חפש בעלונים קודמים

עלון 38 (2019) (4199) ה' תשרי תש"פ






וּנְתַנֶּה תֹּקֶף

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם
וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְיוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוֹם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ 


מאמר מערכת
"כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה,
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד, 
יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר, כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד, 
הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה, כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי. 
כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ, 
בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי, כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. 
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,
כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, 
עַל-כֵּן, הָמוּ מֵעַי לוֹ - רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם-ה". 
(ירמיה לא 15-19)

בנבואת הנחמה הנהדרת הזו של ירמיהו, פונה ה' אל רחל, סבתו של אפריים (בנו של יוסף),
המייצג כאן את ממלכת ישראל הגולה והאובדת, ומבטיח לה שבניה ישובו לארץ.
אפריים מצידו מבקש מחילה – מתייסר, מתחרט, מתבייש ומכה על חטא...
ואלוהים, רחום וחנון שכמותו, סולח ומוחל – אוהב את עמו כמו אב את ילדיו.
התיאור הזה של ירמיהו את החוטא, כעגל צעיר שטרם חונך, מכה על ירכו בחרטה עמוקה,
עולה בראשי בכל שנה ביום הכיפורים. אם רק היינו חכמים לפני מעשה, כפי שאנחנו חכמים אחריו...
העלון השבוע לכבוד יום הכיפורים, מוקדש להכאה על חטא. לא על חטאים של אחרים,
אלא על אלו שלנו. ביקשתי להעלות כאן גם נושאים כמו קליטת בנים, הלינה המשותפת, סגירת מיניפלסט, הקמת מפעל הגומי, דחיית ההצעה להקמת מוזיאון לאומי... ואף שפניתי לרבים, בודדים הסכימו להתמודד עם המשימה במסגרת העלון. הסיבות לכך מגוונות, אבל מעניין שהבודדים שנענו, התייחסו ברובם לחרטות בתחום החינוך ודור העתיד... 
הקושי בגיוס כותבים השבוע, הביא לכך שהעלון הפעם מארח בכבוד רב, כותב חוץ, ועוד מגן-שמואל.
תודה גדולה ומיוחדת לאברמל'ה פרנק
ובנוסף, כמיטב המסורת של העלון, לכבוד זמן הצום והתענית, מצורף מדור פנאי מורחב
עם חידון "חוטאים וחטאים" מיוחד לחג השימוע, ומבוך מרובע להתחמקות מהקלבוש. יש פרסים.
גמר חתימה טובה, סיגל דקל

סליחה מהילדים  // נועם גרוסמן

זה קרה לפני שבוע ימים, שעת צהריים הומה, שיא הפעילות. במסגרת יום-ההולדת שחגגנו באותו היום,
בחרו הילדים לשחק תופסת צבעים (מי שלא נוגע בצבע עליו הכריזו התופסים, ניתן לתפיסה).
הילדים היו בטירוף של המשחק ובדיוק אז צילצל הטלפון של בית-הילדים. עניתי, תוך שאני חוזר
לאיזור הדשא בו נערך המשחק והמכשיר האלחוטי צמוד לאוזני – אחת האימהות ביקשה למסור
דבר מה לבנה. ואז פנתה אליי מקצה המגרש אחת הילדות – נקרא לה ד' – וקבלה באוזניי על אחת
הבנות האחרות אשר לטענתה שיחקה בצורה לא הוגנת. ניסיתי לסמן בידי הפנויה שאני לא יכול
לעזור לה כעת, כיוון שאני באמצע השיחה. לא עזרו הסבריי ו-ד' המשיכה לשטוח טענותיה באריכות
ובדיוק (ובצדק מבחינתה); ואז, כמו שנאמר, עלה לי. ביקשתי סליחה מאותה אמא והרעמתי בקולי על ד':
"את לא רואה שאני בטלפון??!??" (תוך ניפנוף תיאטרלי במכשיר), "אני לא מצליח להבין למה
את ממשיכה לדבר איתי כשאת רואה שאני לא פנוי!!". מבטה נדד לריצפה.
תוך שלוש שניות מרגע סיום השיחה, הגיעו רגשות האשמה.
כבר קרוב לשש שנים שאני עובד בחינוך הבלתי-פורמלי. התחלתי בקיבוצנו האהוב, מפה נדדתי
לגן-השומרון וכעת אני במצר כבר למעלה משנה. אם יש משהו שלמדתי מפרק הזמן במחיצת הילדים,
הוא שאין (כמעט) סיבה בעולם להרים עליהם את הקול. זה לא עוזר, זה לא חינוכי ובעיקר – זה לא
מגיע להם. הצעקות מגיעות כמעט תמיד מחוסר-אונים, אולי מחוסר שליטה, ובטוח שלא מחשיבה עניינית. הן לרוב מעצימות את הקושי ולא מייצרות קרקע להתמודדות עם המצב.
אני לא צועק על אנשים מבוגרים, ויש לא מעט כאלה אשר גרמו לי עוולות גדולים בהרבה ממה שגרמו
הילדים ולעתים אף בכוונה.
ההתנצלות שלי בשנה הזו, מופנית לכל הילדים המוכשרים, המקסימים והשובבים, עליהם הרמתי את
הקול במסגרת העבודה שלי בחינוך. זה לא שלכם, זה שלי. ואני מודה לכם כולכם, על שלימדתם
אותי על עצמי ועליכם, ובזכותכם אני איש חינוך טוב יותר.
מבטיח לעשות הכל, כדי לפתור את הקשיים בטון נעים.


סליחה על חברת-הילדים // סיגל דקל

תחום אחד שהזמן והקידמה לא היטיבו איתם, לדעתי, הוא תחום החינוך.
אינני מתגעגעת לעולם של ענישה גופנית (אם כי כל אחד מאיתנו, כמדומני, נכח במצבים בהם
"סטירה אחת טובה"
היתה יכולה מאוד לעזור), קפדנות נוקשה או בתי-ספר לבני אצילים בלבד...
אבל היו דברים שהושלכו עם הזמן, וכיום ניתן להעריך אחרת את יתרונותיהם. למשל,
הפרדה בין בנים לבנות, שמאפשרת לבנות לבוא יותר לביטוי, להעז ולהתעצם. למשל,
העדרם של מסכים ממכרים, שמאפשר יותר קשר אנושי ישיר. למשל, בתי-ספר מקומיים קטנים,
שנובעים באופן אורגני וטבעי מהמקום ומהקהילה בהם הם פועלים.
בהקשר שלנו כאן, אני מכה על חטא סגירת חברת-הילדים.
אני יודעת שיש שיקולים של תקנים ונהלים, תקציבים וגירעונות, אפשרויות והזדמנויות...
שהביאו להחלטה הזו, אשר נכפתה על הקיבוץ יותר מאשר נבחרה על ידו, ובכל זאת...
כל-כך הרבה חוכמה, אנושיות ויופי היו בחברת הילדים הקיבוצית, שהיום בתוך בתי-הספר
האזוריים הענקיים עם מאות הילדים, בכיתות צפופות ועשרות אנשי צוות זרים – אפשר רק לחלום עליהם.
בחברת-הילדים היו כיתות של 16 תלמידים בממוצע,
אווירה ביתית-משפחתית של מקום שלומדים, אוכלים, עובדים, נחים, משחקים... בו ביחד,
צוות מצומצם ומוכר שהוא חלק מהקהילה,
והמוצדקת שבשיטות הלימוד – שיטת הנושאים – שמאגדת בתוכה את כל הרעיונות
הכי חדשניים בחינוך היום: רב תחומית, חווייתית, פרויקטנטית וכו'.  
היה לנו אוצר בידיים - האם עשינו באמת כל שניתן כדי לשמור עליו?
והאם למדנו מהטעויות והיום אנחנו דואגים לשמר את היתרונות והייחוד שלנו,
או שכל מה שהיה בקיבוץ השיתופי, מסומן אוטומטית כמיושן ונשלח לגריסה? 




סליחה בפני הדורות הצעירים  // 
אברמלה פרנק, גן-שמואל

אשמנו (בהתעללות בכדור הארץ); בגדנו (בחי ובצומח בכל מקום ואתר); גזלנו
(את כושר פריונה של האדמה); דיברנו דופי (במתריעים בשער על סכנת ההיכחדות);
העווינו (בכל אשר נפנה ונעשה); והרשענו (את המחקר שמלמדנו על הסכנות כבר שנים לא מעט);
זדנו (שיתפנו פעולה עם המהרסים); חמסנו (עם החומסים את האדמה וכל אשר עליה);
טפלנו שקר (בכדי להתעשר מהפקת גז רעיל); יעצנו רע (בכדי להתעשר יחד עם טופלי השקרים);
כיזבנו (שכאילו אין נזקים לטווח ארוך); לצנו (בחדרים הסגורים על תמימותו של הציבור);
מרדנו (בשיקול הדעת הכי בסיסי); ניאצנו (מה שעמד בדרכנו);
סררנו (באדישותנו גם כשהזהירו וגם כשהתחיל ה"ברוך" להתבהר);
עווינו (ב"צמיחה" שאינה יודעת גבולות); פשענו (כלפי צאצאינו);
צררנו (בהותירנו אותם ללא מגן לשנים הבאות); קישינו עורף (גם עתה);
רשענו (במידה שלא תאומן); שיחתנו (כל חלקה טובה); תיעבנו, תעינו,
תעתענו (ללא מידה וגבול, ועוד זרוענו נטויה).


סליחה שלא...  // חיים חננאל

יש לי יחסים מאוד מורכבים עם כל מה שקשור לחרטה, בקשת סליחה, התנצלויות,
נקיפות-מצפון ומוסר-כליות; ובטח שיום-כיפור זה היום הכי לא מוצלח בעיני
לחשוב על הדברים האלה. למה? כי זה מה שכולם עושים. כי יש עדר גדול של
אנשים שנוהרים אל עבר בתי-הכנסת ומקיימים טכסים, שביניהם לבין חרטה פנימית אמיתית -
אין כלום. אז מה קורה לי באמת עם נקיפות-מצפון וחרטה? 
לפעמים, באופן בלתי צפוי, משום מקום, אני שומע איזה פעמון רחוק כזה שאומר: "למה?
למה היית חייב להגיד את זה?" איזו מחמאה שרציתי לתת ויצאה עקומה, או ביקורת
שהייתה חריפה מדי... אבל אלה, בקטנה. יש אנשים שמאוד קל להם להתקשר מיד ולהתנצל.
מאוד ייתכן שזה הדבר הנכון. לא יודע. לי זה ממש לא בא בקלות. זה גם נראה לי פתרון קל מדי.
אני מעדיף להתאמן באיך לא לפלוט משהו שיפגע. 
אבל גם כאן אני לא מחפש חיים קלים מדי. אני מרגיש מחויב לעלון. לא לחפף. לא להתחבא.
אני מפשפש בעברי ומוצא כמה דברים שעליהם אני מתחרט. הדבר הבולט ביותר הוא עניין הרישיון.
באזור גיל 18, כל בני הכיתה סביבי מוציאים רישיונות, ואני נתקף חרדה נוראית.
אני יודע שאני מרחף באופן קיצוני, חושש לאבד ריכוז בזמן נהיגה ולא מתמודד עם החרדה.
השנים חולפות, אני חי את החיים ולא מוציא רישיון. איכשהו, אני מסתדר עם זה בקלות. ואז,
לפני 15 שנה בערך, אני מקים את "פופקורן" וגם יוצא לדרך עצמאית. וזה מתחיל להיות מסובך
. נכון, אני מסתדר... אבל להגיד שאני לא מתחרט? הנה. שמתי את זה על השולחן. 
דבר שני שאני אמור להתחרט עליו, זה שבדקה ה-90, רגע לפני גמר הלימודים באוניברסיטה,
לא השלמתי את התואר. ומעניין שדווקא זה לא מעסיק אותי. לא באמת מתחרט. 
הדבר השלישי והאחרון שעלה במוחי, הוא דווקא מהסוג המוסרי-חברתי. עוול
שאני לא יכול לתקן והוא קשור לעניין הרישיון. לפני כמה שנים חבר טוב מאוד שלי חלה בסרטן.
אשתו נטשה אותו, לקחה את הילדים והשאירה אותו בודד. לא מזמן התפרסם סיפור על
חברים ששירתו ביחד בצבא, וכשאחד מהיחידה חלה במחלת ניוון שרירים קשה,
הם המשיכו לטפל בו במסירות. אני אמנם ביקרתי את החבר שלי, ובתקופה מסוימת הוא היה
מתקשר כל יום כמעט כדי שאצחיק אותו... אבל איפה אני ואיפה החבורה הזו. העיסוקים,
המשפחה, יחד עם העובדה שאני לא יכול פשוט לקחת אוטו ולקפוץ, הביאו אותי להתוודות
בהלוויה בפני אחותו, שלא ביקרתי אותו מספיק; ועל כך - אני מתחרט. וחוץ מזה? לא יודע.
לא שמתי לב.

חוטאים וחטאים
חברו בקו בין החטאים לחוטא האוחז בהם.

מבוך -– 4 דרכים להימלט מקלבוש
עזרו לצדיק למצוא את הדרך מהקלבוש



ערב יום כיפור,
יום שלישי 8.10.19
בשעה 20:30 במועדון-לחבר –
"האומץ להיות אני"


סיפורה של אישה צ'רקסית מוסלמית, נשואה לגבר יהודי, שהוא אהבת-חייה, ובשל בחירה
זו היא מנותקת מזה שנתיים וחצי מארבעת ילדיה, משפחתה  והקהילה הצ'רקסית בה גדלה.
בעבר חיה עם אבי ילדיה במשך 20 שנות זוגיות קשות, בשל דפוסים פטריאכליים, אשר
עיגנו בתוכם את יחסו המשפיל והכואב. כשהחליטה להתגרש לפני שש שנים, בעת
ששימשה מנהלת בית-הספר בכפר כמא, לא התאים לבית-הספר שתהיה לו מנהלת גרושה,
שמחנכת את הבנות בבית-הספר לחופש ועוצמה נשית, ולכן נאלצה לעזוב. 
בהמשך הבינה שייעודה הוא לטפל ולהעצים נשים, ולעזור להן להביא ריפוי לנשמתן.
היום היא חופשיה, שמחה וחיה בשלום, כולל עם הכאב על הנתק מילדיה. הכאב הזה קיים,
אך אינו מנהל אותה, והיא יודעת שדרך מסע הבחירה שלה, היא מאפשרת גם לילדיה לעשות זאת,
גם אם מרחוק. 
לאחר ההרצאה יהיה זמן לשאלות ותשובות, ותתקיים הפעלה ושיחה.

החברים מוזמנים.

לוח מודעות

 









ספר טלפונים חדש

שלושה דברים אני מאוד שונאת: גזענות, סימני קריאה ותוכנת אקסל.
ספר הטלפונים של עין-שמר, שאותו החלטתי שהגיע הזמן לעדכן, היה מסודר באקסל.
אינני מוצאת בכך שום טעם, כי אקסל היא תוכנה שמיועדת למספרים ולא למילים,
אלא אם כן מישהו מעוניין במידע הקריטי של מהו סכום מספרי הטלפון בעין-שמר...
ניסיתי לעדכן את ספר הטלפונים כפי שהוא, על מנת לחסוך לעצמי בעבודה, וכשראיתי
שזה מסובך מאוד, העברתי אותו לתוכנת וורד ידידותית. והיות וכבר טרחתי, הקלדתי,
סידרתי מחדש והוספתי ותיקנתי..., רגע לפני השכפול הסופי במאות עותקים... בבקשה-בבקשה
עברו בחדר תאי הדואר ובדקו בעותק התלוי שם, שלא קרו טעויות:
שאתם והילדים הבוגרים שלכם (מעל 18) מופיעים – גם באופן אישי וגם בהקשר של עבודה או
תפקיד; שהמספרים הרשומים נכונים; ושלא חסרים כתובת מייל, נייד, פקס וכו'.
אמנם כיוונתי לכך שהספר החדש ייצא בראש-השנה, אבל מוטב שיהיה מלא ומדויק גם אם
ייצא משום כך בסוכות.
אז שבוע אחרון להערות ותיקונים ויאללה... שמרו על קשר.





מאירועי השבוע: יום הילד, תחילת קטיף האבוקדו והכותנה

















סיכום התרמות לראש-השנה  // עינת תומר

תודה רבה לציבור עין-שמר, שתרם ברוחב-לב. בזכות תרומה נדיבה זו, הכנו חבילות מזון 
לכ-20 משפחות מעוטות יכולת, לכבוד השנה החדשה. סה"כ נאספו כ-5,000 ₪ ועגלה
גדושה במוצרים.                                       
בשונה מההתרמה לחג הפסח, שבה היבט הכשרות הוא מרכזי, הפעם היה פשוט יותר
להרכיב את סלי המזון. כל סל מזון הכיל אורז, פסטה, פתיתים, קטשופ, צנצנת דבש, טונה,
עוגה, שימורים, טחינה, חלב, ממרח שוקולד, לחמניות, שניצלים, תפוחי-אדמה, תפוחי-עץ,
עגבניות, מלפפונים ועוד. מצרכי המזון נקנו בכולבו, כדי להקל על ניוד המצרכים וגם כדי
שהכולבו ייהנה מהרווחים (עם כל הכבוד ל"רמי לוי", אין על הכולבו). 
תודה רבה לצוות הכולבו - דגנית חננאל וסמיר, על העזרה והליווי בהרכבת סלי המזון;
לסיגל דקל על השימוש בחדר העלון לאפסון המזון (ללא ידיעתה); לקבוצת "רימון"
(כיתה ז') שהתרימו, ארזו וחילקו את הארגזים למשפחות בחיוך ובלבביות; ותודה ענקית  לחיה חרודי,
האמא הרוחנית של הפרויקט החשוב והמרגש הזה.














ברכה לראש-השנה תש"פ  // אירית פואה

למדני אלוהי  // לאה גולדברג


למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לנשום לחוש לראות
לדעת לייחל להיכשל
למד את שפתותי
ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
לבל יהי יומי
עליי כתמול שלשום
לבל יהי עליי
יומי הרגל

אורחים, חברים וילדים יקרים.
מסתיימת שנה ומתחילה לה שנה, זה הזמן לעצור רגע, לומר תודה על מה שנעשה,
ולהסתכל קדימה תוך למידה מניסיון העבר, מההישגים ומההצלחות.
זה הזמן לחלום קדימה ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית.
לפני הכל, אני מבקשת לאחל לכל אחד ואחת מכם, שהשנה החדשה תהיה לכם משמעותית,
חווייתית, מעשירה, עם הרבה רגעים של מנוחה ושביעות-רצון, ורוב בריאות.
צפוי לנו בשנה הקרובה אתגר משמעותי של קליטה. קליטה הינה שינוי משמעותי לנקלטים,
אך גם לקולטים. בכוונתנו להוביל תהליך חברתי, ובכך לפעול לקליטה טובה לשביעות הרצון של כולנו.
עלינו לקדם מספר שירותי קהילה ולהביאם למצב שאינם נשענים על תקציב הקהילה ועומדים בזכות
עצמם, תוך שיפור השירות והורדת המחירים לחברים.
בחינוך עלינו להמשיך ולייצב את הצוותים, תוך דיאלוג מתמשך עם ההורים. לבחון את
המסגרות המתאימות לילדי בית-הספר בחינוך הבלתי-פורמאלי ובמיוחד במרכז-הבוגר.
כמו-כן, לאחר ההצלחה בשנה שחלפה בתהליך של שיתוף הורים וילדים, להמשיך בתהליך דומה גם השנה.
בתרבות עלינו להמשיך ולעצב את אירועי התרבות והחגים, כך שיתאימו למירב הגילאים.
בשנה הקרובה יעשה מאמץ לקדם את התאמת הדירות להשכרה, בכדי להגדיל את מספר
הדירות, ובמקביל לקדם את תכנון הבנייה הרוויה על מנת ליצור ערוץ זול יותר לקליטה.
נמשיך לקדם את תהליך שיוך הדירות, למרות שכולנו יודעים שתהליך זה תלוי גם בגורמים נוספים,
אך מצידנו עלינו לעשות את המירב.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לכל המתנדבים הרבים בתחומים השונים, דעו כי בלעדיכם
קהילה אינה יכולה להתקיים ולצעוד קדימה. 
לסיום, תושיטו יד באהבה וקבלו עזרה בגאווה, תהיו אתם בכל קשת הצבעים האנושית
שעושה את כולנו מעניינים יותר, טובים יותר ואנושיים יותר, האמינו בעצמכם וגם בעוסקים
במלאכה הרוצים והפועלים לטובת הבית הזה. שנה טובה, שנת בריאות, שנת שגשוג ועשייה משמעותית.

נשמור את עין-שמר יפה ונקייה
בקשה
כאשר ברצונכם להשליך אריזות
והפח הכתום שנועד לכך מלא,
בבקשה לא לנסות ולשים מעליו,
אלא להשליך את מה שהבאתם לפח הרגיל.
תודה ושנה טובה, שלמה ברכה




פינוי אשפה ותרבות דיור

מחלקת התברואה של מועצה אזורית מנשה, הודיעה לנו כי בשל מקרים חוזרים ונשנים
של חסימת הדרכים למשאית האשפה של המועצה, מעתה לא תפונה האשפה במקומות 
בהם יחנו רכבים על צירי התנועה של המשאית.
יש להפסיק לאלתר את חניית הרכבים על הדרכים בהם עוברת משאית האשפה ולחנות
בחניה הקרובה. כך גם האורחים המגיעים לביקור.
נאחל לכל בית עין-שמר, כי בשנה הקרובה נעלה את המודעות לתרבות הדיור בקיבוץ, 
ובכך נשפר את איכות החיים של הציבור כולו - אם בנסיעה איטית יותר ובטוחה יותר
ברחבי הקיבוץ, אם בחניית הרכבים בחניות המוסדרות ולאו דווקא בצמוד לדלת הבית,
אם בשמירה על התנהגות הכלבים בהתאם לחוקים ולהתחשבות בהולכים על שתיים,
והחשוב מכל - בניהול יחסי שכנות הוגנים ומכבדים שכן עם שכנו.

אירית פואה




פותחים שבת

לפני שבוע פתחנו את העונה בקבלת-שבת חגיגית, שהוקדשה לראש-השנה. היה שמח וחגיגי. 
על פרשת השבוע, פרשת "ניצבים", דיברה עדה גבע
הפרשה, אמרה, נפתחת בפסוק: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם...
" ומכאן שמה. משה אומר לעמו: כולכם ניצבים פה היום. גם מי שלא כאן היום,
אך יהיה כאן בעתיד. ובאזני כל הניצבים, אלה העומדים לפניו ואלה שבדמיונו,
הוא אומר שניים מהעיקרים החשובים ביותר בכל התורה: 
א. הבחירה בטוב, בחיים - "וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ". 
ב. האמונה כי הדברים נתונים להחלטותיו ומעשיו של האדם - "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת,
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ...".
כלומר גורל האדם מותנה במעשיו, אינו גזור מראש ואינו נקבע על-פי גחמות האל. 
דברים מכריעים אלה, אומר להם כביכול האל עצמו, ויש בהם בשורה חשובה
ואופטימית לאדם היחיד ולעם כולו. 
התחושה הזו, של סיכוי מחודש בכל עת, שורה על כל סיפורי התורה.
נראה כיצד רוקם אותה משה, בשאלה המטרידה אותנו עד היום, כל שנה מחדש,
שאלת הגשם: משה, הדואג להכין את בני-ישראל לקראת הכניסה לארץ, משווה
בין מצרים המוכרת להם, לכנען שאליה פניהם. במצרים, הוא אומר, זורם נהר גדול,
ובנקל משקה החקלאי את שדותיו. אך בכנען, היבולים, כלומר החיים עצמם,
תלויים בגשם מהשמיים. אך לא בשמים הוא! 
הגשם הוא ה"אוצר" של אלוהים, הוא דרכו של ה' לקיים דיאלוג בינו לבין האדם.
האל מלמד אותם במשך ימים רבים כיצד עליהם לנהוג, כאשר העיקרון הוא נאמנות
לאל וחיקוי דרכיו: אני האל הרחום והחנון, ומה אני נוהג כך, אף אתם תנהגו כך:
"ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעמך... כי אם ללכת בדרכיו...
כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים... אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד (!),
עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה...". והגרים של אותה תקופה,
הם האנשים שהסתפחו אל בני-ישראל ביציאתם ממצרים, הם בני עם אחר,
ממש כמו הפליטים של ימינו, אלה שהגיעו לכאן מסודן, מאריתריאה וכד'...
שבאו למצוא מָגֵן וּמִפְלָט במדינה היהודית המתוקנת. האם כך חוזות עינינו היום, כאן, ממש?

רעיון אופטימי מכונן זה - "כי לא בשמיים היא", אנחנו מוצאים לאחר מאות בשנים,
בסיפור מדרשי המובא במשנה ומספר על ר' תנחומא ועדתו בשנת בצורת קשה:
בני העדה מבקשים מר' תנחומא שיגזור תענית (צום), כדי להביע בפני האל את
החרטה שלהם על מעשיהם הרעים וכך לזכות בגשם, אך הוא מלמד אותם כי לא הצום,
אלא מעשיהם בפועל הם שיקבעו. הוא שולח אותם לתת צדקה לעניי עירם,
ובני העדה מפעילים "נוהל צדקה", שלא לשם הצדקה עצמה ניתן, אלא כדי לזכות בגשם...
ושוב אינם זוכים בגשם. ברקע נראה מעשה שנעשה כצדקה לשמה, ובו גרוש נותן מעות לגרושתו
. בני העיר מתרעמים על כך, ור 'תנחומא אוסף אותם כדי שישמעו את תשובתו של הגרוש
וכדי ללמדם לקח: 
"אמר לו (ר' תנחומא לגרוש): מפני מה נתת מעות לגרושתך? 
אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים..."
לאחר מעשה זה, שכביכול סותר את הנוהל המחמיר הקיים בין גרוש לגרושתו, מוריד האל את הגשם. 
זהו סיפור מדרשי חתרני, ובו יוצא המדרש עצמו כנגד הכללים המקובלים באותה עת,
שעל פיהם נאסר לשני בני-אדם גרושים להתקרב זה לזה. הוא מלמד כי מעשים הנעשים בתום לב ממש,
ותכליתם לראות את הזולת ולעזור לו בעת צרה, גוברים אף על "החוקים" והם שיביאו את הגשם. 
זוהי המשמעות האמתית של "לא בשמים היא", המאפשרת לאדם לבחור את גורלו,
אך גם דורשת ממנו לקחת אחריות על מעשיו ועל החברה בה הוא חי.

תודה לעדה על דרשתה היפה, רבת המשמעות והעניין.                  
ענה ששון.