עלון 32 (2018) (6141) כט' אב תשע"ח
מחזור הבנות
בטבע //
יורם טהר לב
א
פֶּסְיָה סוֹסְיָה זוֹשְקָה מוּנְיָה
זֶּ'נְיָּה הֶנְיָּה קְרֵינָה גְרוּנְיָה
בְרַיְינָה בְרַיְינְדְל שֵינְדְל בּוּנְיָה
דִּינְקָה מִינְקה חְיֵינְקָה בְרוּנְיָה.
ב
עָפְרָה דְבוֹרְקָה רוֹחִיק גִּילָה
נּירָה יָּעֵל צִבְיָה צִּלָּה
רוּתִי דְרוֹרָה נִּצָּה הִלָּה
וְאִילָנָה וְרָחֵלָה
וְיַרְדֵנָה וְכַרְמֶלָה
ג
אוֹרּית שָֹרּית גַלִּית לִיאַת
פָּזּית שִמְרִית דָּלִית גִּילַת
שִירּי שִירְלִי אוֹרְלי גַּל
יִּפְעַת עֵינַת שָרוֹן סִיגָל
וְגילָה.
וְלֹא חוֹזַר חָלִילָה.
מאמר מערכת
בלי ששמנו לב והתכוונו, יצא שהעלון הזה המוקדש למשפחת סיטנר, יוצא ביום
השנה למותו של יגאל. גם בלי להאמין בכוחות עליונים, יש בכך תחושה נכונה של סגירת
מעגל.
בר סלוק, נינתו של יגאל, נולדה לפני כחודש, וככל שהצלחתי לחשוב, בואה
לעולם הוא תחילתו של דור חמישי בעין-שמר. סיבה מוצדקת ביותר להקדיש למשפחה החלוצה
הזו, עלון מיוחד וחגיגי.
לאחר שדיברתי עם רוב הדורות במשפחה, הבנתי שאין בכך מקריות. לא במקרה דור
אחרי דור, בוחרים להישאר בעין-שמר ולבנות כאן את ביתם. ניכר שבכל דור במשפחה הזו,
יש מידה גדולה של אמון ואהבה לקיבוץ, ואלו כנראה עוברים לילדים ומאפשרים גם להם
לראות במקום הזה את ביתם ועתידם. אולי שיעור לכולנו, על כך שיחסנו לקיבוץ היום
(ע"ע "הקיבוץ הזה..."), יקבע במידה רבה האם ילדינו יחיו לצדנו
בעתיד.
הכתבה בעלון הפעם, מלווה בצילומים מקצועיים של המרואיינות. כל המצולמות
התייצבו בפני העדשה של טל, ללא איפור וללא סטיילינג, והדגימו בכך עוד עניין שכדאי
לשים אליו לב: אין יופי שישווה ליופי פשוט וטבעי.
תודה לשרהל'ה, קרן ואור על שיתוף הפעולה הנעים והפתיחות.
תודה ענקית לטל בדרק על הצילומים המרגשים.
הרי לפניכם – 5 דורות בעין-שמר כן ירבו.
השבוע תורגם הכיתוב של לוח השנה לאנגלית, על מנת שיתאים להיות מתנה
לקרובים בניכר. תודה לרותי בן מיור על התרגום המדויק והמהיר, ועל ההערות החשובות
שהוסיפה.
בהזדמנות זו תודה למירב חופי, על התרגום בעלון הקודם של כיתוב השער
לערבית, כביטוי מחאה כלפי חוק הלאום.
בתקופה הקרובה יעסקו העלונים בין השאר בחיות מחמד ובבריכה. חברים שמגדלים
חיית מחמד וחברים שנוהגים לשחות בבריכה או בעלי עבר שחייני וכו' ומוכנים להתראיין
לעלון, בבקשה דברו איתי.
סיגל דקל
5 דורות בעין-שמר
מימין לשמאל: שרהל'ה סיטנר, אור משיח-סלוק, בר סלוק, קרן-אור משיח ואסתרקה
סיטנר
1. אסתרקה סיטנר
אסתרקה נולדה בשנת 1912 בפולין, להוריה מלכה ובצלאל זינגר, ועלתה לארץ,
לקיבוץ עין-שמר, בשנת 1936. במשפחתה 9 אחים ואחיות, חלקם הגיעו לאמריקה, אוסטרליה
ו-3 עלו לארץ. 3 נספו בשואה.
את קלמן סיטנר פגשה בקיבוץ, ונישאה לו. לזוג הצעיר נולדו 3 ילדים: יגאל
(1938), שאול (1944) ומירה (1948).
אסתרקה מספרת שהיה לה קשה מאוד להתרגל לחיים בקיבוץ: לא היו חשמל ומים,
ובמקום מיטות היו מזרונים מ-קש. היה קשה מאוד גם להתרגל לחינוך המשותף, "גם
לא ידעתי עברית".
בתחילה עבדה אסתרקה בעיקר בפרדס, ובהמשך למדה את מקצוע הסנדלרות ועבדה בו
שנים רבות. במקביל מילאה תפקידים רבים: ועדת חינוך, ועדת חברים, ועדת תרבות, ועדת
חגים, ועדת מינויים.
אחרי 36 שנה בסנדלריה החליטה לסיים. בראיון בעלון משנת 1976, אסתרקה מספרת:
"נכנסתי לעבוד בסנדלריה אחרי שהייתי 4 שנים בקיבוץ. בסנדלריה עבדה
אז חברה שכבר איננה בקיבוץ. בתקופה הראשונה הייתי רק מקשיבה ומסתכלת. אופן הטיפול
בחברים היה ברמה נמוכה וקשה מבחינה חברתית. היה קשה לי להשלים עם השיטה, כאילו
עושים טובה לחבר כשנותנים לו זוג נעליים. לא יכולנו להמשיך יחד. לאחר שנתיים
נשארתי לבד, והאתגר שהעמדתי לעצמי היה: הסנדלרייה קיימת למען החבר ותפקידי לשרת את
החבר...
הסנדלר השכיר הראשון היה גלעדי מכרכור (אביו של מוטי גלעדי, החקיין
הידוע). בעזרת הפועל השתלטנו על העניינים. גלעדי עבד כשנתיים ואז הופיע חיים
באופק. היתה תקופה קצרה בה עבדו 3 שכירים ועשינו את כל העבודה בבית... ובסופו של
דבר נשאר חיים יחיד, ואז התחלנו לקנות חלק מנעלי השבת".
קרן-אור כותבת על סבתא אסתרקה עם פטירתה בשנת 1993:
"אני זוכרת שכאשר היינו קטנים, היינו באים כל המשפחה בשבת אליך ואל
סבא, ותמיד היה שולחן מלא אוכל, שהכנת במשך הצהריים, ושתי עוגות טובות, וכל
המבוגרים היו יושבים לאכול, ואת וסבא הייתם באים לשחק איתנו הנכדים.
היית מושיבה אותי על הברכיים ומספרת לי סיפורי סבתא, כמו שרק את ידעת
לעשות, וכל פעם הייתי מבקשת אותך, שתספרי לי עוד ועוד על אבא שהיה קטן וכמה שהיה
שובב, ואני כמובן הייתי מאמינה לכל מילה שלך. גם כשגדלתי, תמיד, בכל שעה, כשהייתי
באה אליכם, הייתם כל כך שמחים. ואיך היית כל כך גאה בזוהר ובאור, והיית אומרת לי
שכל כך היית רוצה להיות בחתונות שלהן..."
2. שרהל'ה סיטנר
שרהל'ה נולדה בשנת 1939 בכפר חוגלה, להוריה ז'ניה ומשה קנדל.
את יגאל סיטנר פגשה במסגרת הבחינה של סיום השנה השלישית בלימודי אחיות,
כשיגאל מחוסר ההכרה היה הבחינה שלה. בשנת 1958 יגאל נפצע בבטן במסגרת שירותו
בצנחנים, בהתקלות עם פדאיונים. הוא אושפז בבי"ח "קפלן", ונמסר
לידיה המסורות של האחות המתלמדת שרהל'ה קנדל.
כששרהל'ה סיימה את הלימודים, היא התגייסה לצבא לשנה ושרתה בבי"ח
"אסף הרופא".
יגאל החלים ויצא עם כל קבוצת "רימון" לשנת שירות בקיבוץ הראל.
שרהל'ה הגיעה אחריו לביקורים בהראל, הכירה את קבוצת "רימון", והיה ברור
שחוזרים יחד לעין-שמר.
בעין-שמר נולדו לזוג הצעיר 4 ילדים: רעות (1962), דרור (1964), קרן (1967)
וצור (1971).
שרהל'ה מספרת שמההתחלה היה לה טוב בעין-שמר והרגשת בית: "לא היו
התלבטויות, היה לי ברור שאם אני עם יגאל, אז זה רק בעין-שמר".
כשאני מתעקשת, שרהל'ה מוכנה לומר, שבזמנים של מלחמות ששת הימים ויום
כיפור, כאשר יגאל התנדב (כי היה משוחרר משירות עקב פציעתו) לצאת לחזית, עם חוסר
הוודאות והאימה, הרגישה יותר מתמיד את שותפות הגורל בתוך הקהילה של הקיבוץ.
"תמיד היה לי טוב בעין-שמר גם חברתית וגם משפחתית. תמיד התאפשר לי
לעבוד בעבודות שאהבתי, בין השאר עם חברת הנוער 'עומר' ובהמשך בהקמת 'הדרן'. לכן
מעולם לא עלתה מבחינתי אפשרות לגור במקום אחר".
"ותכתבי שאני חושבת שהחלק הזה בכתבה, היה צריך להיות על יגאל ולא
עלי". הנה כתבתי.
3. קרן-אור משיח
קרן-אור נולדה בשנת 1967 בעין-שמר, להוריה שרהל'ה ויגאל סיטנר.
על ההכרות שלה עם איתי משיח, גם הוא בן עין-שמר, כבר סיפרנו בעלון קודם,
רק נוסיף שבעין-שמר נולדו לזוג הצעיר 3 ילדים: זוהר (1989), אור (1991) ואמיר
(1996).
החוויות הטובות של קרן מהחיים בעין-שמר, קשורות לשנות הנעורים כשבילתה
באורווה עם הסוסים, עבדה ברפת, התאמנה בכדורעף וחייתה את חיי הנעורים בפנימייה
במוסד החינוכי "מבואות-עירון".
קרן אומרת שאם לא היתה חיה בעין-שמר, היתה חיה בגן-שומרון, "כי הקרבה
למשפחה זה משהו שמאוד חשוב לי". היא אוהבת בעין-שמר את צורת החיים של הקיבוץ,
הירוק מסביב, השקט ותחושת הביטחון: "שאפשר לנסוע בלילה באופניים ואף אחד לא
מטריד את הילדים...".
קרן מדגישה כמה כיף זה לחיות במשפחה רב-דורית, ולכן חושבת שצריך לעשות כל
מאמץ שלפחות בן/בת אחד/ת יישארו בקיבוץ לצד הוריהם: "אם לא הייתי חיה פה, זה
היה אחרת לגמרי עם אמא שלי ועם הבת שלי. חשוב שלהורים יהיה לפחות ילד אחד לצידם".
4. אור משיח-סלוק
אור נולדה בשנת 1991 בעין-שמר, להוריה קרן ואיתי משיח. את אסף סלוק הכירה
בצבא ונישאה לו. בתם הבכורה בר (2018) נולדה לפני חודש.
אור נולדה וחיה בעין-שמר כל חייה, מלבד שנה אחת אחרי הצבא, שבה עבדה
בקיבוץ גלעד.
בעיקר בשנים האחרונות, החוויה הטובה המרכזית שלה בעין-שמר, קשורה לחיים
בקהילה. פעם אולי ראתה בזה חטטנות, אבל היום היא אוהבת את הקהילתיות של הקיבוץ:
"אחרי ש-בר נולדה, כולם התעניינו ובירכו והביאו מתנות... וזה הרגיש ממקום של
אכפתיות. בימינו אנשים מחפשים מאוד חיי קהילה, אפילו דרך קבוצות בוואטסאפ
ובפייסבוק, ולנו יש את זה פה בבית".
אור מרגישה שכל הקיבוץ זה הבית שלה, ולא רק הדירה בצעירוניות. מרגישה
בעין-שמר בבית, במקום טוב ונוח.
לגדל תינוקת קטנה במקום כזה, זו חוויה טובה. בשבוע הראשון אחרי הלידה, אסף
נשאר בבית וזה היה כיף, אבל אחר כך הוא חזר לעבוד בעבודה חדשה שמחייבת אותו, ואם
לא היתה פה משפחה שעוטפת, זה היה בוודאי קשה.
אז סבתא באה לבקר בבוקר, ואמא באה לשעתיים בצהריים ומשחררת אותה לישון
קצת, וכולם מציעים לעשות ל-בר בייביסיטר, וזה כיף.
אסף הוא ירושלמי, אבל היה ברור שלא יגורו שם. מהר מאוד הוא הרגיש שייך,
ובכל מקום בקיבוץ שואלים אותו ומדברים איתו.
אור אומרת שאם לא היתה גרה בעין-שמר, גם לא היתה גרה בארץ. אולי באירופה.
5. בר סלוק
בר נולדה בעין-שמר, בתאריך 12.7.2018, בשעה 18:55, במשקל 3,500 גרם, בת
בכורה להוריה אור ואסף סלוק. דור 5 למשפחת סיטנר בעין-שמר.
בר אוהבת לשכב בטרמפולינה עם מוביילים, אוהבת שמדברים ושרים לה, ואוהבת
מגע.
היא מתוקה ואהובה מאוד על הבריות. ואני מעידה: כ ו ב ש ת
ל ב !
מאת הכתבים הצעירים: נעמה אייזן, אביגיל כץ דגאי, רני ארבל-ויטמן ועומר
יגודה
שלום ילדי עין-שמר! השבוע הכנו לכם מדור בנושא משפחה בת 5 דורות.
מלאו בתוך המשבצות שעל העץ את שמות בני המשפחה שלכם, מכם ועד לסבים
רבים-רבים.
המשך לעלון בנושא "ים" מהשבוע שעבר
הרפתקה על הים // יהודית זרטל
מעשה בטיול ח"צ בשנת 1963 בהדרכת אדם זרטל
לא היינו בחיל הים, אבל בכל זאת החלטנו לצאת לטיול לקפריסין, בדרך הכי
זולה שאפשר – דרך הים. התארגנו כ-30 צעירים ולאחר דין ודברים עם חברה שבבעלותה סוג
של רחפת, ארזנו אוכל לשבוע, מים, אוהלים ובגדים, ויצאנו לדרך ביום שישי בשעה
16:00. איתנו על הרחפת היו עוד מספר אזרחים, סה"כ כ-40 איש. לפנינו היתה
הפלגה של 5 שעות לפמגוסטה, אבל פתאום בלב ים... כבה המנוע. רב החובל ועוזרו ניסו
לתקן את התקלה ללא הצלחה, ואז הסתגרו בתאם וניתקו קשר איתנו. הרחפת התנדנדה על
הגלים, ואנחנו התחלנו לחוש ברע. דפקנו על דלת התא של רב החובל וביקשנו שיזעיקו
עזרה. מבלי לפתוח את הדלת, נאמר לנו שזה בדיוק מה שהם עושים. בינתיים גדעון
אברהמי, יורם אלון ויהודית זרטל הקיאו את נשמתם כל הלילה על הסיפון. שאר הנוסעים
התרכזו בקומה התחתונה. יש לציין שהיו בין הנוסעות נשים בהריון.
הרחפת התנדנדה על הגלים כל הלילה, נסחפת בזרם, עד שממרחק אפשר היה כבר
להבחין באורות ערי החוף של לבנון...
למחרת בבוקר חילקנו את האוכל והמים שהבאנו עם כל הנוסעים. נעמן אפשטיין
השתעמם מאוד וקפץ למים להתרענן. הוא ננזף קשות משום שהמים שרצו כרישים.
אחר הצהריים הופיעו מעלינו 2 הליקופטרים, מהם ירדו 2 חובשים. הם בדקו
אותנו ומצאו שכולנו בריאים ושלמים, שהרי היתה לנו צידה של אוכל ומים לשבוע. לאחר
מספר דקות הופיעה ספינה, שגררה אותנו לחוף קפריסין. בעל הספינה – מיליונר בשם
שובינסקי – שיכן אותנו ללילה במלון חדש ששמו "גלטה-שרי".
ההרפתקאות שלנו לא תמו בזאת, אך היריעה קצרה. אספר רק שמאוחר יותר התברר
לנו, שרב החובל המהולל שלנו, רצה לצאת לדרך לפני כניסת השבת, ולכן לא מילא מספיק
דלק ברחפת...
אנו רוצים לגור כאן
ביום רביעי התקיימה שיחה של הורים ובנים צעירים, מתוך כוונה למצוא
אפשרויות נוספות וזולות יותר, שטרם הוצעו על ידי מוסדות הקיבוץ, שיאפשרו לבנים
לחיות לצד הוריהם, ולגדל את הדור הבא בין שבילי הקיבוץ המוכר ואהוב, עם החברים
שאיתם גדלו.
עין שמר זה הבית של כולנו - הורים ובנים...
על סיום התפקיד של גל ונועם גרוסמן
בצער קראתי את המאמר של גל ונועם גרוסמן, על החלטתם לסיים את תפקידם
בוועדת תרבות, ובעצם הצטערתי יותר על הנסיבות שהביאו להחלטתם.
אני לא מעורה ולא יודעת מה היתה התקרית שעליה הם כותבים. מה קרה? מי מת?
אנשים מבוגרים יותר ומנוסים יותר, גם הם טועים, לעתים טעויות מתמשכות,
שעולות לנו הרבה כסף, ולא זוכים לקיטונות של רותחין, ועדיין ממשיכים לכהן במשרות
מכובדות. האם באווירה הזו נעודד חברים צעירים להעמיס על עצמם את עול הקהילה שלנו?
מדברים על קליטה, קליטה יש לבצע ע"י מעורבות ולקיחת אחריות -
שהנקלטים יכנסו למקומות הכי חלשים והכי רגישים, וזה מה שיחבר אותם למקום. אנחנו
קהילה תאבת חיים ובלעדי הצעירים האלה לאן נגיע? במקום להיות מקום שוקק חיים, נכבה
כל יוזמה ומוטיבציה בגלל טעות שנעשתה (או שלא)?
חיפשתי זמן רב מי שייקח על עצמו את המפגשים עם הוותיקים, מה שנקרא
"מה קורה במשק?". מצאתי בגל ונועם הרבה נכונות ורצון טוב, להעמיס על
עצמם את המשימה, בלי חשבון של שעות, זמן וכסף, וחבל שכך "הצלחנו" לרפות
את ידיהם.
רבקה שדה
ביטוח סיעוד
עדכון ותזכורת בנושא:
כל חברי הקיבוץ מבוטחים בביטוח סיעוד.
התשלום הוא 115 ₪ בחודש, שמחויבים בתקציב.
חברים עד גיל 55 מבוטחים בחברה חיצונית חברת "כלל",
וביום מן הימים, במידה ויצטרכו, יקבלו את הפיצוי הכספי מ"כלל".
חברים מעל גיל 55 בוטחו בביטוח פנימי של הקיבוץ,
ובמידה ויצטרכו יקבלו את הפיצוי מהקרן הפנימית של הקיבוץ.
הפיצוי הוא: 2,750 ₪ לחודש לכל החיים בכל גיל. גם אם מי מהמבוטחים הפך
לסיעודי עקב
תאונה או מחלה בגיל צעיר, הוא יפוצה בדמי הביטוח.
חברים שיש להם ביטוח סיעוד נוסף (שעשו באופן פרטי בחברת ביטוח או בקופת
חולים),
יהיו זכאים בעת הצורך לפיצוי מ-2 הביטוחים.
חשוב להבהיר שילדים, צעירים בעצמאות כלכלית ותושבים - לא בוטחו בביטוח.
מי שמעוניין לצרף את ילדיו או בן/בת זוג, מוזמן להתקשר לשלומי רחמן (חבר
קיבוץ כברי),
איש הקשר שלנו עם ביטוח "כלל". מספר הטלפון: 052-8011340.
בתקווה שנישאר צעירים ובריאים לנצח,
עינת תומר - ביטוח
אירוע היסטורי! // עמי גלעד
בעלון הקודם פורסמה תמונה של חוה כהן חותמת על ערמת ניירות. נאמר שזה
אירוע היסטורי, אך חשוב להבין רגע את חשיבות האירוע ומשמעותו.
המחלוקת החלה בשנת 1995, עת הגשנו בקשה לבית המשפט בדרישה להכיר
בזכויותינו בקרקעות הפרדס (זכות לרכוש את הקרקע לאחר 49 שנות חכירה). בהסדר ההבראה
של הקיבוץ בשנת 1998, נקבע כי נחזיר לרמ"י 257 דונם, וכנגד זה נקבל בגין
"ההשבה" 10.5 מיליון $ במזומן, נרד מדרישת זכות הבעלות על אדמות הפרדס,
רמ"י יאפשר לנו להרחיב את המתחם המסחרי ל-90 ד', וכן ייחתם חוזה לדורות.
רמ"י לא מילאה את כל המותנה בהסכם 1998, ולכן החל סיבוב משפטי נוסף בשנת
2005, כשהקיבוץ הגיש תביעה לרמ"י, שלאחר תביעות שכנגד ותביעות נוספות, התמקד בשאלות:
כמה צריך לשלם דמי היוון על קרקעות המתחם המסחרי בצומת?
האם יש לנו זכויות היסטוריות בקרקעות שונות בקיבוץ?
ודרישת המנהל לתשלום על תחנת הדלק.
מאז נמשכת הסאגה בתצהירים, עדויות, פגישות, ניסיונות פשרה ועוד, עד שלפני
כ-4 שנים, התגבשה הצעת פשרה. בפשרה זו אנו מקבלים הנחות גדולות בהסדרת קרקעות מפעל
הגומי ואת הגדלת מכסת השטח המגיעה לנו למיזמי תעסוקה; ומנגד אנו מבטלים את כל
התביעות. כמו כן כולל ההסכם חתימה על חוזה משבצת לדורות, חוזה שהמנהל היה אמור
לחתום איתנו בהסדר הקיבוצים, ובעצם משנת 2004 אין לנו הסכם בתוקף...
הפרטים רבים, אך לסיכום הפשרה טובה, ובנסיבות הקיימות מביאה יתרונות
והטבות משמעותיים לקיבוץ ומאפשרת לנו להמשיך קדימה לפרויקטים נוספים.
הדרך לחתימה על הפשרה (כמו כל דבר מול רמ"י...) היתה ארוכה וקשה
ודרשה סבלנות, התעקשות וירידה לפרטי פרטים. וכך, לאחר כ-23 שנה, הסתיים העניין
ונחתם הסכם פשרה סופי וחוזה משבצת על קרקעות הקיבוץ!
אמנם את התפקיד הציבורי סיימתי, אך כמי שעסק בנושא כל תקופת כהונתו, אני
רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות בשם כולנו למספר אנשים: ראשית לעודי דגאי. עודי
מוביל ומרכז את המאבק והטיפול שנים רבות, בלי לאבד תקווה ובלי להתייאש או לוותר,
בכוחות ועקשנות שרק לו יש. כמו כן לחברי צוות קרקעות ובעלי התפקידים לדורותיהם,
החל מדיויד בן-אברהם ז"ל, יהודה ריפתין, ניסים קישיק, הראל יגודה, נוגה
אבלגון, אסא גיארי, וכן מיכה טיסר וחוה כהן – שסגרו את הנושא בחודשים האחרונים.
בהצלחה לכולנו בהמשך!