חפש בעלונים קודמים

עלון 22 (2020) (4233) כ' סיון תש"ף

 מאמר מערכת     

 

בעקבות העלון בנושא טיול ביטחון וההזמנה בשבוע שעבר, שלחה רחל ויליאמס את הסיפור הבא:

בשישים השנים הראשונות של הקיבוץ, לא היו לחברים טלפונים פרטיים בחדרים. כדי להתקשר או לקבל שיחת טלפון, היה עליהם להשתמש בטלפון ציבורי ובמטבע שנוצר לשם כך ונקרא אסימון. בשנת 1982 הוחלט להתקין טלפונים בחדרי החברים. וילי ואלישע שמרי ניהלו את המבצע, וחברת "קו בערבה" חפרה תעלות בכל הקיבוץ. גינות יפות נעקרו, מדרכות נהרסו, מעברים נחסמו... אבל החברים שמחו לראות, שהנה בקרוב יהיה להם לראשונה טלפון בבית. מידי בוקר היו וילי ואלישע נפגשים בחדר-האוכל, ווילי היה אומר: "יאללה הולכים להרוס את הקיבוץ".

בחג הקיבוץ של קיץ 1984 חגגו בעין-שמר את סיום המבצע ווילי (שהיה כבר בלונדון) בירך ואמר: "אחד מהדודים שלי, שהיה מוצב בארץ במסגרת שירותו הצבאי במנדט הבריטי, ביקש ממני למצוא את הסליק היחיד שהמנדט הבריטי לא הצליח למצוא בעין-שמר. זה הזמן לגלות לכם, חברי עין-שמר, שזאת היתה הסיבה האמיתית לחפירות. התקנת הטלפונים היתה רק סיפור כיסוי".

הסליק האבוד לא נמצא עד היום, אבל לחברי עין-שמר יש טלפונים פרטיים.

 

גם השבוע (השלישי) ממשיך נושא העלון להוות חלק מאירועי חג הקיבוץ, והפעם המסלול השני בספר טיולי עין-שמר לעתיד לבוא – טיול עצים וצמחים.

את הסיפורים במסלול זה סיפרו: מנו אלון, חנה דנון, אלישע שמרי, אורי אשכולי, שלומית תומר, סיגל דקל, יהודה ריפתין, עטר שנפלד, רונן מרקם ויוסי בן מיור. כתבה עדה גבע, ערכה רקפת זהר.

חוזרים ומזמינים מאוד את כולם, להעביר אלינו סיפורים על עין-שמר בכל נושא, לדייק פרטים ולהרחיב את היריעה.

 

ועוד שתי הערות טכניות:

בוודאי שמתם לב כבר בשבוע שעבר, לשובו של שער הקיץ היפה (צילום טל בדרק). העלון עדיין נאנק תחת חרב קיצוצי הקורונה, אבל השער הצבעוני הודפס בקיץ של השנה שעברה ונוכל ליהנות מהעודפים עד שיאזלו.

הקיצוצים הנ"ל הם גם הסיבה לכך שבשבוע הבא לא ייצא עלון, במסגרת צימצום עלון אחד בחודש. נשוב במחצית השנייה של יוני עם העלונים המסורתיים והחגיגיים של מסיימי יב' ומסיימי ו'.

 

סיגל דקל

 

טיולי עין-שמר

עצים וצמחים

 

מאז היווסדה, הייתה עין-שמר ידועה בגניה היפים. כבוד גדול רחשו הוותיקים לגן וכל שצומח בו, והקנו יחס כבוד זה גם לילדיהם.

בשנת 1953, זכתה עין-שמר בתחרות גני הנוי היפים ביותר בהתיישבות העובדת. איגנץ פלגי הגבוה, איש "שומריה", היה אז ראש וראשון למפתחי הגנים בקיבוצים, ובהמשך הצטרפה אליו עלית מגן, הבת הראשונה של עין-שמר, ועוד רבים. באותן שנים, היו הגינות הפרטיות קטנות, מחסרון מקום ומים, ואיגנץ הוא שבנה את הגן על כל שלוחותיו. כל המביט היום בגן, יראה את מרחבי הדשא הגדולים ואת המבט הפתוח לכל פינותיו, שהם עיקר תורתו. בהמשך, הותרה הרצועה והחברים החלו לטפח גינות משלהם, שתלו עצי-פרי, הגן נמלא אורה וציפורים מקננות היום ברחבי עין-שמר. שמונים מיני ציפורים למשפחותיהם יש בעין-שמר, עליהן כתבו יוסי בן מיור ועודי דגאי את הספרון: "גן-עדן לציפורים – ציפורי עין-שמר בעין המצלמה", ובו שפע של מידע וצילומים מרהיבים. 

עד כדי כך רחשו המייסדים כבוד לצמחייה, שכאשר הרחיבו את המרפסת של אחד הבתים במוסד, והסתבר שעץ וושינגטוניה גבוה וחסון עומד בדרכם, בנו את הרצפה עם חור ואף בתקרה פערו חור, והעץ גדל ושגשג בתוך המרפסת!

גם לניקיון הגן הייתה חשיבות רבה, והאחריות היתה מוטלת על כל החברים והילדים. לאורך השבילים הראשיים בקיבוץ, בנו הוותיקים פחי-אשפה קטנים על עמודים נמוכים, וכל מי שעבר בשביל וראה קליפה זרוקה או עטיפה של סוכריה, היה מתכופף ומשליך לפח.

החל מקבוצת הילדים הראשונה בקיבוץ, השתרש הנוהג לבחור שם לקבוצה, בכיתה ב', לפני הכניסה לחברת-הילדים. ילדי הקבוצה הראשונה בחרו בשם "אלון", לכבוד האלון המפואר שצילו היה למרכז הקיבוץ. ומכאן ואילך, כל השנים, נבחרו לקבוצות שמות של עצים ובהמשך גם של שיחים: אורן, תומר, רימון, ארז, זית, אשל, ערבה, צאלים, הדס, הדר, שקד, גפן, אילנות, אגוז, רימון, תאנה, אלון ב' ואלון ג' ועוד-ועוד, כולם, למעט עץ הארז ועצי הצאלים,  צומחים לתפארה עד היום בעין-שמר!

מיד לאחר שנבחר השם לקבוצה, עמדו הקטנים בפני הצבעה של הילדים הבוגרים יותר (כיתות ג'-ו'), על הכניסה ל"חברת-הילדים". ילדי קבוצת "אשל" בחרו תחילה בשם "עומר", וכיוון שאין זה שם של עץ או שיח, הוחלט ב"חברת-הילדים" בשיחה סוערת,

 

 

ונגד עמדת המחנכים, שלא לקבלם! שלושה שבועות סערה החברה, עד שילדי "עומר" נכנעו, והחליפו את שמם ל"אשל"...

 

האלון הגדול

האלון הגדול של עין-שמר, היה הראשון כאן, לפני האנשים. לפני כולם. בתמונות מאותם ימים הוא מופיע לבדו, אין לידו אוהלים ולא בתים, לא שיחים ולא עצים. שריד ליער אלוני-תבור בשרון.

כשבאו לכאן המייסדים, חברי גרעין "עין-גנים", הם מצאו את החצר-הישנה עם החומה והבית הגדול, בית-האבן, ומחוץ לחומה – אלון אחד גדול ומרשים. חברי-הקיבוץ השתכנו בתוך החומה, ותחת האלון היו באים לעתים הבדואים הנוודים, עם הצאן. לאחר שנים, הקיבוץ גדל והתרחב, הבדואים נדדו למקומות מרעה אחרים, והאלון הפך לנוף המרכזי המוצל, ולאחד הסמלים החשובים של הקיבוץ. עליו כתבה רבקה גורפיין, סופרת ומורה, ממייסדות הקיבוץ, את ספר הילדים: "מה שקרה בצל האלון"...

תחתיו חגגו החברים את המסיבות המשותפות ונערכו חזרות לאירועים בקיבוץ, תחתיו צולם השחזור המדהים של התמונה המפורסמת של לאונרדו דה וינצ'י – "הסעודה האחרונה", ותחתיו נערכו חתונות של כמה זוגות יחדיו (כפי שהיה נהוג אז), דינה ועוזי מור, ניצה וחופי, ציפי גנדלמן ובנדה (דוד בן-דוד) ועוד.

ענפיו היפים שימשו תפאורה להופעה של קבוצת "ערבה" בסיום כיתה ו'  ("שוכני האלון כולם"), ולאחר שנים להופעת הסיום של קבוצת "חרוב", ותחתיו נערך "יום הילד" הנהדר של שנת 2013.

 

בשנת 2017 חלה האלון במחלה חשוכת-מרפא, לאחר שפטרייה תקפה את הגזע שלו. באותה שנה, בט"ו בשבט, ניסו הילדים וההורים בניצוחה של מרב חופי, להציל אותו. הם נתנו ידיים, הקיפו אותו ולחשו תפילה, אך ללא הועיל. לאחר חצי-שנה, האלון קרס ונפל. היום, עובדי הנוי מנסים לשמר חלק מענפיו, וענף אחד כבר מחדש את ימיו וצומח למעלה, כפסל המנציח את יופיו ותפארתו מן העבר.

 

האלון (ליד משפחות מלומן ובן פורת)

לפני שבעים שנה, כשהסבים של היום היו ילדים קטנים, היה האלון שליד איה ודוד מלומן – "רחוק" וקטן, אבל בולט בשדות החיטה והמספוא שהיו זרועים סביבו, בדרך למטע התפוחים ולכרם הענבים. הילדים היו יוצאים לטייל לאלון ולוקחים איתם סנדוויצ'ים, שהכינו המטפלות במיוחד לטיול הרחוק. היום הקיבוץ גדל כל-כך, עד שהשדות התרחקו והאלון הפך לחלק מהנוי היפה של שכונת "לוינסון". 

האלון שליד רחל זמיר ומילכה ויגאל תיבון, אף הוא מפאר את קיבוצנו ממזרח, ויש אלוני-תבור נוספים בעין-שמר, צעירים יותר, שהולכים וגדלים ומשגשגים. אבל מצוי בעין-שמר רק אלון מצוי אחד (כזה שעליו אינם נושרים בחורף). אתגר: נסו למצוא אותו!

 

שדרת הפיקוסים (בכניסה הצפונית לקיבוץ)

ההורים של שלומית תומר ועדה גבע, שהיו חברי גרעין "שומריה", נסעו לביקור הורים בפולין בשנת 1935 (לפני מלחמת העולם השנייה). לקראת סוף הביקור, קיבלו מההורים של רומה מצלמה במתנה.

כשהגיעו ארצה, מכרו את המצלמה תמורת 5 לא"י (לירה ארץ ישראלית) ובכסף הזה ניקנו שתילי הפיקוסים לשדרה המפארת עד היום את כביש הכניסה הראשון לעין-שמר, מחצר-הראשונים ועד חדר-האוכל. נטעו אותה ז'ניה ריפתין, אבא שטיין ובלנקה וילנד.

השתילים גדלו, וצמרותיהם החלו נוגעות זו בזו מעבר לכביש, כמו מנהרה.

בחורף של שנת 1950/51, ירד שלג כבד בכל הארץ, וגם בעין-שמר. בקיבוץ עלה החשש, שהשלג הנערם על הצמרות ישבור את עצי הפיקוס. החברים התארגנו, לקחו טרקטור ועגלה, וכשהם עומדים על העגלה, נסעו לאט-לאט והורידו במגרפות את השלג מהעצים והצליחו להצילם!

 

בשנות השישים, ערכו חברי הקיבוץ את חג הסוכות תחת מנהרת הפיקוסים. לכל משפחה הוקצה שטח קטן בו בנתה סוכה משפחתית, וכל הסוכות המשפחתיות חברו יחד לסוכה קיבוצית אחת גדולה.

 

בשדרת הפיקוסים, מול המכבסה, שתלה קבוצת "ערבה" בראשית שנות החמישים, את שורש האוויר הראשון של הפיקוסים בתוך קופסא קטנה, יחד עם המחנך שלהם חנן בן יהודה. היה זה מול ביתם של פסיה וזלמן צמח, ההורים של בני, שגרו שם. היום שורשי אוויר רבים מגיעים לאדמה ומשתרשים בה.

 

 

עצי הוושינגטוניה (בכניסה לקיבוץ)

כשבאו חברי-הקיבוץ הראשונים לעין-שמר, קיבלו את פניהם שני עצי וושינגטוניה קטנים, שניטעו על-ידי קבוצת "ברנר". הם עמדו כשני זקיפים-שומרים משני צידי שער-האבן של הקיבוץ. בהמשך ניטעו עוד עצים ונבנתה בריכת דגי-זהב קטנה ואהובה, והמקום הפך לשער של עין-שמר, ולמקום להתכנסויות, מפגשים, יציאה לעבודה, התאספות לפני יציאה העירה... כאן נערכו מיפקדי הקיבוץ ו"השומר-הצעיר". ילדי הקיבוץ אהבו מאוד את הבריכה, האכילו את הדגים בלחם ושמרו עליהם מכל משמר. ופעם חמי סל נפל לתוך הבריכה וזכה לנזיפה חמורה מהמטפלות.

 

 

עץ האורן הגדול

"בחורשה הגדולה", חורשת האורנים, היו הילדים משחקים שעות רבות כל יום אחר-הצהרים, משעה ארבע ועד ששקעה השמש (לא הייתה טלוויזיה, לא היו מחשבים ולא היו טלפונים סלולריים). הם שיחקו תופסת ומחבואים ובעיקר גניבות-דגל. ילדי קבוצה אחת היו מחביאים פיסת בד על צמרת אחד העצים, והקבוצה השנייה הייתה צריכה להגיע אליה, לקחת אותה ולברוח. במיוחד הצטיינו בכך רובי משיח ורמי דקל מ"אשל", ומנו אלון ואברהם וילן מ"ערבה". השחקן הטוב מכולם היה רמי. יום אחד טיפס גבוה על צמרת האורן הגדול בגבול המערבי של החורשה, כדי להוריד את הדגל, אבל נחיל דבורים ענק תקף ועקץ אותו עשרות עקיצות. הילדים שראו את המתרחש הזעיקו את אהוד אחיו הגדול, שהיה ספורטאי נהדר, ואהוד טיפס על העץ והצליח להוריד אותו בשלום.

לאחר שנים הגיעו אנפות הבקר לישראל. אנחנו הילדים שמחנו על כך שמכל ארץ-ישראל, הם בחרו לקנן "דווקא" בחורשה שלנו ושל קיבוץ מעברות. אבל אז הסתבר, שהלשלשת שלהם צורבת את העצים עד שהם עלולים למות. החברים הוותיקים, שרצו להציל את החורשה האהובה, עברו בלילות וגרשו את האנפות עם פנסים ואפילו בעזרת יריות!


 

שיחי ההיביסקוס (ליד הבית הוורוד)

שיחי ההיביסקוס שליד הבית-הוורוד הם עוד מעט בני מאה! כאן היה בית-התינוקות הראשון, והילדים הכירו אותם מאז שהיו פעוטים. ההורים היו מראים לילדים איך להדביק "אפים גדולים" מעלי ההיביסקוס ואיך בנוי פרח: עלי כותרת אדומים ועלי גביע ירוקים, וצלקת ועלי ושחלה וזרעים קטנים. ילדי הגן היו משחקים בתוכם מחבואים, בונים בהם בתים קטנים, ואפילו מתחבאים מהמטפלות שרצו לחפוף להם את הראש! כאן גם היה מטבח הילדים הראשון, וחתולים רבים היו מסתובבים בין השיחים. הרבה הרפתקאות ראו שיחי ההיבסקוס בחייהם הארוכים:

יום אחד באו ציידי חתולים לעין-שמר וירו בחתולים וגם פגעו בחגי ארליכמן בן השבע, עם כדור אחד בשוק של הרגל. עלי אלון סיפר שזה קרה בגלל שחגי היה אמיץ ולא פחד מהם, ורצה להציל חתול אחד שאהב.

ופעם פרצה שריפה גדולה במטבח הילדים, ליד השיחים. דינה ויצמן, אמא של עידית רונן, נכוותה מאוד קשה. הפעמון של חדר-האוכל הישן צלצל לאזעקה, והרבה חברים רצו עם דליי-מים והצליחו להציל את דינה!

הגג של הבית-הוורוד, היה גג שטוח, והיו בו חרכי ירי כדי להגן בעזרתם על ילדי הגן ועל הקיבוץ כולו. בכל חדר שינה, היה חלון מרובע בתקרה, ודרך החלון היו הילדים מתגנבים ועולים על הגג. פעם ברחו הילדים ועלו על הגג, ואברהם וילן, אח של חנה דנון, השתולל ונפל מהגג ישר על השיחים. כך שמרו שיחי ההיביסקוס על אברהם בן השש.


 

שדרת לוחמי גטו ורשה ושדרת החייל האלמוני

הוותיקים, מייסדי הקיבוץ, היו עדים לכל המאורעות הגדולים, הנוראים והכבירים שהתרחשו באמצע המאה העשרים, וביקשו לתת להם סימן בנוף הקיבוצי וגם לחנך לאורם את ילדי הקיבוץ, שהרי אחרי המעשים – נמשכים הלבבות.

בשנת 1944, ניטעה שדרת עצי "סיסם הודי" על-ידי המייסדים, בשטח בית-הספר היסודי (היא "חברת הילדים") וקראו לה: "שדרת לוחמי גטו ורשה". מולם, מערבית ל"גן-אורן" ול"גן-תלתן", שתלו שדרה נוספת של סיסם, וקראו לה: "שדרת החייל האלמוני" (ויש אומרים שהשדרה בעלת השם הזה, ניטעה מערבית למוסך של היום כשדרת עצי חרוב, ויש אומרים שזו בכלל שדרת הגרביליאות העוברת בין בתי-הילדים). בכל אופן, עץ גדול אחד נותר מאחורי "גן-תלתן", ושלושה עצים חזקים ויפים נשארו לעדות עד היום, ליד "בית-אקשטיין" לשעבר. עצי השדרה הצלו על השביל הראשי, והיו עדים לכל המתרחש בחברת-הילדים:

כשילדי הקיבוץ הראשונים, ילדי קבוצת "אלון", הגיעו לכיתה ה', הם נכנסו לתנועת "השומר-הצעיר", קיבלו חולצה כחולה וסמלים, וגם הוטל עליהם כבוגרים, התפקיד לטפל בשדרה, להשקות ולעשב אותה.

פעם אחת במהלך עבודת העישוב, עשו הילדים פיפי על השתילים. כשראה מיקו לוי, המדריך שלהם בתנועה, את תעלוליהם, הוא ערך מפקד, אסף את סמלי התנועה שעל חולצותיהם והודיע שהם מוצאים מ"השומר-הצעיר".

אבל, כלום יכולה התנועה להפסיד ילדים נועזים כאלה? הסוף הטוב הגיע, כאשר הילדים עברו ללמוד בכיתה ז' בקיבוץ מעברות. מיקו בא לשם, ערך שוב מפקד, אמר ש"השומר-הצעיר" סולח להם והשיב להם את סמלי-התנועה.

 

שדרת הברושים של פרדס ד'

שדרת ברושים מקיפה היום את עין-שמר לאורך הגדר של פארק-הרכבת. השדרה הזו הקיפה בעבר פרדס של עצי "וושינגטון" ותפוזי "טמפל" מלאי מיץ, שקראו לו "פרדס ד", כי היה הפרדס הרביעי, אחרי שלוש החלקות בפרדס הגדול.

כל שנה היו החברים שולחים למאיר יערי, שנחשב האדמו"ר של הקיבוץ-הארצי, ארגז תפוזי "טמפל" מהפרדס לחג הפסח.

בקצה השדרה, בצד דרום-מזרח, חפרו הוותיקים עמדה ולתוכה היו נכנסים שומרי הלילה.

בשנת 1938, כשהגיעו לעין-שמר חברי כנופיה מהכפר קקון שליד מושב אמץ, הם עברו ליד השומרים בעמדה מבלי שנעצרו. זוהי הכנופיה שהרגה את דוד שניידר ודב הנדל (בן משפחה של אילן ויוסי יגודה), ששמרו אותו לילה ליד חדר-האוכל של הקיבוץ. סיפרו לנו כי חמש שנים אחר-כך, תפסו חברי "ההגנה" את אנשי הכנופיה.

 

 

שדרת האהבה בין עין-שמר למענית

שאול מרקם, סבא של המרקמים לדורותיהם, עבד שנים רבות במטע עצי הפרי ונקשר מאוד לעצי הנשירים. הוא אהב בני-אדם וגם את האהבה עצמה אהב. עם פרישתו מהעבודה במטע, החליט לנטוע שדרת עצי פקאן בדרך העפר המובילה מעין-שמר ל"גלעם", משם קצרה הדרך למענית. תחילה רצה לנטוע אותה בחלקת השדה של עין-שמר, צפונית לדרך העפר, אך לבסוף בשל קשיים שונים, נטע אותה דרומית לדרך העפר בחלקה של חקלאי מכרכור...

לשדרה החליט שאול לקרוא "שדרת האהבה" ואף פרסם את שמה ברבים, לכבוד זוגות האוהבים מעין-שמר ומענית.

לאחר שנים, הקים חגי ארליכמן בכניסה לשדרה, שולחן אבן ושני ספסלים, ונטע עצי זית שיצלו עליהם, כדי להקל על משאם של ההולכים בדרך האהבה.

 

האקליפטוס הענק (ליד בית-הקברות)

האקליפטוס הענק ליד בית-הקברות, הוא אחד משלושת העצים הגדולים ביותר בעין-שמר, ונחשב לאחד הגדולים בארץ! הוא המלך. גבוה מהברושים, מעצי האורן, מהגרבילאה ואפילו מדקלי הוושינגטוניה. זהו שריד לחורשת אקליפטוסים גדולים, שניטעה מתוך אמונה כי עצי אקליפטוס יכולים לייבש את הביצות שהיו במקום, ביצות בהן רחשו יתושי אנופלס, שהיו מדביקים את החברים במחלת הקדחת הנוראה.

חברי עין-שמר נהגו לשבת ליד החורשה, סביב מדורה. פעם עזב זוג צעיר את המדורה (מאנשי קבוצת "בנימינה", שהיו אז חברי עין-שמר) לשוח בחורשה. מחבל יצא מבין העצים וניסה לדקור בסכין גדולה את האישה. הבחור קפץ להגן עליה ונדקר עמוק בכתפו. הזוג פרץ בצעקות רמות כדי לקרוא לעזרה, אך בגלל השירה הסוערת סביב המדורה, איש לא שמע את זעקתם והמחבל ברח!

 

על צמרתו של העץ הזה, הקים זוג עורבים את קינו, והטיל בו ביצים. אהוד דקל טיפס עד צמרת העץ, לקח גוזל אחד ונתן אותו ליורם אלון, אח של מנו. יורם גידל את הגוזל בחיבה ובחום, והגוזל הוחתם ונקשר ליורם בעבותות אהבה. מאז, לכל מקום שיורם היה הולך, היה הגוזל על כתפו. כשגדל הגוזל והיה לעורב בוגר, היה מתעופף קרוב לראשי האנשים, עושה להם "באז", מפחיד את הילדים ונוחת בנחת על כתפו של יורם, שמח וטוב-לב.

 

כיום, מתאספות בשעות הערב להקות קאקים גדולות על צמרתו של האקלפיטוס הענק, ללינת הלילה שלהם.

 

עצי הפיטולקה

שני עצי הפיטולקה הענקיים, נשתלו על-ידי איגנץ, הגנן המיתולוגי של עין-שמר. הם אהובים כל-כך על ילדי כל הגנים וגם על הגננות, בגלל הצל העצום שלהם. ילדי הגן קוראים להם "עצי התנין", בגלל השורשים הבולטים שלהם, המשתרעים על הדשא כמו תנינים. למעשה אלה הם שיחים וענפיהם חלולים! לפני כשנתיים, התנחל נחיל דבורים ענק באחד משני הענפים הגדולים של עץ הפיטולקה הדרומי, שליד הבית של אביב תומר. לאט-לאט נשחק הענף העשבוני עד שקרס ונפל, אבל דווקא בגלל שהוא שיח - הוא ניצל! ענפים חדשים צומחים ממנו ועוד קצת ויחזור לקדמותו.

 

עצי האשכוליות של אמיר תומר

בפרדס הגדול (במקום בו נמצא היום מרכז הקניות של עין-שמר) הייתה חלקה גדולה של עצי אשכוליות ענקיות. כל עץ הניב מכל שלם בעונה! בסוף שנות החמישים, הציע מנחם, אבא של גדעון מגן, שעין-שמר תמכור "עיניים" מהעצים האלה, בעזרתן אפשר יהיה להרכיב את עצי האשכוליות בכל הארץ, וכל המגדלים יזכו ביבול גבוה. הצעתו התקבלה, ועובדי הפרדס היו יושבים ומכינים ענפי אשכוליות עם "עיניים", ואורזים אותם למשלוח. ביניהם היו דדי מאסטרו, אבא של אסתר לרר וליאורה מאסטרו, יהודית בלוך, מייטק זרטל, סבא של נבות, שבתאי אבל, אבא של אבנר ארבל, איה מלומן ושרה אבל ועוד. הם היו סופרים את ה"עיניים" בכל ענף ומוכרים מאות אלפי עיניים. כל "עין" נמכרה בחמישה גרוש. כך זכתה עין-שמר לתנופה כלכלית גדולה ומגדלי הפרדסים בישראל - לאשכוליות מצוינות.

לפני חמש שנים, כשהרחיבו את מרכז-הקניות, הוחלט לעקור את הפרדס וגם את חלקת האשכוליות הנהדרת. אבל אמיר תומר, שעבד בפרדס כנער ואהב את הפרדס בכל מאודו, לא השלים עם הגזירה והחליט שמוכרחים להציל את העצים. הוא נלחם באומץ ובכוח, היו שצחקו לו והיו שכעסו, אבל אמיר ניצח! הוא הצליח לשכנע את הנהלת הקיבוץ להעביר חלק מהאשכוליות לרחבה של המועדון-לחבר. במבצע עצום הועברו עצי האשכוליות הגדולים והיום, להנאת כולנו, הם מפארים את הרחבה וכל מי שרוצה יכול לבוא, ליהנות מיופיים ולאכול מפריים!

 

עצים מיוחדים ופינות יפות בעין-שמר

קיבוץ עין-שמר, כמו קיבוצים רבים בארץ, מתאפיין בעצי-פרי רבים שנשתלו על-ידי חברי-הקיבוץ, כמו גן-עדן קטן: רימונים וגויאבות, מיליון עצי שסק המובילים אותך לכל פינה במשק, עצי פקאן ענקיים, ליצ'י, מיני עצי-הדר ועוד הרבה.

מי שמטייל במוסד ומרים עיניו לשמים, יגלה כ-15 עצי דקל וושינגטוניה, כולם עתיקים, מראשית ימי המוסד.

ליד שער-הקיבוץ הישן, צמחו להם עצי כליל-החורש הססגוניים, הפורחים באביב בלבן, ורוד וסגול.

ליד ביתם של דנה ושלמה שחר, צומחים שני עצי מייש דרומי יפים ביותר. מייש הוא עץ הגדל בר בארץ-ישראל, ובעבר שימשו ענפיו לבניית מחרשות וקורות לבתים.

ליד חדר המוסיקה של חמוטל גלעד, באזור חברת-הילדים, צומחים שני עצי פיקוס-קדוש, המעידים על אהבת הגננים למשפחת עצי הפיקוס. בתוך משק-החי הישן גדל פיקוס כנרי. שני עצי פיקוס השעם גדלים על-יד בתיהם של אילן בורלס ולילך וזיו חדוותי. פיקוס חלודי גדל ליד ביתם של שולה ורן חדוותי. וכמובן, פיקוס ה"כנר" הנהדר על הדשא הגדול!

נציין עוד את עץ התות הגדול והיפה ביותר ליד ביתה של מירי גרוסברג, ואת עץ השקמה ליד בית-דורות, הנחשב לגדול וליפה בארץ!  (בתמונה)

עוד עצים ושיחים ופרחים רבים ויפים מפארים את קיבוצנו, כמילותיה של לאה גולדברג:

"ישׁ בְּעוֹלַם הָרַבָּה דְּבָרִים יָפִים:

פְּרָחִים וְחַיּוֹת, אֲנָשִׁים וְנוֹפִים.

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִים פְּקוּחוֹת

רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְּבָרִים נִפְלָאִים לְפָחוֹת!"

 

לוח מודעות

 בריכת השחייה – שעות פעילות וכללים

חודש     ימים א'-ה'          יום שישי            שבת

יוני        16:00-19:00    13:00-18:00    10:00-18:00

יולי-אוגוסט        7:00-19:00

הפסקה בין 12:30-14:30 7:00-18:00      10:00-19:00

ספטמבר עד 20 לחודש     16:00-19:00    13:00-18:00    13:00-18:00

עונת הרחצה תיפתח ביום שני 15.6.20 ותסתיים בתאריך 20.9.20.

 

הנחיות והוראות בטיחות

1.         הכניסה לשטח הבריכה והרחצה - רק  בנוכחות מציל מוסמך שהוכשר ואושר על-ידי מנהל הבריכה.

2.         הכניסה לשטח הבריכה רק דרך שער הבריכה ובשעות הפעילות בלבד.

3.         אין לרוץ על המדרכות הצמודות לשפת הבריכה. אסור לדחוף ואסור להטביע.

4.         אין לקפוץ קפיצת ראש בחלק הרדוד של הבריכה.

5.         אסור לבצע "סלטה" , "בורג" או קפיצת ראש לאחור.

6.         אין להכניס בלונים למים.

7.         אין להתקרב עם כלי זכוכית לשפת הבריכה.

8.         אכילה ושתייה רק על הדשא, ולא ליד שפת הבריכה.

9.         ילדים שאינם גמולים חייבים בלבישת חיתול בגד-ים. אין להכניס ילדים עירומים לבריכה.

10.       כניסה למים בכל גיל רק בלבוש מתאים. אין להיכנס בעירום.

11.       ילדים שאינם יודעים לשחות היטב – חייבים בליווי מבוגר מעל גיל18  בכניסתם למים.

12.       ילדים אינם יכולים להיכנס לבד לשטח הבריכה.

13.       המסלול/ים המסומן/ים בחבל מצופים, מיועדים לשחייה בלבד.

14.       העישון מותר רק בפינות העישון המסומנות בשלטים.

15.       אסורה כניסה של בעלי-חיים לשטח הבריכה.

16.       אין אחריות של צוות הבריכה על ציוד אישי שהושאר ללא שמירה.

17.       יש להישמע להוראות המציל.

18.       גלגלי ההצלה משמשים לחירום בלבד.

19.       יש לשמור על הסדר והניקיון בשטח הבריכה.

הנחיות מיוחדות בהתאם להוראות משרד הבריאות

1.         לא תתאפשר הכנסת מתרחצים שאינם תושבי עין-שמר.

2.         הכניסה רק דרך השער שליד גן-יוסי.

3.         יש לפעול בהתאם להוראות בשלט המוצב בכניסה לבריכה.

 

 

 

 

 

גילוי-דעת  //  יואל גרוסברג

שימור המקלחת המשותפת

 

לאחרונה נבדק בניין המקלחת המשותפת והוכרז כמסוכן ומיועד להריסה.

אמנם אני עובד כבר 30 שנה באחד החדרים שבמרכז המבנה, אך בקרוב אני יוצא משם ואין לי בבניין אינטרס אישי.

לעניות דעתי החדר בו אני עובד יציב, לפי שהרצפה ישרה, הקירות כמעט ללא סדקים, התקרה יבשה וכו'... ברור שהבית ישן ומתיישן, אך לא כולו מתפורר.

בתקווה להלהיב עוד חסידי שימור מבנים וערכים היסטוריים בעין-שמר, אני מציע לחתוך את הבניין מדרום ומצפון וליצור שיחזור של מקלחת משותפת אחת (!).

אזכיר בהקשר זה את השימור המוצלח של בית-הקירור, בו נמצא משרד עורכי-הדין של לי מרקם והמרכז היצירתי "כלולה"; ואת העתקת עצי-ההדר מהפרדס לרחבת המועדון-לחבר. אמנם יש בהצעה שלי השקעה כספית, אך יש בה גם ערך וחוויה לשנים רבות.

 

 

דעו את זכויותיכם - ביטוחי בריאות  //  עינת תומר

 

בני הקיבוץ מבוטחים בביטוח בריאות קטסטרופה (חיוב בתקציב 30 ₪ למבוגר, 10 ₪ לילד, מילד שלישי ואילך חינם). חברים שרצו, הצטרפו לביטוח בריאות מורחב (חיוב בתקציב 92 ₪). מטרת הביטוח לעזור למבוטחים בעת צרה רפואית, על-ידי כך שחברת הביטוח גובה מדי חודש סכום לא גדול, ובעת הצורך (אם יהיה צורך) תסייע.

ביטוח קטסטרופות מכסה -

1. השתלת איבר שלם או חלק מאיבר, כגון: מח עצם, אונת ריאה, לב, כליה, לבלב, מעי, רחם, שחלות, כבד, אונת כבד וכל שילוב ביניהם או של חלקיהם.

2. ניתוחים בחו"ל ניתוח הנדרש לביצוע בחו"ל.

3. תרופות שאינן כלולות בסל הבריאות, כולל קנביס רפואי.

4. הסעה הכרחית באמבולנס. החזר בגובה תעריף מד"א בגין העברה של החולה מבית-חולים אחד למשנהו לצורך ביצוע ניתוח או לאחריו, באמצעות אמבולנס ציבורי או פרטי.

5. חוות דעת שנייה של רופא.

6. טיפולים ו/או אביזרים רפואיים לחולים במחלות קשות: טיפול בתא לחץ, טיפולי הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, חיתולים ומכנסונים למבוגרים, השכרת ציוד טווח ארוך, דמיון מודרך, ביו-פידבק ודיקור סיני.

7. בדיקות לחולי סרטן: בדיקת M.R.I., בדיקות אונקולוגיות גנומיות וגנטיות, גרידה/ הפלה במקרה של פטירת העובר.

ביטוח בריאות מורחב מכסה -

1. שלוש התייעצויות עקב ניתוח או טיפול מחליף ניתוח.

2. שכר מנתח.

3. ניתוח בבית-חולים פרטי או במרפאה כירורגית פרטית, כולל כל ההוצאות הרפואיות הנדרשות לשם ביצוע הניתוח ולאשפוז הנלווה לביצועו.

4. טיפול מחליף ניתוח.

5. הריון - בדיקות ושירותים להריון, בדיקות לסיקור גנטי לפני הריון.

6. התייעצות עם רופא מומחה ללא קשר לניתוח.

7. פיצוי לאחר אשפוז שלא כתוצאה מניתוח.

8. טיפולי פריון לרבות הפרייה חוץ גופית בארץ ובחו"ל.

9. בדיקות רפואיות אבחנתיות.

 

החברים או בני-משפחתם, מזומנים לפנות אלי לבירור זכאותם מול הביטוח.

 

משולחנות ההנהלה

 

מדיוני הנהלת קהילה 9-20  27.5.20

נוכחים: שרית אלימלך, הגר צ'נסקי, אירית פואה, רבקה שדה,

הראל יגודה, מיכה טיסר, ענתי קצנלנבוגן, גדעון אברהמי.

 

נדון/הוחלט

1.         עדכון תקנון כלבים. בהשתתפות עדי רובין ועינת תומר.

הממשק בין ההולכים על ארבע להולכים על שתיים, הוא נושא קבוע על סדר-היום. איכות החיים של כולם חשובה לנו ולכן לא תמיד האינטרסים זהים. השמירה על הכללים בהתנהלות עם הכלבים ושימת לב להפרעות של נביחות הכלבים לשלוות השכנים, עומדת בבסיס הדיונים. נערך דיון ועודכן התקנון להלן.

שוכרים חיצוניים (לא כולל בנים) לא יורשו לשכור דירה כאשר הם מחזיקים כלב.

2.         מחירון השכרת דירות. בהשתתפות עדי רובין.

עדכון המחירונים האחרון התבצע בשנת 2018, ולכן חשוב היה לעבור ולעדכן את הדרוש עדכון. עודכנו מחירוני השכרת דירות. כל חבר המעוניין לקבל את המחירון המעודכן, מוזמן לפנות אלי במייל: kehila@ein-shemer.com

3.         צמצום תקציב העלון.

נערך דיון, הושם דגש על החשיבות של הדפסת העלון, בהשוואה להעברת העלון באינטרנט.

סוכם: לפי התחשיב לא ניתן לצמצם את תקציב העלון כפי שתוכנן. בשלב זה לפחות עלון אחד בחודש יועבר באופן אינטרנטי (יודפס בכמות קטנה לחברים מאוד מבוגרים שאין להם אינטרנט). בישיבה הבאה יערך דיון עם מערכת העלון.

4.         מחירון מועדון לאירועים פרטיים של חברי קיבוץ. בהשתתפות סיגל יגודה.

נערך דיון בו גם הפעם לא ניתן היה להגיע להסכמה, וכמו בדיונים הקודמים עיקר הדיון נסב על אופן הפעלת המועדון.

סוכם: יש להכין קריטריונים לאירועים השונים, לשם תמחור אירועים פרטיים של חברים.

 

סיכמה: אירית פואה

 

 

הסדר כלבים. עדכון הנהלת קהילה 27.5.20

 

א.         אחריות על כלבים

1.         כלב בקיבוץ יהיה בבעלות ובאחריות החבר.

2.         החבר ידאג לחיסונים כחוק ועפ"י הנחיות משרד-הבריאות, על חשבונו.

3.         חבר יהיה אחראי לנקות אחרי כלבו.

4.         כלב שיגרום נזק לבעל-חיים אחר ו/או לרכוש – בעליו יישא בעלות הנזק.

ב.         הסתובבות כלבים

1.         כלבים יסתובבו בקיבוץ רק כשהם קשורים ומלווים על-ידי אדם.

2.         בשאר הזמן כלבים יהיו קשורים ליד דירות בעליהם.

3.         לא ניתן לקשור כלבים בכניסה למבני-ציבור: חדר-אוכל, בריכה, אולם ספורט, מבני-חינוך, מועדון-לחבר, כולבו וכו'. במקרה כזה יחול קנס לפי סעיף 4 להלן.

4.         כלב שישוטט חופשי בקיבוץ – בעליו יחויב על-ידי הקהילה בקנס בסך 35 ₪.

5.         הקיבוץ יזמן מעת לעת פקח מוסמך, שילכוד כלבים שאינם קשורים וייתן קנסות בהתאם לחוק.

6.         חברים ישלמו מכספם את פדיון הכלבים שיתפסו וכן את הקנס.

ג.          תוקפנות כלבים

1.         כלב שינשוך – יוסגר עפ"י חוק למשרד הבריאות בהתאם לתלונת הננשך.

2.         כלב שיגלה תוקפנות (נשיכה, התנפלות) יותר מפעם אחת, לא יוכל להישאר בקיבוץ. במידה ולא יבוצע ישלם החבר קנס בסך 1,000 ₪.

ד.         אחריות על התקנון

1.         אחראי ועדת כלבים יהיה אחראי לרישום הפרות התקנון בסעיף ב'.

2.         מנהלת הקהילה אחראית על קנסות ועל סעיף ב-4  ג-2.

 

החלטות אלו מבטלות ומחליפות החלטות קודמות בנושא הכלבים.

 

נספח – חמורים

חל איסור על הסתובבות חמורים בקיבוץ. במידה ולא יהיו קשורים כל העת, יורחקו לאלתר מהקיבוץ.

 


עלון 21 (2020) (4232) יג' סיון תש"ף


יעל שפירא
27.7.1974-31.5.2020

בנם של עדה ואורי שפירא
אחיהם של נגה שורר ושביט שפירא
יהי זכרו ברוך
  
בננו, יעל, איננו                    
  
הוא נולד לפני 46 שנים. היה ילד יפה וחמוד, עירני ואהוב. הוא גדל והיה לנער זריז
וספורטאי מצטיין. שיחק כדורגל בקיבוץ ובקבוצת כדורגל בפרדס-חנה. לבקשתו רשמנו אותו
לחוג טניס בכרכור ואנו שומרים עד היום פיסלון שקיבל מהנהלת החוג כשחקן מצטיין. 
לרוע המזל לקה בגיל שמונה וחצי במחלה ארורה וחשוכת-מרפא - סוכרת נעורים.
כבר בהתחלה אמרו לנו הרופאים שאפשר לחיות טוב והרבה שנים עם המחלה, אך יש
להקפיד על זריקות אינסולין פעמיים ביום ולבדוק מדי יום את רמת הסוכר, כדי לשמור על
איזון. עבור נער מתבגר זה עומס שקשה לעמוד בו. עזרנו לו כמיטב יכולתנו ולפעמים עשינו
לו את בדיקות הדם בשנתו.
יעל לא אהב ללמוד בכיתה, אך ידע ללמוד בעצמו והיה לו כישרון מיוחד לשפות. הוא דיבר
וכתב טוב, יחסית, באנגלית וזה עזר לו הרבה בהמשך חייו.
בנות נמשכו אליו וכך נקשר אל נערה מהונגריה. יחד נסעו להונגריה ועד מהרה דיבר גם
הונגרית.
כשחזר לקיבוץ התמנה למקשר של קבוצת המתנדבים מדנמרק, ושוב הפתיע כשבא אלינו עם
מתנדבת צעירה ויפה ובישר לנו שברצונו לנסוע איתה לדנמרק. והם אמנם נסעו ואחרי זמן
קצר החליטו להתחתן. באנו להשתתף בחתונה, שהתקיימה בבית העירייה בקופנהגן, והיא
הייתה קטנה וצנועה מאוד.  היה עליהם לחתום על טפסים מתאימים בנוכחות עורכת-דין, זה
הכול. אחר-כך יצאנו לרחבה הגדולה מחוץ לבניין העירייה, אשתו הטרייה זרקה את זר
הפרחים לאחור, וזו שתפסה את הזר התברכה בכך שבקרוב תתחתן גם היא. יעל פיזר גרגרי
אורז ולהקת יונים גדולה הקיפה אותנו.
כעבור שנה נולדה בתם הבכורה אמלי.
יעל מצא עבודה כמנהל סניף בחנות רהיטים גדולה של "איקיאה", אך הלקוחות דרשו שישרת
אותם אדם דובר דנית, ויעל נכנס ללמוד באולפן את השפה. שוב הוכיח את כישרונו בלימוד
שפות, כעבור זמן קצר הוקפץ לכיתה של מתקדמים וסיים את האולפן כשהוא מדבר וכותב
דנית.
בהמשך עבד כיערן ביערות שבפרוורי העיר, אך לא הסתפק בכך וחיפש עבודה בעלת אופי
סוציאלי. הוא התקבל לבית-ספר למקצועות סיעוד, ולמד טיפול גריאטרי. כשסיים בהצלחה
התקבל לעבודה עם אנשים בגיל השלישי בשכונה בה חי, סובורג.
כעבור כארבע וחצי שנים נולדה בתו השנייה – ויקטוריה המכונה ויקי.
אנו ליווינו אותם כל הזמן, ביקרנו בדנמרק מספר פעמים והתרשמנו לטובה מחייהם כמשפחה,
אך כפי שקורה לפעמים, הם התגרשו והבנות נשארו אצל אימן טרינה.


אחרי מספר חודשים יעל נקשר לבחורה צעירה בשם מריה והתחתן שנית. הם עברו לגור
בעיירה כפרית קטנה בשם גיזלינג. אשתו הצעירה עבדה כאחות בבית-חולים ויעל התקבל
לעבודה כמטפל גריאטרי בעיר השכנה, הולבק. אמנם לא נולדו להם ילדים, אבל הם גידלו
בבית הרבה חתולים יפים. יעל הוציא רישיון נהיגה והם קנו מכונית ששימשה הרבה את יעל
לביקור אצל המטופלים ולטיולים. אנו ביקרנו אותם הרבה פעמים והם באו לבקר אותנו בעין-
שמר, ודאגו גם להביא איתם את הבנות של יעל. וכך חיו חיים יפים ונעימים מספר שנים.
ואז באה המכה.
יעל נסע ביום חורף בכביש מכוסה קרח, ובגלל שלא היה מורגל בכך, החליק והתהפך. הוא
נפגע בצלעות והועבר לבית-חולים. הרופאים קבעו שיחלים עם הזמן, אך לא כך היה. הסתבר
שהפגיעה הייתה גם בראש ובמערכת העצבים. תוך זמן קצר באו על יעל כל הצרות הנוראיות
שהרופאים ב"בילינסון" ניבאו בשעתו - יעל התעוור, לקה בנמק בכפות רגליו, הכליות נפגעו
והוא נזקק לדיאליזה. אשתו נטשה אותו, הוא נשאר לבד ועבר לחיות בדירה בעיר הולבק.
בשלוש השנים האחרונות חי לבד והביקורים היחידים שקיבל היו של האחיות במחלקת
הרווחה, שבאו פעמיים ביום לתת לו את הטיפול בדיאליזה. יעל ואנחנו ראינו את חוסר
הרגישות וההתחשבות מצדן - יעל חי חודשים בלי להתרחץ, בלי שיחליפו לו מצעים ובגדים
והגרוע מכל, בלי לדאוג לו לאוכל. בחודשים האחרונים יעל סבל מאוד בעיקר מרעב, מאחר
שלא דאגו לו למצרכי מזון ואוכל. דרשנו שיתנו לו מלווה, שיבוא ויעשה עבורו את כל מה
שאינו מסוגל לעשות לבד במצבו. הבטיחו לנו, אך לא קיימו ויעל נשאר רעב. משקלו ירד
והגיע ל-32 קילו.
לפני כחודש וחצי ביקרנו אצלו והוא אמר שלא יחיה עוד הרבה זמן. אנו יודעים שבעירייה
ידעו את מצבו, אך לא נקפו אצבע לעזור. בכל ביקור אצלו ניסינו לעזור כמיטב יכולתנו
והרגשנו שיעל מכיר במאמצנו ומביע את אהבתו, אך ללא הועיל.
דנמרק ידועה כמדינה מתקדמת מבחינה סוציאלית. איננו רוצים ואיננו יכולים לקבוע שזה לא
כך, אך מה שראינו, חשנו ושמענו בהולבק היה את ההפך - עובדים ללא לב, שמתנהלים רק
לפי הנהלים בלי לראות את המטופל.
צר לנו מאוד על בננו האהוב ואיננו יכולים לסלוח על הטיפול הבלתי מתחשב והרשלני שקיבל
בשנה האחרונה.  בעירייה אמרו לנו שאלו החוקים ולא יעזור דבר. אדם יכול למות מרעב מול
עיניהם, והם לא יעזרו כי זה לא הוגדר בתפקידם. לפני שנפרדנו כדי לחזור הביתה, יעל
אמר: "אני מקנא בכלבים - להם נותנים מזון, מוציאים אותם לאוויר הצח ומדי פעם הם
מקבלים ליטוף".

עדה ואורי שפירא

יעל,
היית לי בן-דוד אהוב – חייכן, שמח, אוהב ליהנות ולהתרועע.
היו לנו תחומי עניין משותפים ואהבה לספורט – שיחקנו הרבה פינג-פונג, טניס, מטקות ופריזבי על שפת-הים. היית ספורטאי מעולה כמעט בכל ענף ספורט, במיוחד בכדורגל. היתה לך זריזות יוצאת דופן, שליטה נהדרת בכדור וכישרון לכבוש הרבה שערים יפים.
שנינו אהבנו והערצנו את מייקל ג'ורדן ואת קארי לואיס אגדת האתלטיקה.
אהבת מאוד את להקות הרוק של שנות ה-90 – גאנז אנד רוזס, רד הוט צ'ילי פפרס, מטאליקה, נירוונה, יו2 ועוד.
היתה בך רוח נעורים שובבה שאהבתי. ידעת ליצור סביבך אווירה כיפית ומשוחררת, שהביאה שמחה ומצב-רוח טוב.
אזכור אותך תמיד – נער נצחי עם חיוך רחב, נמרץ, קליל וזורם, אוהב את החיים ונהנה מהם.

אביעד שפירא



אין ספק שיעל לא היה "חבר" במובן הקיבוצי-עין-שמריסטי הקלאסי של המילה, אבל הוא היה חבר שלי, שלנו בעצם. של כל מי שרצה להתקרב אליו בילדות המשונה ההיא שלנו אז בשנות השבעים והשמונים. יעל היה נשמה סוערת וחופשית. "מבצע סבתא" ו"אדמה משוגעת" בכפיפה אחת. הוא סירב ללמוד, סירב לעבוד, אהב לברוח והצטיין בזה. צרצר בעולם של נמלים. לא בהכרח עצלן - הוא לגמרי היה בעניין של לעשות משהו, ללכת לאנשהו, כל עוד זה הרגיש כאילו יצא לו משהו מזה והמערכת לא מכתיבה את זה. מעגל שאי-אפשר היה לרבע. היו לו אהבה וכישרון אמיתי מולד לספורט, להסתבך בצרות ולהקסים בני-אדם בחיוך שובב, אם אתה מסוג בני-האדם שדברים כאלו עובדים עליהם. צ'ארמר אמיתי, שנותר מה שהבנות קראו 'ילד יפה' עד יום מותו המוקדם. הוא נשם את החיים מהר ועד הסוף כמו סיגריה גנובה. בנעורים ובשנות התשעים גילינו יחד ערכים ניאו-קיבוציים כמו נשים, סמים, אלכוהול, אנרכיה, חופש ורוקנרול. הוא היה יותר אקסל רוז וקורט קוביין, אני יותר ג'יימס הטפילד ואדי וודר. תרגישו חופשי לנחש מה זה אומר לגבי הבחירות שלנו בקטגוריות האחרות. לא הייתי סומך עליו בחיים לעשות רוורס עם עגלה (לא בטוח שהיינו רואים את העגלה שוב, תלוי מה היה עליה) אבל הוא ידע לעשות את הטריק הזה עם המשקפיים שעבד על המתנדבות עוד לפני "קרמבו". וחוץ מזה היי, מישהו היה צריך "לגמור כמו מוטי בננה בציריך".
"מה זה לעזאזל הדבר, הזה, עבודה? תסביר לי" (אלוהים ללואי סי קיי).

דור אדליסט בשם קבוצת "שיבולים"


מאמר מערכת     

כבר כמעט שנתיים שהפרויקט הזה מתגלגל בעין-שמר.
תחילתו ברעיון של אבישי גרוסמן, משם התגלגל לידיה של עדה גבע, נידון במספר פגישות רבות משתתפים, הופץ בעלון, עבר לטיפולו של מנו אלון, וממנו לעיבודה של רקפת זהר, עבר גם במועצה האזורית... וכל הזמן הזה קשה היה להחליט מהו התוצר הנכון ביותר לכוון אליו בעת הזאת, אך לא היה ספק ברצון להעלות את הדברים על הכתב וליצור מאגר של מסלולי טיול, בתוך עין שמר ובסביבתה, שבהם ניתן יהיה ללכת בין נקודות מעניינות מחיי הקיבוץ.
ספר טיולי עין-שמר, או כל שם אחר שתרצו – עדיין לא זכה להתגשם במלואו, אך לכבוד חג הקיבוץ שצוין בשבוע שעבר, מובא בעלון השבוע מסלול אחד מתוכו – מסלול הביטחון. הוא מבוסס ברובו על דברים שהעלה מנו אלון וערכה רקפת זהר. עודדה והפיקה – עדה גבע.
מסלול עצים וצמחים בעין-שמר כבר מוכן ויפורסם בשבוע הבא, ובהמשך מתוכננים גם מסלול אמנות, מסלול ילדות, מסלול ספורט ועוד.
אם הסיפורים הללו מזכירים לכם סיפורים נוספים, בנושא ביטחון או בכל נושא אחר, אם אתם מכירים גרסה אחרת או נתונים אחרים – אנא פנו לאחד מהמעורבים בפרויקט. מצפים לסיפורים ונשמח לקבלם בכתב או בעל-פה.

סיגל דקל


טיולי עין-שמר
ביטחון –- מסלול ביישוב

מאז הקמת הקיבוץ ליוותה אותו השאלה הביטחונית.
במסלול הביטחון נעבור על פני תקופות שונות, משלטון המנדט הבריטי, דרך מלחמת העצמאות ועד ימינו אלה.

החצר הישנה
מראשית המאה ועד תקופה זו, נהגה בישובים היהודיים תפיסה ביטחונית הגנתית: כל ישוב צריך להקיף את עצמו בגדר או חומה ולשמור על עצמו באמצעות הנשק שברשותו. עין-שמר קם מלכתחילה בתוך חצר מוקפת חומה. מרבית בתי הקיבוץ היו בתוך מה שאנו קוראים היום "החצר הישנה", וזה הקל על הגנתו. לאורך החומה פטרלו שומרים, שבתקופות מתוחות מספרם הגיע עד 20 חברים.

בשנים 1936 – 1939 פרץ בארץ המרד הערבי ("המאורעות"), שהגביר את המתח הביטחוני ותפיסת הביטחון הפכה אקטיבית יותר. קיבוץ עין-שמר היה "החזית המזרחית" של הישובים היהודיים באזור: ממערב לו שכן מושב גן-השומרון שנוסד בשנת 1933, ומדרום, מזרח וצפון היה מוקף במאהלים של בדואים טורקמניים.

ב-28 באוגוסט שנת 1938, בשיא המאורעות, הותקף הקיבוץ על ידי חוליית לוחמים ערבים. מרבית החברים היו מכונסים בחדר-האוכל (היום תצוגת המוזיאון) והאזינו לשידור חדשות היום ברדיו היחיד שהיה אז בקיבוץ. התוקפים הרגו את שני השומרים - דב הנדל ודוד שניידר, והשליכו רימון-יד (שלא התפוצץ) לתוך חדר-האוכל.
בית התרבות (המועדון-לחבר) שנבנה בתחילת שנות הארבעים, הוקדש לזכרם של דב ודוד.
על התקפת הנגד שהתארגנה בעקבות זאת, תוכלו לקרוא בפרק "גבעות מענית" שבסיור הרחב יותר.



הנוקטה והסליקים
בתקופת המנדט הבריטי, חל איסור מוחלט להחזיק בנשק לא חוקי ("בלתי לגאלי"). מחסן הנשק "הרשמי" של הקיבוץ, היה ממוקם בחדר מתחת למדרגות בית-האבן וכונה "הנוקטה". בתקופת המנדט הוחזק שם הנשק החוקי, שסופק על ידי המשטרה הבריטית לכיתת הנוטרים של הקיבוץ, שהיו מעין שוטרים אזרחיים. בשנים שאחרי מלחמת העצמאות, אוחסן שם הנשק שקיבל הקיבוץ מצה"ל, לצרכי הגנה על המקום במקרה חירום. 


הנשק שניתן על-ידי משטרת המנדט, היה בכמויות קטנות ולא ענה על צרכי הביטחון של הישובים. את הנשק הבלתי-חוקי, שרכשו בעצמם או קיבלו מארגון "ההגנה", שמרו החברים ב"סליקים" – מחבואים שנחפרו ברחבי הקיבוץ ומעליהם נבנתה תקרה שכללה אמצעי טשטוש נגד כלבי המשטרה ונגד מגלי המתכות איתם עבדו החיילים האנגלים.
גם לאחר קום המדינה נשמרו הסליקים ותכולתם בסודי-סודות, והנשק לא הועבר למדינה. עשרות שנים לאחר מכן התברר שראשי הקיבוץ הארצי הורו לכמה מהקיבוצים לשמור נשק למקרה שתפרוץ מהפכה קומוניסטית במדינת-ישראל.    



מקומם של הסליקים היה ידוע למספר קטן של חברי-קיבוץ, וגם היום איננו יודעים על כולם.
סליק אחד היה בצריף של רבקה גורפיין ועזרי אוכמני בחצר הישנה. בספרה "טעם של בחירה", מספרת רבקה על כך שמידי פעם בחוזרה מהעבודה אל חדרה הקטן בצריף, הרגישה שמשהו משונה קורה בחדר בהיעדרה. רק לאחר זמן רב נודע לה שבחדרה מתחת לרצפה היה סליק, שמדי פעם היה האחראי על הנשק של הקיבוץ פותח אותו ומנקה את הרובים והאקדחים שהיו בתוכו.
סליק נוסף היה באורוות הקיבוץ (כיום – מבנה הכולבו) והוא התקיים עד שנות השישים של המאה הקודמת. באחד הימים פנה זאב שטיין, שהיה איש הסליקים של הקיבוץ בשנים ההן, לאבנר ארבל ובאופן סודי ביותר ביקש אותו שיעזור לו להעביר את הנשק מהאורווה שהסבו אותה לכולבו למקום סודי אחר (שאסור לנו לגלות!).
סליקים נוספים היו בפרדס ד' (היום נמצא שם פארק הרכבת), ברפת א' (היום זהו מבנה מיניפלסט הישן) ובבתי-הילדים – בבית-הוורוד הוחבא הנשק בחלל הגג שמעל המקלחת, ובגן "זית" שגבל בחצר-הישנה הוחבא הנשק בארון הממתקים.

בנוסף לסליקים היו בעין-שמר שני בתי מלאכה לייצור רימוני-יד. אלה היו חלק מרשת חשאית לייצור כלי-נשק ותחמושת, שפרס ארגון "ההגנה" בישובים רבים בארץ. רק שותפי סוד מעטים בקיבוץ ידעו על קיומם של בתי-המלאכה, האחד בסככת עצי-הפרי במקום בו נמצא היום מגרש-החנייה של מפעל-הגומי, והשני בסככת הכרם במקום בו נמצא היום מוסד "מבואות-עירון".

העמדות
החל משנות השלושים, עם פרוץ המאורעות, נבנו בעין-שמר עמדות הגנה מסביב לקיבוץ. ה"עמדות" היו מבני-עץ בני שתי קומות ובקומה העליונה היו חרכי ירי למצבי קרב. בדגם הזה נבנו שלוש עמדות. עמדה אחת נבנתה על הגדר, מול גן-השומרון, ונמצאת שם עד היום. שתי עמדות נוספות נבנו על גג הבית הוורוד ועל גג רפת א'.  לאחר מלחמת השחרור כבר לא היה צורך בעמדות, והן הפכו למגורים לבנים הראשונים שחזרו לקיבוץ אחרי השירות הצבאי (כל "קומה" בערך 5 מ"ר!).


בית הביטחון (כיום חדרי החיילים ליד המועדון-לחבר) נבנה בסוף שנות השלושים על-ידי קבוצת הבניין של חברי-הקיבוץ. הבית בן שתי קומות ובו חדרי מגורים עבור חברי-הקיבוץ (עד בנייתו גרו החברים באוהלים או בצריפים). גג הבניין הוקף בקירות עם אשנבי ירי, ובמרכזו נבנה מגדל ברזל בגובה כ-10 מטר. על המגדל הוצב זרקור רב עוצמה, שהאיר כל לילה את סביבות הקיבוץ והיווה גורם מרתיע לגורמים עוינים. 


בית אלימלך
בית אלימלך (כיום הארכיון) נבנה על-ידי קבוצת הבניין של הקיבוץ, לזכרו של אלימלך שטרקמן חבר הקיבוץ, שנפל בשנת 1945. היה זה בתקופת העלייה הבלתי לגאלית: אוניות עם פליטים יהודים שורדי השואה הפליגו לארץ-ישראל, למרות האיסור שהטילה על כך ממשלת המנדט הבריטי. האוניות עגנו בחשאי וחוליות של הפלמ"ח הבריחו את המעפילים לקיבוצים, משם פוזרו לאחר מכן ברחבי הארץ. בגבעת-אולגה הציבו הבריטים רדאר שתפקידו היה לאתר ספינות מתקרבות.
בימי החנוכה של שנת 45', חיבלה חוליה של הפלמ"ח ברדאר, ונמלטה לקיבוץ גבעת-חיים. הבריטים רדפו אחרי החוליה וצרו על הקיבוץ, בעוד מתנדבים מכל האזור באים לעזרת הנצורים. בקרב נהרג אלימלך, אביהן של עדה גבע ושלומית תומר.
בשנות החמישים שימש הבית כמעבדה של המוסד-החינוכי, בהמשך עברה אליו ספריית הקיבוץ והיום שוכן בו הארכיון.

פינת הפלמ"ח (ליד מגרש הספורט)
בשנת 1941 הוקם הפלמ"ח – הכוח הצבאי של ארגון "ההגנה". על כל קיבוץ הוטל לגייס מספר לוחמים בהתאם למספר חבריו. מעין-שמר התגייסו לפלמ"ח חמישה: יהודית בלוך, איסר ספקטור, אבא שטיין, ניומקה בן-אשר וזליג בן-משה.
בשנת 1943 השתנתה הגישה: במקום לגייס חברי-קיבוץ מבוגרים, הוחלט כי כל קבוצות הבוגרים של תנועות-הנוער החלוציות יתגייסו לפלמ"ח במסגרת "הכשרות". זה היה מעין גיוס חובה בימים שלא הייתה מדינה ולא צה"ל, והוא חל רק על תנועות-הנוער. חברי ההכשרות התגוררו בקיבוצים באוהלים, וחילקו את זמנם בין עבודה בקיבוץ לבין אימונים צבאיים – שלושה ימים לכל פעילות. עין-שמר קיבל הכשרה של בוגרי חברת-נוער מקיבוץ עין-השופט ששהו פה כשנתיים. ביניהם היתה גם פנינה דגן, שבסופו של דבר התחתנה עם ברטיקו והפכה לחברת עין-שמר. במלחמת השחרור הצטרפו חברי ההכשרה לחטיבת "הראל" ולחמו בקרבות בהרי ירושלים, שם איבדו חמישה מחבריהם. לאחר מכן עלתה ההכשרה למשלט באזור דרך בורמה ויסדה את קיבוץ הראל.
שני חברי-קיבוץ נוספים התנדבו לפלמ"ח בשנת 1946 ללא אישור הקיבוץ, מה שגרר את הפסקת חברותם על-ידי הקיבוץ. היו אלה בוגרי ההשלמה היוגוסלבית, דדו (דוד) אלעזר, לימים רמטכ"ל צה"ל, וישראל בן-שלמה (שטרק). שניהם לחמו בגזרות הקשות ביותר של המלחמה: דדו התחיל את המלחמה כמפקד מחלקה בגדוד הרביעי של "הראל" וסיים אותה כמפקד הגדוד. ישראל בן שלמה (שטרק) היה מפקד כיתה בגדוד הראשון של חטיבת "יפתח", אשר לחם בגליל ובהמשך באזור לוד-רמלה, שם גם נהרג. בשנות החמישים הקים הקיבוץ פינת זיכרון לישראל וללוחמי הפלמ"ח ליד מגרש הספורט.



כחצי-שנה אחרי קום המדינה פורק הפלמ"ח על-ידי דוד בן-גוריון, ראש-הממשלה. רבים ממפקדי הפלמ"ח היו חברי קיבוצים וחברי מפ"ם – האופוזיציה השמאלית למפא"י ששלטה בממשלה. בן-גוריון שראה חשיבות בצבא מאוחד, מקצועי ונאמן, פיזר את הפלמ"ח, שלח רבים ממפקדיו הביתה ואחרים נשארו והשתלבו בצה"ל הצעיר. 

הכלא של הלל קוק
בשנות המנדט פעל בארץ האצ"ל – ארגון צבאי עצמאי של תנועת "החירות", שפעל נגד האנגלים ולא היה כפוף למוסדות היישוב. לאחר קום המדינה הוחלט על פירוק הארגון והשתלבותו בצה"ל, אולם אז הגיעה לארץ הספינה "אלטלנה", ועל סיפונה ציוד צבאי רב שנרכש על ידי האצ"ל, והארגון דרש שחלקו יועבר אליו ולא לצבא. המחלוקת הסלימה ובסופו של דבר לכדו כוחות צה"ל את הספינה בקרב שגבה חיים משני הצדדים. האירוע העלה שאלות קשות על הנחיצות בצבא מאוחד, חובת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים.
בעקבות הפרשה נעצרו עשרות חברי אצ"ל וחברי תנועת "החירות" ופוזרו בקיבוצים, על מנת שלא ייוודע מקום הימצאם. אחד מהם היה הלל קוק, שהובא למעצר בעין-שמר. "תא המעצר" היה הדירה של לוציה (איפה שהיה חדר הקוסמטיקה של יהודית לביא, ליד הדירה של מירב חופי) והתנאים היו ידידותיים למדי, שכן ה"עציר" ביקש מה"סוהרת" שתביא לו ספר מהספרייה. שנים לאחר מכן סיפר הלל קוק כיצד נודע לו סוד מקום כלאו: הסוהרת (שגם אחרי חמישים שנה מצא לנכון לציין את רגליה היפות) לא שמה לב שעל הספר שהביאה לו הייתה חותמת של ספריית עין-שמר...
כמה חודשים אחרי פירוק האצ"ל, פורק גם הפלמ"ח. מתברר שבן-גוריון חשש לא רק מאופוזיציה צבאית מימין, אלא גם מהתארגנות צבאית משמאל. האם צדק? ראו בפרק על הסליקים.




ביטחון - מסלול באזור

שער הקיבוץ
השער הדרומי הוא היום השער הראשי של הקיבוץ, אבל פעם היה מעין "שער אחורי" המוביל לשדות הקיבוץ.
לפני מלחמת העצמאות, היה זה תפקידו של שומר השדות לצאת מדי ערב מן השער, רכוב על הסוס חץ ולצידו רץ הכלב הייק, ולהסתובב עד עלות הבוקר בשדות הקיבוץ, כדי לוודא שאיש לא מנסה להצית בהם אש או לעלות עליהם עם עדרי מרעה.
בין החברים ששמרו בשדות היו יצחק שמי, לוי אדיב, בנק שפירא, משה מור, קורט הרץ וליקו משיח. בעיני ילדיי הקיבוץ, היו השומרים, חץ והייק מעין גיבורי-על שעלילותיהם מסופרות מפה לאוזן מסביב למדורה... אבל צריך להודות שרוב האויבים שהביסו השומרים שלנו, היו נערים צעירים מכפרי הסביבה. פעם בנק שפירא תפס נער ערבי מנסה להצית שדה חיטה של הקיבוץ. הוא הביא את הנער למשטרה, שם התברר שהוא בנו של פארס חמדן, בעל אדמות עשיר מנכבדי בקה אל גרביה. השוטר סטר לנער בחוזקה ושלח אותו לכפרו. לימים, עם יסוד המדינה, היה פארס חמדן הנ"ל חבר-כנסת במשך כמה קדנציות מטעם מפא"י.
פעם אחרת היה זה קורט הרץ שתפס נער ממנשיה – כפר ערבי ששכן על גבעה, במקום בו נמצא היום מאגר המים. כשראה קורט את הנער עולה עם עדרו על שדה של הקיבוץ, הוא הניף עליו קורבץ (מגלב) וגירש אותו ואת העדר. עברו עשרות שנים, קורט הזקן אושפז בבית-דורות של הקיבוץ, ומי שטיפל בו היה נכדו של אותו נער...
ופעם אחת יצאו מן השער שני ילדים מ"גן-עמליה": נדי מילשטיין ומנו אלון. לשני הילדים היתה מטרה - להגיע לגן-הירק של הקיבוץ ליד בתי-לובזובסקי, שם עבד אברהם מילשטיין, אבא של נדי. לצאת מהגן ולהסתובב בקיבוץ היה מנהג די מקובל, אבל לצאת מהשער לשדות? זו כבר היתה הרפתקה של ממש. השניים התקדמו בדרכם, עברו את בניין "מקורות" ועלו על הכביש לכיוון שער-מנשה. הימים ימי מלחמת השחרור והכביש כמעט ריק מאדם. לפתע עצר לידם אמבולנס צבאי. כששמע לאן מועדות פניהם, הציע להם טרמפ, אבל במקום לבתי-לובזובסקי, לקח אותם הישר לקיבוץ, לידיהם המופתעות של החברים העומדים בשער.    

השדה מול השער
באחד מימי מלחמת השחרור, נפרשה סוללת תותחים בשדה מול שער הקיבוץ. לילדי הקיבוץ זו היתה אטרקציה, למרות שהיו אלה תותחים קטנים על גלגלי עץ. הנשק היחידי שהכירו עד אז היו אקדחים ורובים. לאחר כמה ימים עברה הסוללה לאתר אחר מדרום לעין-שמר. הסיבה להעברה לא ברורה, אבל בקיבוץ מענית הסבירו, שהייתה זו יוזמה של חברי הקיבוץ, שנועדה למנוע מהתותחים לירות מעל בתי-הקיבוץ. כשהצטרפו ילדי מענית למוסד "מבואות-עירון" בשנות החמישים, היה הנושא עולה במטרה להקניט את ילדי עין-שמר על פחדנות הוריהם.

שכונת החממה
בתקופת מלחמת השחרור נחפרו בקיבוץ תעלות מגן ומקלטים, כמעט אך ורק בעבודת ידיים, שכן מכונות חפירה לא היו אז בקיבוצים. "מקלט" כזה היה למעשה בור באדמה, מעליו יריעות פח ועליהן שקים ממולאים בחול. התעלות היו מעין שבילים חפורים, ללא כיסוי.
בוקר אחד נשמעה אזעקה ובשמי הקיבוץ הופיע מטוס אויב. כל מי שיכול היה, רץ לתעלה או למקלט. אדם זרטל, שהיה אז בן 11, לא רץ למקלט אלא לתעלה פתוחה, כדי שיוכל לראות מה קורה. המטוס הטיל שתי פצצות, האחת במקום בו נמצא כיום בית-הספר "גוונים" והשנייה ב"פרדס שנטל" (היום שכונת החממה). קול הפיצוץ היה חזק מאוד, אבל פרט לטיח שנפל מהתקרה בכמה בתים בקיבוץ לא היו נזקים. גיבור היום היה אדם: רסיס די גדול נפל לידו בתוך התעלה, והוא הביא אותו לבית של קבוצת "תומר". יחד עם ילדי קבוצתו - רן חדוותי וינאי שנפלד, הקימו השלושה "חיל מצב", שנהג להסתובב בקיבוץ, חבושי קסדות ורובים מעץ על כתפיהם.

שדה התעופה
בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, הקים הצבא הבריטי שדה-תעופה גדול בשטח שמדרום לקיבוץ. חברת "סולל בונה" קיבלה את הפרויקט וגייסה טרקטורים לבצע את העבודה, ביניהם גם טרקטורים מעין-שמר. על אחד מהטרקטורים עבדה סוניה מגן (מלצר), ומשימתה הייתה הכשרת השטח עם סקרייפר.
את הנהיגה בטרקטור – מלאכה שבדרך כלל בוצעה על-ידי הגברים – למדה סוניה עם עוד כמה עשרות חברות-קיבוצים, במסגרת קורס שארגנו התנועות הקיבוציות על רקע גיוסם של גברים רבים ללחימה.


בני-הקיבוץ גילו עניין רב במטוסים שנחתו והמריאו בשדה-התעופה וחבורה של ילדים הצליחה לחדור דרך הגדר שהקיפה אותו. אחד הילדים היה גדעון, בנה של סוניה, שהיה
אז כבן שמונה. הילדים הגיעו לאחד המטוסים על המסלול ולהפתעתם הוזמנו על ידי חייל שהיה במקום להיכנס לתוך המטוס ולראות כיצד הוא מפעיל מכשירים חשמליים שונים בתוכו. גדעון מספר שזה היה הרגע בו ניצת בו העניין בתעופה, שהוביל אותו בהמשך למסלול צבאי כטייס בחיל-האוויר.
שדה התעופה היה פעיל מאוד בזמן המלחמה, ומטוסים יצאו ממנו להפציץ את מתקני הפקת הנפט ליד העיר פלויישטי ברומניה, ששימשו מקור דלק חיוני לצבא גרמניה הנאצית. בימי החורף היה בוץ טובעני סביב למסלולים ומדי פעם המטוסים פספסו את המסלול ושקעו בבוץ. אז הזעיקו טרקטור מעין-שמר לגרור את המטוס בחזרה למסלול. האם היתה זו סוניה שחילצה את המטוסים? על כך אין לנו עדויות.

גבעות מענית
הגבול המדיני הקרוב ביותר לעין-שמר, נמצא מדרום-מזרח למענית. לפי קווי שביתת הנשק – זה הגבול בין ישראל לבין ירדן. כיום זהו "הקו הירוק" העובר בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית.
בעשור הראשון לקיומו של הקיבוץ, היתה התפיסה הביטחונית בעין-שמר ובכלל הישוב היהודי, מבוססת על הגנה. הישובים הקיפו עצמם בגדר או חומה והגנו על עצמם באמצעות שומרים. בשנת 1938 חל מהפך בשיטות הפעולה של ארגון "ההגנה" בכל הארץ. השלב החדש נקרא "היציאה מהגדר" והוא התאפיין ביוזמה ותעוזה, ששיאן היה הקמת יישובי "חומה ומגדל" ברחבי הארץ. ארגון "ההגנה" הפך את חניתה, אחד מיישובי "חומה ומגדל", למרכז של קורסים לחברי הארגון מכל הארץ, וביניהם גם יוסף אשכולי, חבר עין-שמר. בקורסים אלה נלמדו שיטות פעולה מבית מדרשם של אורד וינגייט ויצחק שדה.
לאחר ההתקפה על חדר-האוכל של עין-שמר, שבה נהרגו שני חברים, הגיע יוסף אשכולי מחניתה, ואירגן את החברים ל"פעולת תגמול". קבוצה של עשרה חברים חמושה ברובים, יצאה באמצע היום לסיור אלים באדמות "הבדוס" – עליהן יקום ארבע שנים מאוחר יותר קיבוץ מענית. 

בתקופת מלחמת העצמאות, פיקד על האזור מטעם ארגון "ההגנה" יצחק שמי, חבר עין-שמר. האזור היה רגוע למדי, שכן הלגיון הירדני היה עסוק בגזרת ירושלים ולטרון. יום קיץ אחד התקדמו לכיוון עין-שמר יחידות של צבא עיראק שישבו באזור ג'נין. מספר

מחלקות של כוח מגן תפסו משלטים בגבעות ליד מענית ובגבעה עליה נמצא היום קיבוץ ברקאי. מחלקה של שלוש כיתות מהקיבוצים עין-שמר, גן-שמואל ומשמרות, קיבלה פקודה ממפקדת הגדוד, להתמקם על גבעה דרום-מזרחית למענית. שנים לאחר האירוע סיפרו החברים כי לא נאמר להם שום דבר על מטרת הפעולה ועל האויב בסביבה. כשהגיעו למקום קיבלה כל כיתה את הגזרה שלה והאנשים פרשו שמיכות ושכבו לנוח בלי להציב צופה לכיוון האויב. אחד האנשים שם לפתע לב, שעשרות חיילי אויב מטפסים על הגבעה. מישהו צעק לסגת, והחלה בריחה מבוהלת למענית. אחד מחברי משמרות נפגע ונהרג. אלי רוטמן נפגע, פונה למענית ומשם לבית-החולים בחדרה. חבר נוסף פספס בבריחתו את מענית והגיע כל עוד רוחו בו לעין-שמר. אגדת המקום מספרת שעם הגעתו קרא לחברים לברוח מהקיבוץ, כי העירקים על הגדרות.




לוח מודעות
המלצות לגבי בריכות פרטיות
           השגיחו באופן מתמיד 'רצוף וצמוד על ילדים הנמצאים בקרבת בריכת המים.
           וודאו כי קיים גידור בגובה של 1.10 מ' לפחות מסביב לבריכה, לרבות שער/דלת נעולים או כיסוי קשיח ידני/חשמלי שייסגר בכל עת שהבריכה אינה בשימוש.
           יש לגדר את השטח שמסביב לבריכה, את האזורים בהם מותקנות מערכות ההפעלה של הבריכה ואת מקום אחסון חומרי הניקוי והחיטוי, באופן כזה שימנע כניסה לא מבוקרת של בני-אדם ובפרט של ילדים.
           בבריכות עיליות הרחיקו את סולם הכניסה לבריכה מדופן הבריכה בכל עת שזו אינה בשימוש.
           מנעו החלקה על ידי חיפוי המשטח סביב בריכת המים.
           סגרו באמצעות מנעול או התקן נעילה אחר את פתחי השאיבה של המים.




עדכון גלאי העשן
לאחר בדיקה מעמיקה, התברר כי גלאי-העשן המוצעים מופעלים באמצעות סוללה, והדבר מסוכן כי סוללות מטבען מתרוקנות ללא התרעה ואז הגלאי אינו פועל בשעת חירום.
גלאי-עשן אמינים יותר כרוכים בעלות כספית גבוהה, ולכן החלטנו לא להיכנס לפרויקט.
רבקה שדה

חלוקת עיתונים
העיתונים מגיעים רק אחרי השעה 8:00 בבוקר. היערכו בהתאם.
ביום חמישי 11.6 מיכה שוורץ לא יעבוד.

מהכולבו

הכולבו התחדש בספק של ירקות ופירות.
הסחורה טרייה מידי יום, האיכות מעולה והמחירים מצוינים.
החברים מוזמנים לבוא ולהתנסות בעצמם.
אל תחמיצו.

וגם – "תנובה" במבצע שווה





מחדר-האוכל
תזכורת לשעות הפתיחה בחדר-האוכל
ימים א'-ה' בצהריים 11:30-14:00
יום ו' בצהריים 11:30-12:30,  בערב 18:15-20:00
נא לא לשכוח מסכות.


מהטלוויזיה
למי שעדיין לא יודע... אני אחראי על שידורי הטלוויזיה בקיבוץ.
כל מי שיש לו בעיה בקליטת השידורים, מוזמן לפנות אלי ולא ל"הוט", כי התשתית בקיבוץ באחריותנו.
אני מטפל בשינוי מסלולי הערוצים, כנראה החל מהחודש הבא, כך שיהיו יותר ערוצים ובמחיר זול יותר. בהקדם נפרסם בעלון את מגוון הערוצים וחלוקתם לפי מסלולים.
יש למה לחכות, יגאל כץ



פנייה  //  עינת תומר
לפני זמן מה פורסמו בעלון תוצאות סקר שביעות-רצון מהענפים השונים, אך תוצאות הסקר לגבי הנהלת-חשבונות לא פורסמו. אבקש שיפורסמו.


מענה  //  שרית אלימלך מש"א
מעט אחרי שהופץ שאלון הסקר לחברים, התברר כי יש תקלה בשאלון בנוגע להנהלת-החשבונות. התקלה תוקנה והופץ שאלון מעודכן.
כשהתקבלו נתוני הסקר, התברר כי מעט מאוד חברים ענו על השאלון בנוגע להנהלת-החשבונות. כמו כן, באותה תקופה היו בהנהלת-חשבונות שינויים רבים ותחלופת עובדים גדולה.
משתי סיבות אלו, החלטנו לא להתייחס לתוצאות הסקר, ולערוך סקר חדש כאשר הענף והצוות יתייצבו.



לשאלה של עידו ספקטור,
תשובתה של אירית פואה -

היינו שמחים לחזור לשגרת החיים הרגילה, אך אנו עדיין בשגרת קורונה - "שיגרונה". לכן עלינו להמשיך לפעול לפי הנחיות המדינה ולשמור על עצמנו ועל הסובבים אותנו, ובמיוחד על החברים המבוגרים. בהתאם לכך יוחזרו הפעילויות השונות באופן מדורג ומדוד:
בריכת השחייה – מתוכננת להיפתח במגבלות בתאריך 15.6, לא יתאפשר לאורחים להיכנס, שעות הפתיחה יפורסמו בהמשך. בינתיים מתבצעות עבודות אחזקה בסיסיות.
נהג-בית - עדיין אין שינוי בהנחיות משרד-הבריאות לגבי הסעת נוסעים, ושירותי רכבת
ישראל עדיין לא פועלים. לכן בשלב זה אין מועד ידוע לחזרת פעילות זו. חברים מבוגרים הזקוקים לעזרה בנסיעות לקופת-חולים, מוזמנים לפנות לשמחה אלון או לרבקה שדה.
חינוך - נערכים לקראת החופש הגדול בפעילויות מגוונות ומהנות, אבל במסגרת המגבלות בעיקר בהסעות.
חדר-כושר – משרד-הבריאות אישר את פתיחתם של חדרי הכושר, בתנאי שנמצא מדריך בזמן הפעילות. משום שאיננו עומדים בתנאי, ובגלל שבעבר היו מקרים של אי-הקפדה על הכללים מצד חלק מהמשתמשים - בשלב זה אין מועד לפתיחת חדר הכושר.
באחת מישיבות הנהלת קהילה הקרובות, יובא הנושא לדיון.