חפש בעלונים קודמים

עלון 16 (2019) (4177) כ' ניסן תשע"ט


שיר במתנה  //  תרצה אתר

האדמה והשמיים נשארים כאן לעולם
על כן אסור לתת אותם במתנה.
אבל תוכל לתת לי פרח,
אם תרצה לתת לי פרח,
ותוכל לגעת בי בשתי ידיים
שנולדו מאדמה.
ידיים שנוגעות גם זוהי מתנה
גם זאת, כן גם זאת מתנה.
הכוכבים והירח נשארים כאן לעולם
על כן אסור לתת אותם לאוהבים.


אבל מותר לכתוב שיר זמר,
אם רוצים לכתוב שיר זמר,
ומותר לשיר אותו כשהשמיים,
מלאים בכוכבים.
שמיים מלאים, כוכב ולבנה
גם זאת, כן גם זאת מתנה.
המנגינה ושיר הזמר נבראים מתוך הלב
על כן צריך לתת אותם במתנה.
וגם מותר לומר בשקט,
אם תרצה לומר בשקט,
שהשיר לנצח הוא לשתי עינייך
היפות במתנה.
עיניך היפות ושיר מנגינה
גם זאת, כן גם זאת מתנה.



השבוע:
לא תתקיים קבלת-שבת.
להתראות בשבוע הבא.
חג-שמח



מאמר מערכת

139.
139 קלוריות שרפתי בסיבוב המתנות שעשיתי בקיבוץ.
שזה לעצמו כבר מתנה גדולה, כי ד"ר נגב הסביר לי בסבלנות, שכדי לאזן סוכר, כולסטרול, לחץ-דם, משקל וכו', הכי חשוב זה לא לעשן, והדבר השני הכי חשוב זו פעילות גופנית.
וחוץ מזה מצאתי בסיבוב עוד המון מתנות, והכל ב- 1.74 ק"מ ו-00:28 דקות הליכה איטית, כולל הפסקות לצורך מעקב אחר עבודת האפליקציה שמתעדת את המסלול ועוד נתונים חשובים.
ותודה לאפליקציה

ולנועה דקל ונועם שרון על התמיכה הטכנית ואורך הרוח.

חג-הפסח הוא חג המתנות. רוב החגים והאירועים שלנו מלאים בעיקר בתוכן חומרי, אבל עדיין פסח עולה על כולם מהבחינה הזו. העלון הפעם, לכבוד החג השני, מוקדש למתנות לחג או אם תרצו: "מדור פרסומי".
למי שזה מאוחר לו מידי לחג של השנה, מומלץ לשמור את העלון הזה לשנה הבאה.

סיגל דקל


מפת מתנות בעין-שמר




1.         מכון הקוסמטיקה של
ליאור שלג (בורלס)
מוצר אחד שהוא טאלנט אמיתי... מתנה מושלמת לכל אחת מעל גיל 33.
קרם רניו - ממצק, מחדש, מחייה, מגביר חיוניות, מטשטש קימטוטים, מצמצם נקבוביות, משפר חטטים וצלקות, משפר מרקם, משפיע לטובה על ההידרציה (הנוזלים) - בקיצור מוצר מושלם והכל בכמה שניות מריחה ביום. מחיר: 230 ₪.
לפרטים ורכישה: 053-2298282 ליאור שלג

ראו הוזהרתם... הוא ממכר! גם את סובלת מיובש בעור? אז הכירי את סרום ויטה.
סרום עשיר בלחות, במרקם קטיפתי, משאיר את העור רווי במרקם של משי, מעניק לחות לשעות ארוכות ומשאיר את העור קורן וזוהר עם ריח משכר.
הוא אחד ויחיד ושמו סרום ויטה!
מותאם לעור יבש במיוחד. מחיר: 185 ₪.
לפרטים ורכישה: 053-2298282 ליאור שלג



2.         הכולבו
חבילות-שי מתוקות וטעימות, בושם לאישה ולגבר או סיר איכותי...
המון מתנות שוות בכולבו.



3.         חפצ'-חן
המון מתנות הכי מיוחדות ומקוריות בחפצ'-חן


4.         מכון היופי של הדס זרטל
אני ממליצה להשקיע יותר באנשים ובחוויות, ופחות במוצרי צריכה -
שובר-מתנה מפנקת. אתם מוזמנים לפנק...לפנק...לפנק...





6.         "הדרן"
מימין למעלה נגד כיוון השעון: שמיכת טלאים מעשה ידי נוגה שלזינגר,
נחשושים למיטת תינוק, נעלי-בית לתינוק, עבודות פסיפס.
ויש ב"הדרן" עוד הרבה דברים: כריות, תיקים, שטיחים קטנים, שלטים לבית,
וגם עוגות (בימים ד'-ה').



7.         הקונדיטוריה של מעיין

בכל חג או חגיגה אי-אפשר לוותר על עוגה או קינוח מפנק!
לכבוד חג-הפסח הכנתי תפריט קינוחים מגוון ואיכותי, ללא קמח ואפילו עם אופציות טבעוניות.
הכוכב של החג הוא מארז הקינוחים המשפחתי שבתמונה משמאל. מארז שכיף להניח במרכז השולחן עם כפיות ולחלוק עם כולם, כך כולם זוכים לטעום מגוון של טעמים ומרקמים.
ניתן להזמין מתוקים טעימים מחומרי-גלם איכותיים לאורך כל השנה! ואפילו בכל סוף-שבוע בכולבו של הקיבוץ.
מעיין 054-8154759.  בפייסבוק- מתנות מתוקות  sprinkles



9.         החממה
שפתון קלינדולה - שפתון טבעי לטיפול ביובש,
עשוי משמנים בהם הושרו מגוון צמחים ופרחים, כגון ציפורני-חתול וקמומיל, שגודלו בחממה, בתוספת חמאת שיאה.
השפתון מסייע בריכוך עור יבש וסדוק, מזין את העור ועשיר בויטמין E.
ניתן להשיג בחממה במחיר סמלי של 15 ₪,
בימים א'-ה', בשעות 8:00-15:00.
לשימוש חיצוני בלבד.


לוח מודעות





זה שיוצא/ת וזה שנכנס/ת

            יוצא/ת   נכנס/ת
פלחה     ברק גובר            מיכה דורון
מזכירות נגה שורר           רימונה כהן
מוסך     סמיר אבו-רקיה  
הנהלת-חשבונות  עינת תומר          נגבה בק

נגבה בק – נעים להכיר

תאריך תחילת העבודה בעין-שמר: פברואר 2019

מקומות עבודה קודמים: הנה"ח קיבוץ משמרות, חברת "ארם" (חברת בת של "ארד דליה"), חברת "תעשיות ציפוי קרמת" בע"מ (ברמות-מנשה).

השכלה: הנדסאית אלקטרוניקה ומחשבים, מנהלת-חשבונות.

מקום מגורים: קיבוץ משמרות.

מצב משפחתי: נשואה לאבי מנהל-מכירות בחברת תרופות + 3 ילדים - בן (23) חייל משוחרר בטיול אחרי צבא בהודו, סיון (21) עתודאית שמסיימת השנה תואר ראשון בכלכלה ומנהל באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, אביב (17) תלמיד בכיתה יא' ב"מבואות-עירון".

ניווט עץ-שמר

בשבת 13.4.19 נפגשנו - משפחות, ילדים, הורים וסבים - למרוץ עצים ברחבי הקיבוץ, במסגרת פעילויות שנת-המצווה ויום המעשים הטובים. את משחק הניווט כתבה טובית שפירא בכישרון רב, את הסיפורים כתבה עדה גבע, ואת המפות הכין ותרם דני וולשטיין מאיגוד ריצות הניווט. שותפים נוספים בארגון והקמה היו עטר שנפלד, חממה עין-שמר וועדת תרבות-גלי יגודה.
את האירוע הרימו וביצעו ילדי שנת-המצווה - קבוצת "רימון" ביחד עם הוריהם.
18 משפחות לקחו חלק במשחק, רצו ולמדו על ההיסטוריה של עין-שמר ועל העצים.
תודה לכל העוסקים במלאכה, ותודה לכל המשפחות שהגיעו לשחק, מקווים שנהניתם.

קבוצת "רימון" – איתמר, שחר, מעיין, עדו, תומר, אורי,
מורן, עמית, יובל, דור, תמר ואברי.




חוק הזכות לעבודה בישיבה  //  עינת תומר

חוק הזכות לעבודה בישיבה התשס"ז-2007, המכונה גם "חוק הקופאיות", קובע כי על המעסיק להעמיד מקום-ישיבה לרשות העובד. החוק קובע כי "מעביד יעמיד לרשות עובד במקום-העבודה מושב לעבודה, ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". כמו-כן מחייב החוק את המעביד, להעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה. זוהי זכות אוטומטית, והפרתה עשויה לחייב את המעסיק בפיצוי של עד 20,000 ₪, גם אם לא נגרם לעובד נזק כלשהו.
דוגמאות לפסקי-דין בנושא:
ביולי 2014, פסק בית-הדין לעבודה בתל-אביב, פיצוי בסך 25,000 ₪ לעובדת ייצור ומכירות בחברת "דילייט", לאחר שנמצא כי החברה לא אפשרה לה לשבת במהלך עבודתה.
באוגוסט 2012 חויבה רשת "קרביץ" לציוד משרדי, לשלם לעובדת פיצוי בסך 12,000 ₪ מסיבה דומה. השופט קיבל את טענת העובדת, כי היא נאלצה לשבת במהלך עבודתה על ארגזי-קרטון שבהם נארז נייר מדפסות, או לעמוד על רגליה לאורכן של משמרות עבודה ארוכות.
בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, חייב לאחרונה את החברה היבואנית של חנות הבגדים H&M בישראל, לפצות ב-60,000 ₪ עובדת לשעבר אשר עבדה במשך שנתיים במספר תפקידים בחנות-הבגדים בקניון מלחה בירושלים. בין היתר משום שנאסר עליה לשבת במהלך העבודה ליד הקופה ובתאי-המדידה, ואף במהלך ההפסקות.
"חוק הכיסא", או בשמו הרשמי "חוק הזכות לעבודה בישיבה", הוא חוק חשוב שנועד להגן על הזכויות הבסיסיות של העובדים. כפי שניתן לראות, החוק מופר במקומות רבים ברחבי-הארץ, בסביבתנו הקרובה וגם אצלנו בעין-שמר.
חשוב ליידע את המעסיקים על החוק, לוודא שהם נותנים לעובדים את המגיע להם לפי החוק ולהבטיח שהעובדים עומדים על זכויותיהם.

חברים, הורים ובנים/ות שלום

הובא לידיעתנו על שינוי בתקנון מעבר דירות להשכרה אצלנו, ולפני שמאוחר מדי, נזעקנו להסביר במה הדברים אמורים.
אנו חושבים ששינוי זה בתקנון, יהיה גורם מכריע בשאלה אם אנחנו הבנים/ות נישאר לגור בעין-שמר (אם לא לבנות בית בשכונות החדשות, אז לפחות לשכור דירה) או שנאלץ ללכת מכאן לדאבון ליבנו ולדאבון ליבם של הורינו, ולא רק.
כמו שאתם יודעים, יש אצלנו מצוקה של דירות שיכולות להכיל משפחה עם ילדים, והמשמעות היא שאנו הבנים/ות  אחד אחרי השני עוזבים ושוכרים בחוץ.
קבוצת הורים ובנים/ות, הובילה בשנה האחרונה מהלך שיאפשר לנו הבנים/ות להיקלט כחברים. לצערנו המהלך לא צלח. בנוסף, חיפשנו אפשרות של שכירת דירות שעונות על הצרכים של משפחות עם ילדים, ומצאנו נחמה בנכונות מצד הקיבוץ להעלות את כמות הדירות להשכרה בשביל הבנים/ות. לקידום 2 המטרות (קליטה לחברות והגדלת היצע הדירות להשכרה), הוקם צוות משותף של צעירים והורים יחד עם צוות מהנהלת הקיבוץ. אך מהר מאוד הבנו שאין כך הדבר - כל הפרויקט להקמת דירות להשכרה עבור משפחות צעירות עם ילדים, בעצם הוקם בשביל דבר אחד - עבור המשפחות הנקלטות לחברות (בוואדי ובשפירא), שברובן הן של נקלטים חיצוניים המעוניינים לגור כאן עד שהדירה שהם בונים בוואדי או בשפירא תהיה מוכנה.
במעשה זה, הפכנו מחברה שדוגלת בשוויון ערך-האדם, לחברה סופר-קפיטליסטית שלא אכפת לה מה קורה עם מי שאין לו כסף לגור בבתים היקרים, עד כדי-כך שהקיבוץ בהצעתו את התקנון החדש, אינו מאפשר לנו, ולבנים של שכנינו, לגור אפילו בשכירות כאן בעין-שמר.
אנחנו פונים לכל מי שזה חשוב לו, לא להיות אדיש לכך, ולהצביע נגד ההצעה.

חתומים: טל גולן, חן אפשטיין, יובל אפשטיין, גל זוהר, רהב מור, שני זוהר, דגן גרוסמן, גיא משיח, אופק יגודה, אדם גרוסברג, גדי גלעד, אורטל גלעד, מאיה שפירא, עוז שפירא, אפרת דגאי, בן שייביץ, אילן שייביץ, צליל רוזיו, נתנאל רוזיו, נרי דנון, בר דנון, דניאל דקל, שיר גור, סהר אברהמי, מורן תומר, רם מור, נוי גורן, אלירן ברכה, ליאור שלג,  נועם גרוסמן, אורלי האולינג,  עמוס מאסטרו, עמית בורלס, יותם מרקם, לי אדליסט, אור משיח, קרן רונן.

חברים, הורים ובנים שלום, ובקיצור: לכולם מועדים לשמחה

קצת רקע להבנה רחבה של התמונה, כפי שנראית מנקודת-מבטי, לגבי הצורך בעדכון נוהל השכרות -
בהבנה שיש מחסור גדול בדירות למשפחות (כלומר דירות גדולות מדירת חדר אחד) ובידיעה שיש מספר דירות במצב תחזוקתי לא סביר, הוקם לפני מספר חודשים צוות, שתפקידו לקדם הגדלת מצאי הדירות להשכרה למשפחות, על-ידי שדרוג דירות קיימות.
הצוות מקדם בשלב ראשון את הפיכת הדירות שהיו עד לאחרונה מאוכלסות על-ידי בית-אקשטיין, ומכין גם תוכנית רב-שנתית לגבי הקרוונים, בתי-הקומות ועוד. כדי לקדם את הנושא החשוב, הקמנו צוות רחב: יוחאי יגודה, עתר גבע, עטר שנפלד, דורון אשד, איתן שמואל, חוה כהן (מרכזת), אני, ומהצעירים: יותם מרקם, אור משיח ואורלי האולינג. נוגה אבלגון נבחרה על ידי הצוות להיות האדריכלית של המשימה הגדולה הזו. צוות עבודה הכולל  את איתן, דורון, נוגה, חוה ואני, נפגש אחת לשבוע. לאחר גמר הכנת התוכנית, היא תובא לאישור ועד-ההנהלה וכמובן ליישום.
הקליטה והצמיחה הדמוגרפית הינן היעד החשוב ביותר היום בקיבוץ עין-שמר. כמובן שהרצון של כולם הוא קודם כל "למלא את השורות" עם בני-הקיבוץ והם בעדיפות ראשונה לקליטה, אך באין בנים - נקלטים חיצוניים. לעובדה שיש מעט בנים נקלטים, סיבות רבות השלובות זו בזו, כי לא בכל הקיבוצים (שאני מכירה) זהו המצב.
בכדי לקלוט, חשוב שניתן מענה לדיור למשפחות המעוניינות לגור בעין-שמר עד גמר בניית ביתם. יש לכך משמעות רבה מבחינת קליטת הילדים בקיבוץ ובבתי-הספר של המועצה (כמעט לא ניתן היום להתקבל לבתי-הספר של המועצה ללא מגורים בעין-שמר). האינטרס של הקיבוץ הוא לקדם את מגורי משפחות הנקלטים בקיבוץ.
הסדרי-הצעירים, עד 30 ו-30+, צריכים להתעדכן כאשר המציאות משתנה. בהסדרים אלו יש מספר נקודות שיש לעדכן "אתמול", ללא קשר לסדרי העדיפות והקליטה.
חשוב לי לציין שלאחרונה התפנו מספר דירות המתאימות למגורי משפחות או זוגות ללא ילדים, ולמרות הרצון הרב שלנו לקלוט בהן בני-קיבוץ, לא הצלחנו למצוא בנים שרצו בהן.

בהזדמנות זו ברצוני לקרוא לצעירים החתומים על המכתב ולאלה שאינם חתומים עליו אך מוכנים להיות שותפים, להצטרף להקמת צוות-צעירים שבו נעבוד יחד ונעביר מידע בצורה מסודרת מהשטח "לשולחן הדיונים" ומהשולחן לשטח.
עד כה, כל מאמצי לשכנע צעירים להיות שותפים לעשייה - לא צלחו. מניסיוני, פורום כזה הוא חשוב ויכול, בזכות העשייה המשותפת, לתרום באופן משמעותי למעורבות, לקידום נושאים החשובים לבנים ולהרגשת הבית של הבנים.
בברכת חג-שמח, אירית פואה
  כפיים מדור תרבות וספורט







חסל סדר פסח.
תם ונשלם ליל-הסדר והגיע זמן תודות.
בראש ובראשונה, כפי שאמרתי בחג עצמו, לאחת והיחידה, תמי צמח, אשר גייסה ויזמה, יצרה, אספה וקידמה את כל הקשור לפסח. בלעדייך תמי, לא היה לנו חג כה יפה.
ליגאל כץ היקר, שעמל שעות ללא פשרות ליצור חג מואר ונגיש לכולנו - תודה לך.
לצוות המטבח המופלא, על בישול והגשה וחיסול של סעודת-חג משובחת וטעימה - תודה לכם מקרב-לב.
למעצבות הנהדרות, מרתה מור, צילה ליס ואוסנת לוטן, שכל שנה מתגייסות בלי היסוס למשימה.
לשושי כץ על מתיקות אין-קץ עם קינוחים נפלאים.
לצביה ויסברג היקרה, אשר כל שנה מחדש מנווטת בין שיבוץ היושבים בחג, בין ההזמנות המאוחרות לשינויים ובלתי צפויים - תודה גדולה.
לניר אלון על הפקה מוזיקלית מקיפה וחגיגית, ולשותפו המוכשר - שי אלון.
תודה למשפחה המארחת - עינת ואמיר תומר וילדיהם, על כניסה חגיגית ומוארת לחג-האביב, ובמיוחד לעינת שתמיד עומדת איתן לכל עזרה שצריך.
לכל משתתפי החג, המברכים, השרים במקהלה, הזמרים, ההורים והילדים המקסימים של החד-גדיא, שואלי הקושיות, 4 האחים המפתיעים, וכל 4 המשפחות הקוראות אשר נענו כולם בשמחה ובשיתוף פעולה - תודה.
תודה אחרונה ומיוחדת, לאלו שנשארו בסוף לסדר עד השולחן האחרון ולהחזיר כל דבר למקומו. הייתם מעטים (מדי לצערי, בזה נטפל בשנה הבאה) אך מהירים, איכותיים ועם חיוך רחב.

לפנינו 2 ימי זיכרון חשובים ויום-עצמאות.
המלאכה רבה… חג-שמח, גלי יגודה

ברכה לבאי הסדר (ערב פסח תשע"ט)

"והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו,
כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, היום הייתם לעם".

האירוע הכי חשוב בתנ"ך, האירוע המכונן עבור עם-ישראל, הוא יציאת-מצריים. התנ"ך מזכיר אותו מאות פעמים בסיפורים, בשירים, בחוקים, בנאומים... בזיכרון הלאומי היסודי ביותר שלנו כעם, נמצאת ארץ מצריים ותמיד בתפקיד של בית עבדים, עם אויב, ויחסי מלחמה...
אבל יש בתנ"ך גם מצריים אחרת:
בתקופת האבות היא היתה אסם-הבר אליו באו אברהם, יצחק, יעקב ובניו לשבור שבר.
בתקופת המלוכה קשרו איתה מלכי ישראל ויהודה בריתות, בניסיון להדוף את כיבושי אשור ובבל.
ולאחר החורבן מזכיר המשורר המקונן במגילת איכה, את עזרת מצריים בעת הקשה...

בערב הזה, ליל-הסדר, נרבה כמצווה עלינו, לספר ביציאת-מצריים יחד עם כל עם-ישראל, אבל נדמה לי שבמיוחד השנה, במלאת 40 שנה להסכם השלום בין ישראל למצריים – מן הראוי שנספר ולו מעט, גם על מצריים של שלום.
על מנהיג אמיץ וענק – נשיא-מצריים אנואר סאדאת, שבכוח חזונו הוביל את עמו לעתיד של שלום ותקווה. על ראש-ממשלת ישראל מנחם בגין, שבעוצמת מנהיגותו הוליך את עמו בדרך הפשרה והאמונה באדם. ועל השלום – זה שבזמננו כאן כבר לא מדברים עליו כמעט, זה שהוכרז כבלתי רלוונטי ומיושן.
הערב הזה, ליל הסדר תשע"ט, כאן בחדר-האוכל המואר והיפה שלנו, בין בני-משפחותינו וחברינו היקרים, עם התרוממות הרוח של החג והשמחה בלב, אני רוצה לברך אותנו לא רק בסיפור העבר שלנו על יציאת-מצריים, אלא גם בסיפור העתיד שלנו על תקוות השלום.
שנדע לשמור על השלום, שנתאמץ להגדיל אותו ושלעולם לא נוותר עליו. על השלום בתוך עצמנו, על השלום עם הסובבים אותנו ועל השלום עם אויבינו. כי יציאת-מצריים אולי כוננה את עם-ישראל, אבל רק השלום הוא הסיכוי לשגשוגו גם בעתיד.

חג שמח לכל בית עין-שמר, חג של שלום.

סיגל דקל

בערב חג שני, יום חמישי כ' בניסן 25.4
במועדון-לחבר
 12
והפעם בגוון אמנותי:
פיט אברהמי - למה אנחנו רוקדים?
האדם רוקד משחר ההיסטוריה ומיומו הראשון (כמעט).
מדוע? כי כיף לרקוד! נפלא לרקוד בחגים ושמחות.
...ויש עוד כמה סיבות שפיט תפרוש בפנינו, עם דוגמאות.

אביטל גבע - אמנות וחברה

גילי שפירא - התמודדות עם חרדה חברתית

התכנסות וכיבוד - 20.00
תחילת הרצאות - 20.30
אל תחמיצו!
חג-שמח!


טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה
יום רביעי כ"ו בניסן 1.5.19
בשעה 20:00 בחדר-האוכל
בתוכנית:
טקס יזכור
עדות: "כעוף החול" –
מסע אל מחוזות הילדות בשואה. בליווי מצגת.
סיפורם של פרידג'ה ושמואל רוטברד חברי גן-שמואל.
הציבור מוזמן


עלון 15 (2019) (4176) יד' ניסן תשע"ט


בַּמֶּה לְהַתְחִיל  //  אלי אליהו
אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי,
לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל?
אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק
שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים
וְקוּרִים שֶׁל אַשְׁמָה
שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת.
אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת
שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר





וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ,
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי
כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ מֵעוֹלָם.
וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל,
עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךּ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת,
יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם
אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה,
הַשִּׁיר הַזֶּה.
וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה.



השבוע:
ליל-הסדר
לא תתקיים קבלת-שבת.
חג-שמח


מאמר מערכת
מספרים על הרב עובדיה יוסף, שלקראת חג-הפסח דיבר פעם בכנס ללימוד והכנה לחג. הרב הדגיש בדבריו שאיסור חמץ תקף רק בנוגע למזון, ואין צורך להחמיר עוד ועוד על הכתוב בהלכה.
הקהל הרב האזין לדבריו ובסיום גם נשאלו שאלות. ואז קם אחד ושאל: "כבוד הרב. יש לי בבית סבון ולא כתוב עליו 'כשר לפסח'. מה לעשות?"
שאל הרב עובדיה בתשובה: "עיפרון, יש לך בבית?"
השיב האיש: "כן."
אמר הרב: "אז קח את העיפרון ותכתוב על הסבון 'כשר לפסח".

הרב עובדיה אינו הרב שלי (אגב, מן המפורסמות היא שמותו של רב אינו מונע ממנו להמשיך ולהורות את דרכי השם, ואף מלהצביע בבחירות אינו פסול), ולכן איני מקבלת על עצמי את פסיקתו המקלה בעניין החמץ.
האיסור לאכול חמץ בחג-הפסח מופיע בתורה: לפי הכתוב האיסור אינו חל רק על אכילת חמץ, אלא גם על הימצאותו בבית: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב' 19) ועל ראייתו: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג' 7), ומכאן קבעו חז"ל כי חמץ בחג-הפסח הוא "בל ייראה ובל יימצא". מאיסורים אלו נגזר הציווי לבער ולהוציא את כל החמץ בערב חג-הפסח.

בעין-שמר נהגו בעבר לשים לחם על שולחנות ליל-הסדר, ומכאן שלא מבערים אצלנו חמץ במובנו ההלכתי, אבל בהחלט יש חמץ לבער במובן המטאפורי. ולא רק מזון כפי שקבע הרב עובדיה.
בעלון השבוע ראיון עם אבישי גרוסמן, שהוא לתחושתי מ"לוחמי-החמץ" הנאמנים שלנו, וגם שאלון טלפוני על "ביעור-חמץ" שמתגלגל בחצר.
אינני אוהבת שאלונים טלפונים, כי הם מוצאים את המרואיינים מופתעים ובלתי מוכנים. אבל יש גם יתרון גדול בשאלון כזה – הוא מאפשר השתתפות גם לחברים שפחות משתמשים במייל ופחות נוהגים להתבטא בכתב. השאלון הפעם, אם כך, כולל מספר משתתפים שכבר מזמן קיוויתי שיופיעו בעלון...
העלון השבוע מוקדש ל"חמץ שלי", לכבוד חג-הפסח ובברכת חג-שמח לכל קיבוץ עין-שמר.
סיגל דקל

ראיון השבוע   עם
אבישי גרוסמן


אבישי נולד בשנת 1937 בקיבוץ עין-שמר, להוריו אווה ומשה גרוסמן, אח בכור לענה ששון וקובי גרוסמן.
מאז אותו יום, אבישי לא עזב מעולם את הקיבוץ. הוא ריכז את קן השוה"צ בתל-אביב במשך שנתיים, עשה שנת שירות בקיבוץ חורשים, והתנסה בחיים במרחביה בשנה אחרי נישואיו לחגית. אבל תמיד נשאר חבר קיבוץ עין-שמר.
אחרי בית-הספר היסודי בחברת-הילדים והתיכון במוסד "מבואות-עירון", המתין אבישי שנתיים עד הגיוס כי היה רזה מידי. כשהגיע למשקל מינימום, התגייס לחיל-הקשר ושירת ביחידה של קשר ארוך-טווח, הכולל חסימות אלקטרוניות. בהמשך הרגיש שהתפקיד לא מספיק קרבי, ועבר לפיקוד צפון, שם שירת בתפקיד קשר-אלחוטן במוצבים שונים.

  
אחרי שנתיים וחצי בצה"ל, אבישי השתחרר ונכנס לעבודה בצאן ובבננות. את העבודה בבננות זוכר אבישי כעבודה פיזית קשה, אבל בעיקר למד שם להכיר את ותיקי הקיבוץ – את דרך הדיבור והמחשבה שלהם - אשר שנפלד, זליג בן-משה, דויד ויצמן, יצחק עצמון וזכריה סל.
בתקופה שאחרי השחרור, כחבר-קיבוץ (אז הקבלה לחברות היתה אוטומטית), היה אבישי רכז הח"צ ונציג במזכירות. אשר שנפלד וזליג בן-משה היו אז מזכירי-הקיבוץ. אבישי זוכר את אשר כאחד האינטלקטואלים הגדולים שהיו בעין-שמר.
בהמשך יצא לשנת-שירות בקיבוץ חורשים (עם יהודית ואדם זרטל, נעמן אפשטיין, מנחם אשכנזי) שאומץ ע"י עין-שמר.


בסוף אותה שנה, קיבל את ההצעה לרכז את קן מרכז בתל-אביב, ובמשך שנתיים הדריך את גדוד "דביר" במחנות-עבודה, הפגנות, טיולים, ובמאבק נגד הממשל-הצבאי הישראלי. אבישי זוכר שהיו צובעים את הכבישים בתל-אביב בכתובות סיד: "יבוטל הממשל הצבאי".
בתפקיד זה למד לעמוד מול קבוצה ולכתוב. באותו זמן היה כותב טורים ב"השבוע בקיבוץ-הארצי" וב"חותם" מוסף "על-המשמר", יחד עם עודד ליפשיץ (חבר נחל-עוז) וזאב צחור.
משנת 1966 ועד שנת 1969, בטרם מלאו לו 30, היה אבישי מזכיר-קיבוץ בפעם הראשונה. בתחילה יחד עם עזרי אוכמני ולאחר מכן עם קובה ריפטין. מקובה למד אבישי הרבה, והיה מצטרף אליו לנסיעות למרכז מפ"ם.
ההחלטה המרכזית בתקופת הכהונה הזו, היתה ההחלטה להביא לעין-שמר את מפעל-הגומי. כל חברי המזכירות נסעו אז לקיבוץ העוגן לראות את המפעל, ורובם התנגדו להבאתו לעין-שמר. הוויכוח בקיבוץ בנושא זה היה קשה ביותר, בסדר גודל של הוויכוח על השינוי, גדול בהרבה מהוויכוח על מוזיאון-הקיבוץ. אבל שיחת-הקיבוץ החליטה בעד. היום לכולם ברור שזו היתה טעות.


במשך השנים אבישי עבד הרבה ברפת וגם באבוקדו. גם בגבעת-חביבה במרכז ההדרכה, שם כתב והרצה.
אבישי היה גם מנהל של "מבואות-עירון", בתקופה של המאבקים הקשים סביב הקמת בית-הספר של המועצה "גוונים" וביטול המוסד. מהצד השני של המאבק הזה עמד אברמל'ה פרנק מגן-שמואל ידידו הטוב של אבישי.
כמנהל "מבואות-עירון" עמד אבישי גם מול הניסיון לבטל את הפנימייה בגלל עלותה, התמודד עם הכנסת בחינות-הבגרות הראשונות, והתנגד למסעות לפולין מחשש שיטפחו לאומנות ויתאפשרו רק לבני-קיבוצים בעלי-יכולת כלכלית.
אבישי גם היה מחנך במוסד. בין השאר של כיתת "שלהבת". אבישי זוכר שהקדיש מפגשים רבים בכיתה, לנושא הכיתות המיסטיות, חזרה בשאלה ובתשובה... גם אני זוכרת זאת, כי הייתי חניכה של אבישי.

בשנת 1970 למד עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.
בשנת 1973 התפטר משה מור מזכיר-הקיבוץ ואבישי חזר לקדנציה שנייה כמזכיר, עד שנת 1977.


כשמנחם בגין עלה לשלטון, אבישי הרגיש שהמדינה בסכנה של השתלטות הפשיזם, והלך לעבוד במחלקה הרעיונית-פוליטית בקבה"א. שם תמך ב"שלום עכשיו" בשלבי הקמתו,  ונאבק בחוסר הצלחה נגד ההתנחלות ברמת-הגולן יחד עם עליזה עמיר וג'ומס.
בין השנים 1995-1999 היה מזכיר-קיבוץ בפעם השלישית.
בשנת 1999 למד יהדות במכונים ליהדות מתקדמת בירושלים – "הרטמן" ו"שכטר".

אסף מצקין היה זה שהכיר לאבישי את חגית, כשהיתה אחות בשנת-שירות בקיבוץ מצר. אישתו של אסף למדה עם חגית בקורס אחיות, וכך נוצר החיבור.
בשנת 1969 נישאו ונולדו להם 3 ילדים: עינב, תום ודגן. היום יש לאבישי 8 נכדים.


לאורך השנים כתב אבישי 7 ספרים:
1995 "איש איש פרתו וקרציותיה" – אוסף קטעים
2003 "להגיע למקום שממנו התחלנו" – סיפורים על קיבוץ
2005 "מה שרואים משם"
2007 "השולחן העגול"
2012 "סדקים בארץ ובשמיים"
2014 "הדרך בה בחרתי"
2018 "ימים צרובים" – פרקי יומן שכתב אבישי במשך 13 שנה, מהרגע שחגית אובחנה כחולה באלצהיימר בשנת 2005. את היומן כתב לעיתים מידי יום, ולעיתים ברווחים גדולים יותר, במטרה להתמודד עם הקושי שלו מול המחלה מבחינה אישית, משפחתית וקיבוצית. הדברים שכתב לא יועדו לצאת כספר ואבישי התלבט. בהתעייצות עם אחיה של חגית, החליטו לבחור קטעים אחדים מתוך כתב-היד. בסופו של דבר נבחר כשליש מהכתוב, שמתאר את שלביה השונים של המחלה.
אחד הנושאים העולים מהיומן, הוא סוגיית המגורים המשותפים עם מטפלת סיעודית זרה (היו 3 לאורך השנים) בבית אחד. המטפלת מעורבת בכל מה שקורה בבית, כולל בכל מה שקורה עם אבישי, ומאוחר יותר התברר לאבישי שהיא גם מדווחת על המתרחש: כיצד אבישי טורק את הדלת ביציאה, איך הוא שוטף כלים, האם הוא מתייחס אליה יפה... הפרטיות והאינטימיות נפרצו לחלוטין.
כאשר המטפלת הראשונה קראה לאבישי "בוס", הוא ביקש ממנה לקרוא לו בשמו. היה לו קשה להיות בוס ולהגיד לה מה לעשות. חוסר האסרטיביות שלו מול המטפלות, פגע בסופו של דבר בחגית. המטפלות זיהו את החולשה שלו וניצלו אותה. אם לא אמר להן לקום בלילה להפוך את חגית, הן לא קמו ולא עשו, וכתוצאה מכך נפגעה בריאותה של חגית.

השלב הכי קשה של המחלה לדברי אבישי, היה שלב התוקפנות. חגית היתה תמיד אישה מאוד עדינה, אף פעם לא הרימה יד או קול. המחלה גרמה לה להיות לפעמים תוקפנית, לא כלפי אבישי, אבל קרה שדחפה את המטפלת שלה או הרימה קול. בשלב הזה הופיעו גם אובססיות קשות, כמו החלפה אינטנסיבית של מטליות ניקוי למשקפיים, או סירוב עקשני להחליף את המכנסיים המסוימים שלבשה עד שהחלו להיקרע.
בשלב זה לא עניין אותה שום דבר, אפילו לא הקרמיקה שכה אהבה, והיא התעסקה רק באוכל והתקשתה לאכול. הגוף וסבר-הפנים נשארו כשהיו, אבל האישיות השתנתה.




החיפוש הנואש אחרי תרופה למחלה, מתואר גם הוא בספר. בעצת חבר הגיעו למטפל אלטרנטיבי. הוא הסתכל על הלשון, הסתכל על העיניים, נתן תרופות, לקח המון כסף... כלום לא עזר.
בדיקת הזיכרון כוללת שאלות בחשבון, כמו: 100-7. אבישי וחגית היו הולכים בשדות ועושים תרגילים בחשבון.
בשלב מסוים הומלץ להם להשתתף בטיפול ניסויי באיכילוב. הטיפול כלל בדיקות חוזרות של התקדמות המחלה. אבישי שבר אז את הרגל והנסיעות לבית-החולים, ההליכה במסדרונות, הבדיקות שהכאיבו לחגית שהרגישה שאינה מצליחה, הזמן, הוצאות הנסיעה... הכל התנפץ כשבסיום התנער הנסיין מהבטחתו המפורשת לספק לחגית תרופות ל-3 שנים.

אבישי מספר שחגית הבינה שהיא הולכת להיות חסרת-אונים, לכן הכינה פתקים בבית שיעזרו לה להתמצא: "מקלחת", "שירותים", "מטבח"...
כדי שתהיה לה תעסוקה התחילה לצייר על הקרנזים. היא לא השלימה את העבודה.
חגית לא אמרה אף-פעם שהיא רוצה למות. משנת 2007 ד"ר נגב ניהל את הטיפול בחגית ברגישות רבה. פעמיים אסף נגב את כל המשפחה, ושאל מה לדעתם יש לעשות אם חגית תגיע למצב מסכן-חיים. המשפחה החליטה שיש לאפשר לחגית לחיות ככל האפשר.
אבישי מספר שלא ידע אם חגית רוצה לחיות ככה, אבל הוא החליט לעשות הכל כדי שיהיה לה הכי טוב שאפשר. לכן החליט שתטופל בבית ולא בבית-דורות. בפעם הראשונה שהביא אותה לבית-דורות, חגית התעלפה. היא לא רצתה להיות שם, ואבישי הבין זאת למרות שחגית כבר לא יכלה לדבר.

מאנשים שהתרגלו להיות חזקים ותורמים, אבישי הרגיש שהפכו לחלשים ונתמכים. במקביל עבר הקיבוץ שינוי מהותי ופתאום הקוד השתנה – מעתה לא הפרט במרכז אלא שורת הרווח, ואתה הרי לא רווחי... כל-אחד בבוא הזמן, עלול להגיע למצבים כאלה. באותו זמן גילה אבישי אצל אנשים סביבו גם הרבה אצילות.

מה החמץ שלך?
תמכתי בקיבוץ השיתופי, הקיבוץ הוא יצירה יפה וערכית. היתה שאיפה ליצור חברה יותר צודקת, יותר יפה יותר נכונה, עם כל הקשיים ואיפה שיש אנשים יש קשיים ומורכבות.
אני חושב שהחבר צריך להיות במרכז ובמיוחד כשהוא נמצא בצרה. כשיש לאדם בעיה מיוחדת הקיבוץ צריך להתגייס בלי חשבון כסף, והיום הכל כסף על חשבון מידת החסד והרחמים.


מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
אני זוכר את הטיולים של החמישייה - רן חדוותי, תרצה צפניה, עידו ספקטור, שלומית תומר - עם כובעים לבנים, הולכים לשדות (היום זה מרכז הקיבוץ) או יושבים מתחת לאלון ושומעים סיפור.

מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
יצחק גור, בגלל הפשטות, היושר האישי והנכונות לעשות כל עבודה ללא יומרות.

מה הכיף שלך?
אני מאוד אוהב לקרוא ספרים, בעיקר ספרות יפה, מקור, את אלי עמיר ועמוס עוז.

מתי בכית לאחרונה ולמה?
ביום העצמאות, כשתום קרא (במקומי) את הדברים בשם חגית והאחיות. ובהלוויה של חגית. יש לי הרבה פעמים דמעות בעיניים. בעיקר מדברים עצובים שאני קורא או רואה בטלוויזיה.

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
בעיקר מחגית, שלא טיפלתי בה כמו שצריך ולעיתים ויתרתי למטפלות על חשבונה.

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
שהייתי מסוגל להיות 3 פעמים מזכיר-קיבוץ, וניסיתי להשפיע ככל יכולתי על דמותה של החברה שלנו, אם כי לא בהכרח הצלחתי.

מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
כשסיימתי את הפעילות בשנת 1981, נכנסתי לעבוד במפעל-הגומי תחת שרביטו של דני שלזינגר, שניסה לסייע לי ככל יכולתו, אבל היה לי קשה מאוד. הייתי שוליה במחלקת צינורות, במסגרת ההחלטה אז שכל חבר נותן שנה בתעשייה.

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
אני כבר לא אהיה גדול... אני רוצה להישאר בשפיות ובבריאות טובה ולהיות מסוגל להביע את דעתי בכתב ובע"פ. מה שראיתי אצל חגית זה מאיים, אני מרגיש שאני בירידה... אני מרגיש שיכולת ההתמצאות שלי יורדת, הביטחון העצמי יורד, היכולת ליזום, לארגן, לסדר... הגיל לא עושה טוב ואין לזה תרופה.

אם לא היית גר בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
בקיבוץ שיתופי שמקיים את הרעיונות שאני מאמין בהם. עם כל הביקורת, אני לא רואה את עצמי מחוץ לעין-שמר.

מה אתה אוהב בעין-שמר?
את הנוף (הנוי, הדשאים, המרחבים), את האווירה ההיסטורית (פחות את המציאות הנוכחית), את מקימי המקום שכבר נפטרו והרבה אנשים חיים.

מה היית רוצה לשנות בעין-שמר?
שייראו את החבר במרכז ולא את הארגון, עם יותר חמלה לחלשים למרות שכן מטפלים ודואגים.

חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
הרבה מאוד. טיפחו אותי, גידלו, נתנו לי אפשרויות להתפתחות, לימודים... כל דבר שנזקקתי לו - הקיבוץ עמד מאחורי ולצידי. אין לי שום טענה, מלבד קטע קצר שבו התמקחו איתי על כסף בהקשר למחלה של חגית.


                מה החמץ שלך?

שמעון בן-פורת:
התשתיות שלנו. צריך להחליף את הכבישים ואת פחי האשפה. לסלול כבישים חדשים, חניות מסודרות, מתחמים סגורים ומסודרים לפחי-האשפה.

דלית גרנות:
צריך לבער את ביבי, את חוסר התקווה, הפילוג, השיסוי.

צביה ויסברג:
צריך לבער את חוסר הפירגון והביקורת הקשה.

שלומית דקל:
צריך לבער את ביבי ואת הבחירות, כי הן היו איומות, לא רק כי ביבי זכה, אלא גם בגלל ניבולי-הפה וההסתה נגד השמאל, התקשורת, בית-המשפט...

יהודה ריפתין:
אין לי חמץ שאני רוצה לבער בשום מישור. אני שלו ומפויס.

סיגל דקל:
אף מרואיין לא דיבר על חמץ בתחום האישי, אז אני מתגייסת לאזן
אני הייתי רוצה להוציא מהחיים שלי את הקטע הזה שנקרא עבודה. לא כי יש לי טענות כלפי המקצוע שלי, אלא כי אני כמהה לחירות שיש ביקיצה טבעית, ניהול הזמן שלי ללא אילוצים, מנוחת-צהריים טובה, גמישות סדר-היום, גיוון העיסוקים וכו'. אני לא פוסלת את האפשרות שגם במצב כזה אמשיך לעבוד חלקית במקצוע, אני פשוט רוצה לבחור בזה ולא להיאלץ לעשות זאת בגלל ההכרח להתפרנס.
אגב, כבר פעמיים ניסיתי לגייס המונים ברשת החברתית, לתרום לי קיצבה חודשית שתאפשר לי לא לעבוד, אך ההיענות היתה דלה: חבר אחד התנדב לתרום לי 50 ₪ בחודש, וקרוב משפחה אחד שאל אותי למה שאני לא אתן לו קיצבה... בקיצור: כשלתי.  

יהודה בן גידה:
הייתי מבער את ההרגשה הלא-טובה של בני-הקיבוץ, כדי שירגישו פה רצויים ויוכלו להתקבל לחברות ולחיות פה בביתם ללא קשיים ומכשולים.

מליק גור:
ליד הכולבו יש עץ ברוש שמטפס עליו מטפס ונראה כאילו הברוש פורח אבל זה לא כך. הייתי מבער את ההתחזויות, כמו המחשבה שהחינוך שלנו טוב והוא לא.

אירית פואה:
חג הפסח - חג האביב מזמן התרגשות והתחדשות, יחד עם המחשבה על "ביעור החמץ"
כקהילה - את מה היינו מאחלים ורוצים לבער? מה הוא "החמץ" הפנימי שלנו?
אפשר להתחיל ולחפש "פירורים" בכל מיני מקומות ופינות. הפירורים שאני מצאתי ליד "הפנלים בפינה השמאלית" הם:
           רכילות היוצרת עובדות רחוקות מן האמת ("פייק" עובדות).
           התבצרות בדעות ללא הקשבה לצרכי הקהילה, גם אם הם מגוונים ורבים.
           יחסי-שכנים בהם יש חוסר התחשבות בשכן.
           ביקורת הרסנית שאינה משפרת דבר.
           חניות שלא במקומן.
           התנהגויות שאינן בסטנדרטים שלנו.
           יחסים בין-אישיים עכורים.
           חוסר רצון להתנדב לפעילות קהילתית.
           חוסר רצון ליזום ולחדש.
על אלה אפשר להוסיף פירורים רבים הן קהילתיים והן אישיים. אסיים בחלק משיר שכתבה חנה ניר:
"יעֲבְרוּ אַז בַּסָּךְ
רִגְשוֹת לֵב מְסוּכְסָךְ,
פַּחַד, כַּעַס, קִנְאָה, תַּחֲרוּּת,
וְרֵיק מִמִּטְעָן
אֶתְייַַשֵּב לַשּוּלְחָן
וְאֶחְגּוֹג אֶת חַג הַחֵירוּת".

חג אביב שמח ופורח.

לוח מודעות
חצר ראשונים - פעילות בחול המועד פסח

ימים א'-ב' 21-22.4 בין השעות 10:00-15:00 .
יש להגיע עד השעה 13:00 כדי ליהנות מכל חבילת הפעילות.

ימים ג'-ד' 23-24.4 בין השעות 10:00-16:00.
הפעילות במסגרת פסטיבל "מפה ומצה".

יום ה' 25.4 בין השעות 10:00-14:00.
יש להגיע עד השעה 11:00 כדי ליהנות מכל חבילת הפעילות.

הפעילות בקבוצות מודרכות כוללת:
           הדרכה במוזיאון ההיסטורי בנושא: קיבוץ, חלוצים וראשית ההתיישבות.
           הפעלת חלוצים  – ילדים מתלבשים כחלוצים ומתנסים בעבודות של פעם.
           סיור בעגלה רתומה לטרקטור.
           ביקור במוזיאון הטרקטורים.
קניית כרטיסים בקופת המוזיאון, המחירים כוללים את כל חבילת הפעילות.
למשתתף מגיל שנתיים 30 ₪, אזרח ותיק 25 ₪.
במידה וירד גשם, הפעילות תותאם למזג-האוויר.



גשם גשם בוא
ביום ב'  15.4.19 ירדו 5 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 870 מ"מ.


זיכרון עמום  //  אבישי גרוסמן

הבחירות לכנסת הסתיימו. רוב חברי-הקיבוצים שהשתייכו בעבר לקיבוץ-הארצי, הצביעו בעד כחול-לבן. המפלגות המסורתיות בהן תמכנו בעבר - מפ"ם, ויורשתה מר"צ, ולעיתים גם העבודה - זכו להרבה פחות מנדטים. הליכוד או מפלגות ימניות או בעלות אידאולוגיה דתית - כמעט ולא זכו לתומכים בקרב המצביעים המתגוררים או חברים בקיבוצים של הקיבוץ-הארצי של פעם.
בשנות ה-50, 60 ו-70 של המאה הקודמת, ימי הבחירות היו ימים של תסיסה רעיונית. התכנסויות, ויכוחים, הרצאות של מנהיגים תנועתיים, ביקורי-בית בשכונות קרובות  ורחוקות, ניסיון לשכנע בצדקת הדרך בה אנו מאמינים. האוויר היה לוהט, האמונה בצדקת דרכנו הייתה חזקה, המנהיגות התנועתית דאגה לפיקוח מלמעלה, רוב החברים הצביעו על פי ההנחיות התנועתיות בהתאם לתורת הקולקטיביות הרעיונית התנועתית, שהייתה מקובלת על רוב רובם של החברים. האמונה הלוהטת סיפקה לחברים משמעות ותחושת תקווה, שהן כל-כך חיוניות לכל אדם באשר הוא אדם. עיקרה של תורת הקולקטיביות הרעיונית, נשען על ההנחה שהמנהיגות התנועתית יודעת את הדרך הנכונה ולכן זכותה וחובתה להנחות את ציבור חברי-הקיבוצים כיצד לנהוג וכיצד להצביע. לאחר שמתקיימים דיונים מונחים בקיבוצים, על החברים מוטלת החובה לאשר את מה שהיה מכונה אז "דבר התנועה". נכון, היו מדי פעם גם חברים יוצאי-דופן, שסירבו לקבל עליהם את ההנחיות התנועתיות והצביעו בניגוד לעמדת התנועה או המפלגה; אבל אלה היו מעטים ולעיתים גם שילמו על עמדתם תשלום לא קל. חובה לומר שבימים ההם ימי הבחירות היו ימי התלהבות, ימי עשייה ומעורבות אישית, ימים בהם האמונה בצדקת הדרך שלנו באה לידי ביטוי מעשי. חברי-הקיבוץ ראו את עצמם כחלק מקולקטיב הלוחם על עמדותיו הרעיוניות, שעיקרן בא לידי ביטוי בסיסמה שהתנוססה מעל העיתון שלנו "על המשמר": "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים". אין ספק שגם למציאות החברתית, שאפיוניה באו לידי ביטוי בקולקטיביות רעיונית, היו פגמים. חופש הביטוי של הפרט לעיתים נפגע, המנהיגות כפתה את רצונותיה והענישה לעיתים את מי שלא הלך בתלם, והיו כאלו שנאלצו לפעול למען הרעיון המפלגתי מבלי שהאמינו בו אמונת אמת.
אלא שתוצאות הבחירות לכנסת שהסתיימו בימים אלה, לא סימנו אלטרנטיבה טובה יותר, אולי להפך. אדישות, מעורבות מעטה בניסיון להשפיע על דעת-הקהל, השקפת-עולם חסרת צבע ברור, מציאות אנושית העונה לאמירה: "רק לא ביבי", ואפילו אם המפלגה שתזכה תהיה "כחול-לבן" בעלת הזהות הבלתי ברורה, כאשר חלק מהאנשים המנהיגים אותה מוגדרים כבעלי השקפה ימנית מובהקת (בוגי יעלון, יועז הנדל, צבי האוזר ואחרים).

את האמונה בסוציאליזם, שפירושו המעשי הוא קיום שוויון ערך-האדם והעמים, בציונות שאינה כובשת ומדכאת עם אחר ודוגלת בחלוקת הארץ כפתרון לסכסוך המדמם, תוך טיפוח   האמונה בשיתוף-פעולה בין אזרחי המדינה יהודים וערבים; החלפנו באמירות מטושטשות דמות מבית-מדרשה של מפלגת כחול-לבן. הדגש האידאולוגי שאפיין את התקופה בה התנהלנו על פי העיקרון של הקולקטיביות הרעיונית, התחלף באדישות עייפה שעיקרה: "אני לעצמי כאן ועכשיו". רבים מאתנו הפכו למשועבדים למסגרות והרגלים שאינם מונעים על ידי אמונה ורעיונות מוסכמים. החיים הרעיוניים שלנו התייבשו, הפכו לעבר מדולדל, מזכרת חיוורת למה שהיינו פעם ואיננו עוד. 





מכתבי קוראים
           
קראתי בהנאה רבה את עיתון הקיבוץ ובו ראיון השבוע עם יוסי יגודה... בריאיון מוזכר אירוע תליית 2 הסרג'נטים בנתניה (אחד מהם היה יהודי), בקיץ 1947.
כמו בכל קיץ, גם אז, הייתה חברת-הילדים בקייטנה בביה"ס "אוסישקין" בנתניה. הבריטים הטילו עוצר על העיר. מעין-שמר הגיעה משאית להחזיר אותנו, הילדים, הביתה לקיבוץ. הנהג היה לייבה רייכל ואיתו הגיעו משה מור (שהיה מוכתר הקיבוץ) ואבי - דודיק כץ - שהיה בצבא הבריטי במלה"ע השנייה, כנראה כדי שיוכלו לעבור ביתר קלות את מחסומי הצבא הבריטי שצר על העיר. הגענו בשלום לקיבוץ.
בברכה ובתודה,  אמציה כץ.
__________________
על דעת ראש-העיר רון חולדאי ידידי, וכ'יקיר העיר ת"א', וגם כ-"בוגר ואוהד עין-שמר" -
זכות וכבוד לעירנו תל-אביב להיכלל בעלון עין-שמר.
ראש-העיר, בן-קיבוץ חולדה וטייס, מצדיע בהערכה, יחד עמי, לעין-שמר ולך סיגל.
 מצ"ב תמונת שנינו באירוע עירוני.
 בברכה, אורי אפק
                                           


מבצע תרומות לפסח - סיכום

את שבוע ההתרמות לפסח פתחנו ביריד ססגוני בסגנון "שיק-שוק", בו מכרנו משחקים, ספרים יד-שנייה ועוגות תוצרת-בית.
ברצוננו להודות ל"הדרן" שתרמו 3 עוגות לאירוע, למאפיית "הגורן" (שעברה מפרדס-חנה לקיבוץ מעיין-צבי) על תרומת עוגות-השמרים, לתרבות עין-שמר שתרמו את כל הממתקים שנשארו מפורים מבוגרים, לעטר שנפלד שעזר בשינוע, לרעות מהר"ל שתרמה עבודות קרמיקה תוצרת-בית וכמובן לילדים ולהורים שרכשו ביריד ועל הדרך עשו מעשה טוב.                                                                                                   ביריד הרווחנו כ-1,000 שקלים! שמטרתם רכישת מזון למשפחות נזקקות.
בהמשך השבוע התרימו הילדים כסף מול הכולבו ובחדר-האוכל, ועשו זאת בחן רב ובחיוך רחב. סה"כ נאספו כ-7,000 ₪ מהיריד ומההתרמות.
מהכסף שנאסף רכשנו מוצרי-מזון בסיסיים לחג-הפסח כגון: מצות, שמן, ממרח שוקולד, ריבה, נס-קפה, שוקולית, קמח-מצה, מיונז, תירוש, אפונה יבשה, שימורי תירס, זיתים, אבקת-מרק, עוגות לפסח, מלפפונים, עגבניות, גזר ואבוקדו. לסל-הקניות הוספנו ספרים ומשחקים במצב טוב, שנשארו מיריד המכירות.
נשאלנו ע"י חברים מדוע השנה לא התאפשר לתרום מצרכי-מזון אלא רק כסף, והסיבה לכך שהשלמות המזון ומיונו גוזלות זמן רב והתעסקות רבה, דבר שהיה מקשה עלינו את אריזת החבילות. את המזון רכשנו ב"רמי לוי" עם השלמות בכולבו, וארזנו יחד, הורים וילדים,

כמיטב המסורת מתחת לחדר-האוכל, משם נסענו ברכבים לחלק את המזון למשפחות.
סה"כ הכנו סלי-מזון ל-22 משפחות המטופלות ברווחה בפרדס-חנה.
תודה לחן שוורץ על תרומת ארגז אבוקדו לטובת העניין, ותודה ענקית לחיה חרודי, המייסדת והמדריכה הרוחנית של המפעל המקסים הזה.
אחד השיאים המרגשים ביותר בעת חלוקת המזון, היה משחק כדורגל ספונטני שהתארגן בין הילדים שלנו לילדים מפרדס-חנה. הילדים מאוד התרגשו להכיר ולהתיידד עם ילדים          ש"הם ממש כמוהם", אך אורח-החיים שלהם שונה ואחר.
המבצע המקסים הזה התקיים בזכות 12 בני ובנות המצווה הנהדרים, בני קבוצת "רימון", שהם קבוצה מאוד מגובשת וחזקה. כל-הכבוד ויישר-כוח!
עינת תומר



פותחים שבת

לפני שבוע ערכנו קבלת-שבת לכבוד חג-הפסח. הדוברת הייתה עפרי גבאי (ארסטר) וכך היא סיכמה את דבריה:
השבת האחרונה שלפני פסח מכונה "שבת הגדול". בשבת זו הרב דורש בקהילתו בהלכות הפסח. תחת להתמקד בהלכות, אנחנו התחברנו למנהג אשכנזי עתיק - לקרוא בכל אחד מ-3 הרגלים את אחת מן המגילות. בשבת חול-המועד של סוכות קוראים במגילת קהלת, בשבועות קוראים את מגילת רות, ובפסח - את מגילת שיר-השירים.
מדוע נקשרה מגילת שיר-השירים לפסח דווקא? יש שמסבירים את העניין בפרשנות האלגורית שניתנה לשיר-השירים - הנאהבת היא עם-ישראל, המאהב הוא הקדוש ברוך הוא, והקשר האוהב והמשתוקק תמידית ביניהם הוא ביטוי לברית שהחלה עם יציאת-מצרים. אחרים תולים את הדבר בתיאורי סוף החורף ותחילת הקיץ המופיעים במגילה. תיאורי הטבע, החי והצומח, הלבלוב והפריחה - מתאימים למועד שבו חל הפסח.
התיאורים המוכרים ביותר, שזכו אף ללחנים בזמר העברי, הם פסוקים יא'-יג' בפרק ב': "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר, נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי (לכי) לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ."
חז"ל פירשו את הפסוקים הללו כמשל לדבריו של ה' לעם-ישראל, כשרצה להוציא אותם ממצרים. למרות שניתן היה לצפות שבני-ישראל ישמחו לצאת ממצרים, בכל-זאת היה צורך לשכנעם. לפי פרשנות זו, הסתיו והגשם הם קשיי השעבוד במצרים, וסימני האביב הם האותות לכך שהגיע הזמן לצאת ממצרים ולהיכנס לארץ-ישראל.
מהם סימני האביב? כידוע, הניצנים (תחילת הפריחה או הלבלוב) לא נראים באביב, אלא בחורף, ולכן הניצנים בשיר-השירים הם פשוט פרחים. הזמיר הוא עוף נודד שעובר בארץ באביב בדרכו צפונה, ובעונה זו ניתן לשמוע את שירתו העשירה, המגוונת והמוזיקלית. התור הוא התור המצוי, אשר בשונה משאר מיני התורים שהם יציבים בישראל, הוא נודד למרחקים ארוכים, ומבלה את החורף באפריקה. הוא שב לישראל באמצע באביב, ושירתו המזכירה מעין טירטור רך ונעים ונשמעת כאשר הזכרים מכריזים על נחלותיהם - נהייתה לאחד מסמלי העונה. ומצד שני, יש הגורסים כי ה"זמיר" מתכוון לגיזום הגפנים (עם מזמרה ולכן זמיר) המתבצע בעונה זו. התאנה מתחילה לחנוט את פגותיה (להבשיל את הפרי) והסמדר הוא הפרחים הזעירים של הגפן, מהם מתפתחים אחר-כך הפירות.


תיאורי הטבע פונים אל כל החושים - קולות הציפורים, ריח הפרחים, מראות הפריחה - כל אלה קוראים אל האהובה לקום וללכת, וגם לנו - לצאת לטבע ולחגוג את כל היופי שמסביבנו בעונה הנפלאה הזו.

תודה לעפרי על דבריה הנאים שהוגשו לנו בטוב טעם בשילובים יפים ומעניינים של מסורת, טבע, תמונה וצליל.                      

ענה ששון



בערב חג שני, יום חמישי כ' בניסן 25.4
במועדון-לחבר
 12
והפעם בגוון אמנותי:

פיט אברהמי - למה אנחנו רוקדים?
האדם רוקד משחר ההיסטוריה ומיומו הראשון (כמעט).
מדוע? כי כיף לרקוד! נפלא לרקוד בחגים ושמחות.
...ויש עוד כמה סיבות שפיט תפרוש בפנינו, עם דוגמאות.

אביטל גבע - אמנות וחברה

התכנסות וכיבוד - 20.00
תחילת הרצאות - 20.30
אל תחמיצו!