חפש בעלונים קודמים

עלון 33 (2019) (4194) כט' אב תשע"ט


מאמר מערכת
שער חדש/ישן לעלון – שער הסתיו... אולי הקיץ ישמע ויבין את הרמז...
שער לשנת לימודים חדשה שהינה נפתחת (וגם אם תהיה שביתה ופתיחתה תדחה... לא נורא).
אחרי חודשיים וחצי של חופש, אני מתקשה להבין כיצד מוצאים במהלך יממה זמן גם לעבוד... ויש לכך השלכות על עלון הקיבוץ. יום חמישי (יום הוצאת העלון) הוא יום עבודה (ואפילו ארוך ועמוס) שלי בבית-הספר, ולכן לא יהיה אפשרי מבחינתי להספיק להכניס לעלון חומר שיגיע אחרי יום רביעי. הכותבים, השואלים, העונים, המדווחים והמפרסמים – בבקשה עשו כל מאמץ להעביר את החומר לעלון במחצית הראשונה של השבוע, על מנת שיתפרסם בזמן וללא טעויות.
ועל אף מגבלת הזמן הזו, מוזמנים מאוד לכתוב לעלון. נושאי העלונים הקרובים יהיו:
6.9 – עיר הפלך חדרה.
13.9 – לקראת הבחירות – המפלגה ואני (מוזמנים במיוחד אלו שחשוב להם להביא לביטוי עמדות ימניות. אל תסמכו עלי בעניין זה).
20.9 שכונה חדשה – חממה ג'.
29.9 יום ראשון (לא שישי) ערב ראש-השנה – סיכום שנה בעלון.

אבל מעבר לאמור לעיל, לפתיחת שנת הלימודים יש גם צד מקסים מאוד. בכל שנה מחדש, יש את אלו שאף ציניקן לא יכול להם והם מרגשים עד דמעות
הילדים בני ה-שש שמתחילים השנה את כיתה א'. העלון השבוע, כמו בכל שנה במועד זה, מוקדש להם: שתבואו לבית-הספר תמיד בשמחה, בעניין ובהנאה; שתגדלו, תצמחו ותתבגרו; שתחוו ביטחון, חברות והצלחה; שתהיה לכם שנת לימודים ראשונה ונהדרת.
קאי דלריה – של ענת ונס
יוני כרמי אדליסט – של לי ואופיר
אורן אלבז – של כרמית ועדי
גיא פרילינג – של מרינה (ברצלבסקי) ורועי
אור בן מיור – של אפרת ואיתן
נבו יגודה – של אילנית ואלעד
ליבי גולובנוב – של ניצן (גור) ואלכס
נטע סער – של חגית (ריפתין) וגל
רעות צ'נסקי – של הגר ומרק

שלום כיתה א' – קאי דלריה

קאי הכי אוהב ללכת לבריכה, חוצמזה: קונגפו עם נועה וכדורגל, להשתובב ולהירטב, לנסוע פעם באופניים ופעם בקורקינט, ללטף ולפעמים לשגע את דולסינאה החתולה וקיפולי נייר כמו בסרט נע. עכשיו הוא במטוסים, ולאחרונה בזכות ענבר ועינת תומר, גם שחמט, שהדביק משפחה שלמה.

קאי שלנו,
אתה מתרגש, ואנחנו מתרגשים איתך, מוכן וסקרן,
אתה מכין כבר את התיק עם הכל, תשאיר גם מקום לקצת כיף של קטנים, על זה אנחנו לא מוותרים.
שתהיה לך שנה טעימה מכל המינים, כמו טעם עצי הפרי שאצלכם בבית-הספר מצויים.
שנה של משחק, הרפתקאות, ערוצים חדשים, עוד חברים ומרחבים.
שתחקור ותספוג, תתמלא והכי חשוב והכי עמוק - תהנה.
אבא נס ואמא ענת (ואלמוג, קים ודולסינאה).



שלום כיתה א' –
יוני כרמי אדליסט

יוני אוהב טבע, חיות, טיולים, יצירה, מנגנונים מכאניים וניסויי כימיה.

יוני היקר,
שתהיה לך שנת לימודים מהנה. שתמצא עניין בכל שיעור והנאה בכל הפסקה. שתגלה מה התחומים שמרתקים אותך ויעשירו אותך, ותדע לתרום מעצמך ולהעשיר אחרים.
אוהבים, אמא ואבא




שלום כיתה א' – אורן אלבז

אורן אוהבת בעיקר יום כייף עם אמא, לרקוד ולעשות הרבה צחוקים עם החברים.

לאורן שלנו הבת האהובה והיקרה -
היום הגדול כבר מגיע ואת עולה לכיתה א'. שיהיה לך קל כבר מהתחלה לקרוא ולכתוב ולהבין כל מילה.
אבא ואמא מאחלים לך המון-המון הצלחה, שתלמדי ותחכימי ושתמשיכי להיות חברה שכולם אוהבים.




שלום כיתה א' – גיא פרילינג

גיא אוהב לשחק בחוץ, לקפוץ בטרמפולינה, לרכב על אופניים, לעשות תרגילי כושר ופעלולי אקרובטיקה קלים, ואוהב גם בעלי-חיים. יש לו בבית שני כלבים, שרקנים, ארנבות, אוגרים, תרנגולות ונחש, והוא אוהב לעזור לנו ולטפל בכולם.

גיא היקר,
אנחנו מאחלים לך שתהנה משנת הלימודים הראשונה שלך ותפיק את המיטב מכיתה א'. המון הצלחה, שמחה, צחוק, חברים וכיף. שתהיה שנה פורייה לכולם.
אוהבים, משפחת פרילינג 





שלום כיתה א' –
אור בן מיור

אור היא ילדה מאוד שמחה וחברותית, שאוהבת חברים, מוסיקה, ספורט, ריקודים ויצירה.
היא אוהבת לצייר, לצבוע, לרקוד, לשיר ולשחק בכל מה שאפשר. היא יודעת להעסיק את עצמה, לעוף עם הדמיון ולזרום עם המשפחה ובכלל עם החיים.
בקיצור, כשמה כן היא: מוארת ומלאת שמחת-חיים.

אור היקרה,
אנו מאחלים שיהיה לך כיף בכיתה א', שתכירי חברים חדשים, שתיהני ותחזרי בכל יום מבית-הספר עם המון חוויות והרפתקאות בדיוק כמו שאת אוהבת.




שלום כיתה א' – נבו יגודה

נבו אוהב מאוד לשחק עם חברים בבית, בזמנו הפנוי, הוא בונה מסלולים במשחק המגנטים, מצייר ובכלל עוסק הרבה ביצירה. עם אחיו הגדול הוא משחק כדורגל ואם אפשר אז בתוך הבית, הוא אוהב לרכוב על אופניים עם אבא ובעיקר להשתולל עם אחותו הקטנה.

נבו היקר,
אנחנו מאחלים לך שנת לימודים ראשונה הכי מוצלחת שיכולה להיות! שתכיר חברים חדשים, שתרגיש משמעותי בכיתה ותאהב ללכת לבית-הספר. אנחנו מאחלים שהמורים והמדריכים שילוו אותך, יראו את החוזקות שלך ואת כל מה שמיוחד בך, ויהוו עבורך דמויות משמעותיות.





שלום כיתה א' –
ליבי גולובנוב

ליבי אוהבת מאוד לשחק בברביות, יש לה עולם שלם של בתי-ברביות, דמויות רבות של בנים, בנות, ילדים, תינוקות, בעלי-חיים, כלי-תחבורה והמון-המון אביזרים משלימים, והיא אוהבת לשחק בפינה זו לאורך זמן רב. גם אצל הסבים בקיבוץ יש לה תיבה מלאה בברביות.
ליבי גם אוהבת לשיר וטובה בזה מאוד. אוהבת הצגות, זוכרת בעל-פה כל סיפור ומאורע, אוהבת לפגוש אנשים וילדים, מאוד חברותית ומאוד נדיבה. היא גם אוהבת להתגנדר ולהתאפר כשאפשר.

ליבי שלנו,
שיהיה לך טוב, מעניין ונעים בבית-הספר.
שתכירי עוד המון ילדים וילדות חמודים, ושיהיו לך הרבה חברים טובים. שתרגישי בטוח מול המורה ומול הילדים, ותחווי המון רגעים משמחים. שתהיי מאושרת ונינוחה ובעיקר שמחה.




שלום כיתה א' – נטע סער

נטע אוהב לשחק כדורגל, במשחקי חשמל שיש להם מסך, אוריגמי, וגם משחקי מלחמה. אוהב גם לקנות כל מיני צעצועים.

נטע יקר,
מאחלים שתהיה לך שנת לימודים מהנה, מעניינת ומוצלחת.









שלום כיתה א' –
רעות צ'נסקי

רעות אוהבת מאוד לשיר ולרקוד, לטייל עם המשפחה בשבתות, ללכת לבריכה ולים ולעשות כיף עם ההורים.

לתותי הקטנה גדולה שלנו!
לקראת כיתה א' אנחנו מברכים אותך שיהיה לך כיף ומעניין בבית-הספר, שתכירי המון חברים חדשים, ותלמדי הרבה דברים חדשים ומעניינים!
בטוחים שתצליחי ותהיי אלופת עולם כמו שאת!
אוהבים המון, ב ה צ ל ח ה  מאמא, אבא, ירדן ויובל.




לוח מודעות



לינק פעיל לנוחיות מנויי המהדורה המקוונת -
https://docs.google.com/document/d/1NPOf7QDlTrGPvUUg_2LcULtntrHRMqeHDg46S0RqfVI/edit?usp=sharing

הופעה חגיגית של "דרך ספר" ביום שישי הבא 6.9
בשעה 21:00 במועדון-לחבר, לרגל השקת הרכב חדש.


טיול ותיקים לגליל 1.10.2019 – בתוכנית:

           נפקוד את יודפת העתיקה. נספר על יוסף בן מתתיהו, על המרד הגדול, נלך במסלול קצר אל מול הוד הטבע ונגיע לגן פסלים קטן ונהדר.
           נמשיך לישוב הדרוזי ג'וליס. נפגוש אישה פורצת דרך ונתכבד בקפה ועוגה.
           בירכא נצעד בשבילי הכפר העתיק ונתרשם ממיזם אמנות מיוחד.
           ניסע בדרך נופית נהדרת.
           במידה ויישאר זמן וכוח, נערוך סיור ליד הים.

הטיולים הרגליים נוחים וקלים. מי שלא ירצה ללכת יוכל להמתין בסמוך.
ציוד נדרש – מצב רוח טוב, נעלי הליכה נוחות, מים, כובע, נשנושי דרך.

המעוניינים נא לשים פתק בתא של רבקה שדה בהקדם.




עדכונים מהלגונה הכחולה

במהלך השבוע האחרון, נכנסו נערים לשטח הבריכה לאחר נעילת השערים, זרקו כיסאות ושולחנות למים, גרמו נזק לרובוט הניקוי ועוד. מזכירים להורים שמעשים אלו הם באחריותם וטיפולם...

מיום ראשון הקרוב 1.9 עם פתיחת שנת-הלימודים, מתעדכנים זמני הפתיחה של הבריכה:
ימים א'-ה' 7:00-10:00, 16:00-19:00,
יום שישי רק עד השעה 18:00 ושבת ללא שינוי.

בהזדמנות זו, מבקשים להודות לדביר המציל המסור, האחראי, הסבלן והחייכן, שמסיים את עבודתו אצלנו. המון תודות ובהצלחה בהמשך דרכך.

צוות הבריכה


לכל החברים ובעיקר לרוחצים שביניכם,
רציתי לומר תודה לכולם על עונה נפלאה. קיבלתם אותי בזרועות פתוחות ושמחתי להכיר את כולכם! נפלטתי היישר מצה"ל לביתכם ונהניתי מכל רגע. שימרו על הקהילתיות, אהבת החינם וכושר השחייה. שנה טובה ומי יודע, אולי נפגש בשנים הבאות...

דביר בר-גיא (המציל)








ביטוח סרטן  //  עינת תומר

"ביטוח חקלאי" בשיתוף עם חברת "כלל", יצאו במוצר ביטוחי חדש – ביטוח סרטן.
מטרת הביטוח היא לסייע למבוטחים בסכום חד-פעמי, כשמתגלה אצלם מחלת הסרטן, מכל סוג. גובה הפיצוי הוא 100,000 ₪, ניתן להצטרף לביטוח עד גיל 65 והפיצוי הוא עד גיל 70. תקופת האכשרה: 90 ימים.
להלן טבלת מחירי הביטוח לפי גיל.
בתקופה הקרובה יתקשרו נציגים מביטוח חקלאי לחברים עד גיל 65, לעניין אותם בביטוח. אני ממליצה להקשיב ולשקול, כל אחד לפי מצבו ולפי ההיסטוריה המשפחתית.
לחברים שיחליטו להצטרף – ביטוח הסרטן יהיה בנוסף לביטוח הקטסטרופות בו מבוטחים כל החברים וילדיהם (30 ₪ בחודש לחבר, 10 ₪ לילד), ונוסף לביטוח הבריאות המורחב בו מבוטחים רק אלו שפנו וביקשו את הביטוח, כ-100 חברים וילדים (92 ₪ לחודש למבוגר, 34 ₪ לילד).
אני ממשיכה לטפל בביטוחי בריאות וביטוחי חו"ל, מוזמנים לפנות אלי.


דרוש/ה עובד/ת למטבח
כישורים נדרשים:
יוזמה
תודעת שירות גבוהה
יחסי אנוש טובים

כפיפות ניהולית: מנהל/ת המטבח
היקף משרה: מלאה. כולל עבודת ערב (לפי הצורך)
תחילת עבודה: מיידית, עבודה זמנית.

המעוניינים מוזמנים לפנות לשרית אלימלך בטלפון – 052-3750991


דרוש/ה מדריך/ה

למועדון הנעורים של עין-שמר דרוש/ה מדריך/ה.
אם את/ה רואים את עצמכם מובילים את נוער עין-שמר - מקומך איתנו.
לפרטים ניתן לפנות בטלפון לעידית יוקר-קמינר 054-5203784
*המשרה מתאימה לסטודנטים



קלרה ברכה         6.9.2015
ברטיקו דגן         8.9.1987
יהודה וינשטיין     7.9.1993
שרה גולדמן        11.9.2004
אברהם לוי          11.9.2005
מיה סגולי           22.9.1989
טובה גנדלסמן     25.9.2001
אהרון לביא         29.9.1965
רגינה שמי          29.9.1977
סוניה איתן          29.9.1991
בלנקה וילן          30.9.1973
מרי סלמה           30.9.1988


עלון 31 (2019) (4192) טו' אב תשע"ט

מאמר מערכת     
           
בשבוע שעבר התכנסה לישיבה ראשונה, המערכת החדשה של העלון, בהשתתפות: אירית פואה, סיגל דקל, טובה בן מיור, נועם גרוסמן, חיים חננאל וניבה גולן.
עלו נושאים שונים, אך עיקר הדיון, הרציני, עסק בהחלטת ועד-ההנהלה, לפיה לא ניתן להעביר לעלון מאמרים/שאילתות בעילום שם. במערכת התגבשה החלטה לפעול לתיקון ההחלטה הזו, משום הערך שיש לפומביות של הדיון, הרצון לעודד יותר חברים לשאול ולהתבטא (גם אם הנושא נוגע לחברים קרובים להם ואינם מעוניינים שיחסיהם יפגעו), וכי המשימה המרכזית של העלון היא להיות כלי לביקורת ובקרה.
המערכת תפעל לשינוי ההחלטה הקיימת, ותדווח על כך לציבור ככל שיהיו התפתחויות.

לקראת השנה החדשה והשכונה החדשה, ברצוננו להוציא ספר טלפונים עדכני של הקיבוץ.
על הלוח בכניסה לחדר-האוכל ייתלו דפי הספר, על מנת שתוכלו לעדכן אותו בכתב-יד בשמות ובמספרים.
במיוחד מופנה הדבר לנקלטים חדשים ולמסיימי יב' בשנים האחרונות. תודה רבה על שיתוף הפעולה.

העלון השבוע, לכבוד חג האהבה, מוקדש לפרי האהבה – לידות.
לאחרונה נולדו בעין-שמר, אחרי שנים ארוכות של "בצורת", הרבה תינוקות חדשים. ביניהם גם כאלו שהולידו איתם הורים וסבים חדשים.
אפשר בהחלט לחיות חיים שלמים ומלאים, טובים ומשמעותיים, גם בלי לחוות לידה, ויחד עם זאת נדמה לי שחווית הלידה, היא הגדולה, העוצמתית והמשמעותית ביותר בחייו של כל אדם. חוויה פרטית ואינטימית שהעלון אינו המקום לפרט ולשתף בה, אף כי בימינו מקובל לשתף את כולם בהכל, ואחר כך לשתף את כולם גם בחוויית הפגיעה הקשה בפרטיות (עיין ערך: "לוסי אהריש", "אנה ארונוב", "צביעות" ועוד).

בעלון השבוע סיפורי לידה מתקופות שונות, כשבמרכזם לא הפרטים האינטימיים, אלא הקיבוץ של אותו הזמן:
ז'ינט בורלס שילדה בשנת 1951 (בעין-שמר),
נירה קישיק שילדה בשנת 1964 (בקיבוץ הראל),
פיט אברהמי שילדה בשנת 1980 (באנגליה),

נורית כהן שילדה בשנת 1983 (והיא בעצמה מיילדת)
,
אורלי ארליכמן שילדה ארבעה ילדים במהלך שנות ה-90,
גלי אברהמי שילדה בשנת 2005,
חן אפשטיין שילדה לפני ארבעה חודשים,
ושיר מור שילדה בשנים האחרונות לאחר טיפולים קשים.
חסרות כאן הלידות מהשנים הראשונות של עין-שמר 1927-1950. עליהן כבר לא נשאר מי שיספר בגוף ראשון.
מהסיפורים שאספתי ממנו אלון, חנה דנון, עדה גבע, עדה שפירא, שמוליק בראון, שלומית ויורם תומר, סיפורים אותם שמעו בצעירותם מגיבורי התקופה, נודע לי שבאותם ימים החליטה שיחת-הקיבוץ על שמו של התינוק שנולד. כשחנה דנון נולדה, הוחלט לקרוא לה "אורה". אמא שלה התנגדה בתוקף, ורצתה לקרוא לה "חנה" על שם אמא שלה. מי ניצח בסוף כולם יודעים...

באותם ימים לא היה עדיין בית-חולים בחדרה. לקראת סוף ההיריון, היתה האישה נוסעת ברכבת לקיבוץ מרחביה או משמר-העמק וממתינה שם, בקירבה יחסית לבית-חולים "העמק" בעפולה.
בשנות ה-40 היו מסיעים את היולדות במשאית לבית-חולים בילינסון, אך לא תמיד הספיקו - אברהם וילן נולד בחדר ההורים בשכונת שפירא...
יום אחד באו לרכז-המשק לבקש את המשאית, כדי להסיע את בתיה זמיר ללדת את חגית. עברו שעות אחדות ובאו לבקש שוב את המשאית כדי להסיע את מרים שמרי ללדת את לאה (שוורץ). לאחר מספר שעות כשבאו לבקש את המשאית שוב כדי להסיע את רומה שטרקמן (שטיין) ללדת את עדה (גבע), אמר רכז-המשק: "עד כאן. זו כבר פסיכוזה..."

בספרה "טעם של בחירה" 1975, כותבת רבקה גורפיין:
"... בערב היינו עוטפות היטב את המיטות הלבנות בכילות שקופות, מחשש קדחת. היינו מחליפות זו עם זו הערות של כאב, עתים של עלבון, על המטפלות, שלפי נוסח הימים ההם ראו בהורים תוספת מיותרת לילדים שבטיפולם... מבין השתילים הדקיקים היתה מזעיקה אותי להנקת עשר ושתיים המטפחת האדומה שהיתה עולה על גג צריפו של בית-התינוקות. שעוני אבד לי עוד באניית עלייתי. המטפחת האדומה התנופפה במרחב שומם מכל עץ, בודדה כמו בשורה טובה... באין לידנו אימהות, דודות וסבתות, עמוסות ניסיון-דורות, היינו כולנו טרף לחרדות. היתה אווירה של אי-אמון בין המטפלות הצעירות לבין האימהות הצעירות. היה מאבק על כל חיתול יבש, על תוספת כל מאוורר בקיץ ותנור בחורף. היתה

 
אמונה מאגית בכוחו של חלב-אם ובעיות סבוכות של חלוקתו בין ילדי אימהות ברוכת-חלב לבין ילדיהן של אימהות נעדרות-חלב... האימהות האחרונות סיימו להשכיב את תינוקותיהן והן נעלמו בחושך... פתאום הבחנתי בדמות תמירה של אישה צעירה הנכנסת לבית-התינוקות. וכי חשוב לדעת מה התכוונה לעשות שם? אפשר להסתכל עוד פעם באושרה הוורוד. לכסותו. לתת לו נשיקה. ללטף את ידו הפעוטה. לקיים פעולה מאלף הפעולות הקסומות שבין אם לתינוקה? שבה ויצאה ובפתח נפגשה בענת.
'מה את עושה כאן?' שמעתי שאלה עניינית הנופלת לחשכה ומשום כך קולנית יותר מאשר לאורו של היום.
'שכחתי את המטפחת שלי'. באור המנורה שמעל לדלת ראיתי את פניה של הצעירה שהסמיקו, כאילו נתפסה במעשה עבירה..."

הימים ימי מחסור והיה ניסיון להתאים את הילודה ליכולתו הכלכלית של הקיבוץ אז. ממקור ראשון סופר על אישה בקיבוץ מענית, שנדרשה על-ידי הקיבוץ לעשות הפלה, ולא הצליחה להרות שוב.
שמוליק בראון מעריך שהמקרה היחיד בעין-שמר שבו נשלחה אישה לעשות הפלה משיקולים קיבוציים, היה המקרה של אמא שלו. לטולה ומקס בראון היו כבר שלוש בנות: תמר, רינה וצילה, אבל הם רצו גם בן. כשטולה היתה בהיריון הרביעי שלה, באו אליה מוועדת-בריאות, אמרו  שהמזכירות החליטה שאין אפשרות ללדת 4 ילדים ונתנו לה סכום כסף בשביל הפלה. מקס החזיר את הכסף ואמר: "לאח שלי בגן-שמואל יש 2 בנים וגם לי יהיה בן בשם בראון".
שמוליק נולד בשנת 1947 בבילינסון והיה הילד הרביעי הראשון שנולד בעין-שמר.

רומה סיפרה לבנותיה שכשילדה את שלומית (תומר) ביום שישי אחר-הצהריים, אמרה לה המיילדת: "תלחצי, תלחצי", ורומה ענתה לה: "אני לא יכולה, אין לי כוח, עבדתי כל השבוע כל-כך קשה...".

אבל הסיפור הקשה והעצוב ביותר בעין-שמר בנוגע ללידה, הוא הסיפור של עליזה דגאי.
עדה שפירא מספרת שכשאביה נחמיה נפטר, הגיעה אליהם קרובת משפחה שהיתה אז אחות בבית-חולים בחדרה, וסיפרה להם את שאירע. נחמיה עצמו נמנע מלדבר על מה שהיה. לעליזה היה סוג דם נדיר ובעיה בקרישת דם. אחרי הלידה השנייה, המליצו לה הרופאים לא ללדת שוב, אבל עליזה הרתה בפעם השלישית. ההיריון היה תקין, הלידה עברה בשלום, אבל במהלך הלילה נוצר בגופה שטף דם גדול. האחיות נרדמו ולא ביקרו את היולדת, על אף שהיה ידוע על הסיכון, ועד הבוקר היא איבדה דם רב. עד שהביאו את

מנות הדם המתאימות, עליזה נפטרה, מותירה אחריה את נחמיה ההמום ושלושה ילדים קטנים: עדה (שפירא) בת 9, מילכה (תיבון) בת 4 ועודי (דגאי) בן יום אחד.
עדה מספרת שבאותו בוקר העירה אותה המטפלת בבית-הילדים ובישרה לה בשמחה שנולד לה אח, אבל בהפסקה ראתה חבורות של ילדים מתלחשים, ומצאה את עצמה עומדת לבדה במגרש של חברת-הילדים, בלי להבין מה קרה. רק מאוחר יותר קראה לה המורה וסיפרה על האסון. מאז בכל מקום חדש אליו הגיעה, היתה רואה התלחשויות סביבה, כשהסבירו לילדים לא לשאול אותה על אמא.
נחמיה היה באבל כבד במשך שנה שלמה – אסור היה להדליק את הרדיו בבית והוא עצמו לא הלך לאף חג או אירוע. מילכה זוכרת אותה ואת עדה, מתחננות אל נחמיה שייקח אותן לטיול של הקיבוץ לאילת, שיצא באותה שנה.
שרנקה זרטל (אחותה של עליזה), אווה גרוסמן ורומה שטרקמן (חברותיה הקרובות של עליזה), עזרו לנחמיה לטפל בתינוק, הביאו לביתם עוגיות ולקחו את הבנות לחגים בקיבוץ ולאירועים.
עדה מספרת שתמיד פחדה מאסון נוסף. כשנחמיה היה בתורנות שמירה, עדה דאגה לו מאוד, עד שביקשה ממנו שלא ייצא לשמירות והוא הפסיק.
העלון השבוע מוקדש לזיכרה של עליזה דגאי, שנפטרה לפני 69 שנים, בתאריך 27.7.1950 ובית-התינוקות הישן נקרא על שמה.

ללדת בקיבוץ של שנות ה-50 - ז'ינט בורלס

שנתיים אחרי שעלתה לארץ, בשנת 1951, בהיותה בת 21, ילדה ז'ינט בורלס את בנה הבכור – יאיר.

ההחלטה להיכנס להיריון התבססה על שיקול אחד: "בגיל 20 נכנסים להיריון", לא שאלו אז שאלות. בניגוד לדורות שקדמו לה בקיבוץ, אצל ז'ינט לא היו שותפים להחלטה מלבדה ומלבד שלמה.
כשז'ינט חשבה שהיא בהיריון, היא הלכה לד"ר רוזנבאום והוא אישר זאת בבדיקה גופנית. ההיריון היה אז כבר בן חודשיים. זו היתה הבדיקה היחידה שז'ינט עברה לאורך כל ההיריון, ולכן גם לא ידעה את מין העובר. היה לה ברור שתיוולד בת, כי אצלה במשפחה היו רק בנות.

ערב אחד, כשכל החבר'ה עשו קומזיץ בפרדס, התחילה לכאוב לז'ינט הבטן, ונהג המשאית לקח אותה במשאית לבית-החולים בחדרה. שלמה נשאר בקומזיץ. ז'ינט זוכרת שהלה שפירא, האחות במרפאה, ליוותה אותה בנסיעה, אבל השאירה אותה בבית-החולים וחזרה עם המשאית. בחדר הלידה לא היה איתה אף אחד מלבד הצוות הרפואי.

הלידה היתה קשה ונמשכה יותר מיממה, בסופה הופתעה לגלות שיש לה בן ולא בת כפי שחשבה. ז'ינט מדגישה שהיא מאוד הופתעה, אבל בשום אופן לא התאכזבה. לאחר ימים אחדים שוחררו האם והתינוק לביתם, ואז הסתבר לז'ינט, שהיתה עולה חדשה, שעליה לרשום את התינוק ולתת לו שם. היות ולא ידעה שמות בעברית, קראה לתינוק יאיר. סלה רייכל ילדה זמן מה לפני כן וקראה לבנה יאיר, והשם מצא חן בעיני ז'ינט. היא אפילו לא הבינה אז את משמעותו.

החזרה מבית-החולים היתה קלה יותר – יוסף אשכולי הביא אותם ברכבו. היולדת והתינוק הגיעו ישר לבית התינוקות (שהיה אז בחלקו הדרומי של הבית הוורוד, איפה שמאוחר יותר היה לזמן מה מחסן התחפושות), וז'ינט מסרה את התינוק למטפלת הלה פינמסר. הלה לקחה את יאיר ואמרה: "עכשיו התינוק עייף מהנסיעה ורוצה לישון. תלכי ותחזרי בעוד זמן מה להאכיל אותו". וכך היה. יאיר נשאר בבית-התינוקות, וז'ינט היתה באה כל 3-4 שעות להאכיל אותו. אם היה בוכה לא בשעות הביקור, הלה היתה יוצאת מבית-התינוקות, עוצרת מישהו בדרך ומבקשת להעביר הודעה לאם שתבוא להאכיל אותו.

שישה שבועות היתה ז'ינט בחופשת לידה, אחריה חזרה לעבוד 4 שעות, ובהדרגה העלתה את שעות העבודה בהתאם לצרכי ההאכלה של התינוק.
יאיר לא רצה לינוק והיו מאכילים אותו מכוס עם כפית, בדייסת קורנפלור שהוכנה במטבח-ילדים.

ז'ינט אומרת שהיא היתה צעירה ובאה מבית ללא אחים צעירים, ולכן לא ידעה לטפל בתינוק. היה לה מאוד נוח למסור אותו לבית-התינוקות ושהוא יטופל שם בידיים מקצועיות. התינוק לא חסר לה, היא שמחה להמשיך לבלות עם החבר'ה בלילות ולהיות עצמאית.
בבית-התינוקות היתה גם רגינקה חדוותי, שהיו לה כבר ארבעה ילדים, והיא היתה מנוסה וליוותה ולימדה את האם הטרייה – איך לחתל ואיך להחזיק ואיך להרדים...

לכבוד הלידה קיבל זוג ההורים הטריים, כיסוי מיטה חדש מהקיבוץ.
 

ללדת בקיבוץ של שנות ה-60 - נירה קישיק

בשנת 1964, בהיותה בת 26, ילדה נירה את בנה הבכור – שי.
נירה וניסים גרו אז בקיבוץ הראל, והיות ולא היתה בקיבוץ אחות, נשלחה נירה ללמוד בקורס אחיות. נירה, שבאה ממשפחה קטנה, ידעה תמיד שהיא רוצה משפחה גדולה עם חמישה ילדים, ולכן ברגע שסיימה את הלימודים נכנסה להיריון. זו היתה החלטה שלהם בלבד ושום גורם קיבוצי-ממסדי לא התערב בהחלטות המשפחה. נירה הרגישה שזה חלק בלתי נפרד מחיים של אנשים צעירים. לא היו לה ספקות, גם לא היו חששות ופחדים.

המעקב אצל רופא כלל שני ביקורים: הראשון לאישור ההיריון באמצעות מישוש חיצוני, והאחרון לקראת סוף ההיריון.
באותו זמן היו בהראל הרבה נשים בהיריון, ונירה כאחות הקיבוץ, שבעצמה לא ילדה עדיין, הדריכה אותן בהכנה ללידה. לאחר שילדו שאלו אותה אותן נשים איך ידעה להכין אותן כל-כך במדויק.
נירה לא היתה לדבריה יולדת טיפוסית, היא סמכה על התחושות שלה והיתה בטוחה בעצמה. באותו זמן לא היו בדיקות של מי שפיר וסקירת מערכות, ולכן לא ידעה את מין העובר. וזה גם לא היה אכפת לה.

הצירים נמשכו יממה וחצי. כשהצירים הלכו והתחזקו, ניסים הסיע אותה לבית-חולים קפלן. לא היה אפידורל, וההתמודדות עם הכאב היתה בעזרת נשימות. גם בלידות הבאות שלה, כשכבר האפידורל נכנס לשימוש, נירה העדיפה לא להיעזר בו, מחשש מהסיכונים שיש בו. היא גם ידעה שהלידה הראשונה היא הקשה ביותר, ואם עברה אותה בלי אפידורל, תוכל להתגבר גם בפעמים הבאות. ניסים חיכה בחוץ. באותה תקופה לא הורשו מלווים להיכנס לחדר הלידה.
הלידה הראשונה היתה קשה ומאומצת, ורק בזכות השכחה וההדחקה ניתן היה להגשים את החלום על משפחה גדולה.
אחרי 4 ימים בבית-החולים, בהם שהו התינוקות בחדר-התינוקות ולא עם האימהות, חזרו האם והתינוק הביתה, ישר לבית-התינוקות. בית התינוקות היה ערוך לכך, ובאותו זמן קלט מספר תינוקות בני-יומם.
נירה וניסים גרו אז במרחק 200 מטר מבית-התינוקות, ובכל כמה שעות נירה באה להניק. גם בלילה. אם היו בעיות בין הביקורים, היו קוראים לה.


כשהגיעה מבית-החולים הביתה חיכו לה מלא עוגות ופרחים.
6 שבועות היתה בחופשת לידה, ולאחר מכן חזרה לעבודה מלאה במרפאה, עם הפסקות להנקה.
עד גיל 7 חודשים הניקה, ולאחר מכן החלו להאכיל בחלב מדולל בשני-שליש מים. לא היו אז תחליפי חלב. ככל שהתינוק גדל העלו את ריכוז החלב, בהדרגה הוסיפו אוכל מרוסק תוצרת בית ובהתאם לתאבון של הילד הוסיפו גם "אוכל של מבוגרים".
בתקופה הראשונה נירה היתה מאוד שלמה עם השארת התינוק בבית-התינוקות. רק בשלב מאוחר יותר, כשהתחילו אצל הילדים פחדים, התחילו אצלה מחשבות שאולי צריך אחרת.


 
ללדת (לא בקיבוץ) בשנות ה-70 - פיט אברהמי

בשנת 1980, בגיל 26, ילדה פיט את בתה הבכורה – גלי (גלדריאל).
ההחלטה להיכנס להריון היתה שלה, וגדעון היה שותף ובעד לגמרי. הקשר ביניהם באותו זמן, היה חזק אך לא מאוד ארוך (באופן גלוי...) ופיט הרגישה שלהביא ילד לעולם זה הדבר הטוב והנכון ביותר. היתה זו החלטה מאוד אינטואיטיבית, בלי הרבה שיקולים הגיוניים. פיט עדיין רקדה בלהקה, אבל חיי הזוגיות היו לה יותר חשובים מקריירה. היא חושבת שלא היתה מסוגלת להתאים את ההריונות שלה לתוכניות או ציפיות של גורם חיצוני.
גלי נולדה באנגליה. פיט וגדעון גרו אז בעיירה קטנה בשם לופבורו באזור המידלנדס. לאורך ההיריון, פיט היתה מטופלת על-ידי שירות הבריאות הממלכתי (NHS) וזכור לה טיפול מסור. היא קיבלה מיד כרטיס עם סוג הדם שלה (O), אותו היא מחזיקה עד היום בארנק, יחד עם כרטיס אדי... הבדיקות היו  ידניות, עוד לא עשו אולטרה-סאונד למשל.
בכל ההריונות פיט בחרה לא לדעת את מין העובר ולחכות להפתעה המשמחת ברגע האמת.
התאריך של גלי היה אמצע פברואר וההורים חיכו לה שלושה שבועות! הרגליים של פיט התנפחו, כך שרק הקבקבים של גדעון היו נוחים לה. טיול ארוך בחורש מקומי לבד עם הקבקבים, יום לפני הלידה (מאוד לא אחראי), כנראה שכנע את גלי שהגיע הזמן לצאת החוצה.
הם בחרו ללדת בבית-חולים גדול בנוטינגהם, כחצי שעה מהבית, ובמקרה עשו נסיעת התנסות לשם ערב לפני שהתחילו הצירים. בערב עצמו גדעון לא היה בבית, אלא בהופעה, פיט השיגה אותו בטלפון (בלי ניידים!) והוא חזר במהירות. הלידות של פיט ארוכות יחסית, עם גלי זה לקח 12 שעות. היא קיבלה פתידין לכאבים וזה קצת טשטש אותה, לכן בחרה לא לקחת את זה בלידות הבאות (עם אדם הציעו לה גז צחוק וזו אכן היתה לידה משעשעת ביותר). גדעון היה בלידה וצילם הכל. נראה שהדבר הראשון שגלי ראתה היה מצלמה.
פיט נשארה בבית-החולים 3 ימים, שם עשו את כל הבדיקות. בין היתר עשו בדיקה שגילתה שיש משהו לא יציב באגן של גלי ושמו לה סד גדול ומסורבל. פיט קיבלה את זה קשה כי חשבה שהיא קילקלה את גלי... אבל אחות שטיפלה בה, שהיא בעצמה צלעה מאוד בגלל אותה בעיה, סיפרה שבלידה שלה לא עשו בדיקות כאלה, לכן לא גילו ולא טיפלו בה. פיט הבינה שעליה להיות אסירת תודה על כך שגילו את הבעיה בזמן.
בבית-החולים התינוקות היו רוב הזמן אצל האימהות, רק בלילה נלקחו לתינוקייה, ואז נקראו האימהות לתינוקייה להניק.

הם חזרו הביתה ביום גשום. ההורים של פיט הגיעו מהולנד ואמא שלה נשארה 01 ימים כדי לעזור. לאחר-מכן היתה עם גלי לבד רוב הזמן. גדעון עבד קשה, ברוב הימים עד שעות הערב. דרך טיפת-חלב האנגלית, פיט הצטרפה לקבוצה של אימהות צעירות כמוה, קבוצה נהדרת ותומכת, שעזרה לה מאוד להסתגל למצב החדש, רחוק ממעגל העבודה ומסדר-היום שהיתה רגילה לו. היא עדיין בקשר עם חלק מבנות הקבוצה, וגלי והראל אף ביקרו אצל משפחה אחת כשטיילו באנגליה לפני שנים רבות. פיט זוכרת עד כמה היתה מודעת לעובדה שרק היא עצמה אחראית למצב הרוח שלה, ודאגה למלא את היום של גלי ושלה בפעילות ומשימות, טיולים רבים ברחבי העיירה (מכל כיוון), מפגשים עם הקבוצה, ביקורים בסטודיו של הלהקה וזמן איכות בבית.
את ההצטרפות לבית-התינוקות בקיבוץ חוותה פיט עם סהר, שנולד בשנת 1987. המטפלות שלו היו אסנת לוטן ושלומית דקל. תקופה זו זכורה לה בשמחה גדולה, כי היא הרגישה שסהר אהוב על ידי שלומית ואסנת. פיט מאוד אהבה את מסגרת בית-התינוקות וקיבלה חיזוקים רבים מהצוות על כך שהיא אמא טובה!
פיט וגדעון הגיעו לעין-שמר בקו התפר בין הלינה המשותפת לבין הלינה המשפחתית. גלי ואדם היו שלוש שנים בלינה המשותפת, הסתגלו בגבורה למציאות הכה שונה מאנגליה ונהנו מטיולי הלילה וממרק אצל השומרות, אבל כמובן שהיו קשיים עם השינה רחוק מההורים. פיט הבינה את הקושי בלינה המשותפת יותר מאוחר כאשר סהר נולד. הם היו בין המשפחות האחרונות ששלחו את ילדיהן לישון בבית-הילדים, וזו היתה עבור פיט הקלה גדולה כאשר נודע שהקבוצה של סהר תהיה הקבוצה הראשונה בקיבוץ שלא תישן בלילה בבית-התינוקות... פיט חושבת שלא היתה מסוגלת להשאיר את סהר בלילה, ומזדהה עם כל ההורים לאורך הדורות שעמדו במקום מורכב זה.
בחזרה לגלי - תינוקת אהובה כל-כך, נפלאה, פקחית, זריזה, בטוחה, אוהבת, מלאת שמחת חיים. תינוקת נבונה שעבורה היתה מחויבת ליצור סביבה מעניינת ומאתגרת. פיט שמחה על-כך שהבינה בשלב מוקדם, שחשוב לה להיות פעילה, לצאת מהבית עם גלי ולהזמין חברים אליהן. תחושת הבדידות היא מאוד קשה לאמא צעירה ולא מנוסה. בקיבוץ החברים וצוות בית-התינוקות מאוד משמעותיים ביצירת מסגרת עבור המשפחה הצעירה. פיט חושבת שבמובן מסוים היא יצרה באנגליה מיני-קיבוץ סביבן - תומך וידידותי.
ללדת בקיבוץ של שנות ה-80 - נורית כהן

בשנת 1983, בגיל 26, ילדה נורית את בתה הבכורה – נטע.
לא היתה החלטה מראש לגבי ההיריון, הוא פשוט קרה, לא פנצ'ר ולא הפתעה וכמובן שגם אף-אחד לא היה מעורב מלבד ההורים.
חששות – "רק שתהיה/יהיה בריא/ה". נורית מאוד חששה ממומים שהיתה עדה להם במסגרת העבודה כמיילדת צעירה.
נודע לה על ההיריון באופן הטבעי ביותר - פשוט לא הופיע מחזור. היא לא זוכרת בדיקות מיוחדות, רק בדיקות דם, חלבון עוברי ואולטרסאונד, מינימום של אותן שנים. ממש לא היה חשוב לה מין העובר, זה לא העסיק אותם.
לא זוכרת אחות מסוימת שליוותה את ההיריון מטעם המרפאה, לרוב דאגה לעצמה ונבדקה בעיקר בחדר-לידה העמק בעפולה שם עבדה. סביב סוף השליש הראשון להיריון כבר ידעו את מין העובר, אך שמרו לעצמם את "הסוד" הזה עד הלידה.
הלידה החלה בתחילת חודש תשיעי (שבוע 36) עם ירידת מים בלילה. איציק הסיע לחדר הלידה, השאיר שם את נורית וחזר לקיבוץ. צריך לחזור לעבודה... הוא לא הרגיש נוח שם, ואילו נורית הרגישה הכי בבית עם החברות לעבודה שעטפו אותה ודאגו לכל.
הלידה היתה בניתוח קיסרי, כי נטע היה במצג עכוז, ובעקבות כך נורית נשארה באשפוז 6 ימים. הזיכרון מהימים האלו הוא של התרגשות, כאבים וללמוד להניק. עבר מהר.
החזרה הביתה היתה כיף גדול. אין דאגות, הכל מסודר, לא חסר כלום ולא צריך לדאוג לשום דבר, נשאר רק לטפל בתינוקת ולנוח. אפילו אוכל הביאו לה בימים הראשונים. עליזה לוי דאגה וליוותה והדריכה. נורית לרוב הייתה עצמאית, מהמקצוע היה לה ניסיון עם תינוקות, וגם כנערה ולפני הלידה של נטע, עבדה הרבה עם תינוקות.
היא נשארה בבית 4 חודשים,  נטע ינקה וישנה המון, כך שאלו היו חודשים של מנוחה תוך כדי הטיפול בנטע. נורית זוכרת תקופה רגועה.
להכניס תינוק לבית-התינוקות ולחזור לעבודה לא היה מאוד קשה, כי לאורך היום נורית באה להאכיל כל ארוחה. הקושי הוא שכל פעם נפרדים מחדש ובסופו של דבר זהו יום ארוך של מעברים מעבודה לתינוק, אבל עדיף מאשר להיפרד ליום שלם כמובן. בזיכרון זה לא נותר כמשהו קשה במיוחד. למזלה היא לא הייתה בסיטואציה של להכניס תינוק לחינוך-המשותף בגיל 6 שבועות, שנראה לה ממש טירוף, לא אנושי, לא מבינה איך המציאו את זה בכלל.

 

ללדת בקיבוץ של שנות ה-90 - אורלי ארליכמן

במהלך שנות ה-90 ילדה אורלי ארליכמן את כל ארבעת ילדיה: עומר בן 26, תמר בת 23, רותם בת 21 ועתר בת 19 (עתר - ראשי תיבות של שלושת אחיה). בין לבין הספיקה להיות בהריון עוד שלוש פעמים, הריונות שהסתיימו בהפלות.
אורלי מספרת שלקח לה הרבה זמן למצוא את רפי, והם התחתנו כשאורלי היתה כבר בת 31. בגלל שיש לה רק אח אחד, היא מאוד רצתה משפחה גדולה עם הרבה ילדים. במצב זה היה עליה לפעול מהר ובנחישות, והיא נזכרת איך היתה מטיילת בקיבוץ עם כל הארבעה בעגלול אחד.
אורלי גדלה כאמור במשפחה קטנה ויש לה רק אח אחד. ההורים לא היו מאוד מעורבים בגידולה כמקובל בחינוך-המשותף, והמציאות הזו עוררה בה חששות. היא הרגישה שעליה  להמציא את ההורות שלה בעצמה, שאין לה מודל ללמוד ממנו ושאולי היא לא תהיה אמא מספיק טובה.
ההיריון הראשון היה כשאורלי ורפי גרו ברמת-יוחנן, ושם היה רופא נשים פרטי של הקיבוץ, שהפך עם השנים לרופא ידוע בתחום. בגלל שאורלי היתה כבר מעל גיל 30 ועברה הפלה, הרופא עמד על כך שתעשה את כל הבדיקות האפשריות: חלבון עוברי, סקירת מערכות מוקדמת ומאוחרת, מי-שפיר ועוד. אורלי נהגה בהתאם למדיניות זו גם בהריונות הבאים, והמשיכה להיות מטופלת אצל אותו הרופא גם כשכבר לא עבד ברמת-יוחנן.
שלוש הבנות נולדו בהלל-יפה, רפי נכח בכל הלידות ואחרי יומיים אורלי חזרה לבית לתפארת מלא מתנות, עוגות, קישוטים ופרחים.
אחרי 3 חודשים בבית, אורלי כבר רצתה לחזור לעבודה ולכן הכנסת התינוק לבית-התינוקות היתה מבחינתה טובה. הקושי בכך היה בתחושה שבבית-התינוקות בוחנים את התינוק בשבע עיניים, באופן שיוצר התמקדות מוגזמת בקשיים ובעיות.


 
ללדת בקיבוץ של שנות ה-2000 - גלי יגודה

בשנת 2005, בגיל 25, ילדה גלי את בנה הבכור – עומר.
אצל גלי והראל כל הילדים הם ילדי מבחנה, שנולדו אחרי טיפולי הפרייה מלאים. המשפחה משני הצדדים הייתה בעניינים וגם הקיבוץ, למעשה, כי זה עולה כסף. ילדים יקרים… אחרי שהתברר כי פוריות היא הבעיה, דר' אריה יגודה, בן דודו הנפלא של אילן ומומחה ענק לפריון, נכנס לתמונה ובזכותו יש להם 4 כוכבים. הקיבוץ היה שיתופי עדיין וקופת-החולים משתתפת ברוב ההוצאה.
גלי תמיד ידעה שהיא רוצה ילדים ומהר. לשמחתה בחרה את הראל שזרם איתה. למזלם הרב, התהליך לא לקח שנים, אבל כמו בכל נושא הפוריות, לא היה פשוט בכלל.
היות והאחיות היו בעניינים מההתחלה, גם על התשובה החיובית לגבי ההיריון ידעו מיד. זה רק הוסיף אנשים תומכים למעגל השמחה. צאלה מור זכורה במיוחד כאחות טיפת-חלב ומלווה בהריון, שהיתה פשוט מושלמת. תמיד רגישה, נגישה ויודעת להרגיע. גלי עשתה את כל הבדיקות המומלצות - בדיקות דם חודשיות, שקיפות עורפית, סקירת מערכות מוקדמת ומאוחרת ומוניטור בשבועות האחרונים בגלל האיחור. ההיריון עבר בקלות. הם ידעו שזה בן בבדיקה הרלוונטית ושמחו מאוד.
עומר החליט שהוא לא מוכן לצאת לפני שהוא מבושל לחלוטין, ולכן יצא רק בשבוע 42… ביום שישי 12.8.05 עוד רקדו בחתונה של ג'ני ויוחאי וניסו לשכנע אותו לצאת. ביום ראשון 14.8.05, ערב ההתנתקות (ותחת אזהרות על סגירת המדינה וחסימת כבישים), גלי התאשפזה לזירוז ולידה בבית-חולים הלל-יפה. זירוז זה לא כיף כל-כך… צירים מהירים וחזקים ביותר, שמהר הביאו אותה למסקנה שכדאי להיעזר באפידורל (אחת המתנות הכי טובות שהרפואה העניקה לעולם). המיילדת היתה מוותיקות הלל-יפה, בילהה שמה. נמרצת, שיער קצר ג'ינג'י עם עוד כמה צבעים. כזו שמנהלת גם את הרופאים. הראל היה שם כמובן, תוך עדכונים ממשחקי אליפות העולם באתלטיקה (גמר 100*4 שליחים למי שזה אכפת לו). בשלב מסוים אמא של גלי נקראה לדגל, ומיד הגיעה עם עיניים נוצצות מהתרגשות. האפידורל האלוהי עשה את שלו והלידה הייתה נהדרת ונטולת כאבים. בזכות בילהה המדהימה גם לא נזקקה לתפרים, או שאר שמחות כאלו שיולדות בלידה ראשונה זוכות להן.
החזרה הביתה הייתה מהולה בהיי מטורף של סבים טריים (ההורים של גלי) וסבים עם וותק (ההורים  של הראל). הבית היה מלא מתנות ופרחים, ואפילו מריצה עם פיתות ועציצים מהשכן היקר אביטל גבע.
 

אבל ההיי הגדול התחלף בהלם ענק ובהבנה שהם בעצם לא יודעים כלום. הדיכאון הגיע מהר ורק כאשר עומר נכנס לבית-התינוקות בגיל 14 שבועות, גלי הרגישה שהיא יכולה שוב לנשום. אחרי "חופשת" הלידה היא לקחה לראשונה את תפקיד ריכוז התרבות, והחיים נכנסו לתלם של רגיעה. הכנסתו של התינוק לבית-התינוקות, הייתה הצלה ועזרה לגלי ולהראל להבין שיש אנשים סביבם שתפקידם ורצונם לעזור. גלי מעידה על עצמה שאיננה יודעת לבקש עזרה, אף פעם לא ידעה ולא בטוח שאי-פעם תדע; אבל הצוות של בית-התינוקות עטף אותם ונסך בהם ביטחון. ההבנה שיש לה דיכאון אחרי לידה, הגיעה רק אחרי הלידה של רועי, בנם השני. היום היא יודעת להגיד בביטחון מלא, שכבר מהלידה הראשונה היתה בדיכאון, אבל לא הבינה זאת אז.
עומר ינק מלא עד שהתחיל לנשוך בגיל 9 חודשים, ואז עבר לבקבוק סימילאק ואוכל רגיל.

מאז שילדה והיא אמא, גלי רואה שליחות בלספר לאימהות טריות את האמת. לא רק על האור והאושר וכל הקיטש הזה. לספר להן על הכאבים, התסכולים, הרגשות הקשים וכל אותם עניינים פיזיים שמשום מה נשים לא באמת מדברות עליהם. פעם חיו בשבטים וכל יולדת היתה מוקפת בנשים שעברו את מה שהיא עוברת, או בנשים שיעברו זאת אחריה – היא נשענה על אחרות ואחרות נשענו עליה, היא למדה ולימדה. התרחקנו מדרך החיים הזו, אבל היום מבינים יותר את חשיבותה, את הצורך של כל אדם, ואולי בעיקר של יולדת, בקרבה אנושית-נשית.
גלי והראל סגרו את הבאסטה - ארבעה זה הרבה, וגלי כבר מחכה לשלב הסבתאות שאומרים שבשבילו הכל שווה. בינתיים היא דודה למלא אחיינים ואחייניות (רוצה עוד בבקשה) וזה מספק מאוד.


 
ללדת בקיבוץ של היום - חן בן-דוד

לפני ארבעה חודשים, בגיל 32, ילדה חן בן-דוד (אפשטיין) את בנה השני – נועם.
 חן ומתן החליטו להוליד ילדים סמוכים בגיל, בשל ניסיונם המשפחתי. לשניהם היה כיף לגדול עם אחים קרובים בגיל, דבר שהוביל לקשר טוב בין האחים עד היום. כשבתם הבכורה – רון, נהייתה עצמאית (פחות או יותר) הם החליטו שזה זמן נהדר שיהיה לה אח.
החששות היו בעיקר סביב שינוי התא המשפחתי, הקושי במעבר מלהיות זוג הורים עם ילד אחד, להתנהלות עם שני ילדים – כשסדר הכוחות בבית ישתנה. בנוסף היה חשש כיצד רון תקבל את "המתנה החדשה" שיביאו לה הביתה.

את ההיריון הם גילו בבדיקת הריון ביתית, ומשם המשיכו לכל הבדיקות הסטנדרטיות: בדיקת דופק, שקיפות עורפית, סקירה ראשונה ושנייה, חלבון עוברי, העמסת סוכר והערכת משקל. רופאת הנשים ליוותה את כל מהלך ההיריון, וגם צאלה מור ונירית לוי במרפאה בעין-שמר, ליוו בבדיקות-דם ומעקבי משקל.
את מין העובר גילו בסוף השליש הראשון ושמחו לגלות שמדובר הפעם ב-בן.

בחודש התשיעי חן התחילה להרגיש באופן יומיומי צירי ברקסטון (צירים מדומים) ופשוט למדה לחיות ואפילו לישון איתם, לכן לא נסעו לבית-החולים כל פעם שהיו צירים. אבל בלילה של הלידה, בשבוע 39, חן התעוררה מכאבי צירים שלא הכירה (בלידה הראשונה היא קיבלה אפידורל מאוד מוקדם). מהר מאוד הקפיצו את סבא נסטור שהתייצב תוך 3 דקות כדי לשמור על רון, ויצאו להלל-יפה. בנסיעה התקשרו לסבתא מירה שתצא לכיוון, ותוך רבע שעה כבר היו במיון. במיון שלחו את חן מיד לחדר-לידה ושם כבר התבשרה שלא תספיק לקבל אפידורל. כמעריצת אפידורל היא נלחצה ממש מהמחשבה שתצטרך לעבור את הלידה בלי הקלה על הכאבים, אבל תוך רבע שעה נועם היה בחוץ, ומירה הספיקה להגיע ממש ברגע האחרון ללחיצות.
הלידה הסתיימה כל-כך מהר, שמתן הספיק לחזור הביתה לפני ש-רון התעוררה ולהביא אותה לגן.
ההתאוששות הייתה מהירה ואחרי יומיים כבר יצאו הביתה. החברים והמשפחה באו לבקר עם הרבה פינוקים והפתעות.
חופשת הלידה בקיבוץ מדהימה, במיוחד שכל החברות - "אחיותיי מהסיר" - ילדו בתקופה האחרונה ועוברות יחד את אותן החוויות. כיף לטייל בשבילים עם העגלה וכיף לדעת שיש תמיכה ועזרה בעת הצורך. כמו למשל ג'קלין ברכה המקסימה – מובילת בית-התינוקות,

ורוני גלעד ואדווה תומר שתומכות ביולדות הקיבוץ והגיעו לביקור נעים עם מתנה מקסימה.  תודה לכולכן.
נועם יכנס לבית תינוקות בעוד כ-3 חודשים כשיהיה בן 7 חודשים, ולמרות החששות אצל החברות בעיר להכניס למסגרות שאינן מבוקרות, לנוכח מקרי ההתעללויות בגנים בתקופה האחרונה, חן בטוחה ורגועה שלנועם יהיה טוב בחינוך בעין-שמר.



ללדת בקיבוץ של היום - שיר מור

שלוש שנים ותשעה חודשים. זהו הזמן שעבר מהיום בו התחלתי לעבור טיפולי פוריות ועד שנכנסתי להריון, לראשונה. כלומר, כאשר העוברים שנוצרו בהפריה והוחזרו, נקלטו. הריון ראשון שלם ומוצלח, שהסתיים עם ילד ראשון, בריא ושלם! כל-כך לא מובן מאליו.
במשך השנים הללו עברתי טיפולים כמעט ללא הפסקה: כדורים וזריקות הורמונליות, מעקב יומיומי של בדיקת דם ו-S.U., הרדמה כללית לשאיבת ביציות, וכמה ימים לאחר מכן החזרת עוברים. ושוב ושוב ושוב..... 19 מחזורי טיפול עד לקליטה המיוחלת. שנים של תקווה, מעורבת בהמון חששות שמא לא יצליח. שנים של טיפולים לא פשוטים, הכרוכים בהמון מתחים ולחצים, נסיעות, בתי-חולים, רופאים, בדיקות ואכזבות. לא סתם אכזבות. לאחר כל טיפול שלא מצליח, כשמודיעים לך בטלפון שהעוברים לא נקלטו, קשה לתאר את ההרגשה. כמו התרסקות לאחר המראה...
אבל כשאת כל-כך כמהה, כמהה להיות אמא, להביא ילד לעולם, להקים משפחה, להצליח בדבר המשמעותי לך יותר מכל דבר אחר בעולם, את עושה הכל. את נאבקת, את ממשיכה, את לא נכנעת, את מנסה להאמין, אף על פי כן ולמרות הכל. ואכן, בסופו של דבר, המאבק הארוך והלא מתפשר השתלם. ייתכן גם שמשהו בפנים היה לבסוף מספיק בשל, רגוע, בריא ומתאים ליצירת חיים חדשים.
את הלידה הראשונה עברתי בבילינסון, כי שם עבד הרופא שטיפל בי. כחודש לפני מועד הלידה באתי לבית-החולים לרישום והיכרות עם הצוות. אותו יום, בזמן שהותי שם, היתה ירידת מים, כך שנאלצתי כבר להישאר, להתאשפז וללדת. לפחות הייתי בדיוק במקום הנכון בזמן ירידת המים, גם אם לא בזמן הנכון. הלידה היתה 5 ימים לאחר תאריך הולדתי, וכך גם זכיתי לקבל את המתנה היקרה לי יותר מכל.
ובפעם השנייה? ובכן, הסיפור כבר לא כל-כך ארוך, אפילו קצר מאוד. ללא טיפולים. החזרה אחת של עוברים מוקפאים (שנותרו מטיפולים קודמים) ונקלטו ללא כל בעיה. אני עצמי התקשיתי להאמין שזה אפשרי. ולאיזה מצב הגעתי, לאחר שנים של טיפולים עד שהריתי, ועכשיו הצלחה כזו, שמביאה אותי להריון של יותר מעובר אחד, וצורך בדילול עוברים.
הריון ולידה, יצירת חיים חדשים, בכל המובנים, הוא תהליך יחיד ומיוחד שאין שני לו, גם אם לא פשוט וכלל לא מובן מאליו. אני מודה לאל שיכולתי, שהצלחתי לעבור אותו וליצור חיים חדשים.

 לוח מודעות



שכונת שפירא - המשך מהעלון של השבוע שעבר

שכונת שפירא מבט אישי  //  ענת לידרור דלריה

קראתי את הזיכרונות וההיסטוריה. עד עכשיו אספתי רשמים רבים, גם יפים, גם מורכבים, על השכונה, התהליך, הסביבה שלה, החברים החיים בה, ההורים של הבנים שלא יחיו בה, הבנים עצמם, צוות התהליך.
גם על המבט האדריכלי מכל מיני זוויות, הנה שתיים:
מבט של האדריכלית שלנו נגה אבלגון: יסודי ומעמיק, מוקיר את העבר, חושב על שילוב בשכונה הקיבוצית של פעם, שבהיותה כזאת היא אוצר יקר ערך.
מבט תכנוני, על השכונה, הסביבה, תכניות הפיתוח של הצוות המקצועי של הקיבוץ.
כולי תקווה שהברור והרצוי לכולם, לשמור ככל האפשר על התחושה הקיימת בשכונה, על הזיכרון שלה ועל הפשטות - יצליח. מצד אחד זו רק שכונה, מצד אחר, אחת המתנות של עין-שמר היא תחושת הקיבוץ הפשוטה.
מציעה להקשיב טוב, בתוך התהליך, לדיירי השכונה הנוכחיים החיים בה כעת, לחוכמתם ולרצונם. לא למהר לסלול כבישים ואספלט איפה שלא צריך. להתנהל בחוכמה מול התכניות והוועדות, שלא נצטער על זה כולנו כקיבוץ אחר-כך.
מאחלת שנצליח לבנות תוספת טובה ומחדשת, המזרימה רוח במפרשים, תוך שנוצרים פתרונות דיור בר-השגה לבנים בקיבוץ, שיאפשרו להורי הבנים ולבנים לחוש חלק מההתפתחות הזו ושמי מהבנים שבאמת רוצה לבוא - יוכל.
אנחנו קבוצה של 9 משפחות שבונות, בעיני אוסף של משפחות לעניין, שכרגע מתכננים ומתרגשים, ומוקירים את המרחב, המקום והמהות שהיא שכונת שפירא.





בית מס' 1: אסתר ומשה איתן; חנה וגצל ארליכמן; מינה ושמואל שועלי.
בית מס' 2: אידה ואיגנץ פלגי; אמא ווילנד (של חנוך וילן); רוזקה ובניו חרודי.
בית מס' 3: אללן ובנק שפירא; חנטקה ושלמה בן פורת; רות ויעקב אלון.
בית מס' 4: אווה ומשה גרוסמן; סוניה וחנוך וילן; פולה ולוי אדיב.
בית מס' 5: שרה ויהודה ווינשטיין; רגינה ויצחק שמי; ציפורה נריה.
בית מס' 6: חנה וניומקה בן אשר; מלכה ושבתאי אבל; נחמה ונחמיה אלפרוביץ.
בית מס' 7: שרנקה ומייטק זרטל; פרומה ואברהם ז׳ורנה; עליזה ונחמיה דגאי.
בית מס' 8: מיניה וצבי ארד; אסתה ואהרון שדמון; אהובה וקורט הרץ.
בית מס' 9: אבא בוטביניק או ההורים שלזינגר (של אלי); שושנה וזאב שטיין; בתיה ושמואל זמיר.
בית מס' 10: רבקה ועזרי אוכמני; אסתרקה וקלמן סיטנר; לנה ואיצוש גרוסברג.
בית מס' 11: הדסה ואיז׳ק לוטן; בלנקה; לוצ׳ה.
בית מס' 12:    ?; הלה פיינמסר; רחל וליבר גינת.
בית מס' 13: ההורים שונדרובסקי (של יצחק בן-אברהם);   ?; רומה ואבא שטיין.

הבית שלי בשכונת שפירא  //  בת-עמי יוגב (בן אשר)


היה לנו חדר בקיבוץ, לכל
המשפחה, ארבע נפשות.
זה היה חדר מרובע 4 X 4.
במיטת הברזל הזוגית
ישנו ההורים, אני ישנתי
רחוק בבית הילדים.

רק כשהייתי חולה, נשארתי לישון
בבית על מיטת המלכות, אני הנסיכה.
ברגעים של התעלות, הייתי מסירה
מעלי את הינומת הסדינים הקשים
וממריאה דרך החלון הפתוח אל הריח
המתוק של התותים בשדרה.

 

היה לנו חדר בקיבוץ, לכל
המשפחה, ארבע נפשות.

יום אחד, אחר הצהריים, ירד 
לראשונה שלג.
פתיתים נשרו על הגג.
צעיף לבן כיסה את המרפסת
וחדר אל מסלול החולדות הצועדות
על הארון שבחוץ. הבית
לבש הוד. הדשא, שדרת עצי-התות
עטו צחות קסומה.
ואחי הבכור, הגדול, בנה בידיים
קפואות בובת שלג, שהיתה כשומר
הניצב לפתחו של ארמון.

זה היה חדר מרובע 4 X 4.


קהילת עין-שמר,
ברצוני לשתף אתכם באירוע שהתרחש בלילה בין יום שני 12.8 ליום שלישי 13.8.
בחצות נשמעו על דלת החדר הפרטי של מדריכת הנעורים דפיקות עוצמתיות, כשהמדריכה לא הגיבה הדפיקות חזרו על עצמן והושאר בלון ועליו כיתוב: "ספיר, אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".
ניתן לראות אירוע זה כמעשה קונדס קטן, סתמי, של בני-נוער משועממים, אך ניתן גם לשייך אותו למעשה הפחדה עוצמתי בעקבות סרט אימה מוכר: "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".
לאחרונה אנו עדים לאירועים רבים אלימים וקשים המתרחשים במדינה, מסיטואציות קטנות וסתמיות מתפתחים אירועים גדולים (רצח על מקום חנייה, אונס ילדות, אלימות ברשת, טביעות ילדים וכדומה). אנו קהילה קטנה הרוצה להוקיע ולמגר אירועים כאלו, היכולים להתפרש כאלימים ומפחידים ופוגעים בתחושת הביטחון פה בבית.
אני מצפה שמי שהיה או יודע על המעשה, שיפנה אלי או לאירית פואה (מנהלת הקהילה) וייקח על כך אחריות.
החלטנו לא לעבור לסדר-היום על אירוע זה ולהפיץ אותו לכלל קהילת עין-שמר, כדי להביא לתודעה ולהבנה שאירועים כאלו בעתיד בתוך הקהילה, יועברו במידי לטיפול של כוחות הביטחון.
במקביל למכתב זה, תתקיים פגישה עם בני-הנוער ותהיה התייחסות לנושא.

בתקווה לימים שקטים יותר, עידית יוקר-קמינר מנהלת החינוך הבלתי פורמאלי.


שאלות ותשובות בנוגע להתנהלות הנהלת-חשבונות

           בגלל חלופת התפקידים הרבה שהייתה בתקופה האחרונה בהנהלת-חשבונות, אבקש לדעת מי העובדים בהנהלת-חשבונות ומה תפקידו של כל עובד.
           מדוע לא פורסם מכרז פנימי כאשר ליאורה מעודד סיימה את תפקידה בקיבוץ?
           מדוע לא פורסם מכרז פנימי כאשר עינת אלון, המחליפה של ליאורה, סיימה את תפקידה?
           מדוע לא פורסם מכרז פנימי כאשר אורי מקיבוץ יגור, המחליף של אהרל'ה ליבנה כתמחירן, סיים את תפקידו?
           הבנתי שצביה ויסברג, שהייתה אחראית במשך עשרות שנים על התקציב והייתה הכתובת לכל שאלה, סיימה את תפקידה כאחראית על התקציב, מדוע לא יידעו את הציבור על כך?
           אבקש לדעת מי הכתובת לשאלות, הערות ובקשות שקשורות לתקציב, ובאילו ימים ושעות ניתן לפנות בנושא.
           אבקש לדעת את ימי העבודה והשעות, כולל מייל וטלפון, של מנהל הנהלת-חשבונות, כדי ליצור קשר ולברר דברים הקשורים בתשלומים שונים.

תודה, עינת תומר

לעינת שלום רב,

הנהלת-חשבונות של הקיבוץ הינה מערכת המידע עליה מסתמך הקיבוץ, ובלעדיה לא ניתן לקיים את התנהלות הקהילה והעסקים. מערכת זו צריכה לתת שירות לגורמים רבים בזמן ובדיוק המרביים, תוך התייעלות בעבודתה. כאשר נכנסים עובדים חדשים למערכת, קיימת תקופת ניסיון. הניסיון נועד לבדיקה של שני הצדדים, ולעיתים בסופו, מחליט אחד הצדדים לא להמשיך את ההתקשרות. ההחלטה על סיום עבודה אינה בהכרח של הקיבוץ, לעיתים ההחלטה היא של העובד. את הסיבות להפסקת העבודה (אם מרצונו של העובד ואם מרצונו של הקיבוץ) אין באפשרותי לפרט.
מכרזים לתפקידים בהנהלת-חשבונות פורסמו בעלון, ולצערנו לא נמצא האדם המתאים מתוך הקיבוץ.


צביה ויסברג אכן היתה אחראית במשך שנים לנושא התקציב, עינת תומר נכנסה להחליף אותה ובעלון מתאריך 25.4.19 פורסם כי נגבה בק מחליפה את עינת שהחליטה לצאת. צביה ממשיכה לעבוד יום בשבוע, כדי לתת תמיכה ולוודא העברת מידע מיטבית.

נכון להיום עובדים בהנהלת-חשבונות: (מוזמנים לגזור ולתלות על המקרר)

שם        תפקיד    טלפון     כתובת מייל         ימי עבודה

איציק מור          מנהל     4516    itzik@ein-shemer.com            ב', ד', ה' (חצי יום)
אולגה ברצלבסקי ספקים, בנקים ותשלומים   4506    olga@ein-shemer.com             א'-ה'
נחמה רימון         ספקים ואחרים    4320    rimon@ein-shemer.com          ב', ד' (חצי יום)
נגבה בק תקציב אישי        4505    negba@ein-shemer.com          א'-ה'
צביה ויסברג        ביטוח-לאומי ועוד 4324    zvia@ein-shemer.com             פעם בשבוע לפי הצורך
רות קרן ניהול תאגיד חקלאות וחשבוניות עסקים        4502    מייל יפתח בהקדם א'-ה'
איתי מילוא         תמחירן  4520    itay@ein-shemer.com ב', ד'/ה' (לפי הצורך)
הגר צ'נסקי         חשבת שכר         4503    masha@ein-shemer.com         א'-ה'

מזמינה את החברים לפנות בשאלות ישירות אלי.
אני עובדת בימים א' (ביטוח), ב', ד' (משאבי אנוש).
כמו כן ניתן ליצור קשר בטלפון 052-3750991 ובמייל sarit@ein-shemer.com.
בברכה, שרית אלימלך

יום שישי 16.8.19 – טו' באב
בשעה 21:00
במועדון לחבר.
בואו ב-לבן.