מאמר מערכת
על משקל הפוסט של חנוך דאום הבוקר: "בני ברוכים הגיע לאיחוד וכולם
מתעסקים לי בקורונה" (מדובר על "הישרדות" למי שמעדיף לא לצפות
בזבל), אפשר לומר על העלון: המדינה על סף אנרכיה ואנחנו מתעסקים בנוסטלגיה. ואף על
פי כן:
בחג הקיבוץ האחרון התחלנו לפרסם בעלון מסלולי טיול בעין-שמר, מתוך ספר
טיולים בהתהוות שאולי ייצא לאור יום אחד.
בתחילת יוני פורסם המסלול הראשון - מסלול הביטחון, המבוסס ברובו על דברים
שהעלה מנו אלון וערכה רקפת זהר. עודדה והפיקה – עדה גבע.
בעקבות הפרסום שלחה רחל ווילאמס תוספת משעשעת, מהימים שווילי התקין בקיבוץ
את רשת הכבלים.
בעלון שיצא שבוע לאחר מכן, פורסם המסלול השני – טיול עצים וצמחים.
את הסיפורים במסלול זה סיפרו: מנו אלון, חנה דנון, אלישע שמרי, אורי
אשכולי, שלומית תומר, סיגל דקל, יהודה ריפתין, עטר שנפלד, רונן מרקם ויוסי בן
מיור. כתבה עדה גבע, ערכה רקפת זהר.
בעקבות הפרסום הוסיף עודי דגאי מספר דיוקים, ואורי שפירא הביא את כל האמת
על פרדס ד'.
ועתה, לאחר הפסקה בפרסום, שבה הוקדשו העלונים למסיימי בית-הספר, אנחנו
חוזרים עם המסלול השלישי – מסלול בחיי יומיום.
המסלול מבוסס על דברים שסיפר מנו אלון שבלעדיו שום דבר מכל זה לא היה
אפשרי, ועל כתבים של רפי שפירא. כתבה וערכה סיגל דקל, העירו והאירו עדה גבע, מנו
אלון ורקפת זהר.
תודה גדולה לעובדות הארכיון – שלומית דקל ותמי מור ולאמיר תומר על התמונות.
גם הפעם נשמח אם הסיפורים יזכירו לכם סיפורים נוספים בכל נושא מחיי
הקיבוץ, גרסאות אחרות או נתונים אחרים ותסכימו לשתף אותנו בהם.
סיגל דקל
טיולי עין-שמר
מסלול בחיי יומיום
באביב של שנת 1958 חגגה מדינת-ישראל הצעירה עשור לעצמאותה. בחדר-האוכל של
קיבוץ עין-שמר הצמידו החברים את שולחנות האוכל וספסלי העץ לכתלים, ומעגלי ההורה
סבבו כל אותו הלילה בשמחה שאין לה סוף. יד אחזה ביד, כתף נגעה בכתף, העיניים
הבריקו, הפנים זרחו באושר והחולצות הלבנות החגיגיות הוכתמו בזיעה. ילדי כיתה ח'
שהורשו בפעם הראשונה להשתתף בחגיגה של המבוגרים, עמדו שם ולא הכירו את פני החברים
החוגגים, שהיו בכל יום אחר רציניות וחמורות סבר, לעיתים קרובות אף זעופות וכעוסות.
חיי היומיום של החברים בקיבוץ אז, היו שונים מאוד מכפי שניכרו באותו לילה
של עצמאות. על כתפיהם נשאו משימה שאין דומה לה בדברי ימי האנושות – להקים לתחיה עם
נרדף, לבנות מדינה בארץ שוממה, לברוא קיבוץ ואדם חדש, הם חשו את כובד העול הנשגב
הזה בכל גופם נפשם ומאודם יום-יום, שעה-שעה...
חדר-האוכל
בלב-ליבו של הקיבוץ עמד חדר-האוכל, ממנו מתחיל המסלול שלנו הפעם וממנו
מתחיל הכל. היום משמש חדר-האוכל הישן של עין-שמר כמוזיאון בחצר-הראשונים. בין
קירותיו של מבנה זה התגשם הלכה למעשה "הקיבוץ", או כפי שכתב עלי אלון:
"כל המדרכות בקיבוץ מובילות לחדר-האוכל, מקדש היחד לטוב ולרע". הארוחות
שהוגשו בו - והכוונה היא לכל הארוחות: בוקר, צהריים, אחר-הצהריים, ערב ולילה, שבעה
ימים בשבוע, כל שבוע – היו רק חלק אחד מהמהות העמוקה של חדר-האוכל בחיי הקיבוץ.
מעמדו של חדר-האוכל לא ניתן לו באופן מיקרי או מתוך אילוץ. ערכי הקיבוץ
השיתופי הכתיבו את מרכזיותו על פני החדרים הפרטיים של החברים, שבאותן שנים היו
במכוון קטנים ופשוטים מאוד ללא שירותים, ללא מקלחת וללא מטבח. את כל הזמן ביממה
שאינו מוקדש לעבודה או לשינה, העבירו חברי הקיבוץ בחדר-האוכל. כאן אכלו, ערכו
ישיבות, התכנסו לשיחות-קיבוץ, חגגו, צפו בטלוויזיה היחידה, ערכו ערבי תרבות, הכינו
את סידור-העבודה למחר... הילדים שיחקו על הדשא הגדול שסביב חדר-האוכל ואכלו
בחדר-אוכל נפרד.
שלושה חדרי-אוכל היו לעין-שמר לאורך ההיסטוריה שלו:
הראשון צריף קטן שצידו הצפוני צמוד לקיר החומה (בתמונות בעמוד הבא),
השני (בשנים 1950-1975) נבנה סביב הצריף הראשון ומשמש היום למוזיאון
בחצר-הראשונים,
(בתמונה למטה: הדסה ואלי רוטמן וצדודיתם של לנה ואיצ'ה גרוסברג)
והשלישי שניצב במרכז הקיבוץ עד היום (אדריכל: קובה גבר) ופארו הוא כאנדרטה
למעמדו של חדר-האוכל שכה פחת עם השנים.
החוק החשוב ביותר בחדר-האוכל של הקיבוץ היה "למלא שולחנות",
ובעניין זה לא היו פשרות. החברים נאלצו לבלוע את האוכל, גם כשהם יושבים מול חבר
שאינם מסוגלים להביט בעיניו.
לבליעת האוכל שקיצרה את זמן הישיבה, היה יתרון נוסף. היות והאוכל לא נשמר
בעגלות מחוממות, אלא היה בחלקו מונח על השולחנות (ירקות, לחם, מרגרינה, ריבה, תה)
ובחלקו הוגש לצלחות האוכלים על-ידי תורנים (ביצה – קלה, קשה או ביצייה, מנה
עיקרית) – הוא היה תמיד קר. ההגשה העצמית והעגלות החשמליות השומרות על טמפרטורת
המזון, נכנסו לקיבוץ רק בשנת 1969.
בארוחת בוקר בחדר-האוכל של עין-שמר יכולת לקבל לרוב דייסה.
בארוחת צהריים הוגשו קציצות שהיה בהן יותר לחם מאשר בשר ועל כן כונו
"דו לחמת הבשר". לקציצה החסכונית היה חלק כה מרכזי בתפריט חדר-האוכל,
שבזכותה כינה אותו רפי שפירא: "היכל הקציצה".
בשבת בבוקר הגישו עוגת שמרים ודג מלוח, ובצהריים פשטידת גבינה וצימע'ס
(גזר מבושל עם הרבה סוכר).
בארוחת ערב של יום שישי אכלו ראש קרפיון ולפעמים עוף. בקיבוץ נהגו לומר
שחבר אוכל עוף רק אם העוף חולה או החבר חולה.
באחד במאי חג-הפועלים, הכינו במטבח הקיבוץ סילקייה, בזכות צבעה האדום כצבע
דגל הפועלים.
כל הטוב הזה, נאכל בכלים עשויים פח.
בתמונה מימין לשמאל: יעקב אלון, יצחק בן אברהם, בנקו אדר ואלי רוטמן.
"ציבורית"
בסיום הארוחה היו החברים שמים את שאריות האוכל בקערת נירוסטה שעמדה על
השולחן ונקראה בעין-שמר "ציבורית" (מספרים שבגן-שמואל קראו לה מתוך
נקמנות "עין-שמר"), ואז היו החברים משליכים את כלי-האוכל המשומשים דרך
פתח בקיר שבין חדר-האוכל למטבח, לתוך עגלת מים, ממנה נלקחו הכלים ונרחצו כמובן
בידיים.
במטבח עמדה כירת חימום גדולה (2X4 מטר)
שתודלקה בסולר, והיא זו שחיממה את חדר-האוכל בימי החורף
הקרים ובימי הקיץ החמים גם יחד. במפגשי הלילה בחדר-האוכל, נהגו החברים להניח עליה
פרוסות לחם ולקלות אותן להנאתם.
חדר-האוכל של חברת-הילדים
כמו חדר-האוכל עבור חברי הקיבוץ, כך חדר-האוכל של חברת-הילדים (ששכן
בבניין המשמש היום מרכז יוגה) היה מרכז החיים של ילדי עין-שמר. כאן אכלו הילדים את
כל הארוחות ביום, כאן נערכו שיחות חברה, הוקרנו סרטים, נחגגו מסיבות, התקיימו
פעילויות ועוד-ועוד.
בחדר האוכל היה פעמון בו צלצלו כדי לקרוא לילדים לבוא לאכול. מקומות
הישיבה בשולחנות חדר-האוכל נקבעו על-ידי צוות המחנכים בתחילת כל שנה. בכל שולחן
ישבו במעורב ילדים מקבוצות שונות (ג'-ו'), בנות ובנים. עובדה זו לא מנעה מהילדים
לערוך את אליפות "כדור-עף השולחנות". לכל קבוצה/שולחן נבחר שם מייצג,
כמו: "הקנגרו המעופף" או "הבולדוג הנוקם".
בכל שולחן בחדר-האוכל של חברת-הילדים, ישב ביחד עם הילדים גם מבוגר.
מספרים שפעם ניסה נדי מילשטיין לומר משהו במהלך הארוחה, לציביה פוקס שישבה לידו.
ציביה היתה גם מי שניהלה את חדר-האוכל במשך שנים רבות. ציביה השתיקה את נדי
והסבירה לו שאין משיחין בשעת הסעודה. בסיום הארוחה פנתה אליו ואמרה: "עכשיו
נדי, אתה יכול לומר לי מה שרצית". נדי אמר: "היה לך זבוב במרק".
הימים ימי מחסור וצמצום, וילדים רבים זוכרים את החובה לבלוע כף שמן דגים
לחיזוק ואת הישיבה במשך שעות מול הצלחת בחדר-האוכל, עד שיסיימו את כל האוכל שבה.
"תמיד נשאנו על גבינו את מר גורלם של ילדי הודו הרעבים", כותב רפי
שפירא, "תמיד נלוו אל ארוחתנו תלאותיהם של אלו שטרחו עליה".
אחד מהילדים שהתקשו לרוב לסיים מהצלחת, היה יונה אלון. המטפלות ניסו
להוסיף לו עוד קצת שעועית בכל פעם כדי שישמין, עד שיום אחד הוא הקיא הכל. ילדים
אחרים התמודדו עם המשימה, על-ידי שיכלול ענף הספורט: "זריקת-אוכל
מהחלון", לשמחת החתולים, הכלבים והציפורים שהמתינו בחוץ לחלקם.
בסיפרו "מסעותיי אל מחוזות החיך" מספר רפי: "אוזני השמאלית
היתה למכוות-אש. ידו של מוניש המורה אחזה בה ומשכה, חככה ולחצה. אחריתה של התקרית,
בהשלכה אל מחוץ לחדר-האוכל של חברת-הילדים; ראשיתה, בנטילה ללא רשות של
"הוספה" ממנת הגבינה והקצפת, וסוכרייה בפסגתה, שחולקו לנו מדי קבלת-שבת,
ולצדן שתי קוביות השוקולד... השבוע עמד תמיד בסימן של "ספירה לאחור",
כמה זמן עוד נותר עד לשתי קוביות השוקולד ולקצפת עם הסוכרייה. הרי אלה היו
"הדברים הטובים" היחידים כמעט
להם זכינו בשגרת ימינו... יואש ארד, למשל, השכיל לקצוב לעצמו מנה יומית,
אותה היה קורץ מסך שתי הקוביות, והיה מסיימן רק עם בוא עלינו שוב שבת המלכה..."
ערב אחד כשציביה סיימה לנקות את הכלים והרצפה וסוניה כץ המבשלת נעלה את
דלתות המטבח והלכה, קפצו רפי ורמי דקל דרך החלון לתוך מחסן מטבח הילדים. בעודם
מהלכים כבחלום בינות למעדנים (רפי מזכיר במיוחד את גרגירי הג'לי בתמונה), שמעו את
סוליות נעליה החורקות של סוניה מתקרבות חזרה ורצו בלב פועם אל מאחורי דלת המחסן.
רפי מספר איך מרוב בהלה החל לצחוק, איך רמי צבט ודחק בו כדי שישתוק ואיך החלה
להיקוות לרגליו שלולית צהבהבה. אך סוניה לא שמעה ולא הבחינה, כיבתה את האור, נעלה
את הדלת והלכה חזרה לדרכה. צמד הלקקנים ניצל הפעם, מלבד סימנים כחולים בגופו של
רפי ומכנסיו הרטובים.
הכולבו
שנים רבות נגזר על ילדי הקיבוץ לממש את תשוקתם למתוק רק באמצעות פריצה
למחסן המטבח, כי רק בשנת 1963 הוקם הכולבו בעין-שמר.
בחדרי החברים, ללא מטבח וללא מקרר, לא היו מצרכי מזון. במקום בו עומד היום
הכולבו, עמדה אורווה ובהמשך היה בו מחסן קטן למצרכים בסיסיים: סבון, חומרי ניקוי,
סוכר, תה, משחות שיניים וגילוח, עוגיות פשוטות... הכל חולק לחברים חינם אין כסף.
בשנת 1950 נפל דבר בקיבוץ – הוחלט לחלק לכל חבר קומקום, שניתן להעמיד על
פתיליה, להרתיח מים ולהכין כוס תה בחדר הפרטי. הקיבוץ סער ורגש, רבים טענו שאם כל
חבר ישתה מעתה כוס תה בחדר שלו בנפרד, יקיץ הקץ על ערך השותפות ותרבות היחד
בחדר-האוכל. אבל הקומקומים חולקו, ואחריהם מקררים, ובעקבותיהם הלכו והתרחבו
המטבחים בבתים הפרטים והאביזרים בהם התרבו והשתכללו... ובהתאם לכך מחסן המצרכים
הקטן הפך לכולבו גדול עם אלפי מוצרים.
מנהל הכולבו הראשון היה משה מור, ואחריו במשך שנים רבות עבדו בכולבו זלמן
צמח וקלמן סיטנר (בתמונה משמאל, זלמן ויוסי יגודה בתמונה מימין).
באמצע שנות ה-70 עם התרחבות הכולבו, הוחלפה החלוקה החופשית בכסף פנימי
שנקרא "בונים" (בתמונה למעלה בונים של קיבוץ גבת). הבונים היו ריבועי
בריסטול בצבעים שונים, עליהם הודפס ערך כספי. המתנדבים שבאו מרחבי העולם לעבוד בקיבוץ כינו את הבונים:
Funny money.
מצרכי מזון חולקו בכניסה למטבח לפי נקודות. נהגו אז להניח בפתח חדר-האוכל
מיכל גדול של פרי מהמטע או מהפרדס, והחברים היו לוקחים ממנו לפי צורכיהם. מנהג זה
הוליד את המושג הקיבוצי "שקית פן" – שקית מתקפלת שלוקחים לכל מקום
"פן יחלקו פתאום משהו". בשנות ה-80 כשהכולבו שופץ והורחב, עברו מצרכי
המזון להיות חלק מסל המוצרים שבו וגם החלוקה החופשית חלפה מהעולם.
המכבסה ומחסן הבגדים
המבנים ששימשו את המכבסה ומחסן הבגדים, עמדו במקום שבו עומדים היום המכבסה
והמרכז לאומנויות לחימה. בקיבוץ של פעם לא היתה אופנה – היו בגדים. בעיקר
בגדי-עבודה, קצת בגדי הקמה (לשעות שאחרי העבודה) וחולצה לבנה לשבת. החברים קיבלו
מהמחסן בגדים אחידים, בהתאם לרשימת פריטים שנקבע כי הם אלו בלבד שנחוצים. לא ניתן
היה לבחור או להחליף פריטים.
חברים שחזרו משליחות בחו"ל או קיבלו בגדים מקרובי משפחה מחוץ לקיבוץ,
מסרו את הבגדים למחסן המשותף. כאשר נצרך חבר או ילד לנסוע לאירוע חגיגי בעיר
(קרובי המשפחה מחוץ לקיבוץ כונו "האורחים שלהם"), היו מתאימים לו במחסן
מתוך מלאי הבגדים המיוחדים האלו תלבושת הולמת, שהיתה חוזרת בצער למחסן בשובו,
ממתינה לחוגג הבא.
בין הילדים נהגו לכנות את הבנות שאהבו בגדים מיוחדים גם לא בימי חג:
"גונדריות", וזו לא היתה מחמאה.
את הכביסה המלוכלכת מיינו החברים לפי צבעים וסוגים, והשליכו דרך פתחים
בקיר המכבסה, שם הם כובסו בעבודת-יד מפרכת על גבי לוחות פח גליים בתוך גיגיות
גדולות.
בסוף שנות ה-40 הוקלה מעט עבודת הכובסות כשנקנתה המסחטה הראשונה, ובסוף
שנות ה-50 נכנסו לשימוש מכונות הכביסה הראשונות.
התמונות משנת 1954. בתמונה התחתונה: אבא חיים ולוצ'ה.
את הכביסה הנקייה היו תולים על כבלים ארוכים שנמתחו בין המכבסה למחסן
הבגדים (תמונה בעמוד הבא), ועובדות המחסן היו מושכות את הכבלים עם הכביסה היבשה,
מקפלות ומניחות בתאי החברים לפי המספר שעל הבגד. על מספר הזיהוי הזה שהוצמד לכל
פריט לבוש, כתב יורם טהרלב שיר:
על החולצה מספר
על הגופייה מספר
על התחתונים מספר
על הסדינים מספר.
והכובסות יודעות ודאי
מי איבדה את בתוליה ומתי
מי מאוהב וכמה
מי בכתה ולמה.
בתמונה משמאל: ז'ניה רפתין
ומאחוריה שורקה רוט.
למטה - המכבסה.
המקלחת והשירותים
המקלחת הראשונה היתה בתוך החומות, איפה שהיום עומדות הסקוורות. היא היתה
עשויה פח וחוממה בדוד נפט. בשנת 1950 נבנתה המקלחת המשותפת "החדשה"
במבנה ליד המכבסה, היכן שהיום נמצאת המספרה. החלק הדרומי שימש מקלחת לגברים, החלק
הצפוני שימש מקלחת לנשים ובהמשך היה חדר עם אמבטיה של בוץ חם וגופרית, שנקרא
"טבריה בבית". חברי-הקיבוץ עבדו באותם ימים שעות רבות בעבודת כפיים קשה
ורבים מהם סבלו מכאבי גב ושרירים. רבים וצעירים נראו פוסעים כשגופם נוטה בזווית
משונה, כתוצאה מגב נקוע או צוואר תפוס, "טבריה בבית" הקלה מעט על סבלם.
כותב רפי שפירא: "הכל נעשה ביסודיות וכובד-ראש, וכך גם הרחצה במקלחת
הפח שלא היתה אלא המשך טבעי לשיחת הקיבוץ וויכוחי החצר. לעולם לא אבין כיצד הצליחו
ותיקינו, בעזרת סבון השקדים הזול, להפיק כמויות עצומות כאלו של קצף... חלק נכבד
מעולמי הרוחני-רעיוני, נטמע בתוכי שם, כצופה קרוע עיניים... אלו היו "מלכי
האמבטיה" שלי...":
מלכי האמבטיה // רפי שפירא
... וכך הם באים
פושטים בגדיהם בכבוד ויראה
פורמים מקרסול את ה"פאטס"
והנה ניצבים כביום הבריאה
לאחר שהשילו גם "גאטקס".
תחת מי הקולחין
לשונם משלחין
על עתיד האומה
על חורבן ותקומה.
אצל קובה המלאך הוא סטאלין
טרומן – השטן,
לקורט קול בוטח ואיתן
ההודף כל היסוס על מפתן,
ללוי משכילנו הרפתן
ויכוח בונה עם עזרי הפייטן
ואילו ל"פלוני" יש... פיפי קטן.
איור: שמואל כץ
בסמוך למקלחת המשותפת, עמדו השירותים המשותפים, איפה שהיום עומד מקלט
חדר-האוכל. בתוכניות בית-הכיסא משנת 1934 שעשה קובה גבר, אפשר לראות שזה היה
בית-השימוש המפואר ביותר בתנועה הקיבוצית, אם לא במזרח-התיכון כולו.
לבית השימוש לא היתה צנרת ביוב אלא בור, ואת הבור היה צריך לרוקן בדליים.
מי שעבד בריקון הדליים, קיבל סבון מיוחד לרחצה. בתור נייר טואלט שימשו ריבועים
שנחתכו בנגריה מעיתוני "על-המשמר". באותו זמן לא היה עיתון לכל חבר, אלא
רק עיתונים ציבוריים בצריף של חדר-הקריאה. החברים התלבטו לא-פעם אם לקרוא את
הריבוע של העיתון או לנגב בו, והיו מאושרים אם עלה בחלקם ריבוע עם ידיעת ספורט.
מידי בוקר היה משתרך תור ארוך לשירותים (לא היו הנחות, עמדו בו גם נשים
בהריון), והוא הפך למעין פרלמנט בוקר. מספרים על בנק שפירא, שהמשיך להשתמש
בשירותים המשותפים כדי לא להחמיץ את הפרלמנט, גם כשכבר היו בחדרו שירותים פרטיים.
בשנת 1952 נבנה שיכון הוותיקים הראשון, שהיו בו מקלחות פרטיות. מכאן והלאה
הלך וירד השימוש במקלחת המשותפת, אבל היא המשיכה לשרת את הצעירים שגרו בחדרים ללא
מקלחת, עד שנות ה-80.
המאפייה
לפני שהוקמה המאפייה הראשונה של עין-שמר, היו מביאים את הלחם מהאופה
בכרכור. עבר זמן והחוב של הקיבוץ לאופה הלך ותפח... כסף לשלם לא היה, אבל הרי לחם
מוכרחים לאכול... סיכמו עם האופה עסקת חליפין – הוא יספק לחם לקיבוץ, וקבוצת
הבניין של הקיבוץ תבנה בתמורה בית-קולנוע בכרכור.
אלא שאז הוקמה מאפייה בעין-שמר וכבר לא היה חוב כספי לאופה. קיפלה קבוצת
הבניין את כלי העבודה וחזרה הביתה. ובית הקולנוע? עד יומו האחרון הוא נותר ללא טיח
ויציעים, בדיוק כפי שהשאירה אותו קבוצת הבניין של עין-שמר כשסגרה את החוב.
המאפייה הראשונה של הקיבוץ היתה בתוך החומות (הפעילות של אורחי
חצר-הראשונים כוללת אפיית לחמניות במאפייה המשוחזרת הזו). משנות ה-40 ועד שנות
ה-60 פעלה המאפייה בבניין שמשמש היום כמשרד האדריכלות של נוגה אבלגון. האופה היה
אבא בוטביניק מ"בדרך" ולצידו עבד גם ז'קי רומנו (בתמונה בעמוד הבא).
מאוחר יותר הכיר האופה אישה, עזב את הקיבוץ, עבד בסוכנות והיה כותב מאמרים
ל"על-המשמר".
הילדים של אותם ימים, לא ישכחו לעולם את טעמן של הלחמניות החמות והטריות,
שהיו מקבלים מהאופה רק בתנאי שתחילה יעזרו לו בעבודתו.
בני-הנוער זוכרים, שבמוסד "מבואות-עירון", המשותף באותם ימים
לעין-שמר ומענית, נהגו אנשי מענית להביט מול האור על פרוסות הלחם שסופקו מהמאפייה
של עין-שמר, ולזהות בתוכן, לדאבונם, חרקים
שלא נופו כראוי.
סידור עבודה
משרד סידור-עבודה שכן לימים במקומה של המאפייה. לפני כן, כאמור, נעשה
סידור העבודה בחדר-האוכל. סדרן העבודה היה דמות מרכזית בקיבוץ פעם, ונדרש להעביר
עובדים מידי יום ממקום למקום. עיקר עיסוקו היה במציאת מטפלות לבתי-הילדים
ושומרי-לילה. בשנת 2000 נסגר סידור-העבודה ואת מקומו תפסו מנהלי כוח-אדם
ומשאבי-אנוש.
הסנדלרייה
בדומה למדיניות הביגוד בקיבוץ, כך היה גם בתחום ההנעלה. כל חבר קיבל
בסנדלריה נעליים, בהתאם לרשימת פריטים נחוצים ואחידים: נעלי עבודה, נעלי ערב,
סנדלים ונעלי בית. נעל שנקרעה או התקלקלה – לא נזרקה חלילה, אלא הובאה לתיקון
בסנדלריה. ילד שגדל מהר מידי ממידת הנעליים שקיבל – השלים את הימים עד סוף העונה
עם נעליים קצוצות חרטום.
הסנדלרייה הראשונה היתה בשטח המועדון-לחבר של היום. בשנת 1950 הוקם מבנה
חדש לסנדלרייה, צמוד למאפייה, היכן שנמצאת היום חנות חפצ'. בחזית המבנה היתה מרפסת
צרה ולאורכה זוגות של עמודי ברזל שתמכו בגג. המרחק בין זוגות העמודים היה כזה,
שילד יכול היה להכניס את ראשו ביניהם... אבל לא להוציא אותו. יותר מפעם אחת,
כשהילדים המתינו במרפסת הסנדלרייה זמן רב לתורם להיכנס למדוד נעליים חדשות, הכניס
ילד מתוך משחק את ראשו בין זוג עמודים כזה והמסגרים נקראו לנסר אותם בזהירות כדי
לחלץ את הראש התקוע.
בתמונה משנת 1954 אסתרקה סיטנר מימין וחיים הסנדלר במרכז.
המועדון-לחבר
מבנה המועדון-לחבר המשופץ והיפה שלנו, היה בראשיתו חדר-קריאה שנבנה בשנת
1941 לזכרם של דב הנדל ודוד שניידר. בתמונה למטה, מבנה המועדון בשנת 1945.
בשנת 1965 עבר המבנה שיפוץ גדול. לאה מור היתה אם הבית הראשונה, אברהם בן
מיור היה הפרויקטור.
באותם ימים קיבל כל חבר-קיבוץ את עיתון התנועה "על-המשמר", אבל
במועדון היו גם "ידיעות אחרונות", "מעריב" וגולת הכותרת:
"העולם הזה". ב"עולם הזה" ראינו (בשער האחורי) בפעם הראשונה
בחיינו בחורות ערומות.
העיתונים היו כל-כך מבוקשים, שהיה עליהם תור קריאה, והם אובטחו בקלסרים
כבדים עם ברגים, כדי שלא ייעלמו.
מידי ערב אחרי הארוחה בחדר-האוכל, היו החברים עוברים למועדון והוא היה
תמיד מלא מפה לפה. החברים קראו עיתונים, שיחקו במשחקי השולחן שהיו במועדון וצפו
בטלוויזיה (אחת משלוש שהיו אז בקיבוץ: במועדון, בחדר-אוכל ועל גג בית-הביטחון).
לוח מודעות
ללמוד במיקרוסופט
הקורונה לקחה את פרנסתם של מאות אלפי ישראלים ושל מיליונים ברחבי העולם,
אבל לכל אדם מגיעה הזדמנות ואנחנו במיקרוסופט רוצים לנסות לעזור.
מיקרוסופט פותחת ביוזמה חדשה, לסייע למיליוני אנשים בארץ ובעולם ללמוד
בהקדם ובחינם יכולות שיסייעו להם להשיג עבודה בתחומים טכנולוגיים. במסגרת היוזמה
אנו פותחים ללא תשלום מגוון תכני לימוד של מיקרוסופט, לינקדאין וגיטהאב וכן עשרה
קורסים חינמיים שיאפשרו למתעניינים ללמוד מקצועות מבוקשים כגון הנדסת תוכנה, ניהול
פרויקטים, שיווק דיגיטלי, IT, מכירות, ניתוח
דאטה, ניתוח פיננסי, עיצוב גרפי ועוד. בנוסף, כדי לסייע לאנשים שישלימו את הקורסים
למצוא עבודה, מיקרוסופט ולינקדאין יספקו להם תעודות רשמיות על השלמת הקורס, וכן
נעניק ללא תשלום כלים מתקדמים לחיפוש עבודה.
לכל הפרטים על היוזמה וקורסי הלימוד:
news.microsoft.com/skills
ושוב איתכם...
לנוכח הנחיות המדינה בנושא הקורונה, אנחנו מעדכנים גם את ההתנהלות
בעין-שמר:
חדר-האוכל – יחולק למתחמים שבכל אחד מהם יוכלו לשבת עד 20 איש. כמו כן
תהיה הפרדה בזמני הארוחה של האוכלוסיות השונות:
11:30-12:30 – מבוגרים ואוכלוסייה בסיכון
12:30-13:00 – כלל האוכלוסייה
13:00-13:30 – ילדי המרכזים
13:30-14:00 - נעל"ה
הכניסה תתאפשר עד שעה 13:45, סגירה בשעה 14:00.
אנא הימנעו מלהישאר לשבת לאחר סיום הארוחה.
מערכת החינוך – תנאי לכניסת ילדים למסגרות החינוך, הוא הצהרת בריאות יומית
ועטיית מסכות מגיל שבע! ההורים מתבקשים להקפיד.
כולבו – בין השעות 8:30-10:30 כניסה רק לאוכלוסייה בסיכון.
הבריכה, גני שעשועים ומשרדי המשק – סגורים.
מרפאה – אין להגיע למרפאה. ניתן לקבוע תור טלפוני לרופאה. מטופלים עם
תסמיני חום ושיעול מתבקשים להתקשר למרפאה ולקבל הנחיות. מי שנדרש להיכנס לבידוד,
מתבקש להקפיד על כללי הבידוד במלואם ולעדכן את המרפאה.
מרפאת שיניים – עובדת.
תרבות – בכפוף להנחיות.
אורחים – מבקשים להימנע מהזמנת אורחים.
שימרו מרחק, עטו מסכות (המשטרה אוכפת גם בקיבוץ),
רחצו ידיים (מומלץ להתקלח ולהחליף בגדים כשחוזרים מנסיעה).
רק ביחד נצליח להגן על עצמנו.
בכל שאלה – פנו לרכזי הענפים
הרלוונטיים, לאירית פואה מנהלת הקהילה
או לערן אפל רכז צח"י.
על מפגש הקליטה המשותף שהתקיים לפני שבוע (3.7) לחברים ונקלטים
רגע לפני שהקורונה מנעה זאת, נפגשנו במועדון-לחבר, 23 חברי-קיבוץ + 21
נקלטים.
על השולחן הונח האתגר המשותף שלנו לשנים הקרובות –
כיצד נבנה את עצמנו כקהילה אחת חיונית ומשגשגת?
זה לא טריוויאלי לשוחח בצורה פתוחה על הפיל בחדר, אבל לתפיסתנו בוועדת
קליטה, אין דרך אחרת מלבד להיפגש, להתחבר ולקיים דיאלוג בדרך אל החיים המשותפים.
אחד הדימויים החזקים שעלו מתוך השיח על עין-שמר, הוא של שכבות עץ. מאז
קבוצת עין-גנים ועד היום, שכבות-שכבות של יחידים וקבוצות נקלטו בקיבוץ. המאפיין
הייחודי של הקליטה היום הוא הגודל - 40 משפחות נקלטות.
מספר נועם אורן על המפגש:
"כשהגעתי למפגש ביום שישי בנושא בניית הקהילה, לא הייתי בטוח איזו שאלה
בראשי חזקה יותר – מה תהיה האווירה במפגש כזה? או מה יכול לתרום מפגש מורכב כזה?
כשיצאתי מהמפגש, שמחתי לענות לעצמי על שתיהן במשפט - מפגש באווירה מעולה, שמצליח
בזמן קצר לפתח שיח עמוק, בתקווה שיחזיק לטווח ארוך.
המפגש, בהנחייתה של שני מרצ'בסקי, היה מורכב ממעגלים משתנים, בהם ישבנו
בקבוצות של חברים/נקלטים שלא הכרנו, ועסקנו בשאלות מרכזיות על קשיים וחוזקות
בבניית קהילה אחת משותפת. כל מעגל הסתיים באיסוף ושיתוף בדרכים יצירתיות, של
תובנות והצעות. היו לי מפגשים מרתקים עם חברי-קיבוץ ונקלטים (כמוני). זכינו גם
להכרות ראשונית עם הרבה אנשים חדשים. המפגש עם חברי-הקיבוץ היה מעניין ומרגש, חשף
אותי לסיפורי המקום, לתחושות, ועזר לי לנשום קצת יותר את עין-שמר האמיתית על כל
גווניה. המפגש עם הנקלטים האחרים, הזכיר לי שלא מדובר באיחוד בין שתי קהילות, אלא
בבנייה של קהילה, שהרי הנקלטים הם לא קהילה אלא קבוצה של בעלי אינטרסים, סוגיות
וסטאטוסים דומים.
מהיום שהחלטנו להיקלט בקיבוץ היה לאישתי ולי ברור, שהצטרפות לקהילה היא לא
דבר פשוט, והמפגש הציף גם את זה. אבל במקביל הוא הראה, שיש לנו כלים להתמודד עם
האתגר הזה, ושבסופו של דבר כולנו רוצים לבנות קהילה חזקה, תומכת, פעילה וכזו
שמסתכלת קדימה יחד. תודה גדולה לוועדת קליטה על האירגון!"
במפגש שאלנו מה חשוב לנו בשנתיים הקרובות. הנה כמה מהדברים שעלו:
• לדבר באמת על
הפחדים ועל התקוות
• להיות עוד חוליה
בשרשרת – תהליך שיוצר המשכיות ויצירה של הסיפור המקומי, תוך שמירה על עקרון
ההדדיות
• קסם החיבור –
יצירת נתיבים מגוונים לחיבור
• מעבר לתיוג –
התבוננות מעבר לקבוצת השייכות אל האינדיבידואלים
• שותפים לדרך –
ליצור מעורבות, השפעה ושותפות של נקלטים
וגם עשינו סיעור מוחות ענק עם גשם של רעיונות ברוכים, למה שאנחנו רוצים
שיהיה כאן.
מה הלאה?
אנו רוצים לשתף עוד אנשים במעגלי החיבור והשיחה, דרך מפגש נוסף או בדרכים
אחרות.
ועדת קליטה תעבד את כל החומרים והרעיונות לכדי כלי עבודה, משימות, לוחות
זמנים וחיבור כוחות נוספים לעשייה.
בסוף נשתף בתוצרים ובתוכניות.
ובינתיים, מזמינים משפחות נוספות להצטרף למעגל המשפחות המלוות.
משפחה מלווה זו משפחה שעושה "אחלה וולקאם" לנקלטים המקסימים
שלנו, מחברת, מספרת את הסיפור, מראה איפה כדאי לשבת בחדר-אוכל ומה חושבים בעין-שמר
על...
מי שרוצה, מוזמן ליצור קשר עם שמוליק בן-דור.
סיכמה: שני מרצ'בסקי