תיאום
כוונות
הלבנה עמדה בטהרתה, ענן קל לא
העיב עליה. ממתנת הייתה בענווה שיבואו ישראל ויקדשו אותה, ככלה שממתנת לחתן שיבוא
ויפרוש עליה הינומא קודם שתיכנס לחופה. משעה שעמדה הלבנה לפני המקום ואמרה, אין
שני מלכים משתמשים בכתר אחד, ונזף בה בוראה ואמר לה: לכי ומעטי את עצמך, וקיבלה
עליה את הדין, קנתה לה מידת ענווה זו. ומאותה שעה, בכל פעם שהיא מאירה, מאירה אף
הענווה שבה
ונותנת לה חן.
*
הפגישה עם המח"ט הפעם,
בחצות הלילה בנפאח, הייתה אחרת לגמרי.
האיש המוצק, שעלה על הטנק
בפנים מאובקות, אמר בקול רך: שלום, אני המח"ט שלכם. הוציא חפיסת שוקולד וחילק
לנו. אני יודע, אמר, קשה לכם מאוד, אתם צעירים. גם לי קשה. לחמתי כבר בחיי מלחמה
קשה, אבל הפעם זו מלחמה אחרת, אחרת לגמרי.
החטיבה איבדה הרבה טנקים. שדרת
הפיקוד נפגעה.
נשארתם בלי מג"ד ובלי
מ"פ. קשה, קשה מאוד, אבל אני בטוח שננצח.
מי שיחזיק מעמד ינצח. מי שלא
יותש, ינצח.
*
שני הקטעים מתוך ספרו של חיים סבתו
"תיאום כוונות" בהוצאת ידיעות אחרונות/ ספרי חמד/עליית הגג
לממונה על תאריכים מיוחדים בלוח השנה
בהיותך
וותיק בתפקידך הרם, בטח כבר שמת לב למחזוריות הימים החודשים והשנים, המסדרת את הלוח
כך, שכל 19 שנים יחזור וייפול תאריך או מועד על אותו יום בשבוע.
לפני שני
מחזורים כאלה, בשנת 1973, ממש כמו השנה, חל יום כיפור בשישי-שבת.
אם
תרצה סוג של קדושה בריבוע. נכון שבתאריכי אוקטובר – יש תזוזה קלה, אך בינינו, מהי
תזוזה של יום כשמדובר במפעל חיים כמו זה שאתה אחראי לו?
תבין, מזה
38 שנים – זה כבר לא עוד יום כיפור בלוח שלך.
הייתי אז
"ילדה" בת 23 וגם לי, כמוך, היה תחום אחריות. קראו לזה: "המתנדבים
הדנים". הם היו חבורה שהציגה אפשרות למשהו שפוי יותר. מלחמות, צבא ופוליטיקה
- לא עניינו אותם.
גם לא
אתרי ארכיאולוגיה, מורשת קרב והיסטוריה יהודית. הם היו ממוקדים במטרה אחת: לצלות
עצמם לדעת בשמש ים תיכונית – ושיישרף העולם.
והעולם,
בלי שהרגשנו, באמת החל לבעור. אבל אנחנו – חגגנו.
אתה זוכר
איזו מדינה הייתה ישראל? יהירה, זחוחה, צודקת והרבה יותר פופולארית ומקובלת במשפחת
העמים. מרחפת על עננת הניצחון הגדול של 67', אפופה ריחות קטורת משכרת (ומשקרת)
שיצרה אשליית כוח ועוצמה צבאית שאין להם גבולות. עד היום – אין לנו גבול.
אולי
תזכור גם, שבני המחזור שלי, שהתגייסו בסוף שנות השישים ותחילת השבעים,לא זכו לחלוק
את תהילת
"ששת הימים", אבל אכלו בגדול, כ"סדירניקים", את פירותיו
הבאושים הראשונים של הניצחון ההוא, בצורת מלחמת ההתשה בקו התעלה ובארץ
המרדפים.
ובכל זאת,
בדרך נס, עברנו בין הכדורים – וצלחנו את השירות בשלום.
רובנו
מיהרו להתחתן וללדת ילדים.
ואז מגיע
סוף השבוע של יום-כיפור "ההוא".
כאחראית
על המתנדבים, מיהרתי להציע להם כרטיס טיסה בכיוון אחד.
בכל זאת –
יש גבול לכמה אחריות אפשר לקחת.
לסוף
אוקטובר של אותה שנה הגענו מבולבלים, פצועים וכואבים.
עם בטן
מלאה והרבה דברים שרצינו להגיד, לזעוק או לכתוב – לא ברור למי.
אז
ברשותך, למרות שעברו 38 שנים, הצעתי לחברים,
לשלוח מכתב אל מי שבא להם. לספר ולחלוק זיכרונות או מחשבות שיושבות בפנים. לשמחתי
כמה גם כתבו.
תקרא,
יצאו דברים מעניינים.
אני מודה
לך על הזמן ותשומת הלב. אולי נפגש בעוד 19 שנים מהיום, בתקווה שלא יהיו עוד
תאריכים "מיוחדים" כאלה בלוח שלך ושלנו.
נירה
לעמוס, "פפו" ז"ל וגלץ – הי!
כשפרצה
מלחמת יום כיפור - שהיתי בדנמרק. הנסיבות בטח מוכרות לכם: אם אני זוכר נכון,
גם לכם
הייתה "פגישה" עם מתנדבת דנית או נורווגית בשלב זה או אחר של החיים...
מהשעות
הראשונות של המלחמה הטלביזיה הדנית שידרה ברצף, כבר תמונות מאוד קשות מישראל. חלק
מהמקומות בסיני ורמת הגולן, היו מוכרים לי וזה לא היה קל לראות. אבל הכי קשה היה
לחשוב על האנשים והחברים הקרובים מהקיבוץ.
אני לא
זוכר היום איך בדיוק הצלחתי להשיג כרטיס טיסה, אבל תוך 3 ימים הייתי בשדה התעופה
בקופנהגן. גיליתי, לשמחתי, שעל אותה טיסה נמצאים גם שני חברי עין שמר:
משה שפירא
וציונה, שגם הם היו אז בדנמרק.
הגענו לארץ
ביום השלישי או הרביעי למלחמה וכמובן ישר "טסנו" לעין שמר.
אני זוכר
שהיה מין שקט. רוב החברה' הצעירים איתם ביליתי לפני זמן לא רב – אינם.
הדבר
הראשון היה ללכת למקום העבודה "שלי": למוסך. מצאתי שהכל מבולגן. הטרקטורים
עם ציוד אחר כמו קטפת הכותנה היו מפוזרים, מושבתים או מפורקים. ברור היה שהכל נעזב
באמצע עבודות ההכנה לקטיף הכותנה.
ואז נפגשתי
עם שלושתכם: איתן (פפו) דגן ז"ל, עמוס בן אברהם וגלעד (גלץ) גולדמן.
הייתם אז
מוסדניקים שעבדו בפלחה וחיכו לגיוס לצבא.
אתם הייתם
צוות הפלחה הקטן שאותו ניהל יצחק דנון,
שכמו היום, היה ונשאר המבוגר האחראי.
שלושה
חבר'ה בני 18, שבלי לחשוב פעמיים לקחו אחריות שקטיף הכותנה יהיה בזמן.
הפכנו
מיד לצוות.
עבדנו משעות
הבוקר המוקדמות עד שעות הערב, בהן המשכנו לחדר האוכל (הישן) או למועדון לצפות ביחד
בחדשות.
מי שהיה אז
בקיבוץ - נדבק לטלביזיה. החדשות היו לא טובות – אבל לנו, צוות הפלחה, הייתה משימה:
לקטוף את הכותנה. למיטב זכרוני – גם עמדנו בה.
רעיה, שגם
היא כמוכם מקבוצת "אלון", צוחקת עלי ואומרת שבאותה תקופה היא גרה עם
שלומית אלפרוביץ' ואני גרתי עם החולדות... אבל כל זה לא היה חשוב.
בהזדמנות
זו, חידשתי את הקשר עם שלומית ורמי דקל, שהיו המשפחה המאמצת שלי בסיבוב הראשון.
ואז הגיע
נובמבר – ואתם התגייסתם.
עברו עוד
כמה חודשים עד שכולם חזרו – וגם השגרה חזרה (עד כמה שניתן).
לא חזרתי
לדנמרק ולא לאנגליה. נשארתי להכין את המחרשות והציוד הדרוש לחריש והכנת השדות
לחורף.
ב-
10.6.75, לאחר שעברתי גיור אצל הרב גורן, "הצטרפתי" אליכם לקבוצה, כשרעיה ואני התחתנו. נולדו לנו הילדים: אילן,
נוגה, עומר ואורלי.
אתם, איתן
"פפו" ז"ל, עמוס וגלעד "גלץ" - שייכים אצלי לזיכרון התקופה ההיא שהפכה אותי
לקיבוצניק וישראלי.
לני האולינג
לילדיי – יסמין, איתן ודפנה – שלום, חמודים!
ילדים ממעטים לשאול את הוריהם על "איך היה כשהייתם צעירים".
והמבוגרים ממעטים לספר, מתוך חשש שהדברים לא יתקבלו יפה אצל בני הדור הצעיר,
שבעיניהם כל דבר שקרה לפני שנת 2000 נחשב פרה-היסטוריה ולא רלוונטי. אז אני מקווה
שתסלחו לי, אם אחרוג מהשתיקה המקובלת ואספר לכם בהזדמנות זו על האווירה והחוויות
שלי מסתיו 1973ואולי הדברים יעניינו עוד חברי קיבוץ מלבדכם, ילדיי.
עוד כשהייתי בניו-מקסיקו ניגשתי בקיץ של 1973 לשליח ישראלי, שסידר לי
מקום באולפן בעין-שמר. (וזה דווקא סיפור שאתם כן מכירים: שאלתי אותו בחשש,
"עין-שמר זה קיבוץ של השומר הצעיר?" מכיוון שידידה ישראלית שלי
בארה"ב הזהירה אותי מאוד מפני השמו"צ. "לא, לא, אל תדאגי,"
ענה לי, "זה של הקיבוץ הארצי.")
האולפן היה אמור להתחיל בתחילת אוקטובר, אבל נדחה בשל המלחמה שפרצה.
שמעתי עליה בשידורי רדיו אבל לא ממש עקבתי אחר הנעשה בארץ. משפחתי הופתעה כשקיבלתי
יום אחד טלפון מהשליח, שהודיע לי שהאולפן בכל-זאת עומד להיפתח ב-1 בנובמבר ושאדאג
להגיע לישראל בזמן. אמי הייתה מודאגת: "את חושבת שזה מעשה נבון להגיע למדינה
באמצע מלחמה?" ואני ביטלתי את דבריה בשנייה: "או, אמא, הם עושים שם
מלחמות נורא מהר." (חשבתי על ששת הימים.)
נחתתי בישראל ב- 31 באוקטובר 1973. הסוכנות הביאה אותי במונית
לעין-שמר עם עוד צעירים שירדו מטיסות באותו יום; פוזרנו בקיבוצים שונים
באזור. נהג המונית השאיר אותי ליד בית האולפן והמשיך בדרכו. הייתה שעת ערב; אני זוכרת חושך והרבה בוץ. האולפן היה אמור להתחיל למחרת בבוקר.
נקשתי על אחת הדלתות ובחורה מאוד צעירה ומאוד הרה פתחה את הדלת. זו הייתה מרתה בכר
ומאחוריה עמד ויקטור.
למחרת הכרתי את מנהלת האולפן – נחמה אלפרוביץ', אם הבית – לנה גרוסברג
והמורה שלנו – חנה לולו (חנה בן-אשר). בעלה, ניומקה, לימד בכתה אחרת ושבתאי אבל –
בכתה השלישית. לנו, כצעירים בני 17-25 בערך (אני הייתי בת 19), הם נראו כולם כבני
100. רק מאוחר יותר הבנו שרק הוותיקים נשארו לקבל אותנו, שכן כל הצעירים – במלחמה,
שנמשכה עוד הרבה אחרי שהגענו.
חנה לימדה אותנו שירה טובה: לאה גולדברג, רחל, אריאנה הרן-הכהן, יהודה עמיחי ועוד. עד היום שמור אצלי
הפנקס עם השירים, אותם העתקתי בכתב-היד של עולה חדשה.
פעם לימדה אותנו שיר של משורר שציינה שהוא חבר עין-שמר ומשורר דגול.
המשורר היה רן עדי, שמו הספרותי של עזריאל אוכמני (בעלה של רבקה גורפיין). השיר
היה "האבנים הגדולות".
הנה הוא כפי שהעתקתי אותו אז:
האבנים הגדולות
ואחר אימה חשכה ואתה שער פרוץ
והזמן הזה
הזמן הזה הזורם בך
הנושם בך, כמו נהר באימה חשוכה.
ואתה שער פרוץ.
וברכות של עיפת עופות לילה גדולים
בפרציך להקות להקות עד ראשית
המשך ›
עד בראשית
עד
ברחבת האבנים הגדולות
אני שומע שוב
לבלוב שורשיי.
אני חושבת שאני לא מבינה את השיר כיום יותר ממה שהבנתי אותו בשנת 1973...
בפעם אחרת הביאה לכיתה את יוסי שמרי, להרצות לנו בעברית קלה על הכלכלה
הקיבוצית.
חנה נהגה, מדי פעם, להביא לכתה את
על המשמר, אותו קראנו בקושי רב. זכור לי שהתקשתה להסביר לנו את
המילה "מכותר" שהופיעה יום אחד בכותרת הראשית. דובר אז בארמיה השלישית
של מצרים שכותרה ב-22 אוקטובר ע"י צה"ל רגע לפני הפסקת האש; המצב נמשך זמן מה והיו התפתחויות. בלא ידיעת אנגלית, ספרדית או
רוסית (דבר שתסכל אותנו מאוד כשרצינו להבין דקויות של מילים), חנה יכלה רק לצייר
לנו עיגולים בגיר על לוח ולהגיד שלמילה אותו שורש כמו ל"כתר"
ו"כותרת" – שלא ממש עזר לנו להבין מה קורה בשדה הקרב באותם ימים.
היינו קבוצה של כ-60-80 צעירים ובינינו היו מהעולים הראשונים שהצליחו
לצאת מברית המועצות דאז, שחלקם היו פעילים בתנועת ה"סרובניקים" (ציונים
שהממשל הסובייטי סירב לתת להם להגר). חניתה דגן הייתה באולפן לפניי ונשארה מכיוון
שכבר הכירה את אהרון,
וניטה בורלס הייתה באולפן לפניי וחזרה לקנדה לחכות ליאיר, שהתעכב בגלל
המלחמה ולכן היא חזרה לקיבוץ ולאולפן. בסופו של דבר נשארתי רק אני יחידה מכל
המחזור שלי בעין-שמר.
זכור לי בחור בשם נתן, אמריקאי גדול-מימדים שהיה איתי בכיתה, שכל הזמן
או שהבריז מהשעורים או שנרדם בשיעור. יום אחד חנה שאלה אותו מה קורה? הוא הסביר
שהוא עובד ברפת והם זקוקים לו מכיוון שרוב החברים עדיין לא חזרו מהמלחמה, ולכן הוא
עובד שם שתי משמרות כל יום בהתנדבות. אני חושבת שעד אותו רגע אני אישית לא הבנתי
שזה המצב בקיבוץ. הוא לא הספיק ללמוד הרבה
עברית אבל החזיק כנראה את רפת עין-שמר באותם שבועות או חודשים. לפעמים אני תוהה אם
מישהו בעין-שמר עוד זוכר אותו ואת תרומתו.
כמעט ולא היינו מעורבים בחיי הקיבוץ, למרות שרובנו מאוד רצינו להיות.
החברים ורוב הצעירים חיו אז בחברה סגורה ולא פתחו את הלב והבית לזרים. על פי רוב
לא התעניינו בנו ולא התקבלנו יפה, למרות שהיו כמה יוצאי דופן – צעירים שדווקא אהבו
להכיר אנשים חדשים ותרבויות אחרות. גם לא היו הרבה צעירים בסביבה בגלל המלחמה.
גוטה לוריא (שגם היא נראתה לי כבת 100 למרות שהייתה בת 65 בלבד) הייתה המשפחה
המאמצת שלי.
חג פורים שלאחר המלחמה חל ב-8 מרץ 1974 ואני מציינת תאריך זה במיוחד,
מכיוון שזכור לי שבאותו יום חבריי מהאולפן ציינו לעצמנו, שזו הפעם הראשונה שאנחנו
רואים אנשים בקיבוץ מחייכים. כלומר, האווירה הכללית הייתה מאוד עגומה וקודרת. במשך
כל ארבעת החודשים מאז הגעתנו, למעשה לא ראינו אנשים מאירים פנים ושמחים. לא היינו
מעורבים ולא הבנו מה עובר על חברי הקיבוץ בימים אלה של מלחמת יום כיפור. רק אחרי
שהכרתי את אבא (יובל) ונכנסתי למשפחתו, שקיבלה אותי בחיבוק גדול מהרגע הראשון,
התחלתי להיות מעורבת בחיי קיבוץ.
אבל זה, ילדיי היקרים, כבר סיפור אחר שאספר לכם בהזדמנות אחרת ...
באהבה,
אמא
[רותי בן מיור]
ביום או ברגע
של פתיחת שערי השמיים,
אני שולחת אליך
באמצעות היונה הצחורה של רוח הקודש
את הגלויה
הבאה:
ערב יום כיפור 2011
לסמדר
יום הכיפורים ההוא. כולם מגויסים. החדשות
נשמעות ברדיו ובטלביזיה היחידה שבחדר האוכל. המקלטים הוכנו ובלילות תורנות שינה
בבתי הילדים.
באחד הימים בשעה 13.15 בצהרים נשמעת סירנה
בקיבוץ. אורי ואני גרנו בשכונת הדרום הסמוכה לבתי הילדים.
תוך שניות הגעתי לבית הילדים (היום גן אורן)
בחלקו הצפוני היה הפעוטון של הדס ובדרומי הגן הצעיר של גופנה.
הגעתי לחזית הבית והייתה שנייה של התלבטות לאן לפנות קודם.
ואז מרחוק רצתם את ושמוליק. היית המטפלת של
הפעוטון צעקת אלי: "זה בסדר שמוליק עוזר לי אנחנו ניקח את ילדי הפעוטון
למקלט".
נכנסתי לגן של גופנה - כל הילדים ישנו.
המטפלות כבר הלכו והמקימה עדיין לא הגיעה.
הערתי את הילדים ורצנו למקלט מדרום לגן אורן.
מאז, בכל יום כיפור, התמונה שלך, סמדר, ושל
שמוליק רצים לעבר הפעוטון עולה לנגד עיני כאילו הייתה אתמול.
צילה
לוותיקי הקיבוץ הפולנים – שלום
הרבה
זיכרונות מציפים אותי כאשר חוזרים לימי המלחמה
ב-73'.
יום
כיפור עד לאותה מלחמה לא היה בעל שום משמעות יהודית או אחרת עבורי. ככה גידלתם
אותנו בחברה אתיאיסטית כפי שהיה הקיבוץ בזמנו.
אבל
מאז יום כיפור של אותה שנה ואותה מלחמה – הפך התאריך לבעל משמעות מיוחדת.
הסיבה
שאני כותב אליכם, הוא זיכרון, שאינו קשור ישירות במלחמה עצמה אלא באירוע שקרה שנה
לאחר המלחמה.
אני
רוצה להזכיר שהמלחמה נמשכה זמן רב וגם גיוס המילואימניקים ארך כחצי שנה עד שחזרו
כולם והשגרה כאילו חזרה למקומותינו. באמת רק כאילו.
שנה
אחרי המלחמה עוד הייתה אווירה קשה ששרתה על החברה הישראלית וגם עלינו כאן בקיבוץ.
ביום
כיפור הראשון, שנה שלאחר המלחמה, לא ציינו, כמו כל השנים שקדמו, את יום כיפור.
אלא
שהפעם החלטנו לעשות "ערב עצוב" שיבטא עבורנו, הצעירים, את המועקה שהייתה
בימי המלחמה ואחריה.
הרעיון
עלה בעקבות שיר שפירסם בן קיבוץ גבעת חיים מאוחד, ארנון לפיד, ונקרא: "הזמנה
לבכי" ובו, בין השאר, השורות הבאות:
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים,
אך תכנית הערב, תהא עשירה: בכי.
אני אבכה על המתים שלי,
אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר,
על אמיתי, עוזי ובני.
ואתם תבכו על שלכם.
היום והשעה אינם חשובים,
אך תכנית הערב, תהא עשירה: בכי.
אני אבכה על המתים שלי,
אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר,
על אמיתי, עוזי ובני.
ואתם תבכו על שלכם.
נבכה על השכולים החדשים
ועל האלמנות החדשות.
נבכה על היתומים החדשים,
ועל הידידויות העזות שנחטפו,
ועל האשליות המתוקות שנופצו,
ועל האמיתות שנתגלו כשקרים.
ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח.
ועל האלמנות החדשות.
נבכה על היתומים החדשים,
ועל הידידויות העזות שנחטפו,
ועל האשליות המתוקות שנופצו,
ועל האמיתות שנתגלו כשקרים.
ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח.
הכנו
הזמנה עם שורות השיר וחילקנו אותה לתאי החברים. היום אני כבר לא בטוח אם חילקנו
לכולם או רק לצעירים. בכל אופן תכנית הערב כללה האזנה למוסיקה.
החלטנו,
שאני מביא את השירים העצובים והפזמונים (בחרתי שירים כמו "הנסיך הקטן"
מאת יונתן גפן בביצוע שם טוב לוי; "היה לי חבר היה לי אח" של יורם
טהר-לב בביצוע נתנאלה; ""היה היה" של אריק אינשטין ועוד) ויוסי בן
מיור, איש ה"קלאסי" שבינינו, מביא קטעי מוסיקה קלאסית. הוא בחר קטעים
מתוך היצירה של קרל אורף "כרמינה בוראנה" ו"מתיאוס פאסיון" של
באך.
שתי
יצירות גדולות – שלא היה לנו כל כך מושג מה הן מייצגות.
את
המוסיקה השמענו מתקליטים, שנוגנו בפטפון ובמערכת "המשוכללת" שהתקין אביו
של יוסי,
אברהם
בן מיור.
ביום
כיפור התכנסנו במועדון – לערב שעבר בעצבות הראויה. המשך ›
למחרת,
תפסתם אותי בחדר האוכל והתנפלתם עלי בהטפת מוסר שהייתה כל כך אופיינית לכם: "כיצד אתם מסוגלים ביום הכי קדוש לעם
היהודי להשמיע יצירות שהאנטישמיים הפולנים היו
שומעים בכנסיה ומיד אחר כך היו יוצאים לפוגרומים נגד היהודים??!!"
אני
מודה – לא הבנתי מה נפל עלי ועל מה אתם מדברים ...
התכוונתם
לקטעים הקלאסיים שיוסי הביא להשמעה באותו הערב ולנו לא היה כל מושג מה הם מייצגים
עבורכם.
היום,
כשאני רואה איך מתנהגים צעירים בקיבוץ בצורה מזלזלת, פרועה וחסרת התחשבות,
אני
מוצא עצמי קצת דומה לכם עם הצורך הזה להעיר ולהטיף מוסר.
כמוהם
היום היינו אז "שמגגים" לא חשבנו או התחשבנו במה שפוגע בכם.
לא
הכרנו את עולמכם התרבותי מספיק ולכן גם לא יכולנו להיות רגישים.
אולי
במרחק הזמן – זאת הזדמנות להגיד, שאם פגענו ברגשותיכם אז באמת סליחה.
יגאל כץ
לישי
"גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם
לומדים לחזור להרגלים הישנים
אבל פניך נערי נותרו שונים " (דוד עתיד)
עוד שבת של כיפורים עוד פעם אווירת התפילה ותחינה ובקשה שייפתח שער ויבטיח
לנו עוד שנת חיים.
היו ימי כיפורים לפני והיו כיפורים אחרים אחרי... כשגויסתי באותו יום כיפור של 73' והעליתי במחשבותיי
הדאגניות למי לדאוג היית ראשון שדאגתי לו, כי ידעתי שאתה בשריון, שוב חזרה התחושה של
"ששת הימים" מה קורה לך? איפה אתה? אני יודע שאז, חלק מהמלחמה נתקע הטנק
שלך אבל עכשיו הכל כל כך לא ברור.
היינו אז כבר "מילואימניקים" בלי ילדים, שיצאנו למחוזות לא
ידועים. לא היה ברור איפה הקו נגמר איפה כוחותינו ואיפה האויב. האמירה של דדו
"נשבור להם את העצמות" מאוד עודדה ונסכה בטחון.
מעט התראינו בגלל המרחק אבל בימים שהגעת לעין-שמר היית שותק ומכונס.
משא ענק עליך.
אני זוכר שנאוה, שאיתה נפגשת פה סיפרה, שכשראו את החברה' שלך בטלביזיה
אמרת שהם כבר לא בחיים.
הניצוץ כבה. מה שכיבה אותו היו ריחות המלחמה והנוכחות של ה"אין"
לעולם לא אדע את עומקו של הפצע.
המשכת הלאה, הקמת משפחה והולדת ילדים. התחלת התחלות חדשות בחייך שהיו
התשובה.
אני ממשיך לשאת עימי את צער שתיקתך.
מליק
(*) ישי וויצמן, כמו מליק מקבוצת
"צאלים", היה לוחם שריון במלחמת יוה"כ.
לווילי
סוף
הקיץ של שנת 1973 תפס אותי בחופשה שבין שנת הלימודים השנייה לשלישית בטכניון.
סודרתי
לעבוד בחדר האוכל. גדעון מגן, שהיה בצבא, סיפר לי שיש מתיחות והגברת כוננות.
בקיבוץ
אווירת שיגרה של סתיו שבין החגים אך עם
מתח באוויר.
אחר
הצהרים של יום ו'. ערב יום כיפור. טלפנתי
לטייסת. מה קורה? מפקד הטייסת השיב לי
"כשנצטרך נקרא לך".
את
ערב יום כיפור העברנו צילה, אני ועוד חברים בחדרם של חגית ואבישי, כאשר אבישי מספר
לנו על מחקר חברתי פיקנטי שערך במסגרת לימודיו באוניברסיטה.
למחרת
בבוקר, שבע ושלושים צילה ואני על קפה
ועוגה בחדרנו בשיכון הותיקים בדרום
(חדר וחצי ).
דפיקות
בדלת. אתה עומד בפתח: "הייתי בבית התינוקות, הגיע טלפון, אתה מתבקש להגיע
בהקדם לטייסת" (לא היו אז טלפונים בחדרי החברים, שלא לדבר על ניידים) .
שאלתי
אם אתה מוכן להסיע אותי. כאשר הסכמת בקשתי שתיגש לשמוליק בראון (רכז הרכב)
ותביא
אוטו. בינתיים ארזתי תרמיל קטן, כמה לבנים וגרביים להחלפה ונפרדתי מצילה בלי
התרגשות מרובה. כמילואימניק ותיק, עברנו
מספר רב של קריאות פתע וכונוניות שהסתיימו בלא כלום וזו בטח עוד אחת מהן. חזרת עם
הפייסטה - ויצאנו לדרך.
ליד
הרחבה של הסילו, במרכז הקיבוץ, ראינו את
נדי בונה סוכה לחג המתקרב.
עברנו
דרך ואדי ערה ובהמשך לרמת דוד דרך יקנעם וכפר יהושע, חששתי שיזרקו אבנים, אבל לא
זרקו. בדרך הראית לי מכתב שקיבלת מלני האולינג, שהיה אותו זמן בחוץ לארץ.
חשבתי
שיתכן וזה פשוט תרגול של קריאת פתע . מגיעים, מתלבשים מקבלים תדריך וחוזרים הביתה.
היו כאלו בעבר. אמרתי לך, שאולי זה יסתיים תוך שעה-שעתיים ושאלתי אם אתה מוכן
לחכות. השבת שאין בעיה .
הגענו.
השעה הייתה בערך תשע וחצי. נכנסתי לחדרו
של מפקד הטייסת: " אני פה. בחוץ מחכה
לי חבר, ואם זה נגמר תוך שעה שעתיים הוא מוכן להמתין".
המפקד
נפנף בידו: "שיסע, שיסע".
שאלתי
מה קורה? הוא השיב: "באחת עשרה תוקפים שדות תעופה בסוריה". הייתי המום.
רגע,
תקיפת שדות תעופה זו מלחמה ?!!!. כן הוא השיב, זו מלחמה ולך תתלבש בבגדי טיסה.
באחת
עשרה נקראנו לחדר התדריכים. נמסר על ריכוזי כוחות במערך התקפי בגבול הסורי וכן כוחות
מצריים מעבר לתעלה. תקיפת השדות בסוריה מבוטלת היות ואין אישור מדיני ולפי הידיעות
המודיעיניות בשש בערב תתחיל מתקפה של המצרים והסורים. התפזרנו.
בשתים
אחר הצהריים נשמעה סירנה והתחילו הזנקות.
בארבע
אחר הצהריים כבר הייתי מעל רמת הגולן. למטה עשנים, שריפות, אבק, וברדיו
הרבה
דיבורים, מתוחים, נרגשים, כולל על ערוץ החירום של מישהו שנטש. תקשורות של מלחמה.
* * *
המשך ›
כחודשים-שלושה
לאחר המלחמה ואנו כבר בחורף. הייתי בבית, ארוחת ערב של יום שישי. התקרבתי לחדר האוכל הישן (הנוכחי - עדיין לא נבנה) ועל המרפסת הדרומית
באפלת הערב הבחנתי בדמות שכמו יצאה מחפירות מלחמת העולם הראשונה: חייל, עם מעיל שינל ארוך, תרמיל,
רובה
צ'כי על הכתף וכובע צמר.
זה
היית אתה – ווילי. הגעת לאחר חודשים ארוכים של שירות במלחמה ואחריה בסוללת מרגמות
כבדות שישבה באזור מזרעת בית ג'אן למרגלות החרמון.
פנית
אלי: "תראה אורי, לא נוח לי להיכנס 'בהופעה כזו' לחדר האוכל. תראה בבקשה
אם רחל ישנה".
קראתי
לה.
חלפו
38 שנים ונדמה שהיה זה אתמול.
רציתי,
יחד עם הסיפור, לומר לך תודה על ההסעה.
אורי ליס
בערב יום כיפור יום
שישי 7.10.11 בשעה 21:15 (לאחר קבלת שבת)
יוקרן במועדון הסרט
היפני
"פרידות"
ב- 2009 הסרט
"שדד" את האוסקר מיצירת המופת הישראלית "ואלס עם באשיר"
בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. זהו אכן סרט מיוחד ומעניין.
העלילה בקצרה:
צ'לן מטוקיו, שאביו נטש אותו בצעירותו ואימו נפטרה, מאבד
את עבודתו בעקבות התפרקותה של התזמורת. בחיפושיו אחר עבודה חדשה הוא מבחין בְמודעה עם
הכותרת "סיוע לפרידות" עבור "סוכנות NK"
וחושב שמדובר בסוכנות נסיעות. למרות אי ההבנה, הוא מקבל את העבודה כשולייתו של בעל
הסוכנות לשירותי קבורה ואפילו זוכה להערכת המשפחות על רגישותו ומסירותו.
עד שיום אחד הוא מוצא עצמו, באופן בלתי צפוי,
מתמודד עם מות אביו והפרידה ממנו.
במאי: יוז'ירו
טאקטיה
אורך הסרט: 130 דקות
לניידס – שלום
כבר הרבה
שנים הדיאלוג בינינו הוא חד צדדי. בעיקר כשמגיע יום כיפור והמחשבות נודדות אל היום ההוא ברמת הגולן.
נחזור קצת
אחורה: התגייסתי קצת אחרי כולם לסיירת שריון. אתה בשלב הזה – עדיין בקורס טייס
בשלב הגיבוש. ממש לא מאושר מהרעיון להיות טייס. אני זוכר שבמסגרת המאמצים להדיח את
עצמך – צברת נקודות שליליות להיות "זכאי" להדחה. והצלחת. עברת לשריון.
הזמן רץ ובאוקטובר
73', כשפורצת המלחמה, אנחנו כבר רואים את הסוף.
ביום שישי
5.10.73, כשכבר הבנו שהפעם זה לא עוד תרגיל – אני עוצר בבית בדרך צפונה לגולן.
בשבת אני כבר בגולן בבסיס נפאח.
אתה,
ניידס, כבר היית בקו. היום אני יודע שהיית בין אלה שחטפו את המכה הראשונה הקשה.
מסיפורים של לוחמים ששרדו את קרבות הבלימה, אני גם יודע שעברת בשלום את השלב הזה.
נפגעת רק
אחרי מספר ימים - כשהיינו כבר בהכנות למתקפת הנגד.
אני זוכר
סיטואציה, בה אני שומע בקשר שטנק חילוץ נפגע ושואל את יאנוש (המח"ט) מי היה
בו –
והוא אומר
לי: "ניידס".
למרות ההלם,
בשלב הזה לא היה הרבה זמן לעצור להתאבל עליך. צריך להדחיק כדי לתפקד.
בהפוגה
שלאחר המלחמה, ביום הפסקת האש אני מגיע הביתה.
כאן עדיין
לא יודעים את כל האמת ואני לא יכול לספר. משתדל לעקוף את אפשרות המפגש עם ההורים
שלך – מרגלית ויעקב.
נמרוד בן
יהודה, גם כן משלנו מ"דקלים" – מנסה לחלוב אותי. ככתב צבאי הוא מרוכז
במאמצים לעזור למשפחה להשיג כל שביב מידע עליך.
בלית ברירה
אני משתף את ההורים שלי ואת נמרוד. כל כך קשה להחזיק את זה בבטן לבד.
עובר עוד
שבוע לא קל על כולם – והאישור על נפילתך מגיע.
אנחנו בני
הכיתה שלך, הכרנו אותך כבעל יוזמה, לכן לא הפתיע שנהרגת תוך כדי חילוץ פצועים.
בפברואר
74' אני משתחרר ויוצא לחיים אזרחיים.
ניידס,
זוכר שהייתה גם מתנדבת אחת נורבגית בשם גרד? לאחר המלחמה הקשר בינינו התחזק ונסעתי
לחיות איתה בנורבגיה. לאחר שנה של חיים משותפים – התחתנו ונשארתי לחיות בצפון
הרחוק. חשבת שרמת הגולן זה "צפון רחוק"? יש הרבה יותר מזה.
לאחר עוד
שנה נולד בני הבכור. ברור לי מהרגע הראשון, ששמו יהיה כשמך: יוסף.
לשמחתי גרד
לא מתנגדת וההורים שלך מקבלים את ההחלטה שלי בשמחה.
התעוררה רק
בעיה קטנה, כשהתברר שבנורבגית כתיבת השם משבשת אותו ל"יוסוף" כמו
שמבטאים דוברי ערבית. לכן נאלצנו לרשום אותו בתעודת הלידה – יוסוף.
אבל אל
תדאג – כולנו קוראים לו יוסף.
הוא היום בן
– 34. נשוי ואב לבת ששמה אמירה. לבני השני מיכאל – יש בת נוספת ששמה אליסיה. אני
כבר כמה שנים סבא. היית מאמין?
אתה חוזר
אלי בהרבה הזדמנויות ורגעים בחיים. נכון – יש לנו תמיד את יום כיפור. תאריך יהודי
ששייך לכולם אבל מאז נפילתך שייך גם לנו – באופן אחר ומיוחד.
שלך – משה שלזינגר
אל: מדור אלמנות
ויתומים - משרד הביטחון
חברים
יקרים – שלום רב,
אני
כותב אליכם כדי לספר איך הצלתי נפש בישראל, וחסכתי לכם עוד חבר או משפחה למשפחת
השכול, שממילא היא גדולה מדי.
זה
היה בערך ב- 15 לאוקטובר 73', כיומיים לפני צליחת התעלה במלחמת יום כיפור. על ציר
עכביש.
הייתי
מילואימניק בפלוגת ג'יפים של גדוד הסיור האוגדתי (אוגדה 162).
בוקר
אחד, עוד לפני הנץ החמה, בעודנו שרועים בשקי השינה שלנו חולמים על הבית, שמעתי
מעלי קול מוכר מחלק פקודות, כאילו אנחנו, לפחות, רגע לפני כיבוש קהיר: "אנחנו
ננוע במגמת
סריקה
..." התערבתי, כי זה פשוט היה בקול
רם מדי, שהפריע לכולנו למצות עוד כמה דקות שינה יקרות: "ניצן, תוריד ווליום!
יש כאן אנשים ישנים"....
וסרן
ניצן עצמון, אז עדיין, כמוני, חבר עין שמר, לא רואה ולא שומע וממשיך להוריד
פקודות.
הרמתי
קולי בשנית: "ניצן, מה קורה?"
ועדיין
– אין תגובה. זרם הפקודות לא פוסק.
הטרחתי
עצמי משק השינה ונעמדתי לידו. ניצן עדיין לא מזהה או מבין במי מדובר.
בקול
הכי סמכותי שיכולתי לגייס באותו רגע אמרתי: " ניצן אתה מזהה אותי?"
רק
אז, סוף סוף, הבין במי מדובר. כמובן מיד רצו בינינו "אהלן" ו"מה נשמע".
וככה,
על "ציר עכביש" ודרך אגב הוא גם מספר לי, שאיתר את שמעון בן פורת,
גם
הוא חבר עין שמר, משוטט באמצע המלחמה בסיני והחליט לצרפו לנגמ"ש שלו ...
כששמעתי
את זה אמרתי מיד: "ניצן, דבר ראשון, תוריד את שמעון מהנגמ"ש שלך.
שלא
יהיו שניים מאותו קיבוץ על אותו כלי. כי אם חס וחלילה ..." .
וניצן
בסמכות של אלוף משנה לפחות עונה לי: "שום דבר לא יקרה. אין לך מה
לדאוג".
המשכתי
להתעקש "ניצן תעשה לי טובה אישית תעביר את שמעון לנגמ"ש אחר"
אבל
אני מרגיש שהבקשה נופלת על אוזניים ערלות.
בזאת
נפרדנו וכל אחד הלך לענייניו.
למחרת
פגשתי את ניצן שוב, כאשר ידענו שעוד מעט ממש יוצאים לעבר התעלה.
שוב
"אהלן" ו"מה נשמע?".
ואז
הוא אומר לי "בני תשמע, לא היה קורה לנגמ"ש ולשמעון שום דבר, אבל החלטתי
להוריד אותו. ואפילו נתתי לו את הרכב המגויס של הפלוגה ושלחתי אותו הביתה לעין שמר
למסור ד"ש למלי" (שאם אני זוכר נכון – הייתה אז בהריון).
המשך
הסיפור הוא, שלמחרת ניצן נפצע (עוד לפני צליחת התעלה) ופונה לבית החולים.
צוות
הנגמ"ש שלו המשיך בלחימה. לאחר שחצה את התעלה, חטף פגיעה ישירה של פגז
נ"ט וכל הלוחמים שבו - נהרגו.
ומי
שלא מאמין לסיפור שלי – מוזמן לשתות את המים מים המלח... אני, בכל אופן, רשמתי
לעצמי, שזכיתי להציל נפש מעין שמר, ומנעתי ממדורכם טיפול בעוד משפחה אחת.
בברכה,
בני צמח
שלום בן
כן,
אני יודע שאתה מופתע לקבל ממני מכתב בעלון. אבל כשהגיעה ההצעה חשבתי - למה לא?
והרי בעצם ימים אלה אתה נמצא בצומת דרכים חשובה בדרכך הצבאית, אז אולי אנצל את
הבמה.
כמידי
שנה בסתיו החצבים זוקפים קומה לבנה אל שמיים, שמתכסים בענני טרום הגשם. כמידי שנה
בסתיו, כבר 37 שנים, אנחנו נאספים מכל הארץ ועולים לרמת הגולן. וכמו שאתה יודע, כי
כך גדלת, תמיד טיול, תמיד מקום חדש ותמיד פינה חדשה שמגלים.
וכמו
בכל שנה, נסיים בביקור בגלעד, שהקימו לוחמי השריון מחטיבת המילואים 179 לזכר
חבריהם שנפלו כאן במלחמת יום כיפור.
ושוב,
בדיוק היסטורי שהתחלתו לפני 38 סתווים, הנה כאן על הגבעות האלה, בבוקרו של
ה-8.10.1973
נפל סבך גדעון צימבל, כשפיקד על כוחות שריון. הוא היה סגן מפקד חטיבת מילואים 179,
שחייליה עצרו בגופם את הצבא הסורי מלפלוש אל תוך גבולות המדינה.
והנה
שוב, כמו כל שנה בסתיו אימא, כהרגלה, תכננה מסלול. המשפחה נאספה ברכביה לעוד יום
של טיול וכיף וצחוק ילדים. נכדים ונינים.
אבל
לך, בן, הצבא תכנן אחרת. אתה כבר שנה וחצי בצבא ועברת את כל מסלולי ההכשרה כלוחם
שריון וכמפקד בגדוד סופה של חטיבה 188.
ובראש
השנה תשע"ב 2011 הלקח נלמד: אתה עם יחידתך בכוננות ברמת הגולן. אז מה?!
לא
אתה ולא אנחנו נדלג או נפספס מפגש. אז הגעתי אליך לבסיס, כמובן לאחר שקיבלת אישור
ממפקדיך, ושלפתי אותך מצויד במדים ורובה וגם בשקית ניילון.
לא
שאלתי. חשבתי לעצמי "עוד שקית כביסה לאימא". אבל אתה מהר מאוד הבהרת שזה לא מה שחשבתי.
"מה
המרחק בזמן שאנחנו מתרחקים מהבסיס?" שאלת והסברת, שאתה בכוננות.
בשקית
נמצא סרבל השריונאים שלך. עברת עם כולנו את המסלול שאימא תכננה והובילה: עלינו לתל
א- סאקי לספר לנו (הזקנים) ולדורות הצעירים את סיפור הקרב המיוחד והקשה שהתנהל
במקום, סיפור הישרדותם המופלא של 28 לוחמים המוקפים בכוחות גדולים ועדיפים של הצבא
הסורי.
אני
מספר ואתה מתקן אותי ומוסיף, שסיפור הקרב באזור הוא חלק ממורשת הקרב של גדוד שריון
סופה - 53 בחטיבה 188. מתברר, שאת סיפור הקרב הנורא ההוא במלחמת יום כיפור - אתה
יודע טוב יותר.
ממשיכים
לספר ולתצפת. הצעירים, מקשיבים בנימוס לתיאורי הקרבות ששמעו כבר עשרות פעמים.
היום
מתחיל לנטות וכולנו על הרכב אל הגלעד. פונים אל סלע הבזלת המרשים, שעליו חקוקים
קטעים משירו של יוסף שריג בן בית השיטה שנפל בקרבות 73'.
נאספים
ליד עץ אלון, שניטע פחות או יותר כשאתה נולדת. בן, הוא כמוך - ירוק עד. גדל צמרת
ועב גזע. אני לא מתאפק וחוזר אל סיפור הקרב ואל חלקו של סבך גדעון, שארגן את
הכוחות ללחימה ונפל כאן על הגבעות שבין קצרין לצומת משתא וחושניה, תוך שהוא מחליף
את המח"ט שנפצע.
כהרגלי
מימים, אני חמוש במצלמה ומצלם. גם אותך, נכדו של סא"ל גדעון צימבל, עומד זקוף
על סלעי הבזלת. מפקד צעיר בחיל השריון, רכוב על טנק המרכבה הישראלי, מסתכל אל
המרחבים.
ואז
עוברת בי מחשבה, שאולי תישמע כקלישאה, אבל מה לעשות, אתה וחבריך ,אתם העתיד שלנו
בארץ הזאת, האחת והיחידה.
לדור
שלך מבט, שהוא כבר אחר, אל העתיד. ואני מקווה שגם המרחבים הם שלכם.
אז
שמור על עצמך – וחיה את החיים כמו שתרצה לחיות אותם.
באהבה – מאבא ומכל משפחת בן דור
מאגדות הלודז'אים,
הוורשאים וכל השאר // אורי שפירא
לעלי אלון בהשראת
סיפוריו
כפי שכבר נאמר, כל בדיה מתבססת
על גרעין אמת. ואמנם קיבוץ עין שמר הוקם על ידי קבוצה שהורכבה ברובה מבוגרי קן
לודז' שהתיישבו במקום ב 1927. זהו גרעין
האמת ומכאן האגדות פורשות כנפיים.
בשנים הראשונות של רעב ומחסור
עזבו חלק מהחברים וגם אבינו, בנק שפירא, עזב.
יחד עם חברים הקים בפתח תקווה
קבוצת בניין שבנתה, בין השאר, את האגף
הראשון של בית חולים בילינסון העומד על תילו לתפארת עד היום.
אני כותב דברים בעקבות מאמרך
ב"הזמן הירוק" בו אתה מספר,
ב"הומור" עסיסי, שבנק, שבנה בתים רבים ושמו הונצח בשכונת המגורים
הראשונה בעין שמר, מעולם לא ידע להחזיק פלס והבתים שבנה יצאו תמיד עקומים.
ב 1936 חזר בנק לקיבוץ עם אמנו
אללן ועם תינוק קטן. וכאן מצא קיבוץ גדול יותר
אחרי שהצטרפו אליו מספר השלמות ובראשן גרעין שומריה שחבריו הבולטים היו
בוגרי קן וורשה. עדיין לא היו מקורות פרנסה ולכן הקימו קבוצת בניין שעבדה באזור
והביאה מעט לחם ופרנסה לקיבוץ. את הקבוצה הנהיגו הוורשאים.
על הוורשאים כבר נאמר, שיש להם
חור בחזה כתוצאה מטפיחות חוזרות ונשנות עם האגודל תוך הצהרה – אני, אני,
אני....
בנק לא הסתדר אתם כל כך טוב ועל אף היותו בעל ניסיון בבניין לא הצטרף
לקבוצה והיה לשומר שדות על סוסה. אחרי מספר שנים, מסיבה לא ידועה לי, הוא נקרא
לדגל לרכז את קבוצת הבניין. שמעתי פה ושם השמצות אך בהיותי ילד לא ייחסתי לכך
חשיבות רבה.
האמת היא, שאת בנק אף אחד לא
זרק. הוא עזב את ענף הבניין עוד פעם ועוד פעם משום שלא היה מוכן להתכופף לכל מיני
גחמות.
ב-1956 ירד בנק לנגב עם קבוצה
מקובצת שהורכבה ממתנדבים מקיבוצים (רובם היו צעירים ממנו
בכ- 20-30 שנה), לבנות את קיבוץ ניר עוז. אני משער שגם שם עומדים המבנים שבנה לתפארת על
תילם. בהמשך בנה את קיבוץ כרמיה מטעם מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי ואחר כך עבר
לגבעת חביבה וגם פה בנה מספר מבני מגורים, ישרים כמו סרגל, שאפשר לראותם כשנוסעים
בכביש הכניסה למענית.
כעבור מספר שנים, כשהוא כבר בגיל
שאחרים יוצאים לפנסיה, התמנה למנהל הבניה במדרשת רופין ובנה את חדר האוכל הגדול
ועוד מבני מגורים רבים.
אבי בנק נפטר בגיל צעיר,
יחסית, כשהוא עדיין ממשיך לבנות את הארץ.
איני מאמין שבכל המקומות שעבד
היו מפקירים עבודה כה חשובה ואחראית, כמו בניין, בידי אדם הבונה עקום.
ואולי אפשר היה להתעלם מהסיפורים
שמגדירים עצמם כאגדות. אך לצערי, לא כל אחד מבין את ההומור ויש שיאמינו שהכל אמת
לאמיתה.ולא סתם סיפורים שיצאו מהוורשאים.
אנו גאים באבינו שהיה חלוץ
בנעוריו ושמר על רוח החלוציות עד סוף ימיו. אנו גאים על כך שכל עבודה שלקח על עצמו
ביצע על הצד הטוב ביותר.
ושאגדות עין שמר יתבססו יותר על
סיפורים אמיתיים. יש הרבה כאלה שהם יפים וטובים. ואין צורך להסתמך על עלילות
שהומצאו בימים ההם למטרות התנגחות.
עניין לציבור
מזל טוב
לנירה וניסים קישיק
להולדת הנכד – אוריין
בן לנורית וגברי
ברכות חמות לכל המשפחה
מזל טוב
למורן
ועידו בן דור
לדלית ולשמוליק
להולדת הבת והנכדה - ליאור
ברכות חמות לכל הדודים
ובני הדודים
נהג בית: שינוי במסלול נסיעת הבוקר
מסלול הנסיעה של 07:30 בבוקר עובר תחילה ברכבת חדרה ורק אחר כך בקופת
חולים.
בנסיעות אחרות לא חל שינוי במסלול.
כביסת חיילים בחול המועד בסוכות:
בחג 13.10.11 – לא תהיה כביסת חיילים (אם יש צורך – אפשר להתקשר אל
רעיה)
בשבת 15.10.11 – כביסת חיילים כרגיל. חג שמח – רעיה
קוסמטיקה – עדה שפירא
אני יוצאת לחופש בין התאריכים 10.10.11 ל- 23.10.11
הזקוקים לקרמים – בבקשה פנו אלי עד ה- 9.10.11
בבית דורות
מחפשים עובד/ת מטבח לשבתות. לפרטים
נוספים – אפשר לפנות אל נילי ארבל
טיפולי פדיקור:
החל בחודש אוקטובר 2011 יעודכן
מחיר הטיפול אצל מרלן ל-60 ₪.
חג שמח וגמר חתימה טובה – מרלן
אני לא מטפלת יותר בתרומות לנזקקים. בבקשה לא להביא
אלי להנהלת חשבונות.
גמר חתימה טובה – חיה חרודי
תזכורת מועדת בריאות
1. כשנוסעים למיון, חייבים (!) לקחת מכתב הפנייה או מהאחיות או
מנגב. אפשר לפנות
ל- 2700* ולבקש במוקד אחיות
שיפקססו לכם הפנייה למיון.
מי שנוסע ללא הפנייה אגרת
המיון בסך 731 ₪ - תהיה על חשבונו.
2. אני מזכירה לחברים, שהחלפת סוללות מכשיר שמיעה ותיקוני מכשיר שמיעה
הם על
חשבון החבר/ה.
מאחלת לכולנו שנה טובה והעיקר שנהיה כולנו בריאים – קרן משיח רכזת
בריאות
תתחילו את השנה ביוגה!
שיעור למתחילים בימי א' בשעה 17:30 - מוזמנים להצטרף!
חדש ב"מקום של יוגה" - שיעור עם חני בימי ג' בשעה 18:30.
לפרטים והרשמה
050-2232023
שיעורים עם הני, רותי, חני ואריאלה - פרטים באתר - www.isyoga.co.il/sites/honi או אצלי.
יוגה = שנה של בריאות, אנרגיה, התפתחות, תובנה ואושר עילאי! הני
ממערכת העלון
העלון הבא יצא
ביום רביעי 12.10.11.
רשימות, הודעות ומסרים – בבקשה להעביר לא
יאוחר מיום ג' 11.11.10
לקראת יום כיפור
לפורץ הנוצץ
שחוזר ופורץ למועדון בלילות: צעדיך ניכרים היטב על רצפת המועדון מהחלון ועד
לארונות הנעולים, שלא עומדים בפניך בחיפושיך אחרי ממתק כלשהו.
רצינו להביא
לידיעתך, שהחלטנו – להתקין מצלמה.
אולי לנוכח פרסום זה (שניסינו להימנע ממנו אבל לא הצלחנו)
– ערב יום כיפור השנה תביע חרטה ותשאיר
לנו בדרך כלשהי עוגה עם בקשת סליחה.
בכל מקרה אתה
מוזמן לערבי שבת להאזין לדרשת פרשת השבוע –
אולי תיקח ממנה קצת ערכים ומוסר יהודי או קיבוצי. בברכת חתימה
טובה – מרים שנפלד
שיחת הקיבוץ הבאה ביום ראשון (!!)
9.10.11 בשעה 20:30 במועדון
שימו לב – לשינוי ביום
סעיפי השיחה - על לוח המודעות
ימים נוראים // סיגל דקל
רגע לפני שנמצא בתאי הדואר הזמנה לסקילה פומבית על הדשא הגדול
ליד חדר אוכל [אפשר יהיה לרכוש אבנים במקום, כל ההכנסות למימון המסע לפולין], נדמה
לי שהכרחי להשמיע קול. איני באה להצדיק ובוודאי שלא לעודד שימוש ועיסוק בסמים, אבל
המקרה האחרון שנודע ברבים אינו אירוע נטול הקשר. קדמו לו ונעשים במקביל לו שימושים
ועיסוקים דומים [כן, גם בחצר הקיבוץ וגם מעט צפונה], ובתרבות הבילוי הרווחת סביבנו
סמים קלים הם נפוצים ונורמטיביים. כך גם מעשים חמורים אחרים, כמו חניה סדרתית ב"אין
חנייה", כניסה שיטתית ב"אין כניסה", נהיגה פראית במהירות דמיונית [והדברים
הרי מתועדים ברישומי הרכב], רכישת מוצרים בכולבו ובחדר אוכל ללא תשלום [מונצחת בתמונות
וסרטונים], הוצאת דיבה, הטרדה מינית, איומים ברצח ועוד-ועוד. אף אחד מאלו ומאחרים,
לא זכה לכך ששמות המעורבים יפורסמו שוב-ושוב בעלון, ולא בהכרזות [לא חוקיות בעליל בעצמן]
על מניעת הגנה משפטית ודיור.
נדמה לי שנעשתה במקרה זה חריגה בוטה מעקרונות של שוויון ומידתיות
[שגם אם החלטנו להתנער מהם בהצבעה האחרונה, הם עדיין תקפים במערכת המשפט במדינת ישראל].
בקיצור, תרגיעו [אם צריך, יש בסביבה חומרים שעוזרים בזה].
פותחים שבת
השבוע, בערב יום כיפור
קבלת שבת מיוחדת עם: שירים מן המקורות,
שירי מלחמת יום כיפור ודיון על סיפור של רבי נחמן מברסלב.
-------------------------------------------------------------------------
רוב
תודות לעלי אלון ולכל משפחת אלון על שיר הברכות המרגש (שנכתב
ע"י עלי) והושר ע"י כל בני המשפחה מגדול ועד קטן (כולל הסניף מקבוץ
בארי). על דברי הרקע שנשא על פרשת "האזינו"
שבסופם קרא את שירו היפה "נס בערב החג" מתוך ספרו "תהילי עין
שמר". עלי סיפר שהשיר נכתב לפני שנים עבור חגיגת סוכות בקבוץ.
חן, חן לנגני החליליות, לאמיתי ששון
וליאור גרוסמן על תרומתם החגיגית לקבלת השבת. ענה
חברים
שלום, קצת
על הנעשה במשרדינו בימים אלה:
·
אנו מתחילים להיפגש עם רכזי
הענפים והוועדות, על מנת להתארגן לקראת שנת התקציב הקרובה, שתתנהל כידוע במודל רשת
ביטחון.
·
צוות שיוך דירות היה ביום עיון
שבו הוצגו ההיבטים השונים של השיוך, כולל ההיבט החברתי, השמאי, המיסויי והמשפטי,
וחזר עם רשמים ותובנות, שחלקן יגיעו בהקדם להנהלת קהילה ולקיבוץ.
·
חוברת השינוי המלאה תחולק בימים
הקרובים לתאי החברים. מומלץ מאד לשמור את החוברת ולהגיע איתה לערבי ההסברים שיערכו
בהמשך בנושאים השונים. חברים שלא מעוניינים בחוברת – אנא אל תזרקו אלא הניחו אותה
בחדר הדואר.
·
נושא הסמים ממשיך להעסיק אותנו.
למרות דבריה של סיגל דקל, המופיעים בעלון זה, אנו מאמינים כי יש לפעול בנחרצות
כנגד התופעה, ובייחוד כנגד מה שמכונה "תרבות הסמים" על כל המשתמע ממנה –
העבירה המתמשכת על החוק, הסודיות, הקשר עם תרבות האלכוהול, אובדן השליטה והאחריות
החברתית וכן הלאה.
לאחרונה
התברר שהתופעה הגיעה גם לנערי הקיבוץ ועל כך בודאי ובודאי שלא נוכל לעבור
בשתיקה. אנו ממשיכים לחפש דרכים לחיזוק
האמירה החברתית והצבת הגבולות.
חברים המעוניינים לקחת חלק בפעילות זו –
מוזמנים בחום.
·
ועדת תרבות מתמודדת בעוז עם חגי
תשרי. אנו מגבים אותה במידת יכולתנו וקוראים לחברים לתת כתף לבניית הסוכה שאותה
יוביל כמיטב המסורת צוות החממה. תקוותנו שתקופת הסליחות תשרה על כולנו רוח אחווה
ופיוס. גמר
חתימה טובה, יוסי ורקפת
מועמד לתפקיד מרכז משק
בשיחת
הקיבוץ הקרובה (9.10.119) יציג מועמדותו לתפקיד מרכז משק עודד
ויזל.
להלן
מספר נתונים מרכזיים מקורות החיים של המועמד:
חבר
קיבוץ אייל, יליד 1959 .
השכלה: BA כלכלה ומינהל (מדרשת רופין); MA מינהל
עסקים אונ. T.V.U LONDON
ניסיון
ניהולי:
-
כיום יו"ר עסקי קיבוץ אייל
-
מרכז משק קיבוץ נחשון ב-8 השנים האחרונות, מסיים בימים אלו.
-
מרכז משק בית גוברין 2003-2007
-
מנהל עסקי קיבוץ גבעת השלושה 2001-2002
-
מנהל כלכלי קיבוץ אייל 1995-2003
-
חבר דירקטוריון מועצת החלב כנציג התאגדות מגדלי הצאן אותה יזם והקים.
-
מנהל השירותים באייל
-
מנהל הגד"ש בקיבוץ אייל
ניסיון
בליווי תהליכי שינוי:
היה
מרכז המשק של באייל ונחשון לפני המהלך ולאחר השינוי שעברו.
עסק בשיוך נכסים, הפרדת משק וקהילה
ותהליכי צמיחה.
נדל"ן
– במסגרת תפקידו הנוכחי
עוסק בהקמת פרויקט נדל"ן מניב בקיבוצו – אייל.
ממש"א
1.
מאחר ולא הייתה, עד עכשיו, הענות לפנייתנו
למילוי תפקיד מזכיר/ה
אנו מפרסמים שנית את הפנייה:
דרוש/ה - מזכיר/ה קיבוץ
הגדרת
תפקיד:
המזכיר/ה
הוא/היא:
·
יו"ר ועד ההנהלה של האגודה
השיתופית עין שמר
·
יו"ר האסיפה הכללית / שיחת
הקיבוץ
·
יו"ר הועד המקומי עין שמר
תחומי
אחריות:
·
ניהול שיחות קיבוץ וסעיפיה
·
אחריות על צוות תיאום (מזכיר,
יו"ר, רכז משק, מנהל/ת קהילה, מנהל/ת מש"א)
·
השתתפות בהנהלת קהילה, ובהנהלה כלכלית
·
משתתף בצוות יישום תוכנית השינוי
·
מייצג את הקיבוץ כלפי גורמי חוץ
·
המזכיר הנו דובר הקיבוץ ומהווה כתובת
מוסמכת בייצוג הקיבוץ מול גורמים חיצוניים
כישורים
נדרשים:
·
אמינות גבוהה.
·
כושר ביטוי ויכולת ניסוח בכתב
ובע"פ
·
בעל יושרה אישית וציבורית
·
יכולת ניהול דיונים ושיחות
·
יכולת לעבוד בשיתוף פעולה עם הפרט ועם
ממלאי תפקידים.
היקף
משרה:
80%
בחירה: ע"י שיחת
קיבוץ + קלפי
כהונה: 4 שנים
המעוניינים מתבקשים לפנות בכתב לעידן
יגודה עד ה – 18/10/11
2.
למטבח דרושים:
עובדים
להגשת מנות לילדי המוסד בין השעות 13:30-14:30 במשך השבוע לפי תאום עם מרתה.
כישורים
נדרשים: מאור פנים וזריזות
ניתן לפנות למרתה או עידן