חפש בעלונים קודמים

עלון 28 (2019) (4189) כג' תמוז תשע"ט







מאמר מערכת
אפילו אני עשיתי בצעירותי מילואים. יומיים. יום אחד נקראתי לבית-החייל בתל-אביב למיין מועמדים לגלי-צה"ל (באותו יום היתה לי בחינה באוניברסיטה והמרצה נאלץ לבחון אותי באופן אישי במועד אחר. הרגשתי שכך ראוי שיעשה למי שנושא את עול ביטחון ישראל על כתפיו). יום נוסף נקראתי לקריה בתל-אביב שם נערך לי ולשכמותי טקס רב-רושם לסיום שירות המילואים שלנו – צלחות מפלסטיק עם בורקסים מתים ורוגלך מזיעים, בדיוק כמו בתמונה של הסטריאוטיפ. 
מילואים היו פעם חלק בלתי נפרד משגרת החיים של רוב המשפחות בקיבוץ. נדמה לי שהמערכון ההוא של הגשש-החיוור – "קרקר נגד קרקר" – בו בני-הזוג מחלקים את הרכוש המשותף, וכל אחד מהצדדים מוכן לוותר על הילד, אבל דורש לקבל את (החוט המאריך) התמונה... זו עם החבר'ה מהמילואים של הבעל – ממחיש היטב את הנוכחות שהיתה למילואים בחיי משרתי המילואים ובני-משפחותיהם.
לאורך השנים היה שירות המילואים אחד הגורמים המאחדים בחברה הישראלית. כמעט כל אזרח היה שותף לחוויה של קבלת מכתב הזימון החום מהיחידה, עזיבת המשפחה והעבודה לכמה שבועות, המפגש השנתי עם החבר'ה והתור לטלפון הקווי כדי לדבר עם האישה או החברה. שירים ומערכונים רבים נכתבו על שירות המילואים, וכל העם היה צבא.
בשנים האחרונות השתנתה המדיניות של צה"ל בנוגע למערך המילואים. במקביל לירידה במספר חיילי החובה, שנובעת מהגידול במספר המשתמטים ומתוכנית קיצור השירות, גם מערך המילואים הולך ומצטמצם.
לפי הנתונים שפירסם צה"ל, מתוך 2.1 מיליון האזרחים בגילאי 21-45 ששירתו בצבא, פחות מרבע רשומים למילואים, ורק 6% שירתו במילואים במשך 20 יום לפחות. 84% מהמילואימניקים הם גברים, לעומת 16% נשים. בסך-הכל מהווה כוח המילואים 71% מסדר הכוחות של צה"ל, במהלך 1.8 מיליון ימי מילואים בשנה, ובעיקר בתפקידים של
נהג משא כבד, חובש קרבי ולוחם חי"ר.
תל-אביב, למרות דימוי הבועה שלה, היא העיר שממנה באים הכי הרבה מילואימניקים, והיא גם מובילה במספר המג"דים (20) והמ"פאים (69) במילואים שמתגוררים בה. 

העלון השבוע, מצדיע לאחדים בינינו שעדיין משרתים במילואים.
(המספרים האישיים להלן, שובשו במכוון על מנת למנוע אפשרות של שימוש לרעה).
סיגל דקל

מ"כ רובאית במילואים מספר אישי 9914699  
רומן הר נוף

סטיבן (2002) – 
אני נרדם באוטובוס לתיכון "מוסינזון" שבהוד-השרון ומתעורר בתחנה מרכזית תל-אביב. תוך כדי ריצה בתחנה אני נתקל בסטיבן, הוא כבר חייל במדים עם נשק. חיבוק חם ו"מה קורה, מה נשמע, מה שלומך, ומה זאת הכומתה הזאת הסגולה"? הוא מחייך ואומר לי רק: "גבעתי, גבעתי זה עזה, זה הדבר האמיתי". אנחנו נפרדים. אמריקני מטופש, פטריוט בשקל, אבל בחור זהב, יאללה שיהיה לו בכיף, אם הוא מבסוט זה הכי חשוב. כעבור שבוע מספרים לנו בפנימייה שסטיבן נהרג בהיתקלות, ההלוויה פה קרוב למי שרוצה ללכת. רק גבעתי, רק עזה.

מלון נווה דקלים (2003) – 
הגשם, הרוחות וקולות הלילה, בכלל לא נשמעים בין הפיצוצים של המרגמות לירי הנק"ל, הקו של החוף מתעקל דרומה ונושק לאופק, ובין ההריסות, החול נקי וזה שובה את הלב. אני כבר מפקד חוליה באימון מתקדם וזה רציני לגמרי כל הסיפור הזה. בבוקר מספרים לנו המפקדים ששלושה קילומטרים מאיתנו, התנהל קרב בין חפ"ק מ"פ לחוליית מחבלים, והמ"פ נהרג. גם הס'. חגי, ביבי ולאונרדו. אין רוח וגם הגשם פסק לחלוטין. השמש בשמיים ושקט.

משפחת חטואל (2004) – 
אני קופץ ראשון לנגמ"חון ותופס את עמדת המאג, המ"מ עולה וצורח שאזוז כי הוא המפקד, אני עוקץ אותו שזה לא בגלל הדרגות הוא סתם רוצה את המאג, והוא מוריד לי סטירה. אני מבין שזה רציני הפעם, הוא באמת רוצה להיות על המאג. נסיעה של דקה אולי, המ"מ צועק לי תפתח את הדלת ותעזור לחובש. אני פורק בריצה עם הפקל"ח בכתף שמאל והמטולון בימין. מרים את העיניים לרכב המחורר. שלושה ילדים מאחור, אמא בהריון ובתה לצידה מלפנים. מתים ללא ספק. בין הריצה לבין המבט אני מזהה מחבל אחד על הקרקע ואירוע נוסף מתנהל כמה מטרים ממני. כל הזמן מחפש מחבל נוסף. אין זמן יאללה. פותח אלונקה. פותח כמה שיותר. חמש סה"כ.


האורחאן (2004) – 
קורס מ"כים, חצי מהקורס בהקפצות לעזה. החצי השני מנווטים או בתרגילי שטח בנוי/פתוח עם מיגון מלא. עשינו גם שת"פ עם המרינז, אבל התנדבתי למטבח, יאללה אמריקאים חיים בסרט. סיפרו שניצחנו בכל התרגילים, ידעתי. עוד הקפצה. באמצע הלילה. כיסופים. מה קרה? "האורחאן" התפוצץ. מה?! זאת הפלוגה שלי! אני ובניה מבקשים מהסמל שישחרר אותנו פנימה. הוא אומר לנו: "על גופתי, אבל אם ישאלו הוא לא אישר ואפילו לא ידע, רק תשמרו על עצמכם וקחו עוד מחסנית, בחייאת כמו אצלנו בצנחנים". אמרנו לו שבגבעתי 29 כדורים זה יותר מדי. רועי ניסים היה היחיד שנהרג בפיצוץ. קרסו עליו המדרגות. זה היה ערב "פלייאוף" של ה-NBA, תוכננה צפייה במרכז המוצב, אבל היה איזה סיפור עם הטבח, והמ"פ התעצבן ושלח את כולם לישון, בלי משחק. אני ובניה לא זיהינו את המוצב. בור בעומק 7 מטר וברוחב של כל הריצפה. סופת מ"פ הפוכה על הגג מחוץ למוצב. נולדה הבדיחה שפעם ראשונה שהסופה קופצת בזמן.

התנתקות (2005) – 
אני אחרי חופשה בצפון, ארבעה חודשים בגזרת רכס רמים בתפקיד מ"מ, מרכז קנדה ביום ומארבים על הגבול בלילה. חיזבאללה חטפו מאיתנו פעם אחת במסוק ופעם אחת כשדימה חשף את ישבנו. אז הם שלחו צילומים לאוגדה ודימה הלך לכלא, למרות שניסה לטעון שאי-אפשר לזהות בבירור שזה הוא. המסייעת הזמינו פיצה והשליח אמר עד כאן, אז ירדו אליו בנגמ"ש ובמקרה המג"ד עבר שם. לכלא. כמו שאמרתי חופשה. אחרי הכל אני סוגר את השערים של כיסופים, רוני דניאל עומד מולי בחזה נפוח ומגחך. בכלל לא ידעתי שהוא היה אצלנו מג"ד במילואים.

מילואים (2006) – 
אני מסיים את תפקידי בסדיר כסרג'נט גדודי (אחראי על כושר, קליעה ואימונים), קצין חמ"ל (במשמרות), שחקן בהצגה אל מול 500 איש (חודש יומיות ב"בית הצנחן", ושבועיים "רגילה" כצ'ופר) וקשר חפ"ק בתרגיל שמדמה את מלחמת לבנון השנייה. בשיחת שחרור שואל אותי בני בן-ארי למה אני לא רוצה להישאר בצבא. אני אומר לו שבא לי לעבוד בחקלאות בקיבוץ. הוא משועשע, אבל מכבד את ההחלטה ואומר לי להיות בקשר בנייד בשבועות הקרובים. אני עם שני חוגרים בתוקף: מילואים וסדיר. עולה לאוטובוס בכפר תבור והנהג לא זז, אומר שאני מתחזה. אנשים מתחילים לצאת ולהציע לשלם עלי, אני מוציא ארנק ואומר שדווקא יש לי כסף, אבל גם מספיק סבלנות עד להגעת 


הניידת. השוטר שואל אותי: "לאן אתה צריך?" ומקפיץ אותי לעפולה לסופר. בזמן שאני בגבול סיני החיילים שלי מהסדיר עלו על שדה מוקשים. אלכס נהרג. הכרתי אותו, היה בחור טוב. במסיבת פורים האחרונה בעבודה של שי (אשתי), גיליתי דרך המשפחה המאמצת של אלכס, שתמיר מהמילואים הוא החובש שטיפל בכוח כל הלילה.

מילואים (2019) – 
אני משרת בגדוד 8114 של חטיבת הנגב, מאושר גיוס בצו 9. מפקד כיתה (3.5 חיילים) קלה מסתערת ברובאית ב', היא פלוגת החוד של הגדוד (ת"פ שריון). האימונים שלנו מאוד מעניינים ומהנים. תמיד לומדים משהו חדש. תמיד מרגש לראות חבר לנשק, שכם לשכם, מתחת לאלונקה. גם תמיד בנימוס, בשיח מכבד, לא מצ'ואיסטי מגעיל כזה עם בדיחות גסות (סתם על מי אני עובד ... ). צעירים כוותיקים כולם עובדים, יש שוויון מלא. לא פעם ולא פעמיים נפגעתי באמת, הן בעבודה בפרנסה והן בלימודים בציונים, ועוד לא ויתרתי מעולם על מילואים. אני סבור שדרך השירות הצבאי (עד גיל 40), דרך הרגליים, דרך הזיעה ולאורך זמן, גם ובעיקר כשהוא לא בא לך טוב, ניתן להגיע לתיקון וחיזוק הנפש באם יש כזו. תמיד הרגשתי בסיום תקופת שירות, רוממות הרוח ושלווה מסוימת, נחת.


חיילת מילואים מספר אישי 5942699 מאיה שפירא

התגייסתי באוגוסט 2007, לחיל העורף, בתפקיד של לוחמת בפלוגות החילוץ וההצלה.
השתחררתי באוגוסט 2010 בדרגת סמל ראשון. מאז אני משרתת במילואים, כבר 9 שנים, וצפוי לי עוד זמן רב של שירות, אלא אם כן אכנס להריון.
אני משרתת במילואים באותו תפקיד בו שירתתי בסדיר - מפקדת חילוץ והצלה בפיקוד העורף.
מספר הימים במילואים לאורך השנה תלוי במדינה שלנו ותלוי באויבים שלנו. יש שנים רגועות יותר ויש שנים עמוסות יותר. כשיש איום מהדרום או הצפון, אנחנו בכוננות גבוהה יותר ומבצעים יותר ימי מילואים, כדי להכיר וללמוד ולא להגיע מופתעים. המטרה היא להיות ערוכים לכל אירוע בעורף.
בשירות הסדיר הייתי חלק ממבצע "עופרת-יצוקה", ולשמחתי הרבה מאז לא השתתפתי במלחמות ומבצעים.
הפעמיים היחידות שבהן לא התייצבתי למילואים, היו בגלל הטיול הגדול אחרי צבא ובגלל לימודי השיננות שלי.
בשרות המילואים שלי אני אוהבת את החברה והאנשים, אני נהנית לשבור שיגרה וקצת להיות בראש קטן. אומנם אני מפקדת ואחראית על אנשים, אבל יש פחות עומס מאשר בחיים האזרחיים.
היתרונות במילואים זה שאין לוח-זמנים לחוץ, כן יש חובות אבל יותר גמישים, מותר לשים לק ועגילים, מותר לשים חולצות בצבעים מתחת למדים (לפחות באימונים), ובעיקר לא מרגישים את הצורך לעשות אנטי, כי אני שם בסופו של דבר מבחירה, אם הייתי רוצה כבר הייתי יוצאת, אבל זה בכיף.
הדבר היחיד שקשה במילואים זה שאני צריכה לעצור טיפה את חיי היומיום, וזה מצריך ממני לדאוג להחלפות באימוני הכושר שאני מעבירה, ולגרום לאנשים להבין שכרגע אני לא זמינה כמו בדרך-כלל.
הקושי שנוצר עם השנים זה שאת מפתחת את החיים בחוץ, ויותר קשה לעזוב כשיש יותר אחריות בחוץ. לצערי מקפיצים אותי לפעמים מהרגע-להרגע, וקשה לתכנן דברים מראש.
בשירות הסדיר שלי היינו בערך 30 בנות בפלוגה, בשירות המילואים אנחנו רק 7 עם הרבה בנים. אנחנו מאוד מגובשות ותמיד נחמד לפגוש אותן, גם ככה סתם באזרחות.


אני ממש אוהבת ומחוברת אל המ"מ שלי, הוא יודע שאני שוחה בחומר של החילוץ, מכירה את השטח ואחראית, והוא נותן לי גיבוי וסומך עלי בהכל. תמיד נחמד לי לעזור ולדעת שסומכים עלי.
במילואים הדרגה שלנו עולה, ובמילואים לפני שנתיים קיבלתי דרגה. ערכו לשלושה בני מחזור שלי ולי טקס הענקת דרגות עם "על האש" וקריוקי. אני פחות קריוקי, אבל נהניתי מהצחוקים והיה נחמד לדעת שככה מעריכים ומכבדים אותנו.
אני מבינה שלא כולם יכולים לצאת בכל זמן למילואים, גם לי זה קרה בגלל סיבות כאלו ואחרות, אבל אני חושבת שכל עוד אנחנו יכולים לתרום, אנחנו צריכים לעשות את זה.
אני מאמינה שכל אדם שחי במדינה הזו צריך לשרת בצבא, לא משנה מה הדת, הגזע והמין שלו; וגם במילואים מי שיכול לתרום צריך לעשות את זה.
אני חושבת שהחיים שלנו חשובים וצריך להתפתח, אבל אם קוראים לשירות כנראה זה לא סתם, אז זה חשוב לעשות מאמץ ולהגיע.
יחד עם זאת, לדעתי, צריך שהמדינה והחברה יעריכו יותר את עושי המילואים, אולי ככה גם לאנשים יהיה יותר כיף להגיע.








חייל מילואים מספר אישי 6340399 שאול אברג'יל

התגייסתי בשנת 1997 לחיל חימוש בתפקיד מכונאי רכב. בשנת 2001 השתחררתי מקבע, ומאז ועד עתה אני משרת במילואים, בין שבועיים לחודש בשנה.
את המילואים אני עושה בגדוד שריון, בפלוגת חימוש, בתפקיד מכונאי רכב.
לא השתתפתי באף מלחמה או מבצע.
בשנה הראשונה לא התייצבתי למילואים. הייתי בראש צעיר, רק השתחררתי מהצבא וכבר קוראים לי למילואים... לא התאים לי. אבל היום אני אוהב לעשות מילואים – אוהב את החבר'ה שאני איתם בקשר, את המפקדים, את הפלוגה – הכל.
מילואים זה חופש מהבית, חופש מהעבודה. אני לומד דברים שלא ידעתי. אבל הגעגועים הביתה קשים.
































חייל מילואים מספר אישי 8146399  
תמיר אלון

התגייסתי לשירות סדיר בשנת 2014, בתפקיד סמל מחלקה/רס"פ נשקיה בחיל האוויר.
השתחררתי בשנת 2017 בדרגת סמ"ר, לאחר שוויתרתי על שירות קבע. מאז (כמעט שנתיים) אני עושה מילואים, באותו תפקיד כמו בסדיר, כשבוע בשנה, כשיש מצבי חירום.
באחת הפעמים שקראו לי למילואים ביחידת האם שלי, ביקשו שאדאג לאישור מילואים מהשלישות. הסתבר שקראו לי בניגוד לפקודות וביטלו לי את המילואים. אני עדיין מחכה ל-300 השקל האלה על היום הבודד הזה.
במילואים אני אוהב את החבר'ה. יש אווירה של שבירת שגרה, חוזרים להיות ילדים לכמה ימים. כל אחד מתגעגע לתקופה שהיה במדים. באופן מסוים, חלק מכל אחד תמיד יישאר בשירות הצבאי. ככה לפחות אני מאמין.
התחושה שלי כשאני יוצא למילואים, היא שקראו לי מהחיים הרגילים, למשימה של להגן על המולדת.
פעם זימנו אותי לשירות מילואים, כדי להכשיר קצינה מהבסיס שלא הסתדרה עם הפקודים בבסיס. ישבתי עם מפקדים עם דרגות על הכתפיים, והסברתי להם על התנהלות הבסיס והחיילים. התברר לי שהשארתי שם חותם לא קטן.

השתמטות ממילואים היא מעשה קשה מבחינתי. אני מאוד פטריוט. אנחנו חיים במדינה קטנה ומיוחדת, בתוך מציאות לא פשוטה, שרק הולכת ונעשית קשה יותר עם השנים. כולנו צריכים להתגייס יחדיו למלחמה הזאת של הגנה על המולדת, כי אין לנו ארץ אחרת.







קצין מילואים מספר אישי 5151199  
עמי גלעד

התגייסתי בנובמבר 1993 לתותחנים. התחלתי כחייל פשוט והתקדמתי עד לתפקיד מסו"ל (מפקד סוללה, מקביל ל-מ"פ). השתחררתי באוגוסט 1998 בדרגת סרן.
אני עושה מילואים בתותחנים כבר 21 שנה. עד לפני שנה הייתי במילואים בין 30-40 ימים בשנה, ובשנה האחרונה יש ירידה. הייתי מסו"ל 10 שנים, סמג"ד 5 שנים, מג"ד 5 שנים ולאחרונה סגן מפקד אגד (סמח"ט). כיום אני בדרגת סא"ל. 
למזלי לא השתתפתי במלחמה, אבל פעם קיבלנו בקבוק שמפניה אחרי שפגענו ביעד מסוים.
במילואים אני אוהב את האנשים, את תחושת העשייה והתרומה המשמעותית. פעם היו מגייסים מילואים שיהיה מי שיכשיר את המטבח לפסח, אבל היום זה לא כך. מתגייסים לתעסוקה או לאימון.
היתרונות במילואים שלי זה מועדון "חבר", מועדון "בהצדעה", והנחות מאוד משמעותיות באגרות רישוי.
הקשיים קשורים בהתנתקות לתקופות ארוכות מהמשפחה ומהעבודה.
בתפקידים האחרונים שלי (מלבד האחרון), הרגשתי את כובד האחריות על חיי אדם. בתפקיד מ"פ או מג"ד, תחושת האחריות מלווה אותך גם מחוץ לימי המילואים. עבור מג"ד מדובר באחריות על 400 חיילים ובידיעה שטעות היא בלתי הפיכה.
ככל שעולים בתפקידים – כובד האחריות גדל, וגם קשה יותר להתנתק מהיומיום כי האחריות בעבודה גדולה יותר.
מבחינה פיזית לא הרגשתי קושי, כי אצלנו ממילא לא רצים על הג'בלאות.
החסרונות בשירות המילואים הן ההיעדרויות מהבית וההוצאות הכספיות (נסיעות וכו'), אף כי יש התקדמות בצה"ל בתשלום לחיילי מילואים.
אמנם אנחנו נמצאים יחד במילואים רק חודש בשנה ובמשך שאר השנה לא נפגשים, אבל
כאשר נפגשים שוב במילואים ממשיכים בדיוק מהמקום שהפסקנו כאילו נפרדנו אתמול.
מדובר באנשים ברמה גבוהה, המשפחות מכירות מהנופשים המשותפים, מכירים אנשים בעמדות בכירות באזרחות, ויש יחידות שממש ממסדות יצירת קשרים וליווי של בוגרי היחידה הוותיקים את הבוגרים הצעירים.
כשהייתי בקורס מג"דים יצאתי עם הקורס למסע בפולין. הראשון שלי. מסע כזה בגיל מבוגר יחסית ובמדים – זו חוויה מיוחדת. באחת השיחות נשאלנו כמפקדים, אם היה אפשרי שנצא 


עם החיילים שלנו למשימה של שמירה במחנה ריכוז. זו דילמה כבדה - מצד אחד אנחנו יודעים לשים גבולות, אבל מצד שני אנחנו יודעים שהתדרדרות היא אופציה מאוד קלה ונפוצה.
לא רק שמעט עושים מילואים, גם המעט שעושים עושים מעט. זה חוסך כסף ומצמצם את הפגיעה בחיי האזרחות, אבל זו בעיה. הנכונות של אנשים לצאת למילואים יורדת. היום בני המשפחה והמנהלים בעבודה פחות סובלניים לכך.
פעם יצאנו לחודש מילואים במהלך לימודים, היום הסטודנטים לא מוכנים לכך. מעסיק שיש לו 20 עובדים ורק אחד מהם עושה מילואים, לא מבין ולא סובלני לזה. זה משפיע על היחידות, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת המחויבות של האנשים.



 לוח מודעות



במלאות שנה לפטירתה של
חגית גרוסמן ז"ל
נעלה לבית הקברות
ביום שישי 26.7.19 בשעה 17:30
החברים מוזמנים.
המשפחה


חופש גדול בעין-שמר

כבר אמצע החופש ואנחנו בשיא הפעילות של הילדים והנוער. להלן קצת ממה שעשינו:
פתחנו את החופש בשבוע צבעוני והרפתקני, משם המשכנו לשבוע אומנות וניסויים מדעיים והתנסינו בבניית רכב חלל וחללית לירח.
בשבוע השלישי קיימנו את הצעיריאדה המסורתית, בה לקחו חלק קבוצות "יגואר", "לוטו" ו"אולסטר". הילדים התנסו בריצות קצרות וארוכות, קפיצה לגובה, הדיפת כדור ברזל, טריאתלון ומקצי שחייה. כמו כן קיימנו מקצי ספורט חשיבתי, כגון דאבל חתחתול ו-4 בשורה; ומשחקים קבוצתיים - כדורסל, כדורגל ומחניים.
השבוע אנו בשבוע סביב העולם - נפגשים עם מאכלים, מאפיינים ומשחקים של מדינות שונות.





טיול של המרכז הצעיר לפארק אוטופיה בקיבוץ בחן.















ביקור חברת הילדים במוזיאון הילדים בחולון - ילדי המרכז הצעיר נהנו מפעילות חייזרים ופעילות היער הקסום, וילדי המרכז הבוגר נהנו מפעילות הזמנה לשקט.

מתכונים ותוצאות של מאסטר-שף איטליה מרכז הבוגר.






























גם בנעורים יש פעילות ענפה - אירוח נערי שדות-ים בבריכה לערב פיצות, פיינטבול תוצרת בית וסדנת גלישה. טורניר כדורעף עין-שמר – מענית, הסתיים בניצחון לנעורי עין-שמר!



לפנינו עוד חודש פעילות בחינוך הבלתי פורמאלי - נסיעות לטיולים, פעילויות מגוונות ולילות לבנים. נמשיך ליהנות מהקיץ. 

עידית יוקר-קמינר וצוות המדריכים



כמדי שנה הפיקה מחלקת הנוער של המועצה, יום שיא מועצתי. כ-350 ילדי המועצה, תלמידי כיתות א'-ג', נהנו מיום כיף בעין-שמר בניצוחו של בני צדוק, אשר כלל מתנפחים, משחקים של פעם ותחרויות היתוליות.
תודה לקיבוץ עין-שמר על האירוח ולעטר שנפלד על העזרה לאורך כל האירוע.











פנינה אמיתית במרכז הקיבוץ  // אדם אלון
(ובמילים אחרות: יש לנו עבורכם מתכון מקומי מנצח לאירוע משפחתי 
סולידי, מהנה ומכובד)

ותיקי עין-שמר וההיסטוריונים המקומיים כבר הכבירו מילים וזיכרונות לרוב, אודות קורות המועדון-לחבר בעלון מיוחד שיצא בזמנו לכבוד פתיחתו המחודשת לאחר השיפוץ; אסתטיקנים ומביני-עניין היללו ושיבחו זה מכבר את ה״מייק-אובר״ המוצלח והמרשים אשר בוצע בו לפני כשנתיים; אנו כמשפחה, זכינו להיכנס בשעריו וליהנות משירותיו יותר מפעם אחת (בדגש על קבלות-השבת הנהדרות של ענה ששון), אך לתחושתנו רק בחיבור הפקת אירוע הקרוב ללבך יחד עם יתרונותיו הרבים של המקום כאחסנייה לאירוח ולהסעדת מוזמנים וקרואים - רק אז אתה מבין את חשיבותו הגדולה של הנכס הזה לקהילת המקום ושמה הטוב.
חגגנו לעמרי בכורנו מסיבת בר-מצווה סולידית ומוצלחת במועדון-לחבר בשישי שעבר, ובהחלט מרגישים כי הבחירה לעשות זאת בין כתליו, תרמה רבות להצלחת האירוע. ועיזבו לרגע מה אנחנו חושבים - המחמאות שהורעפו על המקום מפי אורחינו, הן-הן ההוכחה הניצחת לכך כי במרכז הקיבוץ שוכנת לה פנינה אמיתית.
רוצים להודות מעומק הלב לסיגל יגודה, אחראית המקום ולהדס מור היקרה, על שיתוף הפעולה הפורה, מאור הפנים והזמינות התמידית לכל שאלה ובקשה; למרים שנפלד אשר נרתמה לסייע ולייעץ בעיצוב החלל הפנימי, תוך שהיא תורמת מניסיונה הרב שצברה במשך שנותיה הרבות כרכזת המועדון; לאמיר תומר ידידנו הטוב שהדריכנו בנפתולי ארון מערכת המולטימדיה בסבלנות ובחפץ-לב כהרגלו; לניר אלון ולדביר המציל אשר פתחו את שערי ״הלגונה״ המקומית עם סיום האירוע על-מנת לשבור את החום המעיק ולהעניק לאורחינו מעט רעננות וקרירות רגע לפני חזרתם לבתיהם, בקיצור - אנחנו נהנינו מאוד - כן ירבו אירועים שמחים במחוזותינו...
שנעלה, נצליח ושתהיה שבת שקטה.








סיפור עם סיני  // אביטל גבע

לפני שנים רבות, שכן באזור ההימליה כפר קטן ונידח. בקיץ ההוא נחלק הכפר לשני מחנות: במחנה האחד היו האנשים המבוגרים, הזקנים והחולים; ובשני היו אנשי החציר, בעלי הסוסים והעגלות.
בעזרת הסוסים והעגלות הגיעו אנשי הכפר לרופא בקופ"ח, או לרכבת, או לשוק מחנה יהודה.
יום אחד חלו שני סוסים, ואנשי הכפר התאספו לדון ולהחליט את מי להביא לקופת חולים, את הסוסים לרופא או את הרופא לסוסים.
דנו ודנו ולבסוף החליטו לאסוף מס מהתושבים, כדי לשכור 2 סוסים בריאים ממענית. עד שנגמרו הוויכוחים, הוציאו הסוסים את נשמתם לבורא.
מאותו יום, נהג-הבית של קיבוץ מצר נהג להיכנס לכפרינו הנידח, והביא את החולים לקופ"ח ואת הנוסעים לרכבת ובא לציון גואל.

מוסר השכל: כל זמן שיש סוסים והעגלות תקינות ויש נהגי בית - דיינו. ולפרנסי הכפר: יאללה, יש כמה דברים טובים בכפר שלנו, חבל לתת לסוסים למות, תשמרו עליהם במשמרת שלכם.
ובמילים אחרות ופשוטות: בחומר שחולק לחברים בפגישה השבוע במועדון-לחבר, נכתב כי אם ייגבה כסף מהחברים הנוסעים בשרותי נהג-הבית, ייחסך לקיבוץ 1,496 ₪ בחודש. בהתנהלות כספית חכמה, יעילה, שקולה ונבונה, אפשר יהיה לקנות בסכום הזה (17,800 ₪ בשנה) שני סוסים ועגלה. 
האם בשביל זה שווה כל המהומה? 
ההנהלה עושה מאמצים כנים לפתור את הבעיה בטוב, אבל מאז שהחלטנו את ההחלטה הקודמת בדבר גבייה מהחברים, התבררו כמה דברים, וכדאי לשים לב. הצורך בביטוח נובע מכך שהחלטנו לגבות כסף מהחברים. שווי הגבייה נמצא שולי לחלוטין, אם לא נגבה את הכסף, לא יהיה צורך בביטוח, ונוכל לתת את השירות הקטן והראוי הזה לכל מי שידו אינה משגת לקנות רכב, או שאין לו רישיון, או שהוא זקן או חולה מדי מכדי לנהוג.
גם בכפר נידח כדאי שיהיה לאזרחים שכל-ישר וטוב-לב.





אוריין גנדלמן סיימה לעבוד בכולבו. אופיר חננאל נכנסה לעבוד בכולבו עד דצמבר.

דרושים עובדים לכולבו

כישורים נדרשים:
  • אמינות ויושר אישי
  • יוזמה
  • תודעת שירות גבוהה
  • יחסי אנוש טובים
  • שליטה במחשב

כפיפות ניהולית: מנהל/ת הכולבו
היקף משרה: מלאה. כולל עבודת ערב.
תחילת עבודה: דצמבר 2019

שרית אלימלך – מש"א








ביום שישי 26.7.19 בשעה 21:00
במועדון-לחבר
הקרנה חגיגית
לסרטו של יגאל תיבון - "כל אחד לפי יכולתו".

אורחים: 
גיורא ינאי (מפיק) ועמוס כרמל - חברי עין השופט.
כולם מוזמנים, להתראות!