עלון 25 (2018) (6134) ט' תמוז
תשע"ח 22.6.2018
Wear Sunscreen
// מרי
שמיץ' (1997)
"שימו קרם
הגנה" התפרסם בגירסה מוזיקלית
בוגרי ובוגרות מחזור 2018
–
אם אוכל להציע לכם עצה אחת בלבד
לעתיד, העצה הזו תהיה: שימו קרם הגנה!
התועלת של קרם הגנה לטווח הארוך
הוכחה על ידי המדענים, בעוד ששאר העצות שלי חסרות ביסוס מדעי כלשהו, מעבר לניסיוני
האקראי.
תיהנו מכוחם ויופיים של
הנעורים. עזבו, לא חשוב... אתם לא תבינו את כוחם ויופיים של הנעורים לפני שהם
ייעלמו. אך האמינו לי: בעוד 20 שנה תביטו באלבומי התמונות הישנים שלכם, ותיזכרו
באופן שאינכם מסוגלים לתפוס כעת, כמה אפשרויות היו מונחות בפניכם וכמה מדהים הייתם
נראים. אינכם שמנים כפי שאתם חושבים.
אל תדאגו בקשר לעתידכם. או
שתדאגו, אך זכרו שהדאגה לעתיד יעילה כמו ניסיון לפתור משוואה אלגברית על ידי לעיסת
מסטיק. הבעיות האמיתיות בחייכם, יהיו דברים שמעולם לא העליתם בדעתכם.
עשו כל יום משהו אחד שמפחיד
אתכם!
שירו!
אל תקלו ראש ברגשותיהם של
אחרים, ואל תנהגו בסובלנות עם אלו שמקלים ראש ברגשותיכם.
השתמשו בחוט דנטלי!
אל תבזבזו את זמנכם בלקנא.
פעמים אתם מלפנים, פעמים אתם מאחור, המרוץ ארוך ובסופו תישארו רק עם עצמכם.
זכרו את המחמאות שאתם מקבלים,
שכחו את העלבונות. אם תצליחו לעשות זאת, אמרו לי כיצד.
שמרו את מכתבי האהבה הישנים
שלכם, השליכו את תדפיסי הבנק.
התעמלו!
אל תרגישו אשמה אם אינכם יודעים
מה לעשות עם חייכם. האנשים המעניינים ביותר שאני מכירה, לא ידעו בגיל 18 מה הם
רוצים לעשות עם חייהם. אחדים מבני ה-40 המעניינים ביותר שאני מכירה - עדיין לא
יודעים.
צרכו הרבה סידן! התייחסו יפה
לברכיים שלכם - הן יחסרו לכם לאחר שייהרסו.
אולי תתחתנו. אולי לא. אולי
יהיו לכם ילדים. אולי לא. אולי תתגרשו בגיל 40, אולי תרקדו את "ריקוד
הציפורים" ביום הנישואים ה- 75 שלכם. בכל מקרה, אל תשבחו את עצמכם יותר מדי,
וגם אל תכעסו על עצמכם יתר על המידה. לבחירות שלכם יש 50 אחוז סיכוי להצליח. וכך
גם לאלו של כל השאר.
תיהנו מגופכם, השתמשו בו בכל
דרך אפשרית, אל תחששו ממנו, או ממה שאחרים חושבים עליו. זהו הכלי הנהדר ביותר
שיהיה בבעלותכם.
רקדו! אפילו אם אין לכם מקום
לעשות זאת מלבד הסלון שלכם.
קראו את ההוראות, גם אם אינכם
מתכוונים לפעול על פיהן.
אל תקראו מגזיני-יופי. הם רק
יגרמו לכם להרגיש מכוערים.
למדו להכיר את הוריכם. לעולם לא
תדעו מתי תאלצו להיפרד מהם לנצח.
היו נחמדים לאחיכם ואחיותיכם -
הם החיבור הטוב ביותר אל עברכם, ואלו שקרוב לוודאי יישארו אתכם בעתיד.
הבינו שחברים באים והולכים, אך
את האחדים הטובים שבהם עליכם לשמור.
טיילו!
השלימו עם עובדות שאינן ניתנות
לשינוי: המחירים יעלו, הפוליטיקאים יהיו מושחתים, גם אתם תזדקנו. וכשזה יקרה תשלו
את עצמכם שכאשר הייתם צעירים, המחירים היו הוגנים, הפוליטיקאים היו הגונים, וילדים
כיבדו את המבוגרים.
כבדו את המבוגרים מכם!
אל תצפו לתמיכה מאחרים. אולי יש
לכם קרן נאמנות, אולי יש לכם בן או בת זוג עשירים, אבל לעולם לא תדעו מתי הם
יתרוששו.
אל תתעסקו יותר מדי בשיער שלכם,
אחרת בגיל 40 הוא יראה כמו בן 85.
היו זהירים בקבלת עצות, אך היו
סבלניים עם אלו הנותנים לכם אותן. עצה היא צורה של התרפקות על העבר – הוציאו אותה
מפח-אשפה, ניגבו, צבעו את הצדדים המכוערים ומיחזרו יותר מכפי שהיא שווה.
אך סמכו עליי בנוגע לקרם הגנה.
מאמר מערכת
השבוע הסתיימה שנת הלימודים
תשע"ח בתיכונים ובחטיבות הביניים. מעל 700,000 תלמידות ותלמידים יצאו לחופשת
הקיץ, ביניהם יותר מ- 120,000 תלמידי יב' שסיימו את תקופת בית הספר, ויוצאים
בשבועות הקרובים לשנות שירות ומכינות או מתגייסים לצה"ל. שניים (בלבד) מתוכם
הם שלנו – יולי שמואל ושני אפל.
העובדה שיש לנו השנה רק 2
מסיימים, אינה מקטינה את גודלו של הרגע הזה. כי נדמה לי שסיום תקופת בית הספר, הוא
אחד הרגעים הדרמטיים במסלול חייו של אדם. כמעט כל חייהם עד עתה, בוודאי שהחיים בהם
הם מודעים לעצמם, עברו על מסיימי יב' בבית הספר. למעשה הם כמעט לא מכירים דרך חיים
אחרת. מחקרים מראים שבמהלך התקופה הזו שעברו, ובעיקר במהלך 6 השנים האחרונות,
התרחש בחייהם אירוע שעתיד להשפיע על כל המשך חייהם – נקודת מפנה. אולי הם פגשו את
האדם שישנה את מסלול חייהם, או התנסו בתחום שלא הכירו עד עתה ובו יעסקו בעתיד, או
חוו הצלחה שיבקשו כל חייהם לחזור עליה... כך או אחרת, בשנים האלו הם התעצבו להיות
מי שיהיו בעתיד. ועכשיו העתיד הזה מתחיל...
הרבה התרגשות, גם הרבה חששות
כמובן, ובעיקר המון אפשרויות נפתחות בפניהם.
העלון השבוע מוקדש להם –
למסיימי יב' שלנו, בתוספת איחולי דרך צלחה.
ועוד בעלון
-
לפני שבועיים ייסד נועם גרוסמן
מדור חדש במדור התרבות והספורט של העלון: "כפיים" – "המונדיאל
שלי". המדור הנפלא הזה, ממשיך מידי שבוע להביא לעלון כותבים חדשים (ומוכשרים)
והפך להצלחה גדולה. השבוע עוד 3 טורים חדשים, ראו בהמשך.
שבת שלום ו ח ו פ ש
נ פ ל א (לתלמידי חט"ב
והתיכונים וגם למורים שלהם. יההההה)
סיגל דקל
תעודת סיום בית ספר – יולי
שמואל
הורים: אפרת מרקם ואיתן שמואל
אחות: אלמוג בת 21
סבים: יפה ועזרא שמואל
ז"ל, ניבי ז"ל ולאה מרקם
עיסוק מועדף בשעות הפנאי: מכיתה
ט' זו הפנימייה במוסד. אני חווה בה המון חוויות, יחד עם הקבוצה שלי ששמה
"איתן". אני נהנית בעיקר מהיצירה העצמית והעצמאות שניתנת לנו שם.
חברה טובה: יש לי המון חברים
טובים, שהם בעיקר הקבוצה שלי בפנימייה ובשמו"צ, אבל ליה בן אברהם (בתם של תמר
ואופיר) היא חברה שמלווה אותי מגיל אפס בערך. היינו בחינוך בקיבוץ ביחד וגם למדנו
12 שנה באותה כיתה, ואנחנו חברות הכי טובות מאז ולתמיד. וגם בשנה הבאה אנחנו
ממשיכות יחד לשנת שירות.
מקצוע לימוד מועדף ולמה: מגמת
תאטרון, כי זה המקצוע הייחודי שבחרתי ללמוד ומאוד נהניתי ללמוד מחזות קלאסיים
ומודרניים, ולהעלות פרויקטים מידי שנה. זו הבגרות שהכי נהניתי ממנה.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנות בית
הספר: שאפשר ורצוי גם ליהנות. אם מסגרת הלימודים היא חובה ואני צריכה להיות שם רוב
היום, אז עדיף ליהנות ולעשות כיף עם חברים. ועל הדרך גם ללמוד.
דמות נערצת: אין לי אנשים שאני
מעריצה, אבל יש המון אנשים שאני מאוד מעריכה:
את המשפחה שלי, שלא משנה כמה
אני לא בבית ורק בסמינרים וכו', הם תמיד יעמדו מאחורי ולצידי ורק יתמכו בכל מה
שאני עושה.
את המדריכים שהיו לי בתנועה
ובמוסד ובמהלך השנים שאני חניכה ומדריכה בשומר הצעיר. יצא לי לפגוש המון אנשים
שנכנסו לי עמוק לתוך הלב ויש לי כלפיהם הערכה רבה.
תוכנית טלוויזיה מועדפת: אין לי
כל כך זמן לראות טלוויזיה, אבל סדרה שאני תמיד יכולה לראות פרקים שלה שוב-ושוב
בסופ"שים, זה "חברים". אין ספק שזאת הסדרה האהובה עלי.
מוזיקה אהובה: אני מאוד אוהבת
מוזיקה. זה תמיד מרגיע אותי ועושה לי טוב. במוזיקה ישראלית זה ישי ריבו ואמיר דדון
שתמיד עושים לי טוב על הנשמה. במוזיקה העולמית זו להקה ששמה Seafret, שהשירים שלהם פשוט מהממים אחד אחד.
מאכל אחד שהייתי לוקחת לאי
בודד: אני צמחונית, אבל אין ספק שהייתי לוקחת את הקובה של דודה פרידה אחות של אבא.
תוכניות להמשך: בשנה הבאה אני
יוצאת לשנת שירות בשומר הצעיר, התנועה שאני חברה בה מכיתה ו' ותמיד היתה בשבילי
בית. אני הולכת לגור באשקלון ולחיות שם בקומונה ביחד עם עוד 11 חבר'ה מכל הארץ,
ביניהם ליה בן אברהם ועוד 2 חבר'ה מ"מבואות עירון". אני בטוחה שיהיה לי
כיף, ואני מאוד מחכה לזה.
מה אני מאחלת לעצמי להמשך:
שאמשיך רק ללמוד עוד-ועוד על עצמי ועל החברה, ואעשה תמיד דברים שאני אוהבת.
תעודת סיום בית ספר – שני אפל
הורים: יפעת וערן אפל
אחים: עומרי (14), נטע (12),
גיא (9)
סבים: ברוך שנפלד ז"ל
ומרים שנפלד, נעמי ואלי אפל
חיית מחמד: דג זהב (נמו)
עיסוק מועדף בשעות הפנאי:
כדורעף
חבר טוב: יש לי הרבה חברים
טובים
מקצוע לימוד מועדף ולמה:
גאוגרפיה – אהבת הארץ.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנות בית
הספר: להכין תה בחדר מורים – תודה רבה לצוות מחנכי עין-שמר (אורי תומר, איריס
ארבל, ליטל מורג, שלי יגודה ודרורה בן פורת).
חוויה משמעותית שחוויתי בשנות
בית הספר: הצטרפות למגמת יוגה (בגרות)
דמות נערצת: סבתא מרים האלופה
תוכנית טלוויזיה מועדפת:
"ארץ נהדרת"
מוזיקה אהובה: דניס לויד
מאכל אחד שהייתי לוקח לאי בודד:
המבורגר או כל דבר הכולל בשר
תוכניות להמשך: לסיים צבא,
לטייל בעולם ומשם להתקדם
מה אני מאחל לעצמי להמשך:
להמשיך ליהנות מכל דבר
מכתבי קוראים
שלום סיגל,
הדפסתי והעברתי את הכתבה של
אבינועם גולן (עלון "זיכרונות מהלינה המשותפת") לצוות הגננות ביטבתה.
הן התרגשו מאוד ואחת מהן אף
אמרה, שהיא התרגשה עד דמעות, כי חלק מהן חוו בילדותן את הגן הפתוח הקיבוצי עם כל
המשמעויות הפסיכולוגיות והפיסיות שבדבר,
ועכשיו הן חוות את הקשיים הבלתי
נגמרים מול משרד החינוך עם היחס השלילי לגרוטאות, גידור, פיקוח על הטיולים
ועוד-ועוד.
כמובן שציינתי ש"גן
חנה" זה הגן של אמא שלי, שהיתה הגננת המיתולוגית הנערצת והראשונה של עין-שמר.
אז שוב תודה על היחס הרציני לכל
נושא אותו את מחליטה להביא בפני הציבור,
ומסרי בבקשה את דברי לאבינועם.
הוא כתב כתבה מעניינת בדרך מעניינת.
חן-חן, בת-עמי יוגב
ט.ל.ח
בדברי התודה של משפחת שפירא על
האזכרה לרפי,
צריך להיות רובי שדמון (ולא
רובי משיח).
מאת הכתבים הצעירים: נעמה
אייזן, אביגיל כץ דגאי, רני ארבל ועומר יגודה
שלום ילדי עין-שמר! השנה עברה
כל כך מהר ועוד מעט החופש הגדול!
הנה 2 פעילויות, כדי שהחופש
הגדול שלכם יהיה הכי כיף שאפשר -
חידה שבועית:
כמה ימים יש בחופש הגדול? תשובה:_________
תפזורת מילים שקשורות לחופש
הגדול:
ב ח ג ל י ד ה ב פ י כ א
ג ח ל מ נ ו ח ה ר ט ר ה
ד ב ו ש ל ח ז ד ד י ב ס
י ר נ פ ט ע ג ק ס ר כ מ
מ י ט ח ש ד מ ק י ג כ ה
ק מ י ה א ג ע ש ב ץ ת ג
צ ג ו ג ה א ד ז ח ו ר ל
ר כ ל ש פ ב י ו ע ק ג ג
י ר י ע ע ט ב נ ל ה י צ
מ ד מ כ כ י פ ז ש ב ח מ
ת מ א ה ל ח ט ז ג ד מ א
לוח מודעות
לאלון חננאל
ברכות על הזכייה בפרס הפקת
הפיילוט לסדרה, במסגרת פסטיבל הטלוויזיה והקולנוע בשדרות.
כמה נחת. כל הכבוד!
חדשות מהלגונה
השבוע התחדשנו ברשת צל גדולה,
שתיתן מענה לשמש הקופחת של ימי יולי-אוגוסט.
תודה לעתר גבע וצוות החממה על
עבודת התלייה.
מיום ראשון הקרוב 23.6, הבריכה
תיפתח לשחיינים בימים א', ב', ד', ו'
בין השעות 7:00-8:00 בבוקר.
שעות פתיחה יולי - אוגוסט
שחיינים
ימים א', ג', ה', ו' 7:00-8:00 בבוקר,
ימים א'-ה' 19:00-20:00 בערב.
לציבור הרחב
ימים א'-ה' 10:00-12:30,
14:30-19:00.
יום ו' 11:00-12:30,
14:30-18:00,
שבת 10:00-18:00 ברצף.
ניר אלון
עדכונים ממועדון הקונג-פו
בשבת 10:00-18:00 ברצף, סדנאות
קיץ של FIGHT LIKE A GIRL""
**יסודות
לחימה**כושר**הגנה עצמית** הסדנה מיועדת לנשים בלבד.
שעה וחצי חווייתית, באנרגיות
גבוהות של הכרות עם עולם אומנויות הלחימה.
סדנאות קרובות:
יום א 15.7 משעה 20:00 בקיבוץ
עין-שמר,
יום ב' 16.7 משעה 20:00 בקיבוץ
רמת-יוחנן,
יום ה' 26.7 משעה 20:00 בקיבוץ
עין-שמר.
עלות השתתפות - 60 ₪.
**ניתן גם להזמין סדנא
לכן ולחברות. מינימום 8 משתתפות. מתנה למארגנת הסדנא.
מוזמנות לדבר איתי, נועה טילר
050-9501712
תקציב, ביטוח וכרטיסי אשראי
1. בתקציב של חודש אפריל, נכתב לחלק מהחברים "מצעים". בסוף
השורה מופיעה האות ב'- כלומר ביטול. החברים לא חויבו.
2. חיובי סלקום – בתקציב מאי אין חיוב. בתקציב יוני יופיעו החיובים
של אפריל ושל מאי.
3. בתקציב של חודש אפריל הייתה טעות בחיוב חדר האוכל. הטעות תוקנה –
חברים זוכו וחויבו בתקציב של מאי, גם על אפריל וגם על מאי. ניתן לראות את הביטול
בתקציב של מאי.
4. בתקציב שייצא בחודש יוני, ישתנו מחירי ביטוחי הבריאות:
ילדים שעד היום היו בחינם,
ישלמו 10.20 ₪.
מגיל 21 ואילך יעלה הביטוח מ-15
₪ ל-30.5 ₪,
ביטוח הבריאות המורחב יעלה מ-
57 ₪ ל-92 ₪.
5. חברים שרוכשים תרופות, כשעלות תרופה בודדת היא מעל 150 ₪, מוזמנים
לפנות אלי לבקש החזר מהביטוח.
6. בקשות לזיכוי/חיוב לתקציב, בבקשה להעביר עד ה-5 בכל חודש.
בקשות שיתקבלו לאחר תאריך זה, יטופלו בחודש הבא.
7. חברים שכרטיסי האשראי שלהם עדיין מתנהלים דרך הקיבוץ (אלו שלא
יצאו לבנקים) - כיום תהליך קבלת כרטיס/קוד סודי הוא ארוך ועשוי לקחת חודשיים.
השתדלו לשים את כרטיס האשראי במקום נקי ומסודר שלא ייפגם, ואת הקוד הסודי במקום
שאתם זוכרים.
תודה וברכה, עינת תומר
כפיים מדור תרבות וספורט //
נועם גרוסמן
השבוע מגיעים אלינו עוד שלושה
סיפורים נהדרים: הראשון של מנו אלון "האיש הזוכר הכל", השני של יאיר
קצנלנבוגן הכותב על חוויות המונדיאל שלו מכלי ראשון, והשלישי של אסף פולק המתאר את
ייסורי האוהד והכותב.
המונדיאל שלי עם מנו אלון
בתחילת שנות ה- 50 היתה התקשורת
בישראל, ברובה הגדול, מורכבת מעיתונות
פוליטית מפלגתית, שהקדישה חלק מאוד קטן לאירועי ספורט. ל"קול
ישראל" היה ערוץ רדיו אחד, שהקדיש חלק מזערי לספורט. בשנים ההן נוסד
עיתון בשם "ספורט לעם", שעדיין לא הגיע לקיבוצנו באופן סדיר. לנו, ילדי
חברת הילדים, שרובנו מאד אהב ועסק בספורט, לא היה מושג על האולימפיאדה ומשחקי גביע
העולם. יום אחד הגיע לידי עיתון "ספורט לעם", ובו כתבה על משחק כדורגל
ישראל נגד יוון, במסגרת המוקדמות לגביע העולם. כל הדף הראשי הוקדש לתמונות של
שחקני נבחרת ישראל. עבורי זה היה אירוע מאוד משמעותי, בעקבותיו התחלתי לקרוא כל
יום את מדור הספורט ב"על-המשמר" ולהשיג ככל האפשר יותר מהדורות של
"ספורט לעם". הדבר שצד את עיני, היה המקום הנרחב שניתן לנבחרת הפלא
ההונגרית, בהובלתו של כוכבה פרנץ פושקאש. קבוצה זו הביאה סגנון חדש לכדורגל
העולמי. היו בה 5 מהשחקנים הטובים ביותר של אירופה באותה תקופה, ובמשך שנתיים היא
שיחקה 32 משחקים ללא הפסד. השנה היא שנת
1953, ועמד להיערך באצטדיון "ומבלי" בלונדון, משחק שלימים זכה לכינוי
"משחק המאה", בין נבחרות אנגליה והונגריה. אנגליה שעד אז לא נוצחה בביתה
ולו פעם אחת, היתה בטוחה בעצמה והסתמכה על המסורת הארוכה של הכדורגל האנגלי.
ההתעניינות במשחק היתה עצומה, והוא שודר ברדיו ברוב מדינות אירופה. מכיוון שלא היו
אז שידורי טלוויזיה ישירים, המשחק צולם במצלמת קולנוע. הונגריה ניצחה 3:6,
ואחרי כחצי שנה זכינו לראות את
הסרט אצלנו בעין-שמר.
בקיץ 1954 עמדו להתקיים
בשוויצריה משחקי הגביע העולמי, והונגריה היתה מועמדת בטוחה לניצחון. אנחנו, ילדי
חברת הילדים, היינו כולנו בעד הונגריה, שייצגה בעינינו את העולם המתקדם
(הקומוניסטי), לעומת רוב ארצות אירופה הקפיטליסטיות. בחודש יוני 1954 החל טורניר
הגמר של משחקי גביע העולם. מועמדות נוספות לזכייה היו אורוגואי, ברזיל, יוגוסלביה
ואוסטריה. את גרמניה איש לא ספר. בבית המוקדם נפגשו גרמניה והונגריה במשחק שהתנהל
בעליונות הונגרית מלאה. פושקאש היה בשיאו. הבלם הגרמני ליבריך רדף אחריו, כשל בניסיון
לעצור אותו, ולכן החל לכסח אותו והצליח בכך. פושקאש נפצע קשה ויצא מהמגרש. המשחק
הסתיים בתוצאה 3:8 להונגריה. גרמניה ניצחה את תורכיה במשחק נוסף ועלתה לרבע הגמר.
בשלב הזה היו שתי הפתעות: אוסטריה, אחת המועמדות לזכייה, ניצחה בקושי את שוויץ
בתוצאה 5:7. יוגוסלביה, שהיתה גם היא מועמדת להגיע לגמר ובהרכב שלה היו מספר
כוכבים ובראשם צ"יקובסקי והשוער ביארה, נוצחה על ידי גרמניה 0:2. הונגריה
ניצחה בלי פושקאש את ברזיל 2:4, במשחק מאד נוקשה, שבסיומו התנפלו שחקני ברזיל
על ההונגרים, בעת שאלו חגגו את ניצחונם
בחדר ההלבשה והיכו בהם קשות. אנחנו
בחברת הילדים היינו מאושרים
מניצחונות הנבחרת "שלנו".
אורוגואי אלופת העולם ניצחה את
אנגליה, והצטרפה ל-3 העולות לחצי הגמר. עלי לציין שב"קול ישראל" לא היו
שידורים ישירים של המשחקים. בכל ערב נתן נחמיה בן אברהם, השדרן המיתולוגי, קטעים
משידורים שהתקיימו באותו יום. בחצי הגמר הראשון, היתה הפתעה גדולה מאד, גרמניה
הביסה את אוסטריה 1:6.
במשחק חצי הגמר השני (גם הפעם
ללא פושקאש הפצוע), שיחקו הונגריה ואורוגואי. במשחק שנחשב כטוב ביותר באותה
אליפות, סיימו שתי הקבוצות בתיקו 2:2. בהארכה
נגח שאנדור קוצ"יש, כוכב מספר 2 של הונגריה, 2 גולים, וקבע את עליית הונגריה לגמר.
לקראת הגמר, שנערך בשעות הערב
המאוחרות, התכנסנו כל ילדי קבוצת "ערבה", בכיתה סביב הרדיו שלנו, לשמיעת
החדשות של השעה 22:00 בערב. ההודעה היתה על תוצאת המחצית 2:2, לאחר שהונגריה
הובילה 2:0 בדקה ה-8 של המשחק. פושקאש, שלא החלים לגמרי מהפציעה, כבש את השער
הראשון. היינו במתח גדול לקראת חדשות השעה 23:00 בלילה, ואז נחתה עלינו המהלומה.
גרמניה ניצחה 2:3, למרות שפושקאש כבש שער שוויון בדקה האחרונה, שנפסל בטענת נבדל
שנויה במחלוקת. לי אישית לקח מספר ימים להתאושש מההלם, ועד היום יש לי
דקירה קטנה בלב כשאני נזכר
באירוע הזה.
בנובמבר 1956 פרץ בהונגריה מרד
נגד השלטון הקומוניסטי. בחדשות הודיעו שפושקאש נהרג בקרבות נגד צבא ברית המועצות,
שפלש להונגריה כדי לדכא את המרד. לאחר מספר ימים התפרסמה ידיעה שפושקאש חי והוא
ברח מהונגריה. המרד דוכא ורוב שחקני נבחרת הפלא ברחו מארצם והצטרפו לקבוצות
באירופה. פושקאש עבר ל"ריאל מדריד", וזכה איתה בגביע אירופה, כשבמשחק
הגמר בשנת 1960 נגד פרנקפורט הגרמנית, הוא הבקיע 4 שערים, שיא שלא נשבר עד היום.
רק עם קריסת הגוש המזרחי בשנים 1989-90, חזר פושקאש להונגריה והתקבל כגיבור לאומי.
היסטוריונים טוענים שניצחונה של גרמניה סלל לה את הדרך להשתלבות באירופה כמדינה
דמוקרטית, 9 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה.
אני, כחובב ספורט והיסטוריה,
המשכתי להתעניין בהיסטוריה של משחקי גביע העולם. להלן אנקדוטות מעניינות:
• משחקי גביע העולם נערכו לראשונה באורוגואי. לא היו משחקים
מוקדמים, אבל נרשמו רק מדינות מיבשת אמריקה. לאחר מאמצי שכנוע נרשמו 4 מדינות.
הנסיעה היתה באונייה במשך 3 שבועות. אורוגואי זכתה בגביע. בנצחה את ארגנטינה 2:4.
• בשנת 1934 התקיימו המשחקים באיטליה הפאשיסטית של מוסליני. נבחרת
ארץ ישראל שיחקה במוקדמות נגד מצרים, ונוצחה בשני המשחקים 7:1 במצרים, ו-4:1 בארץ.
במשחק הגמר שיחקה איטליה נגד צ'כוסלובקיה. ערב המשחק הזמין מוסליני את שופט המשחק
לביתו. לא ברור מה היה שם, אבל איטליה ניצחה למחרת 1:2, ויודעי דבר טוענים שהשופט
עזר לאיטלקים.
• בשנת 1938 התקיימו המשחקים בצרפת. גרמניה הנאצית הטילה צל כבד על
אירופה. היטלר שסיפח את אוסטריה לגרמניה באותה שנה, דרש שתופיע בצרפת נבחרת משותפת. במשחק אחרון לפני האיחוד, ניצחה
אוסטריה 2:0. הכוכב של אוסטריה סירב לשחק בנבחרת המשותפת, שנוצחה בשלב הבתים של משחקי
הגביע העולמי. מתיאס שינדלר הכוכב האוסטרי הסרבן, נמצא מת ביחד עם ארוסתו במיטתם.
הנאצים לא אפשרו לחקור את סיבת המוות, אבל היום ידוע שזו היתה הרעלת דו תחמוצת
הפחמן, שהתאימה לשיטות של אנשי ה- אס.אס.
• במשחקים בצרפת בלטה נבחרת ברזיל עם כוכבה ליאונידס,
שכונה "היהלום
השחור". הוא נחשב לממציא בעיטת המיספרת. במשחק חצי הגמר נגד איטליה, החליט
מאמנו לתת לו לנוח, ואיטליה ניצחה ועלתה לגמר, בו ניצחה את הונגריה 2:4.
• מלחמת העולם השנייה קטעה את רצף המשחקים, והם חודשו רק בשנת 1950
בברזיל. במשחקים אלו עלתה ברזיל בקלות לגמר נגד אורוגואי, שבקושי רב הגיעה למעמד
זה. בברזיל היו הכל בטוחים בניצחון. המשחק היה
באצטדיון "מאראקנה",
שהכיל כ- 200 אלף צופים. ברזיל כבשה שער ראשון, וכבר החלו לחגוג ביציעים. אורוגואי
השוותה, ולקראת הסיום כבש שחקנה ג'ג'יה את שער ניצחון. הלם מוחלט לברזיל. מספרים
שהיו הרבה התאבדויות בעקבות ההפסד.
אני נכנס מדי פעם ליוטיוב כדי
לחזות במשחקים עליהם כתבתי, ואני מאוד נהנה למרות איכות הצילום הירודה של אותם
ימים.
25.11.1953 משחק המאה
בין אנגליה להונגריה
המונדיאל שלי עם יאיר קצנלנבוגן
בורדו, הנה אנחנו באים
הנער הצרפתי נראה לא רגוע לחלוטין וכמובן שגם לא הפסיק לקלל. הוא
הצטופף לידנו בקרון המטרו הדחוס שהסיע אותנו למלון שלנו במרכז פריז, והסריח מזיעה
ומבירה, בעיקר מבירה.
"מה קורה?"
העזתי.
"מרד", ענה הנער, מופתע משהו.
"למה מרד, אחי?"
"הגרמנים האלו,
מבאסים", המשיך.
"ספר לנו על זה".
"מקסיקו כמעט
הגיעו איתם להארכה, ואז דקה 86 בירהוף העלה אותם לרבע הגמר, ואנחנו עוד עלולים
לפגוש אותם בהמשך. תגידו, אתם גרמנים במקרה?"
סימנתי "אין מצב" עם
הראש.
"אז מאיפה
אתם?" המשיך להתעניין.
היססתי לשנייה. "מישראל".
הנער לא ענה. הוא הסתכל עלינו
בדממה, שוקל את הדברים. את מה שהתרחש בשניות הבאות לא היתה לנו שום דרך לצפות.
באמצע קרון מטרו פריזאי, עם לחות בלתי נסבלת של סוף חודש יוני, התפשט פתאום חיוך
רחב על פניו. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת הוא פצח בשירה ספונטאנית:
Viva Maria, Viva Victoria, Aphrodita, Viva la diva,
Viva Victoria, Cleopatra
הוא סיים לשיר, הסתכל עלינו,
משועשעים משהו מהנאמבר הבלתי צפוי ואמר: "אנחנו אולי נהיה אלופי העולם
בכדורגל, אבל אתם..", המשיך חוזה העתידות הצעיר, "אתם אלופי העולם
במוזיקה. ומוזיקה לוקחת הכל. אפילו כדורגל". מעודדים מהכבוד היחסי לו זכינו לפתע
בקרון המטרו, בעיקר בזכותה של דנה אינטרנשיונל זוכת האירוויזיון הטרייה לשנת 1998,
נפרדנו לשלום מידידנו החדש וירדנו בתחנה שלנו.
קצת פחות משבועיים לפני כן,
השארנו מאחורינו, חן שוורץ, חברי הטוב, ואני, את החום הלוהט והאבק של מטעי
האבוקדו, והמראנו מנתב"ג לטיול של חודש באירופה הקרירה יותר באופן יחסי. גולת
הכותרת: צרפת, אשר באותו הקיץ אירחה את המונדיאל. נחתנו בלונדון המגניבה, אך
האפרורית משהו, וטיילנו בה במשך שבוע, אשר במהלכו הספקנו לראות באחד הפאבים את
הנבחרת המקומית מפסידה לרומניה,
שעלתה על חשבונה לשמינית הגמר
מהמקום הראשון בבית.
מלונדון המשכנו לפריז שטופת
אווירת המונדיאל, ולשמחתנו הצלחנו עד מהרה להתקמבן על זוג כרטיסים למשחק המוקדמות
היוקרתי ארגנטינה – קרואטיה, דבר אשר הצריך נסיעה של 3 שעות ברכבת
מפריז לבורדו, שם נערכו משחקי הבית המוקדם של הנבחרות האלו. ירדנו בתחנת
הרכבת של בורדו, והמשכנו לאזור האצטדיון בו נערך המשחק. הרחובות הסמוכים לאצטדיון
התמלאו במהירות באוהדים ארגנטינאים וקרואטים, לבושים בחולצות הנבחרות שלהם
ומאופרים בצבע הדגל, רוקדים אלה מול אלה באחוות אוהדים אמיתית, כשביניהם מפזז לו
אחד חן שוורץ, לבוש בחולצת נבחרת ישראל שנקנתה מבעוד מועד, מניף ביחד עימם דגם זהה
למקור של הגביע העולמי (מה שהופך אותו בהכרח לישראלי שהגיע הכי קרוב אי פעם לגביע
העולמי, או לחיקוי שלו, מאז ה-1:1 האלמותי שהשיגה ישראל במונדיאל 70 מרגלי מוטל'ה
שפיגלר). נכנסנו לאצטדיון מספר דקות לפני שריקת הפתיחה ותפסנו מקום. ואז התחיל
המשחק.
נבחרת ארגנטינה של אותו הטורניר
כללה כוכבים דוגמת גבריאל באטיסטוטה, חואן ורון, דיאגו "צ'ולו" סימאונה
- כיום מאמן "אתלטיקו מדריד" ואז קשר דפנסיבי קשוח ומי שיגרום בשלב
שמינית הגמר,
בו תגבר ארגנטינה על אנגליה,
להרחקתו של דיויד בקהאם הצעיר (ולהפיכתו של בקהאם לאיש השנוא באנגליה, לפחות למשך
4 השנים הבאות) - ואריאל אורטגה - שחקן שכונתי וערס לא קטן, אשר עברה ברוטאלית שלו
על שוער נבחרת הולנד ואן דר סאר במשחק רבע הגמר בין שתי הנבחרות, תביא להרחקתו
מהמשחק ולהדחתה של נבחרת ה"אלביסלסטה" מהמשך הטורניר. בנבחרת קרואטיה,
מי שתהפוך להפתעת הטורניר (מקום 3), כיכבו בין השאר דאבור שוקר (באופן אישי, השחקן
הפייבוריט שלי בטורניר ובנוסף, מלך השערים שלו עם 6 כיבושים) וזבונימיר בובאן
ממילאן.
עם תחילת המשחק, התברר
שהקרואטים הקשוחים אך העציים משהו, מתקשים להסתדר עם המהירות והטכניקה של שחקני
ארגנטינה, שלבסוף ניצחו 1:0.
המשחק הסתיים ואילו אנחנו חזרנו
לפריז מרוצים. הטורניר הלך והתקדם אל עבר שלבי ההכרעה שלו, ויחד איתו התקדם גם
הטיול שלנו. מצרפת המשכנו לאיטליה, שם הספקנו לראות את שלב שמינית הגמר. את שלבי
רבע וחצי הגמר ראינו בשוויץ, ומשם שוב לאיטליה ולגמר הגדול בו גברה נבחרת צרפת על
ברזיל (+ רונלדו המקורי במצב כפית) 3:0, בעזרת 2 בומבות מראשו של זיזו הגדול, ועוד
שער נוסף של עמנואל פטי במתפרצת בתוספת הזמן. לאחר שהכל נגמר חזרנו לארץ. היה חם
רצח.
המונדיאל שלי עם אסף פולק
זר לא יבין
אוי הכאב הכאב... כמה כאב! כמה
צער ודמעות! מה עשיתי רע שנולדתי לאבא ארגנטינאי, שהעביר לי את המחלה הנוראה
וחשוכת המרפא הזו? הכיצד זה שהנה אנחנו, ימים ספורים לפני תחילתו של מונדיאל נוסף,
ואני במקום להתרגש כמו גבר נורמלי, נכנס להתקף חרדה מתמשך, בשל הידיעה שהנה שוב
אני פוסע מרצון חופשי לתוך סד העינויים הזה? איך בוחרים רגע אחד ומספרים עליו,
כשיש כל כך הרבה סיפורי מונדיאל טרגיים עבורי?
אני בן 34 ומעולם לא חוויתי
זכייה עם הנבחרת אהובת לבי. נולדתי ב-84, כך שהמונדיאל שלקחנו ב-78 (כדת וכדין)
משול עבורי לסיפורי התנ"ך, וגם את זה שדייגיטו נתן לנו במו-ידו (אההממ) ב-86,
אני בוודאי לא באמת חוויתי באופן אישי. למעשה, הזיכרונות שלי מהמונדיאל מתחילים ממונדיאל
90, וכולם, אחד אחד ללא יוצא דופן, דומים להחריד - המון אופטימיות, ציפיות בשמיים,
מתקדמים טוב, מתחילים להתרגש, זה מתקרב ו..... לא! כך- שוב ושוב ושוב, כבר 28 שנה.
האם אבחר במונדיאל 90? עם
העצירה הבלתי נשכחת של גויקוצ'אה בחצי הגמר, ששלח אותנו לגמר על חשבון האיטלקים
(ברצינות, זה הזיכרון הראשון שלי, של אבא ושלי מזנקים בשמחה מהכיסא), רק בשביל
להפסיד בגמר לגרמניה בפנדל בדקה ה-85 אחרי הצגה ברחבה של קלינסמן?
מה לגבי מונדיאל 94? הזיכרונות
משם כבר ברורים יותר, עם קאניחיה (אתם אולי מכירים אותו כקאניג'ה) ובטיסטוטה על
הדשא, וברנש אחד, מראדונה מיודענו, שנתפס על סמים, מושלך הביתה ולא משתתף בהפסד
שובר הלב לרומניה בשמינית הגמר.
במונדיאל 98 אני כבר בכיתה ח',
מטורף לחלוטין על כל הראש עם חולצות, צעיפים, פוסטרים, המון-המון תקווה ודניס
ברגקאמפ אחד שנותן להולנד את הניצחון בדקה האחרונה של רבע הגמר, ושולח אותי
(הזיכרון עודנו חד ודוקר) לחדרי - לבכות חזק חזק לתוך הכרית...
אני מעדיף שלא להיכנס יותר מדי
לחוויה המחרידה שנקראת מונדיאל 2002, אז בקיצור: אבא בחו"ל ואני בלי מי
שיחזיק לי את היד, עפים אחרי 3 משחקים, ואם כל זה לא מספיק - הגביע
הולך לברזיל, שנואת נפשי לנצח
נצחי נצחים!
האם אתמקד דווקא במונדיאל 2006?
שם ראיתי, לדעתי, את הקבוצה הטובה ביותר שהייתה לנו בימי חיי, עפה שוב הביתה אחרי
מפגש מצער עם הגרמנים ברבע הגמר?
למונדיאל 2010 הגעתי, כמו כל
אוהד ארגנטינה, עם רגשות מאוד מיוחדים. המאמן שלנו בטורניר היה לא אחר ממראדונה,
וכולנו כתבנו בראש את התסריט המרגש בו דייגו, בן האלוהים, שנתן לנו את הגביע ב-
86, חוזר להביא אותו שוב בתור המאמן, וזוכה למעמד אלוהי נצחי. זה כמובן הסתיים
במפח נפש מכאיב במיוחד עם תבוסה צורמת, שוב ברבע הגמר, שוב לגרמנים.
בעצם, הכי קל יהיה דווקא לעסוק
במונדיאל האחרון, מלפני 4 שנים. אולי זה יפתיע, אך עבורי מדובר באחת החוויות הקשות
בחיי. אני יודע, הגענו
לגמר, אבל נסו רגע להבין מה זה
אומר: 6 משחקים נוראיים שלנו, בהם העצבים הרופפים שלי עמדו להתמוטט פעם אחר פעם,
שאיכשהו הסתיימו בניצחון דחוק (חלקכם אולי זוכרים, לחרדתי, כיצד צפיתי בפנדלים נגד
הולנד בחצי הגמר על ברכיי, על הדשא בבריכה, בוכה בתחנונים ומושלך למים על ידי כמה
צדיקים ברגע הניצחון), ומשחק גמר אחד שבו דווקא היינו יותר טובים, ושוב הפסדנו
משער ברגע האחרון - שוב, כן-כן, לגרמנים....
ידידי עורך מדור הספורט, צר לי,
אך אינני יכול לבחור. הכאב מקהה את חושיי והדמעות מרטיבות את הדף. אנא, אל תכעס
עלי שלא עמדתי בהנחיותיך.
אין שופטים אדם
בשעת צערו.
VAMOS ARGNEINA CARAJO!
מונדיאל במועדון!
שידורי השבוע:
יום ג' 26.6 21:00 - ניגריה נגד
ארגנטינה
יום ד' 27.6 21:00 - סרביה נגד
ברזיל
יום ה' 28.6 21:00 - אנגליה נגד
בלגיה *
(*שידור המשחק זה יחל
לאחר סיום ערב "טד")
חטיפים ופיצוחים כיד המלך
ושתייה בתשלום סמלי.
מה נשמע במשק?!
סדרת מפגשים פתוחים עם אנשי
הקהילה
במועדון לחבר המחודש.
המפגש הראשון
–
עם אירית פועה, מנהלת הקהילה
יערך ביום א' 1.7.18, בשעה
17:00.
החברות והחברים המעוניינים
להגיע,
מוזמנים להכין שאלות וקושיות
הקשורות לכל ענייני הקהילה בהם
עוסקת אירית.
נשמח שתגיעו ותתעדכנו במה שקורה
בקהילתנו.
רבקה שדה וועדת תרבות
יום חמישי 28.6.18
במועדון לחבר
19:30 – התכנסות,
19:45 – תחילת הערב
מרצים:
יוסי בן מיור
על למה אנחנו לא יודעים כמה
מיני בעלי חיים וצמחים יש בעולם ולמה זה חשוב?
רקפת זהר-סל
על מבקשי מקלט בישראל
מנו אלון
על כיבוש ארץ ישראל על ידי
כוחותיו של הגנרל אלנבי
צוות טד וועדת תרבות
כולנו היינו פליטים //
רקפת זהר
הצטערתי לקרוא בעלון האחרון על
החלטתה של הנהלת הקיבוץ, לסרב לבקשת המקלט של אימהות פליטות וילדיהן. לצערי הנושא
נסגר בהנהלה מבלי שכלל הגיע לדיון ציבורי.
גם ניסוח הדברים העלה בי אי
נוחות רבה. מצד אחד מיני סיסמאות ריקות כגון: "תרומה למדינה" ו"מתן
אפשרות שווה לכולם", ומצד שני: "יש קושי למצוא מקשרים, יש קושי למצוא
עבודה, יש קושי להיערך לקליטה במערכת החינוך". וכי מתי נמדדים ערכים אם לא
כשיש קושי.
בכל אופן, לא באתי להטיף מוסר
לחברי הנהלת הקיבוץ או לחברים בכלל.
באתי לבקש עזרה.
עזרה עבור האנשים החלשים ביותר
שחיים בישראל – פעוטות בני יומם עד גיל שלוש, שאיתרע מזלם להיוולד להורים מבקשי
מקלט. מדובר על ילדים שהמדינה אינה נותנת להם כל מסגרת חינוכית, והם נמצאים בגנים
פרטיים של קהילת הפליטים. המילה "גנים" קצת מטעה. בתקשורת מכנים אותם
"מחסני ילדים". דירות קטנטנות המאכלסות עשרות ילדים ששוהים בהן מ-6:00
בבוקר עד 23:00 בלילה, ללא כוח אדם מקצועי או תנאים בסיסיים. וגרוע מכך, בתנאים של
רעב.
מאז נחקק חוק הפיקדון, המדינה
לוקחת 20% מהכנסתם של מבקשי המקלט, לטובת "פיקדון" שיוחזר להם אם יסכימו
לעזוב את הארץ מרצונם. 16% נוספים נגבים מהמעסיקים שלוקחים אותם לעבודה. לא נשכח
שאחת למספר חודשים עליהם לחדש את אשרת העבודה שלהם, ולצורך העניין לישון מספר
לילות על המדרכה בבני ברק, שם נמצא הסניף היחיד של משרד הפנים שמטפל בבקשותיהם.
כתוצאה ממצב זה, להורים העובדים אין כסף לשלם אפילו על הארוחות הבסיסיות ביותר של
ילדיהם השוהים בגנים רוב שעות היממה. מצרכים בסיסיים ביותר אינם בנמצא: אורז, חלב,
מטרנה.
אז אם החלטנו לא לפתוח את ביתנו
בפני מבקשי המקלט, בואו לפחות נפתח את הארנק, ואם לא ברמה הקהילתית, אז אולי ברמה
האישית.
עמותת "אליפלט"
מפעילה פרויקט חירום, המבטיח מדי שבוע מזון חיוני ל-1,000 תינוקות וילדים
שמשפחותיהם הגיעו לפת לחם, ומעניקה סיוע הומניטרי למאות ילדים רכים בכ-35
גנונים/מחסני ילדים. בכתובת הזאת ניתן להיכנס ולתרום לעמותה:
https://www.elifelet.org/donate
ועוד פרויקט הוקם על ידי שתי
אימהות יפואיות, אשר יצרו קבוצת ווצאפ תחת הכותרת "אוכל לילדי הפליטים".
מי שמצטרף לקבוצה מאשר תרומה חודשית של 100 ₪ שכולה עוברת לקניית משלוחי אוכל
לגנים (בתיאום עם עמותת "אליפלט"). כל ההכנסות ישירות למזון, אין הוצאות
״ניהול, תפעול וכו׳״... הכל בהתנדבות וכל שקל מגיע לפה של הילדים. כדי להצטרף יש
לשלוח לדנה 054-7234665 הודעת ווצאפ או סמס: ״גם אני רוצה להצטרף לקבוצת אוכל
לילדי הפליטים״ עם שמכן/ם.
כי כולנו היינו פליטים.
טיול הנהלות
ביום חמישי שעבר, נסענו - עובדי
ההנהלה והנהלת חשבונות - לטיול גיבוש והתאווררות. את הטיול פתחנו בארוחת בוקר
מפנקת בחורשת לביא, ומשם המשכנו לאתר "ספיר
- המוביל הארצי", לשמוע על מצב המים העגום בארץ. כדי להתעודד מהמצב, המשכנו
בדרכנו. בהמשך עצרנו בקיבוץ דגניה א', ושמענו גרסאות שונות של תשובות לשאלה: כיצד
הגיע טנק סורי לקיבוץ? משם המשכנו לקיבוץ דגניה ב', ונסענו בשיירת קלאב-קארים
לאורך הירדן, עם עצירות להתרעננות ושכשוך רגליים. קינחנו במסעדת רוטנברג ליד קיבוץ
גשר, בה נפרדנו מאוריין גנדלמן ועמי גלעד שסיימו תפקידים מרכזיים, והודינו להם על
ההשקעה הרבה במילוי תפקידם. חזרנו מלאי מרץ להמשך השגרה.
עינת תומר
פותחים שבת
לפני שבוע דיבר אבישי גרוסמן על
פרשת "קורח". בראשית דבריו תיאר אבישי את הרקע לסיפור הפרשה: במשך תקופה
ארוכה הולכים בני ישראל במדבר בתנאים קשים, חום כבד והאוכל במשורה. משה והכוהנים
נהנים מתנאי חיים משופרים לעומת יתר ההולכים, וכל העם רואה ויודע.
קורח ובני בריתו מתמרדים נגד
המציאות הזאת וזועקים: אין מקום להתנשאות של קבוצת אנשים על פני כל האחרים, הרי
"כל העדה כולם קדושים". מתפתח עימות חריף בין המורדים להנהגה, ואלוהים
שצידד בהנהגה, גרם לאדמה לִפְצוֹת את פיה ולבלוע את קורח ואנשיו, את בני משפחותיהם
ואת כל רכושם.
היה פה רצח ברשות התורה, כאשר
לאורך דורות הצדיקו רבנים את העונש הזה.
קורח ביטא עמדה אופוזיציונית
לשלטון, וטענתו שיש לנהוג בשוויון בין כל בני העם הייתה מוצדקת. יתכן מאד שהיו
לטענותיו גם מניעים אינטרסנטיים, אבל זה לא משנה את העובדה שטיעוניו היו ראויים
ומוסריים.
לסיפור קורח ועדתו יש משמעויות
אוניברסליות הַתְקֵפוֹת גם בימינו אלה:
החוגים השליטים בעם, עושים את
כל שביכולתם כדי להמשיך ולשלוט וליהנות ממנעמי השלטון. תמיד ימצאו בודדים או
קבוצות שינסו להחליף את הקבוצה השלטת. הסיבות יכולות להיות רעיוניות או נגועות
באינטרסים אישיים, ולעיתים שילוב של שניהם. מן המפורסמות הוא שרבים מהתומכים בעמדת
האופוזיציה, יחששו לגלות את עמדתם באופן פומבי, וזאת מחשש לפגיעה בהם בתחומים
שונים ומגוונים, כי הרי כבר נאמר שעדיף לטעות עם הרוב, מאשר לצדוק עם המיעוט.
ראש ממשלת בריטניה וינסטון
צ'רצ'יל, קבע שמשטר דמוקרטי הבנוי על העיקרון של שוויון ערך האדם והאזרח הוא גרוע
מאוד, אבל הוא הכי טוב שהוא מכיר. והוא צדק. קורח ניסה לממש את רעיון השוויון בין
בני האדם, נכשל, ושילם על כך בחייו ובחיי בני בריתו.
"סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ"
אמר קהלת. אנשים ממשיכים להתאונן, מנסים להחליף את השלטון, לעיתים מצליחים ולעיתים
נכשלים, המיעוט שנכשל משלם את המחיר, והכל חוזר חלילה, ממש כמו בראשונה...
תודה לאבישי על דרשתו הנוקבת,
צלולת העמדה ורבת העניין.
ענה ששון.