מאמר מערכת
למדתי זה מכבר, שהאנשים בעולם נחלקים לשני סוגים:
אלו שעושים, ואלו שעושים לעצמם יחסי-ציבור.
ככל הנראה קשה להספיק לעשות את שני הדברים יחד, ולכן זה או
זה או זה.
במהלך שנה אחת – ממאי 1944 ועד מאי 1945 – בנתה קבוצת הבניין
של קיבוץ עין-שמר הצעיר, 10 בתי שיכון חדשים לחברי הקיבוץ, בכל בית 3 חדרים (3
משפחות), שהיו הבתים הראשונים מחוץ לגבולות החומה של חצר-הראשונים.
בתחילה נקראה השכונה "השכונה הצפונית", כי מיקומה
הוא מצפון לחצר-הישנה. ברבות הימים התקבע השם "שכונת שפירא" על שם בנק
שפירא, רכז קבוצת הבניין.
כשמקימים מדינה, כשיוצרים קיבוץ, כשבונים שכונה – אין זמן
לצלם תמונות, לתעד פרטים, לערוך טקסים... לכן לא היה פשוט לאסוף את החומרים לעלון
השבוע, שמוקדש לשכונה ההיסטורית. תודה גדולה לכל אלו שאימצו את זיכרונם: תמי מור
ושלומית דקל בארכיון, עדה גבע (על תוכניות הבנייה של קובה גבר), מנו אלון, איה
מלומן, עדנה חרודי, ענה ששון, עדה ואורי שפירא.
לאורך 75 שנותיה של השכונה גרו בה 4 דורות והיא הפכה לחלק
בלתי נפרד מזיכרונותיהם של רבים מאוד בינינו. בימים האחרונים, אחרי שנים של דיונים
ותכנונים, עלו על השכונה טרקטורים גדולים, שיטחו חלק מהבתים והחלו לחפור בה תשתיות
חדשות. חברים חדשים המצטרפים לעין-שמר, יבנו בשכונה את בתיהם. בתים רחבים, חזקים,
משוכללים – שונים מאוד מהחדרים הקטנים, הצנועים והפשוטים שעמדו בה. תמה תקופה.
צילום: טל בדרק
ה י ו ה י ה
שכונת שפירא בעלוני הקיבוץ של תקופת בנייתה
"בנוסף לתוצאות הבדיקות של הלבנים
שפורסמו בעתון המשק האחרון, נתקבלה השבוע תשובה סופית מהמעבדה לחומרי בניין על-יד
הטכניון בחיפה, ביחס לניסיונות של הלבנים שנעשו במשך אפריל-מאי.
נבדקו 12 הלבנים האחרונות, שמבחינת התערובות מהוות 4 מינים
שונים. התוצאות הטובות ביותר, נתקבלו מ-3 לבנים מ'30 שנתנו תוצאות שוות, וזה מעיד
על הכנה ועיבוד טוב של התערובות.
התעודה מעידה על המספרים כדלקמן:
כל לבנה בגודל 25X12X7 שוקלת 3.8 ק"ג.
המשקל המרחבי של מטר מעוקב לבנים – 1,910 ק"ג.
חוזק הלחץ 41.4 ק"ג על כל סנטימטר מרובע.
לפי דברי פרופ' נוימן מהמעבדה, התוצאות האלה הנן הכי טובות
שנתקבלו עד עכשיו בלבנים מסוג זה.
הלבנים שהוכנו לבניין 3 החדרים, שעליהם הוחלט, הן מהתערובת
הנ"ל".
(27.6.1941)
"... דבר זה קשור בהקמת 2 בתים נוספים
לחברים, מלבד הבית הנבנה כעת... היות ולא קיימת ועדת מחנה שתטפל בדבר והיות והדיון
על תכנון המחנה לא הסתיים, מכביד הדבר מאוד על המשך הבניין".
(2.6.1944)
"בענייני שיכון חברים, הוחלט לבנות
בנוסף ל-2 הבתים המוקמים כעת, עוד 2 בתים בני 3 חדרים".
(9.6.1944)
"קיבלנו מלט וברזל בשביל הבניין החדש
אשר בנק מקים אותו. השבוע מוסדרת גם קנייה גדולה של עצי בניין, אשר תבטיח את גמר
שני הבניינים הנבנים עכשיו...
אנו מגישים לממשלה בקשה לבניין 12 חדרים בתקופה הקרובה
המתחילה ב-5 ביולי. הקונסורציום לבניין שעליו הוחלט זה מזמן, עוד לא התחיל את
פעולתו. כנראה מישהו מעוניין מאוד בהגדלת ההכנסות של "אגד", על-ידי
ריבוי הביקורים של הגזברים מהמשקים בירושלים..."
(16.6.1944)
"אנחנו עומדים לקבל סכום של 2,040
לא"י לבניין 12 חדרים, לתקופה של 12 שנים בריבית של 5.5%.
הכסף מוכן עבורנו, חומרי בניין הוכנו בבית ותכניות הבניין
אין?"
(14.7.1944)
"החודש יסתיים בניין בית אחד מ-2 החדשים
המתווספים בשכונת הצפון, וכנראה לא יארכו הימים והשני גם כן יועמד לרשות החברים.
עבודת הטיח נעשית בקבלנות וגם ליתר עבודות הגמר ניתן קצב "הבזק".
(28.7.1944)
"בנק סימן השבוע מקום לבניין חדש בן 3
חדרים. הבניין ימצא שמאלה מהאלון השני, בשורה אחת עם בניינים ג'-ד'. הוחל גם
בחפירת יסודות".
(27.10.1944)
"הולך ונבנה בניין ט' כדוגמת הבניינים
הקודמים בני 3 חדרים. הוקמו כבר הקירות והוחל בהקמת הגג. עם הבניין הזה נגמרו
המקומות הפנויים לבנייה בשטח הצפוני של המחנה. לשם הקמת בניינים נוספים בהתאם
לתוכנית, יש צורך בהעברת... בשיחת קיבוץ הוחלט על הקמת עוד בניין של 3 חדרים –
בניין י', אשר יוקם בשטח שבין הבית הנבנה כעת ובין הבית בו גר לוי (אדיב). הבנייה
תתחיל בימים הקרובים".
(1.12.1944).
לבניין ט' שנגמר בשבוע שעבר, נכנסו לגור:
לחדר הדרומי – רבקה (גורפיין ועזרי אוכמני)
האמצעי – אסתרקה (וקלמן סיטנר)
ולצפוני – לנה (ואיצ'ה גרוסברג)".
(9.2.1945)
"בניין בית י' הולך ונמשך. הוקמו כבר
הקירות מבלוקים והיום ניצוקה החגורה. נבנו גם עמודי המרפסות מלבני
"נעמן" ובשבוע הבא יתחילו עבודות הגג.
כידוע, בניין י' הוא הבניין האחרון בשטח צפונית מהמחנה, שהיה
לו מקום".
(23.2.1945)
"עם גמר בניין י' כדאי לסכם בקצרה את
פרק הבנייה אצלנו. יש לציין שהתכנית שאנחנו בונים, היא יותר גדולה ויותר מושלמת
מאשר במקומות אחרים. כניסות למרפסות נפרדות לכל חדר, 2 חלונות ודלת בכל חדר, גג
גדול מעל למרפסות וגגות סביב-סביב המצלים על הבניין, שיפורים מסביב (בניית אבן
לגינות, מדרגות, ארונות לבגדי עבודה). כל זה, כמובן, מייקר את הבניין. למרות זה
אפשר לציין, שמחיר הבתים אצלנו הוא יותר זול, באופן יחסי, מאשר במקומות אחרים.
מחיר החדר אצלנו נאמד, לפי חשבונות פרוביזוריים, לשני
הבניינים האחרונים (ט'-י') ב- 210-215 לא"י. הבניינים האלה נבנו כמעט על טהרת
העבודה העצמית. השקענו בהם כ-350 ימי עבודה, רובם לא מקצועיים. יום עבודה חישבנו
בחישוב מוקדם – 1.200 לא"י, ורק בעבודה השקענו כ-420 לא"י. את הוזלת
הבנייה יש לזקוף על חשבון:
א. ההוצאה לפועל העצמית
ב. עבודה עצמית
ג. שיתוף עבודה עם הנגרייה שלנו
... אנו יכולים רק לאחל לעצמנו, שגם בשנים
הבאות נבנה ונבנה, כי רבים עוד הצרכים במשקנו".
בנק שפירא
(12.5.1945)
תוכנית לתוספת שירותים ומטבחון בשכונת שפירא, קובה גבר, 1967
החצר הישנה
זיכרונות משכונת שפירא - הגר זלקו
אחרי הצריפים, הגיע תור בניית הבתים מחוץ לחומה, אך בעוד
שוותיקי ״עין-גנים״ השתכנו ברובם בבית-הביטחון, התפזרו חברי ״שומריה״ בין בתיה
הנמוכים של ״שכונת שפירא״, שנבנתה מצפון לכניסה הישנה של הקיבוץ. שער ברזל חדש
נבנה, שדרה כפולה של פיקוסים נשתלה ומשמאלה - השכונה החדשה.
אנחנו, ילדי קבוצות ״אשל״ ו״ערבה״, שרובנו ילדים שניים
במשפחותיהם, היינו מתאספים על ׳הדשא הגדול׳ שבמרכז השכונה שלנו, כמעט כל
אחר-צהריים. היו לנו משחקים והשתוללויות משלנו, ובעיקר אהבנו להציג הצגות מתוך
הרפרטואר הקלאסי של אגדות ילדותנו. אללן, אימו של רפי שפירא ז״ל, היתה מעמידה
לרשותנו את סל התחפושות.
עד היום אני זוכרת את כל הדיירים ומיקומם בשכונתנו, כולל אלו
שגרו סביב הדשא עם האלון הגדול והבלתי נשכח. זאת היתה ילדות מאושרת. 13 בתים,
לבנים, רעפים ועמודי לבנים אדומות עשויים שתי וערב, בכל בית שלושה חדרים לשלוש
משפחות.
אימי ז״ל סיפרה לי שעברנו לשם כשהייתי בת שנתיים, כלומר:
1945. תשע שנים גרנו בשכונה. חדרי המשפחה היו כל-כך קטנטנים ובכל-זאת היו הורינו
מקבלים בהם אורחים רבים. מיטה מתקפלת, משאריות הצבא הבריטי, היתה נפתחת בכל פעם
שאחותי, אביה ז״ל, היתה מגיעה ממעברות. הדוד שעלה לארץ, גר עם הוריי חודש שלם לפני
שמצא את מקומו בארץ... דברים שכיום קשה להבין.
בשנת 1950 ירד שלג כבד והיה צריך לגרוף אותו מהרעפים,
הפיקוסים נשברו ועל הדשא נבנתה בובת שלג בדמותו של החבר סטאלין.
אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד, היו המיפקדים רבי הרושם
שנערכו על הדשא הגדול. כל הקיבוץ היה נערך אז בצורת האות ח׳, דגלים, תופים,
חצוצרות והמנונים שכולם שרים בחרדת קודש: ׳תחזקנה׳, ׳האינטרנאציונל׳ ו׳התקווה׳.
אני זוכרת מהשכונה את שכנתי המתוקה מימין - מירי וינשטיין,
את ענה גרוסמן, יואש רודניק-ארד, רובי סקיבלסקי-שדמון, רעיה פיינמסר, שולה ווילנד,
גדי שטרקמן-איתן, רפי שפירא, עדית זילברטל-זרטל, מיכל שטיין ועוד רבים ואהובים.
זיכרונות משכונת שפירא - מנו אלון
נולדתי כשהוריי התגוררו זה מספר שנים בשכונת שפירא. לפני כן
הם גרו בצריף, במרכז של מה שנקרא היום החצר-הישנה.
שכונת שפירא היתה השכונה הראשונה שנבנתה בקיבוצנו מחוץ לחצר,
וגרו בה רוב חברי הקיבוץ הוותיקים שהיו אז בגילאי 35-40. חדר משפחתי היה בגודל
של 25
מ"ר, ללא שירותים ומקלחת ועם ברז מים אחד במרפסת.
הוריהם של רוב ילדי הקיבוץ גרו בשכונה, ובשעות אחר-הצהריים
בילינו את רוב זמננו במשחקים על הדשאים.
בשנות מלחמת העצמאות נאלצנו מדי-פעם, בעת שנשמעה אזעקה, לרדת
לתעלות שנחפרו ליד הבתים בכל הקיבוץ. זכור לי שרפי שפירא ז"ל, שהוריו גרו
בשכנות להורי, סירב להיכנס לתעלה וטייל להנאתו מחוץ לה, כשכל המבוגרים מפצירים בו
להיכנס.
אבי יעקב, שעבד אז בענף המטעים, הביא שלושה ייחורים של עץ
רימון ושתל אותם ליד הבית, שהיה בקצה הצפון מערבי של הקיבוץ. מצפון לבית השתרע כרם
הענבים של הקיבוץ (היום "מבואות-עירון"). עצי הרימון גדלו מהר מאוד
ונתנו פרי במשך שנים רבות (שני עצים עומדים עד היום).
יום אחד, כשהייתי בגיל שבע, הודיעו לי הוריי שעליהם לעבור
לחדר אחר בשכונה. הסיבה לדבר היא שצריך להכין חדר עם שירותים להורה של אחד מחברי
הקיבוץ, שיבוא להתגורר בקיבוצנו. לקחתי את הבשורה מאוד קשה, בעיקר בגלל הפרידה
מהרימונים. הלכתי בוכה לשבת ליד גדר הקיבוץ, מול בתי משפחות שנטל. היה כבר חושך
ועבר שם שמוליק שנטל רכוב על טרקטור הפרגוסון החדש שלו, ואני החלטתי לזרוק אבן
קטנה על הטרקטור וכך עשיתי. שנטל עצר את הטרקטור ואני נשארתי לעמוד. הוא הבחין בי
למרות החשכה, וצעק עלי שהאבן פגעה בצווארו. אני טענתי שראיתי ילד אחר שברח
בינתיים, והוא שזרק את האבן. שנטל בא אל אבא שלי ודרש להעניש אותי. אבי אמר לו
שהילד (אני) אומר שזה לא הוא. שנטל עזב את המקום. מאז נפגשתי איתו מספר פעמים
כשהייתי מזכיר-קיבוץ, פגישות שהיו ידידותיות, והעניין נשכח.
הוריי עברו פעמיים לדירות אחרות בשכונה, ובשנת 1956 עברו
לשיכון ותיקים בשכונת הקוטג'ים. הבית עם עצי הרימון האהובים עלי, לא שופץ. שנטל
הותקף לשווא. המסקנה שהסקתי היא לא לזרוק אבנים על טרקטורים.
זיכרונות משכונת שפירא - מירי אדליסט
הוריי שרה ויהודה וינשטיין האהובים ז"ל, זכו להיות
מהוותיקים הראשונים שנכנסו לגור בשכונת שפירא.
משפחתנו גרה בע"ה בשכונת שפירא עד הגיעי לגיל 10. הורי
האהובים ז"ל גרו בע"ה בחלק הדרומי של הבית שבו גרה היום עדי גור היקרה,
בחלק שכרגע לא גרים בו. גרו אז בע"ה בבית שלוש משפחות: בחלק הדרומי, גרו
הורי שרה ויהודה וינשטיין היקרים ז"ל. באמצע יצחק ורגינה שמי היקרים ז"ל
ומשפחתם, ובחלק הצפוני צפורה נריה היקרה ז"ל ומשפחתה. לכל משפחה היו חדר
ומרפסת. זה הכל. ללא שירותים, ללא מקלחת, ללא פינת אוכל וללא מטבח. במרפסת היה ברז
מים. בתוך החדר של הוריי היה ריהוט מינימלי. מיטה גדולה עליה ישנו ההורים, ומתחתיה
מיטה קטנה שהיו מוציאים כשבא אורח, או כשהיה מי מאיתנו הילדים חולה, ואז זכינו
בע"ה לשמחתנו הרבה, לישון עם ההורים. והיה גם שולחנון קטן ושרפרף, שיהודה
אבינו האהוב ז"ל בנה בע"ה בנגריה ושימש בעיקר למשחקים.
התקופה היתה תקופת צנע ומחסור גשמי. לא היו לנו טלוויזיה,
מחשב, טלפונים ואייפונים למיניהם, אך אנחנו הילדים לא הרגשנו הרגשת מחסור.
ב"ה היתה לנו ילדות שמחה ומאושרת. החיים בקיבוץ אז היו יותר כלליים, פחות
פרטיים ומשפחתיים. וגם יותר חיי תרבות ואידאולוגיה ופחות עיסוק בגשמיות. רוב היום
וגם בלילה היינו בבית-הילדים. לבית ההורים קראנו "חדר". היינו הולכים
אחה"צ לחדר לבילוי עם ההורים, למשך כשעתיים, וחוזרים לארוחת ערב ושינה
בבית-הילדים. בפועל היינו מעט מאוד עם ההורים. אהבנו מאוד לשחק על הדשא שבמרכז
השכונה. רגעים שמחים ומרגשים רבים היו שם על הדשא. וגם בחדר, כשהורינו היו מתפנים
מעיסוקיהם הרבים ומשחקים איתנו, היו רגעים שמחים. היו גם רגעים שמחים ומהנים
כשהרימונים על עץ הרימון של משפחתו של יעקב אלון היקר ז"ל הבשילו בע"ה,
וכאשר אגוזי המלך בשדרה ליד ביתם של זאב
ושושנה שטיין היקרים ז"ל הבשילו בע"ה, וזכינו לטעום מהם. וגם ברוב
עוונותינו כשהבוטנים בשדה הסמוך של שנטל הבשילו...
היו רגעי התרגשות ושמחה רבים כשירד השלג בשנת 1950, וכן
כשהתאוששו התאוששות מופלאה בע"ה, עצי שדרת הפיקוסים, מהנזק שגרם השלג
לענפיהם. אבל לא על אלה אספר. זה רק הרקע. אגע בע"ה בכמה רגעים בולטים אחרים.
בשכונת שפירא זכיתי בע"ה לראות את הסרט הראשון בחיי.
הסרט שאולי היה גם הסרט הראשון שהוקרן בקיבוץ בכלל. הוא הוקרן על הדשא ליד האלון
הגדול ונקרא "פרח
הסלע". סיפור רוסי רומנטי, מרגש. התרגשותי היתה כפולה,
כי זכיתי לשבת ליד המקרין שהיה יהודה אבי האהוב ז"ל.
ליד האלון הגדול הוצגה גם ההצגה של קבוצת "ערבה" -
"שוכני האלון כולם" - שאהבתי מאוד, ועליה סופר כבר בעלון המשק בעבר.
ליד האלון צולמה גם,
באחד מחגי הפורים, התמונה ההיסטורית של "הסעודה האחרונה", הסעודה
האחרונה של ישו עם תלמידיו לפי ציור של לאונרדו דה וינצ'י, כשהמשתתפים, חברי
קיבוצנו היקרים, מאופרים ונראים דומים מאוד לדמויות בתמונה. יש האומרים שהיתה
סעודת ליל סדר-פסח.
גם כשכבר לא גרנו בשכונה זכיתי בע"ה לכמה רגעים מרגשים.
כשהורי האהובים ז"ל הלכו לעולמם ועשינו סדר בניירותיהם,
מצאתי את הכתובה שלהם. להפתעתי הרבה גיליתי בה, ששמו הראשון של יהודה אבי האהוב
ז"ל הוא אברהם. שמו בעצם אברהם יהודה. אם כך אני בת לאברהם ושרה ואחות ליצחק
בנם. הדבר ריגש אותי וחשתי שהוא גם מחייב... קראתי את כל התנ"ך, שמעתי
שיעורים... והשאר היסטוריה.
לא פחות מרגש מכך היה להבין, שבימים שהורי האהובים ז"ל
גרו בשכונת שפירא, הרי שגרו שם בשכנות, קיר לקיר - אברהם ושרה ויצחק ורבקה (שמי)
היקרים, עליהם השלום (שכן רגינה היא רבקה כידוע), וקצת מערבה משם מעבר לדשא הגדול
גר יעקב אלון היקר, שבת זוגו הראשונה היתה רחלקה היקרה, עליהם השלום. כלומר,
כשנבנתה שכונת שפירא, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומה בעין-שמר ואוכלסה לראשונה,
היה בין דייריה ייצוג המסמל ומרמז ומזכיר את אבותינו ואמותינו הקדמונים היקרים
עליהם השלום, ויש משהו מרגש בדמיון שבין
הראשוניות הזו של קדמונינו היקרים והראשוניות והחלוציות של הורינו ממשיכי דרכם,
הנאחזים באדמה ובונים כאן את חייהם, חיי עם-ישראל בארצו. התחלה מבטיחה שם, והתחלה
מבטיחה כאן.
מקובלים ויודעי סוד האותיות והשמות, אולי אף היו אומרים
ששרתה הארת (היום קוראים לזה אנרגיה) אבותינו ואמותינו הקדמונים היקרים על הורינו
היקרים, בעת השקיעם את כל חייהם במפעל הגדול של תחיית עם ישראל בארצו. כך או כך,
ההצטלבות הזו של השמות היא יפה ומיוחדת. יפה לדעתי לספר עליה גם לתיירים המגיעים
לחצר הישנה.
עם השנים שופצו בתי השכונה ב"ה, נוספו להם שירותים,
מטבחים... יום אחד עברתי בע"ה ליד בית הוריי לשעבר וראיתי שינויים גדולים
בחצר שבכניסה לבית. "מה זה?" שאלתי את הצעיר שהיה שם, אחרי שהצגתי את
עצמי, ואף הוא הציג עצמו, "עשיתי ג'קוזי" הוא אמר. וואו, ג'קוזי ליד
החדר של הוריי, התפעלתי, מעניין מה יהודה אבי האהוב ז"ל היה אומר על זה. הוא
תמיד היה שמח עם ההתקדמויות של הזמן.
אינני יודעת מה התכניות לגבי חלק הבית שהיה פעם החדר של
הוריי. בינתיים הוא עומד על תילו, בזמן שכמה בתים כבר אינם, והלב נצבט. למה? האם
היה הכרחי? ובכלל איך תראה שכונת שפירא? ומה עם דיור לבנינו ובנותינו שרוצים
להמשיך לחיות בקיבוץ? ושיוך דירות? ונהג בית? לאן בדיוק אנחנו "מתקדמים"?
שאלות כאלו ואחרות עברו בי, כשניגשתי ביום שישי האחרון אל
הבית לראות מה קורה.
מה רבה היתה תדהמתי והתרגשותי, לראות מעל דלת הכניסה על שלט
לבן, את המילים שהכי פחות הייתי מצפה לראות שם: "בטח ב-ה".
אינני יודעת איך יהודה אבי האהוב ז"ל היה מגיב למראה
המילים המפתיעות במקום שהיה פעם פתח ביתו, אבל אביו - סבא חיים וינשטיין הלוי היקר
ז"ל, שהיה מבקר אותנו הרבה כשגרנו בשכונת שפירא ואהב לשבת על המרפסת בכיסא
הקש, עד שהלך לעולמו בחורף 1950 ונטמן בבית העלמין שלנו לפי בקשתו, על אף שהיה
יהודי שומר תורה ומצוות, היה ודאי מחייך, מהנהן בראשו ואומר במבטא האידישאי שלו:
"אמן".
ואצלי הלב התמלא תודה ואהבה לבורא עולם ית' על השגחתו
המופלאה ועל כל השמחות וההתרגשויות שזכינו לחוות בע"ה בשכונת שפירא ובכלל,
ועל כל השמחות וההתרגשויות שאנו עוד עתידים לחוות בע"ה לעתיד לבוא.
זיכרונות משכונת שפירא - איה מלומן
בנק שפירא (אבא של אורי, רפי ומשה) היה בין הוגיה ובוניה של
שכונת שפירא, יחד עם קבוצת הבניין של חברי עין-שמר, ומאז היא נקראת על שמו.
אבנר ארבל מוסיף ומספר: כיוון שחומרי הבניין לבניית הבתים
נלקחו מערבוב אדמות הסביבה, נבנו בתחילה רק כמה קירות. בנק לא היה שקט ביחס
ליציבותם וחשש מקריסתם. בצר לו עלה בראשו רעיון ייחודי - להביא ממחנה הצבא הבריטי
הקרוב, הלא הוא "קמפ 80" (מחנה 80), שוטר נושא אקדח. בנק הורה לשוטר
לירות מאקדחו לכיוון הקיר, לא מקרוב מידי. אם הכדור יחדור וייצא מצידו השני של
הקיר - הקיר דק ולא יציב, אם הכדור יתקע בתוך הקיר - הקיר חזק ויציב. וכך היה.
השוטר ירה והכדור נבלע בקיר לשמחת בנק וקבוצת הבניין. אפשר להתחיל בבנייה.
באחת מהדירות, בין משפחות נחמה ונחמיה אלפרוביץ וחנה וניומקה
בן-אשר, גרה, בשכנות קרובה וחמה, משפחת אבל - מלכה ושבתאי וילדיהם אבנר שרה ואיה.
גודלה של הדירה היה 3X4 מטר, ובפי כל
היא נקראה "החדר", כי היה בה חדר אחד. בחדר היו רהיטים הכרחיים: ארון
בגדים, שולחן כתיבה עם מגירות, שני כיסאות, כוננית קטנה ומיטה, עליה ישבנו בזמן
הבילוי עם ההורים - כמה שעות מידי ערב עד שהלכנו חזרה לבית-הילדים.
בשעות אלו בחדר, היינו שרים את שירי הפלמ"ח מתוך הספר
"תחמושת קלה" וכן שירי ערגה לארץ-ישראל. לעיתים ליווינו את השירה
בתזמורת של מסרק עטוף בנייר דק.
לכל חדר הייתה צמודה מרפסת קטנה ולידה ברז מים לצחצוח שינים,
שטיפת ידיים ופנים. מקלחת ובית-שימוש היו רק במרכז הקיבוץ, ושימשו מקום למפגש
חברתי.
בחורף הקר הדלקנו בחדר תנור נפט תוצרת "פרידמן",
עליו גם קלינו פרוסות לחם.
משחק בו הרבינו לשחק, היה "הספרן" – משחק רביעיות
קלפים עם תמונותיהם של סופרים עבריים כמו ביאליק, מאפו, מנדלה, שלום עליכם ועוד.
בזמן המשחק אפשר היה לשמוע את האחד שואל את השני: "יש לך 'התועה בדרכי החיים'
של מאפו?".
שמענו בעניין רב הרבה סיפורים מבית אמא ואבא, על ילדותם
בגולה ועל קן "השומר-הצעיר". השואה היתה נוכחת בהרבה סיפורים, עם כאב
וגעגוע למשפחות שנרצחו. סיפורים אלו ספגנו לאורך כל ילדותנו.
בדשאים הנרחבים של שכונת שפירא, היו מתאספים ילדי השכונה
ומשחקים במחבואים, עמודו, מחניים, ועוד. שכונת שפירא על ילדיה הייתה שוקקת פעילות
ומלאת חיים, ילדות בשכונה שנשארה בליבנו.
זיכרונות משכונת שפירא - אורי שפירא
כל מי שעובר בשדרת הפיקוסים לאורך כביש הכניסה הישנה לקיבוץ
שלנו, רואה כיצד הורסים בתים משמאל לכביש, כדי לבנות במקומם בתים חדשים המתאימים
לימינו אלה. זוהי שכונת שפירא הוותיקה, שכונת המגורים הראשונה בעין-שמר, שנבנתה
מחוץ לחומה (אם לא לוקחים בחשבון את שכונות האוהלים והצריפים). השכונה החלה להבנות
בערך בשנת 1944 ורבים מוותיקי הקיבוץ, ואחריהם דורות רבים, עברו בה עד ימינו אלה.
להלן מספר פרטים המייחדים את השכונה וטוב שייזכרו בתולדות קיבוצנו.
מרכז הבניין באותה תקופה היה אבינו, בנק.
כיצד קיבל על עצמו בנק את התפקיד ואיך רכש את המקצוע?
ובכן, בנק היה חבר בגרעין שיסד את הקיבוץ - קיבוץ עין-גנים
- שרוב חבריו הגיעו מקן לודג' בפולין.
אביו, מוריץ שפירא, הגיע לעיר זו מבירת בלרוס – מינסק, שם סיים את לימודיו בטכניון
כמהנדס בענף הטקסטיל. שם משפחתו של סבא לא היה שפירא, אך זה היה לפני מהפכת
אוקטובר ברוסיה, והשליט, הצאר, קבע שכל בן יהודי ירשם בהיוולדו בשמו ובמקום מגורי
משפחתו, כדי שבהגיעו לגיל 18 יבואו ויגייסו אותו לצבא ולפעמים לא יראו אותו יותר.
אחת השיטות שפיתחו היהודים כדי להימנע מהגיוס לצבא, הייתה לשנות את שם משפחתם ואת
מקום המגורים, כדי שבבוא היום, כשיבואו לחפשם, לא יימצאו. וכך שינה מוריץ את שמו
לשפירא. איני יודע אם נותר אדם בעולם היודע את שם המשפחה המקורי שלנו.
בירת הטקסטיל באירופה באותה תקופה, הייתה לודג' וכך הגיע סבי
לעיר זו והתקבל לעבודה באחת מהחברות הגדולות. כעבור זמן קצר הכיר את סבתי, ממשפחת
ויילנד, גם הם מוותיקי עין-שמר. סבי וסבתי התחתנו ונולד להם בן - בנימין - הוא בנק
אבינו. עוד בהיות בנק נער צעיר, הצטרף אל אביו בעבודה במפעל הטקסטיל כדי לעזור
בפרנסת המשפחה.
בערך בגיל 15 הצטרף לקן "השומר-הצעיר". מהסיפורים
של בנק ושל חברים אחרים, שמעתי שבהיותו
עובד ומרוויח, היה מביא לקן כסף לעזרה באחזקת הקן. בשנת 1925 עלה עם חבריו לארץ,
הם השתכנו במושב עין-גנים שבתחום פתח-תקווה ועבדו כשכירים בפרדסים. מספרים שהעבודה
הייתה קשה, המשכורת לפי ההספק, ובנק, בהיותו למוד עבודה, עזר לאחרים לעמוד במכסות.
הם חיו ואכלו בדוחק וחיכו שהסוכנות היהודית תמצא להם נקודה להתיישב בה ולהקים
קיבוץ. וכך היה. בשנת 1927 נמצאה הנקודה, היא עין-שמר של היום.
גם בעין-שמר היו תנאי החיים קשים, הפרנסה בדוחק ומכת מלריה
תקפה חלק מהחברים.
בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה, עזב בנק את הקיבוץ, עבר
לפתח-תקווה ועם עוד חברים הקימו קבוצת בניין שהתחרתה בקבוצות ותיקות יותר, של
ערבים ושל יהודים. בין השאר הם בנו את המבנה הראשון של בית-החולים בילינסון.
בהמשך עבדו בבנייה במשק הפועלות בפתח-תקווה, ושם הכיר בנק
נערה יפיפייה, עולה חדשה מברלין, היא אימי אלן. הם התחתנו ואני נולדתי, לא לפני
שהם הביאו והתחייבו לפרנס ולשכן את הוריה של אימי, שברחו משלטון הנאצים.
אלן ובנק חזרו לעין-שמר, בין השאר בגלל שגם אימי הייתה
בתנועת-נוער ציונית ורצתה להצטרף לקיבוץ. מספר שנים היה בנק שומר שדות על סוס,
בהגנה מפני פורעים ערביים שהציתו שדות וניסו לחבל ביבולים ובציוד. אחרי זמן לא רב,
הכירו בקיבוץ בכישורי הבנייה שבנק רכש בקבוצת הבנייה בפתח-תקווה, והוא מונה להיות
רכז הבנייה בקיבוץ.
באותה תקופה, סוף מלחמת העולם השנייה, המצב הכלכלי היה קשה ולא היה בהישג ידו של
הקיבוץ לרכוש חומרי בניין. איני יודע מי היה היזם, אך זכורני ששני הבתים הראשונים
שנבנו למגורי חברים מצפון לחצר-הישנה, לא נבנו מלבני בטון אלא מבוץ מיוחד שנכרה במחצבה הנמצאת בשטח של גבעת-חביבה.
בנגרייה הכינו תבניות מעץ עם מנגנון ברגים ללחיצה, ערבבו את הבוץ עם תבן והכינו
לבנים מהם בנו את שני הבתים הראשונים, הקרובים לגדר המערבית. בתים אלה מחזיקים
מעמד היטב, אפילו טוב יותר ממבני הבטון.
אני זוכר פרטים אלו, מאחר ובנק רצה לחנכני ברוח של חריצות ועבודת כפיים.
יום אחד הביא לי תבנית קטנה מעץ, כדי שאייצר בה לבנים לבניית מבנים קטנים כמו
מלונה לכלב ועוד.
אחת המשפחות הוותיקות בעין-שמר הייתה משפחת שטרקמן - איתן.
הם היו שלושה אחים: משה, אלימלך וחיים – הוא חייק, מנהל החשבונות המיתולוגי, שניחן
בין השאר בחוש-הומור. חייק לקח את רשות הדיבור בטקס חנוכת השכונה החדשה ואמר:
"מעתה לא רק בתל-אביב יש שכונת שפירא – גם בעין-שמר יש". וכך נקבע השם
שכונת שפירא שנשמר עד היום, ואני מקווה
שהשם יישאר גם כשהבתים ישתנו.
איור: איגנץ פלגי
זיכרונות משכונת שפירא - דליה ואורי אפק
שכונת שפירא עבורנו היא שם לדבר טוב... נעים להיזכר...
וגעגועים לעין-שמר...
א. אבא נחמיה אלפרוביץ היה איש בניין ועבד בבניין שכונת שפירא. ברוב צניעותו
אמר פעם שהיו שהציעו לכנות את השורה בה גר - שכונת נחמיה...
ב. נחמה ונחמיה היו דיירי השכונה, שכנים למלכה ושבתאי אבל ההורים של אבנר,
איה ושרה, ולחנה וניומקה בן אשר ההורים של דוד, בת-עמי ושלמה... לא פעם התערבבנו
משפחה במשפחה. ואז גם נולדה אחותי שלומית... והיינו כולנו מעין משפחה אחת.
ג. כמורה לחינוך-גופני הייתי מעורב במוסד, באימוני הכדורעף, בחברת-הילדים
ובהפעלה אישית. מכל אלו הכי זכורים לי, עם געגועים עזים, שעורי ההתעמלות
בחברת-הילדים, שבדרך-כלל התקיימו על הדשא הגדול שבשכונת שפירא - מצפון לחדר-האוכל
מעבר לכביש, בימים שני וחמישי בין השעות 14:00-16:00 והפריעו את מנוחת הצהריים של
השכנים.
ד. כבר כהורים לעינת וירון גרנו בשכונת שפירא במבנה הצפוני קרוב למוסד...
דיור למופת... משם עברנו לנתניה... וליבנו נשאר בעין-שמר מכורתנו.
לוח מודעות
הודעה בעניין פניות למענקים לשנת 2019
מהקרן לעידוד היצירה והוועדה לספרי תנועה
"חבצלת" תומכת לאורך שנים במגוון
פרויקטים אומנותיים בקיבוצי "השומר-הצעיר".
אנו רואים חשיבות גדולה בהצגת התרבות הקיבוצית בחברה
הישראלית ומקדמים מטרה זו באמצעות תמיכה ביוצרים.
ניתן להגיש בקשות עד תאריך 5.9.2019 )אישור תמיכות בנובמבר(.
התמיכה מיועדת לחברי קיבוצים מקיבוצי "השומר-הצעיר".
תחומי תמיכה: פרויקטים אומנותיים בתחומי קולנוע, מוזיקה,
אומנות פלסטית, תיאטרון, מחול וספרות )יוענקו עד שלושה מענקים בכל תחום(, ותמיכה
בהוצאת ספרים שעיקרם סיפורי חיים בתנועה ובקיבוץ.
לפרטים נוספים והרשמהhttp://www.havatzelet.org.il או במייל
kerens@givathaviva.org.il
יום שישי 16.8.19 – טו' באב –
בשעה 21:00
במועדון לחבר.
בואו לצחוק איתנו.
פירגון ענק
לחיים צור, הטבח של חדר-האוכל, שבבעלותו חברת קייטרינג
פרטית, שהכין אוכל מצוין לבת-המצווה של עמית, שנערכה לפני כשבועיים במועדון-לחבר.
חיים ובני משפחתו (קייטרינג משפחתי) הכינו מנות בשריות מעולות, קינוחים חלביים,
והביאו מלצרים חייכניים (וחתיכים במיוחד) שתרמו לאווירה הטובה באירוע.
בנוסף, פירגון ענק לעמיר צור, הבן של חיים, שעשה פעילות
מדהימה של מציאות מדומה הכוללת מסמכים ומשקפי תלת-מימד. הילדים והמבוגרים היו
מאושרים.
פירגון נוסף, ללילך מלומן גרנדיר על עוגה יפה, מרשימה וטעימה
מאוד.
תודה לשירן סומך הצלמת (בת דודה של כרמית אלבז) שהנציחה את
האירוע בתמונות יפות ובמגנטים למזכרת.
וכמובן תודה גדולה לשנקה – הלא היא שני בראון, שאיפרה אותנו
בצורה מקצועית ונעימה. מומלצת ביותר.
היה אירוע קסום. ממליצה בחום להשתמש במועדון-לחבר לכל אירוע,
כולל ברחבת העצים בחוץ, שבערב יחד עם התאורה שלמרגלות העצים, יוצרת אווירה קסומה.
רק בשמחות, עינת תומר
עד מתי גגות אסבסט?
// דבורה רוזיו
האם לא הגיע הזמן להיפטר מגגות האסבסט הרבים והישנים מאוד
הפרוסים בקיבוץ בכלל, ובפרט בשכונות מגורים, ברפת, בנגריה, במוסך, בסככת הרכב ועוד...?
מתי נערכה בדיקה אחרונה בנושא ומה המלצותיה?
האם קיימת תוכנית להסיר גגות שלא עומדים בתקן?
אנא התייחסותכם.
ביחס לאסבסט // דורון אשד
באופן כללי, אסבסט שאינו שבור ומתפורר - אינו מזיק לסביבה.
סקר אסבסט בעין-שמר, נעשה לאחרונה בשנת 2013 על-ידי קודמי.
בבתים פרטיים האחריות עברה לחברים, וכל חבר שמעוניין להחליף
את גג האסבסט מוזמן לדבר איתי ולקבל יעוץ.
הגגות ברפת יפורקו כאשר נבנה את הסככה החדשה, ככל הנראה בשנת
2020.
גגות אחרים בקיבוץ, כפי שכתבתי, לא מהווים סכנה, אך נכון היה
להכניס לתוכנית ההשקעות, מידי שנה, החלפה של גג או שניים ובכך להיפטר בהדרגה מכל
האסבסט.
ראיון השבוע עם –
אורית עצמון
אורית נולדה בעין-שמר בשנת 1961, לרות ויצחק עצמון, אחות
לניצן ותלמה.
יסודי למדה בחברת-הילדים, ובתיכון למדה
ב"מבואות-עירון". את כיתה יב' עשתה בגבעת-חביבה בלימודי ערבית.
בצבא היתה בקריה, ולאחר מכן למדה עיצוב, תפירה ודיגום,
וניהול סחר בינ"ל.
בקיבוץ עבדה בחינוך, ולאורך השנים עוסקת באדמיניסטרציה ברמות
שונות בחברות פרטיות. בין היתר עבדה בהקמת מתקן ההתפלה בחדרה. העבודה המרכזית
והחשובה לה ביותר, היתה מכירה בתחום עיצוב הבית במשך כעשור, באולמות עיצוב מהיפים
והמובילים בארץ.
אורית גרושה ואמא לגיא שסיים יב' ב"מבואות-עירון"
ולאלה הלומדת ב"מבואות-עירון". במשך שנים רבות גרה במרכז תל-אביב, ולאחר
נישואיה עברו לרעננה שם נולדו הילדים.
ב-12 השנים האחרונות גרו בבית שבנו בהרחבה במאור.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
בורחת מהפעוטון של שולה רומנו.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
אמא שלי.
מה המקום בעולם שאת הכי אוהבת?
אני מאוד אוהבת את אירופה ומרגישה שם כמו בבית.
מה הכיף שלך?
הצגות, סרטים ונסיעות לחו"ל.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
אני בכיינית. בעיקר בסרטים קיטשיים.
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
אני מבקשת סליחה ברגע המעשה. לא חייבת סליחות.
מה ההרגל שאת רוצה להיגמל ממנו?
להתרגז משטויות, זה משתפר עם הגיל.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
הילדים שלי. לחנך זו זכות וכבוד ואני משתדלת להגיע להישגים.
מה העבודה הכי גרועה שהייתה לך?
מזכירת עו"ד. עשיתי ניסיון בזמן שגרתי בת"א -
שעמום גדול.
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
אני מחכה שיהיה לי זמן. גם להתנדב, גם לתפור וליצור בנחת.
מה אנחנו לא יודעים עליך וחשוב שנדע?
שאני בעלת כישורים רבים ומגוונים ושמחה לממש אותם.
אם לא לגור בעין-שמר איפה היית רוצה לגור? בבירה אירופית.
מה את אוהבת בעין-שמר?
עין-שמר זה בית והבית. לא מזמן הלכתי בקיבוץ בלילה והתרגשתי
מהריח של הדשאים הלחים. כל מקום בקיבוץ הוא זיכרון של ילדות ומפגש עם אנשים.
ראיון השבוע עם –
מורין מור-אליהו
מורין נולדה בשנת 1990 בעין-שמר, למרתה ואמנון מור.
יסודי למדה בבית-ספר "רעות" ותיכון ב"מבואות-עירון".
בצבא שרתה כתצפיתנית.
מאז השחרור מצה"ל ועד היום, מורין עובדת בחינוך
בעין-שמר.
נשואה לבחיר-ליבה שלומי ואמא לליה ועדן המתוקות.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך? מסיבת סיום בגן-אורן.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה? אחותי היקרה קארין.
מה המקום בעולם שאת הכי אוהבת? מקסיקו. הייתי פעמיים.
מה הכיף שלך? ארוחת-ערב מעשה ידיו של שלומי בעלי המוכשר.
מתי בכית לאחרונה ולמה? בהתרגשות גדולה, לפני שלושה שבועות
בלידת בתי עדן.
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה? מ-ליה המתוקה שכרגע אני פחות
פנויה אליה.
מה ההרגל שאת רוצה להיגמל ממנו? טלוויזיה – אני יכולה לראות
שעות.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך? הבנות.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך? התנסות כמוסדניקית בקייטרינג.
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? זה עוד לא סגור.
מה אנחנו לא יודעים עליך וחשוב שנדע?
שאני מאוד אוהבת לאפות ולפנק את המשפחה שלי.
אם לא לגור בעין-שמר איפה היית רוצה לגור? במקסיקו.
מה את אוהבת בעין-שמר?
את תחושת הביטחון, הסביבה הירוקה והמשפחה. עין-שמר זה הבית
שלי!
ראיון השבוע עם –
שלומי אליהו
שלומי נולד בשנת 1985 ברמת-גן לאתי וכרמל אליהו.
יסודי למד ב"נטעים" ובתיכון ב"אוהל-שם".
בצבא שרת בחיל-האויר.
למד מיזוג וקירור, ובשלוש השנים האחרונות עובד בחברת
"נטפים" (בקיבוץ מגל) כאב-בית ואחזקה.
נשוי למורין ואבא לליה בת 3 וחצי ועדן בת שלושה שבועות.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
הבית של סבתא, ריחות של תבשילים, בית חם מלא הרמוניה ואהבה.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
אישתי מורין. אנחנו יחד 6 שנים מלאות אהבה, הקשבה, פירגון
ותמיכה.
מה המקום בעולם שאתה הכי אוהב?
מקסיקו – שם עשינו את ירח-הדבש - חופים מהממים עם חול לבן,
נופים עוצרי-נשימה ואוכל מתובל מדהים!
מה הכיף שלך? לבלות בבית עם הבנות ואישתי, ולעבוד בגינה
ובמטבח.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
בכיתי ממש לא מזמן בהתרגשות גדולה, בלידה של עדן הקטנה.
ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
מסבתא וסבא שלי, שלא הייתי איתם מספיק לפני שנפטרו.
מה ההרגל שאתה רוצה להיגמל ממנו? ארוחות לילה מאוחרות.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
המשפחה שלי - הצלחתי להקים משפחה לתפארת במדינת ישראל.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך? עבודה בפנצ'ריה.
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול ? מאושר, בריא ושמח בחלקי.
מה אנחנו לא יודעים עליך וחשוב שנדע?
אני אדם מאוד חברותי, אוהב לבלות במטבח ולבשל, אוכל איטלקי
בעיקר. אני מאוד אוהב לתקן דברים מקולקלים (מאתגר מאוד בעיניי) ושמח תמיד לעזור.
אם לא לגור בעין-שמר איפה היית רוצה לגור?
עין-שמר זה הבית.
מה אתה אוהב בעין-שמר?
אני אוהב את ההרגשה המשפחתית שיש בקיבוץ ואת הפסטורליות. אני
אוהב את האותנטיות שהמקום עדיין לא איבד, את האנשים שאני פוגש בשבילי הקיבוץ, תמיד
עם חיוך.
משולחנות ההנהלה
הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 9.8.2019 בשעה 9:00, עד יום ראשון 11.8.2019 בשעה
13:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi
Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה ב-הנהלת-חשבונות אצל הגר צ'נסקי
ביום ראשון 11.8 בין השעות 9:00-13:00.
על המועמדים לקבלה לחברות מותנית – ראו בראיונות לעיל.