יעל שפירא
27.7.1974-31.5.2020
בנם של עדה ואורי שפירא
אחיהם של נגה שורר ושביט שפירא
יהי זכרו ברוך
בננו, יעל, איננו
הוא נולד לפני 46 שנים. היה ילד יפה וחמוד, עירני ואהוב. הוא
גדל והיה לנער זריז
וספורטאי מצטיין. שיחק כדורגל בקיבוץ ובקבוצת כדורגל
בפרדס-חנה. לבקשתו רשמנו אותו
לחוג טניס בכרכור ואנו שומרים עד היום פיסלון שקיבל מהנהלת
החוג כשחקן מצטיין.
לרוע המזל לקה בגיל שמונה וחצי במחלה ארורה וחשוכת-מרפא -
סוכרת נעורים.
כבר בהתחלה אמרו לנו הרופאים שאפשר לחיות טוב והרבה שנים עם
המחלה, אך יש
להקפיד על זריקות אינסולין פעמיים ביום ולבדוק מדי יום את
רמת הסוכר, כדי לשמור על
איזון. עבור נער מתבגר זה עומס שקשה לעמוד בו. עזרנו לו
כמיטב יכולתנו ולפעמים עשינו
לו את בדיקות הדם בשנתו.
יעל לא אהב ללמוד בכיתה, אך ידע ללמוד בעצמו והיה לו כישרון
מיוחד לשפות. הוא דיבר
וכתב טוב, יחסית, באנגלית וזה עזר לו הרבה בהמשך חייו.
בנות נמשכו אליו וכך נקשר אל נערה מהונגריה. יחד נסעו
להונגריה ועד מהרה דיבר גם
הונגרית.
כשחזר לקיבוץ התמנה למקשר של קבוצת המתנדבים מדנמרק, ושוב
הפתיע כשבא אלינו עם
מתנדבת צעירה ויפה ובישר לנו שברצונו לנסוע איתה לדנמרק. והם
אמנם נסעו ואחרי זמן
קצר החליטו להתחתן. באנו להשתתף בחתונה, שהתקיימה בבית
העירייה בקופנהגן, והיא
הייתה קטנה וצנועה מאוד.
היה עליהם לחתום על טפסים מתאימים בנוכחות עורכת-דין, זה
הכול. אחר-כך יצאנו לרחבה הגדולה מחוץ לבניין העירייה, אשתו
הטרייה זרקה את זר
הפרחים לאחור, וזו שתפסה את הזר התברכה בכך שבקרוב תתחתן גם
היא. יעל פיזר גרגרי
אורז ולהקת יונים גדולה הקיפה אותנו.
כעבור שנה נולדה בתם הבכורה אמלי.
יעל מצא עבודה כמנהל סניף בחנות רהיטים גדולה של
"איקיאה", אך הלקוחות דרשו שישרת
אותם אדם דובר דנית, ויעל נכנס ללמוד באולפן את השפה. שוב
הוכיח את כישרונו בלימוד
שפות, כעבור זמן קצר הוקפץ לכיתה של מתקדמים וסיים את האולפן
כשהוא מדבר וכותב
דנית.
בהמשך עבד כיערן ביערות שבפרוורי העיר, אך לא הסתפק בכך
וחיפש עבודה בעלת אופי
סוציאלי. הוא התקבל לבית-ספר למקצועות סיעוד, ולמד טיפול
גריאטרי. כשסיים בהצלחה
התקבל לעבודה עם אנשים בגיל השלישי בשכונה בה חי, סובורג.
כעבור כארבע וחצי שנים נולדה בתו השנייה – ויקטוריה המכונה
ויקי.
אנו ליווינו אותם כל הזמן, ביקרנו בדנמרק מספר פעמים
והתרשמנו לטובה מחייהם כמשפחה,
אך כפי שקורה לפעמים, הם התגרשו והבנות נשארו אצל אימן טרינה.
אחרי מספר חודשים יעל נקשר לבחורה צעירה בשם מריה והתחתן
שנית. הם עברו לגור
בעיירה כפרית קטנה בשם גיזלינג. אשתו הצעירה עבדה כאחות
בבית-חולים ויעל התקבל
לעבודה כמטפל גריאטרי בעיר השכנה, הולבק. אמנם לא נולדו להם
ילדים, אבל הם גידלו
בבית הרבה חתולים יפים. יעל הוציא רישיון נהיגה והם קנו
מכונית ששימשה הרבה את יעל
לביקור אצל המטופלים ולטיולים. אנו ביקרנו אותם הרבה פעמים
והם באו לבקר אותנו בעין-
שמר, ודאגו גם להביא איתם את הבנות של יעל. וכך חיו חיים
יפים ונעימים מספר שנים.
ואז באה המכה.
יעל נסע ביום חורף בכביש מכוסה קרח, ובגלל שלא היה מורגל
בכך, החליק והתהפך. הוא
נפגע בצלעות והועבר לבית-חולים. הרופאים קבעו שיחלים עם
הזמן, אך לא כך היה. הסתבר
שהפגיעה הייתה גם בראש ובמערכת העצבים. תוך זמן קצר באו על
יעל כל הצרות הנוראיות
שהרופאים ב"בילינסון" ניבאו בשעתו - יעל התעוור,
לקה בנמק בכפות רגליו, הכליות נפגעו
והוא נזקק לדיאליזה. אשתו נטשה אותו, הוא נשאר לבד ועבר
לחיות בדירה בעיר הולבק.
בשלוש השנים האחרונות חי לבד והביקורים היחידים שקיבל היו של
האחיות במחלקת
הרווחה, שבאו פעמיים ביום לתת לו את הטיפול בדיאליזה. יעל
ואנחנו ראינו את חוסר
הרגישות וההתחשבות מצדן - יעל חי חודשים בלי להתרחץ, בלי
שיחליפו לו מצעים ובגדים
והגרוע מכל, בלי לדאוג לו לאוכל. בחודשים האחרונים יעל סבל
מאוד בעיקר מרעב, מאחר
שלא דאגו לו למצרכי מזון ואוכל. דרשנו שיתנו לו מלווה, שיבוא
ויעשה עבורו את כל מה
שאינו מסוגל לעשות לבד במצבו. הבטיחו לנו, אך לא קיימו ויעל
נשאר רעב. משקלו ירד
והגיע ל-32 קילו.
לפני כחודש וחצי ביקרנו אצלו והוא אמר שלא יחיה עוד הרבה
זמן. אנו יודעים שבעירייה
ידעו את מצבו, אך לא נקפו אצבע לעזור. בכל ביקור אצלו ניסינו
לעזור כמיטב יכולתנו
והרגשנו שיעל מכיר במאמצנו ומביע את אהבתו, אך ללא הועיל.
דנמרק ידועה כמדינה מתקדמת מבחינה סוציאלית. איננו רוצים
ואיננו יכולים לקבוע שזה לא
כך, אך מה שראינו, חשנו ושמענו בהולבק היה את ההפך - עובדים
ללא לב, שמתנהלים רק
לפי הנהלים בלי לראות את המטופל.
צר לנו מאוד על בננו האהוב ואיננו יכולים לסלוח על הטיפול
הבלתי מתחשב והרשלני שקיבל
בשנה האחרונה.
בעירייה אמרו לנו שאלו החוקים ולא יעזור דבר. אדם יכול למות מרעב מול
עיניהם, והם לא יעזרו כי זה לא הוגדר בתפקידם. לפני שנפרדנו
כדי לחזור הביתה, יעל
אמר: "אני מקנא בכלבים - להם נותנים מזון, מוציאים אותם
לאוויר הצח ומדי פעם הם
מקבלים ליטוף".
עדה ואורי שפירא
יעל,
היית לי בן-דוד אהוב – חייכן, שמח, אוהב ליהנות ולהתרועע.
היו לנו תחומי עניין משותפים ואהבה לספורט – שיחקנו הרבה
פינג-פונג, טניס, מטקות ופריזבי על שפת-הים. היית ספורטאי מעולה כמעט בכל ענף
ספורט, במיוחד בכדורגל. היתה לך זריזות יוצאת דופן, שליטה נהדרת בכדור וכישרון
לכבוש הרבה שערים יפים.
שנינו אהבנו והערצנו את מייקל ג'ורדן ואת קארי לואיס אגדת
האתלטיקה.
אהבת מאוד את להקות הרוק של שנות ה-90 – גאנז אנד רוזס, רד
הוט צ'ילי פפרס, מטאליקה, נירוונה, יו2 ועוד.
היתה בך רוח נעורים שובבה שאהבתי. ידעת ליצור סביבך אווירה
כיפית ומשוחררת, שהביאה שמחה ומצב-רוח טוב.
אזכור אותך תמיד – נער נצחי עם חיוך רחב, נמרץ, קליל וזורם,
אוהב את החיים ונהנה מהם.
אביעד שפירא
אין ספק שיעל לא היה "חבר" במובן
הקיבוצי-עין-שמריסטי הקלאסי של המילה, אבל הוא היה חבר שלי, שלנו בעצם. של כל מי
שרצה להתקרב אליו בילדות המשונה ההיא שלנו אז בשנות השבעים והשמונים. יעל היה נשמה
סוערת וחופשית. "מבצע סבתא" ו"אדמה משוגעת" בכפיפה אחת. הוא
סירב ללמוד, סירב לעבוד, אהב לברוח והצטיין בזה. צרצר בעולם של נמלים. לא בהכרח
עצלן - הוא לגמרי היה בעניין של לעשות משהו, ללכת לאנשהו, כל עוד זה הרגיש כאילו
יצא לו משהו מזה והמערכת לא מכתיבה את זה. מעגל שאי-אפשר היה לרבע. היו לו אהבה
וכישרון אמיתי מולד לספורט, להסתבך בצרות ולהקסים בני-אדם בחיוך שובב, אם אתה מסוג
בני-האדם שדברים כאלו עובדים עליהם. צ'ארמר אמיתי, שנותר מה שהבנות קראו 'ילד יפה'
עד יום מותו המוקדם. הוא נשם את החיים מהר ועד הסוף כמו סיגריה גנובה. בנעורים
ובשנות התשעים גילינו יחד ערכים ניאו-קיבוציים כמו נשים, סמים, אלכוהול, אנרכיה,
חופש ורוקנרול. הוא היה יותר אקסל רוז וקורט קוביין, אני יותר ג'יימס הטפילד ואדי
וודר. תרגישו חופשי לנחש מה זה אומר לגבי הבחירות שלנו בקטגוריות האחרות. לא הייתי
סומך עליו בחיים לעשות רוורס עם עגלה (לא בטוח שהיינו רואים את העגלה שוב, תלוי מה
היה עליה) אבל הוא ידע לעשות את הטריק הזה עם המשקפיים שעבד על המתנדבות עוד לפני
"קרמבו". וחוץ מזה היי, מישהו היה צריך "לגמור כמו מוטי בננה
בציריך".
"מה זה לעזאזל הדבר, הזה, עבודה? תסביר
לי" (אלוהים ללואי סי קיי).
דור אדליסט בשם קבוצת "שיבולים"
מאמר מערכת
כבר כמעט שנתיים שהפרויקט הזה מתגלגל בעין-שמר.
תחילתו ברעיון של אבישי גרוסמן, משם התגלגל לידיה של עדה
גבע, נידון במספר פגישות רבות משתתפים, הופץ בעלון, עבר לטיפולו של מנו אלון,
וממנו לעיבודה של רקפת זהר, עבר גם במועצה האזורית... וכל הזמן הזה קשה היה להחליט
מהו התוצר הנכון ביותר לכוון אליו בעת הזאת, אך לא היה ספק ברצון להעלות את הדברים
על הכתב וליצור מאגר של מסלולי טיול, בתוך עין שמר ובסביבתה, שבהם ניתן יהיה ללכת
בין נקודות מעניינות מחיי הקיבוץ.
ספר טיולי עין-שמר, או כל שם אחר שתרצו – עדיין לא זכה
להתגשם במלואו, אך לכבוד חג הקיבוץ שצוין בשבוע שעבר, מובא בעלון השבוע מסלול אחד
מתוכו – מסלול הביטחון. הוא מבוסס ברובו על דברים שהעלה מנו אלון וערכה רקפת זהר.
עודדה והפיקה – עדה גבע.
מסלול עצים וצמחים בעין-שמר כבר מוכן ויפורסם בשבוע הבא,
ובהמשך מתוכננים גם מסלול אמנות, מסלול ילדות, מסלול ספורט ועוד.
אם הסיפורים הללו מזכירים לכם סיפורים נוספים, בנושא ביטחון
או בכל נושא אחר, אם אתם מכירים גרסה אחרת או נתונים אחרים – אנא פנו לאחד
מהמעורבים בפרויקט. מצפים לסיפורים ונשמח לקבלם בכתב או בעל-פה.
סיגל דקל
טיולי עין-שמר
ביטחון –- מסלול ביישוב
מאז הקמת הקיבוץ ליוותה אותו השאלה הביטחונית.
במסלול הביטחון נעבור על פני תקופות שונות, משלטון המנדט
הבריטי, דרך מלחמת העצמאות ועד ימינו אלה.
החצר הישנה
מראשית המאה ועד תקופה זו, נהגה בישובים היהודיים תפיסה
ביטחונית הגנתית: כל ישוב צריך להקיף את עצמו בגדר או חומה ולשמור על עצמו באמצעות
הנשק שברשותו. עין-שמר קם מלכתחילה בתוך חצר מוקפת חומה. מרבית בתי הקיבוץ היו
בתוך מה שאנו קוראים היום "החצר הישנה", וזה הקל על הגנתו. לאורך החומה
פטרלו שומרים, שבתקופות מתוחות מספרם הגיע עד 20 חברים.
בשנים 1936 – 1939 פרץ בארץ המרד הערבי
("המאורעות"), שהגביר את המתח הביטחוני ותפיסת הביטחון הפכה אקטיבית
יותר. קיבוץ עין-שמר היה "החזית המזרחית" של הישובים היהודיים באזור:
ממערב לו שכן מושב גן-השומרון שנוסד בשנת 1933, ומדרום, מזרח וצפון היה מוקף
במאהלים של בדואים טורקמניים.
ב-28 באוגוסט שנת 1938, בשיא המאורעות, הותקף הקיבוץ על ידי
חוליית לוחמים ערבים. מרבית החברים היו מכונסים בחדר-האוכל (היום תצוגת המוזיאון)
והאזינו לשידור חדשות היום ברדיו היחיד שהיה אז בקיבוץ. התוקפים הרגו את שני
השומרים - דב הנדל ודוד שניידר, והשליכו רימון-יד (שלא התפוצץ) לתוך חדר-האוכל.
בית התרבות (המועדון-לחבר) שנבנה בתחילת שנות הארבעים, הוקדש
לזכרם של דב ודוד.
על התקפת הנגד שהתארגנה בעקבות זאת, תוכלו לקרוא בפרק
"גבעות מענית" שבסיור הרחב יותר.
הנוקטה והסליקים
בתקופת המנדט הבריטי, חל איסור מוחלט להחזיק בנשק לא חוקי
("בלתי לגאלי"). מחסן הנשק "הרשמי" של הקיבוץ, היה ממוקם בחדר
מתחת למדרגות בית-האבן וכונה "הנוקטה". בתקופת המנדט הוחזק שם הנשק
החוקי, שסופק על ידי המשטרה הבריטית לכיתת הנוטרים של הקיבוץ, שהיו מעין שוטרים
אזרחיים. בשנים שאחרי מלחמת העצמאות, אוחסן שם הנשק שקיבל הקיבוץ מצה"ל,
לצרכי הגנה על המקום במקרה חירום.
הנשק שניתן על-ידי משטרת המנדט, היה בכמויות קטנות ולא ענה
על צרכי הביטחון של הישובים. את הנשק הבלתי-חוקי, שרכשו בעצמם או קיבלו מארגון
"ההגנה", שמרו החברים ב"סליקים" – מחבואים שנחפרו ברחבי
הקיבוץ ומעליהם נבנתה תקרה שכללה אמצעי טשטוש נגד כלבי המשטרה ונגד מגלי המתכות
איתם עבדו החיילים האנגלים.
גם לאחר קום המדינה נשמרו הסליקים ותכולתם בסודי-סודות,
והנשק לא הועבר למדינה. עשרות שנים לאחר מכן התברר שראשי הקיבוץ הארצי הורו לכמה
מהקיבוצים לשמור נשק למקרה שתפרוץ מהפכה קומוניסטית במדינת-ישראל.
מקומם של הסליקים היה ידוע למספר קטן של חברי-קיבוץ, וגם
היום איננו יודעים על כולם.
סליק אחד היה בצריף של רבקה גורפיין ועזרי אוכמני בחצר
הישנה. בספרה "טעם של בחירה", מספרת רבקה על כך שמידי פעם בחוזרה
מהעבודה אל חדרה הקטן בצריף, הרגישה שמשהו משונה קורה בחדר בהיעדרה. רק לאחר זמן
רב נודע לה שבחדרה מתחת לרצפה היה סליק, שמדי פעם היה האחראי על הנשק של הקיבוץ
פותח אותו ומנקה את הרובים והאקדחים שהיו בתוכו.
סליק נוסף היה באורוות הקיבוץ (כיום – מבנה הכולבו) והוא
התקיים עד שנות השישים של המאה הקודמת. באחד הימים פנה זאב שטיין, שהיה איש
הסליקים של הקיבוץ בשנים ההן, לאבנר ארבל ובאופן סודי ביותר ביקש אותו שיעזור לו
להעביר את הנשק מהאורווה שהסבו אותה לכולבו למקום סודי אחר (שאסור לנו לגלות!).
סליקים נוספים היו בפרדס ד' (היום נמצא שם פארק הרכבת), ברפת
א' (היום זהו מבנה מיניפלסט הישן) ובבתי-הילדים – בבית-הוורוד הוחבא הנשק בחלל הגג
שמעל המקלחת, ובגן "זית" שגבל בחצר-הישנה הוחבא הנשק בארון הממתקים.
בנוסף לסליקים היו בעין-שמר שני בתי מלאכה לייצור רימוני-יד.
אלה היו חלק מרשת חשאית לייצור כלי-נשק ותחמושת, שפרס ארגון "ההגנה"
בישובים רבים בארץ. רק שותפי סוד מעטים בקיבוץ ידעו על קיומם של בתי-המלאכה, האחד
בסככת עצי-הפרי במקום בו נמצא היום מגרש-החנייה של מפעל-הגומי, והשני בסככת הכרם במקום
בו נמצא היום מוסד "מבואות-עירון".
העמדות
החל משנות השלושים, עם פרוץ המאורעות, נבנו בעין-שמר עמדות
הגנה מסביב לקיבוץ. ה"עמדות" היו מבני-עץ בני שתי קומות ובקומה העליונה
היו חרכי ירי למצבי קרב. בדגם הזה נבנו שלוש עמדות. עמדה אחת נבנתה על הגדר, מול
גן-השומרון, ונמצאת שם עד היום. שתי עמדות נוספות נבנו על גג הבית הוורוד ועל גג
רפת א'. לאחר מלחמת השחרור כבר לא היה
צורך בעמדות, והן הפכו למגורים לבנים הראשונים שחזרו לקיבוץ אחרי השירות הצבאי (כל
"קומה" בערך 5 מ"ר!).
בית הביטחון (כיום חדרי החיילים ליד המועדון-לחבר) נבנה בסוף
שנות השלושים על-ידי קבוצת הבניין של חברי-הקיבוץ. הבית בן שתי קומות ובו חדרי
מגורים עבור חברי-הקיבוץ (עד בנייתו גרו החברים באוהלים או בצריפים). גג הבניין
הוקף בקירות עם אשנבי ירי, ובמרכזו נבנה מגדל ברזל בגובה כ-10 מטר. על המגדל הוצב
זרקור רב עוצמה, שהאיר כל לילה את סביבות הקיבוץ והיווה גורם מרתיע לגורמים עוינים.
בית אלימלך
בית אלימלך (כיום הארכיון) נבנה על-ידי קבוצת הבניין של
הקיבוץ, לזכרו של אלימלך שטרקמן חבר הקיבוץ, שנפל בשנת 1945. היה זה בתקופת העלייה
הבלתי לגאלית: אוניות עם פליטים יהודים שורדי השואה הפליגו לארץ-ישראל, למרות
האיסור שהטילה על כך ממשלת המנדט הבריטי. האוניות עגנו בחשאי וחוליות של
הפלמ"ח הבריחו את המעפילים לקיבוצים, משם פוזרו לאחר מכן ברחבי הארץ.
בגבעת-אולגה הציבו הבריטים רדאר שתפקידו היה לאתר ספינות מתקרבות.
בימי החנוכה של שנת 45', חיבלה חוליה של הפלמ"ח ברדאר,
ונמלטה לקיבוץ גבעת-חיים. הבריטים רדפו אחרי החוליה וצרו על הקיבוץ, בעוד מתנדבים
מכל האזור באים לעזרת הנצורים. בקרב נהרג אלימלך, אביהן של עדה גבע ושלומית תומר.
בשנות החמישים שימש הבית כמעבדה של המוסד-החינוכי, בהמשך
עברה אליו ספריית הקיבוץ והיום שוכן בו הארכיון.
פינת הפלמ"ח (ליד מגרש הספורט)
בשנת 1941 הוקם הפלמ"ח – הכוח הצבאי של ארגון
"ההגנה". על כל קיבוץ הוטל לגייס מספר לוחמים בהתאם למספר חבריו.
מעין-שמר התגייסו לפלמ"ח חמישה: יהודית בלוך, איסר ספקטור, אבא שטיין, ניומקה
בן-אשר וזליג בן-משה.
בשנת 1943 השתנתה הגישה: במקום לגייס חברי-קיבוץ מבוגרים,
הוחלט כי כל קבוצות הבוגרים של תנועות-הנוער החלוציות יתגייסו לפלמ"ח במסגרת
"הכשרות". זה היה מעין גיוס חובה בימים שלא הייתה מדינה ולא צה"ל,
והוא חל רק על תנועות-הנוער. חברי ההכשרות התגוררו בקיבוצים באוהלים, וחילקו את
זמנם בין עבודה בקיבוץ לבין אימונים צבאיים – שלושה ימים לכל פעילות. עין-שמר קיבל
הכשרה של בוגרי חברת-נוער מקיבוץ עין-השופט ששהו פה כשנתיים. ביניהם היתה גם פנינה
דגן, שבסופו של דבר התחתנה עם ברטיקו והפכה לחברת עין-שמר. במלחמת השחרור הצטרפו חברי
ההכשרה לחטיבת "הראל" ולחמו בקרבות בהרי ירושלים, שם איבדו חמישה
מחבריהם. לאחר מכן עלתה ההכשרה למשלט באזור דרך בורמה ויסדה את קיבוץ הראל.
שני חברי-קיבוץ נוספים התנדבו לפלמ"ח בשנת 1946 ללא
אישור הקיבוץ, מה שגרר את הפסקת חברותם על-ידי הקיבוץ. היו אלה בוגרי ההשלמה
היוגוסלבית, דדו (דוד) אלעזר, לימים רמטכ"ל צה"ל, וישראל בן-שלמה
(שטרק). שניהם לחמו בגזרות הקשות ביותר של המלחמה: דדו התחיל את המלחמה כמפקד
מחלקה בגדוד הרביעי של "הראל" וסיים אותה כמפקד הגדוד. ישראל בן שלמה
(שטרק) היה מפקד כיתה בגדוד הראשון של חטיבת "יפתח", אשר לחם בגליל
ובהמשך באזור לוד-רמלה, שם גם נהרג. בשנות החמישים הקים הקיבוץ פינת זיכרון לישראל
וללוחמי הפלמ"ח ליד מגרש הספורט.
כחצי-שנה אחרי קום המדינה פורק הפלמ"ח על-ידי דוד
בן-גוריון, ראש-הממשלה. רבים ממפקדי הפלמ"ח היו חברי קיבוצים וחברי מפ"ם
– האופוזיציה השמאלית למפא"י ששלטה בממשלה. בן-גוריון שראה חשיבות בצבא
מאוחד, מקצועי ונאמן, פיזר את הפלמ"ח, שלח רבים ממפקדיו הביתה ואחרים נשארו
והשתלבו בצה"ל הצעיר.
הכלא של הלל קוק
בשנות המנדט פעל בארץ האצ"ל – ארגון צבאי עצמאי של
תנועת "החירות", שפעל נגד האנגלים ולא היה כפוף למוסדות היישוב. לאחר
קום המדינה הוחלט על פירוק הארגון והשתלבותו בצה"ל, אולם אז הגיעה לארץ
הספינה "אלטלנה", ועל סיפונה ציוד צבאי רב שנרכש על ידי האצ"ל,
והארגון דרש שחלקו יועבר אליו ולא לצבא. המחלוקת הסלימה ובסופו של דבר לכדו כוחות
צה"ל את הספינה בקרב שגבה חיים משני הצדדים. האירוע העלה שאלות קשות על
הנחיצות בצבא מאוחד, חובת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים.
בעקבות הפרשה נעצרו עשרות חברי אצ"ל וחברי תנועת
"החירות" ופוזרו בקיבוצים, על מנת שלא ייוודע מקום הימצאם. אחד מהם היה
הלל קוק, שהובא למעצר בעין-שמר. "תא המעצר" היה הדירה של לוציה (איפה
שהיה חדר הקוסמטיקה של יהודית לביא, ליד הדירה של מירב חופי) והתנאים היו
ידידותיים למדי, שכן ה"עציר" ביקש מה"סוהרת" שתביא לו ספר
מהספרייה. שנים לאחר מכן סיפר הלל קוק כיצד נודע לו סוד מקום כלאו: הסוהרת (שגם
אחרי חמישים שנה מצא לנכון לציין את רגליה היפות) לא שמה לב שעל הספר שהביאה לו
הייתה חותמת של ספריית עין-שמר...
כמה חודשים אחרי פירוק האצ"ל, פורק גם הפלמ"ח.
מתברר שבן-גוריון חשש לא רק מאופוזיציה צבאית מימין, אלא גם מהתארגנות צבאית
משמאל. האם צדק? ראו בפרק על הסליקים.
ביטחון - מסלול באזור
שער הקיבוץ
השער הדרומי הוא היום השער הראשי של הקיבוץ, אבל פעם היה
מעין "שער אחורי" המוביל לשדות הקיבוץ.
לפני מלחמת העצמאות, היה זה תפקידו של שומר השדות לצאת מדי
ערב מן השער, רכוב על הסוס חץ ולצידו רץ הכלב הייק, ולהסתובב עד עלות הבוקר בשדות
הקיבוץ, כדי לוודא שאיש לא מנסה להצית בהם אש או לעלות עליהם עם עדרי מרעה.
בין החברים ששמרו בשדות היו יצחק שמי, לוי אדיב, בנק שפירא,
משה מור, קורט הרץ וליקו משיח. בעיני ילדיי הקיבוץ, היו השומרים, חץ והייק מעין
גיבורי-על שעלילותיהם מסופרות מפה לאוזן מסביב למדורה... אבל צריך להודות שרוב
האויבים שהביסו השומרים שלנו, היו נערים צעירים מכפרי הסביבה. פעם בנק שפירא תפס
נער ערבי מנסה להצית שדה חיטה של הקיבוץ. הוא הביא את הנער למשטרה, שם התברר שהוא
בנו של פארס חמדן, בעל אדמות עשיר מנכבדי בקה אל גרביה. השוטר סטר לנער בחוזקה
ושלח אותו לכפרו. לימים, עם יסוד המדינה, היה פארס חמדן הנ"ל חבר-כנסת במשך
כמה קדנציות מטעם מפא"י.
פעם אחרת היה זה קורט הרץ שתפס נער ממנשיה – כפר ערבי ששכן
על גבעה, במקום בו נמצא היום מאגר המים. כשראה קורט את הנער עולה עם עדרו על שדה
של הקיבוץ, הוא הניף עליו קורבץ (מגלב) וגירש אותו ואת העדר. עברו עשרות שנים,
קורט הזקן אושפז בבית-דורות של הקיבוץ, ומי שטיפל בו היה נכדו של אותו נער...
ופעם אחת יצאו מן השער שני ילדים מ"גן-עמליה": נדי
מילשטיין ומנו אלון. לשני הילדים היתה מטרה - להגיע לגן-הירק של הקיבוץ ליד
בתי-לובזובסקי, שם עבד אברהם מילשטיין, אבא של נדי. לצאת מהגן ולהסתובב בקיבוץ היה
מנהג די מקובל, אבל לצאת מהשער לשדות? זו כבר היתה הרפתקה של ממש. השניים התקדמו
בדרכם, עברו את בניין "מקורות" ועלו על הכביש לכיוון שער-מנשה. הימים
ימי מלחמת השחרור והכביש כמעט ריק מאדם. לפתע עצר לידם אמבולנס צבאי. כששמע לאן
מועדות פניהם, הציע להם טרמפ, אבל במקום לבתי-לובזובסקי, לקח אותם הישר לקיבוץ,
לידיהם המופתעות של החברים העומדים בשער.
השדה מול השער
באחד מימי מלחמת השחרור, נפרשה סוללת תותחים בשדה מול שער
הקיבוץ. לילדי הקיבוץ זו היתה אטרקציה, למרות שהיו אלה תותחים קטנים על גלגלי עץ.
הנשק היחידי שהכירו עד אז היו אקדחים ורובים. לאחר כמה ימים עברה הסוללה לאתר אחר
מדרום לעין-שמר. הסיבה להעברה לא ברורה, אבל בקיבוץ מענית הסבירו, שהייתה זו יוזמה
של חברי הקיבוץ, שנועדה למנוע מהתותחים לירות מעל בתי-הקיבוץ. כשהצטרפו ילדי מענית
למוסד "מבואות-עירון" בשנות החמישים, היה הנושא עולה במטרה להקניט את
ילדי עין-שמר על פחדנות הוריהם.
שכונת החממה
בתקופת מלחמת השחרור נחפרו בקיבוץ תעלות מגן ומקלטים, כמעט
אך ורק בעבודת ידיים, שכן מכונות חפירה לא היו אז בקיבוצים. "מקלט" כזה
היה למעשה בור באדמה, מעליו יריעות פח ועליהן שקים ממולאים בחול. התעלות היו מעין
שבילים חפורים, ללא כיסוי.
בוקר אחד נשמעה אזעקה ובשמי הקיבוץ הופיע מטוס אויב. כל מי
שיכול היה, רץ לתעלה או למקלט. אדם זרטל, שהיה אז בן 11, לא רץ למקלט אלא לתעלה
פתוחה, כדי שיוכל לראות מה קורה. המטוס הטיל שתי פצצות, האחת במקום בו נמצא כיום
בית-הספר "גוונים" והשנייה ב"פרדס שנטל" (היום שכונת החממה).
קול הפיצוץ היה חזק מאוד, אבל פרט לטיח שנפל מהתקרה בכמה בתים בקיבוץ לא היו
נזקים. גיבור היום היה אדם: רסיס די גדול נפל לידו בתוך התעלה, והוא הביא אותו
לבית של קבוצת "תומר". יחד עם ילדי קבוצתו - רן חדוותי וינאי שנפלד,
הקימו השלושה "חיל מצב", שנהג להסתובב בקיבוץ, חבושי קסדות ורובים מעץ
על כתפיהם.
שדה התעופה
בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, הקים הצבא הבריטי
שדה-תעופה גדול בשטח שמדרום לקיבוץ. חברת "סולל בונה" קיבלה את הפרויקט
וגייסה טרקטורים לבצע את העבודה, ביניהם גם טרקטורים מעין-שמר. על אחד מהטרקטורים
עבדה סוניה מגן (מלצר), ומשימתה הייתה הכשרת השטח עם סקרייפר.
את הנהיגה בטרקטור – מלאכה שבדרך כלל בוצעה על-ידי הגברים –
למדה סוניה עם עוד כמה עשרות חברות-קיבוצים, במסגרת קורס שארגנו התנועות הקיבוציות
על רקע גיוסם של גברים רבים ללחימה.
בני-הקיבוץ גילו עניין רב במטוסים שנחתו והמריאו בשדה-התעופה
וחבורה של ילדים הצליחה לחדור דרך הגדר שהקיפה אותו. אחד הילדים היה גדעון, בנה של
סוניה, שהיה
אז כבן שמונה. הילדים הגיעו לאחד המטוסים על המסלול ולהפתעתם
הוזמנו על ידי חייל שהיה במקום להיכנס לתוך המטוס ולראות כיצד הוא מפעיל מכשירים
חשמליים שונים בתוכו. גדעון מספר שזה היה הרגע בו ניצת בו העניין בתעופה, שהוביל
אותו בהמשך למסלול צבאי כטייס בחיל-האוויר.
שדה התעופה היה פעיל מאוד בזמן המלחמה, ומטוסים יצאו ממנו
להפציץ את מתקני הפקת הנפט ליד העיר פלויישטי ברומניה, ששימשו מקור דלק חיוני לצבא
גרמניה הנאצית. בימי החורף היה בוץ טובעני סביב למסלולים ומדי פעם המטוסים פספסו
את המסלול ושקעו בבוץ. אז הזעיקו טרקטור מעין-שמר לגרור את המטוס בחזרה למסלול.
האם היתה זו סוניה שחילצה את המטוסים? על כך אין לנו עדויות.
גבעות מענית
הגבול המדיני הקרוב ביותר לעין-שמר, נמצא מדרום-מזרח למענית.
לפי קווי שביתת הנשק – זה הגבול בין ישראל לבין ירדן. כיום זהו "הקו
הירוק" העובר בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית.
בעשור הראשון לקיומו של הקיבוץ, היתה התפיסה הביטחונית
בעין-שמר ובכלל הישוב היהודי, מבוססת על הגנה. הישובים הקיפו עצמם בגדר או חומה
והגנו על עצמם באמצעות שומרים. בשנת 1938 חל מהפך בשיטות הפעולה של ארגון
"ההגנה" בכל הארץ. השלב החדש נקרא "היציאה מהגדר" והוא
התאפיין ביוזמה ותעוזה, ששיאן היה הקמת יישובי "חומה ומגדל" ברחבי הארץ.
ארגון "ההגנה" הפך את חניתה, אחד מיישובי "חומה ומגדל", למרכז
של קורסים לחברי הארגון מכל הארץ, וביניהם גם יוסף אשכולי, חבר עין-שמר. בקורסים
אלה נלמדו שיטות פעולה מבית מדרשם של אורד וינגייט ויצחק שדה.
לאחר ההתקפה על חדר-האוכל של עין-שמר, שבה נהרגו שני חברים,
הגיע יוסף אשכולי מחניתה, ואירגן את החברים ל"פעולת תגמול". קבוצה של
עשרה חברים חמושה ברובים, יצאה באמצע היום לסיור אלים באדמות "הבדוס" –
עליהן יקום ארבע שנים מאוחר יותר קיבוץ מענית.
בתקופת מלחמת העצמאות, פיקד על האזור מטעם ארגון
"ההגנה" יצחק שמי, חבר עין-שמר. האזור היה רגוע למדי, שכן הלגיון הירדני
היה עסוק בגזרת ירושלים ולטרון. יום קיץ אחד התקדמו לכיוון עין-שמר יחידות של צבא
עיראק שישבו באזור ג'נין. מספר
מחלקות של כוח מגן תפסו משלטים בגבעות ליד מענית ובגבעה עליה
נמצא היום קיבוץ ברקאי. מחלקה של שלוש כיתות מהקיבוצים עין-שמר, גן-שמואל ומשמרות,
קיבלה פקודה ממפקדת הגדוד, להתמקם על גבעה דרום-מזרחית למענית. שנים לאחר האירוע
סיפרו החברים כי לא נאמר להם שום דבר על מטרת הפעולה ועל האויב בסביבה. כשהגיעו
למקום קיבלה כל כיתה את הגזרה שלה והאנשים פרשו שמיכות ושכבו לנוח בלי להציב צופה
לכיוון האויב. אחד האנשים שם לפתע לב, שעשרות חיילי אויב מטפסים על הגבעה. מישהו
צעק לסגת, והחלה בריחה מבוהלת למענית. אחד מחברי משמרות נפגע ונהרג. אלי רוטמן
נפגע, פונה למענית ומשם לבית-החולים בחדרה. חבר נוסף פספס בבריחתו את מענית והגיע
כל עוד רוחו בו לעין-שמר. אגדת המקום מספרת שעם הגעתו קרא לחברים לברוח מהקיבוץ,
כי העירקים על הגדרות.
לוח מודעות
המלצות לגבי בריכות פרטיות
• השגיחו באופן מתמיד 'רצוף וצמוד על ילדים הנמצאים בקרבת בריכת המים.
• וודאו כי קיים גידור בגובה של 1.10 מ' לפחות מסביב לבריכה, לרבות שער/דלת
נעולים או כיסוי קשיח ידני/חשמלי שייסגר בכל עת שהבריכה אינה בשימוש.
• יש לגדר את השטח שמסביב לבריכה, את האזורים בהם מותקנות מערכות ההפעלה של
הבריכה ואת מקום אחסון חומרי הניקוי והחיטוי, באופן כזה שימנע כניסה לא מבוקרת של
בני-אדם ובפרט של ילדים.
• בבריכות עיליות הרחיקו את סולם הכניסה לבריכה מדופן הבריכה בכל עת שזו
אינה בשימוש.
• מנעו החלקה על ידי חיפוי המשטח סביב בריכת המים.
• סגרו באמצעות מנעול או התקן נעילה אחר את פתחי השאיבה של המים.
עדכון גלאי העשן
לאחר בדיקה מעמיקה, התברר כי גלאי-העשן המוצעים מופעלים
באמצעות סוללה, והדבר מסוכן כי סוללות מטבען מתרוקנות ללא התרעה ואז הגלאי אינו
פועל בשעת חירום.
גלאי-עשן אמינים יותר כרוכים בעלות כספית גבוהה, ולכן החלטנו
לא להיכנס לפרויקט.
רבקה שדה
חלוקת עיתונים
העיתונים מגיעים רק אחרי השעה 8:00 בבוקר. היערכו בהתאם.
ביום חמישי 11.6 מיכה שוורץ לא יעבוד.
מהכולבו
הכולבו התחדש בספק של ירקות ופירות.
הסחורה טרייה מידי יום, האיכות מעולה והמחירים מצוינים.
החברים מוזמנים לבוא ולהתנסות בעצמם.
אל תחמיצו.
וגם – "תנובה" במבצע שווה
מחדר-האוכל
תזכורת לשעות הפתיחה בחדר-האוכל
ימים א'-ה' בצהריים 11:30-14:00
יום ו' בצהריים 11:30-12:30, בערב 18:15-20:00
נא לא לשכוח מסכות.
מהטלוויזיה
למי שעדיין לא יודע... אני אחראי על שידורי הטלוויזיה בקיבוץ.
כל מי שיש לו בעיה בקליטת השידורים, מוזמן לפנות אלי ולא
ל"הוט", כי התשתית בקיבוץ באחריותנו.
אני מטפל בשינוי מסלולי הערוצים, כנראה החל מהחודש הבא, כך
שיהיו יותר ערוצים ובמחיר זול יותר. בהקדם נפרסם בעלון את מגוון הערוצים וחלוקתם
לפי מסלולים.
יש למה לחכות, יגאל כץ
פנייה // עינת תומר
לפני זמן מה פורסמו בעלון תוצאות סקר שביעות-רצון מהענפים
השונים, אך תוצאות הסקר לגבי הנהלת-חשבונות לא פורסמו. אבקש שיפורסמו.
מענה // שרית אלימלך מש"א
מעט אחרי שהופץ שאלון הסקר לחברים, התברר כי יש תקלה בשאלון
בנוגע להנהלת-החשבונות. התקלה תוקנה והופץ שאלון מעודכן.
כשהתקבלו נתוני הסקר, התברר כי מעט מאוד חברים ענו על השאלון
בנוגע להנהלת-החשבונות. כמו כן, באותה תקופה היו בהנהלת-חשבונות שינויים רבים
ותחלופת עובדים גדולה.
משתי סיבות אלו, החלטנו לא להתייחס לתוצאות הסקר, ולערוך סקר
חדש כאשר הענף והצוות יתייצבו.
לשאלה של עידו ספקטור,
תשובתה של אירית פואה -
היינו שמחים לחזור לשגרת החיים הרגילה, אך אנו עדיין בשגרת
קורונה - "שיגרונה". לכן עלינו להמשיך לפעול לפי הנחיות המדינה ולשמור
על עצמנו ועל הסובבים אותנו, ובמיוחד על החברים המבוגרים. בהתאם לכך יוחזרו הפעילויות
השונות באופן מדורג ומדוד:
בריכת השחייה – מתוכננת להיפתח במגבלות בתאריך 15.6, לא
יתאפשר לאורחים להיכנס, שעות הפתיחה יפורסמו בהמשך. בינתיים מתבצעות עבודות אחזקה
בסיסיות.
נהג-בית - עדיין אין שינוי בהנחיות משרד-הבריאות לגבי הסעת
נוסעים, ושירותי רכבת
ישראל עדיין לא פועלים. לכן בשלב זה אין מועד ידוע לחזרת
פעילות זו. חברים מבוגרים הזקוקים לעזרה בנסיעות לקופת-חולים, מוזמנים לפנות לשמחה
אלון או לרבקה שדה.
חינוך - נערכים לקראת החופש הגדול בפעילויות מגוונות ומהנות,
אבל במסגרת המגבלות בעיקר בהסעות.
חדר-כושר – משרד-הבריאות אישר את פתיחתם של חדרי הכושר,
בתנאי שנמצא מדריך בזמן הפעילות. משום שאיננו עומדים בתנאי, ובגלל שבעבר היו מקרים
של אי-הקפדה על הכללים מצד חלק מהמשתמשים - בשלב זה אין מועד לפתיחת חדר הכושר.
באחת מישיבות הנהלת קהילה הקרובות, יובא הנושא לדיון.