלומית: למשל - הערות שמתייחסות לחלקי גוף מסוימים – "איזה ישבן חמוד וסקסי" או

"יש לך חזה לתפארת", או "אני לא יכול להוציא אותך מהראש שלי".

נערה או אישה חייבת להבהיר לו, שיפסיק עם אמירות כאלו. אם ימשיך - זו הטרדה.

ושוב אם יש יחסי מרות - זו הטרדה גם אם לא אמרה דבר.

כשהיינו ילדים, "טחנו" ברדיו שיר "כשאת אומרת לא – למה את מתכוונת".

שלומית: נכון. אבל זה היה פעם. הגירסה המעודכנת, שכתב דן אלמגור נשמעת כך:

 

כשהיא אומרת "לא"

לזה היא מתכוונת,

לזה היא מתכוונת

כשהיא אומרת "לא".

לכן ה"לא" שלה סופי מוחלט

כי היא קובעת, לא שום בית משפט.

אז אל תהיה לי תרנגול

ואל תהיה חכם גדול.

היא לא אומרת "כן" "אולי" או "בוא"

כשהיא אומרת "לא"

היא מתכוונת "לא".

 


 


 

 



נכון/ לא נכון

- "רק ילדות נפגעות". לא נכון: בנים ובנות עד גיל 10 – נפגעים באותה מידה.

- "גברים כמעט ולא מותקפים מינית".


לא נכון. כל גבר שישי עובר תקיפה מינית. ב- 90% זה קורה עד גיל 18.

- "תקיפות מיניות או אונס לרוב מתרחשים במקומות מבודדים וחשוכים ע"י תוקף זר".


לא נכון. תקיפות לרוב מתרחשות בסביבה מוכרת וע"י אדם מוכר. (בבית, בשכונה וכד')


 

שלומית: אני מזמינה חברים וחברות שרואים עצמם נפגעים, לפנות לאחד מחברי הצוות

(תמנע דגאי, קובי גרוסמן, רקפת זוהר או שלומית) - ויזכו לטיפול דיסקרטי, תומך ומקצועי.


 


 


 


 

מדיוני הנהלת קהילה מתאריך 1/09/10


 

  1. ברכנו והתברכנו לשנה טובה ומוצלחת


 

  1. העברת קצבאות נכות של ביטוח לאומי לנפגעי תאונות עבודה

    דויד ואיה מלומן העלו הצעה להעביר קצבאות נכות של בטוח לאומי ישירות לחברים הזכאים, בדומה לקצבאות משרד הביטחון.


    הוחלט: במידה ולא תעבור ההצעה על שינוי אורחות החיים, נבחן בחיוב את ההצעה בתוך שישה חודשים מההצבעה.


     

  2. מסמך עקרונות להקמת גן האירועים בעין שמר

    הנהלת הקהילה מציעה לדחות את הקמת גן האירועים במיקומו המוצע. זאת לאור הקרבה למפעל הגומי, שיש בה פוטנציאל בעייתי בתחום זיהום ורעש. במידה ובכל זאת יקודם הפרויקט יש להבטיח כי היזם מתחיב להימנע מתביעות בנושאים אלה.


     

  3. הרכב הנהלת הקהילה החדשה

    רוני הציגה את המצב הקיים היום ויוסי הציג את ההרכב המוצע:


     

    מצב קיים                 מצב חדש

    מזכיר                    מזכיר

    מנהל קהילה                מנהל קהילה

    משאבי אנוש                משאבי אנוש


     

    ועדת פרט                מרכז ועדה / תחום

    ועדת חינוך                מרכז ועדה / תחום

    ועדת צעירים                מרכז ועדה / תחום


     

    3 מומלצי מנהל קהילה            4 נציגי ציבור

    3 נציגי ציבור


     

    סה"כ 12                 סה"כ 10    


     

    הנהלת קהילה מאשרת את ההצעה.

    יובא לשיחת קיבוץ.


     

  4. עדכונים

    שיפוצים : נאוה עושה מאמצים לקדם את השיפוצים.

    מרכז ועדת השתלמות: הוצע ערן אפל – הנהלת קהילה מאשרת.

    ועדת פרט: החברים הבאים מוכנים להיות בוועדה ולעבוד כקודמיהם, ללא מרכז: קובי גרוסמן, פיט אברהמי, ניבה גולן, דגנית חננאל. מבקשים לעמוד להצבעה כגוף אחד.

    הנהלת הקהילה מאשרת את ההצעה.

    תהליך השינוי: צוות פנסיה עבד בתקופה האחרונה בצורה אינטנסיבית ובצורה אחראית

    ויוצאת מן הכלל. כמו כן פורסם הלו"ז לחברים.


     

    רשם: יוסי בוריס.


 


 


 


 

מה נשתנה?


 

מתוך תוכנית השינוי – פרק הדיור


 

דירת קבע לכל חבר

בתוך עשר שנים!

  • כל מי שהיו חברי עין שמר ביום השינוי זכאים ל"דירת יחוס" מלאה. ("דירת ייחוס" = 80 מ"ר במצב טוב).
  • לוח זמנים - בארבע השנים הקרובות יועבר מליון ₪ בשנה לטובת שיפוצים / בניה – כל מה שיקדם את החברים לדירות ייחוס. בסך הכול יועברו 10 מ' ₪ להשוואת תנאי דיור – בתוך 10 שנים.
  • תור הדיור
    ייקבע לפי הפער בין ותק המשפחה לבין מצב דירתה. (+ קידום לצרכים מיוחדים כגון ילדים, בריאות וכו').
  • בניה פרטית – משפחות שישפצו או יבנו בעצמן, הקיבוץ יממן עד זכאות של דירת קבע. ההתחשבנות – לפי תור דיור.
  • שיוך דירות – אם הקיבוץ יחליט על שיוך דירות (או העמקה של שיוך נכסים) – המועד בו עבר השינוי בקלפי ייחשב ליום הקובע.
    משמעות השיוך: הגדלת הנכסים האישיים, הגדלת הביטחון הסוציאלי ויכולת הורשה.


 


 


 

אחרי שיחת הקיבוץ ביום א' 19.9.10 ב- 21:15

פגישה בנושא דיור

* מהי דירת ייחוס?

* איך נבנה התור?

* כמה זמן ייקח לקבל דירת ייחוס?

בואו לשמוע ולהתרשם


 


 


 


 


 

פותחים שולחן

מועדות בריאות ורווחה

לחברים שלום כידוע לכולם, אנחנו קיבוץ מתבגר והנסיעות לביה"ח לבדיקות וטיפולים מתרבות. אנו רואות חשיבות רבה בליווי משפחתי של החולה וכניסה של בן המשפחה עם החולה לרופא לשמוע חוות דעת ולתמוך בבן המשפחה. רק אם אין כלל אפשרות של משפחה, כולל כמובן בני משפחה שלא חיים בקיבוץ, ניתן לפנות אלינו לעזרה בהסעה ונשתדל לסייע כמיטב יכולתנו. בהזדמנות זאת אנו פונות לחברים וחברות שמוכנים לסייע בהסעות אלו לפנות אלינו. שרק נהיה כולנו בריאים ולא נזדקק קרן ואוריין

מסידור הרכב

א. אני מזכירה שוב: הזמנות שהוזמנו מהיום למחר - אינן בטוחות. גם אם הסידור אישר לכם רכב. השתדלו להזמין מראש.

ב. ארון המפתחות ייסגר ביום שישי בשעה 17:00 ויפתח בשבת ב 18:20. במקרה חירום ניתן להתקשר אלי. לצמים שבינינו- צום קל וגמר חתימה טובה.

ג. באתר הקיבוץ – מופיעה פריסת מכמונות מהירות חדשה בכבישי הארץ. תודה לעודי דגאי שהעביר לידיעתנו. אוריין


 


 

למש"א דרושים

נציגי ציבור להנהלת מש"א

דרישות התפקיד:

- נוכחות בישיבות

- דיסקרטיות

- התמדה

- רצינות

- רצון לתרום ניתן להציג את מועמדות לעידן יגודה עד ל – 4/10/10

עלון 33 (5804) א' תשרי תשע"א 9.9.10


 


 


 

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה

תרגום: רפי וייכרט


 

 

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.


 

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.


 

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.


 

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

 


 

(ארבעה בתים מתוך השיר "סוף והתחלה" מאת הסופרת הפולניה כלת פרס נובל לספרות).


 


 


 

ש נ ה ט ו ב ה !

מסיבת ראש השנה תיערך ביום ד' 8.9.10

מתאספים ב: 20:00 בדשא הגדול

הערב יחל בשעה 20:30


 


 


 


 

אופטימיות


 

הרי לא חסרים חגים בלוח היהודי עם התחלה חדשה:

ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. זו התחלה.

פסח – ראשון מבין שלושה רגלים עליהם מצווה עם ישראל. מסמן את האביב והחירות.

שנאמר בשמות יב- 2: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".

גם זו התחלה.

יום העצמאות – קיבלנו עוד צ'אנס להתחיל בפרויקט הבנייה הגדול שנקרא מדינת העם היהודי.

עוד סוג של התחלה.

בביכורים – מתחילים לאסוף את היבול מהשדה.

והסילבסטר? נכון לא בדיוק "קדוש יהודי" אותו סילבסטר, אבל עבור רבים - זהו ראש השנה האמיתי.


 

ובכל זאת ראש השנה הוא האופטימי מכולם.

ממוקם בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, מביא הקלה ותקוות להתחלה.

נגמר החום הגדול ויש סיכוי לגשם. שנה גשומה היא שנה מבורכת. הלוואי.

הילדים סיימו את החופש – והנה הם מתחילים גנון, גן חדש, או עולים כיתה.

ויהודים יבקשו בתפילת נעילה של יום כיפור: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום".


 

לרגל ראש השנה, מניח העלון לענייני החולין והסערות, לטובת נקודת הזמן שיש בה סוף והתחלה.

ביקשנו מחברים שנכנסים או מסיימים תפקיד - לשתף בהרגשה.

מאלה הנמצאים בכיתה משני צידי שולחן המורה - ביקשנו לנסות ולתאר איך ומה עובר בראש.

סטודנטים שאו-טו-טו יקבלו את התואר ואלה שרק מתחילים במירוץ – גויסו גם הם.

יש שמימשו חלום והחלו בעבודה חדשה. התחלה המלווה בהתרגשות של הגשמת השאיפות.

ואיך אפשר בלי אלה, שהשנה שידרגו עצמם לראשונה ממעמד "הילדים של" למעמד של "ההורים של". איך זה עם הבן הבכור?

לכל אלה, ששמו נקודה והמשיכו הלאה, ולאלה שפתחו פרק או פיסקה – מוקדש העלון.


 


 

ונדמה שבצירוף המילים: "שנה טובה" – הכל פתוח. נירה


 


 

לחיילינו

ביחידות השדה הקרביות, בחזית המשרדים, חדרי הבקרה והמחשבים, ביחידות ההדרכה והסיור - לכולכם אנו שולחים ברכות, שתהיה השנה הקרובה שנת בטחון ועמידה במשימות.

והעיקר: לחזור הביתה בשלום. כאן אנחנו מחכים לכם בחיבוק אוהב.

ועדת קשר ובנים


 


 

שלום כיתה א'

בחיי אורי אלימלך (בנם של שרית וגבי, נכד לשלומית דקל) ושני גלעד (ביתם של רוני ועמי, נכדה לפנינה ושאול, נינה לאלי שלזינגר) – זה היה שבוע מיוחד:

הם התחילו ללמוד בכיתה א' בבית הספר "רעות".


 

נו - איך אתם מרגישים ?

שני: אני מאוד מתרגשת. ראיתי את שיעורי הבית של אח שלי, עופר, שהוא

בכיתה ג', וזה נראה לי מאוד קשה.

אורי: גם אני מאוד מתרגש. בעיקר משיעורי חשבון וקריאה אבל אני גם שמח.

שני: אבל אני לא חושבת ששיעורים בכיתה א' יהיו קשים כמו של כיתה ג'.


 

יש דברים שאתם מאוד מחכים כבר ללמוד?

שני: אני מחכה ללמוד תנ"ך, כי אין לי מושג בתנ"ך.

אורי: אם נלמד תנ"ך אני אוכל ללמוד על השמות במשפחה שלי, שהם מהתנ"ך.


 

כמה כיתות א' יהיו ב"רעות"?

שניהם: 6 כיתות.


 

שניכם תהיו באותה כיתה?

שני: לא. מעין שמר אני אהיה בכיתה אחת עם פז בן-דהאן (זרטל) והמורה שלי היא אביטל.

אורי: אני אהיה בכיתה עם עדי שאשא, שי אלון וטל עזר והמורה שלי היא עדנה.


 

כשעוברים לכיתה א' גם עוברים למרכז הצעיר. זה משמח אתכם?

אורי: יש ילדים שחושבים שבמרכז הצעיר הכי כיף. יש משחקים ומחשבים.

שני: יהיה כיף, אבל כשנעבור למרכז הבוגר יהיה עוד יותר, כי יהיה מותר לנו לקחת מה

שרוצים בחדר האוכל.


 

תסבירו לי...

שניהם: במרכז הצעיר אנחנו לא יכולים לקחת בחדר האוכל, גלידות ו"ברד". אבל אפשר לקחת

שוקו. לילדים במרכז הבוגר כבר מותר לקחת הכל. גם גלידה ו"ברד".


 

שני: אני יכולה לשאול אותך משהו?

אני: בהחלט.

שני: למה את כותבת את כל מה שאמרנו לך?

אני: כי אני רוצה לספר בעלון, לכל החברים בקיבוץ, שאתם מתחילים כיתה א'. וגם לאחל לכם שתיהנו מכל השנים שיש לכם ללמוד ב"רעות" ואחר כך במוסד "מבואות עירון".


 

אתם חושבים שיהיה לכם טוב בבית הספר?

אורי: אני חושב שיהיה מעניין וכיף.

שני: אני עוד לא יודעת. מה שיהיה – יהיה...


 


 


 


 

לכבוד השנה החדשה –כמה מלים על החירות

רקפת זוהר


 

לפני יותר משלושים שנה, התנערה התנועה הקיבוצית מן התפיסות של "קולקטיביות רעיונית", "חברה מגויסת", "שוויון מכני" והרימה את נס החירות האישית והמימוש העצמי.

אפשר להתגאות בכך שחברים מעין שמר היו בין מובילי העידן החדש!


 

חופש הוא, על פניו, היכולת לעשות מה שרוצים, מה שמתחשק... אבל לא רק. בימים אלה של חשבון נפש, אני חושבת דווקא על הצד השני של מטבע החירות – והוא צד האחריות.


 

אחריות – מהמילה "אחרֵי" – מבטאת עמידה מאחורי מעשינו ונכונות לשאת בתוצאותיהם.

אחריות – מהמילה "אחר" – מבטאת דאגה ואכפתיות לזולת כעמדה מוסרית.


 

עם פרוס השנה החדשה, אני מאחלת לקיבוץ עין שמר, על שלל חבריו היחידים והמיוחדים,

שנדע לנצל את החירות שניתנה לנו לממש שאיפותינו ותקוותינו האישיות והקיבוציות

שנאזור אומץ לקחת אחריות על בחירותינו והחלטותינו

שבכל החלטה שלנו נזכור תמיד גם את הזולת, את האחרים, על צרכיהם ותקוותיהם.

מי יתן ונשכיל לשלב בין השלושה. שנה טובה, רקפת


 


 


 


 


 


 

סיום שנה ... תחילת שנה... ראש השנה תשע"א
יוסי בוריס

הנה מסתיימת עוד שנה, לא יעזרו לי כל ניסיונות ההתחמקות, לא תעזור עצימת העיניים, לוח השנה לא עובד בשביל אף אחד ולכן גם השנה הגיע חודש אלול עם בשורת הסליחה בכנפיו.

הנה מסתיימת עוד שנה, כמו כולם גם לי קשה. קשה לי חשבון הנפש, קשה לי להתעמת עם העבר, להתווכח עם ההווה ולקבל על עצמי עתיד. למי קל לחפור בזיכרונות ולאתר בדקדקנות את הדברים בהם הוא נכשל? בדומה לכולם אני מעדיף את הנירוונה של יהיה בסדר ושום דבר נורא לא קרה. אחד הדברים המאפיינים את חיל האוויר לעומת החילות האחרים הוא התחקיר. בחיל האוויר העלו אותו לרמה של אומנות. באזרחות אין אף אחד שמכריח אותך לבצע תחקיר אישי, לאתר את נקודות הכשל, מילת המפתח היא "סליחה".


 

לכאורה פשוט כל כך, אולם בפועל קשה מאין כמוהו. האם קל לנו להודות בטעות? האם אנו מסוגלים לעמוד מול המראה במקרה הטוב (בין אדם לאלוקים) או מול החבר/אישה/ילדים, להשפיל מבט, להנמיך קול ולבקש סליחה?
בעולם פוסט-מודרני הישגי ומנוכר, קשה להודות בטעות וקשה עוד יותר להודות בכישלון. מערכת הכחשות מתעוררת כדי לשמור על דימוי עצמי נכון. יועצי תדמית ופרסום פנימיים דוחים כל ניסיון של ביקורת עצמית. היהדות תובעת זאת מן האדם. איננה מסתפקת ביום, יומיים, או שבוע. היהדות תובעת זאת במשך חודש שלם. חודש אלול מוקדש לפשפוש ולנבירה אישיים בעבר. אדם מחויב לשלות ממעמקי הזיכרון את הנקודות בהם מעד גם כלפי אלוקיו ובעיקר כלפי חבריו. חודש שלם איננו מוצאים מנוחה. חודש שלם אנו מתזזים עצמנו בין העבר ובין ההווה, מחלקים לעצמנו ציונים. מנסים לקבל ציון עובר.

אבל בצדו של החודש יש גם בשורה. גם אם נכשלת במבחן, גם אם הציון הוא קטסטרופה יש מועד ב'. יש אפשרות לתקן. עם כל הקושי והמועקה, חודש אלול הוא חודש של תקווה. אין ספק שלא קל חודש שלם לקום לסליחות (לספרדים) או שבוע (לאשכנזים.) חשבון הנפש הנדרש גם הוא גובה מחיר נפשי לא פשוט. אולם המאמץ משתלם. הרגשת ההקלה בסופו של החודש או לאחר המפגש הלא קל כאשר אנו נאלצים להשפיל מבט ולבקש סליחה מצדיקה את המאמץ.

גם כאן הסיסמא הכל כך מוכרת "קשה באימונים קל בקרב " - פועלת. תחושה ההקלה כאשר רואים מספר רב של "וי" ליד כל שם או מאורע הולכת ומשתלטת הולכת וגוברת. זו הסיבה שצריך חודש שלם של מאמץ מרוכז, בוקר בוקר לקום לסליחות, וערב ערב לערוך את חשבון הנפש.  סדרת התחקירים האישית הזו מטרתה להגיע לרגע האמת עם תוצאות מוכחות, עם חשבון מאוזן ועם תעודה של ציון עובר לפחות. לכן, למרות המועקה והקושי, אין תחליף לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. והנה מתחילה שנה חדשה.....

ראש השנה הוא אחד מימי הציון המרכזיים של לוח השנה שלנו. יום מיוחד בו כולנו מתאחדים סביב שולחן משפחתי.

כל שנה מתחילה אולי בסימן שאלה, אבל עצם ההתחלה פותחת משהו בנפש, הופכת אותנו לאופטימיים ומעלה כמעט באופן אוטומטי את החיוך על הפנים.

ראש השנה מהווה פתיחת דלת- אופציה; אנחנו טרם יודעים אם ועד כמה נצליח לממש אותה, אבל לפחות בשלב הזה אנחנו יכולים לשמוח, בלי דאגות, על עצם פתיחתה.
אחרי שהתחלנו בימי אלול בסיכום השנה הקודמת, השתדלנו לראות את הטעויות וגם את ההצלחות, בראש השנה אנחנו מתחילים להסתכל קדימה- אל העתיד; נפתח שלב חדש.


 

אאחל לקהילת עין שמר - לשנה טובה תכתבו ותחתמו. שנה טובה ומתוקה. יוסי בוריס


 


 


 


 

סהר חופי

לאחר שסיימה קורס נפחות, קיבלה את הזמנת העבודה הראשונה


 

 


 


 


 

הכל התחיל בעבודתי הקודמת, שהייתה בצפת. הייתי חלק מצוות פועלי בניין, שעסק בדברים שונים הקשורים בשימור מבנים עתיקים. תפקידי היה קליעת סלים. לא היו אלה סלים רגילים, כי אם סלים ששימשו כגופי תאורה ופתרון להסתרת חוטי חשמל גלויים בקירות, מה שישפיע על עבודת עיצוב השער.


 

כשחזרתי לקיבוץ, התחלתי ללמוד נפחות אצל סבא חופי.


 

למרבה ההפתעה הפרויקט הראשון הגיע לפני חודשיים: עיצוב שער ברזל לחאן העתיק בצפת. השמחה הייתה כפולה, כי הייתי חלק מצוות השיקום של המבנה, במהלך שהותי בעיר.


 


 


 


 


 


 

כשקיבלתי את העבודה, לא היו בידי כלים לתכנון קונסטרוקציה של שער מברזל. ניסתי להשתמש בכישורים אחרים וניסיון קודם. המטרה הייתה ליצור שער קלוע, שביצועו בברזל הוא אתגר מורכב וקשה יותר.

הלכתי על תכנון המשלב אלמנטים קלאסיים ומודרניים. ניסיתי להימנע מ"קיטש" ובחרתי במשהו קלאסי, שיתאים למבנה הקיים. התמקדתי באלמנטים של זרימה וספיראלות, שיוצאות מנקודות שונות. שילבתי גם קווים ישרים, בחירה המציבה אתגר קשה יותר בדרך למוצר שיהיה שלם ואסטטי.

השער מורכב משתי כנפיים נפתחות - בעלות עיצוב סימטרי זהה. בגלל הסימטריות, התוצאה הסופית הייתה עבורי הפתעה: גיליתי שהכפילות יוצרת שלמות חדשה. כאשר השער סגור ושתי הכנפיים מחוברות – הן יוצרות צורת לב.


 

 

* * *

ואת כל העבודה היפה והמיוחדת הזאת, שעבורי היא התחלה וכניסה בשער המוביל לעולם הנפחות, לא הייתי יכולה לעשות, בלי העזרה והתמיכה הגדולה של סבא שלי – חופי.

 


 


 


 


 


 


 


 

 


 

עידית עזר

בימים אלה "חופפת" עידית עם ענת בתחילת תפקיד כרכזת החינוך


 

לפני שלקחתי על עצמי את התפקיד, הייתה התלבטות מאוד גדולה כי היה ברור שאני נפרדת מהתפקיד ההדרכתי בחברת הילדים והייתי צריכה להחליט האם אני רוצה להמשיך בכיוון החינוך או לשנות כיוון למקצוע אחר. לאחר התייעצויות עם אנשים שמכירים אותי, החלטתי בכל זאת להמשיך ולפתח את הקריירה בתחום החינוך.

מאוד חשוב לי לשמור על האיכות הגבוהה, שמערכת החינוך בעין שמר מתברכת בה, כפי שיודע כל מי שילדו מתחנך כאן. ובמקביל, להכין את המערכת לגדילה וצמיחה, שכבר היום (בלי קשר לדיבורים על שכונת בנים) יש גידול במספר ילדי עין שמר מצד אחד וביקוש רב משכנינו להיכנס למערכת החינוך שלנו. מאידך, יש צורך להגדיל את מספר הגנים.


 

מעצם הגדרת תפקידי, אני ממונה עכשיו על היקר מכל, לרוב האוכלוסייה, והם ילדים או נכדים. לכן אני צופה כי לא תמיד יהיו הסכמות על דרך או החלטות. אבל תמיד צריך לזכור כי מערכת החינוך חושבת בראש ובראשונה על צורכי הילדים וטובתם, גם אם זה מתנגש לעיתים עם צורכי ההורים ועם שמירה על מערכת כלכלית מאוזנת.

אני מאמינה שכאשר הדברים קשורים בילד שלך אתה תמיד מוכן לתרום

ולהתנדב.

לכן אני צופה ומייחלת, לשיתוף פעולה פורה עם החברים וההורים.


 

חיים חננאל

חיים בחר לסיים,לפני תום קדנציה, את תפקידו כרכז תרבות


 

מה הסיבה שהחלטת לסיים לפני תום הקדנציה?

במקביל לתפקידי כרכז תרבות, חלה התפתחות בהיקף העבודות ב"פופקורן הפקות". יותר ויותר ראיתי את "פופקורן" כתחום עיסוק עיקרי ולא רציתי לוותר על המומנטום שנוצר.

האם יש קשר לתהליכים סביבתיים?

בסך הכל זכיתי לשיתוף פעולה לא רע מחברים. רכזי תרבות בכל רחבי כדור הארץ, מתלוננים שאינם זוכים למספיק עזרה. זאת תופעה טבעית. לפרישה לא היה קשר ישיר לתהליכי השינוי, אבל אני מעריך שאם היינו נכנסים ל"עידן" הבא, הייתי מסתכל ושוקל אחרת. במצב שבו אתה עובד יותר וגם מתפרנס יותר - לא מן הנמנע שהייתי מנסה להוסיף את התרבות לעיסוק ב"פופקורן".

יש מקום לעצב את התפקיד מחדש?

באופן אוטומטי צריך לעצב כל תפקיד אחרת ולא להירדם בשמירה. אני בהחלט חושב שיש מקום לדלל בכמות התרבות ולשפר את האיכות. ההכרח לשמור על מסורת מ- 1927 לא תואמת לימינו. זה שוחק את העוסקים במלאכה ומטיל עומס רב על כתפיים בודדות.

עדיין לא נמצא מחליף? כן. וזה עצוב מאוד.


 


 

ברכות לנורית משיח ואנשי "הדרן" היצירתיים, שעיצבו וייצרו

שלט כניסה כל כך יפה למשרדי הנהלת הקהילה.

תבורכנה הידיים, יישר כוח ואיחולים לשנת של יצירה,

עם הרבה צבע בלחיים.

עובדי משרדי ההנהלה וכל חברי הקיבוץ


 

במרפסת "בית אלימלך"

תערוכת תמונות של חגי תשרי בשנים 1985-1984

וכן: תמונות המאגרים מעיזבונו של דיויד בן-אברהם


 

חדר האוכל - שעות פתיחה בחג

יום ד' – 8.9.10 (ערב ראש השנה) יוגשו הארוחות:

ארוחת בוקר - 7:30-9:00

ארוחת צהרים (בשרית) – 11:00-12:30

ארוחת ערב חגיגית ויפה – 18:15-20:00


 

יום ה' – 9.9.10 – שבתון. חדר האוכל סגור.


 

יום ו' – 10.9.10 - שבתון.

ארוחת ערב תוגש 18:15-20:00

שתהיה לכולנו שנה טובה וחג שמח - צוות חדר האוכל


 

לסינמה חממה", שיחגוג השנה 5 שנים, דרושים 3-4 מתנדבים לעזרה בארגון והקרנת הסרטים. המעוניינים מוזמנים לפנות לאורן תירוש


 

 
 

ירמי קפלן ב"גוס פאב"

ביום ד' 15.9.10 בשעה 21:30

עם שירים חדשים וישנים

כולם מוזמנים


 


 


 


 

שביט שפירא

שביט בחר לסיים, לפני תום הקדנציה, את תפקידו כרכז ועדת בטיחות.


 

מה הסיבה שבחרת לסיים לפני תום הקדנציה?

רכז ועדת בטיחות אחראי על נושאי הבטיחות בשטח הקיבוץ: מהדרכה בענפים, דרך בדיקת תקינות הבריכה, דרך מדרכות, תאורה , מתקני כיבוי אש ועד לנושאים כמו מגרשי המשחקים וחניות רכב.

כאמור, בתוקף תפקידי הייתי ממונה על נושא החניות בשטח הקיבוץ. על רקע זה היו מספר היתקלויות עם חברים. ובמקרה אחד אף נאלצתי להגיע עד כדי הגשת תלונה במשטרה - שלי נגד חבר.

זה תפקיד לא קל, מפני שמטבע הדברים הוא כולל עיסוק בנושאים שנויים במחלוקת או עמידה מול חברים שאינם ממלאים אחרי החלטות שלנו או חוקי מדינה.

הייתי בתפקיד שנתיים, עד לרגע שמסיבות שאיני מעוניין לפרט כאן – החלטתי לסיים.

האם יש קשר לתהליכים חברתיים וסביבתיים אחרים?

לצערי מבין ממלאי התפקידים, למעט כמה שמקבלים עבור התפקיד תשלום או שעות נוספות, יש עדיין ממלאי תפקידים, שאינם מתוגמלים על מילוי תפקיד.

רכז ועדת בטיחות, מקבל כ- 4 שעות בחודש. למעשה רוב העבודה נעשית בשעות הפנאי.

אינני רואה סיבה מדוע הקהילה לא תראה בחשיבות מילוי תפקיד זה, ותעמיד לרשות החבר או החברה שממלאים אותו – יותר שעות.

בכלל, לגבי כל רכזי הועדות , לדעתי יש מקום לבדוק מחדש את נושא תקני השעות שהוקצבו להם.

האם יש מקום לעצב את התפקיד מחדש?

שינוי או צורה אחרת – לא. אבל חייב להיות אצלנו רכז/ת ועדת בטיחות בגלל חשיבות הנושא.

למשל, טיפול בכל נושא הבטיחות ב"חורשה" ובמתקנים והבטיחות בגני הילדים ובחצרות הגרוטאות. הנושא, לדעתי, עומד בדחיפות גבוהה, כי הרי מדובר בביטחון הילדים.

בקיבוץ מגל הורידו את כל מתקני השעשועים, כדי שלא להגיע לתביעה משפטית אסטרונומית. מישהו צריך להתעורר אצלנו.


 

לילדי המוסד

שעבדו באורווה: ניקו, האכילו, רכבו – וכל זאת במסירות רבה

שנה טובה

שנה של הרחבת הפעילות, והלוואי שנוכל המשיך עוד שנים רבות.

עטר שנפלד


 


 

ההר שהוליד הנצחה

עודד חדוותי מסיים השנה את לימודיו. לאורך כל התקופה נבחרו הפרויקטים שהגיש – כמצטיינים. בלטו במקוריותם ובמחשבה מעמיקה שעמדה מאחוריהם.

בפתח שנת הלימודים האחרונה שלו, עודד מספר על מה שכבר עבר ואיך זה מתקשר לסוף והתחלה. וכן – גם לקיבוץ.


 

זוהי שנת הלימודים האחרונה שלי בפקולטה לארכיטקטורה במרכז האוניברסיטאי שבאריאל.

אני רוצה לומר, שגם אם לא ידעתי זאת בתחילת הלימודים, להפתעתי גיליתי שהפקולטה לארכיטקטורה מאוד דומה ברוחה למה שאנחנו מכירים במוסד: דגש על צד חברתי, עזרה רבה בין הסטודנטים לבין עצמם, קמפוס שפתוח ופעיל 24 שעות ביממה וקשר פתוח בין מרצים לסטודנטים.

הפרויקט הראשון שנדרשתי לתכנן היה "הדרך - כמועדון חברים". זה היה בקורס שניסה לשלב בין פילוסופיה לארכיטקטורה ואיך אורחות חיים באים לביטוי בשינוי המרחב הפיזי. הצלחתי להתחבר לפרויקט רק כשהשלכתי אותו על חיינו כאן ועכשיו בקיבוץ, תוך ניסיון לבחון איך על ידי שינויים בסביבה הפיזית אפשר להעצים את תחושת היחד והקהילתיות.


 

הפרויקט האחרון עליו עבדתי היה: "הנצחה". חוץ מהביטוי הנצחה לא הייתה כל מגבלה או הנחייה מצד המנחה. וכשהכל פתוח – הדמיון לוקח להרבה כיוונים.

בשלב מסוים הנושא שהתיישב בראש היה: הנצחת הרעיון הקיבוצי. ניסיתי לדחות אותו.

אך כל ניסיונותיי – לא עזרו. הוא שב והציק עד שנכנעתי והלכתי איתו.

ומהרגע שקיבלתי אותו, במובן מסוים הוא כבר הוביל את עצמו ודחף אותי להתעמק בסוגיות חיינו העכשוויים אל מול השאיפות והכוונות של דור המייסדים.


 


 


 

באופן מעניין לא הצלחתי להגדיר את הפרויקט בשם – והוא נותר בשמו הראשוני: "אתר הנצחה לרעיון הקיבוצי".


 


 


 


 

בניתי אותו תוך התמקדות בשני קווים מרכזיים:

  1. הקשר אל האדמה.
  2. התנגשויות ערכיות בין פרט לקולקטיב.

רק לאחר שכבר גובשו והוגשו הרעיונות, נאמר לנו שהאתר בו יבנה הפרויקט הוא ... חירייה. עכשיו נדרשנו להתאים את ההצעה לנתוני האתר.


 

בניתי את האתר כמסלול העובר בין שלושה מישורים פיזיים ורעיוניים.

הראשון, שהוא גם העליון, מוביל את ההולכים בו דרך שלבים הדרגתיים בקשר של האדם וההתיישבות אל האדמה. ביניהם גם שטחי חקלאות ממשיים ומניבים. במהלך המסלול נגלה להולך בו המישור השני – עמק ירוק ופורח ובו מעין סילואטה המדמה תכנית בינוי של קיבוץ. אך במקום בתים המזדקרים מעל האדמה – נגלים שקעים עמוקים וחשוכים, שמטרתם לבטא תחושת היעדר.

המסלול ממשיך ויורד אל המישור השלישי שהוא מישור תת קרקעי בו החללים הריקים שראינו קודם. כאן הם הופכים להיות נקודות האור המכניסות חיים אל החללים החפורים.

מישור זה עוסק בדילמות שנוצרו במהלך השנים בין הפרט לקולקטיב ע"י סדרת חללים חווייתיים, המשקפים כל אחד בתורו את הריחוק והשבר בין הרעיון הקיבוצי בראשיתו ובין המציאות של היום.


 

בנקודת הקצה של המסלול, הוא חוזר ועולה דרך מגדל המים, סמל קיבוצי מובהק, אל מרפסת המשקיפה לעבר תל אביב ומגדליה.

מהמקום הזה יכול המבקר לשאול את השאלה הרלוונטית יותר מתמיד: איך אפשר לשלב בחיים האינטנסיביים והאינדיבידואליים של היום, את הערכים והרעיונות של הקיבוץ.


 


 


 

בטקסט המלווה את ההצעה - כתבתי: "הקיבוץ עוד כאן, בצורה כזו או אחרת. אך "הרעיון הקיבוצי", על פי ראות עיני - מת. הוא כבר לא מתהלך לו בשבילי הקיבוץ הירוקים הוא גם לא מנשב בין העצים ובתי הילדים. החיטה עוד צומחת, האדמה פורייה והעץ נותן פרי - אך מסיבות שונות. מאותן סיבות שהקיבוץ עוד קיים ופעיל, מתוך כוח ההתמד, מתוך צורך הישרדותי לא לעצור שמא תישמט הקרקע מתחת לרגליים."

במבט לאחור, אני מגלה, שמבלי שהתכוונתי, גם הפרויקט הראשון האופטימי יותר, בו עסקתי בשאלות של מה עוד אפשר לעשות, וגם הפרויקט האחרון – שכבר עוסק ב"אין" ומה שנגמר – שניהם חלק ממעגל שעדין לא נסגר. ובעצם הם חלק מהשלם שמרכיב, וגם ירכיב, את זהותי כבן וכחבר קיבוץ,המתלבט בהכלת הדילמה של עתיד הקיבוץ כחברה, והעתיד האישי שלי כפרט וכיחיד. עודד חדוותי


 


 


 


 

אתרוגים

ענת גרוסמן בחרה לסיים, לפני תום הקדנציה, את תפקיד רכזת החינוך.


 

את לפני סיום סיבוב שני בתפקיד. מה השתנה?

ענת: הדבר העיקרי שהשתנה הוא שהמערכת עובדת בצורה מקצועית. בעשר, חמש-עשרה השנים האחרונות התגבשו דפוסי עבודה שנובעים מתוך שיקולי דעת וגישה חינוכית מקצועית, כמו פגישות צוות קבועות, פגישות אמצע שנה עם ההורים, הנהלה פעילה, פגישות משוב עם העובדות, ראיונות עבודה וכדומה.

דבר נוסף שהשתנה הוא כמות הבעיות. למעשה אני מוצאת את עצמי מקדישה חלק גדול מהזמן לפתרון בעיות של כאן ועכשיו וכרגע. העבודה של הגננות והמטפלות בחינוך היא קשה ושוחקת, ואולי לכן - יש הרבה מאוד חיסורים ו"פנצ'רים". חלק מהעובדות הן גם אמהות הנמצאות תחת שחיקה גדולה של עבודה קשה ומחויבות גם למשפחה וגם לעבודה. כנראה שאי אפשר לעבוד בחינוך ברצף שאין בו הפסקות או מחלות, ולכן ניהול כוח האדם דורש השקעה

עצומה.

בנוסף, גם אני השתניתי. ה"משקפיים" שלי השתנו ולכן אני רואה אחרת את המציאות. בכל מקרה, האופן שבו מילאתי את התפקיד - הוא אחר. אספתי ידע, מודעות וניסיון, שאיפשרו לי לעשות את התפקיד יותר נכון ומדויק לצרכים של מערכת החינוך.

הקושי עם התחלופה בצוות בא לביטוי גם בסוג הבעיות של הילדים?

אני לא יודעת. אבל בודאי שהילדים מרגישים את חוסר הקביעות של הצוות ואת ריבוי המחליפות. אני מנחמת את עצמי בכך, שאולי יש כאן מעין הכנה טובה לחיים. הרי יש בהם, ויהיו בהם, בחיים, הרבה מאוד שינויים ואי וודאות. ואולי זה טוב, שילד יפתח יכולות הסתגלות והתאמה לסביבה משתנה שלא הכל קבוע בה.

מערכת החינוך שלנו נחשבת לאיכותית ביותר. ניתן לשמר מערכת כזו מבלי שיהיה לכך מחיר?

מבחינה כלכלית - יש לקוחות גם לעלויות הגבוהות שלנו. יש רבים המוכנים להשקיע, מתוך הכרה והבנה, שהשקעה בגיל הרך משתלמת בטווח הארוך. יש מחקרים המעידים, גם ברמת המדינה, עד כמה משתלמת השקעה בגיל הרך לכלכלה ולחברה.

אנחנו כל הזמן בוחנים את ההיבט הכלכלי, אם זה במספר הילדים שקבענו לכל קבוצת גיל, בתחזוקת המבנים, או בהוצאות השוטפות. כל זה עד לנקודה בה אנו חוששים שהמחיר יהיה כבד ויפגע באיכות המקצועית שלנו. למשל, לא נקבל יותר ילדים - רק כדי להגדיל הכנסות.

בפרק החינוך בהצעת השינוי - איך אתם חושבים להבטיח שלא יפגע מה שכבר הושג?

על פי הצעת השינוי, לאחר הסבסוד, המחיר למשפחות לא יהיה מאוד גבוה. כך, נראה לי שאין סכנה לקיומו של החינוך אצלנו בעין שמר.

על פי הניסיון בקיבוצי "השינוי", החוליה החלשה היא החינוך הבלתי פורמאלי של ד' –ו', הנתפס "כלא נחוץ". צריך לשמור על מסגרת זו כדי שלא יווצרו הזנחה ושוטטות בגילאים אלה.

מציאות של הזנחה חוזרת לקהילה בסופו של דבר, בצורה של טיפול והוצאות כספיות כתגובה על נזקים וקשיים שנוצרו.


 


 

מערכת החינוך זוכה למקום הראוי בשיח הציבורי?

אני מרגישה שיש לנו בעיה של "ניראות". יש מי שיקרא לזה - שיווק ויח"צנות. מאוד קשה להביא לידיעת הציבור את כל מה שנעשה. ההשקעה והמאמצים הם אדירים - ולא תמיד זוכים לחשיפה הראויה.

קצת מפתיע, כי החינוך ב"עין שמר" הוא שם דבר בסביבה ...

נכון, יש לנו רשימות המתנה ארוכות. אבל בבית פנימה אני לא לגמרי בטוחה שרואים כך את הדברים.

נשמע כאילו הקדנציה האחרונה לא הייתה קלה עבורך. למה?

כל התפקידים שעשיתי לא היו לי קלים. יחד עם זאת הם היו לי מאוד משמעותיים ומספקים, וכך גם הקדנציה הזו.

אני לא יכולה להגיד ששילמתי מחיר. אבל יש עומס גדול שנובע ממבנה התפקיד הכולל גם ניהול כ"א, גם ניהול משברים קטנים וגדולים, גם ניהול משרד ועבודות מזכירות והכי חשוב: ניהול והדרכה בתחום החינוכי. יתכן שבעתיד יהיה כדאי להפריד בין הניהול הפדגוגי והניהול האדמיניסטרטיבי.

עבודת הצוות ושיתוף הפעולה - עם סמדר ועידית, עם הגננות והמטפלות, עם רוני, רקפת ויוסי – עשו את העבודה מעניינת ורצינית ונתנו לי את ההרגשה שאני לא לבד, שיש איתי נשים חכמות ומסורות ושיחד נצליח לעמוד באתגרים.

כדי לא "להיתקע" - אולי צריך לבדוק מחדש את מבנה המערכת?

אנחנו בודקות את עצמנו כל הזמן, תוך כדי דיון פתוח - בצוותים, עם המובילות ובהנהלה הפעילה.

בין שלל הנושאים שכדאי לנו לרענן ולבדוק מחדש, נמצא הנושא של הגישה החינוכית שלנו: "זרימת פעילות" הקרובה לרוח בתי הספר הדמוקרטים, לפיה הילד "מנהל את הזמן" ובוחר את הפעילויות שלו לפי צרכיו האישיים. זו שיטת עבודה אשר מטילה עול נוסף על הצוות. אולי היא אחד הגורמים לשחיקה הגבוהה.

מול הגישה הזאת עומדת גישה של "סדר יום מובנה". רוב רובם של מוסדות החינוך – גנים, בתי ספר וחינוך בלתי פורמאלי - עובדים על פי השיטה המובנית.

אני מעדיפה את הגישה של "זרימת פעילות", ויהיה לי חבל אם נוותר עליה. בעיקר בגלל המרכזיות שהילד תופס בה, ההקשבה הנדרשת לצרכיו ההתפתחותיים, והחיבור אל התרבות שבה אנו חיים - במובן של איך אנחנו, כבני אדם, חיים את שעות הפנאי שלנו, איזה בחירות אנחנו עושים, עד כמה אנחנו קשובים אל עצמנו בתוך הרעש הגדול של הרייטינג למינהו.

זה יהיה כבר כאב הראש של עידית עזר...

לא לגמרי. אני נשארת בתחום של ייעוץ והדרכה בגיל הרך.

בסופו של יום, ולמרות הקושי הברור של הנחתום להעיד על עיסתו, מהי טביעת האצבע המשמעותית שאת משאירה אחרי כל השנים?

אני רוצה להאמין, שעיקר טביעת האצבע ניכרת באווירה ובמיצוב הצוותים והעובדות במרכז, מתוך אמונה שהעובדות הן המשאב החשוב ביותר לאיכות העבודה עם הילדים.

היחס והאווירה הם פיצוי מסוים על המשכורות הנמוכות.


 


 


 


 


 


 

רעיונות לכיוונים עתידיים?

בתחום ההכשרה המקצועית - הלוואי ונוכל להגיע להשתלמות מקצועית סדירה לצוותים בגיל הרך. הצוותים של המרכזים לומדים ומשתלמים באופן סדיר.

בתחום הכלכלי - צריך לשקול הקמת גן נוסף, כך שנפריד את גילאי טרום חובה מגילאי חובה בגן אורן. באופן זה נוכל להוסיף ילדים למערכת מבלי לשלם מחיר יקר באיכות החינוכית.

חשוב להמשיך לשפץ את הבתים ולחדש את הציוד – התחום הזה אינו מושקע מספיק לאורך שנים רבות.

בתחום החינוכי, אנחנו צריכות לגבש לעצמנו גישה חינוכית בנושא ההתפתחות החברתית של הילדים. זהו נושא שלא טופל מספיק לעומת התחום הרגשי והקוגניטיבי.

מה התוכניות שלך עם סיום התפקיד?

הייתי רוצה להרחיב את התחום של ייעוץ והדרכה בגיל הרך, לעוד מערכות חינוך בישובים ובקיבוצים נוספים. זוהי עבודה שנותנת לי טעם ומשמעות ושמחה.


 


 


 

קרן משיח קרן החלה לפני מספר חודשים את תפקידה כרכזת ועדת בריאות

הייתה לי התלבטות מאוד גדולה האם לקחת את התפקיד בעיקר משום שידעתי שלא אוכל להוריד יום בשבוע במטבח. העבודה במטבח מאוד מסיבית ודורשת הרבה מאמץ ולא ידעתי אם יהיו לי מספיק כוחות לקחת עוד עבודה. מצד שני, התחום נראה לי מאוד מעניין, כשהרבה זמן חיפשו החלפה לנירה - ולא מצאו. לאחר לא מעט לבטים החלטתי לקחת את התפקיד ואכן אני מוצאת בו הרבה עניין ואתגר. חשוב לי מאוד לייעל את השירות שהחברים מקבלים ע"י שינוי המבנה לצורה, שתיטיב עם החבר, ע"י שעות השירות שהמרפאה תהיה פתוחה, ע"י הכנסת מחשוב התרופות בצורה מסודרת. בכוונתי לערוך בקרוב סקר שביעות רצון שבו נוכל לקבל כיוונים שהחברים היו מעוניינים בהם. חשוב לי לציין את צאלה, נירית, מרים ודר' נגב, שעובדים מאוד קשה למען רווחת החברים ואני מקווה שביחד נוכל להצעיד את המרפאה קדימה.

כשנכנסתי לתפקיד מאוד חששתי שאנשים יכעסו עליי כשלא אוכל לתת להם את מבוקשם. אך עד עכשיו נתקלתי בחברים שמבינים שהתקציב מוגבל ומאוד עוזר לי שיש לעין שמר סל בריאות מאוד מסודר ושקוף, שבו כתוב פחות או יותר במה הקיבוץ משתתף ובמה לא. סה"כ אני מאוד משתדלת ללכת לקראת החבר ולחפש פתרונות יצירתיים.

הישג יחשב, בעיניי, אם בסוף הקדנציה מרפאת עין שמר תהיה גאוות המקום, ואנשים ירגישו שהם מקבלים פה את מלוא השירות. תוך שמירת התקציב, שגם היא אתגר גדול מבחינתי.

אני מאחלת לכולם שנה טובה והעיקר שנהיה כולנו בריאים


 


 


 

עוד פסגה אישית

דבורה רוזיו, סיימה שנים רבות של הוראה וחינוך ב"רעות", במהלכן זכתה להערכה מקיר לקיר, של הורי הילדים שחינכה וצוותי ההוראה איתם עבדה.

בימים אלה החלה למלא תפקיד חדש.


 

 

בשנים האחרונות החלה להעסיק אותי השאלה היכן אני רוצה לראות עצמי בעוד כמה שנים, כחלק מקידומי המקצועי והאישי כאחד. עסקתי לא מעט בחיפוש הזדמנויות לפרוץ דרך לעיסוק, אשר יוסיף עניין, אתגר ומשמעויות נוספות לעשייתי החינוכית רבת השנים בין כתלי הכיתה ובית הספר.

כחלק מהרצון בשינוי, יצאתי ללימודי תואר שני במינהל חינוכי, אשר מהווה תנאי קבלה בתפקידי ניהול במשרד החינוך. בתוך תוכי ידעתי שברצוני להגיע לתפקיד אשר מקפל בחובו היבטים פדגוגיים וארגוניים, כלומר, עשייה אשר תשלב בין אמונות חינוכיות ותפיסות ארגוניות.

הקיץ נפלה בחלקי ההזדמנות לפרוץ דרך, כאשר זכיתי במכרז לתפקיד סגנית המנהלת במרכז פסג''ה בחדרה. החלטתי ללכת על השינוי הגדול!

מרכז פסג''ה חדרה הינו אחד מ- 5 מרכזי הפסג''ה במחוז חיפה לפיתוח מקצועי של סגלי הוראה במשרד החינוך. המרכז מעניק שירותים ברמה אקדמית לכל עובדי ההוראה ובתי הספר בתשע רשויות (חוף כרמל, אור עקיבא, חדרה, זיכרון יעקוב, גבעת עדה, אלונה, פרדס חנה, קציר ומועצה אזורית מנשה). צוות הפסג''ה אחראי על כל תהליכי הפיתוח המקצועי (השתלמויות, ימי הדרכה, תכניות לפיתוח רכזים, מנהלים וסגנים, תהליכי פיתוח בית ספריים) על פי הדגשים והתכניות הייעודיות של משרד החינוך. רפורמת "אופק חדש" של משרד החינוך, העמידה על נס את המחויבות של המורים למומחיותם, וכחלק מכך, היא מחייבת כל מורה ב- 60 שעות שנתיות של התפתחות מקצועית, כאשר מרכזי הפסג''ה מנהלים את כל המסלולים המקצועיים בהם המורים משתלמים. המסגרות לפיתוח מקצועי מתקיימות בחלקן במרכז עצמו ובחלקן בתוך בתי הספר.


 

מרכז פסג''ה חדרה מהווה בית לכל המפקחים והמנהלים של דרום מחוז חיפה ומעורב, בנוסף, בתהליכם החינוכיים של עיריית חדרה.


 

שבועיים לאחר שנכנסתי לתפקיד, החלה שנת הלימודים תשע''א ומצאתי עצמי, ערב לפני, ברגשות מעורבים. עם זאת, אני שלמה עם ההחלטה ויוצאת לדרך חדשה מלאת רצון להמשך עשייה חינוכית איכותית, מקצועית וראויה, כפי שעשיתי כמיטב יכולתי במשך 20 שנות ההוראה.


 

אני מאחלת לכולנו שנת הגשמה ויצירה ולכל אנשי החינוך שנה של מנהיגות מיטבית וחדשנית. דבורה

 


 


 


 


 

בחדרי חדרים


 

לפני כ- 10 שנים יזם רפי שפירא ז"ל, הקמת גוף, שיהיה כתובת לחבר הנתקל בבעיה מול ממלאי תפקידים או החלטות אחרות בקהילה. גוף שייתן כתף חמה ויהיה אוזן קשבת למצוקות ולקושי של היחיד מול תקנונים או החלטות קהילה. מעין גשר בין המצוי, הרצוי והחיים הזורמים מתחת.

קראנו לוועדה: ועדת פרט. אין לה תקציבים לחלק, אין לה סמכות להטות החלטות או לבטל תשובות שניתנו ע"י ועדה – אך יש לה מנדט לחפש פשרה שתתקבל על החבר וגם על הועדה / בעל התפקיד.

מעצם אופייה – פועלת הועדה בצנעה. ולכן, רק עכשיו, כשחבריה מסיימים קדנציה של 5 שנים ומפנים מקומם לוועדה חדשה – יכולנו לפנות למנהלות הועדה: דרורה בן-פורת וצאלה מור – לסכם קדנציה של עשייה כמעט חשאית.


 

ככה זה כשיש שניים

"בתחילת הדרך, חברי הועדה היו: מליק גור, זמיר גולן, אבישי גרוסמן ושתינו – דרורה וצאלה. עם הזמן זמיר פרש ונשארנו 4 חברים. עם זאת, מול פניות חברים, לא פעלנו כוועדה אלא כצוות של שניים. כל פנייה טופלה ע"י שניים, כשהחברים הפונים הם שבחרו את שני חברי הוועדה איתם ישבו.

רוב הפניות היו של חברים מבוגרים יותר. פניות של צעירים היו אחת או שתיים.

להרגשתנו – חבר שפונה בעניין אישי רגיש מחפש ניסיון חיים, מחשבה שקולה ומישהו שיהיה מקושר אם ע"י תפקיד עבר שמילא או תפקיד עכשווי".


 

דרורה: בדרך כלל הפניה היא טלפונית או אישית.
לאחר שהצגנו את האפשרות של עבודה בזוגות, התקיימה פגישה בה העלה החבר את הדברים. הקפדנו להבהיר שאנחנו רק גוף מגשר שיכול להביא המלצה, לאחר שנבדוק את כל הנתונים.

צאלה: צריך לציין שהיו מגוון של פניות, שחלקן היו ביוזמת ממלא תפקיד שהפנה את החברים אלינו, וראה בנו עוד גורם שיחשוב איתו ויתלבט איתו, מישהו שירחיב כתף במיוחד כשמדובר בפנייה חריגה בעלת מאפיינים של תקדים עם השלכות עתידיות.

דרורה: כל אחד יכול להגיע בשלב מסוים של חייו למצב של אי הסכמה מול מוסדות הקיבוץ. אדם נקלע למשברים וסיטואציות, בקשר הזוגי, בגידול ילדים וגם בתחומים אחרים - בהם יש קושי לפנות לבעל תפקיד. מעגלי החיים בקיבוץ גורמים לכך.

כשעובדים בצוות קטן של שניים – יש אפשרות לאינטימיות שלא קיימת מול ועדה.

שני אנשים רואים דברים באופן רחב יותר, כל אחד על פי אישיותו.

צאלה: והיו גם מקרים בודדים, שגם ההתערבות שלנו והפתרון שהצענו לא היו מקובלים – והעניין הגיע לידי בורר חיצוני.


 


 

דין התנועה והמקום

"לרוב האוכלוסייה התקנונים והנהלים שהתקבלו בתחומים שונים - מתאימים ומאפשרים התנהלות וניהול של קהילה כמו שלנו. אבל תמיד יהיה אותו אחוז קטן של חברים שלא מסתדרים – ואם החלטנו ללכת לקראתם לא קרה שום דבר.".

צאלה: לעתים מצאנו ששיקול הדעת של הועדה היה מוטעה, או שאולי לא לקח בחשבון את כל הגורמים. היו גם מצבים שהלכנו עם הועדה והיו מקרים שפשוט לא הייתה להם כתובת.

דרורה: לא כל אחד מתאים להיות בועדת פרט. הגדולה של הועדה היא יכולתה להגמיש את עצמה. אני מאמינה שהקיבוץ צריך להתאים עצמו לפרט ולא להפך. בסופו של יום - זוהי הדינאמיקה של החיים ואנחנו תמיד ידענו להתגמש וללכת לקראת החבר. יש שיגידו, שזו נקודת חולשה שלנו. אני רואה בזאת חוסן חברתי.


 

כיווני הרוח

"צרכים חברתיים מוגדרים מחדש בהתאם לזמן ולהשתנותו. במבט על פני 5 השנים בוועדה, אנחנו יכולות לומר, שכמעט 100% של הפניות נגעו בנושאים כספיים. זה מבטא את סדרי העדיפויות של החברה והפרט. חברי קיבוץ אינם מנותקים מהחברה הישראלית. זה בהחלט הגיע עד לפתחה של הוועדה.

היה יתרון בכך שלוועדה אין תקציבים, כי זה מנקה אותנו מהצורך לעסוק בחלוקת כסף כך או אחרת ומאפשר התייחסות "נקייה" יותר.

צריך לזכור שהדברים שהגיעו אלינו, הם המורכבים יותר, שכבר עברו כמה מזכירויות וממלאי תפקידים. או בעיות שצמחו מעוינות אישית".


 

דרורה: מצאתי עצמי לא פעם חושבת שוועדה כמו ועדת פרט מעצימה את תסמונת המטפלת. אבל במחשבה לאחור ההרגשה היא שעזרנו. וזה מאוד מספק.

מעצם העובדה, שמנהלי הקהילה בשנים האחרונות הם "חיצוניים", יכולנו להיות שם עם ההיכרות של מערכות היחסים הבינאישיות, ולהוסיף שיקול דעת המתחשב ברגישויות העבר ובמורכבותו לגבי הפונים השונים.

צאלה: נכון,יש כאלה האומרים: די! מספיק עם תסמונת הגננת או הטלת האחריות על ועדה או מישהו אחר. בעיקר באותם מיקרים בודדים שחוזרים ופונים לוועדה.

ומצד שני, דווקא עכשיו בתקופה של דיבור על השינויים, יש מקום לאפשר לחברים עוד כתובת שאיננה מימסדית.

דרורה: עלינו לא הייתה "גלימת התואר" של ממלא תפקיד, שבמקרים מסוימים יצרה עוינות. יכולנו לשקול תוך ראית העניין גם מכיוון ממלא התפקיד וגם מכיוון הפרט שפנה.

צאלה: לדעתי, הצורך של הפרט לכתובת אינטימית לא ישתנה גם בעתיד. יכול להיות שעם הזמן הוא יקטן – אבל תמיד יהיה צורך בהתייחסות אישית.

דרורה: בתקופה הראשונה שלאחר שינויים (כאלה או אחרים) אני צופה שהצורך אפילו יגדל. להרגשתי, תחומי העיסוק של הוועדה יעוצבו בכפוף למציאות החדשה.

צאלה: מן הסתם יגיעו לוועדה פניות מסוג שונה, כי תהיה עצמאות כלכלית רבה יותר וחברים יהיו תלויים פחות בהיבט הכספי.


 


 


 


 

דרורה: אני מסיימת את התפקיד בתחושה טובה. במקרים רבים הצלחתי להיות אוזן קשבת ולעזור לאנשים בצמתים לא פשוטים בחייהם הקיבוציים והאישיים. התפקיד איפשר לי להיחשף למצוקות וקשיים של אנשים שלמרות ההיכרות היומיומית בינינו,לא ידעתי על קיומם. העבודה בוועדה כזו הפגישה אותי עם נושאים אישיים שעוררו בי שאלות ומחשבות לגבי החיים בקיבוץ ואופן ההתמודדות שלנו עם הבעיות של הפרטים שחיים בתוכנו.


 

זו הזדמנות נהדרת להודות לכם, צאלה,אבישי ומליק, על העבודה המשותפת והמשמעותית שיצרנו בינינו, לכל החברים שנעזרו בנו על האמון שנתתם בי ובנו בכל השנים הללו ולאחל לאנשי הועדה החדשה - בהצלחה!


 


 


 

"מקום של יוגה" מברך את חברי קיבוץ עין שמר ותושביו - בשנה טובה ומוצלחת, מזמין אתכם להתנסות במתנת היוגה. לוח השיעורים לשנה הקרובה- באתר הקיבוץ.


 


 


 


 

רוני גלעד

מסיימת קדנציה של 3 שנים כמנהלת משאבי אנוש


 

במהלך3 השנים, היו תקופות קלות יותר ותקופות קשות יותר, אבל אני לא נוהגת להפסיק באמצע. תחושת המחויבות לתפקיד ולציבור, לצד משימות מאתגרות עזרו לי גם ברגעי המשבר.

בתחילת התפקיד הרגשתי שבוחנים אותי והייתי, במידה רבה, בצילה של אילת. ככל שעבר הזמן צברתי ביטחון ובעיקר מקצועיות והרגשתי שאני הופכת להיות כתובת לחברים רבים בתחומים שונים. לאט לאט נבנתה מערכת יחסים, שהתאימה לצרכי החברים ולדרך העבודה שלי.

כמו כל תפקיד גם את התפקיד הזה ניתן לעצב אחרת. אני חושבת שכל אחד מעצב על פי אופיו את התפקיד. בכל זאת הרגשתי, שהיה יתרון גדול וערך מוסף בכך, שאני חלק מקהילת עין שמר.

בסופו של יום, למדתי המון דברים. מעל לכל – רכשתי מקצוע חדש. החלטתי לעזוב את ההוראה ולעסוק במקצוע זה גם בעתיד. הכרתי חברים רבים, שלא הייתה לי הזדמנות להכיר לפני התפקיד. ולעצמי למדתי לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות, לא להיבהל מכל צעקה או אמירה ונראה לי שבעיקר התבגרתי בזכות התפקיד והמשימות הכרוכות בו.


 


 


 


 

מפרפורי לבו של מורה מתחיל (בפעם ה-34)


 

מה קורה לי אחרי כל השנים האלה?

רגע לפני תחילת השנה דפיקות לב, קשיי נשימה, חולשה סחרחורת. הרי אני כבר מזמן לא הילד הזה מסוף שנות השבעים, שהגיע עם ההתחכמויות של האוניברסיטה למוסד ולמד פרק כואב באוניברסיטה של החיים. עכשיו אני גדול ומפוכח ויש לי קלסר מסודר עם ביאליק ועגנון ונתן זך וחנוך לוין וגם את הצפרדע שקוראים לה בגרות למדתי לעכל. אז מה פתאום דפיקות לב, קשיי נשימה, חולשה, סחרחורת? אולי צריך קרדיולוג אולי פסיכולוג אולי דר' נגב. איך להשקיט את הסערה, שכמו שעמרם רובין מורי וידידי נהג לומר, רק גוברת משנה לשנה, כנגד המצופה על פי הגיונם של דברים. הנה פוקד אותי לילה לבן ולא בתל אביב או פרדס חנה, אלא בין הסדינים. השינה מסרבת לעצום את אישוני, השינה ממני והלאה. וחושב לעצמי אולי לא חרדה או פחד אולי פשוט ציפייה לפגישה המחודשת עם נוער אהוב. שנאמר: על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי.

קם מטושטש פוגש שותפות יקרות ללבי, שגם אצלן הוראת הספרות היא תורתן אמנותן. מתחיל להתעשת חוזר אל הממדים הנכונים חוטף שנת צהריים קלה שנת לילה מתמשכת. ולמחרת כבמטה - קסם הכל מרגיש אחרת.

לא דפיקות לב, לא קשיי נשימה, לא חולשה ולא סחרחורת.

צועד ברגל קלה אל ההכנות האחרונות מרפרף ביד בוטחת בין דפיו של הקלסר המסודר עם ביאליק ועגנון ונתן זך וחנוך לוין. מוסיף גם את איבסן ומיטלפונקט ומאיה בז'ראנו.

ואומר אל לבי המאט בהדרגה את קצב פרפוריו: מחר המפגש שמחייה נפשנו ומשמר נעורינו. הולכת להיות לנו שנה נהדרת!

ולבי עונה לי: תכלה שנה ומתחיה - תחל שנה וחיוכיה. תכלה שנה ואימותיה - תחל שנה ונגיעותיה. תכלה שנה וחולשותיה - תחל שנה וכוחותיה. תכלה שנה ותהיותיה -תחל שנה ואורחותיה. תכלה... תחל... תכלה... תחל... כך הוא מפרפר באון וביציבות ומאזן את עולמי עד ליום המחרת, שבו אני פותח לראשונה את דלת הכתה ואחריה עוד דלת ועוד אחת, ומאחורי הדלתות הללו נערים ונערות שאהבה נפשי. ופרפורי לבי מתעצמים והולכים אבל כוחו של לבי במותניו ואני אומר אל לבי: הנה המפגש שמחייה נפשנו ומשמר נעורינו. ולבי עונה לי תחל... תחל... תחל... תחל... והקרדיולוג והפסיכולוג ונגב נעלמים מתמונת הנפש ובמקומם, כן במקומם, שוחקות לעברי במלוא הדרן תקוותיה הגנוזות של השנה החדשה. קובי גרוסמן


 


 


 

ההתחלה המיוחדת שלנו...

השנה הפכו לילך (מלומן) ועודד גרנדיר להורים לבנם – כפיר.


 

באוקטובר 2009 נולד לנו כפירון, ילד מצחיק, שובב וחייכן.

ממש אריה קטן.

את שלושת החודשים הראשונים - לא ממש זוכרים.

ובכל זאת, בסוף הפנמנו שהילד הוא שלנו ולא של השכנים.

תחושת האחריות, האהבה, הנתינה והקבלה

גרמה לנו להתחזק ולהרגיש גאווה.

מיום ליום כפיר גדל וצומח.

כמו שתיל קטן בגן פורח.

עבורנו ההורות החדשה, זו לא משימה קלה ,

אך מיותר לומר שהיא פשוט חוויה.

מאחלים לכל בית עין שמר שנה טובה ומתוקה.

שנה של הצלחה, שמחה והגשמה.

לילך, עודד, כפיר (וגם "יוקה") גרנדיר


 

מזל טוב - לרויטל ואדם אלון

להולדת הבת - מיה

אחות לעמרי

נכדה לאורנה ומנו אלון

ברכות חמות לכל המשפחה


 


 


 

מערכת העלון

מברכת את החברים, התושבים

והמנויים שלנו בארץ ובחו"ל

שיהיו המילים כ"גשר על מים סוערים".

שתבאנה המילים – נחמה. שתרבנה טוב ויופי - בבית הפרטי והציבורי.


שנה טובה