שָׁם,
אָמַרְתְּי // טוביה ריבנר
יָצַאתִי מִבֵּיתִי הָאֲרָעִי לְהַרְאוֹת לִבָנַי אֶת מְקוֹם
מוֹצָאִי,
שָׁם, אָמַרְתִּי, שָכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבַן לִמְרַאֲשוֹתַי
נָמוּךְ מִן הָעֵשֶב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הַכֹּל נִשְמַר.
עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבַיְעָרוֹת וּבֶעָרִים שִהָיוּ
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכֱּבִישִים
הָיוּ רָעִים,
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַּבּוֹרוֹת
מָה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שוֹאֲלִים בָּנַי.
מָה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִירוֹת.
אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְּשִישָה בַּחַלוּן.
כָּאן גָּם הֶעָתִיד עָבָר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ
הַיְּבֵשוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.
כָּאן נוֹלָדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנַי.
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בַּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנַי וְהָרוֹחַ עָבְרָה
בֵינִי לְבֵין הַמִּלִּים.
יָצַאתִי לְהַרְאּוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל שוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפּה
נָלוּן?
השבוע בקבלת-השבת:
ואהבת לרעך, לעמך ולמולדתך בשירים.
על פרשת "קדושים" -
איריס ארבל
----------
בשעה 19:30 קפה ועוגה
ומשחקים לילדים,
בשעה 20:15 תחילת קבלת-השבת.
שבת שלום
מאמר מערכת
אם היינו שומעים הורה מספר לילדיו הרכים על רצח המוני, הרעבה
שיטתית, התעללות בזקנים, ניסויים בבני-אדם, שנאה וגזענות... בוודאי היינו מזדעזעים
עד עמקי נשמתנו. השואה – הסיפור המחריד על השמדת 6 מיליון יהודי-אירופה, מסופר
במערכת-החינוך הישראלית כבר מגיל הגן. למי שגדל והתחנך בתוך המערכת הזו כל חייו,
לוקח זמן-רב אם בכלל, עד שהוא מסוגל לעצור, להתבונן ולתהות: "למה?"
"מה זה נותן?" "מה זה מעולל?".
העיסוק בזיכרון השואה בחברה הישראלית מתעצם ומתרחב, והשימוש
בו ובמוות הלאומי בכלל נעשה יומיומי וציני יותר-ויותר. לעיתים נדמה שעצם חיינו
בארץ הזאת ותקומתה של מדינת ישראל – יכולים להיות מוצדקים רק באמצעות השואה והיא
חותמת האישור המוחלט לכל מעשינו כאן. למרות, ואולי דווקא משום, שאלו שיכולים לספר
על המאורעות בגוף ראשון הולכים ומתמעטים.
סוכן הזיכרון האולטימטיבי של השואה בישראל בימינו, הוא מסע
בני-הנוער לפולין.
כ-35,000 בני-נוער יוצאים מידי שנה למסע בפולין, במסגרת
בית-הספר או תנועת-הנוער. נדמה שאין פרט במסעות אלו, שאינו נתון בוויכוח וביקורת,
אך יש לדעת שהמסעות בחלקם שונים זה מזה ובלתי-אפשרי להתייחס אליהם כמקשה אחת.
בעלון השבוע הצצה לשני מסעות מיוחדים ודרכם לזיכרון השואה
מזווית אחרת:
מרה אבנר – מסע זיכרון יהודי-ערבי-גרמני-פולני
גילי שפירא – מסע לפולין הומניסטי
סיגל דקל
מסעות הזיכרון של מרה
מסעות הזיכרון (בעיקר לגרמניה) ש-מרה אבנר מובילה מידי שנה,
נולדו לפני 20 שנה. מרה היתה אז מורה בבית-הספר הדמוקרטי בחדרה, אחראית בין השאר
על קשרי-החוץ של המכון-הדמוקרטי שהיה ממוקם בשטח בית-הספר.
בשנת 1999 באחד הכנסים של בתי-ספר דמוקרטיים שהתקיים
בסאמר-היל באנגליה, הכירה מרה מנהל פלסטיני של בית-ספר דמוקרטי מבית-ג'אלה –
חוסיין עיסא.
יום אחד התקשר חוסיין אל מרה, ואמר שהוא נמצא לא רחוק
מבית-הספר הדמוקרטי בחדרה ורוצה לבוא לבקר בו עם קבוצה מגרמניה. לביקור הגיע
חוסיין עם פיטר שטאפה שהיה אז מורה לאזרחות, תיאטרון וגרמנית. מהביקור הזה יצא
פיטר עם החלטה לייצר מפגשי-נוער ישראלי-פלסטיני-גרמני.
פיטר הטיל על תלמידיו בגרמניה משימה: לבדוק אם היו יהודים
שלמדו בבית-הספר שלהם (בן ה-300 שנה) בזמן מלחמת-העולם השנייה. התלמידים איתרו 2
תלמידי-עבר: צבי אהרוני (לימים היה בצוות לוכדי אייכמן) ובן-דודו שושו (בהמשך עסק
בהברחת ילדים יהודים, נתפס ע"י הנאצים והוצא להורג).
למפגש ההקמה של פרויקט מפגשי-הנוער, בשנת 2001, הזמין פיטר
את צבי אהרוני, נציג מהקהילה שהציל יהודים בזמן המלחמה, את שגריר ישראל בגרמניה,
את חוסיין מבית-ג'אלה ואת מרה שבאותו זמן כבר החלה לעבוד בגבעת-חביבה. מרה הגיעה
למפגש הזה עם איציק תייר, מירב חופי, בני-נוער מבית-הספר הדמוקרטי וזוג הורים.
המפגש היה טעון וסוער, וגרם לצוות להבין שמסע הגישור בין
בני-הנוער רק החל.
באותו מפגש ביקש צבי ממארחיו, לבקר בקבר הוריו שנמצא באזור
שעבר אחרי המלחמה לידי הפולנים, וגילה שבית-הקברות נמחק ועליו הוקם מועדון-לילה.
פיטר הבין שבמפגשי הנוער צריך לשתף גם נוער פולני.
כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה ולאחר שחוסיין נפטר, הוחלפו
בני-הנוער הפלסטינים במפגשים אלו בנוער ערבי מישראל. מאות בני-נוער יהודים, ערבים,
פולנים וגרמנים לוקחים כיום חלק במפגשים אלו. עם הזמן נצבר ניסיון שהביא לשיפור
המפגשים, הצטרפו לפרויקט מכונים נוספים בגרמניה, בתי-ספר ומחלקות חינוך בארץ ואנשי
מקצוע.
יש לדעת: גרמניה מתמחה ומעודדת מפגשי-נוער במטרה לפתח אצל
הנוער מעורבות פוליטית גלובלית. כשבעלות-הברית נכנסו בסוף המלחמה לגרמניה, הם מצאו
אוכלוסייה שטופת נאציזם. היה נחוץ חינוך מחדש של כל שכבות האוכלוסייה, ובתוך כך
שינוי יסודי של מערכת-החינוך. הדגש הושם על חינוך למעורבות פוליטית. לא לעמוד מהצד
ולאפשר
לפשעים איומים כל-כך להתרחש. היום מכוון נושא זה לבעיית
הפליטים, טיפוח הגיל השלישי, שמירת משאבי כדור-הארץ וכו'.
בחירת המשתתפים:
לגבעת-חביבה יש פרויקטים שונים, ביניהם פרויקט שותפות בין
קהילות, שמחבר בין רשות יהודית וערבית, כמו באקה ומנשה. מנהלי מחלקות-הנוער בכל
רשות, מאתרים בקהילה את בני-הנוער המתאימים, בעיקר כאלו שפעילים בקהילה ויכולים
לנהל שיחה באנגלית. המטרה היא למצוא בני-נוער מכמה שיותר ישובים במועצה.
בחלק מהמפגש בני-הנוער מתארחים בבתי חבריהם, ולכן צריכה
להיות התאמה מספרית.
השאיפה היא שמול כל נער/ה גרמני, יהיה נער/ה ערבי ונער/ה
ישראלי. סה"כ כ- 30 בני נוער בקבוצה.
תפקיד במשלחת:
מארגנת, מרכזת ובונה תכנים מול השותפים בגרמניה ופולין.
הכנה:
כל קבוצה עוברת לפני הנסיעה סמינר בגבעת-חביבה שנמשך
יום-יומיים, ומטרתו העיקרית לחבר אותם כקבוצה לקראת התמודדות עם תכני המפגש.
המסלול:
בכל שנה נערכים כ-4 מפגשים הדדיים – הגרמנים מגיעים לארץ,
ולאחר מכן הנוער היהודי והערבי מכאן נוסע לביקור גומלין בגרמניה.
המסע בגרמניה נמשך 7-8 ימים, במרכזו סמינר אינטנסיבי של 5
ימים, ביקור באתר זיכרון לשואה (מחנה זקסנהאוזן בגרמניה) ואירוח בבתי המשתתפים.
תפיסת עולם:
מסע אנושי אוניברסלי, שאינו מתמקד בסיפור היהודי בלבד. השואה
היא לא במרכז, וכך גם לא הפוליטיקה הישראלית.
הסמינרים עוסקים בגלובליזציה, קונפליקטים במזה"ת, פתירת
קונפליקטים, דיאלוג, שלום... בדגש על יכולתם של בני-נוער להיות מעורבים ולהשפיע.
דרך כל זה מגיעים לעסוק גם בשואה ובחסידי אומות עולם - המהווים מופת אנושי
לאקטיביזם חברתי.
מקום זכור במיוחד:
במפגש בארץ, הולכים באופן מסורתי לערוך קבלת-שבת בבית-אבות
בירושלים, שחלק מדייריו הם ניצולי שואה. כל ניצול יושב עם בני-נוער אחדים, ומספר
להם את סיפורו האישי.
תובנה:
"זהו מסע בלתי נגמר, בגלל שיש בו מפגש
אנושי עוצמתי ביותר.
העולם משתנה, גם הנוער משתנה. הם לא רוצים להיות קורבנות,
אלא להיות חלק מהעולם הגדול. קורבנות הוא רגש מדכא, מקטין, מבודד, והנוער שלנו לא
רוצה להיות שם.
יש סבל רב בעולם, ועולם שלם שעתידו תלוי בנוער. חשוב לזכור
את העבר, אבל מתוך חשיבה על תיקון העתיד – על עזרה לאלו הזקוקים, על עמידה מול
המתרחש סביבנו.
לאיש אין בעלות על הסבל. זו תובנה שהתחדדה אצלי במפגשים של
הנוער הגרמני עם ניצולי השואה. אלו מפגשים שאין בהם שנאה ונקמה, אלא סגירת מעגל.
חשוב שנדע להסתכל להיסטוריה בעיניים אבל לא להיתקע בה, אלא
להמשיך ליצור את חיינו. אנחנו דור חדש".
המסע לפולין של גילי
גילי שפירא יצאה בשנת הלימודים הזו (נובמבר 2018) למסע
לפולין הראשון שלה, כתלמידת כיתה יב' במוסד "מבואות-עירון".
המוסד מוציא משלחת לפולין מידי שנה, וכל תלמיד יב' שמעוניין
בכך רשאי לצאת, ובתנאי שנכח בכל מפגשי ההכנה, הגיש עבודת הצטרפות והקפיד על כללי
ההתנהגות.
עלות המסע לפולין גבוהה, אבל גילי לא עסקה בכך. הסיכום עם
ההורים, לגבי כל ההוצאות שלה, הוא שהיא משלמת והם משלימים. יש לה חסכונות מכך שהיא
עובדת כל השנים בגני-הילדים.
ההחלטה לצאת למסע:
"היה ברור לי תמיד שאצא למסע. אני אוהבת
היסטוריה, רציתי לעבור את התהליך האישי שהמסע מאפשר... גם יש לי קשר משפחתי".
הכנה:
"חששתי מההכנה - ידעתי שאלו
תכנים קשים, אבל זה דווקא לא
הפחיד אותי. בעיקר דאגתי
מהדינמיקה החברתית".
הדרכה:
את המסע של "מבואות-עירון" מדריכה חברת
"מול-נבו". המדריך של הקבוצה בה היתה גילי ומי שריכז את המסע כולו הוא
שקד מושקוביץ. גילי מדברת עליו באהבה והערכה גדולות מאוד: "מדריך נהדר שהשפיע
עלי באישיותו באופן הכי משמעותי".
חוויה מיוחדת:
"נפגשנו במלון עם חסידת אומות עולם,
שהצילה את סבתא של אחד מחברי הקבוצה".
ייחודיות המסע:
"לא הייתי באף מסע אחר ואני לא יכולה
להשוות. בשבילי מה שהיה מיוחד זו הדינמיקה החברתית, שהלכה והשתפרה ככל שהמסע התקדם.
במסע כזה גם האנשים לידך מתגלים לך וגם אתה מתגלה לעצמך. זה
מסע אישי וצריך לבוא מוכנים. מי שמאוד מתלבט אם לצאת או לא, עדיף שיחכה להזדמנות
אחרת.
בהכנה הראו לנו סרטונים על מסעות של בתי-ספר אחרים. רואים שם
איך חשוב להם לבכות במסע. אני חושבת שלא חייבים לבכות. דווקא הבכי חוסם ומקשה
להקשיב ולחשוב".
חשיבות המסע:
"אנחנו דור וויזואלי, אם לא רואים לא
קולטים, לא מפנימים, לא לומדים; למרות שמגיל צעיר נחשפים לנושא השואה. בנוסף לכך
זו חוויה משמעותית שכדאי לעבור.
אני יכולה לראות איך מסע כזה מטפח מחשבה שאנחנו קורבנות, אבל
עם הדרכה נכונה זה לא קורה. במסע שלנו עמדו במרכז ערכים אנושיים, לא לאומיים".
השפעות ארוכות טווח:
"חזרתי אדם שונה, אדם טוב יותר.
כתבתי ביומן-המסע כל יום, בעיקר על מה שקראתי לו:
"האבנים והוורדים".
אבנים - אלו האנדרטאות שראינו מהן המון במהלך המסע.
ורדים - אלו הפרחים שמונחים על האנדרטאות. כלומר, זו השאלה
למי ניתן את הוורד, מה נעשה עם כל מה שאנחנו רואים ולומדים.
את הוורדים שלי אני אתן לכל מי שירצה לקבל, כי נדמה לי
שהאנושות לא למדה מהשואה, לא הפקנו לקחים - עדיין יש מחנות ריכוז בעולם, יש
גזענות, הכסף שולט ולא ערכים אנושיים.
אני הולכת להיות מעכשיו אדם טוב יותר. תמיד הייתי שותקת,
מעדיפה לא להתבטא בציבור, מעכשיו אהיה יותר מעורבת ואקטיבית. השינויים הגדולים
מתחילים מהדברים הקטנים. לפתוח דלת ולהגיד למישהו "בוקר-טוב", יכול
לשנות לשני הצדדים את כל היום".
זיכרון השואה בישראל:
"נולדתי ביום השואה. אולי זה סמלי.
בישראל משתמשים בזיכרון השואה כדי להרגיש קורבנות, לדעתי
צריך לשים במרכז הזיכרון את האנשים (לאו דווקא יהודים), שבתוך המציאות האיומה של
השואה התגברו והצילו אנשים".
טעות לעולם חוזרת...
יש טעויות שמאד לא נעים לעשות.
אחת מהן היא לשכוח אנשים כה חשובים.
לי זה קרה.
ברשימת השבחים של פסח, שכחתי להוקיר תודה לאישה יקרה ביותר
שבכל שנה, ללא ויתורים, מרימה את הקהל כולו עם שירת המונים של "אחד מי
יודע" - ענה ששון!
ענה יקרה, ממך ירשתי את פסח לפני שנים מספר וממך למדתי.
הערכה גדולה על העשייה המתמדת. שתמיד תרווי נחת ואושר.
באהבה, גלי יגודה
ועוד טעות...
ברשימת היוצאים ונכנסים, נשמט שמה של תמי צמח, שסיימה
לאחרונה לעבוד במזכירות.
תמי ממשיכה לעבוד במשרד הדואר.
זה שיוצא/ת וזה שנכנס/ת (חלק ב')
יוצא/ת נכנס/ת
מזכירות נגה שורר + תמי צמח רימונה כהן
מפעל-הגומי נתן וילנר רוני קובורסקי
צומת ניב רונן דניאל ביאלה
תמחירן
אהרל'ה ליבנה אורי מקיבוץ יגור - נכנס ויצא
לתמי צמח היקרה,
שהייתה יד ימינה של נגה שורר במשרדי-ההנהלה בשנה וחצי
האחרונות,
ומלאה את התפקיד באדיבות רבה, בחיוך ובלבביות.
תמי שידך בכל, שהאנרגיה הצעירה שלך מלווה כל עשייה -
תודה על עבודתך המסורה במשרדי-ההנהלה.
נמשיך וניפגש כמובן במשרד-הדואר ובאירועי התרבות.
בהערכה על עשייתך ותרומתך הרבה לקיבוץ, לעוד שנים רבות של
ארגון ויצירתיות. מחברים
ועוד השלמה לעלון משבוע שעבר שעסק במתנות -
אולפן הסרטים של חיים חננאל
אחת המתנות המרגשות - מתארגנים האחיות והאחים, כל אחד מקציב
סכום נאה ויוצרים סרט במתנה להורים, שיספר למשפחה ולנכדים את סיפור חייהם המרתק.
מתאים מאוד לימי-הולדת ובמיוחד לגיל גבורות. כי צריך "פופקורן" לסרט טוב.
הקליניקה של עדי גור
הקיץ בפתח...
מוזמנות להתרענן בטיפולי יופי מכף-רגל ועד ראש...
*עיצוב שיער, צבע, גוונים ועוד...
*שעווה בכל חלקי הגוף...
*פדיקור/מניקור
*חדש: לא עוד לק ג'ל... אלא "ביו
סקלפצ'ר" מותאם לסוג הציפורן ושומר עליה בריאה ויפה.
ביו סקלפצ'ר הוא מותג יוקרתי הנטול חומרים כימיים, עומד בכל
תווי התקן המחמירים, לא נוסה על בעלי-חיים.
אשמח לראותכן...
עדי גור: 052-3750922
לוח מודעות
ביום שישי ה 3.5 בשעה 11.00 נעלה לקברה של תרצה צפניה
ז"ל לציון יום ה 30 לפטירתה
המשפחה
סוף דבר- כמה מחשבות
// ענת לידרור
לקראת נעילת התערוכה – "אני האמנות העובדת"
ב"גלריה לשלום"
לפעמים תערוכה מתחילה מרעיון וממשיכה אל האמנים, ולפעמים היא
מתחילה מתוך חומרי האמנות והאמנים/אמניות עצמם. הסיפור כאן הוא מפגש בין שניהם.
דינה שצ'ופק וצילה ליס הציגו כל אחת תערוכת יחיד בעבר הרחוק יחסית, ואין ספק שגם
כיום מתבקשת לכל אחת מהן תערוכת יחיד מלאה ומרשימה. במרכז האמנות המשותף
וה"גלריה לשלום", אנו עוסקים בחקר המשותף על רבדיו השונים, ולא פחות
חשוב בעיני, גם הקו המשותף, שניתן למצוא בין עבר לעתיד, זה שמחבר אותנו על ציר
ההיסטוריה - חדשנות.
יום בהיר אחד פנתה אלי טלי תמיר (אוצרת וחוקרת של האמנות
הישראלית והקיבוצית בפרט), בתחושה שזה הזמן הנכון להציג כאן ב"גלריה
לשלום" בגבעת-חביבה, את דרכה האמנותית של דינה שצ'ופק. באותו הזמן, בזכותה של
תמי צמח הנפלאה, הכרתי את עבודתה של צילה ליס. מצאתי נקודות השקה משמעותיות
ביניהן: נשים, אמניות, חברות-קיבוץ; שיוצרות אמנות באופן עקבי ונחוש במשך עשורים
רבים. הופתעתי עד כמה מקבילות הן גם באופני היצירה, גם בטכניקה - היסודית,
העמלנית, ה"עובדת"; וגם בהשפעות היותן נשים חברות-קיבוץ, בחברה שאמנם
הכריזה על שוויון בין המינים, אך מתחת לפני השטח פעפעו ציפיות אחרות. כל-כך שונות
וכל-כך מקבילות.
לשמחתי, טלי נתנה הסכמתה לצאת להרפתקה באוצרות משותפת,
הבוחנת האם אכן ניתן למצוא קווים משותפים ומקבילים בין נשים אמניות בקיבוץ, בין
אלו ששרדו את הקשיים והזרמים התת-קרקעיים. כמוה, גם צילה ודינה באופן לא מובן
מאליו, הסכימו שתיהן לשיתוף המוצע.
דינה שצ'ופק היא חברת-קיבוץ מצר, לא רחוק מעין-שמר - קיבוצה
של צילה ליס. לאורך השנים ידעו אחת על קיומה של השנייה ואף הכירו חלקים מתוך
העשייה של כל אחת, אך לא באופן עמוק או מלא.
כך יצאנו לדרך, 2 אמניות עם 2 אוצרות, ואם לא הספיקו
החיבורים (הנשיים), תוך כדי התרחבה התערוכה ל-2 חללי תצוגה, כאשר הצטרפה
ל"סירה בלב-ים" אישה נוספת – אורית קוליקובסקי, מנהלת הגלריה לאמנות
בגן-שמואל, בכך שפתחה בפנינו את הגלריה כחלל תצוגה שני, המאפשר לשני נרטיבים
אמנותיים להציג שאלות יסוד בחלל אחד, והרחבות והסתעפויות של אלו בחלל נוסף ומשלים.
אני חושבת כי חשוב להביט בעיניים פקוחות תוך כבוד גדול אל
העבר הקיבוצי, גודל המעשה וצו השעה, וכי ניתן היום גם להעז ולבדוק את תפיסת
השוויון המגדרי לעומקה. למרות ההכרזות והדוגמאות של נשים העובדות בכל (המתאפיינת
בסממנים גבריים או
מדויק יותר, בחוסר סממנים נשיים, למשל: בגדי-עבודה כחולים
לכולם, יציאה של כולם לגיוסים ועוד), נשאלת השאלה: מדוע כל-כך הרבה נשים יוצאות
ללמוד אמנות בישראל ולא מעט גם בתוך החברה-הקיבוצית, אך נותרים פעילים בשטח בעיקר
אמנים גברים? היינו מצפים כי בהקשר הקיבוצי נמצא פחות מאותו אי-שוויון. לא ערכנו כאן
בדיקה סטטיסטית אלא איכותית, ובכל זאת 2 גופי עבודה רציניים אלו מפגינים היבטים
המעידים על כך שליס ושצ'ופק הצליחו למרות.
• כי הן התייחסו לאמנות שלהן עם אותו מוסר עבודה קיבוצי המקדש את עבודת
הכפיים.
• כי אולי הן ידעו לדבר בשפה "גברית" מספיק לכאורה, תוך כדי שהן
מגיבות בדרכן החכמה כל אחת אחרת: בהצעות נשיות (דינה) או במחיקת כל סממן נשי
(צילה). כל אחת מהן שונה כל-כך אך שתיהן מורדות בדרכן.
לא תמיד יודעים בתוך הקיבוצים להבין ולהעריך מה צומח בתוכם.
בזמן הזה ראוי שתינתן לחברים הזדמנות להכיר את תרומתן החשובה של נשים לאמנות-הקיבוצית
ולאמנות הישראלית. החברה הקיבוצית תמיד חרטה על דגלה אכפתיות ומעורבות חברתית -
בכל המעגלים ובקיבוץ-הארצי - ציונות, סוציאליזם ואחוות-עמים. גבעת-חביבה, עם
השנים, הלכה והתמקדה במעורבות בתחום שיקבע (לדעתנו) את עתידה של המדינה שלנו -
שותפות יהודית-ערבית.
הגלריה תופסת את תפקידה בשדה האמנות, בהרחבת המבט גם אל
השותפות הזו וגם אל 2 החברות האלו פנימה, אל תוך ההכרות של כל חברה עם הדנ"א
של כל אחת מהן. אנחנו מקדישים השנה (לא צריך לומר אפילו למה) 4 חודשים ו-2 תערוכות
במבט (אחד מיני רבים) לנשים ואמנות. התערוכה הראשונה מפנה מבט אל החברה
היהודית-הקיבוצית, התערוכה הבאה (הנפתחת ב-11.5) מפנה את המבט של הנשים באמנות אל
החברה הערבית. יחד, אני מקווה, הן יוכלו לומר משהו על נשים, מיצובן בחברה, אמנות
של נשים ותפיסותיהן.
_______________________________
למי שרוצה – ה"גלריה לשלום" פתוחה בימי שישי
9:00-13:00 ושבת 11:00-15:00.
הגלריה בגן-שמואל (החלק השני של התערוכה) – בימי שישי
10:00-13:00 ושבת 11:00-14:00.
ביום שישי זה בבוקר, מוזמנים כולם ל-'התקבצו' - אירוע תרבות
ואמנות, שיח ומחשבה על האישי והמשותף, ובו סיורי תערוכה, שיחה ומופע, ב"גלריה
לשלום" גבעת-חביבה.
יחיאל הררי 1.5.1984
גניה סל 1.5.2014
לאה פלומן 8.5.1975
עלית מגן 10.5.2014
גיורא מור 10.5.2017
קובה ריפתין 14.5.1978
מכס בראון 14.5.1983
צביה פוקס 15.5.1988
רמי דקל 16.5.1993
חגי ארליכמן 19.5.2011
צבי לוריא 21.5.1968
שרה אשכולי 24.5.1989
שולה רומנו 30.5.2013