חפש בעלונים קודמים

עלון 54 (2018) (6154) א' כסלו תשע"ט


גאווה//דליה רביקוביץ'

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים,
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בַּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.



וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בַּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.


פנינה גלעד
5.1.1951-4.11.2018



אמא,
מעמד קצת מוזר, כי אמא זו מישהי שתמיד שם, תמיד ברקע, תמיד נכונה לעזור בכל דבר.
אמא היתה אישה צנועה, אפילו פשוטה, עם לב ענק.
עבדה בכל העבודות הקלאסיות של הקיבוץ – בתי ילדים, חלבייה, מחסן בגדים; ואת הכל עשתה עם המון אכפתיות ורצון לעזור לכולם. גם בשנים האחרונות, בסידור הרכב, פעמים רבות ניסיתי לשכנע אותה שהמטרה של הסידור הממוחשב היא שלא תתערב, והיא התעקשה להזיז, לסדר ולשבת מול הסידור שעות, העיקר שלכולם יהיה פתרון, ואפילו היתה בטוחה שאלו שהיו מתקשרים ב-12:00 בלילה עם פנצ'ר, הם אחריות שלה.
אמא, זה היה מהר. מהר מדי. יום אחד אנו מתלבטים איך לארגן את הבית, המשפחה והקלנועית לקראת חזרתך, ולמחרת אנחנו כבר בכתיבת הספדים. מצד אחד לא הספקנו באמת להיפרד ולהגיד את הכל, מצד שני - למרות שהשבועיים האחרונים לא היו קלים, לא סבלת בהם ותמיד היינו שם לידך.
נזכור אותך עם הכוחות והחיוך, אוספת בדרך את אחד הילדים, לוקחת עוד נכד או שניים, או בדרך לבקר את סבא.
עם השנים פיתחת את תחביב הצילום, שהפך בתקופות מסוימות למרכז חייך, כולל נסיעה לאפריקה עם אייל ברטוב.
מודה שלנו היה מאוד נוח עם התחביב שלך... מכל טיול, חג ואירוע, תמיד יש מלא תמונות של הנכדים והאירוע, בלי שיהיה צריך להתעסק בזה. המוני התמונות שבאלבומים, ועוד רבות בדיסקים שהיינו מקבלים כל כמה חודשים ממוינים לפי אירוע ונכד, נשארו לנו כעדות, רק חבל שבכל-כך מעט מהן גם את מופיעה.
אהבה נוספת שהיתה לך היא סדרות הטלוויזיה 'שלנו', כמו שקראת להן, שהיו משגעות את אבא, ואם הייתי מגיע אליכם בדקה האחרונה, היית מתעקשת לספר לי מה היה בכל 40 הדקות הקודמות.
לאורך 17 השנים האחרונות, הפכת לסבתא גאה ל-10 נכדים, שכולם זכו שתהיי חלק מחייהם, והצלחת לייצר עם כל אחד מהם קשר שונה ומיוחד, וכל אחד מהם היה קשור אליך בדרכו. תמיד ידענו שיש אצל מי להשאיר את הילדים (אם את לא עם כמה נכדים אחרים), וגם כשהם כבר התחילו להישאר לבד בבית, הם תמיד ידעו ש'אם יש בעיה - סבתא בבית'.
אמא, תמיד נזכור את טוב ליבך, נכונותך לעזור, ונמשיך לשמור על המשפחה שכה חשובה לך, על סבא, ואבא, ולמרות כל הקשיים שהיו ויהיו, על הקשר בין כל בני המשפחה.

אוהב, עמי



אמא,
אתמול בבוקר עוד דיברתי איתך. היית מחוברת לחמצן, וביקשת ממני להזיז את הצינור כי הוא הפריע לך. אמרתי לך שאי-אפשר כי את לא נושמת טוב, ושאלתי אותך: "את רוצה למות?" ענית לי בשקט: "לא יודעת". כנראה שכבר לא היה לך כוח להילחם.
הסרטן הגיע לראשונה לפני 7 שנים, מתנה ליום הולדת 60, ומאז סרב להיפרד ממך, ממש כמו שאנחנו מסרבים להיפרד עכשיו.
כשמנהלת המחלקה אמרה לי שמבצעים החייאה אבל כדאי להיות מוכנים, שאלתי אותה: "אפשר להתכונן לדבר כזה?" אי אפשר להתכונן. הכל קרה כל-כך מהר.
שבועיים היינו איתך בבית החולים, לא זזים ממיטתך לרגע ומוכנים לקרב חייך. לא פשוט להיות בבית החולים ולראות אותך דועכת, אבל ידענו שמגיע לך שנהיה לידך ונתמוך בך, כמו שתמיד תמכת בנו.
מה שנותר הוא להתנחם בזיכרונות.
נישאת לאבא בגיל 18, ומאז אתם ביחד בקושי ובאושר. הקמת משפחה גדולה, 4 ילדים, וגידלת אותנו בהרבה אהבה, רוגע וסבלנות. הבאנו לך ולאבא 10 נכדים, שכל אחד תפס פינה אחרת בלב הענק שלך.
אהבתך לצילום סיפקה לך הנאה והנעה לצאת לטייל, לראות מראות חדשים ובעיקר לצלם כל מה שאפשר. לכל מקום הבאת את המצלמה. לטיולים, אירועים משפחתיים, אירועים ומסיבות בקיבוץ ועוד. בזכותך, לאנשים בקיבוץ ישנה מזכרת מכל האירועים, ולנו יש כמות רבה של אלבומים שנוכל תמיד להיזכר.
ניסית להדביק את הנכדים בחיידק הצילום בהצלחה חלקית.
אהבה נוספת היתה לשוקולד מריר. כל יום אכלת לפחות קוביית שוקולד, ולרוב גם קצת יותר...
אנחנו נמשיך ונזכור כמה טובה וצנועה היית - במעשייך, בלבושך ובדיבורך.
גם בקיבוץ, לכל בקשה נענית בחיוב. החל מלצלם את קבוצת הבוגרים בכדורעף ואת התינוקות שרק נולדו, לנהל את סידור הרכב בפעם השנייה או השלישית, לגהץ במחסן הבגדים כי אין מי שיגהץ ועוד הרבה דברים.
ועכשיו, השארת חלל עצום בבית, בלב של סבא, של אבא ובלב של כולנו, הילדים, הנכדים ושאר בני המשפחה.

את יקרה לי איך אסיים - הדף נגמר והכתב מתעקם.
אוהבים אותך, עוזבים אותך והכל פה מחשיך. ביי אמא, רונית


סבתא,
זה מוזר, לא היית רוצה את כל תשומת הלב הזאת בשבילך.
טוב-לב לא חסר לך. הייתי אומר שאת האדם עם הלב הכי טוב שהכרתי. תמיד עוזרת בכל דבר שצריך, מייעצת, מנסה שלכולם יהיה הכי טוב. אני לא אשכח את הנסיעות האין-סופיות לרכבת בנימינה, וההתעניינות בכל סמינר או עבודה, את ארוחות הערב המשותפות, את האתגר בלבשל לך.
סבתא, היית מרכז שפיות ורוגע בחיים שלי, סָמַן לאפשרות לחיות את החיים באהבה ושמחה. השקט שהבאת לכל מקום, הנחמדות והאדיבות שהיית כל כך מאופיינת בהם, היית בשבילי אדם עם כל-כך הרבה כוונות טובות.
סבתא, כמה ידע היה לך, על טורפים וצמחים ותמונות והיסטוריה ואנשים. סקרנות בלתי נגמרת ולמידה אין-סופית. את הידע הזה ניסית להעביר לנו, הנכדים, בכל טיול, עם שם הצמח והצבע שלו בפריחה, ובכל סרט היסטורי או פעולה.
סבתא, אנחנו בעיקר מבולבלים. לא מצליחים לדמיין את השגרה בלעדייך. את הטיולים לסבא אלי עם מלא נכדים, או סתם צילומים בחגים.
סבתא לימדת אותי המון. אוהב, עופר



אשתי היקרה,
היית אישה טובה, אמא טובה וסבתא טובה. היינו 49 שנים ביחד, הקמנו משפחה גדולה ונהדרת.
בשבועיים האחרונים, כשהיית בבית החולים, היינו, אני וכל הילדים, לידך כל הזמן, סעדנו אותך וראינו את דעיכתך. אני חושב שהנחמה שלנו היא שלא סבלת מכאבים, ושכשסגרת את העיניים היינו כולנו לצדך.
עד כמה שיכלת, שמחת בשבת כשבאו חלק מהנכדים לבקר אותך.
אני מקווה שהמשפחה שלנו תישאר מאוחדת, אבל נרגיש בחסרונך. השקט שלך והצניעות, זה דבר שראוי להערכה. עשית הרבה דברים עבור חברי הקיבוץ, גם בצילומים וגם בתפקיד האחרון עם הרכבים, ואני מקווה שיזכרו אותך לטובה.
לפני 6 שנים, כשחלית במחלה הארורה בפעם הראשונה, עברת את הניתוח ואת הטיפוליםבגבורה. בהמשך, לפני יותר משנתיים, המחלה חזרה בצורה אחרת. רצינו לנסוע לקובה לטיול שורשים עם הילדים, אבל הרופאים לא הסכימו לך; ונסענו לשוויץ, את, אני והילדים. זה היה טיול מאוד מיוחד, צילמת הרבה ומאוד נהנית.
אנחנו נדאג לסבא אלי, שהיית מאוד קשורה אליו והקפדת לבקר אותו מדי יום, עד שנסעת לבית החולים.
אני רוצה להגיד תודה לד"ר נגב, לאורלי ארליכמן ולצוות המרפאה, שמאוד דאגו לפנינה עד הרגעים האחרונים.
אני נפרד ממך בצער וכאב, לא נשכח אותך, תנוחי בשלווה,
שאול


זיכרונות מפנינה גלעד

מאז קיבלנו בתדהמה את הידיעה העצובה על לכתה של פנינה, הראש לא מפסיק לשאול: כמה ידענו על חברה? כמה ידענו על בת כיתה איתה גדלנו והלכנו 67 שנים?
הדבר הראשון שמתקשר למאפיינים של פנינה - הוא שהיתה אישה טובה. שקטה, צנועה, לא מוחצנת, לא יומרנית. פשוט אישה טובה.
והיום אנחנו, קבוצת "ברושים", עם המשפחה והחברים, נפרדים בפעם הראשונה מבת כיתה ומוצאים עצמנו עצובים ומבולבלים, חוזרים לימי הגן, חברת הילדים והמוסד.
פנינה נולדה ב-5 בינואר 1951. עשר שנים לאחר עלייתם של סופי ואלי לארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה. שלוש שנים לאחר שנולד בנם הבכור דני, הצטרפה גם פנינה, שתהפוך עם השנים לילדת סנדוויץ', עם לידתו של משה אחיה הצעיר.

רבים מאיתנו נשארו לחיות כאן כחברים. למרות שהקשרים לא תמיד קרובים, כאשר אחד מאתנו הולך מאתנו, משהו מהרקמה המורכבת מילדות משותפת, מנעורים, מגידול ילדים ולפעמים גם משכנות קרובה – כאילו נפרם.
לנו, ה"ברושים", פנינה זכורה כילדה יפה במיוחד, עם 2 גומות חן וחיוך ביישן, כפי שמספרות תמונות אלבומי הילדות שצילם דדי מאסטרו.
בשנות המוסד הייתה מה שנקרא "ילדה טובה ירושלים". שלא כמו רבים מאיתנו, אהבה מאוד את טיולי התנועה, ומשם גם צמחה אהבתה לטיולים רגליים בקבוצות ובחבורות מטיילים.
בתוך ההמולה של חיים במוסד ובקיבוץ בכלל, חיפשה ומצאה את הפינה השקטה שלה, ואת הרגעים שלה לבד עם עצמה ועם הספרים. ולמרות זאת אני זוכר אותה תמיד כדוגמא לאדיבות, לטוב-לב ולאכפתיות, זאת פנינה בעיניי.
חייה של פנינה השתנו כשהכירה את שאול. הוא היה מבוגר ממנה ב-3 שנים, בכיתה עם אחיה דני. שאול היה האהבה הגדולה שלה. הם התחתנו כשפנינה הייתה בת 18.


בתחילה התברר שגופה מתקשה להחזיק הריונות, והיא חוותה הפלות טבעיות פעם אחר פעם. זהו נושא שלא נהוג לדבר עליו הרבה: הכאב והשבר שעוברת משפחה צעירה עם כל אובדן כזה. ברגעים אלה התגלה אצל פנינה פן מיוחד, של חוזק פנימי גדול. גם ברגעי העצב, שמרה על אופטימיות וחיזקה את בני משפחתה האחרים שנשברו לרסיסים.
והם אמנם זכו ללדת ולגדל את עמי, רונית, גדי ואורטל.
אלו היו שנים של אושר משפחתי. בתחילה טיולים ומפגשים משפחתיים ברחבי הארץ,ויותר מאוחר ברחבי העולם. יחד עם אלי, שאול, משה ונוגה עברה מסע שורשים מרגש
בקרואטיה, שם זכו לראות את בית ילדותו של אלי, ולהבדיל, גם את מחנה הריכוז יסנובץ בו נרצחו אמו ואחיותיו.
את עולם הצילום גילתה לפני שנים, וביוזמתה, לקחה על עצמה לתעד את החגים בקיבוץ ואת הילדים והמשפחות. רבים מאיתנו חייבים לה חלק מתמונות משפחתיות, שמלוות אותנו כמזכרת עד. כהמשך ישיר, הקימה יזמות בשם "אוצרת חוויות בזמן", במסגרתה סרקה, המירה ועיבדה צילומים רבים, גם לחברים וגם למוסדות. ובחופש הגדולהדריכה את ילדי המרכז הצעיר בצילום.
המראה של פנינה עם המצלמה התלויה עליה, מזכיר לרבים את אמה סופי, שתמיד שלפה את כן הציור, עם קופסה של צבעי-מים, כדי לצייר פינות בקיבוץ ואת נופי הארץ.


בעבר למדה בקורסים למטפלות ב"אורנים" וב"בית-ברל", ועבדה בבתי הילדים. אח"כ עבדה בדיאטה בחדר-האוכל, בחלבייה ובמחסן הבגדים. ומעל לכל התבלטה בתפקיד המורכב של סדרנית רכב, אותו מילאה שנים ארוכות באחריות ללא גבול. תמיד זמינה לכל פונה, עושה מעל ומעבר לפתור בעיות קטנות כגדולות, בסבר פנים ובסבלנות. עוד צד באישיותה, עליו זכתה להערכה רבה מכלל החברים.
תפקידים נוספים שמילאה במהלך חייה היו: סדרנית עבודה, חברה בוועדת מינויים, חברה בוועדת קליטה, ובוועדת חברים הייתה אחראית על נופש גלגלים - עוד תפקיד מורכב ממנו לא נרתעה.
רותי (אשתי) זוכרת ששתיהן עבדו תקופה מסוימת במחסן הילדים, עוד בימי הלינה המשותפת. כל יום הרים של כביסה נקייה. שק נפרד לכל צבע ולכל כיתה, גן או גנון. המשימה הייתה למיין במהירות ובדייקנות. פנינה הייתה בוחנת בזריזות כל בגד, ובייחוד את חולצות הפיג'מה, ומדי פעם מניחה חולצה בצד. כשרותי שאלה לפשר העניין, פנינה הסבירה שהיא שמה לב שחסר כפתור בבגד, והיא שמה אותו בצד לתפור חדש. יוזמה פרטית קטנה וכל-כך חיונית.
כאן, לקראת הסוף, אני רוצה לומר: קהילה קיבוצית מורכבת בחלקה מאנשים מאוד מתבלטים ודומיננטיים, הממלאים תפקידים רבים ושואפים לעוד תפקידים רמים ולגדולה; וחלק אחר של קהילתנו מורכב מאנשים שקטים, לא מתבלטים ובלי יומרות. אינם מחפשים שררה וכבוד. אנשים צנועים, שעושים את עבודתם במסירות, גם אם היא כפוית-טובה, בלי לבקש הכרה מיוחדת, ורק כי צריך לעזור לזולת. כזו הייתה פנינה, ועל כך מגיעה לה הערכה ותודה.
מעטים מאיתנו ידעו כמה פנינה חולה, והיא בדרכה השקטה העדיפה לא לשתף בבעיות הבריאות שלה. שאול מספר שלפני כשנה תכננו עוד מסע שורשים, הפעם לקובה, אך פנינה כבר הייתה חולה והרופאים אסרו עליה לנסוע. לכן המשפחה נסעה לשוויץ,עם הנחיות ברורות לפנות לטיפול רפואי בעת הצורך.

למשפחתה, שהייתה מרכז עולמה: לאלי היקר, שטיפלה בו במסירות יוצאת-דופן, למשה ונוגה, לשאול, לעמי ורוני, לרונית ורונן, לגדי ולודה, לאורטל ורועי ולעשרת הנכדות והנכדים האהובים שלה, אנו, חבריה של פנינה, עם כל החברים בקיבוץ, מביעים את תנחומינו העמוקים על מותה בטרם עת.
יהי זכרה ברוך.

יובל בןמיור

מאמר מערכת

הידיעה על מותה של פנינה, היתה מפתיעה ועצובה.
פרידות הן מטבען קשות וכואבות, אבל הפרידה הפעם קשה וכואבת במיוחד.
אולי משום שבאה על כולנו בהפתעה מוחלטת, ללא כל הכנה מוקדמת.
אולי משום שדמותה של פנינה היא חלק בלתי נפרד מנוף עין-שמר, והיא היתה עבורנו חלק מובן מאליו מנוף חיינו כאן.
אולי משום שתמיד ועד הימים האחרונים ממש, פנינה היתה מעורבת ופעילה בהוויית המקום, וכל אחד מאיתנו פנה אליה ונעזר בה באופן כזה או אחר.
אולי משום צניעותה ומסירותה, והיותה אדם שאינו רודף כבוד וכוח. והרי אנשים כאלו הם כל-כך נדירים בזמננו.
ואולי משום שהיתה "ארוגה" ב-4 דורות של אבא, אח, בנים ובנות, נכדות ונכדים שחיים בעין-שמר ביחד גדול, שנראה בלתי ניתן לפרימה.

אני אזכור את פנינה, בראש וראשונה בעבודתה בגיהוץ במחסן הבגדים. רבים אינם יודעים או אינם זוכרים, עד כמה הגיהוץ היא עבודה קשה – בעמידה ממושכת על הרגליים, בריכוז, בחום האדים של המגהץ... עבודה שאין בה יוקרה וטובות הנאה, והיא נעשית בחדר אחורי הרחק מעיני הציבור, ללא קשר עם הלקוחות וללא הכרת תודה.
אני זוכרת ראיון ברדיו ששמעתי פעם, שבו הסביר נציג של חברה מסחרית כלשהי שהבטיחה פרס גיהוץ לשנה שלמה, כי בסקר שעשו הסתבר שעבודת הבית הקשה והשנואה ביותר היא גיהוץ. פנינה, שכבר לא היתה אישה צעירה, והיום אני יודעת שגם לא בריאה, עבדה בגיהוץ. בעיני, אין גדוּלה רבה יותר, מהיכולת לעבוד בהתמדה ומסירות בעבודה קשה שנחשבת לקטנה. וכמה נדיר למצוא אנשים בעלי גדוּלה כזו.
פנינה תחסר לכולנו, גם ביומיום של חיי הקיבוץ וגם בלבבות.
לאלי, שאול, עמי, רונית, גדי, אורטל, הנכדים וכל בני המשפחה – תנחומים.

העלון השבוע מוקדש לזכרה של פנינה.
העלון בנושא הכדורעף בעין-שמר חלק ב' – נדחה לשבוע הבא.

סיגל דקל

השבוע בקבלת השבת:
אחים בשירים
בהקשר לפרשת "תולדות" -
גלי יגודה על אִמָהוּת לתאומים
ומנו אלון על אחיו יונה אלון
------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.

שבת שלום


לוח מודעות
משתתפים באבלו של שמוליק בן דור
על מות האחות
רחל טל
המשפחה יושבת שבעה ברחוב הערבה 1 בכפר יונה



"סינדיאנת הגליל סחר הוגן" היא עמותה שהוקמה בשנת 1996, במטרה לקדם הזדמנויות כלכליות ומקומות תעסוקה לנשים ערביות, והיא מחויבת לערכים של שלום, שוויון ורווחה לכל. העמותה פועלת לשינוי חברתי באמצעות חיבור בין נשים ערביות ויהודיות, אשר מפיקות יחד שמן זית איכותי ועטור פרסים. הרווחים מהפעילות המסחרית של העמותה, מושקעים במיזמים חברתיים התואמים את מטרות העמותה. צוות העמותה, מקו היצור ועד ניהול המפעל, מורכב מנשים ערביות ויהודיות אשר מאמינות בעתיד משותף לשני העמים.
באפריל 2015 נפתח מרכז מבקרים חדש בכפר-כנא, בקומה שמעל המפעל. המרכז מארח קבוצות, יחידים ומשפחותמהארץ ומהעולם לסדנאות קליעה, טעימות שמן ועוד. חנות סחר הוגן של המפעל הורחבה, ונמכרים בה מוצרי "סינדיאנת הגליל" המסורתיים כגון שמן זית, זעתר, דבש, שקדים, סירופ חרובים וסבון שמן זית. כמו כן, המרכז מהווה מקום מפגש והכשרה מקצועית לנשים, בתחום קליעת סלים ומלאכות יד.
בכולבו שלנו התחדשנו במוצרים המשובחים של העמותה:
מספר סוגים של שמן זית, דבש, זעתר וסבון על בסיס שמן זית.
כמו כן נוסף למדף שמן זית של קיבוץ מגל.
בואו לכולבו, תקנו, תיהנו
וגם תתרמו בכך לעתיד של שלום בארצנו.


הכינו גופכם לחורף

מסורת היוגה מציעה בריאות וחיוניות באופן כללי, וטכניקות רבות לשמירה על מערכות שונות בגוף. מוצאת לנכון להציע טכניקה אחת מאוד מועילה, לעונת הסתיו והחורף. להלן ההסבר:

המעבר לעונת הסתיו, מחזיר אותי לשטיפת האף במי-מלח מדי בוקר. במשך שנים רבות, נעזרתי בכלי בשם "קערת נטי". לאחרונה, לאחר חקירה והתייעצות, עברתי לשיטה נוחה יותר ומועילה באותה המידה:
 - ממיסים רבע כפית מלח ("הימליה" או כל סוג אחר)בחצי כוס מים רותחים.
 - כשהמים המומלחים פושרים, שופכים מעטאל תוך כף היד, ושואפים/שואבים את המים פנימה (אל נחיר אחד או אל שניהם בו-זמנית) ומוציאים אותם.
- חוזרים על הפעולה עד גמר תוכן הכוס.
פעולה זו מחטאת, שומרת על "צנרת" מערכת הנשימה, ומונעת נזלות, התקררויות ושפעת. היא יכולה להועיל במקרי סינוסיטיס, מתוך ניסיוני האישי לאורך השנים.

בנוסף לשטיפת האף, יש להצטייד ב-אכינצאה - צמח המחזק את המערכת החיסונית. כשמופיעים סימנים ראשוניים ביותר של חולי - ליטול אכינצאה! ההמלצה שלי היא לטיפות של החברה "רן בוטניקל", שאפשר למצוא בחנות הטבע "הירוקה" בכרכור (גם כדורים מחברות אחרות, שניתן למצוא בכל בית מרקחת, הם מועילים).

והאם הזכרתי שכדאי גם לבוא ליוגה?

לבריאות, הני רוזן


בהמשך לעלון בנושא ״פיוס״ מתאריך 19.10.18
ורגע לפני שאבק העצרת לזכר יצחק רבין ז״ל ומורשתו בכיכר שוקע סופית:

מיומנו של לוחם-צדק בלירה וחצי//אדם אלון
(ובמילים אחרות: היאבק על עקרונותיך כארי,
אך תמיד התכונן ליום בו יידומו תופי המלחמה)

בבסיסנו נבראנו כולנו ״בצלם אלוהים״, אך כנראה חלק מהמבנה האישיותי של בורא-עולם, כולל, לצד מעלות גדולות ורבות, גם תכונות נוספות כדוגמת אגו מפותח, כבוד-עצמי, גאווה ואגואיזם, המביאות אותנו, מיליארדי בני האדם, להסתכסך האחד עם השני ולהילחם איש ברעהו, מאז אותו אירוע מכונן בבוסתן בגן העדן. זאת הנחת היסוד, עד שלא יוכח אחרת.
עם זאת, קלישאתי ושחוק ככל שזה ישמע, אני עדיין סבור כי הבסיס לכל פיוס או הנכונות להתפשר, הינו בראש ובראשונה בתוכנו. קשה עד בלתי-אפשרי יהיה לאחות את השברים עם תום הקרבות, מבלי שמשהו עמוק ויסודי יזוז אצלנו שם עמוק בפנים.
אני, לוחם-צדק מטעם עצמי בלירה וחצי, אשר בשנים האחרונות ניהל מספר מאבקים עקרוניים על נושאים הקרובים לליבו, הן בחצר הקיבוץ והן מחוצה לו, יכול להעיד כי גם אם לחצת, התעקשת, תקפת, רמסת ובסופו של דבר יש וניצחת - במקרים לא-מעטים עצם הניצחון אינו בהכרח חזות הכל, ומדובר בכלל ב״ניצחון-פירוס״ (ניצחון שעלה במחיר רב, בבחינת ״עוד ניצחון כזה ואבדנו״). מפני שמה בעצם רובנו ככולנו, הנמצאים פעמים רבות משני צידי המתרס במחלוקות שונות ומשונות, רוצים? בית יפה ונחמד, מכונית קטנה משלנו בחנייה, עבודה טובה דיה, פלוס בחשבון הבנק וילדים בריאים ומאושרים.
בהחלט בקשות לגיטימיות ובנות-השגה, אך כאלה ההולכות ומתרחקות מאיתנו, כשהדעת מוסחת והאנרגיות מופנות למקומות אחרים עם פרוץ הוויכוח. אי-לכך, לאחרונה הנני מכיר יותר ויותר בעובדה, כי ככל שתנהל את המערכה בצורה מושכלת, מתוכננת טקטית ואסטרטגית וככזו המשאירה פתח להידברות, פשרה והיתכנות ממשית לפיוס ולהחזרת החיים של המעורבים בדבר למסלולם בסופו של תהליך - כך יגברו גם הסיכויים להשגת שאיפותינו הבורגניות הצנועות אשר צוינו לעיל, בד-בבד עם השראת אנרגיות חיוביות ומעצימות על עולמנו בכלל ועל קיבוצנו/סביבתנו הקרובה בפרט (וואו, שוב יצא לי ״ניו-אייג׳י״ קצת יתר על המידה, אבל אתם כבר מכירים אותי...).
לא חייבים ליפול בהתרגשות האחד על צווארו של השני, לשתות קפה יחדיו על המרפסת כל יום בשעה 16:00, או להיות

BFF (Best friends forever). "ניקוי השולחן", הקללת האווירה תוך שימת מטענים ומשקעים ישנים מאחור, והחזרת המיקוד למושג אשר בנימין נתניהו כה היטיב להגדירו בשעתו כ"החיים עצמם" – בהחלט מספיקים.
ובכלל, הרי למדנו וראינו זה מכבר, כי אויבים קשים ומרים לאורך ההיסטוריה, ידעו לשים שנים ארוכות של שנאה, שפיכוּת-דמים, סבל וכאב מאחוריהם, ״לכתת חרבותיהם לאתים״, להסתכל קדימה בתקווה, ולעשות כל שלאל ידם על מנת ליצור עתיד טוב יותר לדורות הבאים: הצרפתים והגרמנים באירופה, הטוטסי וההוטו ברואנדה, המיעוט הלבן והרוב השחור בדרום אפריקה, מחתרת ה-IRA הצפון-אירית וממשלת אנגליה, ישראל עם מצריים וירדן שכנותיה, והרשימה עוד ממשיכה - כל אלה עשו את ה״אקסטרה-מייל״, הצעד הנוסף המתבקש
בדרך לפשרה, פיוס ונכונות לסיום סכסוכים למיניהם. כך שמי אנחנו, אשר

בקושי מסוגלים לראות מטר מעבר ל״חלקת האלוהים הקטנה״ שלנו, שנלין בכלל על מצבנו, נתבצר בעמדותינו, נדחה כל ניסיון לפיוס ונפגום ביודעין במרקם חיינו העדין?
לא חזרתי בתשובה, אינני גורו באשראם הודי אשר ראה את האור, לא בודהה שהגיע לנירוונה המוחלטת, ובטח לא אחד המתיימר להטיף מוסר למישהו, כשאני מנופף בנפשי הזכה כשלג וניקיון כפיי שאין-בלתו. באופן אישי, יש לי דרך ארוכה לעשות עם עצמי תוך בחינה מתמדת של השפעת התנהלותי על אירועים שונים בחיי. כל שאני אומר הוא, בהתבסס הן על אופיי והן על ניסיוני, כי במאבקך הלגיטימי והצודק על עקרונותיך, הילחם כארי - אך תמיד תתכונן ליום בו יסתיים הקרב ויידומו תופי המלחמה, ושאף להחזיר את חייך למסלולם התקין והרגיל במהירות האפשרית...


המשך בעמוד הבא...


גשם גשם בוא
ביום א' 16.9.18 ירדו 2 מ"מ,
ביום א' 21.10.18 ירדו 12 מ"מ,
ביום ה' 25.10.18 ירדו 15 מ"מ,
ביום ב' 5.11.18 ירדו 6 מ"מ,
סה"כ ירדו עד עתה 35 מ"מ.


פותחים שבת
לפני שבוע דיברה איריס ארבל על פרשת "חיי שרה", וזוהי דרשתה:
פרשה זו מביאה בפנינו את סופו של הדור הראשון במשפחה היהודית הראשונה. היהדות קיימת רק כמניין השנים שעברו מאז ברית בין הבתרים, ועוד לא הספיקה לעצב לעצמה מסורות ומנהגים. כל דבר שעושה אברהם הוא בבחינת "המצאת הגלגל" הראשונה, וההחלטות שלו בדבר הדרך בה הוא בונה עצמו כמאמין באל אחד, יסללו דרך עתידית עבור המאמינים שיבואו בעקבותיו. לאור ראשוניות זו, ובהתחשב בכך שאין עדיין שום ספר הדרכה המסביר ליהודי כיצד לנהוג בכל סיטואציה, ראוי לשים לב היטב כיצד הוא בוחר את חלקת הקבר של אשתו האהובה, גברת שרה.
אברהם ושרה יושבים בקרית ארבע, בקרב החיתים. אברהם מבקש מהחיתים שיתנו לו חלקת קבר עבור אשתו, ומציין באופן מפורש את שטחו של אחד, עפרון בן צוחר. "בכבוד", אומר עפרון, "השטח שלך הוא". אברהם אדם אמיד הוא, וככזה זוכה בכבוד רב, ואולי מוזרותו הדתית גם היא פקטור ביחס המעריץ לו הוא זוכה משכניו. עפרון נותן לאברהם את חלקת האדמה שביקש, חינם אין כסף. ומה עושה היהודי הראשון? מתעקש לקנות את השטח תמורת 400 שקלי כסף טבין ותקילין. לא חינם, לא במתנה, לא על החשבון, לא תמורת שמפניה ולא עם סיגרים. וגברת שרה נקברת בחברון, באחוזת קבר עליה שילם בעלה מחיר מלא על פי ערך השוק. מי ייתן וכל המשפחות הראשונות ינהגו על פי דוגמת משפחה זו.
משהתפנתה במת ההיסטוריה מגברת אחת, גברת שניה עולה עליה, קרובת משפחה רחוקה מצד אחי אברהם – רבקה.
פמיניסטיות שימו לב, הפסוקים הבאים אינם קלים לקריאה:
רבקה נבחרת לכלה עבור יצחק בזכות יופייה, בתוליה, טוב ליבה ומזגה הנוח. "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", מבקש עבד אברהם, ורבקה ממהרת להשקותו ואת כל עשרת גמליו עד שרוו. ולא מדובר בחתול שמלקק כמה טיפות והולך, אלא ב-10 ספינות מדבר כפולות דבשת הממלאות עצמן עד להתפקע, ובנערה אחת הרצה הלוך וחזור אל הבאר, ושואבת עוד ועוד ועוד. אולי העבד היה עוזר לה בנסיבות פחות נכבדות, אולם מדובר בתוכנית הריאליטי הראשונה בעולם: "מחפשים כלה ליצחק", והאודישנים קשוחים הם. סיימה הנערה את הריצות אל הבאר? זכתה בו במקום בתכשיטי חסינות בדמות צמידים ונזם. המשימה הבאה: הלנת השיירה הזרה בבית אביה. ושיאו של תהליך החיפוש אחר האחת – האם תעזוב את

בית הוריה, תהגר לארץ נוכרייה, תפגוש אדם זר לה לחלוטין ותינשא לו? ברור גבירותי. כי כך נוהגות נשים יפות, בתולות, טובות לב ונוחות מזג. ו... יש לנו מנצחת.
התנ"ך מעלה על נס כמובן, את התנהגותה של רבקה. לספר הספרים יש אינטרס חינוכי ברור ואג'נדה שלמה בנוגע להתנהגות הרצויה לנשים.
אבל האמת, שגם במבט משנת 2018, קשה שלא להביט בחיבה על הנערה היוצאת מגדרה עבור הזרים שפגשה ליד הבאר. וחיבה זו גרמה לי לחשוב, שאולי לקחנו את התפיסה הפמיניסטית קצת רחוק מדי לפעמים. כי בחורה צעירה ומודרנית לא בטוח שהייתה יוצאת כך מגדרה, כדי לארח קבוצת אנשים לא מוכרת לה. אולי הייתה מרימה גבה חושדת, מגישה כוס מים ומצביעה על הבאר לצורך שירות עצמי, אולי הייתה עונה שהיא לא "קפה ארומה" ושיואילו נא להגמיא את עצמם, ואולי הייתה בוחנת בצמצום עיניים את התכשיטים ואת הכסף, ושואלת בקול מלא בוז את העבד, אם הוא חושב שכל-כך קל לקנות אישה.
 והכי קל לרדת על טיפוס האישה המרצה, הצייתנית, ההולכת בעקבות בעלה ומוותרת על עולמה כדי להשביע את רצונו. אבל מצד שני, כמה אופי יש במי שלא מפחד להיות פראייר, רק בשם האנושיות הפשוטה. וכמה כוח יש באדם שלוקח על עצמו את מצוות הכנסת אורחים גם כלפי זרים, ומוכן לצאת מגדרו למען האחר. אולי שכחנו קצת, שאפשר בהחלט לתת מעצמנו עבור האחר בלי לבקש תמורה, ושמותר לאישה לפעול בהתאם לנטיות ליבה ולא תמיד צריך להוכיח לעולם כמה קשוחה ובלתי מושפעת את. אין זו קריאה לנשות ישראל להתחיל לרחוץ את רגלי הגברים כל פעם שהם מגיעים הביתה, אבל גם לא צריך להסתכל בעין מזלזלת על מי שמחליטה שנוח לה ונעים לה להסביר פנים, להשקות, לארח, לרחוץ וללכת בעקבות. כל עוד הדברים – כמובן – נעשים מתוך בחירה.

תודה לאיריס על דרשתה המקורית, רבת התובנות והבזקי ההומור.

ענה ששון