חפש בעלונים קודמים

עלון 12 (2019) (4173) כב' אדר ב' תשע"ט

עלון 12 (2019) (4173)
כב' אדר ב' תשע"ט29.3.2019

יהיה טוב//יהונתן גפן

אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב,
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב.
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן,
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן.

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר.


ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא,
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה.
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום,
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום.

שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף,
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף.
ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף,
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת'סוף.



הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו,
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו.
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים,
ואז הוא אמר קדימה
רק תצאו מהשטחים.

אני מביט מהחלון
לראות אם כל זה אמיתי,
מביט מהחלון וממלמל את תפילתי.
עוד נגור זאב עם כבש
ונמר ירבץ עם גדי,
אך בינתיים אל תוציאי
את ידך מכף ידי.
אני מביט מהחלון
אולי מגיע יום חדש.         

בצער רב אנו מודיעים
על מותה של חברתנו היקרה

תרצה צפניה

תנחומים למשפחה

ההלוויה תתקיים ביום שישי 29.3 בשעה 13:30

המשפחה יושבת שבעה בקיבוץ גזית, בביתה של ורד.
בעין-שמר תשב המשפחה במועדון-לחבר
במועדים הבאים:
שבת 30.3 בשעות 16:00-19:00
שישי 5.4 בשעות 09:00-13:00

השבוע בקבלת שבת:
שירים נוּגִים וַעֲנוּגִים.
על פרפרים ותופעת הנדידה -
יוסי בן-מיור
------------------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת השבת.
שבת שלום


מאמר מערכת

מי זוכר את סדרת הספרים של אבנר כרמלי "הספורטאים הצעירים", עם אלון החלוץ, רפי השוער וחברותיהם רננה ושועה? אני זוכרת כי קראתי בילדותי את כולה, ואת כל ספרי "השביעייה הסודית", ו"החמישייה הסודית", וכל המדף בספרייה של חברת-הילדים מאת דבורה עומר, וכל המדף של צ'רלס דיקנס... אבל מכל המוני הספרים שקראתי, "הספורטאים הצעירים" היו אלו שלימדו אותי טוב-טוב, שבמצריים יש רק והמון אנשים רעים מאוד – שופטי-כדורגל רמאים, שחקני-כדורגל אלימים וגרועים ופושעים. אמנם כאלו ש-אלון ורפי תמיד יגברו עליהם, אבל אני – מוטב לי להתרחק מהם.
זו אולי הסיבה שכאשר עצר מטוסו של נשיא מצריים אנואר סאדאת בנמל-התעופה בלוד, ב-19 בנובמבר 1977 והדלת נפתחה... נעצרה נשימתי...
מרבים אצלנו לציין ימי-שנה של מלחמות, הרבה פחות מזכירים ימי-שנה של הסכמי השלום. השבוע חל יום השנה ה-40 להסכם השלום הראשון והדרמטי מכולם (אין הרבה) עם הגדולה באויבות ישראל עד אז– השלום עם מצריים. ביום שני 26.3.1979 התכנסו 1,500 מוזמנים על המדשאה של הבית-הלבן, ובמעמד ג'ימי קרטר נשיא ארצות-הברית, מנחם בגין ראש-ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים – חתמו על ההסכם ההיסטורי.

אז נכון שאין אהבה גדולה בין הישראלים למצרים, ומצריים עברה מאז טלטלות עזות, והיו אירועי ירי ופיגועים אחדים לאורך הגבול המשותף והשנים, וזה ממש באסה שאי-אפשר באותו ביטחון לנסוע להיזרק בסיני, ותושבים נאלצו לעבור דירה ולפנות את יישוביהם, וצחי הנגבי וחבר מרעיו, שהובילו את המאבק בפינוי, הגיעו בעקבותיו לעמדות השפעה...
אבל הגבול עם מצריים – 230 ק"מ של גבול משותף – שקט כמעט תמיד. בני-אדם לא נהרגים שם. האם יש מחיר שישווה לכך? האם יש מלחמה או מבצע שהשיגו אי-פעם אלפית מזה?

העלון השבוע מוקדש להסכם השלום של ישראל ומצריים במלאת לו 40 שנה של שקט, ולכבוד ההוכחה שאפשר להאמין לערבים, להשלים עם אויבים ולחיות בשלום עם שכנים...
לו יהיו לנו עוד כאלו במהרה בימינו.

סיגל דקל

ראיון השבוע עם
יצחק דנון


יצחק נולד באוגוסט 1927 בעיר אלכסנדריה שבמצרים, להוריו זלדה ואליהו דנון.
יש לו אח אחד – אברהם (ברטו), שצעיר ממנו ב-10 שנים.
אליהו דנון למד רפואה בטורקיה וצרפת, השתתף במלחמת העולם הראשונה כרופא בצבא הטורקי והגיע עד גבול עירק; ונסע בעקבות עבודתו כרופא משפחה למצריים.
זלדה נשלחה בעקבותיו מטורקיה למצריים כדי להינשא לו.
בתחילה היה אליהו שכיר ועבד בין השאר כרופא על אוניה אנגלית. בהמשך פתח מרפאה בגטו היהודי באלכסנדריה ואחר-כך מרפאה פרטית בקהיר.
לבית הספר של הקהילה היהודית שבו למד יצחק, היו באים שליחים מהארץ, לגייס את התלמידים לתנועה. בשנת 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן 18, הצטרף יצחק ל"השומר-הצעיר".





בשנת 1946, בהיותו בן 19, הספיק להגיע ברכבת לבקר בארץ-ישראל, במסגרת טיול של התנועה.
במאי 1948, כשהוכרז על הקמת מדינת-ישראל, עצרו המצרים את היהודים מנהיגי תנועות-הנוער והמדריכים במצרים. יצחק שריכז את הקן בקהיר, נשלח למחנה הסגר. יותר משנה היה כלוא שם, עד שבספטמבר 1949, עם תום מלחמת העצמאות וחתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצריים, שוחרר, אם כי בתנאים מגבילים, כשהוא מחויב להתייצב ולחתום מידי שבוע בתחנת-המשטרה.
במהלך תקופת מאסרו, עלה הגרעין של יצחק לארץ, ועם השחרור נסע יצחק לקרובי-משפחה בצרפת ומשם, בסוף 1949, עלה לארץ באוניה. בנמל בחיפה כבר חיכה לו רכב מקיבוץ עין-שמר, שהביא אותו לקיבוץ, ולמחרת בבוקר יצא לעבודה בעצי-הפרי, עודר גומות סביב העצים...
הגרעין המצרי בעין-שמר התחיל מ-25 חברים, ובשיאו הגיע ל-80 איש.










אחיו של יצחק עלה לארץ כמוהו בשנת 1949, במסגרת עליית-הנוער והגיע לקיבוץ עין-המפרץ. בהמשך עזב את הקיבוץ ועבד בחברת I.B.M. הוא חי ברעננה ואב ל-2 בנות.
בשנת 1951 הגיעו ההורים בעקבות בניהם. אבא אליהו עבד כרופא במחנה עולים בבנימינה ובקופת-חולים בבית-שאן, וכשיצא לפנסיה, עברו ההורים לעין-שמר. אמא עבדה במחסן-ילדים בסריגה ותיקונים ואבא טיפל בנשק של השומרים.

לאחר שעבד בעצי-הפרי עבר יצחק לעבוד בפלחה, ובמסגרת הענף יצא לעבודות-חוץ על בולדוזרים וסקרייפרים ברחבי הארץ.
בשנת 1967, בתקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת-הימים, כאשר חסרו ידיים עובדות במפעל הגומי, גויס לעבוד שם.
לפני שנה, בגיל 90, אחרי יותר מ-50 שנות עבודה במפעל, מהבמבורי (המחלקה של ערבוב הגומי), ריכוז העבודה, ניהול הרכש, ועד ניהול המפעל - יצא לפנסיה.
עכשיו יצחק עובד ב"הדרן", עושה עבודות קרמיקה ונהנה מאוד.


כשהגיע יצחק לקיבוץ, התחבר כמו שאר בני הגרעין, עם קבוצת "אלון" המקבילה של בני-הקיבוץ. שם הכיר את חנה, ובשנת 1952 נישאו.
לאחר שנישאו נשלחו ע"י "השומר-הצעיר" לצרפת לשנתיים, שם ניהל יצחק הכשרה חקלאית של בני-גרעין צעירים מתוניס, מרוקו ואלג'יריה, שעלו אחר-כך להגשים בקיבוצים בארץ.
כשחזרו לארץ נולדו לזוג 4 ילדים – עמיר (נולד בשנת 1954, נפטר ממחלה בגיל 11), רונית, אורון ועינת. היום יש להם 6 נכדים, נין אחד ועוד נינה בדרך.



כשיצחק היה מנהל הרכש במפעל, נסע למצריים עם משלחת קניינים של מפעלי-גומי בארץ, בהובלת הסוכן הישראלי של המצרים, לקנות פיח ממצריים. יצחק מאוד התרגש לראות שוב את קהיר ובית-ילדותו. הערבית בפיו לא נעלמה.
בטיולי-הקיבוץ למצריים, יצחק לא נסע. החזרת סיני לא ציערה אותו, והוא מרוצה מאוד שהיחסים עם מצריים טובים ומתפתחים.


מה הכיף שלך?
אני אוהב עבודת-ידיים, אומנות. אוהב לעבוד בקרמיקה ב"הדרן".

מתי בכית לאחרונה ולמה?
הצטערתי כשפיטרו אותי מהמפעל בגיל 90. רציתי להמשיך לעבוד, כי בשבילי הקיבוץ זה חיים משותפים. להיות מפוטר בגלל גיל, זו בעיה קיבוצית לא עניין אישי.

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
אין לי טענות לאף-אחד, אני מסתדר עם כולם ואני לא כועס על אף-אחד. רק מצטער שהקיבוץ הפך למופרט.



מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
ההצטרפות לקיבוץ. בגלל זה קשה לי לעכל את השינויים שעובר הקיבוץ.

מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
לא היתה. אגב, מקצוע הרפואה שבו עסק אבי, מעולם לא משך אותי.

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
איש מדע בתחום החברה - אנתרופולוג.

אם לא היית גר בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
מאז שבאתי לעין-שמר לא הצטערתי על כך אף-פעם ולא רציתי מקום אחר. חיי קשורים בעין-שמר, ולכן מכאיב לי שהקיבוץ מופרט יותר-ויותר ולא מתחשב בחבריו.

מה אתה אוהב בעין-שמר?
את הנוף של עין-שמר. אני מצטער שחונים בתוך השכונות וזה פוגע בנוף.

חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
מאחר ולא רבתי עם הקיבוץ, תמיד השלמתי עם כל ההחלטות של הקיבוץ.



101 קילומטר מקהיר//אילן יגודה

בשנת 1959 קבוצתי "זית" מתגייסת לצה"ל ואני מגיע לשריון. עברתי את המסלול הרגיל, קורס מפקדי טנקים, אחר-כך קורס קצינים. אחרי 3.5 שנים השתחררתי, חזרתי לקיבוץ ועבדתי בפלחה.
בשנת 1967, אני סמ"פ, מגויס 3 שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים, ונמצא בכוננות בצאלים.
6.6.67 השעה 8:00 בבוקר, ואנחנו רואים מטוסים עוברים מעלינו... מקבלים פקודה, עולים על הטנקים ומתחילים לנסוע... אנחנו חוצים את סיני, כמעט שלא נתקלים בחיילים מצרים, מגיעים לוואדי סודר, חוצים אותו מדרום למתלה ומגיעים לראס-סודר שעל שפת ים-סוף. לכל אורך הדרך היו לנו רק 2-3 היתקלויות, בלי אבדות ובלי נפגעים.
המלחמה נגמרה ואני חוזר הביתה לפלחה ולשגרה.
בשנים הבאות אני עובר קורס מפקדי פלוגות וקורס מפקדי גדודים, ונהיה סמג"ד בגדוד שריון ששייך לפיקוד צפון.
בשנת 1973 פורצת מלחמת יום-כיפור, ואני מגויס בצהרי ה-6 באוקטובר ועולה למחנה נפתלי שם נמצאים הטנקים של הגדוד. מסתבר שאין לנו טנקים, כי לקחה אותם החטיבה של עוזי מור, שגויסה יום קודם.
בשעה 16:00 אני פוגש שם את הסמח"ט - אבא של צאלה מור – גדעון צימבל. הוא מספר לי שעוזי עלה עם הטנקים לרמת-הגולן. באותו לילה עוזי נפצע על ציר-הנפט.
אני מקבל פקודה לרדת לבי"ס לשריון בג'וליס.
בשעה 20:00 בדרך לג'וליס, אני נכנס עם הג'יפ הצבאי לעין-שמר. זו שעת השכבה ואני נפרד מילדי - אורנית והראל.
בג'וליס אני מקבל את הטנקים של בית-הספר לשריון, ונאלץ לפרוץ את המנעולים של תאי הציוד. אני מחכה לבוקר שיגיעו החיילים שגויסו במהלך הלילה, ולמחרת אנחנו מזבדים את הטנקים בפגזים.
מגיעים מובילים ואנחנו יורדים עם הטנקים דרומה - לניצנה בגבול מצרים. תוך כדי אנחנוכבר שומעים על הקטסטרופה בחזית, אבל עדיין מאמינים שזו תהיה מלחמת "ששת-הימים 2".
כשאנחנו על הטנקים, אנחנו חוצים את הגבול למצרים, נוסעים לכיוון אבו-עגילה וממשיכים לדרום-מערב לכיוון מעבר הג'ידי. בדרך יש לנו מספר היתקלויות עם צנחנים מצרים. אנחנו יורים עליהם והם בורחים.

על ציר הג'ידי אנחנו מתמקמים עם הגדוד על התעוזים. בינתיים לא יורדים לכיוון התעלה. יורים עלינו כל הזמן ויש מעט פצועים קל. מפקד הגזרה – מנדלר, נעמד עם הנגמ"ש לידנו, סופג פגיעה ישירה ונהרג.
לפנינו נמצאת הארמיה השלישית המצרית, שכבר חצתה את התעלה וכבשה את המעוזים.
אנחנו מחכים. ב-8 באוקטובר הארמיה תוקפת עם טנקים וחי"ר, במטרה לעבור אותנו ולהיכנס לסיני. מהר מאוד הם נסוגו. היה לנו יתרון שהיינו בעמדות בגובה והם היו בתנועה, ולכן גברנו עליהם ללא קושי.
ואז המח"ט שלנו נסע למתלה ואת הפיקוד על החטיבה קיבל איש הצנחנים בירו. באותו רגע שהפיקוד עבר לידיו, הוא נותן הוראה לרדת מהתעוזים לתעלה. הספקנו לנסוע כ-600 מטר ומהאש שחטפנו נפגעו 3 טנקים שלנו ובערו. כל אנשי הצוותים נהרגו. 50 מטר ממני. הטנק שלי נפגע בארגזי זיבוד ולא קרה לו כלום. התחלנו לסגת. בלילה שלחתי צנחנים לפנות את ההרוגים שלנו שנשארו בשטח.
ב-17 באוקטובר אנחנו מקבלים פקודה לנסוע ולחצות את התעלה. עברנו בדרך את המעוזים שבקו הראשון, וראינו הרוגים רבים שלנו. חצינו את התעלה ונסענו דרומה, עוקפים את הארמיה השלישית, סוגרים להם את מעברי האספקה ומכתרים אותם.



הגענו לאדבייה והצנחנים כבר היו שם (החבר'ה של עמית וינשטיין ואביטל גבע). היתה הפסקת-אש וחיכינו להוראות. פתאום הופיע שם אחי – יוסי, עם דיויד בן-אברהם ושני פלחניקים מעין-שמר. עד היום אני לא מבין איך הם הגיעו לשם. תוך כדי שאני מדבר עם יוסי, קיבלנו פקודה לעלות על הציר לכיוון קהיר. נפרדתי מיוסי והתחלנו לנסוע לפנות-ערב לקהיר. נאמר לנו שהצנחנים יעצרו אותנו בדרך ושלא נעבור אותם. היה לילה, לא ראינו

כלום, כמובן שעברנו את הצנחנים בלי להבחין בכך והגענו לקילומטר ה-101 (מקהיר). המצרים פתחו עלינו באש-תופת.
הסתובבנו, נסענו לאחור כמה מאות מטרים, ועלינו לעמדות בגובה, בבסיס-אספקה של הארמיה השלישית. בבסיס הזה התקיימו שיחות הפסקת-האש עם המצרים. ישבנו שם חצי-שנה. אפילו חנה באה בטיסה לבקר אותי שם וטיילנו יחד לאורך כל התעלה.
נגמרה המלחמה, פינו את צה"ל ממצרים. יצאנו אחרונים וקיבלנו פקודה לעלות לרמת-הגולן. ישבנו על הגבול הסורי, המפקדה ישבה בחושניה. 3 חודשים היינו שם עד להפסקת-האש עם סוריה. סה"כ היינו מגויסים 9 חודשים.

קיוויתי אז ואני מקווה היום שיהיה שלום. אבל כמו שהמדינה הזו מובלת ע"י קיצונים, קשה לי להאמין. הלוואי שיהיה לפחות ניסיון להסדר, לצורת חיים אחרת, שהילדים והנכדים שלנו לא יצטרכו לעבור את אותן חוויות איומות שאנחנו עברנו.


טוב שלום מארץ-ישראל השלמה//חמי סל

בתאריך 26.3.1979 יום חתימת הסכם השלום ההיסטורי עם מצריים, הייתי בכיתה יב' במוסד "מבואות-עירון".
את ההתרגשות הגדולה קישטנו במוזיקת שירי-שלום, שבקעה מרמקולים שהצבנו על גג בית-המוסדות, ונשמעה עד עין-שמר במשך כל היום.
את חדר-האוכל במוסד הכנו לקראת שידור טקס החתימה, והצבנו בו מספר מקלטי-טלוויזיה ואנטנות, שלא היו נפוצים באותם ימים.
שידור הטלוויזיה באותו ערב ממדשאות הבית-הלבן, היה מרגש ומיוחד ביותר, והיה ברור שאנחנו חלק מרגע היסטורי ומכונן להמשך חיינו.
נחזור 6 שנים אחורה.
בספטמבר 1973 עברנו (קבוצת "אילנות") מחברת-הילדים למוסד. אלו היו ימים של מעבר מילדות לנערות. חודש לאחר מכן פורצת מלחמת יום-כיפור. המוסד נסגר, החברים יוצאים לשדה המערכה, אנחנו מהדקים כותנה בשדות במקום ללמוד, שומעים על אירועי המלחמה הקשה מידי ערב, מבכים את ההרוגים ואת האנשים שאנו מכירים שלא שבו - ימים קשים וקודרים.
המלחמה נגמרה וחוזרים לשגרה. בבחירות שמתקיימות כמה חודשים לאחר מכן, תנועת העבודה והמערך מנצחים, יצחק רבין מרכיב את ממשלתו הראשונה.
עוברות 4 שנים - שנת 1977 - אנחנו כבר בכיתה י', משתתפים ומעורבים מאוד במערכת הבחירות של אותה שנה ובמאי זה קורה: המהפך הפוליטי הראשון והגדול בישראל, הליכוד בראשות מנחם בגין מנצח ומרכיב ממשלה חדשה, שמשנה את המציאות בישראל. בבוקר למחרת מכנסים את חניכי המוסד בחדר-האוכל, ותחזיות קודרות להמשך החיים כאן נזרקות לחלל-האוויר.
וכאן נולדת התקווה הגדולה והאופטימית, שמובילה אותי מאז ועד היום - נשיא מצריים אנואר סאדאת נוחת בארץ לקראת פיוס היסטורי וחתימת הסכם-שלום בין מצריים לישראל.
באותן שנים קמה תנועת "שלום עכשיו" ואנו מעורבים בכל פעילות של התנועה. חיי המוסד השומרי נחלקים בין לימודים ופעילות פוליטית ענפה למען קידום השלום באזורנו. אחדהשיאים של פעילות זו, היא ההפגנה הראשונה של "שלום עכשיו" בכיכר-רבין (אז כיכר

מלכי-ישראל) בספטמבר 1978, לקראת החתימה בקמפ-דיויד. ומאז לא נפרדתי מהכיכר הזאת עד עצם ימים אלו.
חוזרים ליום 26.3.1979. שש שנים עברו מכיתה ז' ועד יב', שש שנים משמעותיות לכל נער ונערה מתבגרים. שש שנים שהחלו במציאות כואבת של סכסוך-דמים, והסתיימו בחתימת הסכם-שלום עם הגדולה במדינות-ערב, מצריים.
נכון שמאז עברו 40 שנה, עברנו מלחמות, סאדאת נרצח, נחתם הסכם-שלום עם ירדן, הסכסוך עם הפלסטינאים נמשך, רבין נרצח ועוד. אך הרגעים האלו של ביקור סאדאת בארץ וחתימת הסכם-השלום שנתיים לאחר מכן, הם הסיבות לכך שאני אופטימי תמיד.חתימת הסכמי-השלום שהובילו מנחם בגין ויצחק רבין האמיצים, יחד עם סאדאת וחוסיין - הם אור ותקווה גדולה להמשך.


 לוח מודעות

גשם גשם בוא
ביום ד'20.3.19 ירדו 20 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 790 מ"מ.


פורים נגמר והמתח עבר...

אין ספק שעין-שמר קיבלו דוז פואה על מסיבה מעולה וריקודים עד אור-הבוקר.
מלא אילניות, יזהר כהנים, דנה ונטע, אפילו להקת חלב ודבש - הגיעו לביקור.
כל פורים מחדש מוכיחים חברי-הקיבוץ, שפורים זה ממש לא רק מסיבה של צעירים, והם כבשו יפה את הרחבה. יפה לראות 3 דורות של קיבוצניקים רוקדים יחד.
את הפרס בתחרות התחפושות, קטף ללא-עוררין האחד והיחיד - אבנר ארבל, שהתחפש לארגוןBDSו"הפריע" לכולנו במשך 3 ימים מראש.
על המוזיקה ניצח כמו תמיד עומר ארליכמן, וידע לסחוף את הקיבוצניקים וחבריהם בכישרון גדול.
ספיר בן-צבי, הידועה יותר כמדריכה הנלהבת של המרכז-הצעיר והנעורים, היא בעצם ברמנית מקצועית, וניהלה את הבר ביד רמה, יחד עם יובל קוטלר (גם מדריכה ידועה), זוג חברים והנכד המהמם של רחל זמיר - עוז סמסון (של כתמה ועידו).
צוות הקמה מושלם הגיע: עידן בורלס, אבשלום זהר-סל, אביעד שפירא, מאיה שפירא, זוהר מור, יותם מרקם, אורלי האולינג, נוגה האולינג, סרגיי סוחנוב, ספיר בן-צבי, נועם וגל גרוסמן, מורן תומר, שלומי אליהו, הראל יגודה, עתר גבע, ויחד הכנו אולם אירועים מאוד אירוויזיוני. תודה אהובים.
בפירוק, לעומת זאת, היינו מעטים ביותר, אבל אלו שבאו זוכים לתהילת עולם: ספיר בן-צבי, יובל קוטלר, אורי זהר-סל, אבשלום זהר-סל, יותם מרקם, נועם גרוסמן, נוה כהן, הראל יגודה ומיכאל יריב.
זו היתה השנה ה-20 שלי בהובלת חגיגות פורים. מישהו רוצה להחליף אותי במקרה?
נשיקות עין-שמר אהובה, גלי יגודה

רפי שפירא         1.4.2008
יפתח מור           1.4.1987
אמא ז'נבה          3.4.1984
יהודה ברכה        5.4.2014
תרצה ספקטור     9.4.1985
אשר שנפלד        10.4.1995
פנינה דגן            10.4.2018
יצחק עצמון         11.4.2007
יעקב רומנו         11.4.2014
רבקה גורפיין (אוכמני)      12.4.1983
מיכקה מצקין       12.4.1999
עמי לוריא           13.4.1990
אמא דנון 15.4.1986
רחלקה גור         15.4.2003
איילה טל            17.4.1994
סוניה כץ 17.4.2005
יוסף אשכולי       18.4.1991
פירה הררי          18.4.2008
חנוך וילן            21.4.1990
רחל סגולי           21.4.2002
זהבה אלפרוביץ   25.4.1944
חיים דז'יואן        25.4.1961
מלכה שנפלד       27.4.1976
רגינקה חדוותי     27.4.1992
פרומה ז'ורנה      29.4.1998