עלון מס' 30 (3702) ז' באב תשס"ח 8.8.2008
מוצאי שבת הוא ערב תשעה באב – יום חורבן בית המקדש
ביום זה ולמחרתו אומרים קינות מספר ירמיה וקוראים את מגילת איכה
על פי חז"ל, כותב מגילה איכה הוא נביא החורבן והפורענות ירמיהו. במגילה זו מקונן הכותב על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל עם ישראל כולו לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על ישראל בשל חטאותיו ופשעיו הרבים.
"...בתשעה באב האחרון ראיתי את הבן שלי קורא בפני הציבור את מגילת איכה בפעם הראשונה בחייו. כשהוא קרא את דבריו קורעי הלב של הנביא ירמיהו התחיל פתאום קולו לרעוד, ודמעות זלגו על לחייו. חשבתי לעצמי: מה אני עושה לבן שלי? למה להכניס אותו לכאב הזה ולגרום לו כזה צער? למה להעביר לו היסטוריה של ייסורים יהודיים? ובכיתי גם אני.
גדלתי כבן לניצולת שואה, ומשום כך הייתי מודע מאוד לצער הכרוך בלהיות יהודי. ניסיונותיה של אמי בשואה חשפו אותי לאימה שחוו היהודים לאורך שנות קיומם כעם. כשבגרתי מעט, לא אהבתי להיות יהודי. למעשה, שנאתי את זה. הבנתי שאילו נולדתי כמה עשורים קודם לכן, הייתי מתנסה גם אני באֵימֵי החיים במחנה ריכוז.
ממוקד בכאב זהותי היהודית, לקח לי שנים למצוא בתוכה כוח ושמחה.
איך אנחנו יכולים למצוא משמעות, עוצמה ויופי בעבר הארוך שלנו, המלא קורבנות, רדיפות ואכזריות בלתי נתפסת?
אולי זה נשמע משונה, אבל למעשה, כדי שאדם יוכל לחוש שמחה, הוא צריך קודם כל לחוות צער. אנחנו שואפים לעבור את חיינו בשמחה תמידית, ולהימנע מכל כאב או צער. אבל האמת היא, שרק אנשים שיודעים באמת צער וכאב, יכולים לדעת באמת אושר ושמחה; ורק אנשים שיודעים אושר ושמחה, יכולים לדעת צער וכאב.
אנחנו חיים בעולם דואלי, אנחנו מכירים את השחור מתוך הלבן ואת הלבן מתוך השחור, תופסים מהו 'למעלה' מתוך ה'למטה' ואת ה'למטה' מתוך ה'למעלה'. השיאים עוצרי הנשימה ביותר בחיינו הם ראשיתה של גלישה במדרון. ההר והעמק נושקים זה לזה, וחד הם. כדי להגיע למודעות מלאה ולחיים מלאים, אנחנו חייבים להיות נכונים להרגיש את הכאב וההנאה, את העצב והשמחה, משום שהם שני צידיה של מטבע אחת בחיים.
הנקודה ביהדות היא לא "להיות מאושר"; אלא "להיות שלם". בסופו של דבר, שלמות היא הדרך היחידה שמובילה לאושר אמיתי, משום שכאשר אנחנו מגיעים לשלמות, אנחנו חשים שמחה פנימית אפילו כשאנחנו עצובים..."
מתוך ויקיפדיה ודוד אהרון.
א נ ח נ ו נ ד ר ש י ם
למצב חירום בצריכת המים
ובמשמעת המים
לאחרונה התברר לנו כי במהלך שבעת החודשים הראשונים של השנה צרך הציבור כ-75% מההקצבה השנתית!
רשות המים, במכתב מיום 23.6.08 הודיעה באופן חד משמעי:
"לא תתאפשר חריגה מהקצאות המים הנקובות ברישיון. בכל מקרה של חריגה מן הכמויות הנקובות ברישיון, על בעל הרישיון לפעול לאלתר להפסקת ההפקה או ההספקה..."
הסנקציות לגבי מי שלא יעמוד במגבלות המכסה הן:
1. "סגירת הברז" והפסקת אספקת מים.
2. הגשת תביעה פלילית.
ח ב ר י ם ,
הנכם נדרשים לנקוט בכל האמצעים להקטנת הצריכה ולמניעת בזבוז מים, ולא, יתכן וניאלץ להגיע למצב של אספקת מים לסירוגין במהלך היום.
זהו מצב חירום לאומי ועל כל האוכלוסייה חלות גזרות ומגבלות.
* מהיום תהיה הפסקת השקיה מיידית של דשאים ציבוריים ופרטיים באופן
מוחלט!
* חברים נדרשים להפסיק את השקיית הגינות מעבר למינימום ההכרחי.
השקיית הגינה תיעשה באמצעות ממטרות ומתזים רק בחודשים מאי עד
אוקטובר בין השעות 19:00 ל-7:00. משקים את הגינה 20 דקות פחות
וחוסכים המון.
צוק חרודי – איילת מוזס
פ ר ט י ם ב ה מ ש ך
כיצד ניתן לחסוך במים
• אין למלא בריכות מים לילדים.
• סגרו את הברזים – לדוגמה, סגרו את הברז בזמן הסיבון במקלחת. מתקלחים 2 דקות פחות וחוסכים 40 ליטר מים, שזה 25% מהצריכה היומית.
• סגרו את הברזים בזמן הגילוח, בזמן צחצוח השיניים.
• צמצמו את זמן פתיחת הברז במהלך שטיפת כלים.
• הפעילו את מדיח הכלים רק כשהוא מלא.
• הפעילו את מכונת הכביסה רק כשהיא מלאה.
• מלאו בקבוק של ליטר וחצי במים – והשקיעו אותו במיכל ההדחה של האסלה. זה מקטין את כמות מים בכל הדחה באופן משמעותי.
• בדקו נזילות בדירה ובגינה.
• נצלו את המים המטפטפים מצנרת המזגנים להשקיית עציצים ואדניות.
• התקנת חסכמים בדירה תקטין את צריכת המים בכ-30%.
• מעבר להשקיה בטפטוף במקום התזה בגינות תקטין את צריכת המים בעוד כ-10%.
• מעבר לאוטומציה בהשקיית הגינות תחסוך מים רבים הזורמים עקב שכחה.
חיסכון במים הוא אורח חיים קבוע, לא אמצעי זמני.
מודעות, תשומת לב ואכפתיות הם חוסכי המים הגדולים ביותר.
אנא שתפו פעולה ונצא כולנו נשכרים,
צוק חרודי ואיילת מוזס
מפגש קיץ לצעירים
ביום שבת 9.8 בשעה 13:00
מתחת לרשת צל בדשא של חברת הילדים
(ליד שכונת העוני – קיסריה).
"על האש" משובח וענייני צעירים לרוב!
אל תפספסו!
ועדת צעירים.
סיכום הצבעת הקלפי לשיחה מ- 26.7.08
הסתייגויות לתקנון העבודה (הצעות חברים)
אילן לוטן: יוצאו מהתקנון כל הסעיפים הקושרים תגמול (שעות נוספות, גלובלי) בגובה המשכורת. (סעיפים: 12.7.1; 12.7.2; 12.8.2; 12.9.4; 12.9.5; 12.9.6)
בעד – 52 נגד – 97
אילן לוטן: לא ניתן יהיה לפדות ימי חופש הכסף, גם כשעוברים מענף לענף (יימחק סעיף 3.9)
בעד – 68 נגד – 84
אלברט שם טוב: בסעיף 1.4 ייכתב - חברים ישאפו למקסם את הכנסתם לקהילה ולתקציבם האישי.
בעד - 102 נגד - 44
אלברט שם טוב: בסעיף 3.8 ייכתב: ניתן לצבור ימי חופשה עד לכפל חופשה שנתית + שוטף. בתום תקופה זו ימי החופש הנותרים יועברו לבנק החופשים של החבר במקום להימחק.
בעד - 106 נגד - 43
אלברט שם טוב: בסעיף 12.1 ייכתב: רוח ההתנדבות והעזרה ההדדית נשארות הבסיס לקיום קהילה פעילה ואיכותית. אנו רואים חשיבות רבה בהתנדבות חברים במשימות כגון חגים, אירועים וטקסים. יחד עם זאת, המטרות העיקריות הן הגדלת הכנסות הקהילה והחברים מעבודת חברים.
בעד - 102 נגד – 43
קבלה לחברות של המועמדים הבאים:
טל אייזן בעד – 185 נגד - 15 נמנע - 3
לנה בר מאור בעד - 111 נגד - 75 נמנע - 11
ג'ני יגודה בעד – 171 נגד - 26 נמנע - 2
מארק צ'נסקי בעד – 174 נגד - 24 נמנע - 4
עינת תומר בעד – 176 נגד - 18 נמנע - 3
לירון תיבון בעד – 117 נגד - 67 נמנע - 15
אישור דגם אדריכלי לבנייה חדשה (המלצת ועדת תכנון)
בעד – 117 נגד – 41
מינוי עומר גבע כחבר הנהלה כלכלית (המלצת עודי דגאי, יו"ר כלכלי)
בעד – 182 נגד – 12
הערה לאחר הצבעת הקלפי
לאחר שהצעותיי לאי הכנסת מרכיב דיפרנציאלי לתגמול החברים, נפלו בקלפי, אני מוצא לנכון להעיר מספר הערות על הנ"ל.
אנשים וחברות מחוקקים חוקים כדי להישמר ממצבי אי סדר וכדי שהרעיונות שמבטאים את רצון החברה/קהילה ימומשו הלכה למעשה.
מטבע הדברים שחוקים שחוקקו מגבילים את הפעילויות של הפרטים בחברה ומתעלים אותן לאפיקים שהחברה החליטה שהם הרצויים, הנכונים והמתאימים לערכיה.
ניתן לומר שהפרטים מתבקשים לשמור על החוקים כדי שאלה ישמרו על חוקי החברה בה חיים אותם פרטים.
הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בחוקי יסוד או בחוקים המבטאים מדיניות ארוכת טווח של החברה. חוקי היסוד מתעלים את החוקים הנקודתיים לרעיון המרכזי, לכן בהירארכיה הם מעל לחוקים השוטפים ולכן גם מגינים עליהם בדרישה לרוב מיוחס כדי לשנותם.
בהצבעה הנ"ל נתן הקלפי אישור למציעי ההצעה (הנה"ק) לפעול בניגוד לחוק היסוד הכי בסיסי שקיים אצלנו, וכל זאת בזמן שכבר החלו הצעדים לדיון הציבורי על חוק זה.
ברור שההצעה של הנה"ק באה לענות על צורך מסוים, אבל דווקא כאן המבחן, האם מציעי ההצעה רגישים לחבלת העומק שהם גורמים לדמוקרטיה בדורסם את השלד המרכזי שלה.
בטוחני שאם חבר פרטי היה מציע הצעה העומדת בסתירה להחלטות מדיניות, ראשי השלטון היו דוחים אותו (ובצדק) בטענה שאין ביכולתו להציע הצעה כזו מבלי לשנות את החלטת המדיניות.
ברור לכולנו שככל שתהיינה החלטות נקודתיות העוקפות את החלטות המדיניות הדיון על החלטה זו יהיה פחות חופשי ויותר מוטה, כך יוצא שהחלטה נקודתית מכתיבה את החלטת המדיניות, או בניסוח אחר, הטפל כופה את עצמו על העיקר.
אני חושש שהמסר שהועבר במהלך זה מחלחל ויחלחל לתוכנו וככל שהוא יתרבה הוא יקשה על ההתנהלות הסדירה בעתיד (בהזדמנות זו כדאי להזכיר שהתנהלות זאת חזרה כבר מספר פעמים בהקשר לאי כיבוד ההחלטה על אי הפרטת הבריאות).
אני מצטער מאוד שכך מתנהלים הדברים ודווקא ע"י מי שאמור לשמור על ההתנהלות התקינה. .
אילן לוטן
בעקבות שיחת הקיבוץ
אלברט שם טוב העלה שתי ההצעות שניתן להכניסן לתוקף רק מינואר 2009.
ההצעות הן:
• חבר/ה יוכלו לקבל עבור שעות נוספות עד 1000 ₪ בחודש (2000 ₪ למשפחה). יחיד יוכל לקבל עד 1400 ₪ למשפחה.
• מחיר השעות הנוספות יתעדכן ויעמוד על 2/3 מהמחיר המועבר לקהילה מהענף.
הצעות אלה יבוא להצבעה בנובמבר – דצמבר לקראת שנת התקציב הבאה ויהיו התוקף עד לתחילת יישום ההצעות של צוות שינויים.
רוני גלעד – מש"א
עוד על
רכב לבנים בעצמאות
כלכלית
בישיבת הנהלת הקהילה, הציגה לפנינו קבוצת הורים לבנים בעצמאות כלכלית את השגותיה לגבי החיובים הכרוכים בשימוש ברכב.
לא אכנס כאן לכל הנימוקים שהושמעו, אבל התרשמתי משני טיעונים שכאילו נרמזו לאורך כל השיחה (ואם לא הבנתי נכון, אז אני מבקשת את סליחת הנוכחים).
1) הקהילה מנסה "להתעשר" על חשבון הבנים שבעצמאות כלכלית.
2) הדרישה להתקרב לתשלום מחיר מלא עבור השימוש ברכב, משדרת לבנים שאינם רצויים כאן.
מעבר לתכונה ה"הורית", המצויה בכל אחד מאתנו, שהיא הרצון לעזור לבנינו גם מעבר ליכולתנו הממשית, נדמה לי שחסר כאן איזון מסוים.
לדעתי, עצם מתן האפשרות לשימוש ברכב של הקיבוץ הוא כבר עזרה גדולה. זה חוסך לצעיר את ההוצאה הכרוכה בקנית רכב ובתשלום ההוצאות לרישוי וביטוח עוד לפני שהרכב נסע קילומטר אחד. כל מי שמחזיק ברכב ידע לעשות את חשבון החיסכון הזה.
אחת הטענות הנשמעות היא שאנו מסבסדים לבנים הוצאות אחרות, אז למה לא גם את הרכב. השימוש ברכב הוא אמנם צורך, אבל צורך שאין לו מגבלה סבירה כמו למזון וכביסה (שהם חלק מההוצאות שאנו מסבסדים לבנים כמו לחברים). לכן, נראית לי הדרישה לכסוי הוצאות הרכב כסבירה לגמרי.
צביה ויסברג
פנסיה
נורית זומר - מעיתון "ידיעות אחרונות"
התנועה הקיבוצית דורשת מרשם האגודות להבטיח פנסיית מינימום לחברי קיבוצים שחדלו לפעול על פי עקרון השוויון.
האם יש דרך להבטיח שחברי קיבוצים יקבלו פנסיית מינימום? התנועה הקיבוצית מבקשת לעשות את זה: התנועה פנתה לרשם האגודות בבקשה להפעיל את סמכותו להבטיח פנסיה של מינימום 2,900 שקל לחברי קיבוצים שעברו הפרטה.
לטענת ראש המטה השיתופי בתנועה הקיבוצית, אלישע שפירא, 40% מהקיבוצים שחדלו לפעול על פי עקרון השוויון אינם מספקים פנסיית מינימום לחבריהם.
במכתבו לרשם ציין שפירא: "אל המטה השיתופי מגיעות פניות רבות של חברים, ביניהם מבוגרים, אמהות חד-הוריות, צעירים חסרי מקצוע, נכים ואחרים, המדווחים על קשיי קוים יומיומיים בלתי אפשריים במציאות שנוצרה בקיבוצם"
לדבריו "הבעיות העיקריות נוצרו בקיבוצים שעברו להתנהלות דיפרנציאלית בתהליך לא סדור ובלא שינוי תקנון. בקיבוצים האלה לא נעשתה בדיקת היתכנות כלכלית שתבטיח לחברים פנסיה סבירה ויכולת לקיים את הערבות ההדדית הבסיסית כפי שמחייבות התקנות".
הפנסיה המינימאלית שדורש שפירא היא 2,900 ₪ לחודש. בשבוע שעבר הוגש למזכירי התנועה הקיבוצית מסמך "עקרונות הפנסיה ההוגנת בקיבוץ המתחדש" שמטרתו למנוע את העוולות הקשות הנעשות לפנסיונרים בקיבוצים המתחדשים. בצוות פועלים מזכירי תנועה לשעבר, עורכי דין, חברי כנסת ודמויות מוכרות בתנועה הקיבוצית. מלבד זאת, ביקש שפירא ממזכירי התנועה הקיבוצית לקיים בהקדם דיון על הפנסיה בקיבוצים ולאמץ את עקרונות הפנסיה ההוגנת כפי שגיבש הצוות המקצועי שעסק בסוגיה.
תגובת עודי לדברים:
להצעת אלישע אין כל משמעות, כי כל קיבוץ יכול לתת פנסיה על פי יכולתו. יש קיבוצים שיכולים לתת 2,400 ₪ ואחרים יכולים להפריש 4,000 ₪ . מעבר לכך הצעתו גם נגועה באינטרסנטיות - כידוע אלישע הוא מראשי הזרם השיתופי - וככל שיורם הרף המינימאלי של הפנסיה שרשם האגודות דורש, כך יקטן מספר הקיבוצים שיכולו לעמוד בהתניה ולבצע השינוי.
מדוע לדעתך יש חשיבות לעבור לשינוי בזמן איתנות כלכלית? כשעושים שינויים בזמן איתנות, יש מוכנות בציבור להגיע להפרשים קטנים יותר בין מקבלי השכר הגבוה לנמוך, הקיבוץ יכול להסכים להסדרי פנסיה טובים יותר. לכולם ייטב אם נעבור את התהליך ההתחדשות ב- "יש ברירה" ומתוך תשומת לב לפרטים לא במצב של אין ברירה בו המעבר נעשה בברוטאליות וללא התייחסות לפרטים קטנים שעשויים להוות עולם ומלואו עבור יחידים.
ואם לאחר השינוי תפגע האיתנות הכלכלית? אין קשר מובהק בין איתנות כלכלית לשינוי, המצב הכלכלי תלוי בגורמים עולמים ואחרים ומאופיין בגלים של עליות וירידות. יחד עם זאת ניתן לומר כי קיבוץ לאחר שינוי הוא אירגון בעל גמישות ויכולת הישרדות גבוהה יותר בתחרותיות ובקשיים כלכליים הצפויים לו.
ככלל, אין פרסומים בעלון שמקורם מידיעות או מעריב, משום שרבים החברים הקוראים אותם.
הפעם בגלל חשיבות הנושא, מפורסם חלקו של מאמר שהופיע השבוע בידיעות.
תודה ענקית לרוג'ה
שעזר לי בשעת צרה ותיקן תקלה
בשעות לא נוחות
עירית לוטן
ת ו ד ה
ליגאל כץ ולאיתי ארבלשחם
על ההתגיסות המהירה באמצע מנוחת יום השישי וגם בשבת - לתיקון תקלת החשמל בשכונתנו!
מכל דיירי השכונה האמריקאית.
למוזיאון דרושים
משבצים לשבתות לחגים
אחת לארבע שבועות:
קופאי/ת – 5 ש"ע (לעתים יותר).
בין השעות 10:00-15:00. העבודה כוללת: קבלת קהל, מכירת כרטיסים, מסירת מידע טלפוני, עזרה במאפיה.
נהג תורן – בשעות 11:30-14:30
לעתים נדרש לעבוד יותר.
חובה רישיון לטרקטור מעל שנתיים, הכשרת נהיגה ברכבת, יכולת עמידה מול קהל והדרכתו.
תחילת העבודה - ספטמבר 2008
המעונינים יפנו בהקדם לטובית.
ימי הערכות
לצוותי החינוך
החל מיום שישי 22.8 ועד יום ה' 28.8
יהיו סגורים בתי הילדים לרגל הערכות הצוותים.
ניקיונות וסידורים... יום לימוד והרצאה... ישיבות צוות .... ויומיים חופש.
תיירות באזור
מועצה ומט"י חדרה מובילים פרוגרמה תיירותית לאזור מנשה, במסגרתה מכשירים יזמים עם פוטנציאל תיירותי.
היזמים המעוניינים להקים עסק תיירותי באזור, או בעלי עסק תיירותי, יעברו קורס יזמות ויוכלו להמשיך ולקבל ליווי עסקי ע"י חממת התיירות במט"י חדרה – כרמלים.
קורס יזמות תיירותית
כולל 10 מפגשים וסיור
הקורס יחל במהלך חודש אוגוסט ויתקיים בבניין המועצה.
ילמדו בו אודות התיירות בישראל, במגזר הכפרי ובעולם, היבטים בניהול תיירות, ניהול פיננסי של עסק תיירותי, אסטרטגיה שיווקית ועוד.
תושבים המעונים להצטרף לקורס יפנו למ"י חדרה 6346818
או במייל
shani@mati-hadera.org.il
שפיים ונהנים
האוטובוס ייצא היום (שישי) בשעה 15:45 מרחבת חדר האוכל.
החזרה (יציאה משפיים)
בשעה 20:00.
אל תשכחו את הכרטיסים.
(שפיים התחייבו לפנות האתר עד שעה חמש עבור המועצה).
תהנו! גלי.
א ז כ ר ה
בשבת ח' באב 9.8.2008
במלאת שנה לפטירתה של
שולה קצנלנבוגן
נעלה לקברה
בשעה 17:00
ה מ ש פ ח ה
הצבעת קלפי
ביום שישי וראשון תתקיים הצבעת קלפי על תקנון העבודה החדש לאחר שעודכן ע"פ תיקוני הקלפי. את התקנון ניתן למצוא בחדר המזכירות הטכנית. ר ו נ י - מ ש " א
ת ו ד ה לחברי עין-שמר,
אני רוצה להודות לכם על תמיכתכם,
ובחירתכם בי כחבר מן המניין בקהילתכם,
תודה על האמון.
מרק צ'נסקי
בריכת שחייה לידיעת השחיינים והמשתמשים בבריכה- ביום שלישי 12.8משעה 9:00 עד 13:00 הבריכה תהיה תפוסה לרגל תחרויות השחייה של צעיריאדת חברת הילדים.
חשמל איתי החשמלאי מסיים את עבודתו אצלנו, וכרגע אנו נעזרים בחשמלאי זמני עד שנמצא חשמלאי קבוע.לכן, את כל פניות החשמל יש להעביר לנאוה.
תודה לאיתי על עבודתו המסורה והמקצועית לאורך השנים
ובהצלחה בהמשך הדרך.
רוני גלעד.
עדכון טלפון
חוה כהן 052-6166683
ליבי מאיר וילן
נולדה 10.4.1913
נפטרה 31.7.2008
ל י ב י
היום אנחנו נפרדים ממך וזאת ההזדמנות לומר לך מספר מלים שלא נאמרו עד כה.
הכרתי אותך זמן קצר לאחר שאמי סוניה נפטרה והיום נראה לי שבגיל צעיר יחסית. חנוך היה אז כבן 70 ועדיין חש צעיר ואנרגטי. בגיל זה אדם הנותר בודד עלול לאבד את עולמו ואת רצון החיים, אך קרה נס שאת אחראית לו ללא ספק. לפתע מצאתי את אבי כנער צעיר בן 16 המאוהב ללא תקנה. אין לי ספק שהיו אלה שנים מאושרות שאת הענקת לו ובמקום למצוא אדם שפוף ומדוכדך שחש כי אין ערך לחייו, מצאנו אדם מאושר, פעיל וערני המקרין אהבה ותמיכה לכל המשפחה ומהווה דוגמא נפלאה כיצד אדם חייב לחיות את חייו עד תומם.
זכור לי רגע אחד שהייתה בו גם אירוניה וגם ייחוד רב. חנוך כבר היה בן 83 שנה, ליבו חלש, הוא התקשה ללכת ולנשום וביקוריו בבית החולים תכפו. יום אחד קיבלתי הודעה שהוא נלקח לבית החולים לאחר שעבר התקף לב נוסף. רצתי לבית החולים ופגשתי אותך שם. אמרת לי כי הוא שוכב ללא הכרה זה היום השני, אבל הרופאים ויתרו עליו ואת אינך מבינה כיצד הם מוותרים על חייו של אדם כה צעיר. חלפו שעות אחדות והתברר כי צדקת. רצון החיים פיעם בקרבו ועורר אותו ורצון זה היה עדות לחיים של טעם. אמנם הוא לא האריך ימים לאחר זאת, אולם הוא זכה לקבל ממך אהבה ותמיכה וטיפול מסור עד נשמתו האחרונה.
ובכן, אני נפרד ממך בשמי ובשם אשתי דורית, שהיו לה לדעתי יחסים יפים וחמים איתך, ובשם ילדי שזוכרים אותך לטובה עד היום הזה ואנו מודים לך שוב על כל הטוב שהענקת לאבינו.
א ב ר ה ם ו י ל ן
ליבי, שחייה הסתיימו בעידן של האינטרנט ואוטוסטרדת המידע, התחילה את חייה הארוכים בעידן העט הנובע והכסת. למרות שליבי לא הייתה מודעת לקדמה הטכנולוגית התקשורתית, לפחות לא בשנים האחרונות לחייה, לדעתי הולם לפנות לאינטרנט למצוא כמה מילים על הזיכרון, כי הרי בזיכרון אנו עוסקים ביום הזה ובמקום הזה, והזיכרון הוא מה שהיה חסר כל-כך בשנותיה האחרונות של ליבי.
סופר שכתב ספר בו תיאר את התחושות של אדם חולה במחלת האלצהיימר, ושהוא עצמו חלה במחלה והיה מודע לכך בתחילת מחלתו, כותב כך: "הזיכרונות מספרים לנו מי אנחנו ואיפה היינו, והם מחממים אותנו ונותנים לנו כיוון. בשנים מאוחרות יותר, הזיכרונות הישנים נשארים כדי לספק אנקדוטות מוכרות ואת הביטחון של העבר." חשבתי על ליבי, שנשארה בלי הזיכרונות היקרים שלה, כשקראתי את המילים האלו.
המחלה האכזרית הזו, אשר שדדה את זיכרונה של ליבי ביסודיות כל-כך עד שלא יכלה לזכור את תאריך לידתה או את שם אימה, ולא הכירה אף אחד ושום דבר סביבה, מכה ללא רחם באנשים בשנותיהם המאוחרות. למעשה, המחקרים מצביעים על כך שזהו הגורל של כל מי שלא נפטר קודם ממחלה אחרת או סיבה אחרת. אני מציינת עובדה עצובה זו כדי להזכיר לכולנו שגורלה הוא קרוב לוודאי יהיה גורלנו וגורל אהובינו, ועל אף שהיא נשכחה על-ידי רוב חברי הקיבוץ עוד בחייה, אני תקווה שעם הבנה זו, אנחנו לא נישכח.
אך השנים המוקדמות יותר של ליבי היו מלאות בפעילות, עניין ואושר. היות ורוב חברי עין-שמר אינם מודעים לנסיבות חייה של ליבי לפני שהגיעה לכאן לחיות בינינו, הייתי רוצה לספר מעט אודותיה, ממה ששמעתי ישירות ממנה בשנים עברו, כשהייתה עדיין ערנית ומודעת, וכן מקרובי משפחה, חברים וידידים. אספר כאן על אישה מיוחדת שלדברי אחיינה: "בניצוץ בעיניה ובחיוך על פנייה, חיבקה את החיים וראתה בהם הרפתקה אחת גדולה".
ליבי מאיר נולדה בתאריך 10 באפריל 1913 בניו לונדון, קונטיקט, עיר נמל בחוף המזרחי של ארצות הברית. בתעודת הלידה כתוב "לינה" אבל במשפחה קראו לה תמיד ליבי. היא נולדה למשפחה גדולה והיו לה שני אחים ותשע אחיות, ששמותיהם: איזי, האטי, בי, בקי, דאצ'י, ליבי, יטה, האן, מרי, ג'ק, לאה ונסה. אביה, מכס, היגר מליטא והיה הבעלים של מאפייה גדולה. אמה, רחל שרה פרל ריט מאיר, היגרה לארה"ב מהפרובינציה של קובנו שבליטא, כמו חלק מהסבים שלי. מלבד לגדל 12 ילדים, שכולם שרדו לבגרות, דבר שלא היה מובן מאליו בימים ההם, היא גם עזרה בהנהלת החשבונות של המאפייה המשפחתית.
המשפחה שמרה מסורת, והמאפייה הייתה סגורה בשבתות, דבר נדיר בקרב הקהילה היהודית של ניו לונדון. נראה שמשפחתה הגדולה הייתה קרובה ותומכת בזמנים ההם. הם יצאו יחד לחופשות קיץ בעיירה סמוכה בשם חוף האוקיאנוס, ומכרו שם את דברי המאפה שנאפו במאפייה. כילדים, ליבי ואחיה ואחיותיה למדו בבית ספר עברי והתפללו בבית כנסת, וכולם נשארו דתיים או מסורתיים במידה זו או אחרת. אח אחד, איזי או איאדור, נהיה רב וכן היסטוריון נודע בתחום תולדות היהדות והעם היהודי.
ליבי למדה בבי"ס תיכון על שם וויליאמס ואז במכללת קונטיקט לנשים שבעיר ניו לונדון. כשהתבגרה, בוודאי הוריה המתקדמים עודדו אותה לרכוש השכלה ולבנות קריירה. למעשה, לא רק היא אלא כל אחד-עשר אחיה ואחיותיה סיימו קולג' או אוניברסיטה וקיבלו תארים. בתקופה ההיא, ימי השפל הגדול, היא קיבלה תואר ראשון במדעי החברה ואולי גם תואר שני, ועסקה בעבודה סוציאלית. בספר השנה של מכללת קונטקט משנת 1935, שהשתמר במשך יותר מ-70 שנה, צוין ליד הצילום שלה מאת חברותיה לכתה:
"אם יש בכתתנו אחת שבחרה את הקריירה המתאימה לה, זו ליבי. עבודה בתחום מדעי החברה דורשת את ההבנה והאמפתיה שיש בה בשפע. היא קטנה, אבל היא מסוגלת להחליט החלטות נחרצות וסמכותיות כשצריך. לליבי, כך אנחנו מאמינות, יש מטרה מאוד מוגדרת בחיים והיא בוודאי תשיג אותה. היא יודעת לנצל כל דקה ביעילות."
לא הרבה ידוע על חייה בשנים ההן, אבל היא גרה זמן-מה בקליבלנד, אוהיו בשנות ה-40 והתיידדה עם יונה סאלק ומשפחתו, אותו מדען יהודי שפיתח את החיסון הראשון נגד פוליו בשנת 1954.
היא בוודאי חשה איזשהו צורך או קריאה פנימית לעזור לאנשים פחות ברי מזל ממנה. מייד עם תום מלחמת העולם השניה, כשהייתה בערך בת 32, היא יצאה למסע לאירופה, אישה רווקה לבדה בהרפתקה אמיצה. המעביד שלה היה הג'וינט, ארגון שנוסד בשנת 1914 ומטרתו לסייע ליהודים ברחבי העולם.
ליבי נשלחה לצרפת, שם עבדה עם ילדים שהתייתמו או שהופרדו מהוריהם בשואה. ליבי, שחשה חיבה לילדים, טיפלה בהם באופן מסור ומקצועי וארגנה את העברתם לארץ ישראל. בשנים ההן שלפני קום המדינה, היא נשלחה על-ידי הג'וינט גם למרוקו, וככל הנראה עזרה גם שם במאמץ להעלות יהודים לארץ ישראל. ניתן לתאר אותה בימים ההם במילים כמו: חיונית, משכילה, משעשעת, קוסמופוליטית, אנינת-טעם ואמיצה במידה יוצאת דופן.
יותר מאוחר, כנראה לאחר כמה שנים, חזרה לאמריקה והתגוררה בפילדלפיה, בדירה יפה ואלגנטית, כך זוכרים קרוביה שביקרו אותה שם, ואז בשנת 1957 היא הפליגה שוב לאירופה. סוזן, אחת האחייניות שלה, ליוותה אותה במסע ונזכרת שליבי התלבשה כל-כך בטעם ובהידור שחשבו בטעות שהיא קניינית של חנות בגדים יוקרתית. שתיהן בילו את הקיץ בוינה ובפאריז. בוינה הן שהו בדירה יפהפייה שהג'וינט כנראה שכר עבור ליבי. היא שהתה באוסטריה במטרה לעזור לפליטים ההונגריים שנמלטו מעבר לגבול לאחר המהומות של שנת 1956. מעניין לציין שוינה בתקופת המלחמה הקרה היוותה חממת ביון וריגול, הודות למיקומה האסטרטגי בין מזרח למערב.
ליבי עבדה באופן רשמי בג'וינט, אבל הועלתה השערה ע"י אחיה בשנים עברו שלמעשה היתה גם מרגלת.
שמעתי מאחייניה, שבמשפחה חשדו שהיא הייתה סוכנת ביון במשרד השירותים האסטרטגיים,
ה-OSS, הארגון שקדם ל-CIA האמריקני. אולי זה מסביר את משכורתה הגבוהה ובגדיה ומקומות מגוריה היוקרתיים. בני משפחתה מעולם לא שאלו והיא מעולם לא סיפרה, אבל כיום ידוע שהיו קשרים כלשהם בין הג'וינט ל-OSS באירופה שאחרי המלחמה בשנות ה-40 וה-50, אז מי יודע? אתר האינטרנט של הג'וינט מכיל משפט אניגמאטי זה: "עם פרוץ המלחמה הקרה, הג'וינט גורש מרוב ארצות מזרח אירופה, אך הצליח להגיש סיוע עקיף ליהודים שמעבר למסך הברזל".
לליבי בוודאי היו כמה וכמה סיפורים פיקנטיים לספר אילולא זיכרונה היה בוגד בה, או אולי היתה שומרת אותם לעצמה. היא היתה עוברת על אלבומי הצילומים שלה עם ידידתה דלין, ומספרת לה סיפורים מעניינים, עד שהייתה פתאום עוצרת, כאילו נזכרה שיש משהו שאסור לספר, ולא הייתה ממשיכה.
כאשה רווקה שהרוויחה משכורת טובה, בוודאי היו לליבי חיים טובים, אבל משהו היה חסר. היא החליטה לעלות ארצה. כנראה זמן קצר אחרי עלייתה, ליבי עזרה להקים את בית הספר לעבודה סוציאלית על שם פול באורוולד בירושלים. בית הספר הוקם בשנת 1958 על-ידי הג'וינט וממשלת ישראל, ועדיין קיים בקמפוס של האוניברסיטה העברית.
ליבי התגוררה בתל-אביב ועבדה בחברת ייבוא, והפכה לעובדת מכובדת ואחראית שם. בני משפחתה שבאו לביקורים בארץ מצאו אצלה בית חם.
בקיץ של שנת 1967 היא הכירה את חנוך בפגישה אקראית אצל ידידים משותפים, כך ציינה בשיחה שנרשמה אחרי מותו של חנוך. לאחר הכרות ארוכת שנים הם נישאו באוקטובר 1979. בגיל 66 ליבי הפכה להיות אישה נשואה. מעניין שארבע מתוך תשע אחיותיה לא נישאו מעולם, ושעוד אחות מלבדה התחתנה רק בגיל מתקדם.
במשך שנותיה בעין-שמר היו לליבי יחסים חמים ואוהבים עם בעלה. ברברה, הבת של חברה ושכנה בקונטיקט, מדווחת שליבי הייתה מספרת בגאווה על משפחתה של חנוך והייתה מכנה את בנותיו "הילדות שלנו".
אחייניתה רוברטה כתבה לי לפני כמה ימים: "ליבי פרחה כשהיא עלתה ארצה, והיא מצאה בחנוך את הנפש התאומה שלה. הוא היה חלוץ בכל מובן המילה ותמיד ידעת בדיוק מה הוא חשב והאמין. שניהם גרמו לי לצחוק כשביקרתי אצלם... לעולם אזכור את שניהם באהבה ובחיבה גדולה ואני אסירת תודה לעין-שמר שהוקירה אותם וששמרה על דודתי האהובה במשך שנים כה רבות."
למרות זאת, אני מאמינה שליבי לא התקבלה באופן מלא על ידי חברי הקיבוץ. בני גילה שמרו טינה על כך שהגיעה לכאן בגיל מתקדם וקטפה את הפרות שהם עמלו כל-כך להניב. וכך היא חיה חיי
בדידות לאחר פטירתו של בעלה חנוך בשנת 1990, לאחר 11 שנות נישואים מאושרים.
למרות שהגיעה ליבי בגיל מופלג לעין-שמר, לא הפכה לחברת קיבוץ, ולא הייתה מחויבת לעבוד, היא בכל-זאת חשה רצון לתרום ככל שיכלה. במשך מספר שנים הייתה נותנת שיעורי עזר פרטניים
באנגלית לתלמידי המוסד החינוכי. ללא ספק , תלמידיה הבחינו בהתלהבותה, בהומור שלה ובאהבתה לילדים, למרות פער גילים של חמישים שנה ויותר ביניהם. אחיינית נזכרה השבוע איך ליבי וחנוך, בנסיעותיהם לארה"ב, הוא קונים לא רק מתנות לכל נכדיו של חנוך אלא גם סוכריות M&M לתלמידיה של ליבי.
ליבי הייתה דוברת מספר שפות, ושפת האם שלה, כמו זו של אימי, הייתה יידיש. שתיהן התחילו לדבר אנגלית רק בגיל שש כשיצאו מהבית לכתה אלף. שתיהן היו דור ראשון של משפחותיהן באמריקה, ושתיהן היו בנות של מהגרים ממזרח אירופה שהתיישבו בערים בחוף המזרחי של ארצות הברית. אחר-כך ליבי למדה צרפתית, שהייתה כמובן שימושית בתקופה שעבדה באירופה לאחר המלחמה, ועברית, אך לא באופן שוטף. למעשה, רבים ממכריה הופתעו מהעובדה שמעולם לא למדה עברית היטב, למרות שחייתה בישראל יותר ממחצית מחייה. ככל שעבר הזמן שמתי לב שדיברה יידיש יותר ויותר. בכך היא חזרה ל"מאמה לושן" של ילדותה. אני מאמינה שבזה שדיברתי אתה באנגלית, הזכרתי לה את הבית. היא חשבה כנראה שהיינו חברות לפני הרבה שנים בארצות הברית.
אני לא יכולה להגיד בדיוק מתי פגשתי לראשונה את ליבי, אבל היא ואני הפכנו לידידות כשבתי דפנה הייתה בערך בת שש או שבע. חיכינו יחד ערב אחד להסעה לברקאי, שם התקיימה פסטיבל בינלאומי של ריקודי עם. התחלנו לפטפט, והיא דיברה אתי באנגלית אבל עם בתי בעברית. דפנה, שכמובן הבינה את שתי השפות, שמה לב מיד שהעברית של ליבי הייתה פחות ממושלמת. בתור תלמידה בכתה אלף היא ידעה מה זה ללמוד וללמד, והציעה ללמד את ליבי עברית. מכיוון שלא הכרתי את ליבי היטב לא ידעתי איך תקבל את הביקורת הזו על שליטתה בשפה, אבל היא קיבלה אותה בהומור ובחן. היא צחקה והודתה לדפנה, וקבעה תאריך לשיעור הראשון, כעבור כשבוע.
בתי ואני הלכנו לביתה של ליבי לפגישה ההיא, וליבי, שהוקסמה מהרצינות של דפנה, הציעה לה עוגיות וגלידה, אבל דפנה רצתה להיות מורה! איכשהו ליבי מצאה מחברת ועפרונות, ושתיהן התיישבו לשיעור הראשון של ליבי. נדמה לי שדפנה החליטה ללמד אותה מספרים, ורשמה את המילים כדי שליבי תעתיק אותן שוב ושוב. דפנה אפילו נתנה לה שיעורי בית, ונדמה לי שהיו עוד שניים או שלושה שיעורים כאלה לפני שהופסקו בהדרגה. אבל אחר-כך דפנה ואני היינו ידידות של ליבי. במשך שנים ליבי הייתה מברכת את דפנה כשנפגשו בשבילי הקיבוץ בחיוך גדול ובמילים: "או, הנה המורה שלי!"
אחת החרטות הגדולות של חייה, לדעתי, היתה שלא היו לה ילדים. היא נהנתה מנכדיו של חנוך ומהילדים והנכדים של אחיה ואחיותיה. אפילו בשנותיה האחרונות, כשהשמיעה והראייה כבר בגדו בה, עדיין שמחה מאוד לראות תינוקות וילדים קטנים כשנסענו ברחבי הקיבוץ בקטנוע. "או, כמה הוא חמוד!" והייתה קוראת בשמחה, והייתה צוחקת מאושר.
עדיה, הבת הקטנה של אברהם ודורית, נכדתו של חנוך, אהבה מאוד את ליבי וראתה בה מין סבתא, אחרי ששתי הסבתות שלה נפטרו. ענת, הבת של יגאל ושולה ז"ל, מספרת על ליבי כך: "היא לא התנהגה בצורה סבתאית, כזו שמבשלת ואופה לך ומגישה כל הזמן אוכל – היא הרי לא ידעה לבשל. היא הייתה ליידי. היא הייתה צעירה ברוחה, גם כשהייתה מאוד מבוגרת. היה בה מין ניצוץ."
אני זוכרת איך שהייתה מתלבשת בהידור בשנים עברו: החולצה תמיד תאמה את החצאית או המכנסיים, וגם החגורה, תיק היד והנעליים. היא נראתה קצת לא-שייכת בקיבוץ, אבל הייתה הולמת את הסביבה בעיר בצרפת או בארצות הברית. היא כנראה למדה להתלבש וליהנות באמת מהחיים במשך השנים שלה באירופה. עד לפני לא הרבה זמן, כשהייתי באה לבקר ולקחת אותה לסיבוב בקטנוע, היא הייתה מתעקשת להחליף את נעלי הבית בנעליים, להסתרק ולשים שפתון. כשהפסיקה לשים לב להופעתה החיצונית הבנתי שהיא מאבדת את הצלם האישי הפנימי שלה.
ליבי עברה לגור בבית דורות בשנת 2000 כשנהייה ברור שהיא לא יכלה יותר לחיות לבד בדירתה בקיבוץ. בשנים האחרונות התחלתי לבקר אותה כמעט כל שבוע בבית דורות, היות ולא יכולתי לבקר את אבי שסבל גם-כן מאותה מחלה טרגית. ליבי כבר לא הכירה אותי, אבל ידעה באופן מעורפל שהייתי מישהי מתוך עברה. בשנה הראשונה לביקוריי תמיד שמחה מאוד לראות אותי, והייתה שואלת אם באתי מרחוק. אחר-כך תגובתה הייתה פחות ממוקדת, אבל תמיד שמחה לקבל אורחת. היא הייתה חיננית ואדיבה, למרות ערפול המוח.
היא חיתה בבית דורות במשך כשמונה שנים, אך למרות המאמצים של הצוות שיהיה לה נוח, מעולם לא הרגישה שם בבית. כשהיא ואני הינו חוזרות מסיור סביב הקיבוץ, הייתה שואלת ומהרהרת כשהתקרבנו למבנה, "כאן אני גרה? זה הבית שלי? אני יודעת שזה צריך להיות, אבל זה לא מרגיש כמו בית." היא לא ידעה את שמות האנשים שעבדו ושגרו בבית דורות, וככל שעבר הזמן, לא הייתה מסוגלת לזהות אף אחד מהפנים שמסביבה.
לעתים אני תוהה לגבי הסוגיה, מה זוכר האדם ומה הוא שוכח ככל שמתקדמות שנות חייו. (אלה רשמים שכתבתי לפני כשנתיים.) למרות בלבולה הרב, ליבי הייתה מפתיעה אותי במה היא כן זכרה: היא כבר לא יכלה לקשור נכון את שרוכי נעליה, אבל תמיד זכרה לאחוז בקצה השרוול של חולצתה כשהולבשה בסוודר או במעיל, ומעולם לא שכחה את נימוסיה. כשהייתי קונה לה לפעמים גלידה בכלבו, הייתה מתעקשת לכבד אותי ממנה. "איך אני יכולה לאכול את זה לבד? אני חושבת שמגיע לך לפחות 50%" הייתה אומרת לי שוב ושוב, כשכבר לא זכרה מה זה חמישים ומה זה אחוז.
בשנים עברו ליבי ואני היינו יוצאות יחד לטיול שבועי בקלנועית בשבילי עין-שמר. למרות שכבר לא
ידעה איפה היא, ולא הייתה מסוגלת לעבד מידע חדש שניסיתי להעביר לה, היא הייתה מזהה מקומות שונים בקיבוץ. כשעברנו ליד הגדר של בריכת השחייה הייתה אומרת, במבט נבוך מאי-ידיעה, "יש משהו שם שהייתי פעם נכנסת אליו". את חדר האוכל היא זיהתה כבית הספר התיכון שלה. המועדון לחבר היה בשבילה בית כנסת. היא הייתה מאוד עקבית בזיהויים אלה.
והיה מקום מסוים, מול הבית של שמחה ועלי בקצה המזרחי של הקיבוץ, שם הייתה בוהה במרחב הגדול של שדות ובמבנים של גלעם במרחק, והייתה אומרת בשמחה: "הו, זה גרוטון". גיליתי באינטרנט שגרוטון היה שם העיר שמעבר לנהר התמזה העובר ליד ניו לונדון, שם נולדה וגדלה. אם הסתכלה מעבר למרחב וראתה שם את גרוטון, הבנתי שזה סימן שבשבילה, היא נמצאת בעיר לידתה, ניו לונדון, קונטיקט, אותה עזבה לפני שנים רבות. עם כל הטרגדיה של מחלתה המתמשכת והאכזרית, אני מוצאת מידת מה של נחמה בהבנתי שליבי, בעיני רוחה, חזרה הביתה לקראת סוף חייה.
רותי בן-מיור
ש ב ת ש ל ו ם !
