בַּמֶּה לְהַתְחִיל
// אלי אליהו
אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי,
לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל?
אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק
שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים
וְקוּרִים שֶׁל אַשְׁמָה
שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת.
אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת
שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר
וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ,
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי
כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ מֵעוֹלָם.
וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל,
עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךּ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת,
יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם
אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה,
הַשִּׁיר הַזֶּה.
וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה.
השבוע:
ליל-הסדר
לא תתקיים קבלת-שבת.
חג-שמח
מאמר מערכת
מספרים על הרב עובדיה יוסף, שלקראת חג-הפסח דיבר פעם בכנס
ללימוד והכנה לחג. הרב הדגיש בדבריו שאיסור חמץ תקף רק בנוגע למזון, ואין צורך
להחמיר עוד ועוד על הכתוב בהלכה.
הקהל הרב האזין לדבריו ובסיום גם נשאלו שאלות. ואז קם אחד
ושאל: "כבוד הרב. יש לי בבית סבון ולא כתוב עליו 'כשר לפסח'. מה לעשות?"
שאל הרב עובדיה בתשובה: "עיפרון, יש לך בבית?"
השיב האיש: "כן."
אמר הרב: "אז קח את העיפרון ותכתוב על הסבון 'כשר לפסח".
הרב עובדיה אינו הרב שלי (אגב, מן המפורסמות היא שמותו של רב
אינו מונע ממנו להמשיך ולהורות את דרכי השם, ואף מלהצביע בבחירות אינו פסול), ולכן
איני מקבלת על עצמי את פסיקתו המקלה בעניין החמץ.
האיסור לאכול חמץ בחג-הפסח מופיע בתורה: לפי הכתוב האיסור
אינו חל רק על אכילת חמץ, אלא גם על הימצאותו בבית: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר
לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב' 19) ועל ראייתו: "וְלֹא יֵרָאֶה
לְךָ חָמֵץ... בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג' 7), ומכאן קבעו חז"ל כי חמץ
בחג-הפסח הוא "בל ייראה ובל יימצא". מאיסורים אלו נגזר הציווי לבער
ולהוציא את כל החמץ בערב חג-הפסח.
בעין-שמר נהגו בעבר לשים לחם על שולחנות ליל-הסדר, ומכאן שלא
מבערים אצלנו חמץ במובנו ההלכתי, אבל בהחלט יש חמץ לבער במובן המטאפורי. ולא רק
מזון כפי שקבע הרב עובדיה.
בעלון השבוע ראיון עם אבישי גרוסמן, שהוא לתחושתי מ"לוחמי-החמץ"
הנאמנים שלנו, וגם שאלון טלפוני על "ביעור-חמץ" שמתגלגל בחצר.
אינני אוהבת שאלונים טלפונים, כי הם מוצאים את המרואיינים
מופתעים ובלתי מוכנים. אבל יש גם יתרון גדול בשאלון כזה – הוא מאפשר השתתפות גם
לחברים שפחות משתמשים במייל ופחות נוהגים להתבטא בכתב. השאלון הפעם, אם כך, כולל
מספר משתתפים שכבר מזמן קיוויתי שיופיעו בעלון...
העלון השבוע מוקדש ל"חמץ שלי", לכבוד חג-הפסח
ובברכת חג-שמח לכל קיבוץ עין-שמר.
סיגל דקל
ראיון השבוע עם –
אבישי גרוסמן
אבישי נולד בשנת 1937 בקיבוץ עין-שמר, להוריו אווה ומשה
גרוסמן, אח בכור לענה ששון וקובי גרוסמן.
מאז אותו יום, אבישי לא עזב מעולם את הקיבוץ. הוא ריכז את קן
השוה"צ בתל-אביב במשך שנתיים, עשה שנת שירות בקיבוץ חורשים, והתנסה בחיים
במרחביה בשנה אחרי נישואיו לחגית. אבל תמיד נשאר חבר קיבוץ עין-שמר.
אחרי בית-הספר היסודי בחברת-הילדים והתיכון במוסד
"מבואות-עירון", המתין אבישי שנתיים עד הגיוס כי היה רזה מידי. כשהגיע
למשקל מינימום, התגייס לחיל-הקשר ושירת ביחידה של קשר ארוך-טווח, הכולל חסימות
אלקטרוניות. בהמשך הרגיש שהתפקיד לא מספיק קרבי, ועבר לפיקוד צפון, שם שירת בתפקיד
קשר-אלחוטן במוצבים שונים.
אחרי שנתיים וחצי בצה"ל, אבישי השתחרר ונכנס לעבודה
בצאן ובבננות. את העבודה בבננות זוכר אבישי כעבודה פיזית קשה, אבל בעיקר למד שם
להכיר את ותיקי הקיבוץ – את דרך הדיבור והמחשבה שלהם - אשר שנפלד, זליג בן-משה,
דויד ויצמן, יצחק עצמון וזכריה סל.
בתקופה שאחרי השחרור, כחבר-קיבוץ (אז הקבלה לחברות היתה
אוטומטית), היה אבישי רכז הח"צ ונציג במזכירות. אשר שנפלד וזליג בן-משה היו
אז מזכירי-הקיבוץ. אבישי זוכר את אשר כאחד האינטלקטואלים הגדולים שהיו בעין-שמר.
בהמשך יצא לשנת-שירות בקיבוץ חורשים (עם יהודית ואדם זרטל,
נעמן אפשטיין, מנחם אשכנזי) שאומץ ע"י עין-שמר.
בסוף אותה שנה, קיבל את ההצעה לרכז את קן מרכז בתל-אביב,
ובמשך שנתיים הדריך את גדוד "דביר" במחנות-עבודה, הפגנות, טיולים,
ובמאבק נגד הממשל-הצבאי הישראלי. אבישי זוכר שהיו צובעים את הכבישים בתל-אביב
בכתובות סיד: "יבוטל הממשל הצבאי".
בתפקיד זה למד לעמוד מול קבוצה ולכתוב. באותו זמן היה כותב
טורים ב"השבוע בקיבוץ-הארצי" וב"חותם" מוסף
"על-המשמר", יחד עם עודד ליפשיץ (חבר נחל-עוז) וזאב צחור.
משנת 1966 ועד שנת 1969, בטרם מלאו לו 30, היה אבישי
מזכיר-קיבוץ בפעם הראשונה. בתחילה יחד עם עזרי אוכמני ולאחר מכן עם קובה ריפטין.
מקובה למד אבישי הרבה, והיה מצטרף אליו לנסיעות למרכז מפ"ם.
ההחלטה המרכזית בתקופת הכהונה הזו, היתה ההחלטה להביא
לעין-שמר את מפעל-הגומי. כל חברי המזכירות נסעו אז לקיבוץ העוגן לראות את המפעל,
ורובם התנגדו להבאתו לעין-שמר. הוויכוח בקיבוץ בנושא זה היה קשה ביותר, בסדר גודל
של הוויכוח על השינוי, גדול בהרבה מהוויכוח על מוזיאון-הקיבוץ. אבל שיחת-הקיבוץ
החליטה בעד. היום לכולם ברור שזו היתה טעות.
במשך השנים אבישי עבד הרבה ברפת וגם באבוקדו. גם בגבעת-חביבה
במרכז ההדרכה, שם כתב והרצה.
אבישי היה גם מנהל של "מבואות-עירון", בתקופה של
המאבקים הקשים סביב הקמת בית-הספר של המועצה "גוונים" וביטול המוסד.
מהצד השני של המאבק הזה עמד אברמל'ה פרנק מגן-שמואל ידידו הטוב של אבישי.
כמנהל "מבואות-עירון" עמד אבישי גם מול הניסיון
לבטל את הפנימייה בגלל עלותה, התמודד עם הכנסת בחינות-הבגרות הראשונות, והתנגד
למסעות לפולין מחשש שיטפחו לאומנות ויתאפשרו רק לבני-קיבוצים בעלי-יכולת כלכלית.
אבישי גם היה מחנך במוסד. בין השאר של כיתת
"שלהבת". אבישי זוכר שהקדיש מפגשים רבים בכיתה, לנושא הכיתות המיסטיות,
חזרה בשאלה ובתשובה... גם אני זוכרת זאת, כי הייתי חניכה של אבישי.
בשנת 1970 למד עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.
בשנת 1973 התפטר משה מור מזכיר-הקיבוץ ואבישי חזר לקדנציה
שנייה כמזכיר, עד שנת 1977.
כשמנחם בגין עלה לשלטון, אבישי הרגיש שהמדינה בסכנה של
השתלטות הפשיזם, והלך לעבוד במחלקה הרעיונית-פוליטית בקבה"א. שם תמך
ב"שלום עכשיו" בשלבי הקמתו,
ונאבק בחוסר הצלחה נגד ההתנחלות ברמת-הגולן יחד עם עליזה עמיר וג'ומס.
בין השנים 1995-1999 היה מזכיר-קיבוץ בפעם השלישית.
בשנת 1999 למד יהדות במכונים ליהדות מתקדמת בירושלים –
"הרטמן" ו"שכטר".
אסף מצקין היה זה שהכיר לאבישי את חגית, כשהיתה אחות
בשנת-שירות בקיבוץ מצר. אישתו של אסף למדה עם חגית בקורס אחיות, וכך נוצר החיבור.
בשנת 1969 נישאו ונולדו להם 3 ילדים: עינב, תום ודגן. היום
יש לאבישי 8 נכדים.
לאורך השנים כתב אבישי 7 ספרים:
1995 "איש איש פרתו וקרציותיה" –
אוסף קטעים
2003 "להגיע למקום שממנו התחלנו" –
סיפורים על קיבוץ
2005 "מה שרואים משם"
2007 "השולחן העגול"
2012 "סדקים בארץ ובשמיים"
2014 "הדרך בה בחרתי"
2018 "ימים צרובים" – פרקי יומן
שכתב אבישי במשך 13 שנה, מהרגע שחגית אובחנה כחולה באלצהיימר בשנת 2005. את היומן
כתב לעיתים מידי יום, ולעיתים ברווחים גדולים יותר, במטרה להתמודד עם הקושי שלו
מול המחלה מבחינה אישית, משפחתית וקיבוצית. הדברים שכתב לא יועדו לצאת כספר ואבישי
התלבט. בהתעייצות עם אחיה של חגית, החליטו לבחור קטעים אחדים מתוך כתב-היד. בסופו
של דבר נבחר כשליש מהכתוב, שמתאר את שלביה השונים של המחלה.
אחד הנושאים העולים מהיומן, הוא סוגיית המגורים המשותפים עם
מטפלת סיעודית זרה (היו 3 לאורך השנים) בבית אחד. המטפלת מעורבת בכל מה שקורה
בבית, כולל בכל מה שקורה עם אבישי, ומאוחר יותר התברר לאבישי שהיא גם מדווחת על
המתרחש: כיצד אבישי טורק את הדלת ביציאה, איך הוא שוטף כלים, האם הוא מתייחס אליה
יפה... הפרטיות והאינטימיות נפרצו לחלוטין.
כאשר המטפלת הראשונה קראה לאבישי "בוס", הוא ביקש
ממנה לקרוא לו בשמו. היה לו קשה להיות בוס ולהגיד לה מה לעשות. חוסר האסרטיביות
שלו מול המטפלות, פגע בסופו של דבר בחגית. המטפלות זיהו את החולשה שלו וניצלו
אותה. אם לא אמר להן לקום בלילה להפוך את חגית, הן לא קמו ולא עשו, וכתוצאה מכך
נפגעה בריאותה של חגית.
השלב הכי קשה של המחלה לדברי אבישי, היה שלב התוקפנות. חגית
היתה תמיד אישה מאוד עדינה, אף פעם לא הרימה יד או קול. המחלה גרמה לה להיות
לפעמים תוקפנית, לא כלפי אבישי, אבל קרה שדחפה את המטפלת שלה או הרימה קול. בשלב
הזה הופיעו גם אובססיות קשות, כמו החלפה אינטנסיבית של מטליות ניקוי למשקפיים, או
סירוב עקשני להחליף את המכנסיים המסוימים שלבשה עד שהחלו להיקרע.
בשלב זה לא עניין אותה שום דבר, אפילו לא הקרמיקה שכה אהבה,
והיא התעסקה רק באוכל והתקשתה לאכול. הגוף וסבר-הפנים נשארו כשהיו, אבל האישיות
השתנתה.
החיפוש הנואש אחרי תרופה למחלה, מתואר גם הוא בספר. בעצת חבר
הגיעו למטפל אלטרנטיבי. הוא הסתכל על הלשון, הסתכל על העיניים, נתן תרופות, לקח
המון כסף... כלום לא עזר.
בדיקת הזיכרון כוללת שאלות בחשבון, כמו: 100-7. אבישי וחגית
היו הולכים בשדות ועושים תרגילים בחשבון.
בשלב מסוים הומלץ להם להשתתף בטיפול ניסויי באיכילוב. הטיפול
כלל בדיקות חוזרות של התקדמות המחלה. אבישי שבר אז את הרגל והנסיעות לבית-החולים,
ההליכה במסדרונות, הבדיקות שהכאיבו לחגית שהרגישה שאינה מצליחה, הזמן, הוצאות
הנסיעה... הכל התנפץ כשבסיום התנער הנסיין מהבטחתו המפורשת לספק לחגית תרופות ל-3
שנים.
אבישי מספר שחגית הבינה שהיא הולכת להיות חסרת-אונים, לכן
הכינה פתקים בבית שיעזרו לה להתמצא: "מקלחת", "שירותים",
"מטבח"...
כדי שתהיה לה תעסוקה התחילה לצייר על הקרנזים. היא לא השלימה
את העבודה.
חגית לא אמרה אף-פעם שהיא רוצה למות. משנת 2007 ד"ר נגב
ניהל את הטיפול בחגית ברגישות רבה. פעמיים אסף נגב את כל המשפחה, ושאל מה לדעתם יש
לעשות אם חגית תגיע למצב מסכן-חיים. המשפחה החליטה שיש לאפשר לחגית לחיות ככל
האפשר.
אבישי מספר שלא ידע אם חגית רוצה לחיות ככה, אבל הוא החליט
לעשות הכל כדי שיהיה לה הכי טוב שאפשר. לכן החליט שתטופל בבית ולא בבית-דורות.
בפעם הראשונה שהביא אותה לבית-דורות, חגית התעלפה. היא לא רצתה להיות שם, ואבישי
הבין זאת למרות שחגית כבר לא יכלה לדבר.
מאנשים שהתרגלו להיות חזקים ותורמים, אבישי הרגיש שהפכו
לחלשים ונתמכים. במקביל עבר הקיבוץ שינוי מהותי ופתאום הקוד השתנה – מעתה לא הפרט
במרכז אלא שורת הרווח, ואתה הרי לא רווחי... כל-אחד בבוא הזמן, עלול להגיע למצבים
כאלה. באותו זמן גילה אבישי אצל אנשים סביבו גם הרבה אצילות.
מה החמץ שלך?
תמכתי בקיבוץ השיתופי, הקיבוץ הוא יצירה יפה וערכית. היתה
שאיפה ליצור חברה יותר צודקת, יותר יפה יותר נכונה, עם כל הקשיים ואיפה שיש אנשים
יש קשיים ומורכבות.
אני חושב שהחבר צריך להיות במרכז ובמיוחד כשהוא נמצא בצרה.
כשיש לאדם בעיה מיוחדת הקיבוץ צריך להתגייס בלי חשבון כסף, והיום הכל כסף על חשבון
מידת החסד והרחמים.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
אני זוכר את הטיולים של החמישייה - רן חדוותי, תרצה צפניה,
עידו ספקטור, שלומית תומר - עם כובעים לבנים, הולכים לשדות (היום זה מרכז הקיבוץ)
או יושבים מתחת לאלון ושומעים סיפור.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
יצחק גור, בגלל הפשטות, היושר האישי והנכונות לעשות כל עבודה
ללא יומרות.
מה הכיף שלך?
אני מאוד אוהב לקרוא ספרים, בעיקר ספרות יפה, מקור, את אלי
עמיר ועמוס עוז.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
ביום העצמאות, כשתום קרא (במקומי) את הדברים בשם חגית
והאחיות. ובהלוויה של חגית. יש לי הרבה פעמים דמעות בעיניים. בעיקר מדברים עצובים
שאני קורא או רואה בטלוויזיה.
ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
בעיקר מחגית, שלא טיפלתי בה כמו שצריך ולעיתים ויתרתי
למטפלות על חשבונה.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
שהייתי מסוגל להיות 3 פעמים מזכיר-קיבוץ, וניסיתי להשפיע ככל
יכולתי על דמותה של החברה שלנו, אם כי לא בהכרח הצלחתי.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
כשסיימתי את הפעילות בשנת 1981, נכנסתי לעבוד במפעל-הגומי
תחת שרביטו של דני שלזינגר, שניסה לסייע לי ככל יכולתו, אבל היה לי קשה מאוד.
הייתי שוליה במחלקת צינורות, במסגרת ההחלטה אז שכל חבר נותן שנה בתעשייה.
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
אני כבר לא אהיה גדול... אני רוצה להישאר בשפיות ובבריאות
טובה ולהיות מסוגל להביע את דעתי בכתב ובע"פ. מה שראיתי אצל חגית זה מאיים,
אני מרגיש שאני בירידה... אני מרגיש שיכולת ההתמצאות שלי יורדת, הביטחון העצמי
יורד, היכולת ליזום, לארגן, לסדר... הגיל לא עושה טוב ואין לזה תרופה.
אם לא היית גר בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
בקיבוץ שיתופי שמקיים את הרעיונות שאני מאמין בהם. עם כל
הביקורת, אני לא רואה את עצמי מחוץ לעין-שמר.
מה אתה אוהב בעין-שמר?
את הנוף (הנוי, הדשאים, המרחבים), את האווירה ההיסטורית
(פחות את המציאות הנוכחית), את מקימי המקום שכבר נפטרו והרבה אנשים חיים.
מה היית רוצה לשנות בעין-שמר?
שייראו את החבר במרכז ולא את הארגון, עם יותר חמלה לחלשים
למרות שכן מטפלים ודואגים.
חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם
לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
הרבה מאוד. טיפחו אותי, גידלו, נתנו לי אפשרויות להתפתחות,
לימודים... כל דבר שנזקקתי לו - הקיבוץ עמד מאחורי ולצידי. אין לי שום טענה, מלבד
קטע קצר שבו התמקחו איתי על כסף בהקשר למחלה של חגית.
מה החמץ שלך?
שמעון בן-פורת:
התשתיות שלנו. צריך להחליף את הכבישים ואת פחי האשפה. לסלול
כבישים חדשים, חניות מסודרות, מתחמים סגורים ומסודרים לפחי-האשפה.
דלית גרנות:
צריך לבער את ביבי, את חוסר התקווה, הפילוג, השיסוי.
צביה ויסברג:
צריך לבער את חוסר הפירגון והביקורת הקשה.
שלומית דקל:
צריך לבער את ביבי ואת הבחירות, כי הן היו איומות, לא רק כי
ביבי זכה, אלא גם בגלל ניבולי-הפה וההסתה נגד השמאל, התקשורת, בית-המשפט...
יהודה ריפתין:
אין לי חמץ שאני רוצה לבער בשום מישור. אני שלו ומפויס.
סיגל דקל:
אף מרואיין לא דיבר על חמץ בתחום האישי, אז אני מתגייסת לאזן –
אני הייתי רוצה להוציא מהחיים שלי את הקטע הזה שנקרא עבודה.
לא כי יש לי טענות כלפי המקצוע שלי, אלא כי אני כמהה לחירות שיש ביקיצה טבעית,
ניהול הזמן שלי ללא אילוצים, מנוחת-צהריים טובה, גמישות סדר-היום, גיוון העיסוקים
וכו'. אני לא פוסלת את האפשרות שגם במצב כזה אמשיך לעבוד חלקית במקצוע, אני פשוט
רוצה לבחור בזה ולא להיאלץ לעשות זאת בגלל ההכרח להתפרנס.
אגב, כבר פעמיים ניסיתי לגייס המונים ברשת החברתית, לתרום לי
קיצבה חודשית שתאפשר לי לא לעבוד, אך ההיענות היתה דלה: חבר אחד התנדב לתרום לי 50
₪ בחודש, וקרוב משפחה אחד שאל אותי למה שאני לא אתן לו קיצבה... בקיצור: כשלתי.
יהודה בן גידה:
הייתי מבער את ההרגשה הלא-טובה של בני-הקיבוץ, כדי שירגישו
פה רצויים ויוכלו להתקבל לחברות ולחיות פה בביתם ללא קשיים ומכשולים.
מליק גור:
ליד הכולבו יש עץ ברוש שמטפס עליו מטפס ונראה כאילו הברוש
פורח אבל זה לא כך. הייתי מבער את ההתחזויות, כמו המחשבה שהחינוך שלנו טוב והוא לא.
אירית פואה:
חג הפסח - חג האביב מזמן התרגשות והתחדשות, יחד עם המחשבה על
"ביעור החמץ"
כקהילה - את מה היינו מאחלים ורוצים לבער? מה הוא
"החמץ" הפנימי שלנו?
אפשר להתחיל ולחפש "פירורים" בכל מיני מקומות
ופינות. הפירורים שאני מצאתי ליד "הפנלים בפינה השמאלית" הם:
• רכילות היוצרת עובדות רחוקות מן האמת ("פייק" עובדות).
• התבצרות בדעות ללא הקשבה לצרכי הקהילה, גם אם הם מגוונים ורבים.
• יחסי-שכנים בהם יש חוסר התחשבות בשכן.
• ביקורת הרסנית שאינה משפרת דבר.
• חניות שלא במקומן.
• התנהגויות שאינן בסטנדרטים שלנו.
• יחסים בין-אישיים עכורים.
• חוסר רצון להתנדב לפעילות קהילתית.
• חוסר רצון ליזום ולחדש.
על אלה אפשר להוסיף פירורים רבים הן קהילתיים והן אישיים.
אסיים בחלק משיר שכתבה חנה ניר:
"יעֲבְרוּ אַז בַּסָּךְ
רִגְשוֹת לֵב מְסוּכְסָךְ,
פַּחַד, כַּעַס, קִנְאָה, תַּחֲרוּּת,
וְרֵיק מִמִּטְעָן
אֶתְייַַשֵּב לַשּוּלְחָן
וְאֶחְגּוֹג אֶת חַג הַחֵירוּת".
חג אביב שמח ופורח.
לוח מודעות
חצר ראשונים - פעילות בחול המועד פסח
ימים א'-ב' 21-22.4 בין השעות 10:00-15:00 .
יש להגיע עד השעה 13:00 כדי ליהנות מכל חבילת הפעילות.
ימים ג'-ד' 23-24.4 בין השעות 10:00-16:00.
הפעילות במסגרת פסטיבל "מפה ומצה".
יום ה' 25.4 בין השעות 10:00-14:00.
יש להגיע עד השעה 11:00 כדי ליהנות מכל חבילת הפעילות.
הפעילות בקבוצות מודרכות כוללת:
• הדרכה במוזיאון ההיסטורי בנושא: קיבוץ, חלוצים וראשית ההתיישבות.
• הפעלת חלוצים – ילדים מתלבשים
כחלוצים ומתנסים בעבודות של פעם.
• סיור בעגלה רתומה לטרקטור.
• ביקור במוזיאון הטרקטורים.
קניית כרטיסים בקופת המוזיאון, המחירים כוללים את כל חבילת
הפעילות.
למשתתף מגיל שנתיים 30 ₪, אזרח ותיק 25 ₪.
במידה וירד גשם, הפעילות תותאם למזג-האוויר.
גשם גשם בוא
ביום ב' 15.4.19
ירדו 5 מ"מ,
סה"כ ירדו עד יום חמישי 870 מ"מ.
זיכרון עמום // אבישי גרוסמן
הבחירות לכנסת הסתיימו. רוב חברי-הקיבוצים שהשתייכו בעבר
לקיבוץ-הארצי, הצביעו בעד כחול-לבן. המפלגות המסורתיות בהן תמכנו בעבר -
מפ"ם, ויורשתה מר"צ, ולעיתים גם העבודה - זכו להרבה פחות מנדטים. הליכוד
או מפלגות ימניות או בעלות אידאולוגיה דתית - כמעט ולא זכו לתומכים בקרב המצביעים
המתגוררים או חברים בקיבוצים של הקיבוץ-הארצי של פעם.
בשנות ה-50, 60 ו-70 של המאה הקודמת, ימי הבחירות היו ימים
של תסיסה רעיונית. התכנסויות, ויכוחים, הרצאות של מנהיגים תנועתיים, ביקורי-בית
בשכונות קרובות ורחוקות, ניסיון לשכנע
בצדקת הדרך בה אנו מאמינים. האוויר היה לוהט, האמונה בצדקת דרכנו הייתה חזקה,
המנהיגות התנועתית דאגה לפיקוח מלמעלה, רוב החברים הצביעו על פי ההנחיות התנועתיות
בהתאם לתורת הקולקטיביות הרעיונית התנועתית, שהייתה מקובלת על רוב רובם של החברים.
האמונה הלוהטת סיפקה לחברים משמעות ותחושת תקווה, שהן כל-כך חיוניות לכל אדם באשר
הוא אדם. עיקרה של תורת הקולקטיביות הרעיונית, נשען על ההנחה שהמנהיגות התנועתית
יודעת את הדרך הנכונה ולכן זכותה וחובתה להנחות את ציבור חברי-הקיבוצים כיצד לנהוג
וכיצד להצביע. לאחר שמתקיימים דיונים מונחים בקיבוצים, על החברים מוטלת החובה לאשר
את מה שהיה מכונה אז "דבר התנועה". נכון, היו מדי פעם גם חברים
יוצאי-דופן, שסירבו לקבל עליהם את ההנחיות התנועתיות והצביעו בניגוד לעמדת התנועה
או המפלגה; אבל אלה היו מעטים ולעיתים גם שילמו על עמדתם תשלום לא קל. חובה לומר
שבימים ההם ימי הבחירות היו ימי התלהבות, ימי עשייה ומעורבות אישית, ימים בהם
האמונה בצדקת הדרך שלנו באה לידי ביטוי מעשי. חברי-הקיבוץ ראו את עצמם כחלק
מקולקטיב הלוחם על עמדותיו הרעיוניות, שעיקרן בא לידי ביטוי בסיסמה שהתנוססה מעל
העיתון שלנו "על המשמר": "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים".
אין ספק שגם למציאות החברתית, שאפיוניה באו לידי ביטוי בקולקטיביות רעיונית, היו
פגמים. חופש הביטוי של הפרט לעיתים נפגע, המנהיגות כפתה את רצונותיה והענישה
לעיתים את מי שלא הלך בתלם, והיו כאלו שנאלצו לפעול למען הרעיון המפלגתי מבלי שהאמינו
בו אמונת אמת.
אלא שתוצאות הבחירות לכנסת שהסתיימו בימים אלה, לא סימנו
אלטרנטיבה טובה יותר, אולי להפך. אדישות, מעורבות מעטה בניסיון להשפיע על
דעת-הקהל, השקפת-עולם חסרת צבע ברור, מציאות אנושית העונה לאמירה: "רק לא
ביבי", ואפילו אם המפלגה שתזכה תהיה "כחול-לבן" בעלת הזהות הבלתי
ברורה, כאשר חלק מהאנשים המנהיגים אותה מוגדרים כבעלי השקפה ימנית מובהקת (בוגי
יעלון, יועז הנדל, צבי האוזר ואחרים).
את האמונה בסוציאליזם, שפירושו המעשי הוא קיום שוויון
ערך-האדם והעמים, בציונות שאינה כובשת ומדכאת עם אחר ודוגלת בחלוקת הארץ כפתרון
לסכסוך המדמם, תוך טיפוח האמונה
בשיתוף-פעולה בין אזרחי המדינה יהודים וערבים; החלפנו באמירות מטושטשות דמות
מבית-מדרשה של מפלגת כחול-לבן. הדגש האידאולוגי שאפיין את התקופה בה התנהלנו על פי
העיקרון של הקולקטיביות הרעיונית, התחלף באדישות עייפה שעיקרה: "אני לעצמי
כאן ועכשיו". רבים מאתנו הפכו למשועבדים למסגרות והרגלים שאינם מונעים על ידי
אמונה ורעיונות מוסכמים. החיים הרעיוניים שלנו התייבשו, הפכו לעבר מדולדל, מזכרת
חיוורת למה שהיינו פעם ואיננו עוד.
מכתבי קוראים
קראתי בהנאה רבה את עיתון הקיבוץ ובו ראיון השבוע עם יוסי
יגודה... בריאיון מוזכר אירוע תליית 2 הסרג'נטים בנתניה (אחד מהם היה יהודי), בקיץ
1947.
כמו בכל קיץ, גם אז, הייתה חברת-הילדים בקייטנה בביה"ס
"אוסישקין" בנתניה. הבריטים הטילו עוצר על העיר. מעין-שמר הגיעה משאית
להחזיר אותנו, הילדים, הביתה לקיבוץ. הנהג היה לייבה רייכל ואיתו הגיעו משה מור
(שהיה מוכתר הקיבוץ) ואבי - דודיק כץ - שהיה בצבא הבריטי במלה"ע השנייה,
כנראה כדי שיוכלו לעבור ביתר קלות את מחסומי הצבא הבריטי שצר על העיר. הגענו בשלום
לקיבוץ.
בברכה ובתודה, אמציה
כץ.
__________________
על דעת ראש-העיר רון חולדאי ידידי, וכ'יקיר העיר ת"א',
וגם כ-"בוגר ואוהד עין-שמר" -
זכות וכבוד לעירנו תל-אביב להיכלל בעלון עין-שמר.
ראש-העיר, בן-קיבוץ חולדה וטייס, מצדיע בהערכה, יחד עמי,
לעין-שמר ולך סיגל.
מצ"ב תמונת שנינו באירוע עירוני.
בברכה, אורי אפק
מבצע תרומות לפסח - סיכום
את שבוע ההתרמות לפסח פתחנו ביריד ססגוני בסגנון
"שיק-שוק", בו מכרנו משחקים, ספרים יד-שנייה ועוגות תוצרת-בית.
ברצוננו להודות ל"הדרן" שתרמו 3 עוגות לאירוע,
למאפיית "הגורן" (שעברה מפרדס-חנה לקיבוץ מעיין-צבי) על תרומת
עוגות-השמרים, לתרבות עין-שמר שתרמו את כל הממתקים שנשארו מפורים מבוגרים, לעטר
שנפלד שעזר בשינוע, לרעות מהר"ל שתרמה עבודות קרמיקה תוצרת-בית וכמובן לילדים
ולהורים שרכשו ביריד ועל הדרך עשו מעשה טוב.
ביריד הרווחנו כ-1,000 שקלים! שמטרתם רכישת מזון למשפחות נזקקות.
בהמשך השבוע התרימו הילדים כסף מול הכולבו ובחדר-האוכל, ועשו
זאת בחן רב ובחיוך רחב. סה"כ נאספו כ-7,000 ₪ מהיריד ומההתרמות.
מהכסף שנאסף רכשנו מוצרי-מזון בסיסיים לחג-הפסח כגון: מצות,
שמן, ממרח שוקולד, ריבה, נס-קפה, שוקולית, קמח-מצה, מיונז, תירוש, אפונה יבשה,
שימורי תירס, זיתים, אבקת-מרק, עוגות לפסח, מלפפונים, עגבניות, גזר ואבוקדו.
לסל-הקניות הוספנו ספרים ומשחקים במצב טוב, שנשארו מיריד המכירות.
נשאלנו ע"י חברים מדוע השנה לא התאפשר לתרום מצרכי-מזון
אלא רק כסף, והסיבה לכך שהשלמות המזון ומיונו גוזלות זמן רב והתעסקות רבה, דבר
שהיה מקשה עלינו את אריזת החבילות. את המזון רכשנו ב"רמי לוי" עם השלמות
בכולבו, וארזנו יחד, הורים וילדים,
כמיטב המסורת מתחת לחדר-האוכל, משם נסענו ברכבים לחלק את
המזון למשפחות.
סה"כ הכנו סלי-מזון ל-22 משפחות המטופלות ברווחה
בפרדס-חנה.
תודה לחן שוורץ על תרומת ארגז אבוקדו לטובת העניין, ותודה
ענקית לחיה חרודי, המייסדת והמדריכה הרוחנית של המפעל המקסים הזה.
אחד השיאים המרגשים ביותר בעת חלוקת המזון, היה משחק כדורגל
ספונטני שהתארגן בין הילדים שלנו לילדים מפרדס-חנה. הילדים מאוד התרגשו להכיר
ולהתיידד עם ילדים ש"הם ממש
כמוהם", אך אורח-החיים שלהם שונה ואחר.
המבצע המקסים הזה התקיים בזכות 12 בני ובנות המצווה הנהדרים,
בני קבוצת "רימון", שהם קבוצה מאוד מגובשת וחזקה. כל-הכבוד ויישר-כוח!
עינת תומר
פותחים שבת
לפני שבוע ערכנו קבלת-שבת לכבוד חג-הפסח. הדוברת הייתה עפרי
גבאי (ארסטר) וכך היא סיכמה את דבריה:
השבת האחרונה שלפני פסח מכונה "שבת הגדול". בשבת
זו הרב דורש בקהילתו בהלכות הפסח. תחת להתמקד בהלכות, אנחנו התחברנו למנהג אשכנזי
עתיק - לקרוא בכל אחד מ-3 הרגלים את אחת מן המגילות. בשבת חול-המועד של סוכות
קוראים במגילת קהלת, בשבועות קוראים את מגילת רות, ובפסח - את מגילת שיר-השירים.
מדוע נקשרה מגילת שיר-השירים לפסח דווקא? יש שמסבירים את
העניין בפרשנות האלגורית שניתנה לשיר-השירים - הנאהבת היא עם-ישראל, המאהב הוא
הקדוש ברוך הוא, והקשר האוהב והמשתוקק תמידית ביניהם הוא ביטוי לברית שהחלה עם
יציאת-מצרים. אחרים תולים את הדבר בתיאורי סוף החורף ותחילת הקיץ המופיעים במגילה.
תיאורי הטבע, החי והצומח, הלבלוב והפריחה - מתאימים למועד שבו חל הפסח.
התיאורים המוכרים ביותר, שזכו אף ללחנים בזמר העברי, הם
פסוקים יא'-יג' בפרק ב': "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף
הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל
הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים
סְמָדַר, נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי (לכי) לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ."
חז"ל פירשו את הפסוקים הללו כמשל לדבריו של ה'
לעם-ישראל, כשרצה להוציא אותם ממצרים. למרות שניתן היה לצפות שבני-ישראל ישמחו
לצאת ממצרים, בכל-זאת היה צורך לשכנעם. לפי פרשנות זו, הסתיו והגשם הם קשיי השעבוד
במצרים, וסימני האביב הם האותות לכך שהגיע הזמן לצאת ממצרים ולהיכנס לארץ-ישראל.
מהם סימני האביב? כידוע, הניצנים (תחילת הפריחה או הלבלוב)
לא נראים באביב, אלא בחורף, ולכן הניצנים בשיר-השירים הם פשוט פרחים. הזמיר הוא
עוף נודד שעובר בארץ באביב בדרכו צפונה, ובעונה זו ניתן לשמוע את שירתו העשירה,
המגוונת והמוזיקלית. התור הוא התור המצוי, אשר בשונה משאר מיני התורים שהם יציבים
בישראל, הוא נודד למרחקים ארוכים, ומבלה את החורף באפריקה. הוא שב לישראל באמצע
באביב, ושירתו המזכירה מעין טירטור רך ונעים ונשמעת כאשר הזכרים מכריזים על
נחלותיהם - נהייתה לאחד מסמלי העונה. ומצד שני, יש הגורסים כי ה"זמיר"
מתכוון לגיזום הגפנים (עם מזמרה ולכן זמיר) המתבצע בעונה זו. התאנה מתחילה לחנוט
את פגותיה (להבשיל את הפרי) והסמדר הוא הפרחים הזעירים של הגפן, מהם מתפתחים
אחר-כך הפירות.
תיאורי הטבע פונים אל כל החושים - קולות הציפורים, ריח
הפרחים, מראות הפריחה - כל אלה קוראים אל האהובה לקום וללכת, וגם לנו - לצאת לטבע
ולחגוג את כל היופי שמסביבנו בעונה הנפלאה הזו.
תודה לעפרי על דבריה הנאים שהוגשו לנו בטוב טעם בשילובים
יפים ומעניינים של מסורת, טבע, תמונה וצליל.
ענה ששון
בערב חג שני, יום חמישי כ' בניסן 25.4
במועדון-לחבר
12
והפעם בגוון אמנותי:
פיט אברהמי - למה אנחנו רוקדים?
האדם רוקד משחר ההיסטוריה ומיומו הראשון (כמעט).
מדוע? כי כיף לרקוד! נפלא לרקוד בחגים ושמחות.
...ויש עוד כמה סיבות שפיט תפרוש בפנינו, עם
דוגמאות.
אביטל גבע - אמנות וחברה
התכנסות וכיבוד - 20.00
תחילת הרצאות - 20.30
אל תחמיצו!