נגיף שפשע בחברה הישראלית,
והוא, בלי גבולות, כמו הקורונה
הלך ונגע ימינה ושמאלה.
(זו כמובן רק דוגמית או דוגמא
כמות הנגיפים בחברה היא רבה)
נתחיל:
אחד בפייס שמקלל ומגדף.
חברו נהנה, נדבק ומשתף
מישהי מוסיפה ונהיית נשאית
ותגובה מקוללת מיד היא בסיסית.
ואז...
מפעילים את 'קורונה – הנוהל'
(חייבים לעצור את הנגיף והגועל)
יהיה ישר מבזק חדשות מבורך
עם תיאור האדם והמקומות בם הלך.
מי נחשף בשתי דקות לקללה,
האם 15 דקות בפוסט הוא שהה?
יהיה עדכון: נמצא האדון ונתפס
ועל פי הנוהל לבידוד הוא נכנס.
מנותק מילדים, מטוויטר, מפייס
רק עם עצמו ומוחו יתכנס.
ינותק מהחברה כי הוא מסוכן,
לניקוי וחיטוי דרוש כאן הזמן.
קללה יכולה לדגור בקלות
להפוך לפגיעה, לגרום גם למות.
כעבור, בדיוק, ארבעה-עשר יום
תעשה בדיקה של פה וגם חום.
אפשר להוסיף גם בדיקת דם,
כדי לוודא שהוא חזר להיות בן-אדם.
ועוד...
גם על האחרים לא יפסחו
יחפשו את אלה שרק 'לייק' הם עשו,
ידרשו גם מהם לשתף פעולה
אחרי הכל - זו ממש מגפה!
שמיים יסגרו, אחריהם מוסדות חינוך
מאבק בקללות יעלה עוד הילוך.
מסכות יחולקו, תוסגר הקללה,
אסור יהיה לתרגם ת'מילה.
מדינות אחרות יעתיקו הכל:
ת'נוהל, ואת כל מה שיש עוד לכלול.
פאוזה...
)זו הזדמנות לפרגן למדינה,
ששמה ת'קורונה בראש מעיינה.
מבודדת נגועים, מבהירה חשיבות
רוצה למגר ת'סכנה במהירות.
זה רק אומר שאם רוצים זה אפשר
למגר איזה חולי, עוד לא מאוחר(.
יש עוד הרבה נגיפים בקרבנו,
הם רק הולכים ומתרבים, לא עלינו.
חרם בכיתה, הטרדה מינית,
נהיגה פרועה וגזענות עדתית.
ויש עוד הרבה, קצרה היריעה,
כמות הנגיפים היא מגפה בעצמה.
כל אלה, בקלות חוצים ת'גבולות
בטיסה, במזוודה ובין רשתות.
משרדי חינוך, רווחה, משטרה
לימדו ממשרד הבריאות ת'תורה.
אפשר להתמודד עם כל סוג של נגיף
אם נחליט ונסכים על נוהל תקיף.
כי מרגיעים אותנו...
זה ייגמר, עוד מעט, עם בוא האביב
הרוגע יחזור לסורו מסביב
הקורונה תלך האוויר יטהר...
אבל עם שאר הנגיפים, כנראה, נישאר.
עד הודעה חדשה לא יתקיימו קבלות-שבת
שבת שלום
מאמר מערכת
מגיפת הקורונה איננה עניין להקל בו ראש, היא הולכת ומתפשטת
ובכל רגע נדמה שהדברים יוצאים משליטה.
ובכל זאת, אני מוצאת בהתרחשות הזו, הנראית כלקוחה מסרט אימה
עתידני, גם לא מעט טוב -
לאנשים איטיים ועצלים כמוני, נעים יותר כשהעולם סביבם מאט
ומפחית תנועה – פחות טיסות, נסיעות, מסיבות, אירועים, ארוחות, קניות... אנשים
מסתגרים יותר בבתיהם, מה שמבחינתי נתפס כמצב טבעי, רצוי ונכון יותר גם מבחינה
אקולוגית.
הקורונה מוכיחה כי למעשה אנחנו לא צריכים כל-כך הרבה ואפשר
להסתדר מצוין עם פחות. אפשר לטייל ליד הבית, לאכול אוכל ביתי, ללבוש את מה שיש
בארון, להעסיק את עצמנו ולהיות עם עצמנו... לזנוח את הצרכנות הפראית שמאפיינת
אותנו בשגרה.
ואולי, אומר זאת בזהירות כי אני מתנגדת עקרונית להיכנס
לאנשים לצלחת במבט ביקורתי, אנחנו מקבלים רמז דק בעניין צריכת הבשר, כי אולי לשפעת
העופות והחזירים והפרה המשוגעת ועכשיו העטלפים יש איזה חוט מקשר. שהרי לא שמענו על
שפעת הברוקולי והאגוזים והכרובית המשוגעת והמלפפונים... אולי.
זה משונה לומר זאת על מחלה קשה ומפחידה, אבל נדמה לי שהעולם
שלנו קצת נרגע ונהיה מקום בריא, צודק והגיוני יותר בזכות הקורונה, ואנחנו בתוכו חוזרים
לחיות נכון יותר.
העלון השבוע מוקדש למגיפת הקורונה, שכמובן לא מכירה בגדרות
הקיבוץ – מישהו מתעטש בסין ובעין-שמר מבטלים את פורים.
כמו בכל נושא חדש ומפחיד, גם כאן יש הרבה חוסר הבנה ורגשות
חזקים, ולכן לא היה קל להשיג מרואיינים שיספרו על חוויותיהם מהבידוד הביתי. וכמו
תמיד, כשאני מתקשה למצוא מרואיינים, פניתי לבני-משפחתי (אם הייתי בעצמי בבידוד
הייתם מקבלים יומן מפורט וארוך) להתגייס לעזרה.
תודה לנועה וגלעד דקל, עומר גבע ואופק יגודה – על הנכונות
לשתף בחוויה. הרבה בריאות לכם ולכל האנושות.
סיגל דקל
למה נכנסת לבידוד?
עומר גבע: הייתי בברלין בכנס מקצועי של יום אחד, טיסה ישירה
הלוך-חזור. רק שלושה ימים אחרי שחזרתי, התגלה שם חולה קורונה ראשון, כאשר בישראל
כבר היו חולים לפני שנסעתי. שבוע אחרי שחזרתי הוציא משרד-הבריאות בישראל הוראה
רטרואקטיבית לחוזרים מברלין, להיכנס לבידוד.
נועה דקל: הייתי בחופשה של מספר ימים בברלין לכבוד יום
הולדתי, יחד עם נועם שרון, גלעד ומירית דקל. קרוב לשבועיים אחרי שחזרנו, הוכרז שעל
החוזרים מברלין להיכנס לבידוד וכך עשינו.
גלעד דקל: כמוה...
אופק יגודה: חזרתי מטיול באיטליה – רומא ופירנצה.
כמה זמן היית בבידוד?
עומר גבע: היות וההוראה להיכנס יצאה שבוע אחרי שחזרתי,
נכנסתי לשבוע אחד עד יום שישי הזה.
נועה דקל: נכנסנו לשלושה ימים.
גלעד דקל: כמוה...
אופק יגודה: סיימתי את הבידוד. הייתי שבוע ולא שבועיים, בגלל
שהודיעו על הבידוד שבוע אחרי שחזרתי מאיטליה.
איך עובר עליך הבידוד?
עומר גבע: בבית, בחדר-השינה. אני לא מגיע לעבודה בנתניה, לא
הולך לשום מקום ציבורי ולא יוצא למילואים שקיבלתי.
לפעמים מוקדם מאוד בבוקר אני יוצא לרוץ בשדות (בלי זה לא
הייתי מחזיק מעמד), עובד דרך המחשב והאינטרנט ונח.
יש לחברה שלנו נציגים באנגליה ובארה"ב, ומעכשיו הם יעשו
את העבודה שם, כי אי-אפשר לטוס.
נועה דקל: בבית. רואים טלוויזיה, סרטים, עושים קניות
באינטרנט. אני עובדת מהבית וזה נחשב לי יום עבודה רגיל, ולנועם ימי הבידוד ייחשבו
כימי מחלה. בחמש וחצי בבוקר ובעשר וחצי בלילה, אנחנו יוצאים עם הכלבים לטיול קצר
רחוק מבני-אדם.
גלעד דקל: בבית, צרפנו את הילדים לבידוד שלנו, למרות שהם לא
היו בברלין, כי הם היו איתנו עד שנכנסנו לבידוד וכדי לעשות אותו פשוט יותר. משחקים
משחקי חברה – מונופול, דמקה, חלומות..., יוצאים לגינה, רגוע, השכנים הביאו לנו מעט
קניות – חלב, חלה לשבת... כל שאר המצרכים היו לנו בבית. היות ומדובר על בידוד קצר,
לא היה נורא.
אופק יגודה: הייתי בבידוד ביחד עם ארז בן-הזוג שלי, אז בסה״כ
היה לנו כייף. רוב היום אכלנו וראינו סדרות, אבל אין ספק שאם היינו צריכים להיות
שבועיים הייתי מדברת אחרת. לקראת הסוף כבר נמאס לי מהבית. קשה להיות סגורים...
במיוחד בתל-אביב.
פחדת לחלות?
עומר גבע: לא. אישית אני לא מפחד מזה וכמובן שאין שום
סימנים. רינה מכינה את האוכל בבית ואני שומר מרחק בעיקר מהילדים ומההורים. הדאגה,
אם בכלל, היא להם ולא עלי.
נועה דקל: לא. לא חלינו מאז שחזרנו, אז הנחנו שכבר לא נחלה.
ההתפרצות בגרמניה התחילה אחרי שעזבנו.
גלעד דקל: לא. נכנסנו לבידוד הרבה זמן אחרי שחזרנו.
אופק יגודה: האמת שלא פחדתי בכלל. כשנחתנו חזרה בארץ, ראינו
כתבה על כך שהקורונה הגיעה לצפון איטליה. לפני שהחליטו על בידוד לחוזרים מאיטליה,
היינו שבוע שלם בארץ, חזרנו לשגרה, עבודה והכל והרגשנו מצוין, אז לא היה פחד.
איך הגיבו מסביב?
עומר גבע: אני מרגיש שמתייחסים לקורונה מאוד ברצינות
והפאניקה הולכת וגדלה. להבנתי זו ההתייחסות לנושא ולא אלי באופן אישי.
נועה דקל: לא סיפרנו להרבה אנשים. אלו שידעו צחקו בחלקם.
בעבודה שלי מאוד נבהלו, התייחסו אלינו כאילו חלינו בקורונה, נראה לי שבעיקר מתוך
חוסר הבנה.
אופק יגודה: אנשים מפחדים, שומעים שהייתי בבידוד וישר לוקחים
צעד אחורה. אותי זה מצחיק, כי עברו כבר קצת יותר משבועיים, כך שבטוח לא נדבקתי שם.
מה תרצו לקחת מהבידוד לחיי השגרה?
עומר גבע: את האפשרות לעצור קצת את החיים ולהישאר בבית.
אף-פעם לא לקחתי חופש לעצמי.
נועה דקל: לעבוד מהבית, להיות במצב שהסביבה לא דורשת ממך
כלום – שום מחויבות מקצועית או חברתית.
גלעד דקל: לא לעבוד.
אופק יגודה: לא בטוחה שיש לי יותר מידי מה לקחת מהבידוד
להמשך...
יתרון נחמד מהבידוד זה חופש מהעבודה.
על מה מצטערים?
עומר גבע: בעקרון אני מעדיף לא להצטער על דברים, אבל האמת
היא שהנסיעה לא הצדיקה את המחיר. יש לי שותף שהיה בכנס, ולא הייתי מוכרח להגיע
בעצמי. בגלל הבידוד הפסדתי משחקים של עידו, ולא הייתי עם נטע בניתוח שעבר. אלו
דברים שאני מצטער עליהם.
נועה דקל: לא מצטערים. שמחנו שהצלחנו לנסוע ולבלות בברלין
רגע לפני שקשה מאוד לצאת מהארץ.
גלעד דקל: הפסדנו את מסיבת פורים של המבוגרים בגבעת-עדה,
הילדים הפסידו פעילויות לפורים שהיו בבית-הספר.
אופק יגודה: לא מצטערת על הטיסה, היה לנו כיף מאוד וזה אפילו
שווה את השבוע בידוד.
כן מצטערת, ואפילו מאוד, על זה שלא הצבעתי. כשהגענו לקלפי של
מבודדי-הבית, היה שם בלאגן נוראי. אנשים חיכו כמעט שעתיים לפנינו ואפילו לא היו
קרובים לתור שלהם. כשהבנו שייקח זמן עד שבכלל נקבל מספר בשביל להיכנס לתור,
וויתרנו על הזכות (בעיקר כי שם היה לנו סיכוי טוב יותר להידבק).
מגיפת החצבת // מנו אלון
הקיבוץ בו עברנו, ילדי קבוצת "ערבה", את שנות
ילדותנו, היה מאוד קטן. גבולותיו היו מצד מערב - הכביש (כמו היום), מצד צפון - המוסד
שכלל חמישה בתים, ממזרח - מגרש הספורט והבריכה ומדרום - הקו הנמתח ממשק-החי ז''ל
ועד הנפחייה של היום. כל שטחו של הקיבוץ היה מגרש המשחקים שלנו. שיחקנו בשוטרים
וגנבים, הנדסאפ, גניבות דגל, מטמונים ועוד. כל הקיץ הלכנו יחפים מרבים לפצוע את
כפות רגלינו. ההרגשה שזכורה לי היתה של חופש ומרחב מאוד גדול. טיילנו אז הרבה
בשדות לכיוון גלעם ולחורשת מענית.
מובן שהכרנו את כל חברי הקיבוץ וילדיו. הוותיקים היו בשנות
ה-40 לחייהם והיו מעט מקרי מוות. כל אירוע של מוות, היה מלווה באבל כבד ונמשך
שבוע, בו לא היו מדליקים את מקלטי הרדיו בחדרי החברים.
כשהיינו בכיתה ב', חלה חבר קבוצתנו אברהם וילן בחצבת. מחלה
זו נחשבה מאוד מדבקת וכמו במקרה של הקורונה בימינו, הוכנסנו כל הקבוצה לבידוד,
בביתנו הוא ה"בית הוורוד". במשך שבועיים ימים שהינו בבית או בחצר הצמודה
אליו. אחר-הצהריים אחד ההורים היה אחראי להעסיק אותנו - לייבה אבא של תמי רייכל,
שהיה נהג המשאית של הקיבוץ, לקח אותנו לים; מנחם מגן הפרדסן הביא אותנו לפרדס שם
צלינו תפוחי-אדמה במדורה; וכך מדי ערב היה לנו בילוי עם אחד ההורים שהגיע תורו.
לי זכורה תקופה זו של הסגר, כבילוי אחד מתמשך.
בתחילת כיתה ג' התקבלנו לחברת-הילדים, לאחר שבוגרי החברה -
קבוצות "זית" ו"אשל" -ערכו הצבעה על כך. זכורני שרפי שפירא
ז''ל הצביע נגד קבלתו של שוקי סיטנר, כי הוא עשה פיפי על הרגל שלו.
אפשר להוסיף עוד-ועוד על ילדותנו בתקופה ההיא, אבל זה
בהזדמנות אחרת.
חדשות הקורונה
הודעת צח"י עין-שמר
הנחיות משרד-הבריאות בעניין הקורונה מתעדכנות על בסיס יומי.
חוסר הוודאות מהשפעת וירוס זה והפגיעה בשגרה שמגיעה איתו,
מקשה על כולם.
בשיתוף פעולה של צוות צח"י והנהלת קהילה, אנו מקבלים
החלטות בהתאם להנחיות של
משרד-הבריאות והכוונת אנשי המועצה האזורית מנשה, תוך בחינה
והתאמות אלינו כאן.
אנו מבקשים לפעול על-פי הנחיות משרד-הבריאות כלשונן. על כל
אחת ואחד לקחת אחריות, למען הבריאות של כולנו - "נזהרים ושומרים על כל קהילת
עין-שמר".
אנו כאן לסייע בכל מה שניתן.
מוזמנים להמשיך ולעקוב ישירות גם באתר של משרד-הבריאות:
https:
//govextra.gov.il/ministry-of-health/corona/corona-virus
הודעות צוות חירום מנשה
• נפעל לבצע חיטוי רציף באוטובוסים.
• נגביר את הניקיון וההיגיינה במערכות-החינוך.
• הורים ואורחים לא יורשו להיכנס לתחומי בתי-הספר, למעט מקרים חריגים.
• נערכים ללמידה מרחוק ולפעילויות לא פורמליות בישובים.
• אירועי המועצה בוטלו. מקומות בילוי יהיו תחת פיקוח, בכדי לוודא שהם פועלים
בהתאם להנחיות משרד-הבריאות.
• מערך החוגים של מרכז "רותם" יתקיים כסדרו.
• מלוא - ההסעות למלוא יהיו בנפרד מהסעות הילדים. לא תותר כניסה של מבקרים
למילוא.
• חדר הכושר ימשיך לפעול ותדירות הניקיון בו תגבר.
• במידה ויש חשש, אפילו קל, להמצאות הנגיף - יש להיכנס מידית לבידוד, לפנות
לבירור במוקדי החירום ולהודיע לגורמים המוסמכים בישוב.
• בכל שאלה בנושא הקורונה, ניתן לפנות למוקד משרד-הבריאות: *5400
• מוקד המועצה עומד לרשותכם 24/7 בטלפון: 04-6177300
משולחנות ההנהלה
ביום שני 16.3.2020, בשעה 20:00 במועדון-לחבר
שיחת קיבוץ מס' 3/20
סדר היום:
1. קבלה לחברות מותנית:
ליטל ורביב מורג – ראו ראיון להלן.
גל וניב לימן, אורנית וראובן ולנסי, דנית וערן ארגס, רויטל
ועידן שקדי – ראו ראיונות בעלון בשבוע הבא.
2. הצגת מצב קרנות מילואים - יו"ר הקרן עומר גבע
3. נציגי ציבור להנהלת חינוך - אורי תומר, שירי אפשטיין
הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 20.3.20 בשעה 9:00, עד יום ראשון 22.3.20 בשעה
13:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi
Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה ב-הנהלת-חשבונות אצל הגר צ'נסקי
ביום ראשון 22.3 בין השעות 9:00-13:00.
נעים להכיר –
משפחת מורג – ליטל ורביב
ליטל (46), בת עין-שמר, בתם הבכורה של טובה ויוסי בן-מיור,
מורה לחינוך-גופני, מחנכת ורכזת שכבת י"א ב"מבואות-עירון".
רביב (46), בן קיבוץ ברקאי, בנם הצעיר של מרים ולוי מורג
ובעיקר דוד אהוב של דור מורג, מנכ"ל חברת "פרופיט-אגרו" שמתמחה
בתכנון, ייצור והקמת פרויקטים חקלאיים של חממות בארץ ובעיקר בחו"ל.
ליטל ורביב הם הורים לשלוש בנות מקסימות:
נועה (18) - התחנכה בעין-שמר מגיל ינקות, בוגרת
"מבואות-עירון" וכיום מתנדבת בשנת-שרות בכפר הנוער רמת-הדסה.
עידן (15) - התחנכה בעין-שמר מגיל ינקות, מתחנכת
ב"מבואות-עירון" בכיתה ט'.
יעל (10) - לומדת בבית-ספר "רעות" בכיתה ד'
ומתחנכת במרכז הבוגר בעין-שמר.
מתגוררים בגן-השומרון ב-12 השנים האחרונות, ומעוניינים לבנות
את ביתם בקיבוץ עין-שמר, לצד המשפחה הגדולה.
ברוכים הבאים
בשעה טובה!
פותחים שבת
לפני שבוע דיבר אבישי גרוסמן על פרשת "תצווה" וחג
הפורים, וזהו סיכום דבריו:
הפרשה עוסקת בעיקרה בציווי להכנת בגדי קודש לאהרון ולבניו.
וכך כתוב: "ואתה תצווה את בני ישראל... ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך ולבניו,
לכבוד ולתפארת... ועשו את בגדי אהרון לקדשו ולכהנו לי". בגדי הכוהנים אמורים
להיות מפוארים כדי לפאר את תפקידם החשוב בעבודת הקודש.
וזהו גם הקישור המיוחד שבין פרשת "תצווה" לבין חג
הפורים: הבגדים.
פרשת "תצווה" וחג הפורים מפגישים אותנו עם בגדים
הנראים לכאורה שונים - בגדי כהונה מחד והתחפושות לפורים מאידך, אך לשניהם יש אותה
מטרה:
לעצב באמצעותם את התדמית הרצויה. בשניהם קיימת הכרה בכוחו
ובעוצמתו של הבגד.
ההנחה שבגדי הכוהנים המפוארים נועדו להדגיש את מעמדם, מעוררת
מספר שאלות: לדוגמא, תפקיד המלך או המלכה בממלכה הבריטית השתנה במהלך השנים
ללא-הכר, הם ירדו מגדולתם ותפקידיהם הצטמצמו מאוד, אבל בגדי המלוכה נשארו כשהיו
לפני מאות רבות בשנים. הפער בין הבגדים
המפוארים לבין הצטמצמות תפקיד המלוכה, גורם לעיתים קרובות לגיחוך על גבול הלעג.
אבל קיימת גם תופעה הפוכה: כאשר משתנה האידאל, משתנים גם
הרגלי הלבוש. המבוגרים שבינינו יכולים לזכור את השיר שחיבר שלונסקי, אותו נהגו
לשיר החלוצים: "קרועים אנו, בלויים אנו...". אלה היו ימים בהם
חברי-הקיבוץ היו מתגאים בנסיעה העירה בבגדי עבודה, לעיתים מטולאים, כדי להפגין את
היותם שייכים למעמד העובדים.
בארוחות-הערב, הזכורות לטוב, היו לעיתים קרובות עובדי השדה
והרפתנים, מגיעים לחדר-האוכל בבגדי עבודה. לא פעם המטרה הייתה שהחברים יתבוננו בהם
ויעריכו את מסירותם הגדולה לעבודת הכפיים, המביאה את הפרנסה העיקרית לקיבוץ. זה
היה ביטוי מובהק ולעיתים מוגזם, לדת העבודה בה האמינו חברי-הקיבוץ באמונה שלמה.
הניסיון ההיסטורי מלמד, שהבגדים אכן מעניקים ביטוי לאמונות
של קבוצות שונות. חשוב להבין, שלעיתים קרובות במהלך השנים השתנו האמונות, אלא
שהביטוי החיצוני לאמונות אלה, עדיין בא לידי ביטוי בסגנון הלבוש. פעמים רבות
הזיכרון והמסורת שהתגבשה במהלך השנים, חזקים ומשמעותיים יותר מאשר הרצון והדחף
לשנותם.
ובכל זאת, קורה שהשינוי באמונות ובאורחות חיים, כן גורם
לשינוי בסגנון הלבוש, לדוגמא: אנחנו כחברי-קיבוץ כבר לא מקדשים את בגדי העבודה,
אבל נמנעים מלענוב עניבות מפוארות. עובדה זו מהווה סימן חיצוני לתקופת המעבר
הרעיוני בו אנחנו נמצאים כבר זמן ארוך. אז לאן אנחנו הולכים מכאן?
תודה לאבישי על דרשתו עתירת הרעיונות ועמוקת השורש.
ענה ששון