בבית חלומותיי
// נעמי שמר
בבית חלומותיי אשר בראש גבעה,
תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער,
וחלונות שבעה וארובה גבוהה,
בבית חלומותיי אשר בראש גבעה.
אל בית חלומותיי המסויד לבן,
הגפן תטפס ישר מן הבוסתן,
חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן,
בבית חלומותיי המסויד לבן.
על בית חלומותיי איני יודעת כלום,
ככל חלומותיי אפל הוא וחתום,
ולי הוא מחכה בסבלנות אי שם,
אולי בראש הרים, אולי על חוף הים.
אולי הוא בית חומה נטוש ונעזב,
אולי הוא צריף קטן, אולי מגדל שנהב,
דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו -
יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב.
השבוע בקבלת שבת:
קבלת שבת בסימן חג הפורים.
עם שירי חג, יין ושמחה,
עם אזני המן וצלילי חליליות,
עם עדה גבע במדרש אגדה,
ועם סיפורים משמחים מפי חברים.
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום
מאמר מערכת
גם באחרית ימיו של הקיבוץ השיתופי, החלום על בית גדול
ומרשים, גזר על החולם אותו שנים (שלא לומר "חיים") של מאבקים, כעסים
ומירמור. התור, הוועדה המסדרת, מגבלות התקציב הבלתי-אפשריות - הפכו את החלום הזה
לבלתי מושג.
אבל נדמה לי שגם בקיבוץ החדש ובמדינת ישראל בכלל על יוקר
המחייה הקיצוני שבה, זהו לרוב חלום מתעתע, כי הוא גוזר על החולם שנים ארוכות (שלא
לומר "חיים") של שיעבוד להלוואה (משכנתא) כבדה ומגבילה.
אני באופן אישי, החלטתי לפני שנים רבות, ששתי הגזרות האלו
אינן רצויות לי בחיי ו"עולות לי בבריאות", והחלטתי לחלום חלומות אחרים
בתכלית...
בין אם בחרת להשקיע משאבים רבים בבית הפרטי ובין אם בחרת
להשקיע בתחומים אחרים, תהליכי השינוי שעברו על הקיבוץ, שינו באופן מרחיק-לכת גם את
תרבות המגורים בו. ערכים של אחידות, פשטות וצניעות, שאפיינו את "חדרי"
החברים בעבר, הוחלפו בסמלי סטטוס המבוססים על גודל, יוקרה וייחודיות. הפערים בין
החברים, אותם פערים שמבקעים כל חברה, באים לביטוי באופן מוחשי ובולט בפערי הדיור
הגדולים שנוצרו בשנים האחרונות...
השבוע הלכתי אל הבתים הקיבוציים אשר כלפי חוץ משתלבים בנוף
הקיבוצי המסורתי, אבל בתוכם פנימה מושקעת מחשבה ואהבה רבה. מעין הצצה
ל"פינות-החמד" בעין-שמר, והפעם לאלו שפחות גלויות לעין הציבור הרחב, כי
הן חבויות בתוך בתי החברים... וגם לגינה אחת מיוחדת. העלון השבוע הוא עלון של יופי
ונוי.
ויש גם חידה ופרסים.
סיגל דקל
גשם גשם בוא
ביום ד' 13.3.19
ירדו 6 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 738 מ"מ.
בית-החלומות של נגה ודני שורר
שכונת הרכבת, גרים בבית 18 שנה.
הבית שלנו בית מעוצב מאוד והצבע הלבן שולט בו - בקירות,
בסלון, במסגרות של התמונות ואפילו הפסנתר לבן...
הפינה שאנחנו בחרנו להציג בבית היא הסלון.
הסלון שלנו מסמל עבורנו התחברות, משפחתיות, ביחד וחיבוק.
בסלון אנחנו נפגשים בערבי שישי לצפות בסרטים, מארחים לקפה
אחה"צ וכו'.
הסלון הוא מרכז הבית עבור משפחתנו.
זה בעצם לב הבית - לשמחות וגם לפעמים, לצערנו, לעצב.
זאת הפינה האהובה שלנו.
בית-החלומות של אסנת ואילן לוטן
שכונת קומותיים-מרכז, גרים בבית משנת 1974.
לעצב בית זה אומר ללכת אחרי עצמך, לשמור על האותנטיות שלך,
לשמור על מי שאתה ועל הנשמה שלך איתך בבית.
היום מקובל להיעזר במעצב, באדריכל, לעשות הכל לבן על לבן...
מתרחקים מעצמנו, מאבדים את הזהות שלנו. הצעירים מאבדים את הביטחון בעצמם בגלל
האופנות, פוחדים לבחור בעצמם כי אולי זה לא יהיה אופנתי, לא ייחשב ליפה...
הדיון הוא רחב וקשור לשאלה אם יש אדריכלות קיבוצית ייחודית
או שאיבדנו את הייחוד שלנו. לוותיקים בעבר היה מאוד חשוב שתהיה להם גינה יפה, עם
שיחי ורדים וקאלות. היום הבנייה גדולה ונוכחת, לא צנועה, איבדנו את הפשוט במובן
הנקי של המילה. "צנוע" זה אומר לאהוב את מה שיש לך, ליהנות ממה שיש, לא
לרצות את מה שאין... שופכים כסף שאין על הבית, משתעבדים לבנק... ואוי ואבוי אם לא
יעמדו בהתחייבויות. העובדה שהקיבוץ לא בנה במשך הרבה שנים, יצרה לחץ: כמה זה
מספיק? מה אני צריך בלי קשר לסמל סטטוס? איפה אני משאיר את האגו?
במקום שם נמצאת הנשמה – שם זה הבית האמיתי.
פיליגרן היא טכניקת עבודה המוכרת גם בשם "צורפות
תימנית". הטכניקה מתבססת על שימוש בחוטי כסף וזהב ובכדורי מתכת קטנטנים
כגרגרי חיטה, ובשילוב של 2 אלה בדוגמאות עדינות ומורכבות. עבודות הפיליגרן
מאופיינות במורכבותן הייחודית, ריבוי הפרטים הקטנים ושילובם למלאכת מחשבת מרשימה
הדומה לתחרה עדינה. לעיתים העבודה מתבצעת על רקע, משטח מתכת עליו מולחמים פרטי
הדוגמא, ולעיתים הם מולחמים אלה לאלה ללא רקע, לעבודה אוורירית ומרתקת.
יהודי תימן נחשבו לווירטואוזים בטכניקות אלו. ניתן למצוא כלי
קידוש עתיקים, תכשיטי כלה, כלי בשמים ותפילה, כלי יודאיקה, כולם מיוצרים בטכניקות
אלו.
קופסת הפיליגרן בתמונה בעמוד הקודם, עשויה כסף ונוצרה
בבצלאל. יש לה מכסה הנפתח על ציר ומקושט במגן-דוד ועליו הכיתוב "ירושלים".
אמא של אסנת, כשהיתה נערה, קנתה את הקופסה הזו בירושלים מתנה
לאמא שלה. במהלך מלחמת העולם השנייה נפרדו דרכיהן של הבת והאם. הראשונה עלתה בשנת
1939 לארץ לקיבוץ שריד, יחד עם קבוצת ילדים מברלין. האם התקשתה לקבל אישור יציאה,
וברגע האחרון לפני פרוץ המלחמה הגיעה ללונדון. רק אחרי המלחמה התאחדו השתיים בארץ.
כשהגיעה האם לשריד, טרם הוסדרה בקיבוץ תאורת-רחוב, והיא נהגה
להיעזר בשעות החשכה בפנס קטן. בקופסה שקיבלה מבתה החזיקה נורה חלופית לפנס.
הקופסה עמדה אצל סבתא של אסנת על הכוננית, מסבתא עברה להורים
ומשם לאסנת.
היום היא מונחת על שולחן בסלון הבית, לצד תמונה של אמא של
אסנת, ובתוכה... נורה קטנה.
לאמא של אסנת היו בעיות קשות ברגלים, ולכן היתה קונה את
הנעלים שלה אצל סנדלר שהכין לה אותן במיוחד, על פי דגם המכונה "אימום"
(תבנית בצורת כף רגל, המשמשת לייצור נעליים). כשהסנדלר סגר את הסנדלרייה, הוא נתן
לאמא של אסנת את האימומים שלה, והם תלויים היום בבית כקישוט מיוחד ומזכרת.
בית-החלומות של סיגל יגודה
שכונת הרכבת, גרים בבית 20 שנה.
עיצוב זו האהבה הגדולה שלי שהפכתי למקצוע.
הבית מבחינתי הוא המראה למי ולמה שאנחנו. כאחת שאוהבת
שינויים, במהלך השנים עשיתי לא מעט בעיצוב והלבשת הבית שלנו. זה כיף גדול, ממלא את
הנשמה ומרענן.
כדי ליצור תחושה של בית שנותן פרטיות במרחב, יצרתי כמה פינות
אינטימיות כמו זו שבתמונה, שאהובה עלי במיוחד. כורסאות ירוקות, שולחן ומראה
מהנפחייה שלנו, מעשה ידיו של אמנון ארליכמן המוכשר.
כאחת שמאוד אוהבת לצבוע לבד, ספגו הקירות בבית מגוון רחב של
צבעים. צבע עושה את ההבדל. כשרוצים לשנות, לא צריך לפחד מצבעים שהם לא לבן או קרם.
אפשר לבחור קיר אחד ולצבוע אותו בצבע אחר, נועז בגימור מט, כדי שיאיר וייתן אפקט
מיוחד לחלל. ליצירת חמימות בבית אפשר להשתמש בנרות, כריות נוי פזורות על הספות,
שטיחים ותמונות. והכי חשוב חלונות גדולים שמכניסים את הטבע פנימה ושוטפים את הבית
באור טבעי.
בית-החלומות של מרתה ואמנון מור
השכונה החדשה, גרים בבית 6 שנים.
בתמונה מצולם חלק מהמטבח. מרתה עיצבה ובחרה בחלק זה של הבית,
משום שהם נמצאים בו הרבה מאוד, נוח ונעים לשבת בו, קורים בו הרבה דברים, ושם
נפגשים ויושבים לדבר עם הילדים והנכדים.
על השולחן עומדות קופסאות עם עוגיות וכל באי הבית ניגשים
ולוקחים מהן כרצונם. עוד עומדים על השולחן סכו"ם, מפיות נייר, קיסמים, פירות
וקפה. כל מה שצריך...
על הקיר החוצץ ניצבים 4 פסלונים של תינוקות מפורצלן – כל
תינוק אוחז בחלק אחר של הגוף שכואב לו: בטן, שיניים, ראש ואוזניים. הפסלונים יוצרו במפעל בדנמרק, שמידי שנה מוציא
סדרת פסלונים מיוחדת. מרתה הביאה אותם מבית הוריה, וזהו אחד החפצים היחידים שהביאה
משם. במשך הרבה שנים ידעה שבבוא היום תיקח את הפסלונים האלו לביתה, כי תמיד מצאו
חן בעיניה מאוד.
בדנמרק נהוג לקנות לבית חפצים יקרים ואיכותיים, ולא להחליף
בתדירות גבוהה כפי שנהוג בארץ.
גינת-החלומות של יוסי וטובה בן-מיור
שכונת החממה
הפעם אהיה לא-צנוע ואזמין אתכם לבקר ולראות את גינת-הבר שלי.
חלק חשוב של הפרחים כבר פרח: עירית גדולה, אירוס ארצישראלי, נרקיס אפיל (נרקיס קטן
שפורח ללא עלים).
החצבים גם הם כבר מזמן גמרו לפרוח, וגם גביעונית הלבנון
מהנדירים בארצנו (ששש אף מילה לרשות שמורות הטבע). גם הרקפות, שיש לי מהן הרבה
פקעות ופרחים, פרחו בכתם לבן אדיר. פרח הרקפת פורח 21 יום.
עכשיו פורחים שום משולש בלבן נהדר, תורמוס ההרים, תורמוס לבן
(ארצישראלי), והעיריוני הצהוב פרח ויצר זרעים. כל פרח מזדווג בעזרת דבורים ומייצר
פירות וזרעים. בשיא הפריחה 2 מלכי הגינה הם בן חצב יקינתוני וסייפן התבואה.
ותחפשו את הדרדר הכחול גם הוא יפה מאוד.
צריכים עוד לפרוח (ואני מקווה שתבואו לראות) - אירוס
ארם-נהריים הגבוה והיפה, מרוות ירושלים ואגרוסטמה עדינה מהיפים בפרחי ארצנו. ואל
תפסידו את לוע הארי שהוא לפני פריחה. גנבתי אותו מהרי ירושלים (בזרעים אני גנב לא
קטן).
חלק מהפרחים הם גאופיטים (צמחי בצל ופקעת) שפורחים כל שנה,
וחלק חד-שנתיים (אני אוסף את הזרעים בטבע וזורע כל שנה). מה אגיד ומה אומר? יש לי
סיבה טובה לצאת לפנסיה.
פותחים שבת
לפני שבוע הדובר היה מנו אלון. הוא סקר בדבריו את שורשי
המחלוקת בין שמאל לימין בחברה הישראלית. אמסור רק את עיקרי הדברים.
במשך רוב התקופה של ראשית הציונות בא"י, קשה היה להגדיר
ימין ושמאל, כי נכנסו אלמנטים נוספים שלא היו קיימים בארצות אחרות. זו הייתה מדינה
בהתהוותה.
השסע התחיל בשנות ה-20, בימי העלייה השנייה. השמאל - אנשי
תנועת העבודה שהיו פועלים עניים, הגיעו ברובם מרוסיה המהפכנית. מולם ניצבו האיכרים
בעלי האדמות - ה"בועזים" אנשי המושבות. מתוך תנועת העבודה צמח ארגון
"השומר", ומהימין, מאנשי המושבות, צמחה ניל"י. הייתה זו תקופה של
מתח גדול בישוב.
בסוף שנות ה-20 נכנס לראשונה גורם חדש: פלוגות בית"ר
בראשותו של ז'בוטינסקי, שהיה בהן יסוד אקטיביסטי–חלוצי, שהנושא הלאומי היה בהן מאד
דומיננטי. לראשונה הגורם המעמדי לא שימש סיבה לחלוקה בין ימין לשמאל.
רצח ארלוזורוב ב-33 היה שֶבֶר קשה בתולדות היחסים בין תנועת
העבודה לבין בית"ר. הוא עורר האשמות כבדות כנגד הרוויזיוניסטים, אך נותר בלתי
מפוענח.
בזמן המרד הערבי בשנת 36, החריפה המחלוקת בסוגיית ההתייחסות
אל הטרור הערבי. תנועת הפועלים דגלה במדיניות של הבלגה, וגם בקיום שיח מסוים עם
האנגלים, לעומת בית"ר שדגלה בפעולות אלימות ופגיעה פיזית בערבים.
בשנות ה-40, עקב מלחמת העולם השנייה, הייתה תקופת שקט בין 2
המחנות, משני הצדדים התגייסו מתנדבים לצבא הבריטי.
ב-44 כשעדיין מלחמת העולם נמשכת, תנועת בית"ר המונהגת
ע"י בגין, פותחת בפעולות נמרצות נגד השלטון הבריטי. וכאן מתחילה תקופת הסזון,
שבה המאבק בין 2 הפלגים הגיע לשיא. ההגנה והפלמ"ח החליטו למנוע מאנשי
האצ"ל לבצע את פעולותיהם התוקפניות, המבוצעות ללא תיאום עם הנהגת הישוב.
הפלמ"חניקים השתלטו בכוח על רבים מפעילי בית"ר, אסרו אותם, והיו גם
שהסגירו אותם לאנגלים. בתוך הפלמ"ח היה ויכוח גדול בקשר לסזון ואנשים לא
מעטים סירבו לקחת חלק במבצע זה. תקופת הסזון נמשכה כ-3 חודשים.
אחרי פרשת אלטלנה, במסגרת מבצע ה"טיהור", נעצרו
כ-200 מאנשי אצ"ל, אחד מהם היה הלל קוק, שהיה עצור בקיבוצנו בחדר של לוצ'יה
(אומרים שלאחר ששוחרר הוא שיבח את יפי רגליה... הוא הוסתר מתחת למיטתה).
מלחמת ששת-הימים העצימה עוד יותר את השסע בתוך החברה
הישראלית. כתוצאה מהכיבוש נכנס לכאן רעיון ארץ-ישראל השלמה ואיתו המוטיב
הדתי-משיחי, המשמש לגוש הימין הצדקה לכיבוש ולסיפוח השטחים.
השסע הזה בין ימין לשמאל הולך ומתרחב ולא נראה כרגע שהוא
הולך להתאחות.
תודה למנו על שפרש בפנינו בידע רב ובחפץ לב את שורשי השסע
בעמנו.
ענה ששון.