מאמר מערכת
חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות בשבילי להתהדר בגלימה של
פטריוטיות ישראלית, אבל האמת היא שאני ממש מפחדת לטוס. וגם לא היה זמן בין כל
המבחנים והאריזות וההכנות ומסיבות הפרידה... אז נסענו לחופשת פרידה במצפה-רמון.
(הזדמנות אחרונה לפטריוטיות מזויפת) – מצפה-רמון בנגב, מדורג
במקום 3 (מתוך 10) במדד הסוציו-אקונומי, אחוזי אבטלה גבוהים, ויקי כנפו... יש
אטרקציות מקומיות כמו חוות אלפקות ולאמות הכי גדולה, סנפלינג, מסלולי הליכה...
(עכשיו ברצינות) – לפני 7 שנים נפתח שם מלון
"בראשית", שהוא הכי מפנק שחוויתי בחיי. אולי בגלל הניגוד המרהיב בין
צחיחות המדבר לצלילות מי הבריכה הפרטית, עוני המקום ועושר הבופה, טימטום האלפקות
ואצילות היעלים המסתובבים בין חדרי המלון, קשיי החיים בנגב ורכות המגבות בספא...
ניערתי מהאבק את הסיסמה השימושית החביבה על אנשים חסרי
אחריות כמוני: "חיים רק פעם אחת", הוצאתי את כרטיס האשראי המותש שלי,
ואמרתי: "יאללה, ינעל העולם".
הגענו ברגע האחרון מנסיעה ארוכה ומורטת עצבים (בכביש דמים
דו-סיטרי), לספא המפנק של המלון. מיטה רכה, שמנים ריחניים וידיים מרגיעות...
לתחושתי עברו אולי 5 דקות, והסתיים הטיפול שאורכו 50 דקות.
חזרנו ללובי להירשם בקבלה. מתברר שיש עיכוב קל בכניסה לחדר.
בינתיים נכנסתי למקום שאני הכי אוהבת לבלות בו כתיירת – חנות המזכרות. יש לי עדים
לכך, שבחלק מהמקומות בעולם בהם "הייתי", גם הרחוקים והיקרים ביותר,
הסיור כלל את חנות המזכרות בלבד. מצאתי עגילים שיתאימו לשמלה שתכננתי ללבוש לארוחת
ערב, ומסרק מעץ מיוחד ונדיר, ידידותי לשיער (70 ₪ בלבד). שילמתי בקופה 240 ₪.
דור יצא החוצה לעשן, ותוך כך פיטפט עם אחד העובדים הנחמדים
(מאלו המסיעים את האורחים בקלאב-קאר לכל מקום שתחפוץ נפשם), ולמד לדעת שעיכוב
בקבלת החדר מזכה ב-15% הנחה. הוא סיים את הסיגריה, חזר לקבלה, קיבל את הזיכוי
ובנוסף גם הזמנה לקפה ועוגה על חשבון הבית.
עברו 7 דקות מהרגע שהתפצלנו, וכאשר נפגשנו שוב, הבדילו
בינינו כ-750 ₪. אם תרצו, ההבדל בין ווינר ללוזרית.
התיידדנו עם הפקיד בקבלה, עם הבחור מהקלאב-קאר, עם המוכרת
בחנות המזכרות, עם הבחורה ברישום למסעדה ועם לילך המלצרית האישית שלנו
בארוחת-הערב. מהם למדנו
שהאיש ששהה במלון הכי הרבה זמן, היה מנהל בנק מאמריקה, ששכר
את הווילה המשפחתית (17,000 ₪ ללילה) למשך שלושה שבועות. 360,000 ₪ סה"כ.
המחשבה על כמה זמן הייתי יכולה לחיות במקום מושלם כל-כך, היא
כמדומני הדרך היחידה להתמודד עם התסכול על הפער בין חיי היומיום שלי, לבין החלום
של החיים כאורחת במלון בראשית. הכנות מחייבת אותי להודות, שהייתי רוצה להישאר שם
לתמיד.
המלון מעוצב בחוכמה כך שישתלב בנוף המדבר ובטבע שלו. הבריכה
הפרטית התכולה שלנו, הנפרשת למרגלות המיטה הענקית, מעוצבת כך שנדמה למשכשך בה,
שהוא שוחה בין סלעי המדבר בחברת יעלים מאושרות. איזו דרך נפלאה לחוות בה את המדבר.
עבורי, שרגילה לפגוש את ארץ ישראל דרך טיולים שנתיים, הפער
הוא בלתי נתפס. מתוך הבריכה הקרירה השקפתי על קירות המכתש המרהיב, וזכרתי אותי
צועדת לאורכם בטור ארוך, מאובק, מזיע, מותש, לוהט, מיואש, מדוכא, מטפס, יורד ושוב
מטפס, ושוב מטפס, צריך פיפי ואין איפה, בלי קליטה, מתפלל לשמוע לעת ערב את הקריאה
הגואלת "רואים מפה את האוטובוסים"... רק כדי להגיע לאיזה חאן אומללים,
חשוך, בריח עיזים, עם מקלחת של פטריות ציפורן. אותו מקום – פלנטה אחרת.
העלון השבוע, לכבוד חופשת הקיץ, מוקדש לחופשות שלנו, מלפני שבוע וגם מעט
לפני כן.
גיאורגיה - טיול עם "מילוא"
שלומית דקל
אגדה גיאורגית מספרת, כי כאשר חילק אלוהים ארצות לעמי העולם,
הגיעו הגיאורגים באיחור ולא נשארה להם כברת ארץ משלהם. אלוהים התלבט ובלית ברירה
נתן להם את הארץ היפה מכולן, אותה התכוון מלכתחילה להשאיר לעצמו.
הוא נתן להם את העמק הגדול שבהרי הקווקז, שגודלו פי 3 משטח
ישראל, ועוברת בו דרך המשי, הכסף, התבלינים והאבנים היקרות. כיום חיים במדינה 6
מיליון תושבים, ורובם מתפרנסים מחקלאות וגידול כבשים, עיזים, פרות וסוסים.
הטיול שלנו במסגרת טיולי "מילוא", הגיע לגיאורגיה
בשיא עונת האביב (תחילת יוני), כשהפריחה המרהיבה ממלאה את הנוף בשלל צבעים: אדום
של פרגים, וסגול וצהוב של פרחים שרעילים לעדרים ולכן הם אינם נוגעים בהם.
במסגרת הטיול ביקרנו בעיר גורי – עיר הולדתו של יוסף סטאלין.
בעיר נמצא מוזיאון הסוקר את תולדות חייו ולידו מוצב קרון
הרכבת הפרטי שלו. סטאלין פחד לטוס ולכן דאג לרשת את רוסיה במסילות ברזל, שאיפשרו
לו לנוע ברכבות.
ביום הרביעי של הטיול, טיפסנו עם האוטובוס לקווקז הגבוה
בכיוון רוסיה. בשלב מסוים, כשהאוטובוס לא יכול היה להתקדם יותר, המשכנו בנסיעה
בג'יפ, בדרך חתחתים לאורך הנהר. הדרך חזרה לא היתה קלה יותר, ולוותה בגשם וברד
חזקים. הנהגים לא עצרו לרגע, והסבירו לנו שאין צורך בחגורות בטיחות.
ביום החמישי נסענו דרומה לכיוון הבירה טיביליסי. בדרך ביקרנו
בכנסיית ג'וורי, שלפי המסורת, הקדושה נינו הביאה אליה את הצלב המקורי של ישו.
בטיביליסי ביקרנו במוזיאון האתנוגרפי. זהו מוזיאון בשטח
פתוח, שמאפשר להכיר את סוגי הבתים ברחבי הארץ וביניהם את אופי החיים של תושבי הרי
הקווקז.
מקור שמה של טיביליסי הוא "חמימות", וזאת משום
המעיינות החמים שיש בה.
ביקרנו בבית-הכנסת היחיד הפעיל בה. כיום יש בגיאורגיה מעט
מאוד יהודים, היות והרוב עלו לישראל לאחר ההתנתקות מרוסיה. יהודי גיאורגיה לא סבלו
מאנטישמיות.
טיילנו בשוק הפשפשים של טיביליסי וברחובותיה, ונהנינו מארוחת
צהריים מאוחרת לפני הטיסה לארץ. במהלך הטיסה פגשנו זוג ישראלים, בדרכם הביתה עם
תאומים שנולדו להם מאם פונדקאית בטיביליסי. איחלנו להם מזל-טוב ונחתנו בנמל התעופה
בן-גוריון.
אלסקה – פוינט בארו
צביה ויסברג
בקיץ 1991, יצאנו משה ואני לטיול ארוך של כחודשיים
בארצות-הברית, במהלכו הצטרפנו לטיול מאורגן אמריקאי לאלסקה ומערב קנדה. המטיילים
היו ציבור מגוון של דוברי אנגלית: אמריקאים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים
ואנחנו, הישראלים.
בחרנו להצטרף לביקור בצפון הרחוק של אלסקה, בעיירה בשם פוינט
בארו
(Point Barrow) שהיא הנקודה הצפונית ביותר של
ארצות-הברית, למרות שה"אקסטרה" הזאת היתה יקרה מאוד, ולא הצטערנו. זאת
הייתה חוויה מיוחדת במינה.
העיירה "פוינט בארו" הוקמה בשנות ה-20 של המאה
ה-19, אך קיבלה תאוצה בעת הנחת צינור הנפט הגדול באלסקה. תושביה הנוכחיים הם
תערובת של בני שבטים אינופיאטיים מקומיים, בעלי תפקידים באחזקת צינור הנפט ואנשי
צבא אמריקאים. אפשר להגיע אליה במטוס או בספינה, אין כבישים שמובילים לשם. טסנו
במטוס קטן וכשהגענו, עלינו לאוטובוס תיירים משנות ה-40 - המושבים מעץ וחורקים,
הדלתות נפתחות בקושי. על כל מושב סרבל דמוי "חרמונית", להגן עלינו,
התיירים, מפני הקור.
סיבוב בעיירה ובסביבתה. בכפרי האינופיאטים בסביבת העיירה
אי-אפשר לעצור, כי התושבים המקומיים לא מסכימים שתיירים יסתובבו להם בכפר ויהפכו
אותם ל"קופים בכלוב". אנחנו לומדים כיצד האינופיאטים המקומיים מייבשים
את הבשר והדגים שהם מצליחים לצוד בקיץ, בשביל חודשי החורף הארוכים והחשוכים (תולים
את הנתחים לייבוש על חבל כביסה...), ואיך חופרים למספר משפחות
"מקרר/פריזר" גדול באדמה בתוך שכבת ה"פרמה פרוסט" (permafrost), הקרח התמידי, לשמירת
הצייד המיובש הנ"ל. בתקופת הקיץ העיר אינה מכוסה קרח, אבל בים, בקרבת החוף,
עדיין "משוטטים" גושי קרח שלא נמס וגורמים לתושבי העיירה דאגה, שמא
הספינה שפוקדת את עיירתם אחת לשנה לא תוכל להתקרב לחוף.
אנחנו מקבלים "זמן חופשי" לשוטט בעיירה, והעיירה
כולה נראית כמו מגרש גרוטאות אחד גדול. לא זורקים שום דבר. נפש חיה לא מסתובבת
בחוץ, אין שום עץ או צמח כי שכבת הקרח התמידי היא בעומק של כ-10 ס"מ ואף צמח
לא יכול לגדול בתנאים כאלה. הדרכים - דרכי עפר מאובקות, אי-אפשר לסלול כביש כי הוא
מתבקע בגלל שינויי הטמפרטורות בין החורף הקפוא לבין הקיץ. הסבירו לנו שהם נאלצים
להתיז מים על
הדרכים כי לא ירד גשם כבר שלושה ימים והאבק מתנשא באוויר, כך
שתמיד הדרכים הן עיסה של בוץ.
כאמור, אל העיירה מגיעה ספינה פעם בשנה בקיץ, אם יש אפשרות
לעבור בין גושי הקרח המכסים את האוקיינוס. הספינה מביאה הזמנות גדולות שאי-אפשר
לשלוח במטוס, לכן צריך לתכנן את ההזמנות מן היבשת היטב-היטב לפני צאת הספינה לדרך.
כתוצאה ממצב זה לא זורקים שום דבר (אולי עוד ניתן יהיה לעשות בו שימוש...).
הוזמנו ל"ערב תרבות" מקומית, שכלל תצוגת אופנה
אתנית, ריקודים ושירים בליוויי תופים מיוחדים. אלו תופים העשויים מעור כלבי-ים,
המתוח על מסגרת (קצת מזכיר מסגרת המשמשת לרקמה) ועליהם מתופפים רק בקצוות,
ומרטיבים כל הזמן כדי לשמור שהעור הרגיש לא יתבקע.
קשה לתאר במילים את הטיפוסים שהשתתפו בתצוגת התרבות הזו.
אנשים די מבוגרים (או כך זה נראה לעיני), רבים מהם ללא שיניים; מה שלא הפריע להם
לחייך במלוא פה, לשיר את השירים החדגוניים ולרקוד את הריקודים המיוחדים שלהם. יותר
ממה שאפשר היה לראות בערב התרבות הזה, היה מעניין לראות מי משתתף ומציג בו.
חזרנו עם ערב בטיסה לנקודת היציאה שלנו, מלאי רשמים וחוויות.
חו"ל בתל-אביב
- חיים חננאל
הטיול התחיל למעשה בשולחן הפרלמנט שלנו ביום שישי. יוסי בן
מיור ואבינועם גולן התלחששו ביניהם על טיול לתל-אביב, לשוק לוינסקי. מכיוון
של"פופקורן הפקות" אין צוות ואין דבר כזה טיול צוות, הודעתי חגיגית שאני
מצטרף, גם אם אתחבא לשם כך בתוך הבגאז'. אבינועם המשיך להתלחשש עם יוסי ולאחר כמה
דקות התייעצות הודיע: "טוב נו. תגיע. בתנאי שאתה מארגן את המסלול".
הגענו לתל-אביב ברכבת, באחד מימי השמש הקופחים של הקיץ (לא
מומלץ). ירדנו בתחנת ההגנה, שרחוב לוינסקי מגיע ממש עד אליה, ומשם צעדנו רגלית
לכיוון השוק המפורסם. למי שלא יודע, שוק לוינסקי הוא שוק התבלינים מספר אחת בארץ,
ואם אתם חולמים להיות שפים - אתם חייבים ביקור במקום. בדרך התחלתי לעשות קולות של
קפה, אלא שמנוי וגמור היה שלא נשב באיזה בית-קפה רישתי שכזה, כמו
"ארומה" או "קפה-קפה" כזה כאילו. את עיני צד שלט -
"קאימק". בתור התורכי בחבורה, הסברתי לבולגרי ולפולני שקאימק הוא הקרום
של החלב ותורכים אמיתיים מכינים ממנו מעדן שמזכיר ריבת חלב. בית-הקפה נראה כאילו
ננטש איפה שהוא בתחילת שנות ה-50 ודווקא בגלל זה החלטנו להיכנס.
התחלנו את הבוקר בקפה ובארוחת-בוקר של בורקס שנאפה במקום -
יותר נכון, בבית המאפה שממול, אבל אל תהיו קטנוניים. אבינועם הסביר שהיעד הראשון
הוא למצוא חנות לממכר דגים מלוחים וכבושים, שיש איזה זקן שמוכר דגים בתוך נייר
עיתון מגולגל ויגאל ישראלי מאוד המליץ. עוד אנחנו מתווכחים אם כדאי או לא כדאי
לחפש חנות קטנה באזור לוינסקי בחום הזה, ולמקום נכנס גיל חובב. כן, ההוא מהאוכל.
יוסי ואבינועם, שכנראה מכירים אותו מהגן, עטו עליו בשמחה וניהלו איתו שיחה, תוך
שהוא מנסה כל הזמן להיזכר מאיפה הוא מכיר אותם... גיל הסביר לנו בשמחה איך להגיע
לחנות ויצאנו, לא לפני שנפרדנו כיאות מריקי התורכיה החביבה. לציבור המטיילים נספר
שגיל חובב נשבע שזו המסעדה הכי טובה בלוינסקי. רישמו לפניכם "קאימק"
ותעשו גוגל.
הגענו לחנות הדגים, שזו למעשה מעדניה יהודית כמו בברוקלין
ניו-יורק. יוסי ואבינועם גנחו מהנאה ואני בעיקר עודדתי מהיציע ("לופו מעדני
דגים" מרחביה 6 תל-אביב). התחנה הבאה שלנו עברה דרך השוק הריחני, אל שכונת
פלורנטין, שהיא היום המרכז הכי מרשים בישראל לציור קיר וגראפיטי. אבל רגע לפני -
אוכל. כי מזמן לא אכלנו. האמת שלא התכוונו, אבל מכיוון שחלפנו על פני מלביה, לא
יכולנו שלא להזמין מלבי קר שזה באמת המלבי הכי טעים שאכלנו (שד' וושינגטון 15)!
מלבי כידוע עשוי משמנת, קורנפלור, וניל וסוכר, עליהם מוזגים מעט מי-ורדים
ומיץ-רימונים ובוזקים שבבי
פיסטוקים. יש לציין שדווקא לא התעכבנו יתר על המידה בשוק
לוינסקי עצמו... אנחנו בפלורנטין. גרפיטי, למי שלא יודע, הם ציורי רחוב לא חוקיים,
על גבול הוונדליזם, שמתבצעים בלילה על-ידי חבורות של צעירים. הגרפיטי מרוסס בספריי
צבע והמוטיב העיקרי בו הוא אותיות משתלבות. אלא שבפלורנטין הגרפיטי חוקי לגמרי
ולכן הוא מבוצע ביתר הקפדה וכנראה לא רק בחסות החשיכה. ממליץ לעשות גוגל על
גראפיטי בפלורנטין כי הציורים מרהיבים. מצאנו שם ציור קיר אחד ענק, שלדעתי מזכה
אותו בתואר הציור הגדול ביותר בישראל. כולו שחור לבן והוא פשוט מרהיב.
ועכשיו הגענו לחלק הזה באזור, שמזכה אותו ללא ספק בתואר -
חוץ לארץ בתל-אביב -
המושבה האמריקאית בתל-אביב. המושבה הוקמה באמצע המאה ה-19
על-ידי נוצרים מורמונים מארצות-הברית, ולאחר מספר שנים עברה לידי הגרמנים
הטמפלרים. השכונה יפיפייה, שמורה כמו מפעם. יש בה כנסיה קטנה (ברור שנכנסנו),
בית-מלון וחצרות נהדרות. היא משתרעת מקצה פלורנטין עד תחילת יפו.
המלצתי לטיול, היא דווקא שילוב של המושבה הגרמנית עם
נווה-צדק, מה שמעורר בי געגועים עזים לפנינה דגן, איתה טיילנו עם צוות "החצר
הישנה"...
לאחר הסיור בשכונה יצאנו לכיוון נווה-צדק, חזרה לכיוון
תל-אביב. אלא שהבטן הציקה לנו והפרנו את הנדר לחזור לאכול צהריים
ב"קאימק"... אכלנו במסעדה מיתולוגית רומנית שנקראת "נלו".
מתוך נימוס לא ארחיב, רק אומר: לא. זהו. לא מדברים על זה.
כאן קיבלנו החלטה קשה. השעה שעת צהריים, החום כבד ושכונת
נווה-צדק קוראת לנו מעבר לכביש. הסתפקנו בהצצה (ממש כך) במכון אבני בית-ספר לציור,
ולכדנו מונית בעזרת האפליקציה "גט טכסי" (שזה גאוני כמעט כמו וויז)
ויאללה לרכבת.
סיכומו של עניין - ממליץ מאוד על טיול שכזה: פלורנטין עם
ציורי הקיר, המושבה האמריקאית גרמנית ושכונת נווה-צדק. לדעתי, כולל ארוחות וקפה -
כשלוש שעות. ותודה לחבריי יוסי ואבינועם שטיול איתם זו חוויה, גם אם זה לשוק בחדרה...
לונדון כן מחכה לי – חגית ששון
חופשה היא תמיד דבר נפלא. כמורה, היציאה לחופש הגדול לאחר
שנה מלאה בעשייה חינוכית ובאתגרים לא פשוטים, מרגשת אותי לא פחות מאת התלמידים.
אני קוראת ליום האחרון ללימודים - חג ה-20.6. השנה החלטנו אמיתי ואני לנסוע
ללונדון, שתמיד סקרנה אותי. יש לי חברה מהעבודה שנסעה אינספור פעמים ללונדון
והדביקה אותי בחיידק. ישבתי איתה בבית-קפה נחמד מבעוד מועד, והיא בנתה איתי תוכנית
לחופשה בעיר, שכוללת אמנות, תרבות, אוכל טוב וכמובן איך לא - שופינג...
תזמון היציאה לחופשה נקבע ל-20.6 בערב...
אז היום האחרון ללימודים נראה כך:
פרידה מכיתת החינוך שלי לפני החופש, טקסים מרגשים, חלוקת
תעודות ושיחות אישיות. וכאילו אין די בהתרגשות הזאת התכנסנו צוות החינוך, זמן קצר
לאחר ששילחנו את תלמידנו לחופשי, לישיבה לקראת שנה הבאה, ומה אגיד לכם? לא ממש
הייתי מרוכזת, הייתי מתה כבר להגיע הביתה ולארוז... ולהיפרד מהילדים שלי כמו
שצריך... הייתי שם רק בגופי... תעלומה גדולה עבורי מה נסגר שם בישיבה...
טוב, אז לאחר הישיבה המייגעת, הגעתי הביתה בשעה 15:15,
בחישוב גס יש לי 45 דקות לארוז לפני שהקטנטנים מגיעים... בסחרחרה מטורפת ארזתי מה
שזכרתי (הרבה דברים שכחתי)... הסבים ששון הגיעו לשמור ואחות שלי הגיעה לאסוף
אותנו... הרגשתי כאילו נפלטתי החוצה מהבית... בדרך לשדה נזכרתי ששכחתי כמעט את
הכל... אבל מה זה משנה לנו? (מנסים להרגיע את עצמנו) אנחנו במוד של חופשה...
ומזכירה שיצאנו בערב חג...
מתארגנים בשדה ועולים למטוס - מאושרים וגאים בעצמנו שמצאנו
זמן רק לנו לבד... בשקט.. בלי ילדים... ואז, בלי להתבלבל, מגיעה לשבת לצידנו אישה
נחמדה עם תינוקת זעירה ומתוקה, שפשוט נבהלה מחוויית הטיסה וצרחה בלי הפסקה. אנחנו
ברגשות מעורבים: מצד אחד מרחמים על האמא בסיטואציה המטורפת הזאת, ומצד שני מרחמים
על עצמנו. מה, התינוקת לא מבינה שאנחנו בחופשה ללא ילדים? התחלנו לצחוק מביש-המזל
אך הרגענו את עצמנו שהכל יהיה טוב... ואכן לאחר צרחות שנמשכו זמן רב, תוך כדי
סטנד-אפ קורע של אמיתי, התינוקת נרגעה (או התעלפה) ואנחנו חזרנו להיות אופטימיים...
נחתנו בלונדון באיחור של שעה, שם חיכה לנו נהג מונית נחמד
שלקח אותנו למלון מתוק אך פצפון בלב סוהו. אנחנו גאים בעצמנו שהצלחנו והופ -
הדיילת בדלפק הקבלה מודיעה לנו שיש בעיה קטנה... (השעה 3:30 בבוקר, כן?). אנחנו
מנסים לברר בבהלה עצורה מה קרה והיא מודיעה שהמעלית התקלקלה ואנחנו צריכים לעלות
במדרגות עד לקומה
השמינית (מה?). אספנו את עצמנו ואת שארית כוחותינו ועלינו
בדממה קומה ועוד קומה... כפול שמונה... בסוף זה נגמר... הגענו ונרדמנו (או
שהתעלפנו)... וכאן לשמחתנו הרבה נגמר ביש-המזל...
כי למחרת גילינו את לונדון המהממת על שלל גווניה וטעמיה
ונהנינו מכל רגע...
ממליצה בחום על סיור מצוין בעברית, על אמנות רחוב בשכונת
שורדיץ' הוותיקה והמדליקה...
אז... מאחלת לכל חברותיי המורות המהממות חופשה נעימה, תבלו
היטב כמה שרק אפשר, כי עוד חודש חוזרים לשגרה... והחגים השנה רק באוקטובר...
אלוהים שישמור...
מי יחזיק בדירה - הקיבוץ או היורשים? (נוסח מקוצר)
מאת: איילת רייך-מיכאלי, עו"ד ונוטריון, בוררת ומגשרת
פורסם ב"הדף הירוק" 18.7.19 העביר לעלון: אלישע
שמרי
... בפסק דין שניתן לאחרונה (16.6.19) שב
בית-המשפט המחוזי בנצרת לעסוק בסוגיית השיוך בקיבוצים... לאחר שנפטרה חברת קיבוץ,
דרש הקיבוץ מילדיה של החברה המנוחה, שהם יורשיה, לעזוב את הדירה בה התגוררה. לאחר
שהיורשים סירבו לעשות כן ארז הקיבוץ את החפצים ואפסן אותם, אולם היורשים שבו
והשתלטו על הדירה. בעקבות כך הגיש הקיבוץ תביעה במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר,
כי זכויות החזקה בדירה הן של הקיבוץ, ואילו ליורשים הנתבעים אין כל זכות להחזיק
ולהשתמש בדירה. הקיבוץ טען כי זכות השימוש האישית שהיתה למנוחה בחייה לשימוש זמני
בדירה, אינה ניתנת להורשה או להעברה, וזאת בהתאם לתקנון הקיבוץ.
בפסק דינו קובע בית המשפט, ראשית, כי נכון למועד הגשת
התובענה, תקנון הקיבוץ המתחדש לא אושר בפועל על ידי רשם האגודות, וכי התקנון
הרלוונטי הינו התקנון של הקיבוץ עם הסיווג השיתופי, הקובע כי לחבר אין כל זכות
העברה או הורשת השימוש בנכסים של הקיבוץ. עם זאת, בית המשפט ממשיך וקובע כי אף
עיון בתקנון הקיבוץ המתחדש מוביל למסקנה כי אין בו כדי להועיל ליורשים. כך, תקנון
זה קובע, לגבי נכסים של הקיבוץ שנמסרו לשימוש החבר, לרבות דירת מגורים, כי כאשר:
"נפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהי לרבות עקב פטירה, תחזור
החזקה בהם מאליה לקיבוץ... עד להעברת הזכויות על שם החבר בפועל (לרבות רישומן
כדין) ימשיך הקיבוץ להיות בעל הזכויות בדירות המגורים מבלי שתהא לחבר או ליורש,
חליף, או נציג של החבר כל זכות בדירה".
לפיכך קובע בית המשפט כי גם אם לפי התקנון המתחדש הקיבוץ
רשאי להעביר דירות לידי חבריו, הרי שכל עוד לא הועברו הזכויות בפועל על שם החבר,
החזקה בדירה חזרה לידי הקיבוץ לאחר פטירתה של המנוחה והקיבוץ ממשיך להיות בעל
הזכויות בדירה, וליורשי המנוחה אין כל זכויות ספציפית בדירה זו. בית המשפט קובע כי
אותה זכאות של היורשים שנקבעה במסגרת החלטות אלו אינה מתייחסת דווקא לדירת המגורים
הספציפית שבה גר החבר, אלא לקבלת "דירה" או "לשווה ערך של
הזכות". כלומר, אין ליורשים זכויות בדירה הספציפית שהתבקשו לפנות.
באשר לטענה כי הקיבוץ התנהל בצורה מקפחת ולא הוגנת תוך פגיעה
בציפיותיהם של היורשים לקבלת דירות, קובע בית המשפט כי אף אם ניתן לראות את הקיבוץ
כחברת מניות, הרי שבענייננו היורשים כלל אינם חברי הקיבוץ, ואין להם חלק במניות
האגודה השיתופית, על מנת שיוכלו לחסות תחת טענה זו. לאור כל האמור, התביעה נגד היורשים
מתקבלת ונקבע כי הזכויות בדירה הן של הקיבוץ.
דעה // ביריט שפירא
בפגישה האחרונה של "מה קורה במשק" עם הנהלת-המשק,
דנו שוב בסוגיית נהג-הבית. הצורך בתשלום על הנסיעות החיוניות האלה, העלייה בתשלום
למנקות, וגם העלייה בתשלום עבור טיפולי שיניים - כולם נובעים מההורדה הדרמטית של
מס-האיזון שהשאירה את הקהילה ללא כסף. הסעיפים האלו פוגעים בעיקר בוותיקים, אך
הפנסיה לא עלתה.
השיוך יגבה תשלום גבוה למינהל שיבוא מחסכונות החברים, כך שמי
שאין לו, יכול למצוא את עצמו ללא רזרבה שמאפשרת חיים ברמה סבירה, עם עזרה בניקיון
הבית או הגינה, נסיעה לחדרה וטיפול שיניים, ללא דאגות כספיות.
בנוסף צריך לבלוע את העלבון על כך שחלק מהחברים הצעירים
יותר, חושבים ואומרים שהם מפרנסים אותנו. אז לא! עדיין החברים הוותיקים משלמים על
החגיגה - פעם אחת כאשר יש לנו שנים עודפות רבות שאין מה לעשות איתן, לא למכור
לקיבוץ ולא לתת לבנים נקלטים לעזרה; ופעם שנייה כאשר איננו מקבלים מהרווחים וכל
גרוש עודף מוזרם לבניית מר"לוגים או קולטי שמש. איך שלא מסובבים את זה, רוב
הכסף שמושקע במשק הוא כסף של ותיקים, וספק אם נשאר כאן כדי ליהנות מכל זה.
אני מבקשת מהצעירים האנוכיים והיהירים לקחת זאת בחשבון,
ומההנהלה להביא את הדיון על תקציב הקהילה לשיחה באופן יותר מפורט, כדי למנוע לחצים
לא הגונים מקבוצה כזאת או אחרת.
משולחנות ההנהלה
ביום שני 5.8.2019, בשעה 20:00 במועדון לחבר
שיחת קיבוץ מס' 6/19
על הפרק:
• אישור סדר היום.
• אישור דוחות כספיים (מאזנים) של הקיבוץ ותאגידיו לשנת 2018.
בהשתתפות רו"ח של הקיבוץ.
• אישור רו"ח של הקיבוץ לשנת 2019.
• העברת משכורות החברים ישירות לחשבונות הבנק של החברים.
• אישור נוהל טיפול בחובות והתחייבויות.
חומר לאסיפה ניתן למצוא במייל ובמשרדי המשק.
הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 9.8.2019 בשעה 9:00, עד יום ראשון 11.8.2019 בשעה
13:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi
Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה ב-הנהלת-חשבונות אצל הגר צ'נסקי
ביום ראשון 11.8 בין השעות 9:00-13:00.
משהו ממש"א
// שרית אלימלך
משווקת לקליטה - לאחר תהליך בחירה ובחינת מספר מועמדות,
נבחרה תמנע דגאי למשווקת השכונה החדשה. תמנע תעבוד יחד עם עמי גלעד בחודשים
הקרובים.
מערכת עלון המשק – לאחר אישור המסמך המסדיר את התנהלות
העלון, בהנהלת הקהילה ובוועד הנהלה, ופרסומו לחברים; התחלנו בחיפוש מערכת לעלון.
בוועד הנהלה נבחרו: חיים חננאל, ניבה גולן, טובה בן מיור
ונועם גרוסמן.
כולבו – אוריין גנדלמן סיימה לעבוד בכולבו. אופיר חננאל
נכנסה לעבוד עד דצמבר, ובינתיים אנו מחפשים עובד/ת למשרה מלאה מדצמבר. אנו מודעים
לבעייתיות בהעסקת קרובים, עליה כבר היו דיונים בעבר, אולם הנושא אושר כיוון שהיה
צורך במציאת עובד מידית, וכמו כן כיוון שמדובר על תקופה קצרה וקצובה בזמן.
לאוריין בהצלחה בעבודה החדשה.
דמי-הבראה מסלול 600 – מסלול 600 הוגדר בחוברת השינוי כמסלול
תעסוקה. הבראה הינה הטבה הניתנת פעם בשנה לעובדים, על פי הגדרת אחוז המשרה. מאז
השינוי קיבלו חברים העובדים במסלול 600 דמי-הבראה בסכום השווה לסכום שמקבלים אלו
העובדים בחצי משרה. לאחר דיון בהנהלת קהילה ולאור הכרה בעבודת הפנסיונרים לאורך
השנים, הוחלט שמהשנה סכום ההבראה לפנסיונרים במסלול 600 יעמוד על 150 ₪.
פניות אנונימיות - לאחרונה התקבלה פנייה אנונימית למנהלים,
בנוגע למינוים שונים. אני רוצה להזכיר – אין באפשרותנו להשיב למכתבים כאשר אנו לא
יודעים למי עלינו להשיב. אני כאן וניתן להיפגש איתי, ניתן לפנות אלי במייל, טלפון
או מכתב בדואר. אני חוזרת ועונה לכל פונה.
שולה קצנלנבוגן 5.8.2007
דוד בן אברהם 9.8.2009
יגאל סיטנר 9.8.2017
שי מרקם 12.8.2009
פולה ארסטר 14.8.2009
זאב שטיין 16.8.1987
פרנקה גבר 17.8.1998
אורה אדר 19.8.2002
מטי דגאי משיח 20.8.2009
שאול מרקם 23.8.2001
חיים איתן 24.8.1987
קובה גבר 24.8.1993
סוניה וילן 27.8.1978
מרים בן אברהם 27.8.2015
דוד שניידר 28.8.1938
דב הנדל 28.8.1938
נירה יריב 28.8.1994
רונה ויסברג 30.8.2005
נורי בן יהודה 30.8.2007
שלמה בן פורת 31.8.1968
שישי תרבות מנשה
בהמשך למפגשי שישי תרבות בחממה –
מפגשים פתוחים עם אנשי פוליטיקה ממרכז המפה,
אנשי מדע, אמנות וחינוך מארבעת שבטי ישראל
(נאום הנשיא ראובן ריבלין),
ניפגש ביום שישי 2.8.19
בשעה 09:45 בחממה
בעין-שמר
עם:
בוגי יעלון - כחול לבן
יאיר גולן - ישראל דמוקרטית
עיסאוי פריג' - מר"צ
במרכז המפגש:
עתיד הצעירים בישראל
עתיד החקלאים והחקלאות
עתיד ישראל
פותח: אילן שדה ראש המועצה האזורית "מנשה"
מנחה: אליק רון
הציבור מוזמן