חפש בעלונים קודמים

עלון 55 (2018) (6155) ח' כסלו תשע"ט


אמרו לו//פלויצ'יני.תרגום: עלי מוהר


זהו סיפור עצוב על ילד
אחר כך נער, היום כבר איש,
הוא לא שמע קולם של אלה
שהזהירו, הוא נשאר אדיש,
הוא לא שמע מה שאמרו לו
לכן היום הוא בעסק ביש.
אמרו לו שהחיים זה לא משחק
וקונצים פה אין,
אמרו לו שהוא מוכרח להיות חזק
כי אוי לו למסכן,
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתבגר,
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער.
עוד כשהיה כולו רק ילד
בבית הספר העממי,
עוד כשתלה בשמי התכלת
מבט עצוב קצת וחולמני,
כבר אז עינו הייתה פוזלת
אל חבצלת האדמונית.
אמרו לו שיתרכז בלימודים כי זה החשוב,
אמרו לו שמבנות וריקודים
יהיה סוף עצוב,
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתגבר,
אז הוא לא למד שום לקח,
אין לו שכל גם להצטער.
גם כשהלך לכדורגל
הוא לא חיפש לו רק ניצחון,
ובהתלהבות של עגל
ויתר על שקט וביטחון,
ועד היום הוא עם הדגל
ועם הצבע הלא נכון.
אמרו לו שהחולצה האדומה
זאת לא מציאה,
אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה
ואין יציאה,
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתבגר,
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער.

השבוע בקבלת השבת:
כמה יפה פורח הלילך
צמחים ופרחים בשירים
על פרשת "ויצא" – עפרי גבאי-ארסטר
------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום

מאמר מערכת

מסע קצר בזמן. שנות ה-90. כמו בכל יום, כל ילדי הכדורגל של עין-שמר נאספים אל מגרש הבלטות הישן והטוב. אבל זהו לא יום רגיל, זה יום של משחק של הפועל המעפיל באולם שלנו. וביום שכזה יש דבר אחד שחשוב וקרדינלי - לא נגד מי משחקים, וגם לא האם ננצח או נפסיד, הדבר החשוב ביותר לנו ילדי עין-שמר, הוא האפשרות להיות "מגלגל כדורים" במשחק. אני כבר לא זוכר בדיוק את הליך הבחירה, אבל יום בו זכיתי והשתחלתי להיות על המגרש עם האלילים גבוהי הקומה ויפיי התואר, היה יום מיוחד במינו עבורי. והכי כיף, היה להיות בעמדה שבה מסרתי את הכדור לשחקן שהגיש את הסרב. זה היה האולימפוס של ילדותי. מוזמנים להיכנס לקישור הזה:
 https://www.youtube.com/watch?v=FnZY0L2Yk7w ,
ממשחק עבר באולם, ולנסות לזהות את המגלגלים בני המזל.

עלון זה יוקדש למעופפים ולאוהדים של קבוצת הכדורעף שלנו. תמצאו בו סיפורים אישיים וכן ראיון (בלעדי!) עם מאמן הקבוצה זהר בר-נצר. קריאה מהנה.

נועם גרוסמן
עורך מדור הספורט של עלון עין-שמר


אני והכדורעף//זהר בר-נצר
מראיין נועם גרוסמן
"אני רוצה להביא את הקבוצה כאן,
להצלחות שהיו לי עם מכבי תל אביב"

למעלה מ-2 עשורים אחרי שעזב, שב זהר בר-נצר, מגדולי המאמנים הישראלים בכדורעף, אל כור מחצבתו – הפועל המעפיל. מדור הספורט התיישב איתו לשיחה מעמיקה, על הבטון הקריר והנעים שמחוץ לאולם הספורט.


אחרי מעל 20 שנה במכבי תל-אביב אתה חוזר הביתה. איך התחושה?
קודם כל אני מאוד נהנה, תחושה מאוד טובה לחזור אחרי 21 שנה במכבי. תמיד היה לי איפשהו בראש לחזור לפה ותמיד דיברו איתי והייתה הרגשה שזה אוטוטו קורה. התנאים הבשילו, אחד מהם הוא שהבן שלי בן ה-8 התחיל לשחק כדורעף במשגב, וגם זה שבמכבי הרגשתי קצת תחושה של מיצוי ובשנים האחרונות כבר פחות נהניתי שם, אז ההצעה לחזור באה בדיוק בזמן.

מה עבר לך בראש ובלב בתחילתו של משחק הבית הראשון?
היה מאוד מרגש כי את רוב האנשים פה אני מכיר, גם את אנשי הכדורעף מעין-שמר, גם 30-40 איש שהגיעו מהמעפיל, את ההורים של השחקנים - אני מכיר את כולם. פתאום לבוא לאולם של 400 איש, וזה שלך ויש לך שייכות למקום ולאנשים, זה היה מאוד מרגש בהתחלה. מאוד אהבתי גם את ההפנינג שנוצר פה, את האירוע, שזה לא רק משחק.

אחרי שהיית בפסגות של הכדורעף הישראלי, כמאמן מכבי תל-אביב עם תארים ומשחקים באירופה וכמאמן נבחרת ישראל, מהי המוטיבציה שלך לאמן כאן מעבר לחיבור הרגשי?
המוטיבציה שלי היא הרצון להביא את המקום הזה, למקומות בהם הייתי עם מכבי. גם של אירופה וגם של תארים בארץ. אנחנו עוד בשלב מאוד מוקדם, בו אנחנו בונים את המערכת, כי היא לא הייתה בנויה באופן הכי מקצועני ולא מבחינה ארגונית. ביחס ל-3-4 הקבוצות האחרות בצמרת, התקציב שלנו הוא מאוד נמוך. השנה הצלחנו לעשות גיוס כספים שהכפיל את התקציב הבסיסי, אבל עדיין כדי לבנות פה משהו, אתה צריך להעלות את התקציב, ואם בסיס התקצוב מהמועצות לא יעלה, יהיה מאוד קשה. אני מאוד מקווה שהגיוס שאנחנו


עושים וכל האירועים וכל החיבור לקהילה, כן יביאו ספונסרים ועוד כסף שאולי אנחנו לא צופים, כי בסוף הספורט המקצועני היום תלוי מאוד בכסף. אם נרצה להביא שחקנים ישראלים טובים וזרים טובים, ולתת להם תנאים טובים של אימון, אז הדברים תלויים בכסף.

כבר עכשיו הבאת איתך שחקנים טובים.
הבאתי שחקנים טובים, אבל בוא נגיד שהבאתי את מי שיכולתי להביא בסיטואציה הזו, ויכול להיות שבגלל זה הקבוצה קצת פחות מאוזנת. כשנרצה להביא שחקנים ספציפיים לתפקידים מסוימים, נצטרך פה יותר כסף. היתרון הגדול שיש פה, שאותי הכי משמח, זה שיש פה קהילה. במכבי היינו יכולים לקחת אליפות מול 30 איש. נכון שהיו שנים שלקחנו ועשו החרמות על הכדורגל והכדורסל, אז מילאו את הדר-יוסף, אבל בסוף הבאנו את האליפויות מול מעט קהל, או קהל שבא רק למשחק האחרון. פה היו 400 איש במשחק הראשון, היו 500 איש בעין-החורש, לא היה מקום לשבת (!). העניין הזה של הקהל והקהילה מסביב, נותן נפח נוסף למה שאנחנו עושים.

מעבר למטרת החיבור לקהילה, מהן המטרות המקצועיות לעונה זו?
נוצרה סיטואציה שפתאום הוד-השרון, שתמיד נאבקו איתנו על המקום בצמרת, מאוד התחזקו והביאו 3 זרים, ומכבי בסוף התחזקו והביאו עוד שחקנים, ובטח גם כפר-סבא יתחזקו; אז המשימה היא קצת יותר קשה ממה שחשבתי שתהיה בהתחלה, אבל המטרה, בעזרת השחקנים הטובים שהבאנו, היא לעשות עוד צעד ולהגיע למקומות 1-4. לאחר מכן אלה כבר סדרות פלייאוף, שהכל בהן פתוח. מטרה מקצועית נוספת היא לקדם שחקנים צעירים כמו רויטמן, ססלר, נוח וקבקוב, ולהפוך אותם לשחקנים שאולי בעתיד נוכל לבנות עליהם כשחקני שישייה בקבוצה שתרוץ לאליפות. והמטרה האחרונה היא ארגונית - להפוך את המקום הזה למקצועני יותר, מאורגן יותר וכזה שמקבלים בו הרבה יותר שעות כדורעף.

לסיום, השנה פרש ממשחק אמיתי ששון. ללא ספק סמל מקומי. איך אתה רואה את התרומה שלו לאורך השנים?
קודם כל אמיתי היה אחד השחקנים שתרמו הכי הרבה למקום הזה, כי היה לו איזה נפח נוסף והוא תמיד היה פה ואף פעם לא דיבר על ללכת למקום אחר, וזה כשיש בארץ מחסור בשחקני אמצע שזה התפקיד שלו. אין כבר שחקנים כאלה כמו אמיתי, אין שחקנים שכל הזמן פה. גם הצעירים כאן, אתה תראה שאם לא נמצא להם מקום טוב, הם יברחו. אמיתי, רביב שחר וכל הדור הזה של הקבועים, שהיו פה חלק מהאווירה תמיד - מאוד חסרים.


אני והכדורעף//מורן בצר


כשסיגל התקשרה אלי ואמרה לי "עין-שמר", "כדורעף" ו"משפחת בצר"... הלב קפץ, וכמו במסע במכונת זמן, חלפו לנגד עיני אי אילו עשרות שנים, רצופות רגעים של שמחה ועצב, הצלחות וכישלונות, חוויות בלתי נשכחות בין אם טובות ובין אם פחות; אבל מעל הכל והכי חזק, חוויתי שוב את ההתרגשות ואת האהבה שיש בי למשחק, ששזור בנוף ילדותי הקיבוצי והמשפחתי.
נזכרתי באימי – רותי בצר, שחידשה את חוג הכדורעף כשהיינו בכיתה ד' או ה', ובאביטל בן אברהם שהחליף אותה כשנפצעה קשה מאוד בתאונה הארורה ההיא, נזכרתי באיתי משיח שחידש את ימי הקדם של כדורעף הנשים בקיבוץ, ברובי משיח שליווה אותי כברת דרך ארוכה, בנירה כהן, ליבנה אנגל, שרי חרודי וגילה לביא שקיבלו אותנו לחיקן ולקבוצת הבוגרות, בנסטור אפשטיין ויוסי גבע, נזכרתי בהורים שלי – רותי ונדב בצר - שנסעו בכל הארץ למשחקים שלי וניסו לחנך את השופטים שטעו... נזכרתי בקריאת "פעם אחת דרור", בסוסים שאהבתי כל-כך וריחם באולם נתן לי כוחות כל פעם מחדש, נזכרתי בעידוד ובראש מועדון האוהדים הלא רשמי - בני צמח, נזכרתי במסע נבחרת ישראל בו החלפנו סיכות עם נבחרת איראן בהיחבא, נזכרתי במלכות יופי שצמחו מהענף, במנהיגים ומנהיגות שנמצאים בכל תחום, באלו שעדיין פה ואלו שכבר לא, בדור הצעיר והנהדר, אבל... התבקשתי כאמור לספר על חוויה אחת, והשאלה היא איך לוקחים כמעט 50 שנה בהן אני קשורה לענף האהוב, ומוצאים רגע אחד... טוב אז יהיו 2 או 10...

זיכרון ראשון - אני בת 5 או 6, מגרש הספורט הפתוח, מצטופפים כולם לראות משחק של קבוצת הגברים, תחושת אחווה, גאווה ויחד, הכלב שלי- בוקי הענק, נבחר להיות הקמע של הקבוצה ואין מאושרת ממני.

זיכרון שני - "מבואות עירון" אחרי שנות הפסקה, חלום חיי מתגשם ופותחים קבוצת כדורעף לנערות...

זיכרון שלישי – קבוצת הנערים של "מבואות עירון" לוקחת את אליפות בתי הספר והם טסים... החלטה: אנחנו גם יכולות לעשות את זה...


זיכרון רביעי – אני קפטנית הקבוצה המאוחדת שלנו ושל עין-החורש, האולם בעין-שמר מפוצץ בקהל, תחושת גאווה, אושר ויחד, עימותים ברוח טובה עם קהל הקבוצה הנגדית, מנצחים או מפסידים, ביציאה מהאולם, ועדת הביקורת של שלמה שחר, אהוד דקל ז"ל ואחרים, ובבית אמא רותי ואבא נדב, מחכה לי כל פעם והופכת אותי לנחושה יותר וטובה יותר...

זיכרון חמישי – שנת 1993, גמר טורניר המכבייה, אני על המגרש, אדומה, מזיעה, עם טירוף בעיניים; בקהל איש רזה וגבוה יושב בסמוך לידידי צחי אלבז (הכדורעפן). למחרת אני מקבלת טלפון מאחד גבוה ורזה, שטוען שראה אותי משחקת ושהוא עצמו שחקן כדורסל בליגת העל, והשאר היסטוריה... 25 שנים אחר כך, אנחנו חוגגים יובל שנים להולדתנו (שלא יתרגזו עלי בקבוצת "אגוז", אז אני עוד כמה חודשים)... וחצי יובל ביחד...
(קוראים לו איציק תייר).

זיכרון שישי – שנת 1997, איציק ואני כבר הורים, אני כבר קפטנית הקבוצה המקומית ושחקנית נבחרת ותיקה, וסוף סוף חווית הדאבל הראשון - אנחנו אלופות המדינה ומחזיקות הגביע. הגשמתי חלום שחלמתי, והפנמתי את המוטו של חיי: עבודה קשה, התמדה ונחישות - מביאות למצוינות ולהגשמה. מסר שמלווה אותי מאז ולעולם.

זיכרון שביעי - שנת 2000, אני חברה בהנהלת איגוד הכדורעף הראשונה. מסע לשינוי סדרי עדיפות, מקימים את האקדמיה בווינגייט, מקימים את "פרויקט זלינגר", מייצרים שוויון תקציבי...

זיכרון שמיני - לימודי דוקטורט, גם הם כמובן מחוברים בנימים לענף הנפלא שלנו, הופכת לחברה בוועדת המאמנים של התאחדות הכדורעף העולמיתFIVBבלוזאן, שוויץ. רגע שיא נוסף של מפגשים עם מאמנים ושחקניות.ים, שראיתי אותם עד היום רק בפוסטרים, וביחד מנסים להוביל שינויים ובעיקר עדכונים בענף, מבלי לפגוע במהותו וייחודיותו.

זיכרון תשיעי - שנת 2008, רותי בצר - השחקנית המיתולוגית אז ומנהלת הנבחרת היום, וזלינגר - המאמן שלה אז ושל הנבחרת היום, מעפילים יחד שוב, אחרי 40 שנה בדיוק, מהמוקדמות לאליפות אירופה. אני באולם עם דגל ישראל - בום! סגירת מעגל, כן אנחנו יכולות ויכולים, אם אנחנו רק מאוד-מאוד רוצות.ים ולא מוותרות.ים.


זיכרון עשירי - דנה תייר, בתי הצעירה, מתאהבת במשחק, נהנית מהאימונים, לא בטוחה שיש לה את אותם חלומות שהיו לי (בטוחה שלא...), אבל יודעת שהיא חווה את אותם רגשות של יחד, של אחווה ושל גאווה.

מחשבה נוכחת: אני בת 49 וקצת, זה הרבה זמן... (סתם, אנחנו רק החכמנו לא הזדקנו), אבל למצוא בגיל כל-כך צעיר, תחביב שהוא אהבה ושהוא גם דרך חיים, זה מזל ומתנה גדולה, וזה ידידי.ותי הסיפור מהו הכדורעף בשבילי:
זה האני, זה המשפחתי, זה הקהילתי, זה הלאומי וזה הבינלאומי.
הכרתי עולם, הכרתי אנשים ונשים מדהימים ומדהימות, זכיתי לפגוש את איציק תייר בזכות הכדורעף ולהקים משפחה אדירה, זכיתי במשפחה תומכת עם אמא שהיא מותג בתחום, אבא נדב שתמיד שם בשבילנו, מאמין ושואף, רותם אחותי שעשינו יחד חלק גדול במסלול הזה והוכחנו בכל מקום ששתיים זה יותר מאח(ת)ד, אחיותיי הצעירות, שהרגיעו את אבא, יערה שהפכה למהנדסת ומנור הרקדנית, והכי חשוב - בזכות הכדורעף תמיד היה ויישאר בתוכנו הניצוץ הילדי, התמים, ששומר את רוח הספורט והמשחק בקרבנו, וגורם שתמיד נאמין שהיכן שרוצים, מוצאים את הדרך להשיג...
תודה שאפשרתם לי כל אחד ואחת בדרכו.ה, לחוות את כל אותם רגשות ורגעים שהפכו אותי למי שאני היום.



מורן בפעולה


אני והכדורעף// אדם אלון
ובמילים אחרות: 9 וחצי השנים בהן הייתי קרוב מאי-פעם למהות הבסיסית, העמוקה והאותנטית ביותר שלי...

את צעדיי הראשונים בענף הכדורעף, עשיתי בתחילת כיתה ד׳ (גיל 9.5) ב-3 גזרות שונות: בהפסקות בין השיעורים על מגרש חברת הילדים, פעמיים בשבוע במסגרת חוג אותו העבירה לקבוצתנו רותי בצר, מורתנו לספורט דאז ושחקנית-עבר מפוארת בפני עצמה, ופה ושם באימונים ״אחד על אחד״ עם אבי מנו באולם ״בית הבנים״.
החיבור עם הכדור והרשת היה מיידי, ולרגע לא הבטתי לאחור. לא נזקקתי ליותר מדי הסברים והדגמות, על מנת לבצע פעולות שונות על המגרש. הייתי מסוגל לייצר מהלכים תוך כדי משחק, שפעמים רבות הפתיעו גם אותי.
הכדורעף היה טבוע ומושרש בי מן היסוד, ומהר מאד הפך למוטיב מרכזי בחיי. בניתי מעין תדמית כזו, מעין מותג, מעין קמפיין מתמשך אשר הסלוגן שלו היה, כך לפי הרגשתי כמובן: ״אדם אלון והכדורעף - חד הם״.
התקדמותי היתה מטאורית במונחים של אז, ותוך מספר שנים, בכיתה ז׳ ליתר דיוק, נחשבתי לאחד משלושת השחקנים הטובים בארץ, כשאני מסוגל להגיש את מכת הפתיחה בקפיצה, ובהתקפה להנחית את הכדור מעבר לקו שלושת המטרים - כישורים המאפיינים שחקנים בגיל מבוגר יותר משלי. במשחקים שהיינו מארגנים בחברת הילדים או על המגרשים הקטנים ליד בתי מגורי הקבוצות ב״מבואות-עירון״, הזמנו שחקנים מכיתות גבוהות מאיתנו להתמודד מולנו, ופעמים רבות יכולנו להם והבסנו אותם.אני אפילו זוכר שיחת-סלון, אותה קיים בזמנו אבי מנו עם גיורא הלפרין, כוכב העבר של הפועל המעפיל הגדולה, נבחרת ישראל ואיש מקצוע ותיק; במהלכה טען בפניו כי אני ״הכישרון הכי גדול שקם בעין-שמר מאז ימי הזוהר של אהוד דקל״ (אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי בחיי, על אמת...). בד בבד, העניין שגיליתי בענף יצא מתחומי המגרש ולעיתים אף נדד הרחק אל מעבר לים:
בכיתה ו׳, בזמן שילדים בני-גילי קראו בשקיקה את ״מעריב לנוער״, אבי חתם עבורי על ירחון הכדורעף האירופי ״Euro-volley״ (בשפה האנגלית), אשר נשלח אליי אחת לחודש ממערכת העיתון בבריסל בירת בלגיה. הקפדתי לקרוא את כולו, מבלי להחמיץ ולו את המאמר הצדדי והקצר ביותר.
בספטמבר 1988, שבועות ספורים לפני אולימפיאדת סיאול, עשה מנו אלון את הצעד הבלתי-ייאמן ורכש במיטב כספו מכשיר וידאו נוצץ וחדיש לצורך הקלטת התחרויות. אני התעניינתי במיוחד בטורניר הכדורעף האולימפי, והייתי

מקליט כל בדל שידור משם ואח״כ חוזר וצופה בו פעם אחר פעם. השיא היה במשחק הגמר הנהדר בין ארה״ב לברה״מ הגדולה (הסתיים בתוצאה 1:3 לאמריקאים), בו צפיתי לפחות 100 פעמים, תוך שאני זוכר ומצטט במדויק את כל מהלכיו. מיד אחר-כך הייתי לוקח
כדור ומנסה לחקות את תנועות השחקנים על הדשא מול בית הוריי.
בכיתה ח׳ קיבלתי מחמי סל את תפקיד כתב הספורט המקומי, אשר אמון היה על העברת הדיווחים למערכת ״ידיעות אחרונות״, אודות משחקי הבית של הפועל המעפיל/מנשה, תוך שאני מתאר בקצרה את מהלך ההתמודדות, נותן ציון לכל שחקן ומציין לבסוף את שם השחקן אשר היה לדעתי המצטיין במגרש.
בסוף אותה שנה הוזמנתי אחר כבוד, להיות חלק מסגל נבחרת הנערים של ישראל והגאווה היתה גדולה. במקביל, המשכתי לשחק בקבוצת הנערים המקומית של ״המעפיל/מנשה״ ובאליפויות בתי הספר השונות במדי ״מבואות-עירון״. הקרבות האדירים מול ״רוגוזין״ קריית-אתא, ״נעמן״ מטה-אשר, ״מעיין״ עין-החורש ו״גלילי״ כפר-סבא היו צמודים, אמוציונליים ועקובים מדם. במקום בו הרגשתי חזק, גבוה, בטוח ביכולתי והטוב מכולם; הייתי צורח, מדרבן, מתווכח, מתעצבן, בוכה וצוחק בעת ובעונה אחת. הייתי הפסיכופת, הרוצח, המטורף, ה״פה הגדול״, ה״מאת׳ר-פאקר״ האולטימטיבי, שלא ידע

מנוח ולא ויתר עד שווידא כי כל ליבו בשלמותו ״הושאר על המגרש״ - בניצחונות ובהפסדים כאחד. סיכם זאת טוב מכולם מאמני דאז רובי משיח, אשר ביחד עם אחיו איתמר מחזיק במניות רבות להצלחתי באותן שנים, כשסיכם לאמי אורנה את יכולתי בעוד משחק דרמטי בו ניצחנו על חודה של נקודה: "אדם הינו שחקן שהוא קבוצה שלמה. ככל שיענו אותו (יעמיסו על כתפיו אחריות רבה יותר) - כן ירבה וכן יפרוץ".
התאמנתי ושיחקתי במספר מסגרות בו-זמנית ובאופן יומיומי, נהגתי להישאר אחרי האימונים באולם הספורט על מנת לדהור במעלה הטריבונה הלוך ושוב לצורך חיזוק רגליי, קפצתי מעל משוכות לשיפור הניתור והכוח המתפרץ, הרמתי משקולות בחדר הכושר לחיזוק הגוף, יצאתי לריצות-שדה ארוכות בסביבת הקיבוץ לשיפור סיבולת לב הריאה שלי, ויתרתי לא-פעם על הנאות בני-גילי כשכיתתי את רגליי למחנות האימון של נבחרות ישראל לנערים ולנוער ברחבי הארץ בסופי-שבוע ובחופשים; והכל במטרה אחת - להיות הטוב ביותר בענף הספורט בו בחרתי לעסוק.
בשיא יכולתי, בגיל 18, הייתי שחקן הרכב/מחליף ראשון בקבוצת ליגת העל של הפועל המעפיל/מנשה (עונות 1993-1995), ובמקביל כאמור הייתי חלק מסגל נבחרת הנוער של ישראל, אשר התמודדה באביב 94' על מקום בטורניר הגמר של

אליפות אירופה במשחקי המוקדמות, שנערכו בריגה בירת לטביה.
תכניותיי להתקבל ללימודים במכללה בארה"ב, לצורך השגת תואר-ראשון במקביל להיותי שחקן קבוצת הכדורעף של הקמפוס מיד לאחר שירותי הצבאי, נקטעו באבחה אחת, כששלטונות צה"ל לא בדיוק התרשמו ממה שסיפרתי להם עד כה, והעדיפו להתמקד בקב"א (קבוצת האיכות) הגבוהה שלי ונתוני הפיקוד והקצונה המבטיחים שזוהו בי (נניח...), ושלחו אותי ללא כל יכולת התנגדות, לזחול, לרוץ ולהסתער על הגבעות ובשטחי האש סביב בסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל סמוך לערד. הפסקה מוחלטת של עיסוק בענף ספורט למשך 3-4 שנים (כפי שארע במקרה שלי),

במהלכן נשלח הספורטאי לאחוז בנשק ולשמור על גבולות המדינה, בדיוק בתקופה הקריטית בין גילאי 18-21 בהן עתיד הוא לפרוץ ולהפוך לכוכב - עלולה במרבית המקרים להוות ״מכת-מוות״ לקריירה שלו. אבל היי, לא נתכנסנו כאן כדי לספר על מעלליי בצבא ההגנה לישראל, לבכות על חלב שנשפך או להלין על קריירה מבטיחה שהתפספסה לה - אנחנו כאן בכדי לחגוג 9.5 שנים מהנות, מאתגרות, אמוציונליות ואינטנסיביות, בהן הייתי קרוב מאי-פעם, כך עפ״י הרגשתי וההכרות שלי עם עצמי - למהות הבסיסית, העמוקה והאותנטית שלי ביותר...




אני והכדורעף// רביב שחר



מתי התחלת לשחק ולמה?
בשנות ה- 80 המוקדמות, כיתה ב' בערך. כולם שיחקו, גדלתי לתוך זה, זה מה שהיה בקיבוץ, אבא שלי שיחק...
היינו משחקים כל הפסקה במגרש של חברת הילדים.
אני זוכר שהייתי נוסע עם אבא שלי למשחקים, והולך לצפות בכל המשחקים במגרש שלנו.

מתי זה נהיה רציני?
במוסד זה נהיה יותר רציני. במהלך השירות הצבאי (הייתי שריונר בחטיבה 7) שיחקתי פה ושם כשהתאפשר לי, ואחרי הצבא חזרתי לזה והמשכתי. 30 שנות קריירה בתפקיד מוסר.
היה לי ברור שאני ממשיך.
כשהגעתי לקבוצה הבוגרת והתחילו לשלם לי, זה היה פרנסה בנוסף לכך שעבדתי כל השנים ברפת.


האם היו לך הפסקות?
לא. אפילו כשיצאתי לטיול הגדול בחו"ל לחצי שנה, לא פספסתי עונה.
היתה שנה אחת ששיחקתי בחדרה בליגה השנייה, אחרי שפרשתי. אבל אז חזרתי מהפרישה, ושיחקתי עוד מספר שנים בליגת העל.
היתה גם שנה ששיחקתי במכבי ת"א כדי לנסות. היו לי לאורך השנים הרבה הצעות מקבוצות אחרות ולא רציתי ללכת, אבל באותה שנה היה בקבוצה מצב שהתאים לי.




אנשים בתחום שאתה זוכר לטובה?
את המאמנים שלי, במיוחד בגיל צעיר: אהוד דקל, רובי משיח, איתי משיח, יוסי גבע, נסטור אפשטיין.
שחקנים בולטים בקבוצה: סורין פופ הרומני וג'פרסון הברזילאי.


מה הלאה?
היום אני משחק ברמה חובבנית, בליגה הלאומית ב"המעפיל", יחד עם אמיתי ששון ויובל אפשטיין. גם הבן הגדול שלי - ענבר - משחק והוא רציני וטוב.

בהסתכלות לאחור, מה הכדורעף נתן לך?
המון – עיסוק ספורטיבי, ערכים, קבוצתיות, רצון לנצח,ובראש וראשונה הנאה.
אני אוהב מאוד את המשחק. עד היום.




אני והכדורעף//
אורי אפק (המשך)


המשחק ההיסטורי-הרואי גלטסריי-עין שמר ותרומתו האולימפית לישראל:
סינם ארדם ידידי, היה מאמן גלטסריי. לימים היה למיליארדר, יו"ר הוועד האולימפי הטורקי, ומספר 2 כסגנו של סמרנץ' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי. היינו נפגשים רבות בכנסים וישיבות, ותמיד זכר להגיד: ""Ein-Shemer - best hotel in the world (עין-שמר - הטוב במלונות העולם), ויחדיו צחקנו, כי הוא נזכר בלינה בחדרי החברים, ובחדרי ההלבשה במלתחות בריכת השחייה.
 היה לידיד אמת לישראל, בתנחומים על רצח ה-יא' במינכן, בכניסתנו לאירופה, נגד אפלייתנו באסיה ובכלל...לצערי הוא נפטר לפני כ-4 שנים ונשארתי ידיד המשפחה.
חשוב להזכיר גם: האחים -מיכה ונדי מילשטיין, רובי ואיתי משיח, אסף וחנה מצקין (בנוסף לאלו שהוזכרו בעלון הקודם).
הקצינים - אל"מ דוד בן אשר ואל"מ עוזי מור. וגיורא ריפתין, אורי אשכולי, חגי ארליכמן ואביטל גבע.
אבי אלון היה יו"ר איגוד הכדורעף, קורט הרץ היה ראש המשלחת לאליפות העולם בפריס 1956. חנוך וילן היה בתפקיד בהתאחדות וגם גיורא ריפתין.
------------------------------------------------------------------------------------------
תמונות של נבחרת הארץ בכדורעף עם עדנה חרודי

מאת הכתבים הצעירים: נעמה אייזן, אביגיל כץ דגאי, רני ארבל-ויטמן ועומר יגודה

שלום ‏ילדי עין-שמר‏! השבוע ‏ראיינו ‏ילדים שמשחקים כדורעף בקיבוץ.
מקווים שתיהנו, עורכי "משמר לילדים".

אני והכדורעף
עם:
שי זרטל בת 10 כיתה ה'
מורן עזר בת 11 כיתה ו'
עומרי אלון בן 12 כיתה ז'
יובל צ׳אנסקי בן 11 כיתה ו'
רועי יגודה בן 10 כיתה ה'
למה בחרת בכדורעף?
‏שי: כי אני אוהבת ספורט. כל משחק עם כדור - אני נהנית ממנו. ראיתי את הכדורעף, ואמרתי שבזה אני רוצה להיות.
מורן: כי המשפחה משחקת ושיחקה, וגם כי זה כיף לי.
עומרי: אני חושב שזה ספורט מעניין וזאת מסורת בבית הספר שאני לומד בו – "מבואות-עירון".
‏יובל: בחרתי בכדורעף בגלל שאבא שלי היה שחקן, זה ספורט פופולרי בעין-שמר וזה גם מאוד כיף לי לשחק.
רועי: בחרתי בכדורעף כי זה כיף, וזה ספורט שנהוג לשחק אותו בעין-שמר.


מה זה כדורעף בשבילך?
שי: זה הכל. זה כיף, זה מתחבר אלי.
מורן: משחק כיפי, ספורטיבי, שאפשר להוציא בו מרץ, לרוץ וללמוד טכניקות.
‏עומרי: כדורעף בשבילי זה תחביב, ואני מקווה שיהפוך למקצוע בעתיד.
‏‏יובל: כדורעף בשבילי זה תחביב‏, ספורט, ומקווה ‏שגם מקצוע בעתיד.
‏רועי: בשבילי כדורעף זה כיף חיים.

כמה זמן אתה משחק כדורעף?
‏שי: מתחילת השנה, אבל אני כבר טובה וקלטתי את המשחק.
מורן: שנה שנייה, בקבוצה של כיתות ז'-ח'.
עומרי: אני משחק בערך חודש, מתחילת השנה.
‏‏יובל: אני משחק כדורעף ‏מכיתה ה׳, בערך שנה.
‏רועי: אני ‏משחק בערך שנה.

מה עושים במהלך האימון?
שי: מחממים את השרירים, עושים מתיחות, ואז עושים תרגילים, לרוב בזוגות, כל אחד לפי הרמה שלו. ובסוף עושים משחק. האימון הוא לבנות מכיתות ג'-ו'.
מורן: עובדים על תחתית, עלית, הנחתות וסרבים, ודברים חדשים כמו הצלות.
‏עומרי: בהתחלה אנחנו עושים חימום, ואז אנחנו עובדים על היסודות של הכדורעף, ובסוף אנחנו ‏עושים משחק.
‏יובל: באימונים אנחנו עושים חימום ותרגול, ואז ‏אנחנו משחקים.
‏רועי: באימון עושים חימום ואז כל מיני תרגילים ובסוף ‏משחקים כדורעף.


בסוף השבוע הבא, במשך 3 ימים (22-24 בנובמבר), מתקיים בפרדס-חנה פסטיבל גדול בשם "דרך הנדיב" - סדנאות, הרצאות, תיאטרון רחוב, מופעים מוזיקליים ושאר ירקות - וכל זאת ללא תשלום. ההרכב שלנו, "דרך ספר", משתתף בפסטיבל זה, כשאיתנו זמרת אורחת בשם סילביה קיגל - שתבצע שירים מדרום אמריקה. קובי גרוסמן
דרך ספר
מופע מוזיקלי בשיתוף קהל
על ספרים, אנשים ומה שביניהם.
זמרת אורחת: סילביה קיגל
יום חמישי 22.11.18 בשעה 20.30
ב"בית מכנס" – דרך הנדיב פרדס-חנה
(בכניסה לבית הספר החקלאי),
במסגרת פסטיבל "דרך הנדיב"
הכניסה חופשית

תשתיות שפירא - בואו נדייק...//אמיתי ששון

בסוף השבוע הזה, אנו מתבקשים לאשר את עלות חידוש התשתיות בשכונת שפירא. מכיוון שהעלויות הן הרבה מעבר להיתכנות הכלכלית (4.4 מיליון ₪), הוחלט על מספר הפחתות בפרויקט, ביניהן סלילת דרך כורכר במקום כביש (סה"כ 3.8 מיליון ₪ עד להשלמת חידוש התשתיות בשכונות וביצוע תוואי הכביש עד כורכר).
מדובר על כביש גרנדיוזי, שיעבור 2.5 מטר ממרפסות בתי חברים, כביש ללא מוצא וללא תועלת ומטרתו בעיקר להכשיר חניות. חשוב לציין שהכביש מתוכנן להיסלל במקום צמחייה טבעית, בסביבת עצים בני עשרות שנים. כביש שאינו מוביל לשום מקום, כביש כורכר אשר יגרום לביצות בוץ בחורף ולאבק נוראי בקיץ, וכמובן יפגע באיכות החיים של השכנים מסביב.אם הקיבוץ אינו יכול לעמוד בהוצאות כספיות של סלילת כביש תקני - עדיף לשמור על הקיים והירוק, ולא להרוס את האיזור עם כביש, שלא רק שאינו מסייע ומשרת את התושבים, אלא אף מזיק...
בהנהלות ראו לנכון להשקיע בחידוש התשתיות בשכונה ובשכונת הקומותיים, ולדחות את ביצוע הכביש בשכונה עד לאחר סיום הבנייה. אז מתוכננת בדיקה של המקורות הכספיים ומשמעויות תוכנית האב, על פיהם יקבע מה יבוצע. לפי החלטה זו נכון לבקש מחברי עין-שמר בעת הזו, אך ורק 3 מיליון ₪ כדי לבצע את שדרוג התשתיות, ולא 3.8 מיליון ₪.
לכן אני קורא להצביע נגד 3.8 מיליון ₪ לחידוש שכונת שפירא, ובמקום זאת להגיש מחדש לאישור החברים הצעה של 3 מיליון ₪ בעת הזו, כדי לצאת לדרך עם שדרוג התשתיות בשכונות. זה המעשה הנכון והאחראי.
כשמדברים על תשתיות בשפירא, כביש הכורכר נכנס לתמונה, ואני מבקש להפריד בין השניים:
כן, יש מקום לחידוש תשתיות: ביוב, תקשורת, חשמל וכו' בשכונת שפירא.
לא, לכביש כורכר שמגיע לשום מקום, לא פונקציונלי, מחייב כריתת עצים וצמחייה, והוא בזבוז כספי ציבור וזלזול בדיירים.
חשוב לי לציין שהצעה זו לא תעכב בשום אופן את הפרויקט, לא מבחינת היתרים ולא מבחינת תחילת העבודה על התשתיות.
אנחנו גרים פה, והכביש הזה יפגע בנו. אנא, אל תבזבזו את הכסף הציבורי של כולנו, כדי "לעזור" לנו במשהו שאנחנו לא רוצים.
כולי תקווה ששכונת שפירא תתמלא בקרוב בחברים חדשים, ובמיוחד בבנים שלנו שיחזרו הביתה. אמן.

דרך עוקפת שפירא//נוגה האולינג

אני פונה לכל חברי הקיבוץ שמתכוונים להצביע בסופ"ש, עם בקשה אישית קטנה מכל אחד ואחת מכם:
בין השאלות שיופנו אליכם, תופיע אחת הנוגעת להקצאת כספים לדרך עוקפת שכונת שפירא. אנא עצרו רגע לחשוב על הנושא.
מדובר בדרך לשום מקום, שאין לה שום תכלית ותועלת ממשית. אפילו מי שאותם היא אמורה לשרת – מתנגדים לה.
התכנון אינו כולל כעת כביש (כפי שנסלל למשל בחממה ג'), אלא דרך עפר מלכלכת ולא אסתטית, אשר עבורה ייכרתו עצים ותיקים, יחוסלו דשאים מטופחים, הנוף והטבע. מטרת התקצוב המבוקש היא להשאיר את העבודה חצי גמורה, ולהותיר אותנו בינתיים עם מפגע בטיחותי חמור, לצד לכלוך ואבק שיהיו בעיה בריאותית.
אותו פרויקט מיותר, ימומן בכסף ציבורי יקר, שכולנו ממילא מרגישים שאיננו מספיק כיום למטרות חשובות יותר.

אם לסכם, הרי שהרעיון המוצע...
-           מתוכנן כך שיהיה מפגע וסכנה לשנים ארוכות.
-           פוגע בסביבה, בנוף ובטבע.
-           מזלזל בכספי מיסוי ציבורי כבד.
-           מאיים על איכות חיי התושבים.

כחברת קיבוץ וכדיירת בשכונת שפירא, אני מבקשת את עזרתכם בהצבעה. אנא תנו קולכם נגד ההקצבה לדרך עפר, ותנו תקווה וזמן למציאת פתרון חלופי וטוב יותר לכולנו.


משולחנות ההנהלה

הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 16.11.2018 בשעה 9:00,
עד יום ראשון 18.11.2018 בשעה 14:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה בחדר האוכל
ביום שישי 16.11 בין השעות 11:30-12:30,
וביום ראשון 18.11 בין השעות 12:00-14:00.

להתראות, מיכה טיסר


גשם גשם בוא
ביום א' 11.11.18 ירדו 4 מ"מ,
ביום ד' 14.11.18 ירדו 4 מ"מ,
סה"כ ירדו עד עתה 43 מ"מ.


ביום שני 19.11.2018
בשעה 20:00 במועדון לחבר
שיחת קיבוץ מס' 11/18
על הפרק:
•           אישור סדר היום
•           בחירת ועדת קלפי – מועמדות:נחמה רימון, הגר צנסקי
•           עדכון נוהל עסקי חברים
•           עדכון הסדר חברים"חופשה מיוחדת"

חומר לאסיפה ניתן למצוא בתאי הדואר ובמייל.

הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 23.11.2018 בשעה 9:00,
עד יום ראשון 25.11.2018 בשעה 13:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה ב-ארכיון
ביום שישי 23.11 בין השעות 11:30-12:30,
וביום ראשון 25.11 בין השעות 12:00-13:00.

להתראות, מיכה טיסר

שרית אלימלך מסיימת קדנציה בסוף 2018. שרית מעוניינת להמשיך לקדנציה נוספת.

דרוש/ה מנהל/ת מש"א
תחומי אחריות:
•           הוצאה לפועל של החלטות ההנהלות השונות.
•           אחריות ניהולית על חשב/ת השכר.
•           עזרה לחברים במציאת עבודה.
•           עזרה לפנסיונרים במציאת עבודה מתאימה.
•           ריכוז צוות רשת ביטחון (השלמת הכנסה).
•           ריכוז צוות יזמויות.
•           ייעוץ לעובדי החוץ והנחייתם לגבי זכויותיהם ותנאי העסקתם.
•           הכנת חוזים לעובדים שכירים.
•           כתיבה ועדכון של הגדרות תפקידים.
•           אחריות על איוש משרות בקהילה, עסקים, ועדות (כולל מעקב קדנציות לאורך זמן).
•           ניהול מדיניות ותוכנית הדרכה לממלאי תפקידים.
•           עובדים זרים – אחריות על הצד האדמיניסטרטיבי.
•           ייעוץ והקניית כלים לממלאי תפקידים ומנהלי ענפים, בנושא ניהול משאבי אנוש.
•           אישור השתלמויות מקצועיות, שאינן על חשבון מקום העבודה.
•           אחריות להקפדה על מערך העסקה ופיטורין תקין על פי דין, ועל פי הכללים שנקבעו על ידי הקבוץ.
פורומים בהם משתתף/פת:
•           ניהול ישיר: צוות רשת ביטחון, הנהלת יזמויות, צוות שכר.
•           חבר/ה ב: ועד ההנהלה, הנהלת קהילה, צוות תיאום.
מקור סמכות: האסיפה הכללית.
כפיפות ניהולית: מנהל/ת קהילה ומנהל/ת העסקים.
היקף משרה: יומיים בשבוע (40%). קדנציה: 3 שנים.
דרך בחירה: צוות איתור יביא המלצה לאסיפת הקיבוץ. הבחירה בקלפי.
חברים הרואים עצמם מתאימים,
מוזמנים לפנות לאירית פואה במייל, בצירוף קורות חיים עד תאריך 30.11.18.


פותחים שבת
לפני שבוע, הפרשה הייתה פרשת "תולדות", שבמרכזה סיפורם של התאומים יעקב ועֵשַו. בהתאם לכך הנושא המרכזי של קבלת השבת היה "אחים". שלושה דוברים דיברו בערב זה:
גלי יגודה סיפרה על אימָהוּת לתאומים. אמרה שזאת חוויה מיוחדת, שיש בה גם קשיים אבל גם שמחה גדולה. העלתה מספר קשיים, כמו למשל חוסר שינה בחודשים הראשונים, ומאוחר יותר, תופעת התחרות המתמדת בין התאומים וההתחשבנויות הרבות ביניהם.
ומן הצד החיובי: הדאגה שלהם אחד לשני כשהם בגן או במרכז הצעיר, וגם השיחות היפות המתפתחות ביניהם כשהם לבד בחדרם. תמיד יש להם על מה לדבר, הם באותו ראש.
מילת הקסם בגידול תאומים היא "נפרדוּת". צריך לטפח אותה, כי בבסיס שלהם עומד ה"יחד", ולכן יש לטפח אצל כל אחד מהם, את העמקת ייחודו ואישיותו העצמאית.
בקיבוץ שלנו, אמרה גלי, יש לא מעט תאומים, זאת קליקה איכותית להצטרף אליה. מרגש אותה להתבונן בהם, ולראות דרכם את השלבים הבאים המחכים לילדיה.
גלי הביעה תקווה שתאומיה לא יעמדו בפני דילמות ומאבקים כמו אלה שעמדו בפניהם של גיבורי פרשת "תולדות" - יעקב ועשו.
לסיום ציינה שהיא והראל מחזיקים מעמד באתגר ההורות הזה ואפילו נהנים ממנו...

מנו אלון סיפר על אחיו יונה אלון. בראשית דבריו הראה לקהל את הספר "כך להישאר לעולם", שלפני מספר חודשים יצא לאור. הספר הורכב מעשרות אלפי פיסות יומן, שנכתבו ע"י יונה ונמצאו בתיבה ליד מיטתו. ספר ייחודי, עדין, רווי פשטות וצמצום קיצוני.
ניתן להשאילו בספריית הקיבוץ (מומלץ מאד).
זהו סיכום דבריו של מנו: יונה עזב את הקיבוץ לפני 60 שנה. נראה שהוא הבן הראשון שעזב את הקיבוץ לצורך לימודים. בקיבוץ נחשבה עזיבתו כבגידה. יונה היה שונה מאד מבני הקיבוץ האחרים: מעולם לא נסע לחו"ל ולא היה לו רישיון נהיגה.
בשנותיהם הראשונות גדלו התאומים יונה ועלי ללא אם (הייתה מאושפזת שנתיים). החֶסֶר הזה בא לידי ביטוי חזק ביצירותיהם.
כשהיו בחברת הילדים היו אהובים על הילדים האחרים, והיה להם מעמד מאוד טוב. הם התבלטו בידיעותיהם הרבות. אצל יונה הכתיבה פרצה הרבה יותר מאוחר מאשר אצל עלי.

במוסד החינוכי יונה פנה לכיוון המוסיקלי, ולמד מוסיקה בתל-אביב. היה תלמיד מבריק בכיתה, אך התקשה לשאת את החיים החברתיים. אמר שהמוסד היה בעבורו מעין "בית כלא" וכך גם החיים בקבוצה החינוכית ("אורן").
בצבא הלך אמנם לשרת בקרבי, אך לא בהצלחה יתרה. כשנפלט מקורס קצינים, הגיע לתזמורת צה"ל כנגן חצוצרה.
כשהשתחרר וחזר לקיבוץ חיפש פתרונות עבודה, בתחילה בחדר-האוכל ולאחר מכן בשמירת לילה. עד שיום אחד אמר לו חבר צעיר: "יונה, הגיע הזמן שתעבוד!" ובאותו רגע גמלה בליבו ההחלטה לעזוב את הקיבוץ. בקיבוץ נזפו בו וראו בו בוגד.
הוא יצא חסר-כל מן הקיבוץ, פרט אולי לשמיכה ומזרון. שום דמי עזיבה.
למד באקדמיה למוזיקה אצל טובי המלחינים, ולא היה לו מה לאכול. חי בדלות נוראה...
בתחילת שנות ה-60 הכיר את אשתו יָפָה, וחייו נעשו מסודרים יותר. התחיל לעבוד, בתחילה כמנצח על תזמורת הגדנ"ע ולאחר מכן ב"קול ישראל".
יונה יצא לפנסיה מוקדמת והחל לעסוק בפילוסופיה כמקצוע. בשנים אלה הוא מוציא את ספרו הראשון "אין רשעים בעולם", ומצטרף לחוג-בית אצל פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהיה מתכנס אחת לשבוע בביתו של ליבוביץ'.
לאחר מכן החל יונה לרכב על אופניים עם בנו נועם. הם נסעו ממטולה עד אילת, עד שקרתה לו תאונה. ואז החל בפרץ כתיבת שירים. כתב שירים כואבים, היה לו סכסוך עם אמו רחלקה, והוא כתב דברים קשים עליה: "לא היתה לי אמא". 5 שנים לא הגיע לבקר (היא היתה אז כמעט בת 90). היה לה קשה, היא נפגעה וכעסה מאד.
בהמשך דבריו סיפר מנו, על מנהג של יציאה להרים ליום שיחות מהנה פעם בשנה, מנהג שהנהיג יעקב אביהם ונמשך גם לאחר שנפטר. הדוברים הראשיים בשיחות אלה היו עלי ויונה. אני ויורם, אמר מנו, בעיקר הקשבנו. היה זה יום מרתק.
בשנות חייו האחרונות עסק יונה בעיקר בכתיבה. הוא שמר מאוד על אורח חיים בריא, אך מחלת הסרטן גברה עליו, ולפני 4 שנים הלך לעולמו.

הדובר האחרון היה מליק גור, שבחר לספר על יונה בדרך מקורית, באמצעות השירים שכתב יונה על עצמו:

1.         את לִבִּי הנחתי לִפְנֵיכֶם
קָרוּעַ לִרְוָחָה
אַתֶּם
עשוּ בּוֹ כִּרְצוֹנְכֶם.
(מתוך "מסע ערב אל הנפש")


2.         תעודת זהות
אני יונה
מוֹרַי היו
אבי יעקב
ישעיהו ליבוביץ'
וְיָפָה אשתי
גדולים מהם
הטבע וְהַכְּאֵב.




3.         מהיכן באתי
תינוק מכוער
קטן
פּוֹזֵל
אָטוּם לַכֹּל
יְצוּר נִדָּח של הַטֶבַע
איש לא מִסְתַּכֵּל עליו

4.         המשורר
מַגָעַי עם בני אדם
כּוֹאבִים
אולי מפני
שֶחַיַי בשמים
וּבָאָרֶץ
אני זָר

5.         בְּיוֹם בּוֹ לא אֶהְיֶה
יתחילו שִירַי
לְדַבֵּר
(מתוך הספר "יומן שנה")


רוב תודות לשלושת הדוברים -גלי, מנו ומליק,
על דבריהם שתרמו כה רבות לקבלת השבת.

ענה ששון