חפש בעלונים קודמים

עלון 7 (2020) (4218) כו' שבט תש"ף



עץ הלימון  //  אגי משעול

בִֹּשְאֵרִית כּוֹחוֹתָיו
וּכְמוֹ לְהַצְדִּיק אֶת קִיּוּמוֹ
הֵנִיב הָעֵץ הַזָּקֵן
לִימוֹן אֶחָד
אֵינֶנִּי קוֹטֶפֶת
רַק בָּאָה כָּל יוֹם
לְהָרִיחַ
כָּל הַכָּבוֹד!
אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ
אֵיזֶה לִימוֹן יָפֶה!





מאמר מערכת
      
לפני חצי-שנה בערך, כשהייתי בת שקר כלשהו, החלטתי שאני רוצה לעשות קעקוע. כל מי שעשה קעקוע יודע, שנדיר למצוא אדם עם "קעקוע אחד", לפעמים תוך כדי שעושים את הקעקוע הראשון מתחילים כבר לתכנן את הקעקוע הבא. לי זה קרה כשחזרתי הביתה אחרי הקעקוע הראשון, במכון הקעקועים של זוהר משיח. אבל הקעקוע השני כאב לי, ולכן הוא כנראה יהיה גם האחרון.
מרגע שעלה בראשי הרעיון לעשות קעקוע, החשש העיקרי שלי היה מהכאב. הפרק בסדרה "חברים", שבו אחת הגיבורות הולכת לעשות קעקוע, בורחת בצרחות כאב אחרי הדקירה הראשונה ומספרת לכולם שהנקודה על היד שלה היא קעקוע של כדור-הארץ מרחוק – הדהד בראשי. "מקסימום", חשבתי, "יהיה לי קעקוע של כדור-הארץ מרחוק". אבל הקעקוע הראשון לא כאב לי (כמו שריטה עדינה של מחט דקה) ונראה היה שלא ירחק היום ויהיה לי, מה שקוראים "שרוול" – זרוע מכוסה קעקועים.

העיסוק האישי שלי בנושא הקעקועים, הביא אותי להקדיש לכך את העלון השבוע.
אם משאירים בצד את אלו שעושים קעקוע קטנטן אחד במקום מוסתר שאיש כמעט אינו רואה, אז נדמה לי שאין הרבה בעלי קעקועים בעין-שמר. מן הסתם בעקבות העלון הזה, יתגלו לי עוד שלא ידעתי עליהם. היות וזה קורה בעקבות כל נושא שמתפרסם בעלון, אני רוצה לומר להגנתי:
פעמים רבות אני מפרסמת מראש במאמרי המערכת, את נושאי העלונים המתוכננים ומזמינה מעוניינים להשתתף. אם לא ראיתם את הפרסום ולא הפניתם את תשומת ליבי מראש, כיסוי הנושא יהיה לוקה בחסר.
עלון שבועי הוא לא עבודת מחקר אקדמית ואינו מתיימר לכסות את הנושאים שהוא מעלה לאורך ולרוחב לעומק ולגובה... הוא מאיר כמו בפנס. הוא לא השמש בכבודה ובעצמה.

ודבר אחרון: בשבוע שעבר התהדרו חלק מהעלונים המודפסים בשער חורף חדש, אבל השבוע ההחלפה כבר רשמית וגורפת – תודה רבה לטל בדרק על הצילום והעיצוב.

סיגל דקל

זוהר משיח – מקעקעת

"קעקוע יוצר רושם ראשוני הרבה יותר חזק מאשר הרושם הראשוני של אדם ללא קעקועים" אומרת זוהר. "מי שעושה קעקוע של גולגלת, עושה רושם ראשוני של אדם קודר. שדונים יוצרים רושם ראשוני של אדם היפי...". לכן זוהר אוהבת קעקועים במקומות גלויים, כאלו שניכר שלא מחביאים אותם או מתנצלים עליהם, בלי "מה יגידו?", "מה יחשבו עלי?"... קעקוע מקורי ואישי, שיש לו משמעות מיוחדת עבור בעליו.
"הקעקוע הכי מוצלח שלי, הוא קעקוע של סוסת-פרא. אני מאוד מרוצה ממנו מבחינה טכנית, והוא משמעותי עבורי מאוד מבחינה משפחתית – מתקשר לילדות שלי עם הסוסים ובהקשר זה גם להורים שלי. ברור שהקעקוע הכי מוצלח יהיה קעקוע שהוא אישי שלי, כי קעקועים של אחרים פחות נוגעים לי באופן אישי".

זוהר מספרת שכמי שתמיד ציירה, היה לה תמיד ברור שתרצה לעסוק בציור. קעקועים תמיד עניינו אותה, גם על עצמה וגם על אחרים. כמציירת, התחילה בכך שעיצבה קעקועים עבור חברים שהלכו להתקעקע. בהדרגה הקעקועים הבשילו אצלה למקצוע.
את הכסף שהקיבוץ נותן לבניו עבור לימודים גבוהים, לקחה כדי ללמוד קורס של חצי שנה ב"איב סנטר" ברעננה. לימודי קעקוע כוללים לימוד על שכבות העור, הטיפול בעור, שימוש במכונת הקעקועים, סוגי המחטים, תפקידן... בסיום יש מבחן עיוני ומבחן מעשי – הנבחן מביא חבר ומקעקע אותו. אם הקעקוע נראה טוב והגייני – עברת. את הסטאז' עשתה אצל יועד בגבעת-נילי.
לפני חמש שנים פתחה מכון בעין-שמר ופרסמה את עצמה כחסרת ניסיון ולא יקרה. עם הזמן, המקום קיבל תאוצה והיום זוהר מתפרנסת מקעקועים בלבד.
לקח זמן לבנות את העסק כך שאפשר יהיה לסמוך עליו כמקור פרנסה יציב. ברגע שזה קרה, זוהר עברה לגן-שמואל והביאה להם את העסק במתנה.

להפתעתה הדבר שהיא הכי אוהבת בעבודת הקעקוע, זה המפגש עם האנשים. כל השנים עבדה בחינוך בקיבוץ, ולמעשה נפגשה תמיד עם אותם אנשים. בעבודת הקעקוע היא פוגשת אנשים שונים ומגוונים ונחשפת לסיפורי חיים מיוחדים. "לא ציפיתי לזה, אבל זה בא לי בטוב" היא אומרת על המפגשים האנושיים האלו.


הלקוח האידיאלי, לפי זוהר, הוא זה "שיש לו רעיון חזק לקעקוע, אבל את העיצוב והביצוע הוא משאיר למקעקע. אני אוהבת להרגיש שאנחנו עובדים על זה יחד". מאפיין נוסף של הלקוח האידיאלי, לפי זוהר, הוא זה שלא סובל מאוד מכאבים.
יש אנשים שהקיעקוע מאוד מכאיב להם. זוהר אומרת שכשעושים קעקוע במקומות עם עצמות בולטות או מקומות מדוגדגים – זה יותר כואב.
המקום הכי מוזר שזוהר התבקשה לקעקע הוא מעל איבר-מין של אישה. מבחינתה הגבול עובר לפני אברי-מין של גברים ובמעמקי הישבן של נשים וגברים.
ל-ירדן בתה, זוהר אומרת שתרשה לעשות קעקוע רק אחרי גיל 15 – "אם היא תרצה אעשה לה".

גם תקלות היו לה – מישהי זזה במהלך העבודה והקו זז, מישהו לא החלים טוב, לאחר היתה אלרגיה לצבעים... "אני רוצה שייצאו מכאן על 'ענן' ואם זה לא קורה זה מבאס אותי" אומרת זוהר. "השנה הראשונה שלי כמקעקעת היתה לא פשוטה. זה לא קרה בקלות ולא נראה כמו לצייר על נייר. לא פעם אחת נשברתי וחשבתי להפסיק, אבל תמכו ועודדו אותי והמשכתי. לא קל לשים את הכישרון שלך במבחן. הציור היה משהו שרק נהניתי ממנו ופתאום אני תלויה כל הזמן באישורים של אחרים".



גלי יגודה
יש לי ארבעה קעקועים:
אחד מאחורי אוזן ימין - גביע גלידה.
השני בין השכמות -
המשפטeverybody hurts  מהשיר הנפלא של להקת r.e.m , שמזכיר לי שלא רק לי כואב. כולנו כואבים ואני צריכה להיות עדינה עם הרגשות של אחרים (מודה שלא תמיד מצליחה…).
השלישי על זרוע שמאל למטה - ציפור הנפש מתוך הספר הנפלא שמלווה אותי כל חיי, ולידה 4 עקבות קטנים לארבעת הגורים שלי.
הרביעי בגב התחתון - טיפה גדולה ובתוכה גלים סוערים. באתי לזוהר משיח עם רעיון, הציור זרם ממנה בטבעיות והתחברתי מיד. עם הזמן אני חושבת שזה מזכיר לי את הסערה שתמיד אצלי בפנים ואותה אני מנסה להרגיע.
את כל הקעקועים יצרה על גופי זוהר משיח המופלאה. יש לה עין ולב יצירתיים ורגישים ויד עם כישרון מדהים. כבר מתכננת את הקעקוע הבא...
את הקעקוע הראשון (ציפור הנפש) עשיתי לפני כארבע שנים, אחרי הרבה זמן ששיחקתי בראש עם הרצון. זו הייתה מתנת יום-הולדת מהאחים המהממים שלי.
את האחרון (טיפה של סערה) עשיתי לפני שנה בערך. מתנה מהאיש היקר שלי, הראל. הוא הקעקוע היחיד שכאב לי, כי יש בו הצללות והאזור רגיש. האחרים לא כאבו כלל, אפילו היה נעים.
בינתיים אין חרטות. יש לכולם משמעות ולכן הם חלק ממני.
אחותי האהובה, סטפני, גילתה לפני שנה וקצת שמלבד נפש רוקדת, יש לה ידיים יוצרות. מאז היא מציירת ציורים מדהימים בלי הפסקה. הקעקוע הבא יהיה ציור שלה, כי היא שלי תמיד.




מארק צ'נסקי

יש לי 7 קעקועים על הידיים, הגב, הבטן והרגל. את הראשון עשיתי בגיל 16 יחד עם אמא שלי ואת האחרון לפני שנתיים.
אני לא מתחרט על אף קעקוע ורוצה עוד. קשה לי להסביר למה אני רוצה, אולי פשוט כי זה יפה בעיני ולכל הקעקועים שלי יש משמעות בשבילי, כולם קשורים למוזיקה ולכדורעף.
אף קעקוע לא כאב לי.





סיגל דקל

יש לי שני קעקועים על יד שמאל – אחד בשחור מעל המרפק (ארנב בשם ניר), ואחד צבעוני מתחת למרפק (פרח).
שניהם מהזמן האחרון, למרות שתמיד חשבתי שקעקועים זה יפה ומגניב.
את שניהם עיצבה וחרטה זוהר משיח הנהדרת. הראשון לא כאב כמעט, אבל השני היה לא קל... אולי כי זה מקום יותר רגיש.
עשיתי אותם כי זה יפה בעיני. הקעקוע של הארנב נעשה על פי תמונה של ניר, שאני מאוד אוהבת אותו. הקעקוע של הפרח נועד להסתיר צלקת מהתמרחות שעשיתי על הכביש עם טוסטוס לפני הרבה שנים. זה לא הצליח, כי באזור של המרפק העור מתקמט כשמיישרים את הזרוע וזה מעוות את הציור.
כשאני שואלת את עצמי למה עשיתי אותם עכשיו, אני חושבת שאולי זה קשור לשלוש סיבות:
האחת היא שהורדתי מעצמי הרבה עומס בעבודה ויש לי זמן לעשות גם דברים שלא מוכרחים לעשות, אלא סתם רוצים. כלומר זה ביטוי לסוג של חופש, שהרבה שנים לא היה לי.
השנייה אולי קשורה לכך שעם השנים פחות משפיע עלי "מה אומרים". לא מפריע לי לשמוע, אבל זה לא מערער את עמדותיי ותחושותיי.
אולי זה קשור גם לעובדה שקעקועים זה משהו של צעירים, וככה אני מרגישה פחות זקנה.
לא יודעת. שרופאי הנפש יחקרו את זה.
בתמונה רואים מפגש בין הקעקוע של ניר הארנב שלי, לקעקוע של הארנב של זוהר.





נילי תומר

במחצית השנייה של חיי אזרתי אומץ והחלטתי לעשות זאת!
המחסום נפרץ בשנת 2014 בעיר טורונטו שבקנדה, בה שהיתי במסגרת שנת השבתון שלי. קיבלתי מאחד הסטודנטים המלצה על מכון קעקועים בשם "פרל הרבור" ושם נוצר הקעקוע הראשון בהשראת השיר "כל שושנה" מאת זלדה. ישבתי עם המקעקעת והיא ציירה את הסקיצה בהתאם לשושנה שלי: קווים מעוגלים, צבע שחור/אפור בלבד, צללים להגברת העומק, היופי והמסתוריות... בתום שעה וחצי של כאב נסבל - קרמה השושנה עור וגידים מעל קרסולי הימני...
הקעקוע השני הבשיל בתום שלוש שנים מהקעקוע הראשון. בשנת 2017 פניתי לאבי ונונו מ"פסיכו קעקועים" בדיזנגוף סנטר בתל-אביב, וביקשתי ממנו לקעקע את עוף החול (פניקס) בשכמה השמאלית שלי, בקווים מסולסלים ובצבע שחור. ולמה דווקא את עוף החול? הסיפור של עוף החול, בן האלמוות, הקם מאפר חייו בגרסה היותר מוצלחת של עצמו, שבה את ליבי לאור תקתוק השעון ומניין השנים שלא עוצר מלכת.
שני הקעקועים שמעטרים את גופי הפכו זה מכבר לחלק ממני, למרות ששנים רבות הייתי אמביוולנטית לגבי נושא הקעקועים. זה החל בשנות נערותי בדחייה גמורה מקעקועי הימאים והיצאניות שגדשו את עיר המחוז שלי חיפה, המשיך בעשר השנים האחרונות בתשוקה לקעקועים ש"מדברים אותי", והסתיים עם ביצוע הקעקוע הראשון.                                      כנראה שהייתי צריכה לעזוב את גבולות הארץ כדי שחלום זה יהפוך למציאות...


לוח מודעות





פרויקט לונקה   //  ארז חרודי

פרויקט לונקה הוא יוזמה נפלאה של רינה קסטלנובו וג׳ים הולנדר (שני צלמים ותיקים ונהדרים) שהצליחו להוציא 250 צלמים מ-24 מדינות, לתעד ניצולי שואה שעדיין בחיים.
ביום השואה הבינלאומי נפתחה תערוכת הצילומים בבניין האו״ם בניו-יורק והגרסה המוקרנת תוצג במקביל ביד-מרדכי, ברלין וסרייבו.
היתה לי הזכות להשתתף בפרויקט, ולהציג את התמונה לעיל. לאישה בתמונה קוראים מרתה מרים קליימן. היא עברה את השואה בפולין, בת יחידה וניצולה יחידה במשפחתה הגרעינית. היתה באניה "אקסודוס", שהגיעה לחופי ישראל והוחזרה על-ידי הבריטים לגרמניה. בגיל 9 הגיעה לקיבוץ עין-שמר (שם גרו דודתה ובעלה) והצטרפה לקבוצת "רימון", הקבוצה של אבא שלי. לאחר השירות הצבאי עזבה מרתה את הקיבוץ ועברה לגור בתל-אביב. היא הקימה משפחה, 2 ילדים ו-6 נכדים. בעלה חיים נפטר לפני מספר שנים. בשנת 2010 הוציאה מרתה את הספר ״טאבו״, המספר את סיפור חייה המופלא.


מדיניות של הגדלת פערים  //  עידו ספקטור

במשך שנים, המדיניות של ההנהלה פוגעת בקבוצות החברים החלשות (פנסיונרים, צעירים, עשירונים תחתונים) ומעודדת קבוצות חזקות, דבר שמגדיל פערים בין חברי-הקיבוץ.
אביא מספר דוגמאות מהזמן האחרון:

א. תשלומי נהג-בית -
קיבוץ עין-שמר הוא הישוב היחיד במועצה, שאין בו תחבורה ציבורית (עוד לפני קום המדינה, "אגד" היה נכנס לחצר הקיבוץ). דבר זה חייב את ההנהלה לתת פתרון של נהג-בית, ולכן אם כבר נקבע תשלום לנהג-בית, אסור שיעלה על מחירי התחבורה הציבורית. המחיר שנקבע כפול, ופוגע בפנסיונרים שהם הצרכנים העיקריים של נהג-בית.

ב. כספים לפתרונות דיור -
במשך שנים, ההנהלה מעבירה כספים למשפחות לפתרונות דיור, על חשבון השוואת
פערי דיור. עד עתה הועברו בצורה כזאת מיליוני שקלים. נוצר מצב, שבעוד הרוב הדומם לא מקבל כלום, המיעוט הצעקני מקבל את כל הכספים. זאת במקום לחלק את המיליונים בין כל הזכאים.

ג. תשלומי רכב לחבר -
המשתמשים העיקריים ברכב המשותף, הם הקבוצות החלשות שידם אינה משגת לרכוש רכב. כל העלאה בתשלומי הרכב פוגעת כמובן בהם.







פותחים שבת

לפני שבוע, דיבר מנו אלון על חילופי השטחים בתכנית טראמפ. בתחילת דבריו תיאר אירועים היסטוריים, שבהם נערכו חילופי אוכלוסיות כתוצאה ממלחמות, או כתנאי למניעת מלחמה בהתאם לאינטרס של הצד החזק. אציין שתיים מן הדוגמאות שהביא בפנינו:
1. לאחר מלחמת יוון-תורכיה (סוף שנת 1922) שהסתיימה בניצחון התורכים, נעשו חילופי אוכלוסין שנקבעו בהסכם לוזאן (1923). מתוקף הסכם זה נעקרו כ-1.2 מיליון יוונים מבתיהם באסיה הקטנה והוגלו ליוון, וכ-600,000 תורכים הוגלו מיוון לתורכיה.
2. באזור חבל הסודטים אשר בצ'כוסלובקיה, הסמוך לגבולה של גרמניה, שכנו בעיקר תושבים ממוצא גרמני. בהסכם מינכן (1938) לפני מלחמת העולם השנייה, נענו המעצמות לתביעת היטלר, וחבל הסודטים סופח לגרמניה על תושביו. לאחר ניצחון בעלות-הברית בשנת 1945, צ'כוסלובקיה שָבָה והוּקמה, והמיעוט הגרמני שחי במשך דורות בחבל ארץ זה, גורש לגרמניה.

לאחר מכן התרכז מנו, במשמעות ההצעה שהציע ממשל טראמפ כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא התייחס במיוחד אל סוגיית העברת אזור הכפרים הערביים של ואדי-ערה על כל יושביהם אל המדינה הפלסטינית שתקום. בין הכפרים הוזכר גם כפר קרע, הנמצא צפונה לנו על כביש ואדי-ערה. הייתכן? כביש ואדי-ערה הוא הדרך המרכזית לצפון הארץ. זה לא נראה הגיוני, אין לכך כל היתכנות. מה עוד שהמתווה הזה יוצר מובלעות, שיהיו ה"מצת" למלחמה הבאה. על מובלעות שכאלה חייב לשמור כוח צבאי, ואנו רואים מה קורה בהתנחלויות המבודדות, שם נרצחו משפחות שלמות. הניסיון ההיסטורי מלמד, שבכל פעם שיוצרים מובלעות בשטח הנשלט על-ידי עם אחר, זהו מתכון בטוח להתלקחות של מלחמה.
בנוסף לכך, תכנית טראמפ מדלגת על משא ומתן, היא אינה הסכם בין שני הצדדים היריבים, אלא בין צד אחד ופטרונו...  גורלה של התכנית יהיה כגורלן של תכניות קודמות, שלא השיגו את הסכמת הצדדים והיום הן מונחות כאבן שאין לה הופכין...
בסיום דבריו, אמר שהתכנית הריאלית היחידה שאולי יש לה סיכוי להתממש, היא תכנית אלון (עליה אולי נשמע ממנו בהזדמנות אחרת...).

תודה למנו על דבריו רבי העניין והידע, שהאירו לנו את תכניתו של טראמפ ואת שלל השאלות שהיא מעוררת.                               
ענה ששון