עלון 5 (2019) (6166) כו' שבט תשע"ט 1.2.2019
חלומות שמורים
// אהוד מנור
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזיכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.
כל זיכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים.
עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תילי מילים.
ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה.
ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.
עליזה לוי
18.2.1932 - 23.1.2019
עליזה נולדה בשנת 1932 באלכסנדריה שבמצריים, בת שנייה מתוך 4
ילדים – 3 אחיות ואח (שלמה בורלס). ההורים, שהיו בני-דודים, באו ממשפחות עניות
באיזמיר שבטורקיה. לכן נסע אביה בגיל 18 לחפש עבודה במצרים. לאחר שהסתדר כעובד
בחנות, הביא למצריים את משפחתו.
עליזה ושלמה אחיה, הצטרפו ל"שומר-הצעיר". כשהייתה
בת 17 התחתנה בנישואים מזויפים, רק כדי שתוכל לנסוע לצרפת, שם בוטלו הנישואים.
בשנת 1948 היתה בהכשרה בצרפת, ולאחר שנה עלתה לארץ כשהיא כבר
בהריון עם בנה הבכור – אורי. את החתונה עם שלמה, שהכירה עוד במצריים, חגגו
במועדון-לחבר עם עוד 3 זוגות מההכשרה המצרית, לבושים מכנסיים קצרים עם גומי.
במצריים חגגו המשפחות את החתונה בגדול, בלי הכלה והחתן.
החיים שתיאר להם המדריך בצרפת, לא היו דומים למציאות שמצאו
בקיבוץ. עליזה ושלמה קיבלו אוהל, וגם כשירד בשנת 1950 שלג וכולם הצטופפו
בחדר-האוכל, עליזה ושלמה ישנו באוהל.
אריה שמרי היה המדריך ולימד אותם עברית. הם הגיעו לעין-שמר
80 אנשים, אבל לא התכוונו להישאר אלא להקים קיבוץ צעיר וחדש. בפרשת סנה עזבו רבים,
ובשנת 2007 נשארו רק 40 מכל הקבוצה.
בשנה הראשונה עבדה עליזה במטבח ולא אהבה, ואחרי שנה עברה
לעבוד בבית-הילדים. שנה למדה בסמינר "אורנים" וחזרה לעבודה בגיל-הרך.
נושא החינוך מאוד עניין והעסיק את עליזה. הרבה הורים וילדים זוכרים את המטפלת
האהובה, רבת הידע, החום והביטחון שידעה לתת לכולם.
לאורך השנים ריכזה את הוועדות: חינוך, קליטה ובריאות.
עליזה מספרת על ילדיה, על אורי שהיה בן טוב, עדין ושקט,
שתמיד מוכן לעזור; נירית שהיתה בת מצוינת והלוואי שהיו עוד כמוה; וירון שהיה צריך
להשקיע הרבה בלימודיו, ובבגרותו עבר לגור בארה"ב ושם נפטר. הפרידה מירון היתה
קשה. עליזה רצתה שיקבר בעין-שמר, אבל הוא נקבר בארה"ב ליד ביתם של אשתו ובנו.
עליזה העבירה לילדיה ונכדיה מסר שיהיו שמחים בחלקם, שיקימו
משפחות חמות ואוהבות, ישמרו על קשרים טובים ויתמכו זה בזה.
נזכור תמיד את עליזה – אישה צנועה, חמה ואוהבת. תנחומים
למשפחה.
אוריין גנדלמן
אמא יקרה מכל,
הרבה זמן שאת מבקשת בחצי-חיוך שמספיק, את רוצה ללכת. שמספיק
זמן את יושבת על כיסא-גלגלים.
ואנחנו אומרים: "אמא את לא הולכת לשום מקום. יש לך עוד
הרבה מה לעשות כאן. גם על כיסא-הגלגלים שאת כל-כך שונאת".
חלק ניכר מיקירייך כבר לא כאן – אחיותייך, אבא וירון, שהקדים
ללכת ואת עצרת בתוכך כאב עמוק על הפרידה ממנו. ואנחנו לא משחררים אותך, גם ממרומי
גילך וגילנו. כי אמא אין אף-פעם מספיק. תמיד רוצים עוד.
אמא, את החזקת את כל המשפחה בטלטלות החיים, בעצב ובשמחות.
היית אומרת: "צריך לקבל את החיים כמו שהם באהבה. ואז יותר קל".
אמא, הצניעות והשקט הפנימי שלך, המשפחה, אהבתך לילדים -
אפיינו את חייך. הגעת כנערה מעולם אחר, מצאת את מקומך והיית מסופקת כאן בקיבוץ.
אמא, בשנים האחרונות ניסינו לאפשר לך חיים מלאים עד כמה
שאפשר... תעסוקה ב"הדרן", שהיה לך שנים רבות לבית שני.
שלמה, אחיך, היה בקרבתך כל יום, ומשפחת בורלס עם הילדים,
הנכדים והנינים היו בביתך יום-יום.
היית מופקדת בידיה של המטפלת המסורה רג'י בייגו, שהייתה לך
כבת אוהבת. היה ביניכן קשר מיוחד של הבנה, באנגלית וגם בשפה שלא מדוברת. כך יכולנו
אנחנו להמשיך בחיינו, בידיעה שאת בידיים הכי טובות שאפשר.
אמא, בלכתך את משאירה לכל אחד מאיתנו - ילדים, נכדים, בני
המשפחה וחברים - את ההמון שהיה בך וכל מה שאת. משאירה לנו כירושה חשובה ביותר
לחיים.
תודה שזכינו שתהיי אמא שלנו.
ותודה רבה לכל הציבור והחברים, שבא לכבד אותך בדרכך האחרונה.
נירית לוי-דקל
עליזה יקרה,
כמה צניעות, אהבה ושקט יכולה אישה אחת להכיל בתוכה?
אילו היה באפשרותי לתת לך דבר אחד בלבד, הייתי נותנת לך
הזדמנות לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, ואז היית יודעת כמה אנחנו אוהבים
ומעריכים אותך.
הלכת לעולמך, אך בליבנו את משאירה זיכרונות יפים.
היית בשבילי אחותו האהובה של אבא – אחת מ-3 אחיות קטנות –
שעלו מאלכסנדריה שבמצריים, ונשארו יחידה אחת ומלוכדת, שלימדה אותנו משפחה מהי, עד
שבשנים האחרונות נפרדו מאיתנו בזו אחר זו.
היית אשת משפחה, ראיתי זאת לאורך כל הדרך עם הנכדות ועכשיו
עם הנינים.
המבחן הגדול היה כשירון נפטר, ומתוך שקט ועוצמה המאפיינים
אותך, מצאת את הכוחות להמשיך לחייך ולתת כוח וביטחון למשפחתך המלוכדת.
נזכור אותך אישה צנועה, שקטה ואוהבת. אמרת: "אלו
החיים", וידעת לקבלם ולחבקם באהבה גדולה.
עכשיו את קרובה ליקירייך – לשלמה בעלך היקר ולירון בנך
האהוב. נוחי לך בשלום אישה מיוחדת.
חגית בורלס
עליזה,
לעד אשמור לך חסד נעורים...
היית מטפלת של גל בני, והיית חמה ואנושית... יותר כמו אמא.
היה לך יחס מיוחד לילדים, למטפלות ולהורים.
דאגת תמיד למטפלות שייצאו לימי-עיון והשתלמויות ויתקדמו.
בשבילי, אחרי פעם-פעמיים זה הספיק, ואמרתי מספיק כבר עם
הפסיכולוגיה של העוברים...
עליזה,
לעד אזכור לך, שבלילות בבית-הילדים, היית יושבת ליד גל,
וביחס אימהי וחם מלטפת לו את הגב עד שהיה נרדם.
לאה מרקם
עליזה הייתה עבורי המטפלת המיתולוגית שלי מגיל 8 עד גיל 12.
היא ליוותה אותי בכל מה שמצופה ממטפלת בעין-שמר בשנות ה-60 של המאה ה-20. היא
לימדה אותנו את מטלות היום-יום של החיים: לסדר, לנקות, לקפל, לתפור כפתור, בקיצור
הכול. את המיומנויות האלה הפנמתי היטב והן שלי לעד. הן שלי בזכות עליזה.
ברבות הימים כשהפכתי לבוגרת ומחנכת, הבנתי שהרווחתי שעליזה
הייתה המטפלת שלי, כי היא הייתה מחנכת במלוא מובן המילה. תמיד חשתי שהיא "יחד
איתי", שזה עיקרון חשוב מאוד בחינוך. היא ידעה מה שמדופלמים בהרבה ממנה לא
ידעו: איך לתת לילד לחוש שהמחנכת יחד איתו בסיטואציה.
לימים הפכתי ל"מקימה". הייתי שייכת
ל"צבא" הנערות שהיו מופקדות על חינוך ילדי הקיבוץ, מדי יום בין השעות
13:00-16:00. עליזה, שהייתה רכזת הגיל-הרך, הבינה איזו אחריות הייתה מוטלת על
כתפינו הצעירות וערכה לנו השתלמות, בה ענתה על שאלותינו והעלתה סוגיות בחינוך שהיו
רלבנטיות עבורנו. למיטב ידיעתי, איש לא חשב על כך לפניה או אחריה.
אחר-כך כבר הפכתי מורה בעצמי ומה שמחתי שעליזה, שהייתה קולגה
שלי בחינוך המיוחד, המשיכה להנחות ולהדריך אותי.
אומרים על אדם שהיה משמעותי בחייו לאחרים, כי קנה את עולמו.
עליזה יקרה, היית ונשארת משמעותית בחיי ובחיי רבים אחרים.
יהיה זכרך מבורך.
חניכתך, תלמה כרמין.
דודי ברכה
15.11.1946 - 27.1.2019
אבא, את האמת, רציתי פשוט לקחת את המיקרופון ולספר עליך, אבל
בכל זאת כתבתי, למרות שזה לא ממש היה הסגנון שלך, אך יש יותר מדי נושאים לעבור
עליהם.
היית בן בכור, אח, אבא, סבא, דוד, בן-דוד, עין-שמריסט, צנחן,
חשמלאי, רפתן, חקלאי, טכנאי קירור, ממחזר דגול או כמו שהיית נוהג לתקן אותי –
ממיין. בקיצור, האנדי-מן מהולל. היית נכס!
נגעת לכל-כך הרבה אנשים בחיים, בין סלוגנים בלתי נשכחים כמו:
"קומנדו", "לניוס", או "למה תמיד את הכחולים?",
לבין סיפורים ושיחות ארוכות, וטיפולי אנרגיות עוצמתיות כמו שרק לך היו.
אבל יותר מהכול, זה שתמיד עשית את הכול בדרך שלך, לפי הרצון
שלך או של הילדים שלך... וזה בגלל שהיית אבא אדיר!
אני מדבר בשם המשפחה ובשם הרבה אנשים, שאני אומר לך שאוהבים
אותך ונתגעגע, ותחסר בנוף המקומי... היית איש דגול.
שלך תמיד, יהודה ברכה
אצלנו, ילדי קבוצת "הדס", כפי שאנחנו עדיין קוראים
לעצמנו, פרק הילדות של דודי ושלנו, שחקוק וצרוב באופן חזק ועמוק בזיכרוננו, הוא
הפרק של פנימיית "ורדים", שהיה פרק קשה ומורכב, ודאי עבור דודי עצמו,
אבל גם עבורנו, בני הקבוצה, מדובר היה בסוג של מהלומה.
אני זוכרת לגבי עצמי, שהעסיק אותי מאוד מה קורה לו שם בימים
ובלילות, כשהוא לבד ורחוק מההורים, מהקיבוץ שהוא שייך אליו, מהקבוצה ומכל מה שהוא
מכיר. אין ספק, שתקופת "ורדים" הותירה רישום עמוק בנפשו, שליווה אותו
במהלך חייו.
דודי היה ונשאר ילד בר, שלא מוכן לקבל על עצמו עול מִשטור.
אצל דודי לא קיים היה סגנון של אחד בפה ואחד בלב. מה שהיה לו לומר הוא אמר ישירות
ובפנים. לא פעם באופן פוגע וקשה לספיגה, אך לא מתוך רוע או זדון נעשו הדברים.
גם ביחס לעצמו ולענייניו האישיים, הוא היה מאוד ישיר וגלוי
ומאוד משתף.
פן נוסף שקיים היה אצל דודי, פן שבו הוא הקדים את זמנו, היה
הדגל הבולגרי, שהוא נשא בגאון. עוד לפני שהחלה המגמה, הרווחת כיום, של חזרה
לשורשים ושל טיפוח האתניות, היה דודי לוחם קנאי וגאה למען הבולגרים והבולגריוּת,
ולרוב תוך ביקורת ותוך סוג של בוז כלפי הפולנים והפולניוּת.
בסופה של 1965, שנת הגיוס של השנתון שלנו, אור גדול זרח על
דודי. השירות הצבאי הסיר את התווית של יוצאוּת הדופן. בחטיבת הצנחנים, תחת פיקודו
של אמנון ליפקין שחק, הוא פרח, בלט בכישוריו הצבאיים והיה חייל למופת. שם הוא לא
מרד ולא הסיג גבולות. הוא אהב את המסגרת הצבאית והיא הייתה חשובה ויקרה ללבו.
החוויה הצבאית הייתה גם מנוף להמשך הדרך.
בחייו הבוגרים דודי יצר לעצמו פסיפס מגוון, שכלל התמקצעות
בתחום החשמלאות ועבודה רבת שנים בתחום, התעמקות באורחות החיים הבריאים ובתזונה
הנכונה, ועיסוק בהילריות, כשגילה את
סגולות הריפוי הטמונות בו. סגולות שלא ניתן היה להתייחס אליהן בביטול, כי בפועל
אנשים העידו שהכוח של דודי אכן פעל עליהם והיטיב את מצבם. ולתוך הפסיפס נוסף בשנים
האחרונות גם עניין הקיימוּת. דודי רתם את עצמו והתגייס לטובת המִחזור והגנת
הסביבה. לא בתיאוריה ובדיבורים, אלא בעשייה מסורה, עקבית ועקשנית.
מעל לכל אלה גולת הכותרת הייתה הקמת המשפחה. דודי היה אבא
מסור, דאגן ומשקיע. הוא היה אבא מאושר וגאה בכל אחד משלושת ילדיו, והרבה לספר
עליהם ולדבר עליהם.
הוא חש שמחה גדולה וגאווה גדולה, כשנתן לבנו הבכור את השם יהודה, שעל ידי כך הוא שימר את
המסורת המשפחתית של נתינת השם יהודה למי ששם אביו הוא דוד, ובכך הוא זכה להמשיך את
השרשרת של יהודה - דוד - יהודה... וכך הלאה.
זכרך, דודי, יישמר, יכובד ויונצח בתוך משפחתך ובאמצעות דפי
ההנצחה. וגם אנחנו נהיה נושאי זיכרונך. בלב כל אחד מקבוצת "הדס", יהיה
שמור ונצור דודי מ"הדס" על מכלול הצבעים שבך.
נהוג לסיים במשפט: 'נוח על משכבך בשלום', אבל לא אתה הטיפוס
שניתן לומר לו לנוח, ולכן נחתום בתקווה, שסיימת את חייך בתחושה שחיית אותם כפי
שרצית לחיות אותם.
תנחומים ליהודה, עיינה, כרמיה והני, תנחומים לאחים ניר, שלמה
ורונן, ותנחומים לכל שאר בני המשפחה.
יפה סל
שלום לך דודי,
רציתי רק כמה מילים, כי זה מגיע לך. בלי לוח-זמנים ותאריכים,
רק כמה מילים.
לפני כמה שבועות כשנפגשנו, אמרת לי שאתה מתחיל טיפולים
שיודעים רק איך הם מתחילים. אמרתי: עזוב, את האופטימיות והצחוק שלך לא מנצחים. אבל
אצלך אין חוקים, חוץ ממה שאתה מחליט, ולכן מצאתי את עצמי בלתי מוכן ועם חלל ריק.
היינו שם מההתחלה ולאורך כל הדרך. הייתי יותר כצופה, אבל עם
זכות גם לגעת, כי היינו שם מההתחלה ולאורך כל הדרך. אנחנו הבולגרים! ברית בלתי
כתובה שאותה כתב הזמן, אבל בעיקר אתה ("בולגרים זה בולגרים"! כך על פיך).
עוד כשהיינו ילדים, כשנשלחת ל"ורדים" ובימי ראשון
כשחזרת משבת בבית, נסענו ביחד, כדי שיהיה קצת פחות קשה ולו לרגע.
קראנו לך (הילדים) פדה, על שמה של אותה סוסה יחידה שנשארה,
וזאת על שום אותו מנהג שהיה לך פתאום להגליפ, לתת צהלה ולפתוח בדהרה למקום ללא גדר
והגבלה. אכן, סוס פרא שכמותך. כנקודת חן בצבע שונה (אדמוני).
לימים כשגדלנו והתגייסנו לצבא, הברווזון הפך לברבור. דודי
התגייס לצנחנים ופתאום נהיה לקומנדו שלנו, ראש החנית! חוויית הצבא היא זו שעיצבה
את עולמך כבוגר והזינה את עולמך הפנימי עד סוף ימיך, ללא הפסקה. והכל כאילו קרה רק
אתמול.
דודי אהב לקרוא והרבה, אבל לסדרת ספרים אחת נקשר במיוחד,
אותה סדרה של וטרינר אנגלי ג'יימס הריוט, שמצא בדודי (ודודי בו) קורא ומעריץ, דמות
להזדהות בגלל אהבתו הגדולה לבעלי-חיים. אבל אם בתרבות עוסקים, אז אין כמו
"הגשש-החיוור"! תחום אקסטריטוריאלי, עם שפה ששייכת רק לו ומי שלא מבין
לא שייך. מילת קוד אחת או שתיים, הייתה משכיבה את שנינו מצחוק ולא משנה המקום
והזמן (אני חושב שהוא ידע את כל המערכונים בעל-פה).
כידוע, לכל מטבע שני צדדים, כך ברא אותנו הטבע. פעם רואים את
הצד הזה ופעם את האחר. וככל שהאחד זוהר וסוער, כך השני מתהפך ודוקר. ודודי, שני
צדדים לו, היה כלי מלא עד גדותיו. לעצמו לא רצה כלום ולא צרך כלום, רק דבר אחד חסר
לו, שיהיה שם מישהו (ולא חשוב מי) שיהיה מוכן לקבל או לשמוע, אפילו לא צריך להבין,
אפילו שלא ידע עברית, העיקר שיהיה. זה יצא לו אפילו מהידיים. רק שירצו לקבל.
האור שהיה בו היה גדול מכדי שנוכל לקבל ולכן לפעמים זה כאב
ושרף.
אפשר להוסיף ולספר על סוס פרא אדמוני, נקודת חן בצבע שונה,
תבלין שצריך לדעת בכמה להשתמש, אבל דבר אחרון. הכי אהבתי את הזרת שביד שמאל.
שלעולם (עד כמה שידוע לי) אף-אחד לא הצליח ליישר. וכזה היית גם אתה, אותך איש לא
הצליח ליישר.
היה לא קל איתך, יהיה קשה יותר בלעדיך. ובהצלחה בדרכך החדשה.
רובי משיח
אז זהו, דודי, כבר לא נשב על המרפסת לשיחת שכנים וכוס תה או
טעימה.
שכנות כזו, ארוכת שנים, דשא משותף, חג או אירוע. ואתה דודי,
במיוחדות שלך, בעקרונות האופייניים לך. כה חשובה איכות-הסביבה, שומר על שלום העולם
הזה שלנו ושל כולם. של כל העולם. שלא נזהם ולא נגרום במו ידינו לכליה של עולמנו.
לא - אלו לא המלחמות - זהו האדם שבמו ידיו משנה את סביבת
חיינו.
ואתה דודי אהבת את הסביבה, את השדות, המרחבים, ואת הגבעות
הכחולות הרחוקות. כל יום הלכת בשדות והקפדת לשמור על הבריאות. גם לאחר המחלה הראשונה - אותה עברת בגבורה
והחלמת, היית אומר לי: "חוץ מן העניין הזה אני לגמרי בריא", והמשכת
ועזרת בכל מקום שנחוץ. פעם זה הטרקטור של החשמליה, ופעם עזרה ברפת במכון החליבה,
או הפעלת הגנרטור בליל סערה.
גם הילדים שיחקו על אותו הדשא. יהודה, עיינה וכרמיה. עכשיו
כולם גדולים ותמונות הנכדים היו מגיעות דרך הסקייפ והמחשב, והראית לי אותם בגאווה.
אנחנו הרי גדלנו באותה קבוצה מימי הגן. אתה בשישייה הבוגרת
ואני במאסף. זכורות לי מנוחות-הצהריים בהן היית משוחרר לשיטוטים בחוץ - כי לא
השפיעה עליך הוראת המטפלת: "להסתובב לקיר ולישון".
בעצם זכית ללימוד גדול וצפייה במעשי הבריאה, באותן שעות
צהריים חופשיות מלאות אור, בהן אין איש שמורה לך איך עליך לנהוג. היית ילד חופש
אדמוני.
בערב, בהשכבה בגן-הילדים שבבית הוורוד, היינו מצטופפים סביב
מיטתך בשעה שאמא קלרה הקריאה לך סיפור של לפני השינה. הסיפור היה מותח והיא קראה
אותו ברהיטות ובמהירות, שיכלה לגרום גאווה לכל שדרן כדורגל. בעצם קינאתי בך, שלך
ההורים מספיקים לקרוא סיפור לפני השינה. ולימים הערצתי אותם על העובדה שלפני-כן,
ליוו לבתי-הילדים השונים את שלושת אחיך.
אחר-כך גדלנו ואותך שלחו ללמוד ב"וורדים",
והאחר-כך הזה נמשך עד שהיינו גדולים, אבל תמיד - קבוצת "הדס".
במוסד-החינוכי קראו לנו "שקמה" ו"חבצלת", וגדוד
"להב" בתנועה.
ובאו שנות ה-60, והלכת עם כולם לצבא ואז למלחמות. חזרת משם
בריא, והשנים חלפו, הקמת משפחה ולימים העדפתם לגור בנפרד. אבל תמיד בשיחות הדשא
והמרפסת - עולות החוויות החזקות שנרשמו בך בעת השירות הצבאי. כאילו שם קרו הדברים
האמיתיים. האומנם?
אני שולחת תנחומים ליהודה, עיינה (ודיויד), כרמיה
ולמשפחותיהם, ולהני היקרה.
יהי זכרו של דודי ברוך, ונזכור אותו כולנו.
מירי גרוסברג
דודי בן-דודה יקר.
הלכת מאתנו מהר מידי. גרמת לי לעצב רב, שכן איש, בוודאי לא
אני, לא תיאר לעצמו שכה מהר תלך ותשאיר חלל כה גדול. קיבלתי את ההודעה מפי בתך עיינה,
וכשהציגה עצמה מיד הבנתי שבפיה בשורה קשה.
איך יתכן? שהרי רק לפני זמן קצר, כחודש ומחצה, ישבנו יחד
במסעדה ואכלת בתיאבון רב את שהוגש. היית מלא אנרגיה ולא ניכר היה עליך שמשהו לא
תקין בבריאותך. דיברת בחופשיות, צחקנו ואף התבדחנו על גילנו המופלג ושבקרוב, כלשונך,
נאלץ להחזיר ציוד.
לכתך מעורר בי זיכרונות ילדות, 65 שנה לאחור, עת השתובבנו
בשבילי המשק ועל מדשאות הירק, בין ברגל ובין באופניך, שלא תמיד העמדת לי אותם בנפש
חפצה .
רבנו, בכינו, קיטרנו יחדיו, הבהלנו את חברי המשק שהתלוננו על
שובבות היתר שלנו, ואנו נשארנו בשלנו כרגיל, רבים, משתוללים ומתפייסים. זכורה לי
מלחמתנו על תשומת ליבה ואהבתה של סבתא חביבה, והייתה דודתי שכל-כך אהבתי, אמך
קלרה, שתמיד ידעה לפייס בינינו .
בתקופת גילוי המחלה עמדת חזק ואופטימי כתמיד, מלא אנרגיות,
פעיל, מסייע ועוזר, כאילו כלום לא קורה. הנחתי שבסתר ליבך הידיעה שהנך חולה כרסמה
בך, אולם איש לא ידע על כך מאום. תמיד צחקקת והתבדחת ומכלום לא חששת.
שיתפת אותי בכל ובעיקר בעת האחרונה בתקופת ההקרנות, מצבך היה
קשה וזה היה ניכר בקולך, כאילו איבדת את החשק להמשיך ולהילחם. קיוויתי מאוד להחליף
איתך עוד מילה או שתיים בטרם תלך, והגעתי אליך מיד עם קבלת ההודעה, אולם לא הספקתי
וצר לי על כך.
היית דוגמא ליושר ויושרה, חסר מניירות, איש טבע, ישיר ודובר
אמת, "קיבוצניק" בכל רמ"ח אבריו. פיך וליבך תמיד היו שווים. שוחחנו
על המון נושאים, וידעת תמיד לרדת לעומקם. ניחנת בזיכרון נדיר, ידעת להזכיר
שיחות-נפש משכבר הימים, וזכרת הכל עד הפרט האחרון .
חייל קרבי בצנחנים היית, חרוץ מאין כמותו, התגייסת לכל
פעילות, תמיד במרץ ובחיוך שמח, טוב-לב ושופע חיוניות; ודווקא אותך תפסה המחלה,
דווקא אותך כאחד שהתנזר מקרינות סלולריות, תמיד שמרת להתרחק מחומרים מסרטנים, חיית
בטבע, מעולם לא עישנת, גמעת אלפי ק"מ ברגל, עשית ספורט, ודווקא אותך תפסה
המחלה הארורה הזאת .
דודי יקירי, תמיד גילית עניין בתחומים רבים, היית איש ספר,
חקרן וסקרן, אהבת מוסיקה קלאסית, אהבת את החיים והם נגדעו לך מהר מידי.
תהא לך מנוחת עדן, יהי זכרך ברוך. יצחק בניש
אשרי האדם שאחרי לכתו מותיר חותם - מילות פרידה מדודי ברכה
ז״ל
היכרותי עם דודי, בדומה לשאר בני-דורי אשר נולדו וגדלו כאן
מיומם הראשון, נפרשת על-פני שנים רבות.
כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר ועל האמת חייבים להודות, כי
כילדים בהחלט פחדנו ממנו: טרטור מנוע הווספה הכחולה של החשמליה, נביחותיו ומראהו
המאיים (כך זה הצטייר בעינינו, לפחות) של צ׳ף, כלב ה״דני הענק״ הדוהר לצידו, הקרחת
הבוהקת בקיץ והערותיו המאיימות, העוקצניות והפוגעות לעיתים (שוב, לתפיסתנו באותם
ימים) - בהחלט לא דירגו אותו גבוה בטבלת ״המבוגרים החביבים עלינו״ בשנות ילדותינו.
ואולם, ככל שהתבגרנו ועמדנו יותר ויותר על דעתנו, התהפכו
היוצרות (אצלי, בכל אופן) והמפגשים שלי עם דודי ברחבי הקיבוץ תפסו נופך אחר,
מעניין ומשעשע יותר, וביתר-שאת ב-12 השנים האחרונות מאז חזרנו רויטל ואנוכי
מניו-יורק, כשהמודעות הרבה לנושא ״איכות הסביבה״, חשיבותה ותנופת המיחזור המבורכת,
צברו תאוצה בקיבוצנו, ודודי, כידוע, נשא את דגלה בגאון והוכיח זאת במעשיו בשטח יום
אחר יום. היינו נפגשים בפינות המיחזור השונות הפרושות בשטח המחנה, אני, עם שקיות
המכילות את סוגי הפסולת אותם ניסיתי להפריד (לא בהצלחה גדולה...), והוא, נוהג על
הטרקטור והעגלה הרתומה (אח״כ ברכב החשמלי) העמוסה ב״שלל״ אותו הספיק לאסוף מבעוד
מועד. הפרוטוקול היה ידוע מראש: שלב ראשון - הרטינה הקבועה על ה״אליטה הפולנית״
המקומית אשר ראה בי כאחד מצאצאיה המובהקים; שלב שני - הרצאה קצרה על השלכותיה
ההרסניות של תרבות הצריכה המוגזמת וזיהום האוויר המואץ המאיימים גם יחד על עתיד
כדור-הארץ; והשלב השלישי והאחרון - סיפורים על סיפורים על-גבי סיפורים אודות
קורות-חייו משלב הילדות, דרך מעלליו בתקופת נערותו, השירות הצבאי בצנחנים בסדיר
ובמילואים, עבודותיו בענפי הקיבוץ השונים, שלומם של ילדיו (לא בהכרח בסדר הזה) -
הכל ללא התחלה וללא סוף מוגדרים, בעזרת אסוציאציות המובילות לאנקדוטות הנשזרות
בזיכרונות ההופכים לחוויות המובילות למסקנות המסתכמות למוסר-השכל התקף והרלבנטי
לפי תפיסתו לימינו אלה. היושב במרומים (עם קצת עזרה מהגנים הפולניים של אורנה ומנו
אלון...) חנן אותי בכל מיני תכונות-אופי שונות ומשונות, כשאחת מהן הינה היכולת
והסבלנות לתקשר וליצור דו-שיח עם סוגים שונים של בני-אדם, ולאו-דווקא הרגילים
והנורמטיביים שבהם. הוסיפו לכך את חיבתי לנוסטלגיה ולסיפורי-עבר, ותוכלו להבין לבד
מדוע הייתי מסוגל להאזין לדודי ולמשנתו הסדורה דקות ארוכות בכל פעם, אפילו שלפעמים
התוכן חזר על עצמו (אבל בינינו, למי אכפת).
כבר ציינתי בעבר מעל דפים אלה, כי יש בי הערכה עמוקה (שלא
לומר קנאה נסתרת...) לאותם אנשים אשר משלח-ידם, פרנסתם, עיסוקם, תחביביהם או כל
סיבה אחרת בגינה הם קמים בבוקר, הינם חלק מהווייתם ומתחושות-שליחות וייעוד המניעות
אותם לפעול במרחב, תוך שהם מנסים לשפר ולטייב את חייהם של הסובבים אותם. לתפיסתי,
וככל שמדובר בנושאי איכות-סביבה וקיימות, דודי היה כזה: באדיקות, יום אחר יום, בכל
מצב ובכל מזג-אויר, הוא חי את אשר האמין ודבק במשנתו. אוסף, מסדר, ממיין, משנע,
מתעסק, נכנס בעצמו לתוך הפחים ומתלכלך מכל אותם דברי-אשפה ושאריות אשר רובנו
ככולנו משליכים לפח ורגע אחרי שנסגר המיכסה משתדלים לשכוח ולהדחיק ולקוות כי
ייעלמו מעצמם, וכל זאת, כפי שאמר לי פעם אחר פעם - אם לא בשבילנו אז לפחות שיישאר
משהו עבור הדורות הבאים. דודי, אולי משאלת הלב כי ״תנוח על משכבך בשלום״ אינה
בהכרח המינוח המתאים באופן המדויק ביותר לאופייך התזזיתי (כפי שספדה לך יפה סל, בת
כיתתך לשעבר, מול ארונך ברחבת חדר-האוכל), אך דע לך וידעו יקיריך, כי ללא-ספק
השארת חותם ברור ומובהק על חיינו כאן, נראותם החיצונית ואיכות סביבתנו באופן כללי.
תנחומיי למשפחה.
אדם אלון
מאמר מערכת
בשבילי עליזה היא לפני הכל ותמיד – המטפלת המיתולוגית. אני
זוכרת את השקט, הביטחון, הסבלנות אין-קץ, החום, הרוך, הידע העמוק והחוכמה – שנבעו
ממנה במגעה עם ילדים. מהמטפלות הנדירות האלו, שאתה משאיר את הילד שלך בידיהן,
ולרגע לא מביט לאחור. יודע בביטחון מלא שהילד נמצא עכשיו בידיים הכי טובות שיכולות
להיות.
אינני יכולה לחשוב על עליזה, בלי להיזכר בבנה, בן קבוצתי
"אמירים" – ירון, שנפטר צעיר כל-כך ורחוק כל-כך; ובשלמה בעלה – מהדמויות
הססגוניות והבלתי נשכחות שהיו חלק מנוף ילדותי.
מותה של עליזה, אף שלא היתה במיטבה בשנים האחרונות, עצוב לי
מאוד, כי אין בעולם הזה די אנשים טובים כמוה.
תנחומים מעומק הלב לשלמה בורלס, נירית, אורי, דניאל, שחר וכל
המשפחה.
המחשבה על דודי, מעלה בראשי מיד את גוון קולו המיוחד –
מתארך, ישיר ומחויך תמיד. את המשפטים הגדולים והבלתי-נשכחים של דודי, אי-אפשר לכתוב
בעלון, אבל הם לא ישכחו. היו בו תמיד את הכנות והאומץ לומר את האמת הנכוחה. גם
כשדיבר על מצבו הבריאותי שהלך והחמיר. בלי "לרחם", בלי "לעגל
פינות", בלי "חשבון". מהבחינה הזו דודי מזכיר לי את הילד בסיפור
"בגדי המלך החדשים", והתכונה הזו השאירה אותו בעיני צעיר תמיד. לא מישהו
שהגיע זמנו... אדם טוב-לב, נכון להושיט עזרה, חרוץ ומסור לעקרונותיו.
עוד אחד מעמודי התווך של נוף המקום הזה, שנעלם לנו מוקדם
מידי ועצוב מידי.
תנחומים לילדיו (שאחרי שנים רבות משמח לפגוש כאן בבית) –
יהודה, עיינה וכרמיה, לאחים – שלמה, ניר ורונן ולכל המשפחה.
העלון השבוע מוקדש לזכרם של עליזה ודודי.
סיגל דקל
השבוע בקבלת שבת:
על בריתות בשירים,
על פרשת "משפטים"
סיגל דקל
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום
לוח
מודעות
חדשות קליטה!
בשבת הקרובה (מחר 2.2) נארח בקיבוץ משפחות המתעניינות בקליטה
בעין-שמר.
זו פעם שנייה שאנו עושים יום כזה ועד כה התגובות מאד מוצלחות.
האירוח יכלול מפגש בחממה, פעילויות יצירה וכיף לילדים, מפגשי
שיח - שאלות ותשובות, הכרות עם מבנה השכונה, סיור ברחבי הקיבוץ עם טרקטור וביקור
במוזיאון.
מתחילים בשעה 10:00 עם קפה ונשנוש, ולסיום מרק וסיכומים.
נשמח מאוד אם יש משפחות מהקיבוץ שירצו להצטרף אלינו לעזור,
לארח ולהכיר. זה מאוד משמעותי גם לנו, חברי הקיבוץ והתושבים, וגם כמובן לנקלטים.
אפשר להגיע באופן חופשי ואפשר גם להודיע לנו מראש... לגלי
יגודה 052-3798049
גשם גשם בוא
ביום ב' 28.1.19
ירדו 23 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 600 מ"מ.
מצוות המסורת – מצדה
מסעם של בנות ובני המצווה מקבוצת "רימון" (ג')
למצדה
לפני כ-3 חודשים, בתאריכים 4-5.10.2018, יצאנו ילדות וילדי
קבוצת "רימון" עם הוריהם: 3 בנות – מורן עזר, תמר תוינה ועמית תומר, ו-9
בנים – עדו גבע, תומר גלעד, שחר אלון, יובל צ'נסקי, מעין גבע, אורי גרוסמן, דור
יגודה, איתמר בינשטוק ואברי ספקטור, למסע המסורתי, שפתח עבורנו את שנת המצווה -
המסע למצדה.
מסע מופלא שהחל בחניון הלילה של מצדה, שהיה ריק ממבקרים,
כאילו חיכה רק לנו, עת הגענו בשעת ערב מוקדמת. לאחר התמקמות באוהלים, מצוידים
במזג-אויר מעולה ומצב רוח מרומם, יצאנו בשעת בין-ערביים, לסיור להכרת המדבר על
הגבעות סביב. באותה העת עמלו עבורנו על ארוחת-ערב כיד-המלך, השפים המקומיים מ-MKR - יוחאי יגודה וישראל עזר. שבעים
ומרוצים יצאנו לא"ש לילה, כשבדרך נתבקשו ילדינו לעבור מבחן אומץ (עברו זאת
כמו גדולים), שבסופו הגענו עד למרגלות הסוללה. בסיום א"ש הלילה, סביב המדורה,
שרנו, אנו ההורים, לילדינו, שיר-מצדה-למתבגר-הקיבוצי לצלילי מנגינת שיר
ה"חסקה". לאחר מכן, אחר-כבוד, הוזמנו הילדים, אחת-אחד לקבל את חולצת
המסע האדומה, שליוותה אותנו כל היום (ועל כך תבוא התודה, כמובן,
ל"ביגוד" האלופים). עייפים, הלכנו לישון בכדי לקום מוקדם מאוד, ב-4:00
בבוקר.
בחשיכה כמעט מוחלטת, כמו איילות, התחלנו בטיפוס על הסוללה
הרומית, כאשר מעט לפני הזריחה כבר תצפתנו על ים-המלח המרהיב מהמרפסת הצפונית, שמעל
ארמונותיו של הורדוס.
שם גם קראנו ברכות הדדיות, הילדים לנו ואנו להם. לאחר מכן,
התחלקנו ל-3 צוותים ושיחקנו משחק חידות ומשימות ברחבי אתר מצדה. משחק נפלא, כייפי
ומאתגר שהמציא האקורדיוניסט הידוע - ניר אלון.
בסיום המשחק, רק כאשר כל הצוותים סיימו בהצלחה את כל
המשימות, ירדנו ב"שביל-הנחש" מטה, היישר לארוחת-בוקר טעימה, שכללה
שקשוקה ועוד הפתעות, שוב, מעשה ידיהם של השפים המהוללים שלנו. לאחר נסיעה קצרה
באוטובוס הגענו לחלקו האחרון של מסענו זה - טיול קצר, אך מרענן ורטוב בנאת-המדבר
הקטנה והקסומה עין-בוקק שבנחל בוקק. מימיו של מעיין זה הומלחו בשנים האחרונות,
לצערנו, אך זה לא הפריע לנו להשתכשך בכיף וליהנות.
זו היתה נקודת הסיום של מסענו זה. משם הצפנו לכיוון הקיבוץ,
וכמובן שלא ויתרנו על עצירה קלה בדרך לגלידה וקפה, ושבנו הביתה עייפים, אך מרוצים
ובעיקר גאים מאוד בילדינו הגדלים ומתפתחים ממש לנגד עינינו, לילדים ערכיים,
אכפתיים, שאפשר לסמוך עליהם.
בשם כל הורי "רימון" - אוהבים אתכם מאוד מאוד,
ילדינו המתוקים.
אמיר תומר
ברכת ההורים:
שכבת "רימון" היקרה,
כולנו מכירים ויודעים כמה איסורים מוטלים על ילדים:
אסור לילד מתחת לגיל 14 לעלות לבד במעלית,
צפייה בסרט זה אסורה לילדים עד גיל 16,
אסורה שתיית אלכוהול עד גיל 18,
אסורה מכירה של כרטיסי הגרלה לילדים,
אסור לילד עד גיל 12 לשחות בבריכה בלי השגחת הורים,
ילד עד גיל 9 לא חוצה לבד את הכביש,
אסור ואסור ואסור...
כל-כך הרבה איסורים... מה הפלא שילדים מחכים כבר לגדול...
כי לגדולים מותר כמעט הכל…
לשתות מה שהם רוצים, לצפות במה שהם רוצים, לעבוד במה שהם
רוצים, ללכת לישון כשהם רוצים... כמעט הכל מותר לגדולים.
אבל האם זה אכן כך?
אתם מתחילים השנה את שנת המצווה שלכם. מהי בכלל מצווה?
לפי הגדרת המילון, מצווה היא: "הוראה דתית המחייבת
פעולה", או "מלשון ציווי- שמצווים או מחייבים אדם לעשות כך או
אחרת". אז בעצם... בגיל מצוות מחייבים אתכם לעשות דברים? לא בדיוק...
אנחנו חוגגים גיל-מצווה בגיל שלכם, כי זהו הגיל שבו אתם כבר
לא ממש ילדים (אם כי גם עוד לא בוגרים). בגיל הזה אדם כבר מבין ומבדיל בין טוב
לרע, בין נכון ללא נכון. בגיל הזה אתם כבר מסוגלים לגלות אחריות, לשמור על עצמכם
ועל אחרים, לקבל מחויבות ולעמוד בה, לראות גם אחרים ולא רק את עצמכם, לבצע מטלות,
לקבל החלטות, להביע דעות, להבין וללמוד מטעויות ואפילו גם ללמד אותנו המבוגרים כמה
דברים שלא ידענו.
אנחנו מכירים אתכם היטב, כל אחת ואחד בקבוצה הנפלאה הזאת,
ואנחנו יודעים עד כמה אתם ילדים בוגרים, חכמים, אחראים, מוכשרים ובעיקר ילדים
הדואגים אחד לשני, ויודעים לבקש סליחה ולתקן טעויות. ולכן אנחנו בטוחים שהתהליך
הנפלא הזה של התבגרות שעשיתם מגיל ינקות ועד היום, ימשיך עד בגרות ויביא אתכם
להיות אנשים בוגרים ומוצלחים, שאכפת להם מהזולת ומהחברה, שאוהבים אחרים, שומרים על
עצמכם, צומחים ומתפתחים וממצים את יכולותיכם.
עלו והצליחו! באהבה גדולה, הורי שכבת "רימון".
חברי וחברות קיבוץ עין-שמר היקרים,
ברצוננו לעדכן אתכם, שעקב פנייתה של מנהלת העסקים חוה כהן,
ולאור תגובות שקיבלנו בהקשר למיקום השלטים על המר"לוג, הוחלט להיענות בחיוב
לפניית הקיבוץ ולעשות שינוי במיקום השילוט, וזאת בתיאום עם הנוגעים בדבר ולשביעות
רצונם.
אנו מצרים באם נגרמה למישהו אי-נוחות כלשהי, ומרגישים את
עצמינו שמחים להיות חלק מקיבוץ עין-שמר.
בהזדמנות זאת אנו רוצים לעדכן, כי בימים הקרובים יחלו עבודות
הגינון בצדו המערבי של המר"לוג.
ברגשי כבוד, אופיר בן אברהם ויעקב רחמני
פותחים שבת
את פרשת "יתרו" דרש לפני שבוע אורי שפירא. הפרשה,
אמר, כוללת בתוכה מספר פרשיות, שכל אחת מהן יכולה להווֹת פרשה בפני עצמה. אורי בחר
להתמקד בדמותו של יתרו כהן מדיין.
ההכרות הראשונה של משה עם יתרו, מתרחשת לאחר שמשה ברח למדבר
בעקבות הריגת המצרי. בדרך הוא מציל את בנות יתרו מידי רועים המתנכלים להן. הוא
מתארח בבית יתרו, שם הוא נושא לאישה את אחת מבנותיו - ציפורה, ונולדים להם 2 בנים:
גרשום ואליעזר. בנקודה זו תהה אורי מדוע מתנכלת הרבנות ליהודים הנישאים לנשים
זרות, והרי משה - גְדוֹל נביאינו, נשא אישה מדיינית. לאחר מכן תיאר אורי את חזרתו
של משה למצרים בשליחות ה', ואת כל האירועים והניסים שהתרחשו שם עד ליציאת
בני-ישראל ממצרים.
המפגש הבא בין משה ליתרו מתקיים לאחר יציאת-מצרים, סמוך למעמד
הר-סיני.
שמו של משה ושמעם של הניסים המופלאים שעשה ה', נפוצו ברחבי
סיני. יתרו, ציפורה ו-2 הבנים באו לבקר את משה, אשר מספר להם על כל ההתרחשויות
שאירעו עד לשחרור בני עמו. יתרו, השמח על הצלת העם, מכיר בפומבי בגדוּלת ה', ויחד
עם משה ואהרון מקריב עולות וזבחים לאלוהי ישראל.
בהמשך צופה יתרו במשה היושב למשפט מבוקר עד ערב ושופט את
העם. בני-ישראל לא היו עדיין מלוכדים (נראה שזה לא השתנה מאז...). יתרו מבין עד
כמה שיטתו של משה אינה יעילה ואינה אפשרית. הוא מייעץ למשה להאציל מסמכויותיו
לאנשים אחרים ולהקים מערכת שיפוטית הירארכית. לשם כך ממליץ יתרו למשה שיבחר אנשי
חַיִל, יִרְאֵי אלוהים ושונאי בצע, ושיעביר אליהם את מלאכת השיפוט. משה שמע לעצת
חותנו - הוא השאיר בידיו את הנהגת העם ואת העברת דבר האלוהים לבני-ישראל, ואת
מלאכת השיפוט נתן בידי אנשים שבחר מבין אנשי החַיִל בעם (פרט למקרים קשים במיוחד).
עתה התפנה משה להכין את בני-ישראל להתנחלות בארץ המובטחת -
ארץ כנען. יתרו חוזר למדיין, ואילו משה ממשיך להוביל את העם במדבר עד הגעתם לרגלי
ההר הקדוש - הר סיני. שם מתרחש מעמד הר-סיני המכונן, המלוּוֶה בקולות וברקים
ותקיעות שופר. משה שואל: "מדוע הקולות והברקים?" אומר אלוהים: "כדי
שהעם יראה, ישמע, יתמלא יִרְאָה וישמור על כל המצוות כהלכתן".
במעמד זה אנו מתוודעים לראשונה אל עשרת הדברות המייחדות את
עם-ישראל.
אז מה המיוחד בפרשת יתרו? זוהי פרשה שקיבלה את שמה מאדם
שאינו מבני עמנו, אדם שמתגלה כאישיות חכמה ודומיננטית, שיודעת להתאים את עצמה
לנסיבות ולהעניק עצה כה מועילה וחשובה.
תודה לאורי על דרשתו הנאה, המעמיקה והמעניינת.
ענה ששון
הלה פינמסר 3.2.1982
בתיה בן משה 5.2.1974
אבי אבלגון 6.2.1995
מוטקה שדמון 7.2.1987
שורקה רוט 7.2.1989
חנטקה בן פורת 9.2.1995
ויקטוריה אשכנזי 8.2.1983
ציפורה נריה 10.2.1974
מלכה אבל 10.2.1989
עלי אלון 10.2.2018
זלמן צמח 12.2.2000
שרה פרנקל 13.2.2002
אסתה שדמון 13.2.2002
סופי שלזינגר 14.2.2000
יעל קציר 14.2.2001
חיים חדוותי 17.2.1973
סוניה מילשטיין 17.2.2000
אלי רוטמן 18.2.2016
מרים עין-דור ריפתין 19.2.2011
קלמן סיטנר 22.2.1991
פולה אדיב 22.2.1999
קורט הרץ 22.2.2002
איסר ספקטור 24.2.2010
מנקה שברצברד 27.2.2002